עתידה ספרות עברית חדשה זו, הנוצרת באמריקה, לחרות רשמים עמוקים בספרות העברית. עם כל געגועיה שם, בנכר המכרית נפשות מישראל ומוליד רחשי ערירות, למה שהיה בעבר הקרוב, לחמימות גיטואית, לעולם הקטן המתקיים בזכות תקוות גדולות, לבית־ישראל עם דמדומים של שעת־מוצאי־שבת מסתורית; געגועים הרועדים שם קלות וטמירות בסיפוריו של הלקין וכובלים שם את סיפוריו של בלאנק אל מולדתו הביסראבית – עם כל אלה ספרות זו פחות גיטואית משהיתה הספרות העברית ברוסיה־פולין, אפילו בשעה שפרישמן גזר בה על התוהו־ובוהו וקרע לה חלונות לאירופה. וכן היא אולי גם מהורהרת יותר מספרותנו החדשה בארץ־ישראל. לא אמריקאית היא אפילו באותה מידה זעומה שספרותנו כאן היא ארץ־ישראלית. אין לה שרשים באדמת אמריקה הרחבה גם לאחר שהושרה שם שירת “מול אוהל תמורה”, “מדורות דועכות”, “ויגומים שותקים” ו"זהב". לעומת זאת ניתנו שם לאחדים מסופרינו ברכת אינמרגוע, טלטלה רוחנית, סערת־נפש, רוח פרצים מפולשים למזרח ולמערב על גבי יבשה רחבת גבולים ורבת נפש־אדם. רוחם מתנגשת ברוחות של עמים וגזעים ונפשם מגע לה בנפשו של עולם גדול, ורחוקה מלבם המנוחה.

שם הלקין ורגלסון, רגישי־עין ופקוחי־לב, וקולו של עולם נקלט בנפשם על כל פרפוריו. ושם יוחנן טברסקי צולל בלי חת למים אדירים של נפש האדם. אמן הוא וחוקר, יודע כוחם של מסתורין השולטים בערפל הנפשי ומורד בהם מדעת. גדולה יקרת המסתורין בנפשו של טברסקי עד כדי השתלטותה על כל יצירתו הסיפורית, שדומה אין היא אלא תנופה של זרקור חזק הבא להפיץ אור, לרבות אור ולהחדירו לכל נקרות החיים ולכל סעיפי האפלה בתולדות האדם ותרבותו. דומה, איש הפחד הוא מספר זה, כרבים מגיבורי סיפוריו, ופחדו מפני פחד־המסתורין הוא שעושהו נועז מאד, והוא ששם אבוקה בידו ואילצהו לנסות אורו בגבהי־שמים ובעמוקה־משאול. ואין זאת כי מכאן גם נדידתו המהירה של טברסקי בספרות מהרומן ההיסטורי אל הסיפור הביוגרפי. שהרי כל שינוי של תכונה סיפורית לא חל בו במספר מאז כתבו את “אוריאל אקוסטה” ועד אחרון סיפוריו “ואלטר ראטינוי”. הסיפור הביוגרפי “הרצל” או “על פרשת דרכים” כאחד הפרקים ב"אוריאל אקוסטה" הם לו. ראייה זו כראייה זו – של אמן צמא־המראות; ואותו צד שוה שבשיטת החקירה הפסיכולוגית: – לאחר שהאמן ריוה את עיניו במראה, מיד הוא עושה באותו מראה שימוש שני – כגון שעושהו סימפטום, והחוקר שבמספר לומד מענינו ומסיק את מסקנותיו. וכן אותה זהירות מדעית לא נשתנתה מאז בטברסקי, שדרכו לנסח את מסקנותיו בצורת שאלה, שבתשובתה שתיקה הדומה להודאה. הנה שאלה הבאה במקום מסקנה ב"אוריאל אקוסטה"; “ואולי השפיל תומאס הקדוש את השכל משום שבנעוריו קראו לו “השור השותק” וחשבוהו לכסיל?”… ובסיפורו על אחד־העם: “ואולי משום כך הטיף כל ימיו למרכז רוחני, כי הרגיש, שמה שדרוש לרוח האיש הפרטי, שיאסוף את כל ניצוצות כשרונו לנקודה מלוטשת אחת ולא יפזרם לכל עבר, דרוש גם לעם?”… וכן בסיפורו “הרצל”: “המחמת שנחרב ביתו מבקש כל כך לבנות בית לישראל?”…

שאלות־תהיות אלו אינן אלא נוסחות זהירות־צנועות של תלמיד־חכם למסקנות מדעיות, שסעד וסמך להן בנסיונותיה והישגיה של פסיכולוגיית־המעמקים, שטברסקי קנה בה חכמה רבה. ולא זו בלבד אלא גם מדעים אחרים מחזקים ומגרענים סיפורו של טברסקי. ידיעה עמוקה בדברי ימי אדם ועמים, שבטים וגזעים, דת ותרבות, מחזיקה כל סיפור שלו בתחום תקופתו ומגוונתו בגווני החיים המיוחדים לאותה תקופה, וגיבורי הסיפור משיגים במעלת המושגים של תקופתם ומדברים בלשון תקופתם. אין ספק כי דרך־סיפור זה מושפע בעיקר מהספרות האנגלו־סכסית, שמדרך מספריה לא להדיר את סיפוריהם ממחקר ומדעים. אך גם בספרות העברית תקדימים לכך, וספר “דברים” יוכיח, שבו סיפור וחוק משולבים זה בזה, ובשירי ר' יהודה הלוי קלועים ויכוחים היסטוריים במקלעת אחת עם ציורי טבע. ולא יצדקו הרואים בסיפור פגם של מדעיות, כדרך שהיה היינה פוסל בשירתו של גיטה, במצאו בה רוב חקירה. הסיפור שלעתיד־לבוא לא יהיה בבחינת מפלט־הזיה לנשות עמלם של קשי־יום ושעשוע למשועממי־לילה. גם מן הגילוי יהיה בו ויושם עליו לפקוח גם עין פנימית, עין־רוח, לראות, ולכרות אוזן פנימית, של נפש, לקולות העולים מנבכי החיים. וטברסקי, שלמד תורה באירופה בימי תהילתה ונשתקע אחר כך באמריקה, שנתעטרה בכתר תורה בשעה שאירופה הוכתה חרם, הוויתו הסיפורית, נמצאת במגע עם העולם המשוער שלעתיד ולשמו של עולם־עתיד זה עוסק סיפורו בעבר ובגילוי תעלומותיו. ובזה ערך שוה לכל סיפוריו. אמנות שבהם מגעת לזו של סיפורי מספרינו המעולים בארץ־ישראל, שבהינוי ובריווי שבה היא כמעט־חושיית, והקורא העשוי להתפעל נמצא בה אחוז בציציות נפשו ושבוי־שגיון הוא מובל אחר אשליותיה בכוח יצרי חולש על רוחו. כוח־אמן כזה, המתהלך בסיפוריו של עגנון, והמוחש לפעמים אצל ברש, לא הופעל מעולם בסיפורו של טברסקי. ומשהופעל, מיד יוצא כוח־שכנגד ומחלישו. חכמת־החיים מפיגה את חומו של אותו כוח, מתכת האיזמל הנתחני מצננתו. אך מה שהחסיר טברסקי בהנאה אמנותית הוא משלים בהנאה אחרת, הבאה מן הבינה וההשגה, החסר בברכות־תהום מתמלא שם ומצטבע בברכות שמים ממעל. ההנאה שבהתרווחות הדעת אף היא בכלל הנאה היא. ואף־על־פי־כן שהיא ממין אחר, ממוצא אחר, ממקור ההפשטה וההשגה המתערטלת, בעוד שההנאה האמנותית הטהורה באה מן ההגשמה וההסמלה של מאוויים, הרי בספירות הרוח ישנן נקודות, שבהן נפגשות שתיהן ונושקות אהדדי, ואין שם בין שירה לבין מדע ולא כלום.

יוחנן טברסקי הבגיר את הספרות העברית המעירה בתתו לה את ספרו “אוריאל אקוסטה”, ספר גדוש מראות של חיים שעברו, תקופה מסוערת שבה התנצחו שני עולמות בישראל ובעמים, שיחידים גדולים יצאו בה לשנות ערכי חיים ותרבות. מה רבה הבינה בראייה הריטרוספקטיבית הזו לחזור ולבנות עולם זה שכבר נחרב, לחזור ולצייר פני אותו דור שכבר נשתכח, לשוב ולשים בפי גיבוריו דברי ויכוחים תיאולוגיים שכבר פגה חשיבותם האנושית ונס ליח חיוניותם. וטברסקי עשה כל אלה וגבר על כל הכשלונות שארבו לו בדרך היצירה. הוא קבע בבנינו את האנושי־האנושי, האנושי־הנצחי, שאין דין חלוף לו. מכל החמרים שנשתיירו מאותו עולם של נזירות מסתגפת ואפיקורסות לוחמת לא בחר אלא את העיקרי, העשוי לחזור בכל דור ודור בצורות שונות, באשר שרשים לו בנפש האדם, והוא עתיד לעלות מנבכיה בכל עת שיונעו כוחות הנפש על־ידי היצרים האפלים, או יועלו בכוח המשיכה אל על, שגם לו זמן ועת לחפצו. ובתוך התקופה הזאת המפולגה, הצהובה לעצמה, שם את אקוסטה ונטע בו את הפילוג של תקופתו, להיותו תוהה ופוסח בין הרשויות, בין אמונה מופרזת לבין כפירה נועזת, ובלבו תשוקה בוערת אל האחדות, אל האמת האחת, בהתאמה נפשית אל השרשים העתיקים התקועים במחצבתו העברית ולתכונת הקיצוניות שבה. וחבור־יצרים עשה טברסקי את אוריאל אקוסטה, להרבות בו כוחות סמויים, להגדיל את הקרב שבינו לבין עצמו, להאדיר את המלחמה בינו לבין סביבתו הראשונה, הנוצרית, וביתר כאב־נפש וסבל־גוף –בינו לבין סביבתו השניה, היהודית. וזרועים בספר זה פרקים קורני אור על חיי אדם, יקוד דתות, מסתורי נפש, ובדקות ובחריפות חודר מבטו של המספר לתוך נבכי חייהם של בני אדם. הוא מצרף עצמו להרהורים הבלתי־מכוונים ונעשה עד למאוייהם הצנועים; ואל תוך חלומותיהם הוא בא בהחבא ופותרם ומוצא בהם את המניעים לפעולותיהם בהקיץ; ובשרשרות הזיותיהם הוא משרשר את עינו הפקוחה ומבין לצפוני־טמוני חפצם. וכדרכו ביחיד כן דרכו בהמוני עם. גם מסתריה של החברה נגלו לעינו, שתפסה את החוטים הסמויים המחברים את הפרטים להמון בעל רצון אחד, וכן הרגיש בכוחות המפררים והמפרידים, השמים מרחק נפשי בין אדם לאדם והופכים חברה מלוכדה ליחידים אויבים ועוינים. הפרקים המתארים פעולות המוניות ואסיפות צבוריות והתרחשות פומבית, כגון בחינות פומביות של תלמידים, שבהן נכשל אמברוזיו וטולטל מאז למדרון החיים; משפט האלמנה מולינה, שבו הוכפש הצדק בפומבי מתוך הסכמה חשאית כללית; תיאור מלחמת השוורים באיצטדיון, שבה חוזרת חוית בראשית בנפש האדם והוא חוזר להרגיש בסכנה הקדומה אשר רחפה על ראשי אבותיו הציידים; הפרק המתאר את חטיפת העבדים השחורים והעברתם לאירופה למכירה, ועוד רבים כאלה – במכחול של צייר־אמן צוירו, אמן היודע לבור את היסודי ולהשתחרר מהמקרי, להראות עריתו של האדם המלובש בגדים ומנפנף בדגלים ומקטיר אדי־קטורת לאלוהים ולאידיאלים, וכל אלה יחד לא יכסו מערומיו ולא יעלימו יצריו. וכך הבגיר טברסקי את הסיפור העברי החדש ונתן בו הליכות־עולם, מיזג בו פאר וחכמה, חן פלאסטי ודעת חיים – סיפור שכולו בגרות.

אך המספר עצמו לא הגיע עדיין לבגרות מלאה, ואולי לא יגיע לעולם לאותה בגרות של קביעות, יציבות, הרמוניה, מזיגת הזמן והחומר, ובסרו יהא אחד משבחיו, אחת מסגולותיו, ותכונתו של חופש חדרי־צפונות תהא תכונה תדירה בקרבו, ורוחו הצמאה לא תרגיע על מעין אחד, ומכל המבועים יהא שותה וצמא, שותה וצמא. יריעה רחבה זו, “אוריאל אקוסטה”, שדמויותיה מרובות, ורוח התקופה אחוזה באשוריהן, דומה ציורי החיים שבה הם רובו של הספר ואקוסטה אינו אלא לואי וטפל להם. אך כאחת עם זאת לא נוצרו כולם אלא לשמו של אקוסטא ובזכותו. כי את חידת האישיות הגדולה, החד־פעמית, חד טברסקי בכל סיפוריו. בכל תלמי ההיסטוריה הוא חורש למצוא חידתה של האישיות ולהסתרג בפלאי רקמתה. בכוח המשער הוא בא עליה ושת עליה במכשירי מדע; בסוד הניחוש ינחש בה ובגילויי אינטואיציה של אמן הוא תופסה ומפליטה לתחום ראיתו. אותו ויכוח נושן: מי יוצר את ההיסטוריה – הגיבור, העם, הזמן כתהליך של התפתחות? – ממנו והלאה הויכוח ההוא. יהא קורא הדורות מי שקורא. יהא הגיבור פועל או נפעל. את עינו של המספר הזה צודה הפלא הגדול של האישיות, שבאורח סמוי נמזגת בה תמצית הסערות מכל משברי הזמן, כל נחשולי הדור המשתברים אל צוקי הוויה קשה, מתמדת באיתנותה היצרית, שולחים הדי שועתם לנפשה, והיא נעשית נגינתו של הזמן, סכום כאֵביו ותקוותיו, מיתרו המתוח של הדור. כזה היה אקוסטה. כאלה היו ר' סעדיה גאון – בדור הקרע של הקראים; אחד־העם – על פרשת דרכים של תקופה חדשה; פרויד – הצופה פני אנושות משתוללת בחרם עצמה; הרצל – המחזיר חלום מלכות לישראל; דיקארט – הראשון לרציונליסטים הגדולים; ראטינוי – החולם חלום של שלום פאן־אירופי – כל אלה קסמו לו, אורם הבהיק והשגה, הבהיק ומשך. הללו גדולים הם, מופתים לדורותיהם, סכומים להוויות של דורות. מה טוב לו לאמן־חוקר להתעפר בעפרם, לראות בחולשותיהם היום־יומיות, ולראות בהיהפך החולשה לגדולה, הפחד להעזה, התלישות לחפץ בוער של איחוי הקרעים, השלמת החסר, הבאת הספק לבטחון. מה רב צמאונו של החוקר לראות בהתמלא נפש האדם בהדרגה סיבה ומסובב, עילה ומעולל, דחף וגירוי, המכשירים את האדם אט אט לאותו זינוק גדול ונאדר; ומה נהדר בעיני אמן אותו זינוק עצמו, היוצר יצירה חדשה, מהות חדשה, העולה על כל השערותיו של החוקר! האם בשביל כך נטש המספר את הרומן ההיסטורי, שקנה לו מקום נכבד בספרותנו, והולך אחר רצון לבו, תר אחרי לבבו ואחרי עינו, בלא שנשתנתה מהותו של המספר במעבר וזה מן הרומן ההיסטורי אל הסיפור הביוגרפי?

אכן, אין במעבר זה שינוי מהות, אבל יש בו שינוי ערך, ירידה בפרופורציה שבין אמן לחוקר. כשכתב טברסקי את “אוריאל אקוסטה”, אף־על־פי ששאב ממקורות ראשונים רבים ידיעות רבות ועשאן חומר ליצירתו, היו בכל זאת אקוסטה ודורו מרוחקים ממנו מרחק רב של סיכויי־עין ושיקוף זמן, וזה הגביר בנפשו את מאמץ האמן למלא את החלל הריקן חזון ונוי, מצבים הזויים והתארעות ממקורו של מיטב־השיר, כדי שלא יהא אקוסטא זה אידיאה צרופה בלבד, אלא איש חי בתוך דור חי. ואילו בסיפוריו הביוגרפיים, שאישיהם המתוארים קרובים אלינו בזמן, לא הופעל אותו מאמץ־אמן באותה מידה, ובמקום חזון באה המציאות הידועה והזכורה, ומקומה של שירה תפסה התעודה שביד החוקר. בסיפור על אחד־העם, למשל, נודעו לנו השניוּת שבנפשו, הרחשושים הבלתי־מודעים שפעלו בו, חוסר האמונה ביכולתו ליצור יצירה גדולה בכמות, פחד הילדות וההשפלה שבימי הילדות, שגרמו לו בישנות והסתגרות בתוך עצמו… אך אחד־העם עצמו, האיש החי, מחויב דורו ומציאות־דורו, הכח הפועל, החושב, הקורן בשעות־רצון רבות, הבונה עולם שלם על יסודות המחשבה האירופית החדשה וממלאהו כולו מרוחו הוא, לא נתגלה שם בתוך סיפורו של טברסקי. שם נתפס אחד־העם ברגעים סטאטיים שונים, והם אמיתיים, מותאמים לנודע מפי כתביו ואגרותיו של אחד־העם. אך חייו הדינאמיים השוטפים של אחד־העם לא נאמנו בסיפור זה, לטברסקי דרוש, כנראה, מפעל המעמידו בנסיונות קשים, ורק הוא אונסהו למאמץ האנטואיציה שבאמן. דווקא אותן הדמויות הרחוקות מאתנו בזמן ובאורח־חיים, זכו לחיות יתרה מידו של טברסקי האפיקן. ואילו הדמויות הקרובות, שהתהלכו את בני דורנו, יש שפרצופיהם עשויים כדרך ציוריהם של אומנים המציירים פני אישים מאותיות ספריהם של אלו… אמנם, ספרו של אדם, אגרתו, כתב־ידו, יש בהם מנשמתו של אדם, ממאוויי־נפשו ומשגיון־לבו. אך לא הוכשרה עדיין הפסיכולוגיה לראות בהם את כל האדם כולו. רק סדק צר נפתח לה בהם, וכל השאר עודו סתום ונעלם. למדע נתונה רק אמת אחת בלבד; לאמנות אמיתות רבות ופתרונים הרבה, ובלעדיה לא תכון יצירה גדולה. מכשירי המדע של טברסקי מגיהים אור גדול על נקודה אחת בדרך חייו של אדם, ואותה שעה כל שאר השטחים טבולים בחושך־משנה, ולא יראה בהם דבר. ואילו אור האמנות שבו אינו גדול ברכוזו, חיור הוא מזה הראשון, אך מגיע הוא לשטחים נרחבים ומורחקים, תופס את החיים לא נקודות נקודות בודדות ונחות אלא נוהר אחר החיים בהתמשכותם, בשטפם הזורם ללא הפסק.

הצפוי עדיין טברסקי אל בגרות, קביעות יחסים הרמוניים בין חוקר לאמן, או יהא בסרו שבחו, ותדירות החיפוש תכונתו, ואי־המנוחה תנידהו ותנחהו מצורה אל צורה, רעב־ידיעה וצמא־חזון? – אם כה ואם כה גדולה הברכה שאצל טברסקי לסיפור העברי, רבה היא כשלעצמה, כנכס ספרותי, והשפעתה עתידה אף היא להתברך.

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות