שבת־נחמו היה מקובל בווילנא כשבתם של “חובבי־ציון”. ביום שבת זה היתה נערכת תפילה חגיגית בבית־הכנסת הגדול, היו נואמים על ישוב ארץ־ישראל ותורמים למען קרנות ציוניות. זכות זו נרכשה על ־ידי חובבי ציון הראשונים בווילנא, ר' שמואל־יוסף פין וליאון לייוואנדה. בשנת תרס"ד חל שבת־נחמו בשלושים ימי האבל על הסתלקותו של המנהיג הד"ר תיאודור הרצל. הציונים לא ביטלו את המנהג גם בשנה זו. הנואם בבית־הכנסת הגדול באותו יום שבת היה ר' מנחם שיינקין, חבר הוועד הפועל הציוני, מורשה גליל בדרום רוסיה, שהיתה לו גם משרת רב בבאלטה. אחרי הסלסולים של החזן הידוע גרשון סירוטה, כשבחלל האוויר הדהדו עדיין המלים “חדש ימינו כקדם”, עלה במדרגות אל הרחבה, אשר על־יד ארון הקודש, ר' מנחם שיינקין. בכל בית־הכנסת הגדול, שהיה מלא מפה לפה, הושלך הס. בקול עצוב ונעים התחיל הנואם לספר על רבי אחד, מראשי שושלת של החסידים, שאמר, כשנפטר בנו היקר לו: “הן מלא הרחמים צדיק הוא בדינו, אינה מובנת איפוא הגזירה להיות שרוי באבלות ולקונן על דבר, שנעשה בצדק”. הנואם המשיך בקול רועד ואמר, שגם ברגעים קשים אלה, כשמנהיגנו הגדול נסתלק, עלינו לקיים את הדברים “נחמו, נחמו עמי, דברו על לב ירושלים”. נאומו של שיינקין היה בנוי יפה, קלוע חידושים ושזור רעיונות עמוקים. הקהל, שהיו בתוכו אנשים בעלי טעם, היה מרותק במשך כל הזמן ששיינקין נאם.

אחרי שמונה חדשים בערך, בחג החרות, בא שיינקין לירושלים. הוא בא אז לתור את הארץ. הוא נאם כאן שלוש פעמים נגד נגע האוגאנדיזם, שפשה גם בארץ התחיה.

שיינקין נאם בביתו של מר דויד ילין ובביתו של מר ליפאבסקי, סגן־מנהל בנק אנגלו־פלשתינה. דבריו נשמעו בקשב רב. הוא הבטיח להקדיש מכחותיו לקימום בירתנו הנצחית, שהוזנחה ביותר.

בפעם השלישית, – באסיפה שבבית־הכנסת של האגודה הציונית שבה הופיע כמתווכח, – נפגש בגל של התנגדויות והפרעות. נשמעה ההאשמה, שבני בית־מדרשו של רבי מנחם אוסישקין, – אומרי ה"לאו" “הבוכים”, – מררו וקצרו את חייו של המנהיג הנערץ הרצל. שיינקין לא נרתע, כבש את הסערה בעמדה מאוששת. כשוך ההתנגדות עבר להסברה, ניתח ובאר את האפסיות שב"מלון לילה". הוא אמר, שהמנהיג בעצמו, גם בהפגשו בקיר אטום, לא החשיבו כעוגן הצלה כל שהוא, כי אם ראהו כסוכה להסתתר בה עד יעבור זעם. המנהיג נוכח אחרי כן בעצמו, שהצללים מרובים בתכנית אוגאנדה על הצל¹, ורצה בצורה נאותה לביים את הדחייה המנומסת. “דרך ארץ ויראת הכבוד לבעלי חוט־השדרה הישר, שאחרי מלחמה פנימית חזקה, כשראו את דגל התנועה מונמך לא חילקו כבוד גם למנהיג הנערץ. הם הרגישו יותר מאחרים את גדולתו וראו את מעוף הנשר שלו, הם גם מצטערים יותר על העדרו”, – רעמו דברי מר שיינקין. הופעתו הראשונה בפני הציבור הציוני בירושלים השאירה רושם כביר.

עבר זמן מה וישיבתו של מר שיינקין בארץ נעשתה קבועה. הוא נתמנה כבא־כח של ועד חובבי ציון שבאודיסה. הוטל עליו התפקיד של מארגן ומנהל ראשי של רשת לשכות המודיעין. לשכות אלה נוסדו, כדי לעזור לעולה החדש, להקל עליו את הסתגלותו לארץ, להנעים לו מעט מהמרירות שבהתאקלמות, להדריכו, לייעצו. מי עוד מסוגל היה לתפקיד המקיף והמסובך הזה כמר שיינקין? אשרי מי שזכה להימצא במחיצתו של בעל שאר־הרוח הזה וראה איך ביצע את התפקיד בכל חום נפשו, במסירות מופתית ובלי ליאות. ביום ובשעות המאוחרות בלילה, במשרד ובביתו, תמיד היה מר שיינקין מקבל את הפונים אליו בפנים מאירות, שומע, מתעמק, חודר ומחפש דרכים לסידור ועזרה. בשעת הצורך היה מכניס גם אחרים לפעולה הנחוצה. מר שיינקין התעניין וטיפל לא רק בבאים, כי אם גם באלה שהתכוננו לבוא. במשרדו היו נרקמות הצעות, נגלים אופקים חדשים, נחשפים סיכויים ואפשרויות נוספים לקליטת עולים. מר שיינקין חתר חתירה נועזה לקראת יצירת התנאים להקלת גורלם של העולים. ימים שבעי רוגז ולילות של נדודי שינה היו מנת חלקו של האב והפטרון של העליה, שעמד בלי הפסק ליד העריסה ושמר בחרדה על הילד הרך והחלש, שיצא לאויר העולם.

מנחם שיינקין צריך לשמש דוגמא לכל אלה, המטפלים בעלייה. הוא היה אומר:

א) כל אלה שיתעסקו בסידור שיבת ציון, אפילו אם יהיו מהעובדים החרוצים ביותר ויעשו כטובים ביותר בפקידי ההגירה, אך לא יחושו בנפשם את המצב המיוחד של עבודתנו ולא תרחף בחדרי עבודתם ועל כל מפעליהם ההרגשה של “שיבת בנים לגבולם”, הרי תהיה עבודתם פילנטרופיה עלובה, שאין נפש האומה ניזונה ממנה. עבודתנו צריכה להעשות בדחילו ורחימו, מתוך הרגשה של אחריות מוסרית גדולה, בבחינת “ואשא אתכם על כנפי נשרים כאשר ישא האומן את היונק”.

ב) כל אלה שזכו לעסוק בעבודה הנחוצה והקדושה ביותר, בעלייה, צריכים היסורים להיות חביבים עליהם. עליהם לעבוד את עבודתם במסירות נפש כדוגמת המיסיונרים בארצות הפראים. נחוץ רגש דתי, כדי לקבל את היסורים האלה באהבה. צריכים לאהוב את הפצועים (ולפעמים את המצורעים…)

העיר העברית הראשונה, שהגיעה לפריחה ושגשוג, תעלה על נס ותזכור חסד נעורים לאחד מטובי מייסדיה. החולם הזה השקיע כוחות רבים, כדי להסיר את הרי החול, שכיסו את המקום, וכדי להכשיר את הקרקע, כשהמפעל היה עוד רק בגדר רעיון ומחשבה. קרה פעם, שקם עסקן וסופר ידוע באסיפה אחת בירושלים, שטיפלה בענינים אחרים לגמרי, ובשצף קצף אמר (כלפי מר שיינקין): “צריכים להוקיע את השארלאטאניזם וההפקרות של הרוצים לרכוש חול ובשחצנות מבטיחים, שמטרתם להקים על זה שכונה מודרנית כביכול. זאת היא הונאה ותרמית”. פעם אחת יצא האיש המנומס מנחם שיינקין מגדרו. על יד הכניסה לעיר העתיקה בירושלים, כשנפגש עם אחד הסרסורים, שטיפל ברכישת הקרקע ל"אחוזת בית" (תל אביב), תקפהו בחרפות ובגידופים על אשר הלז גרם לעיכוב הקניה – לשם ניצול והגדלת רווחיו הפרטיים. “זאת היא פשוט שערוריה”, צעק שיינקין.

מספר הבתים, שהוקמו בשכונה המודרנית החדשה, הולך וגדל ועוד היד נטויה. חלקי אדמה חדשים נרכשו, כדי להרחיב את גבולותיה, ונעשות הכנות להקמת “ועד מרכזי מוסמך”, שינהל את כל עניני הקהילה של יפו־תל־אביב. ידידים מרפים את הידים, מצביעים על הקשיים, הכרוכים בהתנגדות האמיצה, שתתעורר מצד הבאים התקיפים, האוחזים ברסן ההנהלה הפרועה. מנחם שיינקין לא יחת ולא ירתע. רק בהתחשבו בנימוק, שבתור איש רשמי ובא־כח של מוסד אסור לו להימצא בראש עניין השנוי במחלוקת, הריהו מסתלק למראית עין הצדה ואת מחותנו מר אבוהב הוא מעמיד בראש, כשהוא בעצמו הרוח החיה בזה.

זרם מהמעיין, המפכה מסירות, ששיינקין מבורך היה בו, הוטה לגימנסיה העברית הראשונה. בה ראה התלמיד המובהק של אחד־העם צעד להתגשמות השאיפה לחינוך עברי לאומי בארץ האבות, חינוך שלם בלי כל קרע נפשי. המוסד הזה כבש את כל ישותו של שיינקין, בו הגה בארץ ולטובתו עשה בסבבו בגולה. בבדיחות דעתו היה מוסר על השתוקקותו ליום, שבו יוכל להשתחרר מנטל עבודות שונות ולשמש כמורה לתלמוד ולשפה הרומית בגמנסיה העברית. בשני המקצועות האלה חשב את עצמו מוכשר להורות. כשנמצאו בירושלים הורים אחדים, שיזמו ליסד גמנסיה עברית, ביטל שיינקין עתיר הנסיון את הלהג של צדדים שונים והציע את עזרתו. לעתים תכופות היה בא ירושלימה, כדי לייעץ איך להסיר את אבני הנגף, שנערמו על ידי הרוחות המיוחדות, שנשבו בירושלים…

אז, כשטרם חלחל ארס המפלגתיות, רצוייה היתה כל פעולה כנה ולא הוצגה השאלה, לאיזה סוג או צד שייך עושה הפעולה. שיינקין התמסר באדיקות לטיפוח העבודה העברית, שבלעדיה אין תקומה לפעולותינו. בפרוץ סכסוך העבודה החריף בפתח תקוה, עמד שיינקין בראש התעמולה. הוא הטיף בהתלהבות, שאין ערך מיוחד לאדמת יהודים שלא שוקעו בה זיעה ועמל של יהודים. עוד קודם לכן, ביחוד אחרי שקרה מקרה של מעין “מפולת” בעבודת הבניין של בית־הספר לבנות ביפו, ביטל את הדעה, שיש מחסור בבנאים יהודים, ודרש עבודה עברית. כשלא נתקבלו דרישותיו על ידי הוועד המפקח על הבנין המקומי, עשה צעד נועז והד דרישותיו הגיע לאזני האיש, שנדב את הכסף להקמת המוסד החינוכי הזה, – מר פיינברג מאירקוסטק.

בזמן הקמת השכונה “אחוזת בית” ובנין הגמנסיה העברית הדריך שיינקין את המנוחה, השמיע וחזר והשמיע את הדעה, שלא כדאי לבנות בכלל, אם לא בידים עבריות. הוא רכש לו מתנגדים, אבל לא נבהל מעקיצותיהם. הוא חיכה עד מוצאי חג השבועות, כשירד היום ונראו הכוכבים, עבר בשכונות האפלות והנדחות של ירושלים, כדי למצוא את המתאימים והמוכשרים לחצוב באבנים. הוא תנן בינתיים מכיסו הפרטי להוצאות הנסיעה וזרז את הסתתים, שיסעו בבוקר השכם למקום העבודה החדש, שעלה בידו אחרי שידולים ולחץ להכניס שם עבודה עברית. חלקו היה גדול בסידור קבוצת הסתתים ליד “בצלאל”. בהשתדלותו הושג הסכום הדרוש לכלי העבודה וההלוואה לקיום העובדים במשך זמן התמחותם במקצוע. ימים אחדים שהה בירושלים עד שסודרה הרשימה הגדולה של בעלי המקצוע, חוצבי אבנים, סתתים ומגישי אבנים, שהביעו את נכונותם לנסוע לחיפה. במהירות הועברה הקבוצה למקום העבודה. היא התייצבה מיד לפני חבר הקורטוריום של הטכניון בחיפה הד"ר שמריהו הלוי, כדי להוכיח, כי הנה מצויים בעלי המקצוע הדרושים ואין מקום לאמתלא, שיש הכרח בשימוש בעבודה זרה.

ממרצו התוסס הקדיש שיינקין הרבה לאיחוד בעלי המלאכה. זריזות וסבלנות־נמלים השקיע בעבודה המעייפת של ריכוז גרגרי החול למקום אחד ולחטיבה אחת. על־ידי הסברותיו הגיעו בעלי המלאכה למדרגה של “דע את עצמך”. נתגלו לפניהם כחותיהם הצפונים, הובררו הצרכים, נחשפו האפשרויות של הטבת המצב וניתן פה לתביעות והדרישות. הוא עמד בשמם על המשמר, לא החמיץ כל הזדמנות, הופיע בכל מקרה מיד, עורר ודרש יחס חם והקצאת מקום מתאים לכוח הפורה, שברכה מרובה באיחודו ובהתפתחותו. “מרכז בעלי מלאכה” הוא היחידי השומר אמונים לזכרו של האיש, שנפח רוח חיים בארגון הזה והעלה אותו למדרגה רמה. העומדים בראש “מרכז בעלי מלאכה” מנציחים את שמו של האיש האציל הזה על־ידי הקמת מוסדות על שמו. במרכז העיר העברית, בשכונה בעלי־המלאכה, נקרא רחוב גדול על שמו של מנחם שיינקין. הם מתאספים בכל שנה ושנה ביום פטירתו ומזכירים את פעולותיו התרומיות.

כשפרצה מלחמת העולם הראה שיינקין את חריצותו ופעל למען הארץ לפי דרישות השעה. תורכיה נכנסה למעגל ומחול השטנים. חלק ידוע של היהודים תושבי הארץ, – נתיני הארצות הלוחמות, – נחשב לסוג של נתיני ארץ אויבת. בקריאה “יהודים, היו עותומנים”! נשמע גם קולו החזק של מנחם שיינקין. הוא דרש להסיר את הבגדים הזרים ולקבל את הנתינות, הזכויות והחובות של אותה הארץ, שבאו להחיותה. על־ידי נעלמים סודרה רשימה שחורה חשאית של “הבלתי נאמנים”, החשודים במחשבות איבה למשטר התורכי. בנוגע אליהם נתקבלו פקודות לא להכניסם לרשימות המתעתמנים החדשים". בהשארם נתינים זרים ולוחמים, חלה עליהם ממילא גזירת הגירוש מהרץ. ביניהם היה גם שיינקין. גדול היה סבלו של שיינקין, כשנודע לו שהוא יגורש מהארץ. רושם של אריה פצוע עשה בהתכוננו לנסיעה מאונס. בחריקת שניים קיבל על עצמו את הדין.

בשמחה שב אחרי המלחמה ארצה. שוב הוטל על שכמו התפקיד לטפל באחים, העולים לארץ. “שיבת ציון”, “העלייה”, הוא הנושא שבו דן מנחם שיינקין בתכנית, שהוצעה על ידו לפני אסיפת הנבחרים הראשונה. כדאי לציין פרט קטן אפייני ומכאיב: שיינקין העל־מפלגתי לא נבחר לאסיפת הנבחרים כציר. “על טוהר מצפוני אני שומר, ה”אני מאמין" שלי איננו ניתן לחילוף, אינני כובש את דברי הביקורת ומשמיעם בכל מקום, ואיך אבחר לציר?" אלה היו דבריו על העובדה המדוברת. אופקי העבודה החדשים שנתגלו הגדילו את מרצו והרחיבו את מעופו, אך בהמשך העבודה התחיל להרגיש קיצוץ כנפים על ידי האנשים והזרמים החדשים. כשגדלה סאת המחנק הרוחני, לקח מקל נדודים ונסע אל מעבר לים.

במכתביו מחוץ לארץ הביע געגועים עזים על עבודה בארץ. הוא התמרמר וקבל על גורלו, לנוד בערי אמריקה וצר לו המקום בארץ.

ביום הצהרת בלפור, ב' נובמבר 1924, אירעה תאונה, בנסעו לשם תעמולה, ונקפד פתיל חייו על אדמת נכר.

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות