בשנים אחרונות גברו נסיונותיו של ש. שלום להסביר את שירו לציבור הקוראים. הוא ניסה דבר אל הקורא בספרו “פנים אל פנים” וחרז שם מחרוזת של ראשי פרקי שיריו על חוט ההגיון. קורא אדם באותו הסבר שב"שער החמישים" ודעתו נעשית נוחה מהתבהרות אפקים, והוא עובר משם והלאה, והנה כבדו בשירים הדמים והאונים וניתקו את חוט־ההגיון ונתדרדרו צנתרות שירה ונתפלגו שטפי צלילים ואין מאסף להם בהגיון ואין אפיק שיאפקם ויכילם באיזה סדר הגיוני, כאותן ההנחות במסקנה, כסימני־יחוד המעצמים את המושג. כמקרה הזה יקרה את המשורר בהסברות שבעל־פה. רגע תסובר האוזן, תנוח הדעת, יחויב השכל. והנה יבוא השיר עצמו, על בערתו וכמיהתו, ואבדו הסבר והסיכוי, והשכל אינו מחייב והזרם אינו רוצה לעגון בשום חוף של תבונות. “עוד רטט עוד ניד, עוד פעימה אל הרז. / עוד חיבוק של רעבון ואני חת, אני חש: / גבול הידוע נהרס! / שפתי כלנו דובבות תמהון”.

ושירת ש. שלום כוחה גדול בשעה ששפתיה דובבות תמהון, בשעה שהיא תפילה, אין שירה זו כדאית אלא אם כן “מכתב־אלוהים” בה, שהמרומז גדול בה מהמושג; שאדם ומראות שבה אינם אלא אותו שניתנו לחושים התוהים. התהייה והתמהון הם לב שירתו של ש. שלום, ממריץ דמיה ואוניה, הם גם גזירה שהוטלה על המשורר הארצישראלי שבו. בדורות קדומים, כשחוש־המולדת היה איתן בישראל, נתבע משוררו של ישראל להבטיח לנאמני־מולדת את הטוב הארצי: חלב ודבש, פשתה וצמר, שמן ושיקוי. עכשיו, שתבונתו של אדם מישראל יכולה להבטיח לו שמנו ושיקויו מחוץ לתחומי מולדת, חייב משוררו לפתוח לו אוצרות־חסד מחוץ לתחומים הריאליים, את שערי הפלא הנפשי:

     אדם כי יקרב בשערי המולדת,

     כוכב כי ישוב את חסדי המסלול –

     כפרח תמוה נימה בו רועדת,

     רעוד ודמום – – (“און בן פלא”)

עכשיו שהרעיון אין בטחון בו, שכל רעיון מוליד רעיון שכנגדו, אין לשים מבטח אלא בשירה בלבד, שכל זמן שהיא אמיתית, שהיא נובעת ממקורה הנאמן, אין חליפות לה, והיא מושבעת ועומדת שלא להאיר תמהונה באיזה ודאי, שלא להחליף תהייתה בבדותה רעיונית. התהייה והתמיהה הן מנת חלקה של שירת ש. שלום בשירה העברית הצעירה, שהיא שירת־ביניים, אקדמה לשירה חדשה. השירה החדשה בוא תבוא, עם בואו של אדם חדש היא תעלה. על פני אדמה זו נולד פעם אדם חדש, עברי, שלא דמה לשאר ברואי־אדם בשיאי מעופו ובעומק הבעתו את ההויה האנושית. גלה אותו אדם חדש מארצו והושחת תארו מאדם וגלה כבודו. על פני אדמה זו עתיד שוב להולד אדם חדש, ובפיו שירה חדשה לאדם. מכל עפרות עולם יוצבר כוחו של אדם זה ומכל תרבות־אנוש תאצל שירתו. בא אדם יהודי לארץ־ישראל ונכנס לקיבוץ של עובדים, למושב של עובדים, כל זמן שהוא עוסק בבנית ביתו ובהכנת צרכיו, הוא שר ורוקד ונלהב והוא ואל בונים גליל ועמק; הוקם הבית וסופקו צרכיו נדמה השירה ופסק המחול ואדם נופל לתוך עצבות ודממה, כאילו סוגר עליו העולם ואין מוצא לאפשרויות שלא יצאו אל הפועל. וכאן לא חשבון יציל ולא רעיון ימלט. השירה ותהייתה היא תציל ואמיתה תמלט. היא יודעת את העוּבר הנפלא ההרוי לאומה על פני אדמה זו, אדם חדש וגואל:

     הוא נולד, האדם החדש, ראיתיו

     בבוקר קורן, בשדות ביזרעאל.

     אמו לא רעיה לי, ואני לא אביו,

     אך לי השמחה, ואתי הוא גואל. (שם)

כי לא זו המנוחה והנחלה – רומזת שירת שלום ברגעיה הנעלים – על כל פניו לא במנוחה הנחלה. ורגעים שונים זה מזה בשירת ש. שלום, רגעים נעלים ורגעי מנוחה ונחלה, ברגעיה הנעלים היא גומעת את הפלאים וניגון סתום מכה בלבבה וחזונה חולש על הממש והיא בוערת כלפיד וזועקת אל עצמה. אז מטשטשים התחומים בין “אני”, “אתה” ו"הוא" ושוב לא ברור כל דבר אשר יקרא בשם, ולא ידוע “איפה מתחיל אדם, איפה ההר פוסק”: וכמו באותו חלום “אין כל גבול בין אדם וחתול, בין לב ומשקל”, כן גם כל אותו הממש שבשירה זו מזוהים בו ה"אני" וה"אתה", האל והשאר, הדרך, הרע ולב האויב זה בזה, וכך מגולגלים בו כפר ויער ואדם וצער, ונמוג כל חיץ, ורחק מכל תחום, והיתה שירה זו כמסיגה גבול כל מרגעה, דוחה כל ארגעה וכל חוף ומסרבת לעגון, ולבה לגלים, לסערה, והיא חתירה, שאיפה, משא־נפש, תנועה בלתי־פוסקת אל איזה מעמק לא נודע. וזה יסוד הקידמה שבשירה זו, חתירתה אל האחר האפשרי, אל ה"הוא", העומד בין האדם ובין העולם, ה"הוא" הנכסף הנמצא בתוך ה"אני" ואינו מושג, ואינו נתפס.

     ביני לבין העולם עומד אחד ומחכה – –

     שומע אני בקרבי תמיד את לבו המכה.

     צעדו מתלוה אל צעדי כניגון מעולם שנשכח.

     חפצתי ללחוש לו דבר ואין אתי השפה – – –

     כל השנים שאחיה אליו אתכוון בלבבי – –

     אני – הוא, והוא – גם אתם.

     דמי בדמכם הוא מזה – –

          (“פנים אל פנים”)

שאיפה זו אל ה"הוא" היא החתירה אל ה"אני", אל המהותי העצמי שטושטש ונסתלף. “שבעים שנה טלטל איש חייו בתרמילו הקרוח, כל שהיה לו מכר ובמחיר הנתיבה הוא נתן – ולא ידע כי בלבבו הוא”. שאיפה זו אל ה"הוא" היא גם החתירה אל האלוהים, ולא יפלאו אותה שאיפה ואותה חתירה בלב משוררה של אומה שבשעתה הוציאה מקרבה מקובלים ושרפי־אדם ודוהרי־דולקי אל אלוהים, ולא ישגבו מאחד מבני בניהם של אלו אותם הזיהויים והגלגולים. וגם זה הרצון למרוד בנגלה ובשפת־הנגלה ולדבוק בנסתר כבר היה לעולמים. כאז כן עתה שיוע חפץ־הגאולה מתוך החתירה והשאיפה, מקרב הזיהוי והגלגול, החפץ לצאת מתוך הכלי הכולא ולהיות ללהבה במרחב, לשנות עם שינויי הדמויות והימים, לכלול באלוהים ולשגוב בו.

     תנני להיות כעפר על דרכיך,

     תנני לזרום באפיקיך ולזרום – –

     תנני לקשות כסלעים שיצאוך – –

     שימני ענן בכפך, כי אנוחה

     אכזר כמותך ונשגב וקדוש.

     תנני לחיות כימים שהיוך,

     כשעות אלגביש לא צוינו בשעון,

     תנני לעלות כאשר יקראוך

     לבי ובשרי בזועה וברון.

          (“היתוך” – – “פנים אל פנים”)

כי לא רק שינוי מקומו של אדם עברי ממערב למזרח הוא הגאולה, המנוחה והנחלה – אומרת שירתו של ש. שלום. אש־תמיד יוקדת על המזבח. אם לא יהא אדם לנוגה באותה אש, יהיה לאפר שלה. וכל מה שאדם רואה ושומע אינו אלא אותות־כיוון לצעוד מעצמו אל עצמו. “וכל חייך מה – אם לא הילוך נוגה אליך העלום, אל זה אשר בסוד”… משורר הזיהויים והגלגולים הזה, הצועד ממנו אליו, שירתו עצמה מזוהה בבן־דודו בארץ זו. דרך התשובה מסילופי־נוד אינה אלא השיבה אל עצמו, השיבה הבלתי־פוסקת. כל תחנה של מנוחה, אם היא מנוחה בזרם השאיפה ואם מנוחה בסעיפים של רעיון, ירידה היא, הפסקת ההתמדה, התרופפות המתח, מיתה חלקית ועצבות מכלה שבהשגת המטרה. השיג אדם תחנה אחת, ימהר וימשיך בדרכו אל עצמו, כי זאת תורת חיינו: הלוך ובקש את ה"הוא" שב"אני" אשר בלבבנו, הלוך והרוס את הקיר אשר בינינו לבינו. וכל שעה ששירת שלום נאמנת לעצמה, הולכת לקראת ה"הוא" הבלתי־מושג וחותרת בקיר שבינה ל"בינו" – היא תהייה ותמיהה, שאיפה וחתירה, זרם וצליל, דומיה, לה ותהילה לה ותפילה, מכלה את הנפש ומצריבה את השפתים ומפעימה בלב גיל וכאב, כאב וגיל, ועצוב הגיל, ומרהיב הכאב, וטוב הצער, ושבח לצער. ולבו של קורא אינו מבקש להבין. רב לו כי מרגיש הוא, כי נפעם הוא, מטולטל ומסוער ומכונף ונישא אל איזה מרחק לא ידעהו, אל איזה מעמק לא־מואר. וחרוזים תכופים אלה, שבהם מאומנות ידי המשורר, לא פעמונים הם, מנעימי־הסכמה קוליים, אלא ראקיטות מתפוצצות תכופות בדרך המראה והפלגה אל הלא־מושג הקורא, להגדיל התנופה, להמריץ את הזינוק.

אך יש ושירו של ש. שלום נפתה אל המנוחה, אל נאות הרעיון, ונעגן אל חופם. הרגע אף הוא מבקש לו את משוררו ומפתה בכתר התגובה. וכבר אמר אותו משורר גדול (בן העם הרוצח): “מי שחי בנאמנות לזמנו הוא, חי בנאמנות לכל הזמנים”. וגדולה המשיכה אחר חיי זמן, שהם חיי עולם. אז ידל השיר, ייבש המעין, ארחותיו של הזרם ילפתו ויאבדו באין הד. ולבו של קורא מבין, אך אינו נפעם ואינו מסוער. ה"הוא" אינו קורא, חסוד אינו רומז. ואותם החרוזים התכופים, שבהם מאומנות ידי המשורר, נעשים פתאום רמים מדי, קולניים מדי, מורגשים יותר מדי, כפעמונים, מאנסי־הסכמה קוליים, סוחטי הדים ולא מלב. הנה “שדות כבר”, מוטיבים תנ"כיים בשירת ש. שלום. הנה “עגלה ערופה” מזה “וידי משה כבדים” מזה. הכוהנים והזקנים הם שרצחו את האדם, יען מצא את ה"אוצר הגנוז" ויראו שמא יוציא מידיהם את הכהונה והזקנה… והנה קם המת, נטל את חפצי האוצר הגנוז, “נטלם והעמיסם על העגלה הערופה, / הידקם בחבלים אל גופה, / והוא הולך לפניה לנחותה בדרך / ודם שניהם שותת”….

אמה של שירה זו עדיין תמיהה היא, ודרכה אל התמיהה. אמנם, הוציא המשורר פרשה זו ממאפליתה הקדומה, מקדמות פיוסם של אדמה ואלים בדם, ויצק לתוכה תכנים חדשים, אינדיבידואליים וחברתיים. אך עוד נשארו בה הפלא, המרחק, ה"שם", ולבנו אף הוא מתלוה לאותה הדרך, בה הלכו העגלה הערופה והמת ואוצרם הגנוז. ואילו בפואימה “וידי משה כבדים” הוּצא תוכן פלאי ורחוק ממקומו שבמיתוס העברי ונעשה כולו דעת, תבונה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה, בלא שיור לקשב ולסוד, וחרוזים חזקים, פעמוניים, תובעים הסכמה, אישור, אמן. “מה טוב היה לי בלי גחלת וסנה / לצלול במחנה” – אומר שם משה – “להיות האויב המזנק ממארב / או הטרף בקרב”… שני כוחות נאבקים בו במשה עת הוא מרים ידיו ומניח ידיו – כוח ישראל ויעודו, וכוח עמלק. “לבי לעמלק, לרודה באדם, / לטובע בדם. / איסורינו מה הם, החוקים, התורות – / התהומות עת קוראות?” אך סופו של הטוב לנצח את התהומות. “אלהים לא מצאו מוצאות מן הדם – / ומצאם האדם”. ורעיון גדול בשיר, ותוכן רצוי בו, ומרץ הונחת בו. אך נעגן לרעיון ומצא בו מנוחה, ואין בו מוצאות ממנו והלאה.

ושירת ש. שלום לא המנוחה יפה לה. ונאמנותו לזמנו לא בתכנים של זמנו, אלא בחתירה שאינה פוסקת, בהריסה אל ה"אני", בהליכה מעצמו אל עצמו, דרך ה"הוא" הפלאי, דרך החידה. והואיל וכל עצמה של גאולת ישראל גם היא אינה אלא שיבה אל עצמו, אל מקורו, ממילא משורר החידה והחתירה שבש. שלום הוא משורר בן זמנו, ולא משורר הפתרונים לרגע. לא נוצר משוררנו זה לפתור פתרונים אלא לחוד את החידות שבאדם, לדפוק על שעריו ולבו, לקרוא אליו ממעמקים. “אני דופק בקרבך עמוק, עמוק שבעים ים מכאן, מעבר לתהום רבה שבלבבך, זה שלשים וארבע שנה בידוע, וזמן, גוש אין קץ של זמן מעבר לידוע – – ואתה שומע, ואינך פותח, אדם”… בשירו של ש. שלום יש זמר, יש רז, והוא – נפשו גם לפתרון. העל כן נמשך לסוניטה, לדרמה, שצורתן מקיפה יותר, שמשאלתן פתרונים; שהראשונה, הסוניטה, מסגרתה היצוקה שתה על האדם סביב סביב, דופקת על פתחיו ופותחתם, מאירה עליו אור־רפלכסיה וסוגרת בעדו? שהשניה, הדרמה, כופה על האדם את המאבק ואת ההכרעה – הפתרון? אכן, כוח רב שיקע ש. שלום בסוניטה שלו: “מעבר לדם”, “אשה”, “חנינא בני”. היותו של האיש צולל בלהט זיוה העירום של האשה, כי האשה היא שממיתה את המות במות, את האופל בשחור שבה, ומפיחה את לפיד הנצחים באדם מברקי עולמו השוקע, ושניהם נופלים כנהר אל נהר… (“מעבר לדם”), והאשה כשלעצמה, עורה “כמסך על שלהבת”, בנפשה מהדהדת נפשו של הנעלם, אף־על־פי־כן היא חציה בת־חורין וכולה משועבדת. היא משועבדת “לו”, “למוגש מן הסתם”, לסוד נפשו, ומבוקשה הוא בן, משמרת של אושר נואק: “בן לו היה לי, תינוק שמבט קורן ושלו, / עמוק ללחצו אל שדי, כמשמרת של אושר נואק, / בשתי כפותיו הזעירות חידושו של עולם לנשק”. (“אשה”).

ואחר הולדת הבן שוב אין לו לאדם־לאשה אלא אשרה האחרון, להשיב הנפש למקורה, לאלוהיה, שיצלול בה ויבער בה כבסנה, וידעה עד הסוף, וישאה מזה, למקום שם הדרור למאויים, ושם עצומת עינים ונפש תגוע בחיוך נעלם…

והבן היולד, שהוא חידושו של עולם, האין הוא “חנינא בני”? והוא “יצר ואופל וכאב ששותת”, וירא הוא את “הטירוף הרובץ לפתחו של גילוי”… והוא סוד ורמז וחידה, והמשורר חזר בו בכליל־הסוניטות האחרון אל מקורו הראשון, שיצא משם, אל שירת התמיהה והתהייה, אל כוחו וראשית אונו, כי טוב לו אז מעתה, כי זה יעודו בשירה, להיותו דופק ואין פותח, זועק ועולם שותק. ולא פתח זה העולם את פתחי פיו גם בדרמה של ש. שלום. “מערת יוסף” (“גליונות”, חוב' י"א־י"ב, כרך ב'), “שבת העולם” – עמוקות הן בשעה שהן שירה ותמיהה. גדולות הן בשעה שצערו של אלישע בן־אבויה מציץ אל מעבר לפרגוד והדמיון פורש לו כנפיו כבן־חורין מעול המציאות; כשאנשי “מערת יוסף” שומעים קולו של המקדש ויד המקדש הווה בכולם, וכולם מורתחים, מבוהלים, מרתתים באימה. אך בשעות אלו חיי הממשות שבמחזה פוחתים והולכים, ובמקומם משתלטת החיוּת הדמיונית, וזוהי ספירת השירה של ש. שלום. הכפילות השכיחה בנפשות בני־אדם מתחילה להתאחד, להתמזג; קול ה"אני" קורא לגופו אל מחוצה לו, אל חיים או אל מות מדומים או מרומים; “הפה” וה"שם" נעשים אחד; נפשות רבות מתרוננות מפי המשורר, וכולן הוא עצמו, או ה"הוא" הנכסף; הטיפוסים פוסקים להיות אינדיוידואליים; הכל ננהה אל הפלא והסוד; הכל זורם ומזדהה ומתגלגל וחותר אל ה"הוא", אל ה"אני" וזו הספירה השירית של ש. שלום. וזו מתת שלו לשירתנו הצעירה.

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות