ג. אישים - פרויקט בן־יהודה

זמן קצר לאחר בואי ירושלימה ניתנה לי הזדמנות לבקר בביתו של רבה של ירושלים, המנהיג הרוחני שלה במשך ששים שנה, ר' שמואל סאלאנט. תייר מירושלים־דליטא, שתמך ביד רחבה במוסדות ירושלמיים וביקר כבר פעמים אחדות בארץ, בא במיוחד הפעם לארץ, כדי להשתתף בטכס חנוכת אגף מיוחד ב"מושב הזקנים". נלוויתי אל התייר הנדבן הזה, שהלך אל ר' שמואל סאלאנט לביקור.

עברנו את רחוב היהודים, שהיה מורגש בו רוח החג גם בחולו של מועד, טיפסנו על המדרגות שב"חורבת ר' יהודה החסיד" ונכנסנו בלי כל הודעה מוקדמת, לרבות דפיקה בדלת, אל דירתו של הרב הישיש. הדירה היתה בת שני חדרים לא גדולים, מחוסרת כמעט כל ריהוט. הרב היה לבוש קפטן של חג. נמוך, רזה, ממש חופן של עצמות, בעל פנים מקומטות, אבל בעלות הבעה אצילה וערה, השתדל הישיש בן התשעים להסתיר את מכת ההשגחה, שנטלה ממנו את מאור עיניו.

מפי התייר, שהציג אותי לפני הרב, נפלטה שגיאה. השגיאה גרמה לכך, שהרב הישיש העלה במשך שעה ארוכה זכרונות, שהוד קדומים חפף עליהם.

על שאלתו של הרב “מי הוא הצעיר, שנלווה אליך”, ענה האורח־התייר: “נכדו של ר' איצ’לה שירווינטר”. – “אתה טועה לגמרי, מכובדי ר' יקותיאל” – ענה הרב, כשבת־צחוק מרחפת על פניו. התייר נכלם קצת, ניסה לעמוד על דעתו. הרב אמר לו בנחת: “אל תתעקש, ר' יקותיאל. אחשב את חשבון השנים ואעמיד אותך על טעותך. ר' איצ’לה, שהיה חדור כולו חיבת ירושלים, היה בין המחליטים למסור לי את התפקיד של מורה־הוראה לעדת האשכנזים בירושלים. הוא נמנה בין אלה, שקבעו את משכורתי, שכר בטלה, בסך חמישים רובל בערך לשנה, חוץ מ”חלוקה" רבנית. אי־אפשר, שיהיה לו נכד כבן תשע־עשרה".

התערבתי בשיחה ואמרתי, שלא נכד, כי אם נין אני לאותו ר' איצ’לה.

הרב ישב, ראשו נשען על זרועות ידיו, והוא התחיל בהרחבת הדעת לספר זכרונות על אותו ר' איצ’לה ומרעיו, האמרכלים של הכולל הראשון והיחידי אז, כולל “וילנא, קורלאנד, זאמוט ואגפיהם”. בישיבותיהם דנו בצרכי חמש־מאות הנפשות האשכנזיות, אבלי ציון, שהסתופפו בירושלים. בזמן הדיונים היה נדמה, שהם התפשטו מהגשמיות, אור פניהם קרן ושכינת “ירושלים דמעלה” ירד עליהם. “הקופסה”, קופסת ר' מאיר בעל הנס, שאצרה את הפרוטות, שהושלכו אליה בדחילו, מתוך רגש נפשי עמוק ומתוך רצון עז לתמוך בשומרי חומות ירושלים, קופסה זו הוארה בניצוצות קדושה.

הרב ביקש להפסיק לשעה קלה את השיחה. בעזרת השמש עלה על הספה לנוח. בינתיים שמו לפני האורחים כיבוד של פסח, ביצים שלוקות ויין. אחרי שהרב החליף קצת כח, ישב שוב על־יד השולחן. הוא ביקש, שיתקרבו אליו, והחזיק ביד, כאילו רצה לנחש. הרב הציג שאלות על כמה מנכבדי “הקריה הנאמנה”. סחור סחור, בעדינות מפליאה ניסה למשש את הדופק ולהיוודע על מחשבתו של נינו של ר' איצ’לה בנוגע להשתקעותו בארץ. לאחר שקיבל תשובה חיובית, אמר בבדיחות הדעת: “אין משום יוהרא כשמרגלא בפי כל, שעל־פי רוב דברי נשמעים. הסיבה לכך, שאני שוקל את דברי לפני שאני אומרם. במקרה זה אני רוצה להביע במפורש את דעתי השלילית על המחשבה להתישב בירושלים”. הרב המשיך לשדל אותי: “למה לך, עול ימים, בעל מחשבות, הרגלים, נימוסים ואורחות חיים אחרים, להתישב בתוככי ירושלים, שבה תתנגש בעל כרחך בקנאים חשוכים, שלא יבינו אותך”. הוא נאנח ואמר: “לדאבוני נמצאים בירושלים בעלי מזג חם, שאינם יכולים לשלוט על עצמם. פגיעתם ועקיצתם קשה. אחרי המעשה אי־אפשר לפעמים לתקן את המעוות. אנשים ידועי שם נכוו מהם. גערתי, נזפתי, מחיתי, צעקתי ובכל זאת יצא הקצף בגלל הנפגעים על הכלל”.

הרב העלה בזכרונותיו את נסיעתו לארץ־ישראל. “לכם, הזוכים, אמר, יש קפיצת הדרך. במשך עשרה ימים אתם באים ישר מאודיסה לארץ־ישראל. אני קיימתי בצעירותי, בנסעי לארץ, “אלה מסעות בני ישראל” עם כל התגים. בתחנה בקושטא תקענו את יתדות אהלינו לזמן ארוך יותר. שם ניתנה ההזדמנות להיפגש ולהתוודע לשר ר' משה מונטיפיורי זצ”ל. מקרה גרם לקשר הידידות בינינו: נתכבדנו בהזמנה אל “הסוכה” המפוארה, שבה התארח השר ושבה בילו כל הלילה (כמנהג אנשי מעשה בגמר ימי הדין בהושענא רבא). השר מונטיפיורי הרגיש את עצמו עייף, ועלי, הצעיר, שעמדתי להיות פוסק בירושלים, הצביעו כעל האיש, היכול למצוא היתר. בלי התאמצות יתרה, בהסברה ונימוקים פסקתי, שמותר לו לנוח ולהחליף כח. גם עם יד־ימינו של השר, עם הד"ר הלוי, קשרתי קשרי ידידות".

“אינה המקרה, שהשר ביקר בירושלים בזמן שלקחתי מקל נדודים, כדי לאסוף כספים בשביל מוסדות ירושלמיים. בבקרי אצל השר בחווילתו באנגליה, מה גדלה התרגשותי, בשמעי מפיו דברי רוגז וקצף על ההפקרות, השוררת בירושלים. השר התאונן על הקופצים בראש, הלוקחים קרנים לנגח ולפגוע במי שירצו, בלי שיימצא מי שירסן אותם. מצאתי עת לעשות ודיברתי בגלוי קשות בגנות הבריונים, שכיניתי אותם בשם “שקצים”. הוקעתי את הפעולה ההרסנית של קבוצה קטנה בלתי אחראית, שדרכה היה להציק ושהשׂביעה אותי תמרורים. דעתו של השר לא נחה לגמרי. השר אמר, שזה הוא תפקידם של הרב ושל בעלי ההשפעה המוסמכים לאחוז בכל האמצעים, כדי לקצץ את כנפי האנשים, המחללים את כבוד ירושלים”.

אחרי רגע של שיקול דעת, עבר הרב לדבר על ה"וועד לחיפוש חטאים" ועל הפרעותיו בזמן ההזכרה לד"ר הרצל ז"ל. הרב סיפר, שרגז על ההפרעה הפרועה, שנערכה בזמן ההזכרה לד"ר הרצל על־ידי היצור החדש הנקרא “ועד לחיפוש חטאים”. הרב הזכיר את הכינוי, שנתן לראש הוועד הזה: “דרשן שוטה”. צחוק קל עבר על פניו, כשהזכיר את הכינוי הזה. מהצחוק אפשר היה ללמוד על ההסכמה לכינוי ההולם הזה.

לפני שנפרדנו מהרב הישיש, אמר לי עוד פעם: “חשוב היטב לפני שתחליט את החלטתך; אל תכריח את הסב, שכחותיו עזבוהו, לקום ולהגן על נינו של ר' איצ’לה”. הרגעתי אותו, שלא יגיע לידי כך. הרב ענה: “אל יתהלל חוגר כמפתח”.

חזרתי מביתו של הרב הישיש מלא רשמים. הרהורי תשובה וחרטה נתעוררו בי. נשען על מה שקראתי ומה ששמעתי, סברתי שר' שמואל סאלאנט הוא רב זועם וקנאי מבית־מדרשו של שמאי. בגלל זה דחיתי את הצעתו של הרב ר' חיים עוזר גרודזנסקי, שהציע לי, כשבאתי להיפרד ממנו לפני עלייתי, מכתב־המלצה אל ר' שמואל סאלאנט. בעל “החפץ חיים” הוכיח אותי על סרובי זה. הוא אמר לי: “שבועות על גבי שבועות מחכים בווילנא אנשים, ורק מעטים מהם מצליחים לקבל מר' חיים־עוזר המלצה. ממך, עול־ימים, היתה זו יוהרא, כשהשתמטת מלקבל המלצה, שהוצעה לך בנקל”. תשובתי לבעל “החפץ חיים” היתה אז: “אני מצטער, אבל נקטתי בכלל ‘מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך’. חוץ מזה נועדה ההמלצה אל הרב ר' שמואל סאלאנט, שבוודאי לא אהיה זקוק לעזרתו”. באה שיחה והעמידה אותי על טעותי. לפני קמה דמות עדינה ורכה כמו הילל. ר' שמואל הבין לרגשותיו של הזולת גם בעת שזרים היו לרוחו. התחלתי לראות את הרב באור חדש.

פעם שניה נפגשתי עם הרב ר' שמואל סאלאנט לרגל עניין משפטי. נפטר עולה צעיר. בעל־הבית, שאצלו גר הצעיר, לקח לעצמו חלק מהחפצים של הנפטר. הופעתי כתובע. הנתבע טען, שלפי מנהג ירושלמי מקילים בלקיחת חפצים, שנשארו אחרי הנפטר, שאין לו קרובים בארץ. פניתי בתלונה אל הרב הישיש. קבלתי על אי־הסדר בהנהלת בית־הדין ועל הדיחויים ללא צורך, וביחוד התאוננתי על ר' לייב דיין, שלא גער ונזף בנתבע על דבריו, שיש בהם משום חילול כבוד ירושלים. הערתי, שיש חשש להתערבותו של הקונסול הרוסי, כי הנפטר היה נתין רוסיה.

הרב החזיק את ידי ואמר בבדיחות הדעת: “בדיעבד מחול לך, נינו של ר' איצ’לה שירווינטר, על אשר לא שמעת בעצת זקן עשיר־ניסיון והשתקעת בירושלים. אל תחשוב, שנעלמת ממני ולא התעניינתי בך. שמעתי מפי אנשים שונים לזות שפתים נגדך. זה טבעי, אפשר היה לחזות את הדבר מראש. אל תתגאה, עול ימים, אם אגיד, שגם בדברי המתלוננים עליך לא מצאתי דופי מיוחד. הניחה את דעתי העובדה, שלא אתה פנית בבקשת ההגנה, אלא אחרים התאוננו”.

הרב עבר אחר־כך לעניין התלונה שלי. הרב אמר: “עוד מקדמת דנא קראו תגר וצווחו נגד אלה, שהיו מורים לעצמם היתר להקל בלקיחת רכוש מבן־אדם, שנפטר בירושלים בלי להשאיר יורשים במקום”. “לפי הדין,” המשיך הרב, “הרי זה גזל גמור”.

הרב ר' שמואל ביקשני לעשות את כל מה שביכלתי, שהעניין לא יעבור לטיפולו של הקונסול הרוסי. הנתבע הוא נתין עותומני, הוא עלול להאסר מיד וייווצר מקור לסחיטת שלמונים. “יתכן, הוסיף הרב, שהנתבע הוא איש ישר, אבל טעה”.

הרב ר' שמואל סאלאנט היה אחד מבוני ירושלים הגדולים. הוא לא נח ולא שקט, כתת את רגליו ונסע לחוץ־לארץ ואסף סכומים גדולים להקמת מוסדות ציבוריים בירושלים. במשך שנות כהונתו המרובות גדלה ירושלים והישוב היהודי התפתח בה. הוא שמח על שזכה לראות את ירושלים בבניינה.

למלאות ע"ח שנים להולדתו ביום א' באלול תש"א

מהצעירים, חברי הוועד של אגודת “התחיה” בווילנא, לא נעלם בשנת תרס"ה דבר שהותו בירושלים דליטא של מנחם אוסישקין, המפקד, שעמד בראש פעולת הטיהור של המחנה הציוני מספחת האוגאנדיות. תודות ליצחק־לייב גולדברג, מורשה גליל ווילנא, השתקן טוב־הלב, נועדו הצעירים לשיחה עם מפקד הציונים ברוסיה. השיחה נתקיימה ביום השבת בביתו של ה"מטיף" הד"ר שמריהו בן חיים לוין. לצעירים ניתנה הזדמנות לשוחח עם אוסישקין גם על “הפרוגראמה שלנו”, תכנית העבודה הציונית שלו, שנתפרסמה אז בירחון הציוני בשפה הרוסית “חיי היהודים” והגיעה לווילנא יום אחד לפני כן.

בבת צחוק ולחיצת יד חמה נתקבלו החיילים הצעירים על־ידי אוסישקין. השיחה נמשכה שעות מספר. העזנו לנגוע גם בשאלה העדינה: האם לא קרבה את קצו של המנהיג בחסד עליון הצורה, שבה התנהלה המלחמה מסביב לבעיית אוגאנדה? אוסישקין ענה בקול רם ובביטחון נפשי:

“יותר מכם, חברים צעירים, הכרתי, הוקרתי והערכתי את הד”ר הרצל. יותר מכם אני שרוי באבלות על המכה שהוכינו, מכה, שהיא עדיין טריה. שיעור קומתו הגדולה והשיא של מעופו הדאיגו אותנו, כי חששנו, שמפני היאוש, שתקף אותו, יחפש אחרי פתרון זמני זר לרוחנו, העלול לקעקע את כל מה שהקימונו. התנגדו וגם לחמנו בו. זו היתה מחלוקת לשם שמים, – כמחלוקת הילל ושמאי, – שעליה נאמר “סופה להתקיים”.

בשיחה נגענו גם בבעית עלייתנו לארץ־ישראל לאלתר. אוסישקין ניסה קודם להזהירנו מפני הנסיעה לארץ והראה על הקשיים המרובים, הכרוכים בהשתקעות בארץ. לאחר שראה, שהחלטתנו לעלות נחושה, התחיל להסביר, בהסתייעו בסעיפים אחדים מ"הפרוגראמה שלנו", איזו הן החובות, המוטלות על אלה, הזוכים להיקרא בשם המהולל “חלוצים”. אוסישקין הוסיף, שהוא רוצה לציין, בלא כוונה להשפיע ולנהל תעמולה, את התועלת המרובה, שימלאו צעירים מספר, שישתקעו בירושלים. אנשים אלה יכולים לחולל מהפכה בירושלים לא מתוך פעולה מחושבת מראש, אלא על־ידי אורח חייהם הכנים והטהורים. כל אחד מהם יביא שירה חדשה במבואות ירושלים. סיפוק רוחני רב צפון לצעירים, שיתישבו בירושלים. הם ישמשו כח מושך לחברים בדעה, שילכו בדרכם.

כשנשאל אוסישקין אחר־כך, למה הזהיר מפני עליה לארץ, ענה, שהוא נוהג כשם שמקובל ביחס לגרים. הוא מזהיר ומראה על הקשיים שבעלייה ובקליטה בארץ, אולם אם הוא רואה רצון כביר לעלות למרות הקשיים, הרי הוא מסביר ומסייע.

בשיחה, שהתקיימה בווילנא בין הצעירים מוועד “התחיה” ובין אוסישקין, נכרתה ברית הדוקה בינינו ובין המנהיג.

כמעט אחרי שבע שנים בא מנחם אוסישקין, אז כבר יושב־ראש הוועד האודיסאי של חובבי ציון, לירושלים. הוא בא, כדי לשקוד על תקנתה של ירושלים.

בתחנת הרכבת בירושלים נשמעה בפעם הראשונה בזמן קבלת פני אוסישקין שירת “תחזקנה” מפי התלמידים והמחנכים של בית־הספר העברי החדש של העדה הגרוזינית. שנים־עשר באי־כח הציבור הירושלמי קיבלו בהתלהבות ובהערצה את פני האיש, שהיה ירושלמי ברוחו.

ארבעים אישים, בני עדות ושכבות שונות, נתכנסו אח"כ במלון קאמיניץ לשם התיעצות בדבר הבראתה, שכלולה והתפתחותה של ירושלים. אוסישקין הטיף לפעולה והוכיח על השאננות.

בלשכת המודיעין של הוועד האודיסאי התכנס מספר מצומצם של אנשים. בישיבה זו דובר בין השאר גם על ייסוד קהילה מאוחדת בירושלים, שחבריה יכניסו חדשית תרומות להחזקתה. בישיבה זו הבטיח אוסישקין חגיגית, שהוא מעמיד את עצמו לרשות המפעל הכביר של גאולת המקום, שסמלו הוא “והוא עומד אחר כתלנו”. באסיפה זו דובר על הצורך בהקמת ישובים חקלאיים רבים מסביב לירושלים.

מר אוסישקין יצא אחר־כך בלוית שמונה־עשר איש לביקור בהרטוב, לחווה, שהיתה שייכת לי.ל. גולדברג. בזמן הביקור דובר הרבה על הזנחת ירושלים והצורך בתיקון המצב.

מנחם אוסישקין יצא, כיושב־ראש הוועד האודיסאי של חובבי־ציון, בכרוז נלהב “לתקנתה של ירושלים”. הכרוז הזה, החדור אהבה בלי מצרים לירושלים, שימש בזמנו כמזכרת עוון והחזיר למוטב כמה מהטובים שבנו, שהודו על החטא שבהזנחת הבירה הנצחית.

בשיחה אינטימית עם אוסישקין נתגלגלה השיחה על ירושלים. הוא אמר:

“לוא עמדה השאלה מי עדיף, גאולת הארץ, או שחרור ירושלים, הייתי מכריע לצד גאולת ירושלים, שבלעדיה אין מקום לגאולה”. בעל רצון־הברזל הופיע בכל מקרה והזדמנות כסניגור ולוחם מלחמת ירושלים.

זכות מיוחדת עמדה לי. עבדתי במחיצתו במשך תקופה ממושכת. כמנהל לשכת המודיעין בירושלים, שנשתייכה לוועד חובבי־ציון באודיסה, הייתי שולח ידיעות על המתרחש בירושלים ישר ליושב־ראש הוועד מר אוסישקין. הוא התעניין בכל פרט ופרט. כשביקר בירושלים בלווית הד"ר ח. חיסין, בא־כח ועד חובבי־ציון בארץ, ומר מנחם שיינקין, מנהל לשכת המודיעין של הוועד ביפו, אמר להם בחדר־הלשכה בירושלים:

“היטבתם לעשות בזה, שמחלתם על כבודכם והסכמתם, שהידיעות על המצב והמתהווה בירושלים וסביבותיה תשלחנה ישר אלינו ולא באמצעותכם. בהתענינות מרובה אני קורא את כל הדברים, הנכתבים אלי מירושלים. לעתים אני תופס מה שהוא גם מבין השיטין. בבקשה לכתוב אלי גם להבא בדייקנות מופרזת, בלי לדלג ולהחסיר אפילו פרט קטן ביותר. נא להודיע לי על כל המתרחש בירושלים. רוצה אני לדעת הכל במידה כזאת, שאוכל בלי היסוס לומר מה שהעירותי לאחר מעסקני הישוב, שעשה בגולה: אם לא הודיעו לי מירושלים על דבר זה, סימן מובהק הוא, שלא קרה”.

מנחם אוסישקין סייע לכל פעולה, שהיה בה לפתח את הישוב בירושלים. כשקבוצת אנשים נגשה לייסד גמנסיה עברית בירושלים, ביקש אוסישקין להודיע לו את כל הפרטים על התפתחות הענינים, עודד ונתן בהזדמנות הראשונה את העזרה הדרושה.

אנשי העליה השניה בירושלים רצו ליצור להם פינה לתרבות, “בית־עם”. אוסישקין תמך במוסד זה ועל־פי הצעתו קיבל עליו ועד חובבי־ציון באודיסה את תשלום שכר־הדירה.

פרסאות אחדות מפרידות בין המושבה הקטנה מוצא ובין ירושלים. מי הוא התומך והמחזיק בה? שוב רבי מנחם.

ירושלים הביעה את הכרת התודה שלה לחובב ירושלים הגדול על־ידי בחירתו כציר לקונגרס הציוני ה־11. המועמד לציר היה בראשונה חבר “משואת ירושלים” דויד ילין. כדי שגם אוסישקין וגם ילין ייבחרו צריך היה להכפיל את מספר השוקלים. אני זוכר איך שקיבלו עליהם בהתלהבות ארבעת החברים, הסופר ש. רפאלי, י. הלבץ. דויד שוב וכותב הטורים האלה, את התפקיד למכור מספר כפול של שקלים. הפעולה הצליחה. על ההודעה הטלגרפית, שנבחר בתור ציר, נתקבלה תשובה טלגרפית: “בתודה אני מקבל עלי להיות ציר מבירתנו הנצחית”. במכתב, שנתקבל ממנו אחרי כן, הוסיף, כי את התודה על הכבוד יביע בבואו להשתתף בהנחת אבן הפינה של האוניברסיטה העברית.

ד"ר א. מאזיה, שנבחר לקונגרס כממלא־מקומו של אוסישקין, סיפר, שאוסישקין התגאה בזה, שנבחר כציר מירושלים. רק אחרי שנרשם כציר מירושלים, השתמש בזכותו כחבר הוועד הפועל הציוני וסידר, שגם הד"ר מאזיה יהיה ציר וישתתף – עוד קול נוסף מירושלים!

כשיסד בעל המימרה “אין לך דבר העומד בפני הרצון” מושבה לזכרו של בעל המימרה “אם אין אני לי, מי לי,” את “נחלת יהודה”, אמר בבת צחוק:

“אני מייסד מושבה לזכרו של מי שהיה יושב־ראש ועד חובבי־ציון. מי יודע, אולי לא ישכח יושב־הראש הבא גם אותי ויעשה איזה דבר על שמי.”

ועד חובבי־ציון באודיסה החליט לייסד בסביבות ירושלים מושבה על שמו של מנחם אוסישקין, אולם גרם החטא ולא נתגשמה ההחלטה.

כשתורכיה נצטרפה למחול השטנים של מלחמת העולם 1918־1914, ניתנה ליהודים נתיני ארצות הברירה להתעתמן, או לעזוב את הארץ. אוסישקין שלח אז לארץ מברק, שבו יעץ לקרוא בספר ירמיהו את הפסוקים שבהם מייעץ הנביא לא לרדת מצרימה. בזמן המלחמה שלח דרך ארץ נייטראלית, דרך דנמארק, כספים לארץ. על רשימת הכספים מוועד חובבי ציון היה רשום “מנחם”.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהגיע אוסישקין לירושלים, כדי לעמוד בראש ועד הצירים, נערכה לכבודו פגישה לבבית צנועה בגבול ירושלים, – במוצא. הכל הרגישו אז בצליל קולו המיוחד של מר אוסישקין את שמחת הקודש, שהנה נתקיימה משאת נפשו. באותו מעמד סיפר, כי עוד בהיותו עול ימים התריז כלפי מורו ורבו ר' משה־לייב ליליינבלום, שיעץ בחוברת אחת להוציא מתוך חוג הפעולה שלנו את העיר ירושלים, ונתפייס אתו רק אחרי הבטיחו נאמנה, כי יאחז ב"דרכי תשובה" ובהוצאה השניה ימתיק דברי אפיקורסות אלה.

רבת רושם היתה הופעתו של מר אוסישקין בתוך ציבור העובדים ב"וועד הצירים". אוסישקין פנה אליהם בדברים:

“לעזרתכם הרוחנית הנני זקוק, כדי להשליט בינינו יחס פטריארכלי של משפחה. כמו שבכל משפחה ישנם זקנים, בעלי עבר עשיר־ניסיון, שדבריהם, הנאמרים בנחת, נשמעים בכובד ראש ע”י צעירי המשפחה וסומכים עליהם גם כשהטעמים והנימוקים אינם מחוורים לגמרי, כך צריך להיות גם אצלנו. נשרש את המושג־הביטוי “פקידות”, שיש לו טעם לפגם, וכן את המושג “משכורת”. כל אלה, העובדים עבודת הקודש של הלאום, מקבלים רק “שכר בטלה”, אחרי שאינם יכולים בגלל עבודתם לעסוק בענינים אחרים, שיספק להם את פת לחמם".

למקורבים אל אוסישקין היתה ידועה המלחמה, שהתנהלה בדבר העברת המשרדים לירושלים, מר אוסישקין דרש בכל חומר הדין להוציא לפועל את הדבר על אף ההתנגדות.

כשמלאו שבעים שנה למנוח, פרסמתי בלקט הדברים עליו גם את מימרותיו: “אם ארץ ישראל קודש, ירושלים קודש קדשים”.

“המנהיגים, שישכחו את ירושלים, האומה תשכח אותם”.

בפגישה זמן־מה אחרי פרסום הדברים נתבקשתי ע"י מר אוסישקין לעזור לו לאמץ את זכרונו בנוגע למקום, לזמן ולנסיבות, שבהם נאמרה הפיסקה השניה. הזכרתיו, כי הדברים שימשו תשובה לז. ד. לבונטין במסיבה של עסקני ירושלים, שנתקיימה במלון קאמיניץ בביקורו השני בארץ.הוא רשם זאת לזיכרון.

נגדע הארז הירושלמי. עד יום מותו לא נס ליחו ולא כהתה עינו. חובה קדושה מוטלת על מעריציו ומוקירו להציב לו ציון בהקמת מושבה על יד העיר, שלתקנתה נלחם בלי הרף.

שבת־נחמו היה מקובל בווילנא כשבתם של “חובבי־ציון”. ביום שבת זה היתה נערכת תפילה חגיגית בבית־הכנסת הגדול, היו נואמים על ישוב ארץ־ישראל ותורמים למען קרנות ציוניות. זכות זו נרכשה על ־ידי חובבי ציון הראשונים בווילנא, ר' שמואל־יוסף פין וליאון לייוואנדה. בשנת תרס"ד חל שבת־נחמו בשלושים ימי האבל על הסתלקותו של המנהיג הד"ר תיאודור הרצל. הציונים לא ביטלו את המנהג גם בשנה זו. הנואם בבית־הכנסת הגדול באותו יום שבת היה ר' מנחם שיינקין, חבר הוועד הפועל הציוני, מורשה גליל בדרום רוסיה, שהיתה לו גם משרת רב בבאלטה. אחרי הסלסולים של החזן הידוע גרשון סירוטה, כשבחלל האוויר הדהדו עדיין המלים “חדש ימינו כקדם”, עלה במדרגות אל הרחבה, אשר על־יד ארון הקודש, ר' מנחם שיינקין. בכל בית־הכנסת הגדול, שהיה מלא מפה לפה, הושלך הס. בקול עצוב ונעים התחיל הנואם לספר על רבי אחד, מראשי שושלת של החסידים, שאמר, כשנפטר בנו היקר לו: “הן מלא הרחמים צדיק הוא בדינו, אינה מובנת איפוא הגזירה להיות שרוי באבלות ולקונן על דבר, שנעשה בצדק”. הנואם המשיך בקול רועד ואמר, שגם ברגעים קשים אלה, כשמנהיגנו הגדול נסתלק, עלינו לקיים את הדברים “נחמו, נחמו עמי, דברו על לב ירושלים”. נאומו של שיינקין היה בנוי יפה, קלוע חידושים ושזור רעיונות עמוקים. הקהל, שהיו בתוכו אנשים בעלי טעם, היה מרותק במשך כל הזמן ששיינקין נאם.

אחרי שמונה חדשים בערך, בחג החרות, בא שיינקין לירושלים. הוא בא אז לתור את הארץ. הוא נאם כאן שלוש פעמים נגד נגע האוגאנדיזם, שפשה גם בארץ התחיה.

שיינקין נאם בביתו של מר דויד ילין ובביתו של מר ליפאבסקי, סגן־מנהל בנק אנגלו־פלשתינה. דבריו נשמעו בקשב רב. הוא הבטיח להקדיש מכחותיו לקימום בירתנו הנצחית, שהוזנחה ביותר.

בפעם השלישית, – באסיפה שבבית־הכנסת של האגודה הציונית שבה הופיע כמתווכח, – נפגש בגל של התנגדויות והפרעות. נשמעה ההאשמה, שבני בית־מדרשו של רבי מנחם אוסישקין, – אומרי ה"לאו" “הבוכים”, – מררו וקצרו את חייו של המנהיג הנערץ הרצל. שיינקין לא נרתע, כבש את הסערה בעמדה מאוששת. כשוך ההתנגדות עבר להסברה, ניתח ובאר את האפסיות שב"מלון לילה". הוא אמר, שהמנהיג בעצמו, גם בהפגשו בקיר אטום, לא החשיבו כעוגן הצלה כל שהוא, כי אם ראהו כסוכה להסתתר בה עד יעבור זעם. המנהיג נוכח אחרי כן בעצמו, שהצללים מרובים בתכנית אוגאנדה על הצל¹, ורצה בצורה נאותה לביים את הדחייה המנומסת. “דרך ארץ ויראת הכבוד לבעלי חוט־השדרה הישר, שאחרי מלחמה פנימית חזקה, כשראו את דגל התנועה מונמך לא חילקו כבוד גם למנהיג הנערץ. הם הרגישו יותר מאחרים את גדולתו וראו את מעוף הנשר שלו, הם גם מצטערים יותר על העדרו”, – רעמו דברי מר שיינקין. הופעתו הראשונה בפני הציבור הציוני בירושלים השאירה רושם כביר.

עבר זמן מה וישיבתו של מר שיינקין בארץ נעשתה קבועה. הוא נתמנה כבא־כח של ועד חובבי ציון שבאודיסה. הוטל עליו התפקיד של מארגן ומנהל ראשי של רשת לשכות המודיעין. לשכות אלה נוסדו, כדי לעזור לעולה החדש, להקל עליו את הסתגלותו לארץ, להנעים לו מעט מהמרירות שבהתאקלמות, להדריכו, לייעצו. מי עוד מסוגל היה לתפקיד המקיף והמסובך הזה כמר שיינקין? אשרי מי שזכה להימצא במחיצתו של בעל שאר־הרוח הזה וראה איך ביצע את התפקיד בכל חום נפשו, במסירות מופתית ובלי ליאות. ביום ובשעות המאוחרות בלילה, במשרד ובביתו, תמיד היה מר שיינקין מקבל את הפונים אליו בפנים מאירות, שומע, מתעמק, חודר ומחפש דרכים לסידור ועזרה. בשעת הצורך היה מכניס גם אחרים לפעולה הנחוצה. מר שיינקין התעניין וטיפל לא רק בבאים, כי אם גם באלה שהתכוננו לבוא. במשרדו היו נרקמות הצעות, נגלים אופקים חדשים, נחשפים סיכויים ואפשרויות נוספים לקליטת עולים. מר שיינקין חתר חתירה נועזה לקראת יצירת התנאים להקלת גורלם של העולים. ימים שבעי רוגז ולילות של נדודי שינה היו מנת חלקו של האב והפטרון של העליה, שעמד בלי הפסק ליד העריסה ושמר בחרדה על הילד הרך והחלש, שיצא לאויר העולם.

מנחם שיינקין צריך לשמש דוגמא לכל אלה, המטפלים בעלייה. הוא היה אומר:

א) כל אלה שיתעסקו בסידור שיבת ציון, אפילו אם יהיו מהעובדים החרוצים ביותר ויעשו כטובים ביותר בפקידי ההגירה, אך לא יחושו בנפשם את המצב המיוחד של עבודתנו ולא תרחף בחדרי עבודתם ועל כל מפעליהם ההרגשה של “שיבת בנים לגבולם”, הרי תהיה עבודתם פילנטרופיה עלובה, שאין נפש האומה ניזונה ממנה. עבודתנו צריכה להעשות בדחילו ורחימו, מתוך הרגשה של אחריות מוסרית גדולה, בבחינת “ואשא אתכם על כנפי נשרים כאשר ישא האומן את היונק”.

ב) כל אלה שזכו לעסוק בעבודה הנחוצה והקדושה ביותר, בעלייה, צריכים היסורים להיות חביבים עליהם. עליהם לעבוד את עבודתם במסירות נפש כדוגמת המיסיונרים בארצות הפראים. נחוץ רגש דתי, כדי לקבל את היסורים האלה באהבה. צריכים לאהוב את הפצועים (ולפעמים את המצורעים…)

העיר העברית הראשונה, שהגיעה לפריחה ושגשוג, תעלה על נס ותזכור חסד נעורים לאחד מטובי מייסדיה. החולם הזה השקיע כוחות רבים, כדי להסיר את הרי החול, שכיסו את המקום, וכדי להכשיר את הקרקע, כשהמפעל היה עוד רק בגדר רעיון ומחשבה. קרה פעם, שקם עסקן וסופר ידוע באסיפה אחת בירושלים, שטיפלה בענינים אחרים לגמרי, ובשצף קצף אמר (כלפי מר שיינקין): “צריכים להוקיע את השארלאטאניזם וההפקרות של הרוצים לרכוש חול ובשחצנות מבטיחים, שמטרתם להקים על זה שכונה מודרנית כביכול. זאת היא הונאה ותרמית”. פעם אחת יצא האיש המנומס מנחם שיינקין מגדרו. על יד הכניסה לעיר העתיקה בירושלים, כשנפגש עם אחד הסרסורים, שטיפל ברכישת הקרקע ל"אחוזת בית" (תל אביב), תקפהו בחרפות ובגידופים על אשר הלז גרם לעיכוב הקניה – לשם ניצול והגדלת רווחיו הפרטיים. “זאת היא פשוט שערוריה”, צעק שיינקין.

מספר הבתים, שהוקמו בשכונה המודרנית החדשה, הולך וגדל ועוד היד נטויה. חלקי אדמה חדשים נרכשו, כדי להרחיב את גבולותיה, ונעשות הכנות להקמת “ועד מרכזי מוסמך”, שינהל את כל עניני הקהילה של יפו־תל־אביב. ידידים מרפים את הידים, מצביעים על הקשיים, הכרוכים בהתנגדות האמיצה, שתתעורר מצד הבאים התקיפים, האוחזים ברסן ההנהלה הפרועה. מנחם שיינקין לא יחת ולא ירתע. רק בהתחשבו בנימוק, שבתור איש רשמי ובא־כח של מוסד אסור לו להימצא בראש עניין השנוי במחלוקת, הריהו מסתלק למראית עין הצדה ואת מחותנו מר אבוהב הוא מעמיד בראש, כשהוא בעצמו הרוח החיה בזה.

זרם מהמעיין, המפכה מסירות, ששיינקין מבורך היה בו, הוטה לגימנסיה העברית הראשונה. בה ראה התלמיד המובהק של אחד־העם צעד להתגשמות השאיפה לחינוך עברי לאומי בארץ האבות, חינוך שלם בלי כל קרע נפשי. המוסד הזה כבש את כל ישותו של שיינקין, בו הגה בארץ ולטובתו עשה בסבבו בגולה. בבדיחות דעתו היה מוסר על השתוקקותו ליום, שבו יוכל להשתחרר מנטל עבודות שונות ולשמש כמורה לתלמוד ולשפה הרומית בגמנסיה העברית. בשני המקצועות האלה חשב את עצמו מוכשר להורות. כשנמצאו בירושלים הורים אחדים, שיזמו ליסד גמנסיה עברית, ביטל שיינקין עתיר הנסיון את הלהג של צדדים שונים והציע את עזרתו. לעתים תכופות היה בא ירושלימה, כדי לייעץ איך להסיר את אבני הנגף, שנערמו על ידי הרוחות המיוחדות, שנשבו בירושלים…

אז, כשטרם חלחל ארס המפלגתיות, רצוייה היתה כל פעולה כנה ולא הוצגה השאלה, לאיזה סוג או צד שייך עושה הפעולה. שיינקין התמסר באדיקות לטיפוח העבודה העברית, שבלעדיה אין תקומה לפעולותינו. בפרוץ סכסוך העבודה החריף בפתח תקוה, עמד שיינקין בראש התעמולה. הוא הטיף בהתלהבות, שאין ערך מיוחד לאדמת יהודים שלא שוקעו בה זיעה ועמל של יהודים. עוד קודם לכן, ביחוד אחרי שקרה מקרה של מעין “מפולת” בעבודת הבניין של בית־הספר לבנות ביפו, ביטל את הדעה, שיש מחסור בבנאים יהודים, ודרש עבודה עברית. כשלא נתקבלו דרישותיו על ידי הוועד המפקח על הבנין המקומי, עשה צעד נועז והד דרישותיו הגיע לאזני האיש, שנדב את הכסף להקמת המוסד החינוכי הזה, – מר פיינברג מאירקוסטק.

בזמן הקמת השכונה “אחוזת בית” ובנין הגמנסיה העברית הדריך שיינקין את המנוחה, השמיע וחזר והשמיע את הדעה, שלא כדאי לבנות בכלל, אם לא בידים עבריות. הוא רכש לו מתנגדים, אבל לא נבהל מעקיצותיהם. הוא חיכה עד מוצאי חג השבועות, כשירד היום ונראו הכוכבים, עבר בשכונות האפלות והנדחות של ירושלים, כדי למצוא את המתאימים והמוכשרים לחצוב באבנים. הוא תנן בינתיים מכיסו הפרטי להוצאות הנסיעה וזרז את הסתתים, שיסעו בבוקר השכם למקום העבודה החדש, שעלה בידו אחרי שידולים ולחץ להכניס שם עבודה עברית. חלקו היה גדול בסידור קבוצת הסתתים ליד “בצלאל”. בהשתדלותו הושג הסכום הדרוש לכלי העבודה וההלוואה לקיום העובדים במשך זמן התמחותם במקצוע. ימים אחדים שהה בירושלים עד שסודרה הרשימה הגדולה של בעלי המקצוע, חוצבי אבנים, סתתים ומגישי אבנים, שהביעו את נכונותם לנסוע לחיפה. במהירות הועברה הקבוצה למקום העבודה. היא התייצבה מיד לפני חבר הקורטוריום של הטכניון בחיפה הד"ר שמריהו הלוי, כדי להוכיח, כי הנה מצויים בעלי המקצוע הדרושים ואין מקום לאמתלא, שיש הכרח בשימוש בעבודה זרה.

ממרצו התוסס הקדיש שיינקין הרבה לאיחוד בעלי המלאכה. זריזות וסבלנות־נמלים השקיע בעבודה המעייפת של ריכוז גרגרי החול למקום אחד ולחטיבה אחת. על־ידי הסברותיו הגיעו בעלי המלאכה למדרגה של “דע את עצמך”. נתגלו לפניהם כחותיהם הצפונים, הובררו הצרכים, נחשפו האפשרויות של הטבת המצב וניתן פה לתביעות והדרישות. הוא עמד בשמם על המשמר, לא החמיץ כל הזדמנות, הופיע בכל מקרה מיד, עורר ודרש יחס חם והקצאת מקום מתאים לכוח הפורה, שברכה מרובה באיחודו ובהתפתחותו. “מרכז בעלי מלאכה” הוא היחידי השומר אמונים לזכרו של האיש, שנפח רוח חיים בארגון הזה והעלה אותו למדרגה רמה. העומדים בראש “מרכז בעלי מלאכה” מנציחים את שמו של האיש האציל הזה על־ידי הקמת מוסדות על שמו. במרכז העיר העברית, בשכונה בעלי־המלאכה, נקרא רחוב גדול על שמו של מנחם שיינקין. הם מתאספים בכל שנה ושנה ביום פטירתו ומזכירים את פעולותיו התרומיות.

כשפרצה מלחמת העולם הראה שיינקין את חריצותו ופעל למען הארץ לפי דרישות השעה. תורכיה נכנסה למעגל ומחול השטנים. חלק ידוע של היהודים תושבי הארץ, – נתיני הארצות הלוחמות, – נחשב לסוג של נתיני ארץ אויבת. בקריאה “יהודים, היו עותומנים”! נשמע גם קולו החזק של מנחם שיינקין. הוא דרש להסיר את הבגדים הזרים ולקבל את הנתינות, הזכויות והחובות של אותה הארץ, שבאו להחיותה. על־ידי נעלמים סודרה רשימה שחורה חשאית של “הבלתי נאמנים”, החשודים במחשבות איבה למשטר התורכי. בנוגע אליהם נתקבלו פקודות לא להכניסם לרשימות המתעתמנים החדשים". בהשארם נתינים זרים ולוחמים, חלה עליהם ממילא גזירת הגירוש מהרץ. ביניהם היה גם שיינקין. גדול היה סבלו של שיינקין, כשנודע לו שהוא יגורש מהארץ. רושם של אריה פצוע עשה בהתכוננו לנסיעה מאונס. בחריקת שניים קיבל על עצמו את הדין.

בשמחה שב אחרי המלחמה ארצה. שוב הוטל על שכמו התפקיד לטפל באחים, העולים לארץ. “שיבת ציון”, “העלייה”, הוא הנושא שבו דן מנחם שיינקין בתכנית, שהוצעה על ידו לפני אסיפת הנבחרים הראשונה. כדאי לציין פרט קטן אפייני ומכאיב: שיינקין העל־מפלגתי לא נבחר לאסיפת הנבחרים כציר. “על טוהר מצפוני אני שומר, ה”אני מאמין" שלי איננו ניתן לחילוף, אינני כובש את דברי הביקורת ומשמיעם בכל מקום, ואיך אבחר לציר?" אלה היו דבריו על העובדה המדוברת. אופקי העבודה החדשים שנתגלו הגדילו את מרצו והרחיבו את מעופו, אך בהמשך העבודה התחיל להרגיש קיצוץ כנפים על ידי האנשים והזרמים החדשים. כשגדלה סאת המחנק הרוחני, לקח מקל נדודים ונסע אל מעבר לים.

במכתביו מחוץ לארץ הביע געגועים עזים על עבודה בארץ. הוא התמרמר וקבל על גורלו, לנוד בערי אמריקה וצר לו המקום בארץ.

ביום הצהרת בלפור, ב' נובמבר 1924, אירעה תאונה, בנסעו לשם תעמולה, ונקפד פתיל חייו על אדמת נכר.

העסקן השתקן המופלא שהירבה לעשות למען ירושלים

“ומה שהחבר החביב והיקר גולדברג מחסיר במלים, משלים הוא בזהובים”, – מדברי המורשה הציוני של גליל סאפוצקין הרב ש. י. רבינוביץ'.

תמוה היה לכולנו הדבר, שהמורשה הציוני של גליל וילנא, בהמציאו חומר לתעמולה או לקריאה בספריות, לאגודות כמו ליחידים, היה מצרף על־פי רוב לחומר את הקובץ “ירושלים”. לפעמים לא היה מסתפק בטופס אחד, אלא היה שולח טפסים אחדים. היו גם ששאלו: הלא אצל יצחק בן אלכסנדר אין מקריות, הכל מחושב, מה היא איפוא כוונת הצירוף ומאין הקובץ הזה אצלו בכמות כה גדולה? והנה בזמן שהותו בווילנא של חוקר הארץ, הסופר הירושלמי א. מ. לונץ, מו"ל השנתון “ירושלים”, נתגלה במקרה פשר הדבר בעת ביקורו בבית הסופר ח. ל. מרקון. בידי מר י. ל. גולדברג התרכזו כל הטפסים של הקובץ, שנועדו להפצה ולמכירה. מר גולדברג היה מעביר מיד לאחר ההדפסה תוך חגיגיות והידור מצווה את כל התמורה למפענח סתרי ירושלים. באופן כזה היה גולדברג יכול לזכות את הרבים בקבצים האלה.

בקיץ, לפני ל"ו שנים, קיבלה התאחדות האגודות הציוניות בווילנא מכתב מירושלים בחתימת העסקנים מ. שיינקין ויהושע ברזילי, שהודיעו על הצורך להכניס שכלולים בבית הספרים הלאומי. הם כתבו, שדרוש תקציב לשם תשלום שכר עבודה לספרן מתאים. יצחק ליב גולדברג טילגרף להם מיד, שהוא מקבל על עצמו להכניס את כל הסכום הדרוש. במכתב הוסיף, שהוא מוכן לתת את הפקודה לסניף אנגלו־בנק בירושלים, שישלם במשך שנתים מדי חודש בחדשו את המשכורת לפקיד. כפי שמסר מ. שיינקין בישיבת הוועד הפועל הציוני באותו הקיץ, הודיע י. ל. גולדברג, שהוא מוכן לסלק מכיסו הפרטי את 2000 הפראנקים, שחייבים לפי הקצבת הקונגרס לבית הספרים הלאומי.

אחרי שנה, כשהורגש הצורך הגדול לייסד לשכת מודיעין בירושלים, מילא י. ל. גולדברג את ידי בצלאל יפה, ששהה בארץ, להתחייב בשמו לכסות את ההוצאות ההכרחיות של לשכת המודיעין המתנדבת למשך של ששה חדשים. במכתב סודי אל מר יהושע ברזילי, כתוב בכתב־החרטומים שלו, ביקש מברזילי למצוא דרך לפתות את מנהל לשכת המודיעין, שיסכים לקבל שכר. גולדברג כתב: “הלא זה חטא, כשחבר הזקוק לכסף רתם את עצמו לעבודה, שלא על מנת לקבל שכר”.

בבקרו בכל שנה בארץ היה שואל וחוקר בכל פעם מה אפשר לעשות ולפעול. הוא היה מסדר סטיפנדיות, כדי לתת להם את היכולת להמשיך בלימודים בבית־המדרש למורים של חברת “עזרה”, והיה מקציב תמיכה חדשית להשתלמות במקצועות בירושלים. בכל חודש היה אנגלו־בנק ממציא בדייקנות בפקודת גולדברג את הסכומים.

נוסד “בית־העם” בירושלים. במלים חטופות מביע השותק רגשי אהדה ושמחה: “הגדלתם לעשות”. על פי בקשתו מגישים לו רשימה גדולה של ספרים, הדרושים לספריה של בית־העם. מיד פונה הוא במכתב להוצאות ספרים, שישלחו את כל הספרים על חשבונו. בכל חודש היו מגיעים משלוחים חדשים של ספרים לבית־העם עם תוספת ברכה ואיחולים לבביים.

יום אחד בא ארצה ובמאור עינים סיפּר, כי רכש אדמה בהרטוב, השוכנת בסביבת ירושלים. לא יכול לכבוש את רגשי שמחתו, ומפיו נפלטו המלים: “שייך אני לירושלים היקרה. בבניין, שיוקם בחווה, יוקצו שני חדרים לשם מנוחה והבראה לעסקני ירושלים. שם יחליפו כח, כדי שיוכלו לשוב לעבודה. אשתדל, ששם ישיגו עבודה בני ירושלים”.

ממאות פגישות אתו במשך עשרות בשנים השאירה רושם בל ימחה הפגישה על הר הצופים. מר גולדברג, איש־המעשה המובהק, נתגלה כחולם. השותק הידוע דיבר בהתרגשות על קווי תכנית של ימים יבואו. בחורף, בעת ביקורו המסורתי בירושלים, הציע לחבר צעיר, שהיה נאמן עליו כשומר סוד, לנסוע אתו. את שם המקום הסתיר. הוא הזמין עגלה ובאזניו של העגלון לחש וחזר ולחש דבר־מה. גוברת ההתענינות, אבל אין להציל מפיו מלים. הוא ישב שקוע במחשבותיו במשך הנסיעה, שארכה כשעה בכביש המקולקל. מלווהו ניסה לנחש את כיוון הנסיעה: אולי לבית־ההבראה הגרמני שעל הר הצופים? פתאום נעצרו הסוסים. גולדברג קפץ ממושבו כצעיר, עיניו נוצצות, השראת שמחה על פניו. הוא פנה אל מלווהו בשאלה: “האם ידוע לך המקום הגדור הזה?” הוא קיבל תשובה חיובית, בהוספת השם של האציל האנגלי, שהטירה שייכת לו. גולדברג הוסיף לשאול: “אולי היית במקרה בפנים?”. כשמשקפיו בידו, – סימן שהוא נמצא במצב מיוחד, – שם את ידיו על כתפיו של המלווה וסיפּר: “הצייר הידוע הירשנברג, – המורה הראשי ב”בצלאל" – זקוק היה בגלל מחלתו למנוחה ולהחלפת האוויר. על פי השתדלות מיוחדת השיגו בשבילו בבניין הזה שני חדרים. בעת ביקור אצלו התבוננתי לכל חלקי הבנין והסביבה". יצחק לייב גולדברג הסתובב רגע ופתאום, בלחיצת יד חמה, חזקה, הודיע: “את הטירה הזאת וכל השייך אליה רכשתי בשביל האוניברסיטה העברית. יד לפה, יקירי, אל תספּר זאת לשום איש!” מן הכיס הוציא ממתקים, כנראה לשם חגיגת המאורע. הוא ישב על האבן הסמוכה והתחיל לגולל שרטוטי העתיד של כל הסביבה: מהגולה נוהרים תלמידים לבקש תורה ודעת בירושלים. בית חולים משוכלל, בתי הבראה, קתדראות, שכונות לתלמידים, מעונות למורים ולעובדים. חיים חדשים בריאים יפכו כאן…

בשמעו מפי מלווהו, כי “המכבים הקדמונים” עומדים לרכוש שטח גדול של קרקע בקרבת המקום, שטח השייך לכפר ההיסטורי ענתות, הריהו מוכן לרכוש מיד כמאה דונם ולהקים על חשבונו בניין ציבורי. ועוד תכנית בפיו: להקים גשר, שיקשר את האוניברסיטה עם המושבה המשוכללת הזאת שתוקם. ביחד יהוו גוש מוצק של ירושלים החדשה, שתושביה ישאבו כוחות רוחניים אדירים מזכרונות ומראות־עד שבסביבה.

אחרי מספר שעות מסיבת הפתעה: במלון קאמיניץ, אחרי סעודת הערב, הציג יהושע ברזילי לפני מר גולדברג את האנגלי גבה הקומה “מיסטר דנדי”, – המנהל והמפקח על המוסד האנגלי “כרם אברהם אבינו”. ברזילי אמר: “לפני מספר ימים ביקרתי עם אורח תייר במוסד הזה. חוץ מן השומר הערבי והמנהל האנגלי, כל העובדים שם הם יהודים”. כאשר שאלנו על מטרת המוסד, הוציא האנגלי הזה מכיסו תנ"ך וקרא בו לפנינו על היעודים. היהודים, אמר, יחזרו לארץ, שהובטחה להם מפי הגבורה, וחובה מוטלת על כל אלה, שרגש האמונה פועם בלבם, להסיר את המכשולים. ב"כרם אברהם" משתדלים אנו ללמד את בני יהודה, – האזרחים העתידים, – מלאכה ועבודה.

אחרי הכיבוש הבריטי, זמן קצר אחרי הנחת אבן הפינה ליסוד האוניברסיטה, כשבאותו המקום סודרה חגיגת נטיעות בט"ו בשבט, התחיל המלווה הנ"ל לטפל באוסף כספים לשם רשימת שמו של מר יצחק ליב בן אלכסנדר גולדברג בספר הזהב של הקרן הקימת. כמה אנשים ניענעו בראשם ושאלו: “מה ענין גולדברג לאוניברסיטה?” הוזמנו אז הד"ר אידר ומרדכי בן הלל הכהן, שבארו והסבירו את פעולתו של גולדברג, החלוץ הראשון. מיד נאסף כל הסכום, שהיה דרוש.

אך ניתנה האפשרות וי. ל. גולדברג, שראה את עצמו כאזרח הארץ, בא אליה במהירות. הוא בא עם בשורה בפיו, שעל־ידי סידור קרן מיוחדת, מבוססת על ידו, יתחיל בקרוב להופיע בירושלים, – כמה פעמים חזר על השם “ירושלים”, – עתון יומי. עוד מסר, שברשותו נמצא הסכום הדרוש להקמת בית־מלון מודרני ממדרגה ראשונה בירושלים. אחרי זמן קצר הוסיף ומסר, שמשתדל הוא להשפיע על הנהלת “בית־החולים ביקור חולים”, שתמכור למטרה זו את המגרש שברשותה במרכז העיר, יחד עם הבניין החלקי, שהספיקה להקים. המקום, שבו הוחל בהקמת בית החולים, מלא רעש ויפריע את מנוחת החולים. הוא מוכן לרכוש בשביל בית החולים מגרש גדול פי כמה וגם יכניס את הסכום הדרוש לבנינו. המשא והמתן לא הצליח. כל התכנית היפה נתבטלה, דבר שגרם צער רב למר גולדברג.

פעם בטיול בתל־אביב, משפת הים ועד הרכבת, פתח מר גולדברג את סגור לבו וסיפּר, שהוא מתלבט בקבלת החלטה בדבר מכירת הפרדס הגדול שלו. סכום עצום מציעים לו, אבל מפני טעמים, שיש להם ערך ציבורי, מהסס הוא להסכים לזה. אם ימכור, יפריש כעשרת אלפים לירות ליסוד “בית הכנסת אורחים” משוכלל בירושלים, בדומה לזה של “נוטרדאם דה פראנס”. “בכיסי מונחת כבר תכנית של בניין, ערוכה על־ידי אדריכל־אמן”.

שבועיים לפני נסיעתו האחרונה לחו"ל, כשפניו החיוורים העידו, שהמלאך המכלה עוקב אחריו, השתדל בדבר עליית אחדים מקרוביו וידידיו. בהזדמנות זו סיפר שוב על רעיונות, שיש בהם משום הרמת כבוד ירושלים. הוא העיר: “אם השוכן בשחקים יזכני בחיים ובריאות”. אך איתרע מזלו ואת נשמתו הוציא הציוני הנעלה, חובב ירושלים, בגולה, במקום שם נתכנס הקונגרס הציוני הראשון.

בכל שנה, ביום הולדתו, שפתיו דובבות בקבר בעת חלוקת כספים מעזבונו למוסדות, פרסים וכדומה, – בהתאם לצוואתו המהוללה.

העסקן הירושלמי רב המרץ והתקיפות

אלברט ענתבי היה ידוע כאיש מחונן בכשרונות מיוחדים, אבל גם כעריץ, שקשה לעבוד אתו.

בפגישה הראשונה אתו יכולתי להציץ לתוך תכונותיו. בירושלים שהה תייר, בעל בית חרושת ידוע לבדים, מר רוזנבוים מלודז. זה התרשם והעריך בהוקרה את היוזמים, שפעלו בשטח זה של התעשייה בארץ. מר רוזנבוים ביקר אחדים מראשי המארגנים חברת מניות בשם “צמרת” ליסוד תעשיית בדים בירושלים. לפי הידיעות, שהגיעו אליו, היו שמורים במחסן, השייך לבתי המלאכה של חברת “כל ישראל חברים” ויק"א, נולים ומכונות אריגה, שנשארו אחרי הניסיונות שלא הצליחו של פקידות הבארון. כמומחה רצה לבדוק את החומר, כדי להיווכח, אם ראוי הוא לניסיון נוסף. דרושה היתה לכך הסכמת העומד בראש הנהלת בתי המלאכה, מר ענתבי. יודעי דבר ניבאו, שהוא ידחה את הבקשה בלי מתן כל נימוק. נתברר, שטעות היתה בידי המתנבאים. ענתבי נתן מיד פקודה להרשות לרוזנבוים לבדוק את הנמצא בכל המחסנים, ולעזור לו בכל מה שדרוש לניסיון. אם יהיה צורך להשתמש בחומרים שברשות חברת “כל ישראל חברים”, הרשה להשתמש בהם. בהפרדו אמר: “להתראות אחרי סיכום התוצאות”. אחרי שבועיים, כשרוזנבוים מסר מעין סקירה, חש ענתבי שהדברים נאמרים מתוך שיקול דעת וזהירות. ענתבי אמר: “אני מואס בגמגום ופושרין, מטבעי הנני נוטה לבקורת כנה. בכבוד והערכה אני שומע דברי ביקורת ויהיו הקשים ביותר, כשהם נאמרים בכוונה טהורה לשם תיקון”. הוא הזמין אותי לבוא אליו בכל שעת צורך, למשרדו או לביתו.

כעבור זמן־מה שוב אני במשרדו בעניין סידור הלוואות לעולים חדשים מקופתה של יק"א. מר ענתבי ניהל את קופת המלווה הזאת. הוא הביע נכונות לתת הלוואות ואמר: “לא יכבד עלי להשיג סכומים גדולים להלוואות, לסידור עולים, אם רק אוכל לאשר, שהכספים יוחזרו, לוא גם אחרי מספר שנים”.

השתוממות הביעו למראה עיניהם הד"ר יצחק לוי, מנהל בנק אנגלו־פלשתינה בירושלים, ויהושע ברזילי, מתנגדי ענתבי האליאנסיסט, כשהאחרון המציא ללשכת המודיעין שבירושלים העתק מהדין והחשבון על פעולות קופת המלווה של יק"א, כתוב בעברית בעצם כתב־ידו!

תמיהה עוררה העובדה, כי לאט לאט חדרו ה"מוסקובים" לרשות, שהיתה כמעט כולה בידי הספרדים ועדות המזרח. בבית המלאכה של חברת “כל ישראל חברים”, במקצועות של חריטה, מסגרות, נגרות וגם באריגה וצביעה, נראו פנים חדשות.

ענתבי תמך בלשכת המודיעין בירושלים של הוועד האודיסאי. ענתבי אמר, שרחוק הוא כרחוק מזרח ממערב מדעותיו של “הרוסי” מנחם אוסישקין, אבל מכבד הוא את ההולך ישר בקומה זקופה, ויתמוך במוסד שאוסישקין עומד בראשו. “בחפץ לב, אמר, אמציא ללשכה ידיעות, בלי חקירות מוקדמות לאיזו מטרה ובאיזה אופן ישמשו בהן”. כך אמנם נהג תמיד.

פעם נכנסתי אליו עם יהודי, שבא ממינסק ורצה להשיג רשיון ליסוד תעשיית סיגריות. מכירת הטבק היתה אז ברשותה ובהשגחתה של “חברת החוב העותומני”. ענתבי עשה את כל המאמצים, התקשר עם מזכיר הממשלה והלה נתן פקודה למשגיחים המיוחדים, שירשו לעולה היהודי לייסד תעשיית סיגריות. המזכיר אמר לעולה החדש: “בכבודי הנני מבטיח לך, כי שום איש לא יפריע אותך, גם כשתסדר את זה במרכז העיר, אפילו ברחוב יפו. תודיע למר ענתבי, שבקשתו נתמלאה”.

עם ארקדי יפימוביץ, בא־כח הפירמה “ברודסקי”, שבא ארצה, כדי להתחקות על האפשרות של ייסוד תעשית סוכר בארץ, שוחח ענתבי הרבה. אחרי ימים מספר עיבד הצעה, שלפיה מקבל הוא עליו להשיג פירמאן מאת השולטן לתעשיית סוכר. התכנית היתה לרכוש שלושים אלף דונם, להשקיע 800.000 פראנק ולהעסיק 3000 פועלים. ענתבי היה מוכן לקבל חופשה מעבודתו לכמה חדשים, לנסוע לקושטא ולהביא במו ידיו את הפירמאן הממשלתי. הוא מוכן היה לקבל על עצמו את כל ההוצאות, אם הדבר לא יתגשם. הוא דרש ערבות מ"בנק עותומן" לסכום מסויים, שיקבלו לאחר שימציא פירמאן רשמי. ארקדי יפימוביץ' הוזמן לארוחת הצהרים לשולחנו של ענתבי. בזמן האוכל השתדל ענתבי להוכיח לו את הברכה הצפויה בתכנית. ענתבי הוסיף: “הנה האליאנסיסט, הבלתי ציוני, יעשה פעולה ציונית כבירה. אשתדל, שיקבלו זיכיון מיוחד גם לניצול ים המלח”.

אחרי זמן מה הובהלתי לביתו בשעה 11 בלילה. הוא מסר לי, כי לפי ידיעה טלגרפית מקושטא הושג פירמאן מלכותי על הבאת מיים חיים לירושלים. הקמת תחנת חשמל והפעלת חשמלית בירושלים. יש להצטער על שבגלל קטנות־מוחין וחתירות שפלות לא יצאו כל התכניות הגדולות הללו לפועל…

מפעולותיו המסועפות בימי מלחמת העולם, אני רוצה להזכיר כאן רק שתים.

א) באסיפה מצומצמת של “ועד המתעתמנים החדשים” בביתו של מר דויד ילין הציע ענתבי לנסות למצוא “פתרון יסודי לבעיית הגיוס ע”י ברור בעל פה בקושטא". הוא הביע את הדעה, שיש על־ידי הסברה, לחץ ובעזרת כח ידוע להשפיע, שלא יטילו את חובת הצבא בפועל על אלה, שהיו אתמול נתיני הממשלות האויבות, כי יש לחשוש לתוצאות עגומות, כשיפלו בשבי". ענתבי הודיע, שהוא מוכן להעמיד את עצמו בשירות ולנסוע לקושטא, כדי להשיג את הפירמאן המלכותי לשחרור כללי של כל המתעתמנים החדשים מעבודת הצבא. הצעתו נדחתה בנימוק, שדרוש לזה סכום גדול ואין מקור מאין להשיג את הכספים.

ב) ביום ו' אחד בא היילפרין, בעל הזיכיון על הדיליג’אנס התל־אביבי, ירושלימה. בפיו היתה ידיעה, שעסקני תל־אביב הפעילים נדרשו להופיע לפני הדיקטאטור ג’מל פחה. עשרות האנשים, שנתאספו על־יד שער יפו, נרעשו לראות, שבעגלה הראשונה, שבאה מהרכבת, ישב על־יד הד"ר רופין א. ענתבי, חבוש התרבוש. התפלאו עליו על ששיתף את עצמו והופיע יחד עם אלה, שנדרשו להופיע. יתר העגלות הסיעו את העסקנים: מ. דיזנגוף, ד"ר נ. טורוב, ד"ר מוסינזון, מ. שיינקין, ד"ר י. לוריה ועוד. השוטרים המלווים רצו להכניס את כל הבאים לתחנת המשטרה, אך ענתבי עיכב בעד זה. כמעט בריצה נכנס העירה ואחרי זמן קצר חזר עם פקודה, שכולם יובאו למלון קאמיניץ, ושם יימצאו תחת השגחה כביכול. האנשים הספיקו רק להסיר את אבק הדרך ולאכול, וכבר נקראו להופיע לפני ג’מל פחה. העריץ קיבל אותם בעמידה, החליף אי־אילו מלים עם דיזנגוף והד"ר טורוב. העריץ הודיע בצרפתית, שעליהם להתכונן במשך שבועיים לנסוע לקושטא לשם חקירה וברור. בשבת בבוקר השכם מה הופתעו למשמע אזניהם, שבוטלה הפקודה בדבר הנסיעה לקושטא. אחרי שפטור בלי כלום אי־אפשר, הוטל מעין עונש על 14 מהם, – בתוכם ענתבי וילין העותומנים, לנסוע לזמן קצר ולא להימצא בכל מחוז ירושלים. כפי שנמסר, היתה השפעתו של ענתבי בזה: עד אחרי חצות הלילה שהה אצל ג’מל פחה, השתדל לרכך את הפקודה ועלה בידו להחליפה בעונש קל. גם את עצמו הכניס בין אלה, שהעונש חל עליהם.

ענתבי המשפיע ומציל מידי ג’מל פחה לא ניקה בעצמו מידי העריץ ההפכפך. פעם פקד ג’מל פחה בכעסו, שישלחו אותו למקום מרוחק בתורכיה.

עם כריתת ברית השלום נתגלה ענתבי במלוא מרצו. הוא הופיע לפני השגריר הצרפתי המיוחד, השתדל ועלה בידו להשיג הקלות גדולות להסעת עולים יהודים לארץ ישראל. ענתבי התכונן לשוב ארצה גם בעצמו, אבל חלה ואת נשמתו הוציא בארץ קרה וזרה.

כשבאתי לירושלים, הרגשתי מיד את היחס העויין ל"בן־יהודק’ה" מצד אנשי הישוב הישן. הם ראו בו אפיקורוס. איש המקל במצוות “להכעיס”.

שלושה ימים אחרי בואי ירושלימה, ביום י"ג בניסן תרס"ה, נתפרסם בעתון “חבצלת” מכתב גלוי אל הרב ר' א.י. הכהן קוק, רבה של יפו ואגפיה, חתום בידי כל חברי בית־הדין של הספרדים, הפרושים והחסידים של “קרתא דירושלים”, וכן בידי רבנים רבים אחרים, שישבו בירושלים, ובידי עסקנים שונים. במכתב הובע צער “על הדברים המסולאים בפז, שנאמרו כמענה ותשובה על דברי הנאצה, שנתפרסמו על־ידי זה, שפנה עורף לכל קודשינו וכתב על קרן הצבי, שאין לו חלק באלהי ישראל”. החותמים מעידים על עצמם, שאצלם “נחשב בן־יהודה כאבר נרקב, נכרת, מת בחייו, ואינם שמים לב לנביחותיו ומכל שכן אינם שמים לב לענות על דברי הדופי הרב שלו”. הם מסבירים “את כניסתו של הכהן, – הרב קוק, – לבית־הקברות לטפל בקבורה… (הנקודות של החותמים על המכתב) בזה, ששבתו בארץ מעט, וחשב את בן־יהודה לאבר מדולדל, בשביל זה מצא לנחוץ לקיים אותו”. הכותבים הביעו במכתב את צערם הרב על “שמספר של עולי ימים נלכדו בשחיתותיו, שותים מימיו הרעים והמבאישים וירעלו רחמנא לצלן”. כותבי המכתב סיימו את דבריהם בהבעת תקווה, שה' “יסתום פיות משטיננו ומקטרגנו”.

כשקראתי את המכתב־הגלוי הזה בעתון, נלחץ לבי כמו בצבת על חילול כבודו של האיש הנערץ. רצתי לבקר אצלו מיד בבואי ירושלימה, אולם מסיבות שונות נדחה הביקור. בינתיים שמעתי מפי אנשים שונים דעות על בן־יהודה, שהאירו את אישיותו ואת יחס האנשים בעיר אליו באור אחר לגמרי מזה של כותבי מכתב ההשמצה.

אשה אחת פשוטה, שגרה זמן־מה בשכנות עם משפחת בן־יהודה בעיר העתיקה, תארה אותו כך: “איש טוב לב, עדין, חש בצערו של אדם, מוכן תמיד להושיט יד לעזרת האיש הסובל”. אשה זו העירה, שכעין שיגעון נדבק בבן־יהודה, כי הוא התמסר להפיכת לשון־הקודש לשפה מדוברת גם ברחוב ובמקומות טמאים… האשה סיפרה על הסבל שסבלה דבורה אשתו של אליעזר בן־יהודה. המשפחה חיתה בדחקות. הילד שלהם היה מתרוצץ בודד, בלי חברה של בני גילו, בגלל החשש, שמא יתקלקל על־ידי הדיבור באידית.

עסקן ציבורי מפורסם העלה לפני על נס את ההעזה וההעפלה, שהעיזו בן־יהודה ופינס להעפיל בשנת תרמ"ב, ביסדם את האגודה “תחיית ישראל”. המייסדים הדגישו בתקנות האגודה ש"רק בזה נהיה אדוני הארץ, אם רוב אדמתה תהיה בידינו".

בן־יהודה ניהל תעמולה בין חברי האגודה, שלא יתביישו וידברו עברית ברחוב ובשוק.

עסקן אחר רב פעלים העיר, כששוחחנו על בן־יהודה: “לפעמים הגינותי בחרוף נפש ממש על פינס ובן־יהודה, שרדפום. ברם לבי מר על בן־יהודה, כי הוא מרשה, שיתנהגו בביתו “להכעיס”. כלום איננו מבין, שלפעמים אין רוצים לטעום מהפרי, כשהקליפה שלו דוחה?”

בים ששי אחד בשבוע יצא לפועל ביקורי בביתו של אליעזר בן־יהודה. פגשתי בביתו את המורה ח. זוטא, את הזואולוג אהרני, שקראוהו ב"מאה שערים" “המשוגע הצהוב שצד צפרים”, ועוד שלושה צעירים. נקשרה בינינו שיחה חיה בעברית. בן־יהודה נתגלה כאיש רעים נעים בשיחה.

בן־יהודה ביקש מאתנו להיות גלויי לב ולשאול מה שברצוננו לשאול. ביקשנוהו, שיפתור לנו את החידה: איך זה קרה, שהוא, הראשון לשוללי הגלות, האיש שהרס את הגשרים, הגשים את רעיונו ועלה ארצה, עכשיו הוא תומך בחלום הכוזב של “מלון אורחים באוגאנדה?”.

בן־יהודה התחיל לדבר על הד"ר הרצל. האדם העילאי, בעל מעוף המחשבה, שניחן בכישרון עמוק של מדינאי. אם הד"ר הרצל מצא לנכון להשתמש בהצעה של הממשלה האדירה ביותר, שמא על־ידי זה יקל המשא והמתן עם השער העליון התורכי, אין בזה מצדו צל של נגיעה בבבת העין, בציון שלנו.

בן־יהודה נשאל גם למה נוטה הוא ברוב המקרים לצד הפקידות של הברון רוטשילד והוא מביע התנגדות לדרישות האיכרים? בן־יהודה יצא לרגע מהחדר והביא אתו ספר. הוא הקריא בהתלהבות מתוך שירו של פרץ סמולנסקין דברים, ההולמים לדעתו את הברון:

בגלל שגיאות פקידיו, הורגזה מנוחתו של הברון. לכן ראה בן־יהודה צורך למנוע מעשים, שיעכרו את רוח הברון. את זאת עשה, הסביר בן־יהודה, למרות התלונות של האנשים, שנפגעו על־ידי מעשי הפקידים. ישנם בין האיכרים כאלה, שהודו אח"כ, שטוב עשו, שלא נפתו ברגעי כעסם ולא עשו מעשים, שהיו עלולים לגרום נזק לישוב.

במשך זמן רב, עד שנתגלו ניצני המפלגתיות, אפשר היה להביא תמיד בלילות השבת, בזמן קבלת אורחים, לביתו של בן־יהודה את “הפנים החדשות”, שהגיעו לירושלים להשתקע. בן־יהודה היה מקבל את פני העולה החדש בחביבות. הוא היה נותן עצות ומשתדל לעזור לעולה החדש.

קורת רוח, שקשה לתארה, שררה בבית של בן־יהודה ביום השבת, בי"ג בכסלו תרס"ח. במוצאי שבת עמדו להציג בירושלים את המחזה של צ’יריקוב “היהודים” בעברית. נתקבל רשיון מהשלטונות להציג את המחזה באולם בית־הספר מיסודה של חברת “כל ישראל חברים”. רק לאנשים מעטים היה ידוע העמל הרב, שהשקיע בן־יהודה בהכנות להצגה. לא האמין המעפיל למראה עיניו, כשהתאספו באולם כשבע מאות איש לחזות בהצגת המחזה בשפה העברית.

אליעזר בן־יהודה שמח מאוד להקמת מרכז לאמנות העברית בירושלים על־ידי ייסוד “בצלאל”. הפרופ' בוריס שץ ואפרים ליליין התארחו בביתו. בן־יהודה כתב אז הימנון:

אליעזר בן־יהודה סייע להקמת בית־העם והרצה שם פעמים אחדות. הוא עודד את מייסדי הגמנסיה העברית.

לא מעטים רגזו על־בן־יהודה על שיצא את הארץ בראשית מלחמת העולם הראשונה, אבל יודעי דבר חייבו דוקא את צעדו זה, שראו בו הצלת חייו ועבודתו המדעית הכבירה.

כשחזר בן־יהודה לארץ היה עיקר שמחתו לראות בזרם העולים הבלתי פוסק. לא פעם היה אומר: הנה פעמי התחייה, לעלייה כזאת צפיתי.

החולם הלוחם

בזמן החגיגה הצנועה לרגל ייסוד השכונה “זכרון משה” בירושלים הוצגו לפני האורח מלונדון מר אדלר שלושת האנשים, שבאו להגשים את הרעיון “כי מציון תצא תורת האמנות היהודית ודבר מלאכת מחשבת מירושלים”: הפרופ' בוריס ש"ץ, אפרים ליליין והמורה לציור רוטשילד.

אחרי שעה קלה נתאספו בביתו של אליעזר בן־יהודה, במקום שבו התארח הפרופ' ש"ץ, אנשים אחדים.

יהושע ברזלי, החוזה בהקיץ, דיבר שם בהתלהבות המיוחדת לו על התקופה המזהירה, הממשמשת ובאה לארץ־ישראל עם יסוד “בצלאל”. הוא דיבר על יצירת מקורות פרנסה על־ידי מלאכה ועל הבראת הנפש. בדבריו שילב אגדה מהמדרש בדבר אדם הראשון, שנגלה לו ספר הדורות ובו נחקק באופן מיוחד שמו של בצלאל.

אחרי ברזילי דיבר אליעזר בן־יהודה, שעזב את חדר־עבודתו ובא להשתתף בשיחה. בן־יהודה התעמק וניתח את הבעייה, חשף זכרונות מהעבר, ניבא ושרטט את התלאות והמכשולים, שיפגוש המוסד החדש בדרכו.

הפרופ' ש"ץ הביע את בטחונו, שכחותיו יספיקו גם אם יהיה צורך לשחות נגד הזרם. הוא קיווה, שיוכל לעמוד בכחותיו שלו, אולם האמין גם בעזרתם של עוזריו.

הסימטה, הנקראת “רחוב החבשים”, התחילה הומה מאדם. באחד הבניינים הגדולים קבע לו מקום בית־הספר “בצלאל”. נעשתה שם עבודה קדחתנית. המקום רחש כמו בנחיל דבורים. הנה שני המורים המומחים לאריגת שטיחים, שבאו מבולגריה. הם עסוקים בהעמדת הנולים ובבחירת צבעי הצמר. מנצח עליהם ש"ץ. הנה חסר דבר־מה, נאלצים להשתמש בינתיים בתחליף, שלא יפגע בטעם הטוב. ש"ץ מתרוצץ בו בזמן ודואג להשגת מעון ואוכל לתלמידים.

מפה לאוזן נמסר, שסכומים מסויימים, שלא הובאו בחשבון בתקציב המוסד, סילק בוריס ש"ץ משיירי החיסכון שלו, מהכספים שקיבל בתערוכה אחת. בלילות היה ש"ץ יושב בחדרו בקומה העליונה עייף ורצוץ, יושב ובולע חינין ולוגם קוניאק, כתרופה נגד התקפת הקדחת.

לפני ידידי המוסד היה ש"ץ מתאר את חלומותיו על פיתוח המפעל. הוא היה שוכח את חולשת גופו והיה מבאר ומסביר את תכניותיו החדשות. הוא היה מקסים בדבריו את שומעיו ה"מעשיים", רוכש את אהדתם ובמקצת את אמונתם.

“בצלאל” נעשה מוסד שאין להתיחס אליו בביטול. מחלקות שונות של בית הספר העסיקו הרבה ידים עובדות. הורגשה שם שמחת העבודה וששון העמל. במוצאי שבת היה מתאסף שם קהל רב ל"מלווה מלכה" והיה שר שירים עממיים, שתורגמו על־ידי המורה והסופר קדיש־יהודה־לייב סילמאן. מעל גג בית־הספר הפיצה אור מנורה גדולה בעלת שבעה קנים.

ר' בן־ציון יאדלר, שעמד בירושלים בראש “מחפשי החטאים”, התחיל להקהיל אסיפות ולהתאונן על הכפירה ושריפת הנשמה בתוככי ירושלים על־ידי “בצלאל”.

עוד טענה טענו המתנגדים ל"בצלאל": בוריס ש"ץ איננו מעשי. הטענה הודגשה בדין־וחשבון, שנשלח ל"חברת העזרה" בברלין. עז היה רצונו של בא־כח חברה זו בארץ, שבית־הספר “בצלאל” יימצא תחת הנהלתו.

בחודש שבט תרס"ג ביקר בארץ נשיא ההסתדרות הציונית דויד וולפסון. נערכה לו פגישה לבבית נהדרה ב"בצלאל". המקהלה השמיעה בהזדמנות זו בפעם הראשונה את השיר “בצלאל”, שחובר על־ידי י. קאנטורוביץ'. השיר השרה מצב־רוח מרומם.

השיר אומר:

בשיחה בחוג מצומצם אמר וולפסון: “שמעתי את דברי הביקורת נגד המוסד ויוצרו. אחרי חקירה יסודית ובאורים נעשיתי אחד ממצדדיו וממחייביו של המוסד. זקוק הוא לתיקונים לא קטנים. חלק מליקוייו יעלם אולי, כשיימצא בבית משלו. אני מקווה, שהדבר יתגשם בקרוב”.

רבו המחייבים מהשוללים ובכספי הלאום נרכש בית ל"בצלאל". חג חנוכת הבית נערך בל"ג בעומר. רבתה התכונה ווועדה מיוחדת נבחרה לקבלת פני האורחים.

בתערוכה שסודרה הגיעו במקרה לאזני מר שיינקין דברי־ההסבר, שניתנו לקונסול הגרמני, – שחשב את עצמו למחותן ראשי במוסד זה שנתמך ע"י הועד בגרמניה. תחת השפעת דברים אלה אמר שיינקין בנאומו מתוך התרגשות: “צייר ידוע, שהרעיש בתמונותיו את לבות מומחים רבים, היה בעיניהם כחידה סתומה. הם שאלו למעיין, שממנו שאב את כוחותיו הרוחניים. והנה לרגל מחלתו נתגלה הפצע בלבו. בדם הפצע טבל את מכחולו – וזה היה סוד כוחותיו הנפשיים… לבי לבצלאל, התלוי בסעדו של “אחיסמך”, הממציא חלק מהתקציב, השוקל ומודד, אם שווה הכסף, שהוצא למטרה זו”. ברדת שיינקין מעל הבמה, התנשק עם שץ לבוש הסמוקינג וענוד תואר הכבוד. – מחיאות כפים רעמו.

אחרי החג באו ימי המעשה והחול. שץ חלם על תכניות שונות בקשר לסידור הקבוצה של סתתים משכילים (בהם היו יוסף ברץ ואלכסנדר זייד), שיוכלו לבצע עבודות אמנותיות באבן. שץ עשה גם התחלות אחרות. הוא חלם על רכישת המקום הרחב השמם בסביבת הבנין של “בצלאל”, על הקמת בניינים משותפים לעובדים ובני “בצלאל”. רוח ה"מעשיות" לקחה אז מקום בראש, והיא קצצה את כנפי המעוף שלו. שץ סבל, אבל לא נכנע.

בימי המלחמה העולמית חפף בכנפיו והגן על בני בצלאל שלא ייפגעו. עד ראייה הייתי באותו יום, לפנות ערב, כשנאסרו המתעתמנים החדשים, שנענו לקריאה והתיצבו לפני הממונה על הגיוס. שץ חש כאב רחום לעזרת האסירים והיה בין היחידים, שהשיגו רשות כניסה לדיר, שבו נמצאו האסירים. במשך שעות ישב אתם, ביקש דרך לשחרורם, עודדם וחיזקם.

בשנים האחרונות של המלחמה נקלע לטבריה. הוא היה מדוכא מאוד.

“ועד ההגירה” הקציב לו אי־אלה עשרות פראנקים לחודש. בחדר רעוע התיחד עם עצמו ובאידית עסיסית רשם על הנייר מסכת חלום “ירושלים הבנויה”. הוא המשיך בזה להמיית גלי הכנרת במגדל, וכמעט גמר בעיר עטופת המסתורין צפת. רק יחידים זכו לקרוא את כל מגילותיו, שהכילו פרקים מלאים מפרפורי נפשו, מגינת לבו ומלחמות רוחו. הושמט לא מעט כשהריקו את הדברים לכלי שני.

זכה וחזר אחרי הכיבוש לקנו, שנשמר וסודר ע"י אחרים לפי טעמם ורוחם. כזר הרגיש את עצמו לעתים במקום, שעל מזבח יצירתו הקריב את מיטב דמו וחלבו. הוא התלבט והתחבט ולבסוף נאלץ לקחת מקל נדודים. גם משם הגיעו אנחותיו לאזני יחידים: “ראו למה הגעתי”. בבדידות הוציא את נשמתו הגדולה בנכר.

פארה של ירושלים

“ארץ האבות” היה שמה הסמלי של האגודה הציונית, שנוסדה בראשית הקיץ תרס"ה מתוך התנגדות לאגודה הציונית, שהיתה קיימת בירושלים, ושפעיליה נתפסו במידה לא מעטה לאוגנדיות. דויד ילין נבחר ליושב־ראש האגודה החדשה. הוא האציל עליה מרוחו. ילין היה נוהג להעמיד את מתנגדו על טעותו בדברים הנאמרים בנחת. הבאור וההסבר המעמיק הם לדעתו העיקר בהוכחת נכונות ההשקפות ולא המלחמה וההתנגחות. הוא היה מצנן את חום התלהבותו של חברו לדעה יהושע ברזלי. דויד ילין מילא את התפקיד, שהוטל עליו כיושב־ראש האגודה, על כל פרטיו ודקדוקיו. הוא שימש לחבריו מופת בעבודתו המסודרת, שנעשתה בשלמות ובנאמנות.

כשעמד להתכנס הקונגרס הציוני לאחר פטירתו של המנהיג, היה חשש לסערה במלחמת הבחירות. דויד ילין הופיע כמלאך השלום, ריסן ותיווך. בנועם דבריו המליץ להסתפק בבחירת זלמן־דויד לבונטין כציר “ציוני ציון” לקונגרס ולהימנע מהפרעה כל שהיא בבחירת הד"ר אליעזר גרינהוט כבא־כח “אומרי הן” להצעת אוגאנדה. כשחזר הד"ר גרינהוט, מנהל בית היתומים מיסודם של יהודי גרמניה, מהקונגרס הציוני ומסר בהרצאה דין־וחשבון מרשמיו בקונגרס, נחה על צעיר אחד רוח ההתלוצצות והפסיק את הנואם בקריאות ביניים. דויד ילין נזף בצעיר על שהקל בכבודו של מתנגד.

בשעת הנחת אבן־הפינה ליסוד השכונה החדשה בירושלים “זכרון משה”, על שם משה מונטיפיורי, נפגש דויד ילין, ממציא ההלוואות לבניית הבתים, עם האמנים בוריס שץ ואפרים ליליין. הם אמרו: “לנו האמנים העניק הטבע כישרון ראייה חדה. הרגשתנו המשותפת היא, שמצאנו בפרצופו היאה של יליד ירושלים זה קווים נדירים”. אפרים ליליין הוסיף: “חשתי, שקסם עתיק יומין אופף אותו. נדמה לי, שיהודי מהזמן הקדום עומד לפני”.

הפרופ' שץ היה אומר בביקורת השנונה שלו, שדויד ילין הוא היחידי בין הירושלמיים הראוי לתהילה. לוא היה לוחם קצת, היה מטהר את ירושלים ומחזיר לה את כבודה הראוי לה.

זכורני שסיפּרו בשמו של זאב יעבץ, דוד של אשת דויד ילין, שספרו הקטן של ילין על הרמב"ם, שפרסמו למלאת 700 שנה להסתלקות בעל “המורה נבוכים”, נראה לו כאילו נתחבר, כדי שישמש ספר להתנהגות של בן־האדם.

כשנוסדה לשכת מודיעין בירושלים, עמד דויד ילין בראש המתנדבים, שהתמסרו לפעולת עזרה והדרכה לעולים החדשים. בביתו ובבית־הספר היה מתפנה לשיחות עם העולים החדשים, שרצו להשתקע בירושלים. הוא היה נותן עצות מבוססות על ידיעת המצב, כי שביליה של ירושלים היו נהירים לו.

לדויד ילין יד גם בהקמת בית־העם בירושלים. כשזממו מתנגדים להרוס את המוסד החדש, סייע ילין להדוף את ההתקפות על־ידי הליכותיו הישרות.

בזמן משפט־בייליס ברוסיה נעשה בירושלים ניסיון להשפיע על ראשי הדתות הנוצרית והמוסלמית, שיחתמו על מחאה נגד עלילת הדם. דויד ילין היה מהראשונים, שנצטרפו לפעולה זו. ילין פעל בעצמו והפעיל אחרים. אם הושגו הבטחות מכמה כוהני דת, שיתמכו בפעולה, הרי יש לזקוף חלק גדול מהישג זה על חשבון ילין.

מפני נימוקים שונים נזהרה “משואת ירושלים” של “המכבים הקדמונים” מלקבל לתוכה כחברים, אחים, את אלה, שהיו שייכים לסוג “העסקנים המושבעים”. היא קיבלה כנגד זה ברצון כחבר ואח בתחילת הקיץ של שנת 1913 את דויד ילין.

כשבאו ימי הבחירות לקונגרס הציוני האחד־עשר בווינה, ביקרה אצל דויד ילין קבוצה קטנה, שחשבה אותו למתאים להיות צירה של “משואת ירושלים”. הקבוצה העמידה לפניו שאלה ישרה: מי יכריע, צרכי הארץ וירושלים, או החלטת “רחוב שטגליץ” (הכתובת של חברת “עזרה” בברלין). התשובה היתה בטון תקיף, כי בלי היסוס וצל של פשרנות מצדו יכריעו צרכי הארץ וירושלים.

במוצאי ש"ק ח' מרחשון תרע"ד בא מיפנה חדש אצל דויד ילין השקט ברוחו. הוא נעשה ללוחם וכמעט לראש הלוחמים למען השלטת העברית בבתי הספר. דאגות קשות נוספו לר' דויד ילין עם פרוץ המלחמה העולמית. נגלה לכאורה אופק חדש, כשנעלמה ההפליה וניתנה הזכות גם לבלתי־מוסלמים להמצא תחת הדגל. עבר רק זמן קצר וההתלהבות התנדפה, כשהמציאות הראתה, שהרקבון, המכלה בממשלה, בעינו נשאר. הכופר תמורת עבודת הצבא אמנם לא נתבטל, אבל לפי השינויים, שחלו בו, לא היה הדבר לפי היכולת של הרוב. קודם אפשר היה לשלם את סכום הכופר במשך עשרות שנים, ואילו עכשיו צריך היה לסלקו בשני תשלומים. הסכום היה אלף פראנקים, סכום גדול באותו זמן. כעבור זמן קצר בוטלו הזכויות המיוחדות, שנהנו מהן נתיני חו"ל, החוסים בצל הקונסולים. נתיני חוץ־לארץ נמסרו לשרירות הלב של הפקידות המשתוללת, כשהוסר הרסן של הקפיטולציות. לעתים תכופות הוטל על דויד ילין לעזוב את ד' האמות של ההוראה ולהופיע כעסקן, לעזור לנפגעים.

עם הצטרפות תורכיה למלחמה לצדן של גרמניה ואוסטריה, נעשה חלק גדול של היהודים תושבי הארץ לנתיני מדינות יריבות. נעשתה פעולה אמיצה, – שבחלקה הגדול אפשר לזקפה לזכותו של מר ילין, – והפעם ראו פלא: “שער העליון” בקושטא הזדרז ונתן אחרי זמן קצר הוראות להרשות ליהודים נתיני הממשלות האויבות להישאר בארץ. הממשלה התורכית הכירה ברגשי נאמנותם, עליהם היה רק ליהפך לנתינים עותומניים. מר ילין תפס מקום בראש מסע התעמולה, שסיסמתו היתה: “יהודים היו לעותומנים”!

דויד ילין היה יושב־ראש “ועד הסיוע האמריקאי”, “הועד המאוחד האמריקאי” ו"ועד אנית המכולת וולקן". אנשי הישוב הישן לא הסתפקו בלחישות, כי הנה החפשים נכנסו לגבול החרדים שומרים החומות, כי אם חתרו בגלוי, כדי להוציא את הפיקוח והטיפול מידי האנשים החדשים. לטוב שבאומות העולם הקונסול האמריקאי הד"ר א. גלאזברוק הגיעו פטיציות חתומות בידי מאות אנשים ובהן נתבקש לא לשנות מהמנהגים הקדומים ולהשאיר בידי הממונים החרדים את החלוקה של העזרה. לא הועילו דברי תוכחתו לחרדים, ש"אין בודקים למזונות". מר דויד ילין אנין הדעת, היה מבליג על הבחילה, שחתירות כאלה עוררו בו, והיה ממשיך את העבודה. בשעות היום ובלילה נמצא במשרד ובמחסן והשגיח, שכל כתם או צל לא יאפיל על העבודה.

אפשר מאד, שהפעולות הרבות בשטחי העזרה בימי המלחמה שימשו סיבה לעונש הקל, שהוטל על דויד ילין, להעדר במשך שבועיים מגבולות ירושלים. אחרי כן נחרץ עליו גזר־הדין לעזוב את הארץ. אם כי התאמץ לכבוש את הרושם, שעשתה עליו פקודת הגירוש, הרגישו חבריו בדעה ובעבודה את סבלו והשתתפו בצערו – צערם. לא נתמלאה הסאה: בעסקו באריזת חפציו ובהכנת כלי גולה, נפל למשכב. באותו הזמן הוזמן ביחד עם חבריו למשפט צבאי. בהעדרו מן הישיבה הראשונה באולם בית המשפט בגלל מחלתו, הוטל לפי דרישת הקטיגור על המשטרה להביאו לספסל הנאשמים גם אם יהיה צורך להשתמש בכוח. הוא הופיע באולם בית־המשפט ומנאשם הפך למאשים. בשפה ערבית נמלצת ביטל את ההאשמה והוכיח על תשלום רעה תחת טובה. יתכן שדבריו השפיעו. ההאשמה הוחלפה. במקום “השתתפות בהתיעצות, כדי למגר את המשטר הקיים”, אשמה הכרוכה בעונש קשה, בא “סידור ועד בלי בקשת רשיון”. הוטל קנס בסך חמשים לירות על מי שהיו חברי ועד הסיוע והמכולת ובראשם דויד ילין. יחידים שהעיזו לבוא לתחנת הרכבת, כדי ללוות את מר ילין בעזבו את ירושלים בדרכו לדמשק, היו עדי ראיה לדמעות, שירדו מעיניו. גנוזות תהיינה הדמעות האלה בזכרון הישוב העברי.

אחרי כיבוש ירושלים על־ידי הבריטים, חזר ילין לעיר מולדתו והמשיך לארוג מסכת פעולות נפלאות למען בניין ירושלים.

הערכת פעולותיו הענפות של דויד ילין כעסקן וסופר, כאחד מחלוצי הישוב וכאחד מבני־העליה, שמועטים הם בכל דור, דורשת חיבור ספר שלם. אני שרטטתי רק קוים לדמותו, עד כמה שבאתי אתו במגע בעבודה ציבורית משותפת.

הייתי מהראשונים שזכו להיפגש אתו בצעדו בשערי ירושלים. כאיש שנמצא במחיצתו, בזמנים שונים, ארשום כאן מנבכי העבר אי־אלו קווים, שיציירו את דמותו הרוחנית.

לפי בקשת הד"ר שמריהו הלוי באתי בחודש ינואר 1908 לפני 35 שנים לקבל את פניו בתחנת הרכבת בירושלים. הוצג לפנינו האורח התייר מגרמניה הד"ר ארתור רופין. באדיבות פנה הד"ר רופין בשאלה, אם אין התנגדות ואם לא יפריע בהצטרפותו לביקור על יד הכותל המערבי. הד"ר לוין ענה: אדרבא ואדרבא, בוא והצטרף אלינו אבל בתנאי מפורש שנלך ברגל למקום המקודש בישראל. הד"ר רופין היטה את שמריהו הלוי הצדה ולחש לו דבר מה באזניו. דברי רופין השאירו רושם עמוק. רופין אמר, שהוא מתנגד לכך, שהוא יהיה הגורם לניהול השיחה בגרמנית. הוא הפציר, שהשיחה תמשך בעברית וביקש מהד"ר לוין, שישמש כמתרגם הדברים החשובים.

הלכנו מבית החולים למחלות עינים, מיסודו של המיסיון, למשכנות שאננים, הבריכה העליונה, הר ציון, ונכנסנו אל העיר העתיקה דרך הפתח, שנפתח לכבוד הקיסר הגרמני. סקירה על הסביבה. הצצות לשוקי הבשמים והצורפים. עד הכותל המערבי היו הרבה תחנות של עמידה, הצגת שאלות, בקשת ביאורים. הכל נרשם בפנקס מיוחד ע"י ד"ר רופין. מכותלי השאלות וצורת הצגתן ניכר היה, שלשואל ידיעה רחבה ועמוקה בכל הענינים, שנגע בהם. בדרך חזרה ביקרנו ביקור חטוף ב"חורבת ר' יהודה החסיד". הד"ר רופין נרעש בשמעו, שהפסיקו באמצע את עבודת הצביעה, הקישוט וציור כתלי החורבה רק משום שהיא נעשית בידים “הטמאות” של הקרובים והשייכים ל"בצלאל". כששבנו לרחוב יפו, ביקש הד"ר רופין משמריהו הלוי, שישפיע על ידידו מורה־הדרך, שנהירין לו כנראה שבילי ירושלים, שיקדיש שעות אחדות מזמנו ויעזור לו בהשגת פרטים על המצב. יתכן שלא ירחק הזמן ויחזור לארץ, לכן מרשה הוא לעצמו להטריח אנשים אחרים.

בבית המלון קאמיניץ, על־יד ספל קפה, שמע הד"ר רופין מפי במשך שעה ארוכה פרטים על דרכי ההתנגדות של אנשי הישוב הישן בירושלים לכל דבר חדיש, ועל הליקויים, שישנם לעתים במעשי המחדשים והמגבירים את ההתנגדות. המדובר הוא ביחוד ב"בצלאל". הד"ר רופין אמר: “דרושה הבנה, ואולי הבנה דקה, יש צורך בסגולה מיוחדת, בכח חזק וקשיות עורף, כדי לא להיעמד בהליכה הישרה בשבילי ירושלים”. הד"ר רופין שם לב לידיעה, שסידור סטטיסטיקה בארץ מצריך רשיון מיוחד מקושטא. עניין אותו גם הסיפור, שכדי להשיג את הדין־והחשבון של ה"וועד הכללי הירושלמי שמש מרפא וצדקה", צריך היה המעונין לפנות אל מכירו באמריקה, כי שם השתדלו בהפצתו הרחבה, ואילו בירושלים הופקדו שומרים להשגיח, שלא יגיע הדו"ח לידיו של מי שהוא. הד"ר רופין אמר אח"כ: “כשתוגשם מחשבתי ואבוא עוד פעם ארצה, נעשה יחד מאמצים, כדי להסיר חלק מהמכשולים המעכבים את העבודה”.

כעבור תשעה חדשים בערך חזר ד"ר רופין ארצה כשליח תנועת התחיה. הוטל עליו ליסד את המשרד הארצישראלי ביפו ולעמוד בראשו. גם עליו, המחונן בכשרונות, המזוין בסבלנות, המצויד בידיעה והבנה, עברה הכוס. עליו היה לעמוד בנסיונות רבים. בתקופה הראשונה הוא נפגש בביטול ולעג. בתקופה השניה צריך היה לעמוד בפני פגיעה ומלחמה, ישר או בעקיפין. בתקופה השלישית זכה לאהדה והוקרה.

שלוש פעמים הייתי עד שמיעה לדברים, שנאמרו על־ידי הד"ר רופין בגילוי־לב ושבהם הגיב על האשמה הכבדה, שהמעיט לפעול למען תקנתה של ירושלים והבראתה ע"י יצירת נקודות־ישוב עבריות בסביבותיה. הוא תאר את כל הקשיים, שהיו כרוכים ברכישת הקרקע למן קרית ענבים. הוא הבטיח נאמנה, שעומדים על המשמר, כדי שלא תישמט שום הזדמנות.

הד"ר רופין חזר על דבריו בזמן רכישת אדמת עטרות, ובפעם השלישית אמר דברים כאלה בפגישה החגיגית, שסידרה “משואת ירושלים” לקבלת פני האורח מר מוזר, חבר “המכבים הקדמונים”, ראש עירית בראטפורד, שסיפק את כל האמצעים הנחוצים לבנין הגמנסיה העברית בתל־אביב. בביתו של הבוכרי עתיר הנכסים מר חפץ הובעה מחאה על שהעסקנים התרכזו ביפו ועניני ירושלים נידחים. דובר אז גם על הצורך בפעולה, שיתמנה ראש עירייה יהודי בירושלים. הד"ר רופין הבטיח, שלא ינוח ולא ישקוט לשם השגת המטרה הזאת.

עם פרוץ המלחמה העולמית הראשונה, כאשר נותקו הקשרים בין הגולה והארץ ועל הד"ר רופין הוטל התפקיד של המשביר הראשי, הסוכך והמגן על הקיים בארץ, עמד עמידה מאוששת על המשמר. כל ניד ונשיבת רוח נקלטו היטב על ידי שמיעתו המפותחת. קשריו הרבים והאמון הרב, שרכש בארץ ובגולה, עמדו לו לקדם את פני הרעה, וליהפך לאיש המרכזי. הוא היה בין השאר ראש “קופת הסיוע האמריקאית”, שמיליוני פראנקים עברו על ידה. בין דפי הדין־והחשבון, שנשלח מירושלים לשגריר האמריקאי בקושטא מר מורגנטוי, נכתבו על הד"ר רופין הדברים האלה: “זכות מיוחדת עמדה לו לאיש זה, ששמו זכה להיות קשור בישוב היהודי קשר אורגני ותמידי. בשם ד”ר רופין מסתמל הישוב החדש הפורח והעובד, כי במשך שנות עבודתו התמזג אתו יחד והיה לעצם אחת: הוא התענה באשר התענה הישוב, וכל מה שאירע לישוב אירע גם לנושא השם כזה. כשתעבור רוח השלום על פני הארץ והישוב היהודי ישוב וישגשג, יהיה גם זכרו של הד"ר רופין לברכה, מפני ששמר בשנות הרעה על שרשיו הרכים והפוריים של הישוב העברי בארץ". בפרק אחר של אותו דו"ח סופּר, שהד"ר רופין נענה מיד והקציב סכום כסף וע"י כך נוצרה בירושלים בימי המלחמה “הוועדה לעבודות ציבוריות”, שהעסיקה יותר ממאתים בעלי משפחות.

מפי מר יונגרייז הזקן, שהיה אז מנהל ענייני מושב הזקנים, מעמודי התווך של “הוועד היהודי האשכנזי” ואחרי כן של “אגודת ישראל”, שמעתי: “מפליאים פשוט הליכותיו ויחסו האדיב של הד”ר רופין. הוא חש בכל עומק רוחו את המצב הקשה שבו אנו נמצאים".

בזמן חגיגת יום הולדתו השבעים של הד"ר א. גלאסברוק, הקונסול האמריקאי בארץ, שעשה בימי המלחמה גדולות למען הישוב, נשא בעל היובל משא על תקומת העם העברי בארץ. הוא הרים את ידיו למעלה והודה לבורא העולם על שעל יד הגה הפעולה והעזרה נמצא כליל־המעלות הד"ר רופין, שהודות לו ניצל הישוב העברי מפורענויות קשות.

העריץ ג’מל פחה רצה ליהנות ממומחיותו הגדולה של הד"ר רופין וביקש ממנו להכין חומר סטאטיסטי. אחר־כך, כדרכו, התחיל להציק לו. הד"ר רופין נאלץ לעזוב את הארץ והוא נדד לקושטא. גם שם נמצא בתוך העבודה. הוא שלח משם שלוש פעמים שקים עם מטבעות זהב. רופין שלח מכתב, שבו הביע את תקוותו, שעל־ידי השפעה בבירה יתגשמו ענינים חשובים ותתבטלנה מחשבות רעות.

אחרי המלחמה חזר הד"ר רופין לארץ ותפס את מקומו כאחד מראשי הבונים.

את כל שפע כחותיו הרוחניים הקדיש יהודה הלבץ לבירתנו הנצחית. הולם איפוא אותו התואר “סמל המסירות לירושלים”.

יהודה הלבץ היה מחונן במזג טוב. לבו היה מלא אהבה טהורה לזולת ואהבה רבה לארץ. הוא היה בעל ידיעות עשירות, בעל מרץ וסבלן.

הלבץ ידע, שהישיבה בארץ נקנית ביסורים. הוא בא ארצה מסביבה חב"דית, שהיה מעורה ומושרש בה. הוא בא כשברשותו סכום כסף די הגון, לפי המושגים של הימים ההם. הוא עמד בראש קבוצה, ששאפה להאחז בקרקע מעבר לירדן. הוא קרא לבנו בשם יהושע, עובר מעברות הירדן. כשנגוז החלום של התישבות מעבר לירדן, התישב בירושלים. כאן התמסר לפיתוחה של ירושלים. תפקיד זה כבש את כל ישותו ושימש תוכן חייו. ואמנם היה רב חלקו של הלבץ בכל פעולה חשובה למען ירושלים. אעמוד על אחדות מהן:

א. הלבץ היה מראשי היוזמים של מפעל בית־העם בירושלים.

ב. עבודה מסועפת עשה הלבץ ב"משואת ירושלים" של “המכבים הקדמונים”. יהודה הלבץ היה בין הראשונים שנשבעו לדגל “המכבים הקדמונים”.

ג. כשוועד חובבי־ציון באודיסה הכניס 50.000 פראנק לשם ייסוד “קופות מלווה” ונוסדה קופת המלווה “מוריה”, היה הלבץ אחד משלושת חברי הנהלתה. הוא טרח הרבה, כדי שהקופה תתפתח. בעת הצורך היה ממלא גם מקום של שמש, היה מודיע ללווים על מועד התשלום ומזרזם לדייק.

ד. אפשר לומר, על סמך תעודות מוסמכות, שהודות למאמציו הכבירים של יהודה הלבץ נוסדה הנקודה הישובית החקלאית בסביבות ירושלים עטרות־קלנדיה.

בשיחות חברים, שהיו נהוגות אצל חברי “משואת ירושלים” בכל שבת, נתעורר הרעיון של צורך בשיכון. דובר על בנין בתים עם גני ירק מסביבם בשכונה של “המכבים הקדמונים”. במשך חדשים רצופים סיירו חברי “משואת ירושלים” בקבוצות וביחידות בסביבות ירושלים, כדי למצוא מקום לשכונה. מצאו שטח של אלף דונם בקלנדיה. בידי הלבץ עלה לעניין בדבר קבוצת חברים ואחדים מבני משפחתו, שהכניסו במשך זמן קצר למעלה מעשרת אלפים פראנק לרכישת האדמה. הלבץ לקח עליו את כל הטורח הרב, שהיה כרוך ברכישת אדמה בזמנים ההם. עזר לו חבר אחד, פקיד הממשלה התורכית, שהיו לו קשרים מיוחדים עם ערביי הסביבה לרגל התעסקותו בגביית המסים של הממשלה. הלבץ הקדיש הרבה ממרצו ומזמנו לשיחות, לביקורים במקום ולכל פעולה, שהיה צורך בה לסילוק המכשולים. כחג נחשב לו אותו היום, שבו הצליח להשיג חלק משטרי המקנה.

ה. שרות מזהיר שרת בזמן ייסוד הגמנסיה העברית בירושלים. הוא היה בעל כשרונות של מחנך ובעל ידיעות רבות. כמורה היה עליו להתייחד עם גנזי הרוח שלנו, כדי למצוא את הניבים המתאימים לטרמינולוגיה במקצועות, שהיה מומחה בהם. הוא ידע להקנות את ידיעותיו לתלמידיו. הוא שאף לשינוי ערכים במערכת החינוך. הוא רצה לגדל דור, שיהיה הנושא של תעודת התחייה, שיוקיר את העבר, יגן על קדשי האומה ויהיה שלם בנפשו.

הלבץ התמסר לגמנסיה העברית מהיום הראשון, שבו בקרו אצלו יהושע ברזלי והד"ר נפתלי וייץ והזמינוהו להשתתף כמורה ומחנך, ועד יומו האחרון. הלבץ עמד בראש המגינים על המוסד הזה. ברצוני לספּר כאן שני מקרים המעידים בעדם עד כמה היה הלבץ מסור לגמנסיה.

בכיסו של הלבץ היו המחאות אחדות על תשלום משכורתו הזעומה. הוא לא השתמש בהן, מפני שלא רצה לרוקן את הקופה, כי הדבר היה עלול לגרום למניעת האפשרות לשלם למורים אחרים. הוא חשש, שמא יעזבו אחרים את עבודתם, אם לא יקבלו בזמן את משכורתם. כשהמוסד נמצא במצב כספי קשה, נקראה אסיפה של ידידי המוסד. מראשוני התורמים, בסכום לא קטן, היה הלבץ. בכיסו היו המחאות אחדות לתשלום שכר־עבודתו. בו בזמן חסרה בבית הפרוטה ממש. באותו יום לא מרח הרוקח לבנו הקטן את העיניים, מפני שחסרה במזומנים העשיריה (בערך שתי פרוטות) שצריך היה לשלם לרוקח בעד טרחתו…

הלבץ לווה באופן פרטי סכום, שהיה דרוש להוצאות הנסיעה של שלמה שילר מגליציה, שהוזמן לשמש כמנהל. חברו של הלבץ, שידע מה מצבו הכלכלי, הוכיח אותו על מעשה זה. הלבץ ענה, שהוא מוכן לרעב ובלבד שהמוסד יתפתח.

יהודה הלבץ נבחר כציר מירושלים לקונגרס הציוני העשירי, שהתכנס בחודש אוגוסט 1911. בזמן הקונגרס הרצה הלבץ על הארץ וצרכיה בפני עשרים ואחד הצירים לקונגרס מטעם “המכבים הקדמונים”. הלבץ הדגיש את הצורך בגאולת הקרקעות וכן הפנה את תשומת לב הצירים לצרכי הגמנסיה בירושלים. תעמולתו של הלבץ עשתה פרי ומצב הגמנסיה הוטב.

ו. לתוך שרשרת פעולותיו מן הראוי לשים את הטבעת, שאחרי גלגוליה והתפתחותה מה היא נוצצת! – המדובר במוסד החינוכי, התופס מקום מכובד בירושלים, בית הספר “תחכמוני”. בעליית חדר, בשכונת הבוכרים, שנחשבה אז כרחוקה והגישה אליה עברה דרך סלעים, התאספו ודנו על ייסוד “חדר תורה”. הלבץ היה באסיפות אלה מראשי המדברים. הוא היה גם הראשון, שהכניס מכיסו הדל סכום כסף להוצאות ההכרחיות. הוא שימש בזה דוגמא לאחרים, שגם הם יתרמו. הלבץ הכניס לפעולה זו מחום לבו. הוא פעל והפעיל ורבים נמשכו אחריו.

ז. בזמן משפט בייליס בקיוב, לרגל עלילת הדם, ראינו את הלבץ והנה איננו נח. הוא חיפש דרך להשפיע על כהני הדתות בירושלים, שיפרסמו כולם ביחד, הן נוצרים והן מוסלמים, מחאה נגד העלילה הנבזה. הודות להלבץ התקיימו שיחות וגם הושגה הסכמה עקרונית מצד כמה כהני דת לחתום על המחאה. הלבץ לא נתן מנוח לאישים ידועים, שהיו להם קשרים עם כהני הדת. הוא כינס את האישים ובסודיות ערך תכנית פעולה. כל אחד קיבל על עצמו למלא את התפקיד, שהוטל עליו.

ח. כשהורם נס המרד נגד הלימוד בשפה הגרמנית בבתי הספר בארץ, נכנס הלבץ בכל לבו למערכה לשם הקמת בתי־ספר עבריים.

הלבץ לא שם לב לאזהרת הרופאים, שישגיח על בריאותו, ביחוד לאחר שעברה עליו מחלת הקדחת הצהובה. הלבץ עמד בחוץ על רגליו שש שעות. אחרי שחזר מישיבה מעייפת, שבה דנו על פתיחת בתי־הספר החדשים, הותקף על ידי שיתוק. ביום י"א בכסלו תרע"ד יצאה נשמתו.

הד"ר בן־ציון מוסינזון, שהספיד את הנפטר, אמר אח"כ, שלא יכול להיפגש עם המבטים הדוקרים של היתומים, שהביעו, לפי הרגשתו, מעין מחאה על שהרשו לאביהם לעבוד למעלה מכחותיו וליפול במערכה.

חובה לייחד את הדיבור גם על חברתו בחיים, שרה הלבץ לבית בהרב, שנתברכה בכל המידות התרומיות, שמנו באשת חיל. היא היתה חדורה שאיפה לתחיית הארץ ועזרה בשכלה העמוק ובתפיסתה הרחבה לבעלה בכל הפעולות. היא נשאה בדומיה את הסבל הרב, שהיה כרוך בפעולות אלה. היא נשארה עם שלושה ילדים קטנים, הרביעי נולד חדשים אחדים אחרי פטירת האב. היא מלאה את מקום האב לארבעת הילדים. גם היא היתה בין בוני הישוב. זכרה יישאר לברכה.

מייסד “מכון פאסטר” בירושלים

עם תום מלחמת רוסיה ויאפאן, כששוחרר ד"ר בהם ממשרתו כרופא צבאי, בא לירושלים בהיותו עוד לבוש מדים. בביתו של הד"ר אהרן מאזיה עורר את הרעיון של ייסוד מכון בירושלים לחקירת גורמי המחלות בארץ. נשמעו מפיו גם דברי בקורת קשים נגד עסקני התנועה הלאומית, שהזניחו את ירושלים.

כעבור זמן־מה שהה בירושלים הנדבן בעל שאר הרוח נתן שטראוס. הוא קיבל עליו להמציא את האמצעים, שהיו דרושים ליצירת מוסד לחקירת המחלות המתהלכות בארץ ולמלחמה בהן. אך טבעי היה הדבר, שיועמד בראש המוסד הד"ר בהם.

החולם הנלהב יהושע ברזילי היה מונה שבחם של “שלושה אריות”, שעליהם הושתת המוסד החדש, והם: ד"ר אריה גולדברג, ד"ר אריה פייגנבוים וד"ר אריה בהם. ברזילי היה מוסיף ואומר: “ואחרון חביב ד”ר אריה בהם החב"די, העולה על כולם, כי הוא נשא את הרעיון בחובו עוד בזמן שאחרים ביטלוהו".

ד"ר בהם היה עויין את השטחיות. כל דבר, שהיה טעון ביקורת, היה בוחן, בודק ומנתח. חיש מהר ניגש לכהן במשרתו. הכל התפלאו בראותם איך היה בולע את גרגירי המרירות המרובים המצויים בכל התחלה קשה. מלבד עבודתו במכון, היה מקדיש זמן גם לעסקנות, כי היה האיש חובב ירושלים בכל סערת רוחו. בכל דבר, שהיה בו משום פיתוח ירושלים והגדלת כבודה, היה מכניס חלקו. יד של סעד הושיט ל"בצלאל". עזרה מסורה הגיש ל"בית־העם". התלהבות חסידית הראה במלחמת תנופה לקידוש שמה של השפה העברית. הוא היה משתף פעולה עם המורים בחשיפת ניבים ויצירת מלים למקצועות שונים בעברית.

בהם טיפל לא רק בדברים, שהיה להם אופי ציבורי וכללי. הרבה מאות יהודים בני שכבות שונות, נהנו מעזרתו כרופא וכאיש. בהערצה היו מספרים, איך הגדיל לעשות כרופא הגוף ומעורר הנפש גם יחד, איך הציל ממש את חיי הפונים אליו במסירותו העמוקה בימי המלחמה העולמית, וביחוד כשהתפשט “חלירע” בירושלים.

מצרור זכרונותי עליו יצויינו כאן שתי פגישות אתו.

הד"ר בהם, שהיה לבוש מדי־צבא תורכיים, איקלע לטבריה באותו היום, שהקצין האוסטרי, הצייר אפרים ליליין הביא לשטח הבלתי כבוש ע"י האנגלים את בשורת ההצהרה של בלפור. הד"ר בהם ישב מן הצד ולא השתתף בשיחה, כל זמן שדובר על אודות “הפולקלור היהודי”, אך נעשה מיד לרוח החיה, כשהשיחה עברה לענייני היום. בהתלהבות דיבר נגד ההשליה וההפרזה ודרש להעריך את ההכרזה רק מבחינה זו, שהיא תסיר את הכבלים, שאסרו את הידים. היא רק הכשירה את התנאים ועל העם למלאותה תוכן. הוא גם הביע חשש אפיקורסי, שהרגעים הטובים יעברו ולא ימצאו אותנו מוכשרים להפיק מהם מה שאפשר.

בערב של אותו היום דיבר הצייר ליליין במסיבה חשובה מתוך השתפכות נפש עמוקה. הצייר תיאר איך היה תמיד ער ועקב אחרי כל הזדמנות לגלות ולתפוס בכוח ההשראה רשמים מהדמויות הנעלות, שפעלו בארץ וביחוד בירושלים. הוא סיפר, כי בגלריה שלו מפרצופי בני העלייה המועטים תפס מקום בראש הלוחם המקורי ר' יחיאל מיכל פינס.

אז קם הד"ר בהם וכאילו התיר בזהירות את צרור זכרונותיו שלו, באמרו: כמעט עם חלב האם ינקתי את האהבה הטהורה והתמימה לירושלים. עם התפתחותי גדלה, התעמקה והתרחבה האהבה. עול ימים הייתי כשנזדמן לידי במקרה מעין חוזר, שהיה מיועד ליחידים נאמנים ושבו סופּר על התיעצות בעליית בית בירושלים, איך להתנהג עם הספר, שנתחבר על ידי “מין”. מחבר הספר הזה היה ר' יחיאל מיכל פינס. במוחי נצטייר הלוחם לאמת שלו, כשהוא עומד בקומה זקופה ודורש בירור דינו. כשעמדה לי הזכות להגיע ארצה כתייר, רצתי ממש, כשעוד אבק הדרכים על נעלי, לראות את פני המעונה, שסבל בגלל כרכורי השטן, הבוחר לעתים בירושלים. רציתי ללחוץ בכל חום נפשי את ידי האיש, שקידש את תחית שפתנו והטיף: “לא להתביש ולדבר עברית בשוק ובבית”.

אחרי שהד"ר בהם נח מספּר רגעים, הוסיף: מן השיחות עם תלמיד חכם מקורי זה, שהשתדל לשכוח את תעלולי העבר, תפסתי לא מעט מארחות החיים וממנהגי ירושלים. עמדתי יותר ממקצת על הקשיים הגדולים, הכרוכים בעבודה בירושלים, שבה מדקדקים באיסור של “חדש”. על אף הכל היתה החלטתי נחושה, כי צריך להתיישב בירושלים. אגלה לכם סוד: גדולה היתה סקרנותי לראות את הרבנית מבריסק “סוניה דיסקין”, אשת הרב מבריסק, שלפי הידיעות המוסמכות היתה אז מניעה את הגלגלים במלחמה הקשה נגד פינס. טלטלתי את עצמי לעיר העתיקה ומצאתיה משותקת למחצה. רק מספר מלים עלה בידי להוציא מפיה. בחזרי משם לא עזבה אותי אף רגע המחשבה: “הלא אנו אשמים בכל זה. הזנחנו גם הפקרנו את ירושלים, ומההפקר זכו המתנכרים לרוחנו ולשאיפותינו. בחרתי אז להאחז בצפרנים בירושלים ולפעול גם על אחדים ללכת בעקבותי, להיות מוכנים לדרוך ב”בשבילי היסורים" למען הגדלת כבודה, שכלולה והבראתה של ירושלים. אלה הם יסורי התשובה ומירוק החטאים נגדה". הד"ר בהם סיים דבריו: “גדול הוא הכאב, כי גם אלה, הנחשבים ל”שלנו", משביעים אותנו סבל רב. זה מחפיר ומעליב".

ישר היה הילוכו בשדה הפעולות שלו. לפעמים נדמה, כי הנה נכשל, מעדו רגליו, אולם לפתע פתאום הוא מתעודד, מתאושש וממשיך בהילוכו העקשני לקראת המטרה. בזמן הופעתם של השליטים החדשים בחיינו הציבוריים הוצעה לו משרה, שהיתה מסדרת אותו כפרט בעבודה, אבל הוצג תנאי של הפסקת קיום של “מכון־פאסטר” שלו. הוא דחה בשתי ידיו את ההצעה והמשיך לחיות את חייו בתנאים קשים.

מטיבה של צפת

בפקודתו של העריץ ג’מל פחה פונתה יפו–תל־אביב. תושביה נאלצו לקחת מקל גולים בידיהם. על הגולים נאסר להשאר או להתעכב בסאנדז’אק (מחוז) ירושלים. הגליל צויין כמקום מתאים למגורשים.

משלחת של באי־כח הישוב, עם מאיר דיזנגוף בראשה, באה לבקר את הגולים בגליל ולחקור את מצבם. מה נבהלה המשלחת, כשמצאה למעלה מאלף נפש במעין אהלים על החולות אשר על שפת ים כנרת. בוועד ההגירה הועמדה בכל חריפותה הבעייה של דירות בשביל המהגרים־הגולים. העינים הופנו אל הצעיר בעל־המרץ, הד"ר אברהם גרין, שדרש בתקיפות להעביר חלק מהמהגרים לצפת, שאווירה צח ומבריא. דיזנגוף הזמין את הצעיר הזה אליו, אל בית־המלון של גרוס. ושם ריתק הצעיר את תשומת הלב עד אחרי חצות הלילה בדבריו המזעזעים על חורבן, עזובה, עוני וסבל, שהשתררו בצפת, לאחר שנתרוקנה מבניה. דיזנגוף היה נרגש מאוד. הוא הבטיח לפעול למען שיקומה של העיר, שתפסה לפנים מקום ראשי בישוב.

בצפת הוקם סניף של ועד ההגירה. השתתפו בו מפעילי המקום. הד"ר אברהם גרין היה חבר בוועד ההגירה והשקיע בו את מיטב כחותיו.

הוטל עליו להיות הרופא של המהגרים. הוא, בעל המזג הלוהט, לא הסתפק במתן עזרה רפואית גרידא. בדינים והחשבונות שלו חרג מהמסגרת המקובלת. בעברית עסיסית עמד על גורמי המחלות והתווה קוים למלחמה בהן.

הוקם בצפת בית־ספר, שנתמך על־ידי ועד ההגירה. הד"ר גרין היה ראש המדברים והרוח החיה במוסד זה. הודות לו הוקם בצפת גם מעין בית־חינוך ליתומים עזובים. ועד ההגירה תמך גם במוסד זה.

בטעות חשבו את הד"ר גרין לבן־צפת. בהיותו תלמיד בבית־הספר לרפואה בבירות הצטיין כבר כעסקן ציבורי. הוא עסק בהפצת הרעיון הציוני ובהגשת עזרה לחברים הזקוקים לה. הפרופ' פרידנוואלד מבאלטימור, ראש ציוני אמריקה, סר בזמן ביקורו בארץ לפני מלחמת העולם הראשונה לבירות. כאן נפגש עם התלמיד הצעיר גרין, שעשה עליו רושם טוב. הפרופ' פרידנוואלד ביקש מגרין לעמוד אתו בקשרים ובחליפת מכתבים. אחר גמר לימודיו קבע גרין את מקום מגוריו בצפת והתמסר לעבודה ציבורית.

הד"ר גרין רכש לו עמדה בציבור. כל שכבות האוכלוסיה רחשו אליו רגשות חיבה, כי הוא עזר לכל אחד בשעת צרה, וביתו היה פתוח לרווחה לפני כל מי שבא לבקש את עזרתו.

בשנות המלחמה היה בין חברי ועד הסיוע המקומי. הוא נתמנה לרופא ומנהל עניני הצדקה של אמרכלי אמשטרדם. יש לציין, שהד"ר גרין לא היה מהחרדים ולא דקדק במצוות, בכל זאת נהנה מאמון החרדים. ד"ר גרין הצטיין ב"מתן בסתר", שחילק במידה לא קטנה. ביתו היה מקום כינוס ופגישה לאנשים מכל הסוגים, אפילו הרחוקים איש מרעהו בהשקפותיהם. תיירים חשובים, שביקרו בצפת, בתוכם אחד ממשפחת הקיסר פראנץ־יוסף, לא פסחו על ביתו.

כך חי את חייו הצעיר בעל המרץ הזה. רוב זמנו היה מוקדש לעבודה למען הזולת. הטיפול בחולים במחלת הטיפוס בתנאי החיים הקשים ביותר גרמו לכך, שהוא נדבק במחלה ממארת זו. בחזרו מראש־פינה, במקום שטיפל בחולה־הטיפוס המורה וליקומיץ, הרגיש עקיצה. בראשונה נבהל, אבל אחר־כך שיקע את עצמו בעבודתו עד שנפל למשכב. הובהלה מיד עזרה. הד"ר חיסין בא מיבנאל וכשבוע ימים לא זז ממיטתו של החולה, שנאבק עם מר המוות. הרופא העסקן הצעיר הוציא את נשמתו בהיותו בן עשרים ושמונה.

אבל כבד עטף את צפת ביום השישי בשבוע, שבו הובאו עצמותיו של הד"ר גרין לקבורה. במאות בתים לא הועלתה אש על הכיריים ובשבת הסתפקו האנשים באוכל קר ויבש.

בפגישה בחווה מיגדל הספידוהו מאיר דיזנגוף, הד"ר חיים חיסין ומשה גליקין. דיזנגוף אמר בין השאר: הודות להשפעתו הכבירה של המנוח נעשיתי אני התובע תביעות למען צפת. מהכספים, המגיעים לידי, אני מפריש בכל פעם חלק לאנשים הזקוקים בצפת.

כשפתחו אחרי ימים מספר את קופתו, מצאו בה אי־אלה לירות. האיש הזה, שחולים רבים, בתוכם ערבים עשירים, דפקו על דלתותיו, לא השאיר לעצמו מכל רכושו אלא מעט.

הגברת גרין המשיכה את פעולתו. היא היתה אם טובה ומסורה ליתומות עזובות רבות, שטיפלה בהן, חינכה, הדריכה ועזרה להן למצוא דרך נכונה בשבילי החיים.

אחיו של הד"ר אברהם גרין ז"ל, מר יהושע גרין, הציב לו זכרון בארץ על־ידי הקמת מרפאות בנקודות ישוב אחדות ועל־ידי ייסוד בית־ספר מקצועי באותה העיר, שלמענה הקדיש המנוח את מיטב כחותיו.

עשרים וחמש שנה למותו

היחידים, שלהם נגלו הזיו והיופי שבחביון פעולותיו, המעטים שראו אותו שׂשׂ להושיט עזרה לזולת מתוך חסכונותיו המצומצמים ולפעמים בשעה שהיה בעצמו חולה, התקשו לפתור את החידה: מאין שואב החייל הפשוט הזה את הכחות הרוחניים הנעלים האלה?

פעם, במסיבת מכיריו ומוקיריו, נשמעה הערכה: “לוא היינו נוהגים כמתוקנים שבאומות העולם להשאיר שם וזכר לצנועים הנעלמים, שרוב ימי חייהם היו טבעות, טבעות בשרשרת הפעולה הכנה והנאמנה, היה אז המקום הראשון והבולט מיועד לר' מנדל סוסניצקי”.

מגדר שתיקתו יצא בפעם הראשונה בימים שפשה נגע האוגאנדיזם. הנגע פשה גם באלה, שלפי עברם ועמדתם היו צריכים לשמש בתפקיד של כהנים, הפוסקים על טהרה וטומאה. המנוח הזמין לאסיפה, שבה ייחשף קלון אישים ידועים אחדים ממצדדי “מלון לילה”, כי במקום שיש משום הוצאת לעז על הארץ ועסקניה אין לחפות גם על אלה, שחלקם רב בהתפתחות הארץ.

בראשון של פסח תרס"ה, כשהתיירים והאורחים מר מ. שיינקין, הסופר יעקב רבינוביץ ואנשים מהמושבות בלווית “מורה־הדרך” החביב יהושע ברזילי בקרו בביתו של סגן מנהל אנגלו־בנק בירושלים מר ליפבסקי, גילה בעל הבית יותר מטפח מן ההתנגדות וההפרעה לפתיחת סניף הבנק בירושלים. הוא השמיע האשמה חריפה על הזנחת בירתנו. שיינקין מצדו הצהיר, שהוא מתחרט על העבר, והתחייב לעזור להבא בכל האמצעים לתקנתה של ירושלים. אז נטל את רשות הדיבור השתקן סוסניצקי. דבריו הפשוטים, היוצאים מהלב, זכו לתשומת לב כל הנוכחים. בדבריו היתה מורגשת ההתרוצצות הפנימית, שקדמה להבעתם. הנוכחים תפסו מה היה ברצונו להביע מתוך צורת ההבעה. מה שהחסיר במלים הסביר על־ידי אופן הדיבור. כולם נדו לו, כשנתקף על ידי שעול בגמרו לדבר. כשהוקל לו נפלו בחלקו לחיצות ידים חמות.

לתיאור אישיותו נמסור כאן עוד אי־אלה עובדות.

א. בא אורח לביתו. מעיר ההריגה קישינוב ברח. מושיב אותו ר' מנדיל על יד התנור הפרימיטיבי המוסק, מגיש לו בעצמו חמין ובזהירות מחושבת, כדי שלא לנגוע במקום הכואב, שואל על מצבו והעזרה הדרושה לו. האורח היה לפי מקצועו צבע. הוא עלה ארצה עם שבע הנפשות שלו, הוא רוצה להסתדר בירושלים, אבל הוא מחוסר כל אמצעים. ר' מנדיל עורך מיד תכנית איך לסדר את העולה החדש בעבודה. בו במקום מציע ר' מנדל לעולה הלוואה, שתספיק לעת־עתה לקיום ארעי ושתוחזר “לכשירחיב”. ר' מנדיל מכתת רגליו למרות חליו, משיג את ההלוואה ומסייע למשפחה בכסף, בעצה ובטיפול.

ב. שוב מעשה בעולה מהומל. צורף זהב וכסף לפי מקצועו. ברח מן הפרעות. אותות היאוש והפחד טרם נמחו מעל פניו, בתארו את אימי ההרפתקאות, שעברו עליו. סוסניצקי קבלו לביתו. כדי לעזור לו, סובב ואסף חתימות של ערבויות. לא קל היה הדבר וכרוך היה באי־נעימות גדולה, כי דרושים היו חמשים איש, שכל אחד יקבל עליו אחריות על סכום של נפוליון (עשרים פרנק) בשביל אדם זר לו. ר' מנדל כיתת את רגליו מאחד לשני. לא חסך דיבורים וקיבל באהבה את כל הקשיים, שהיו קשורים לזה. הפעולה הוכתרה בהצלחה. מפי ענתבי, מנהל קופת מלוה של חברת יק"א, שמע התראה מפורשת, כי לכל הסכום הגדול של אלף פרנק האחראי הוא אך ורק סוסניצקי. ר' מנדל לא ראה את תפקידו כגמור עם השגת ההלוואה. הוא עזר לצורף להשיג דירה ועבודה.

ג. בלכתו יום אחד לשם הרקת הקופסאות של הקרן הקיימת, ראה, שמהעגלה המכונה “דיליז’אנס”, שהסיעה נוסעים מיפו לירושלים, מורידים מכונת תפירה גדולה ועוד חבילות. על יד העגלה עמדו שתי צעירות, שכל הכבודה היתה שייכת להן. ר' מנדל נגש, שאל וחקר מי הן הפנים החדשות ולאן פניהן מועדות. כאשר שאלו אותו הצעירות על בית מלון זול, ובית מלון כזה לא היה קיים בירושלים, הרי הציע להן להכנס עם כל צרורותיהן לביתו. “היינה אורחות שלנו עד שתשגנה דירה מתאימה” אמר ר' מנדל. אשתו השתדלה להנעים עליהן את הישיבה הזמנית בבית. כשהצעירות האלה התבססו יפה ובנו להן בית, זכרו למשפחת סוסניצקי את החסד אשר עשתה אתן משפחה זו.

ד. בתפיסתו הטבעית, העמוקה העריך ר' מנדל סוסניצקי את הקפיצה הנחשונית, שנעשתה על־ידי יסוד הגמנסיה העברית בירושלים. לבו כאב על כך, שמפני טעמים שונים לא יכול לעזור בפועל למוסד החינוכי החדש. בשיחה אינטימית נחשפו פצעי לבו על שבניו אינם לוקחים חבל במלחמת התחייה: “רק מעט זכיתי לצקת מים על ידי מורים ומלמדים. בכל רמ”ח אברי גדולה חיבתי לתורה והשכלה. בכל האפשרות התאמצתי להכשיר את בני לתורה ותעודה. מלחמה חזקה נערכה נגדי בזמן שהייתי חולה ולא הייתי מוכשר לעבודה, שללו ממני מתן “החלוקה”, שהייתי זקוק לה מאוד. לא נכנעתי ובני המשיכו את למודיהם על אף השמתא והחרם. השיבותי במלחמה: רעייתי נסעה לחו"ל להסביר ל"ממוני כולל סובאלק", ששלמים ונאמנים אנו למסורת וכל פשע לא פשענו על־ידי זה, שברצוננו לחנך את ילדינו, שיהיו טובים לה' ולאנשים. את בני שלחתי להשתלם בגרמניה ואת המולדת שכחו. הטובים בין תלמידי חברת “כל ישראל חברים” משמשים חומר לייצוא לצרפת ומשם אינם חוזרים למקור, וטובי התלמידים של חברת “עזרה” נשארים בגרמניה וכאבודים ייחשבו לארץ. עליכם לבער אחרי הכפילות ולדאוג לכך, שתלמידי ה"גמנסיה העברית" יהיו שלמים, מלאי מסירות וחיבה לארץ, לשפתנו ולכל קדשי האומה". כשמר יהודה הלבץ, האידיאליסט ב"ה" הידיעה, ממייסדי הגמנסיה והרוח החייה בה סח לו, שמחפשים כסף, כדי להביא אישיות ידועה, שישמש כמנהל הגמנסיה ויתן מהודו עליה, הכוונה היתה למר שלמה שילר, נתן סוסניצקי מיד בשמחה את הסכום הדרוש כהלוואה.

ה. פני ר' מנדיל סוסניצקי קרנו, כשנמצא באספות המוקדמות ליסוד בית־העם. האסיפות נערכו בחדרי ביתו. הוא שמח שמחה רבה על שהולך ונוצר מוסד תרבותי חדש, אשר ישמש מקלט רוחני לאחים החדשים, הבאים להתיישב בירושלים. יבוא קץ לבדידות, שהיתה מורגשת ביחוד על־ידי העולה החדש. בבית העם ישמעו דברי תורה וחכמה, רוח הציונות תרחף שם. כשלא הסתפקו בדברים ורצו ליסד קרן לשם ייסוד בית־העם, מסר מיד לאחד הנוכחים נפוליון זהב. הוא שמח שמחה רבה בראותו שכמעט כל הנאספים הכניסו כספים למטרה זו.

ו. ר' מנדל נכשל פעם בעבירה שהיא “לשמה”. הוא לא עמד בהבטחתו וגילה סוד. מעניינים היו דברי הווידוי שלו על החטא שעשה: "אחרי שמעי את הדברים רתחתי כולי. מלחמה פנימית התלקחה בי: אם אמסור, אהיה הולך רכיל, מפר הבטחה, אבל מצד שני אעבור על הלאו “אם לא יגיד ונשא עוונו”. כשנעשתה פגיעה בכבוד רעיון התחיה, וגם היה לי חשש, שהדבר יגרום סבל, אכזבה ועינוי הדין לעולה חדש צעיר, החלטתי אחרי לבטים ונדודי שינה לעשות את אשר עשיתי. עופות השמים הוליכו את הסוד, הדברים הגיעו לאזני אחדים מהידועים וגרמו לתגובה ולפעולה הדרושה. ר' מנדל הוסיף: “בראותי את תוצאות המעשה שלי, הריני נהנה מהמצוה, שבאה על ידי עבירה”. מפני טעמים שונים יש הכרח לעבור בשתיקה על ענין זה, בו עשה ר' מנדל שרות חשוב.

כשם שבחייו היה בורח מהכבוד והפרסום, כן גם בפטירתו הסתלק בלי הספד והערכה.

משופרא וירושלים

ר' זלמן רוקח עמד בראש בית־מרקחת, שהיה משותף לשלושה רוקחים, שלושתם מחוסרי כל תעודה על הכשרתם המקצועית, אבל בעלי נסיון. הם שרתו והגישו עזרה רפואית כמעט לכל התושבים המרובים ב"מאה שערים" ובסביבתה הגדולה.

מהבוקר עד הערב אפשר היה לפגוש בחדרי בית־המרקחת המון אנשים, בעיקר נשים עם ילדיהם הקטנים. כל אלה חיכו לטיפול בעיניים. הרוקח היה מחליט במקום למי לתת טיפות ולמי משחה לעיניים. הרוקח ר' זלמן, הבקי בתחלואי הארץ, היה מקדיש חלק גדול מזמנו למתן עצות לחולים ולביקורים בבתי חולים. כולם חיכו למוצא פיו, לפי הוראותיו היו מזמינים רופא. לפעמים לא היה מהסס לחלוק על דברי רופא והוא היה מחליט מה לקרב ומה לרחק בנוגע לתרופות. ר' זלמן הרוקח היה מרגיע את בני הבית, מעודד אותם במילים חמות, היוצאות מהלב.

למרות עבודתו המרובה כרוקח ומרפא, היה מקדיש הרבה מזמנו, גם משעות העבודה שלו, לענייני הציבור בירושלים. במוסדות השונים של הישוב הישן נשמעו דבריו והשפיעו, הוא היה מדבר בנחת, המלים היו ספורות, בהשפעתו היה מפעיל גם אחרים וכך היה מביא לאט לאט לידי השיפורים והשינויים הדרושים.

ר' זלמן רוקח היה מראשי חברת “אחווה”, שהקימה את השכונה “אחווה”. השכונה לא זכתה להינות מהתנאים הנוחים, שנהנתה מהם השכונה “זכרון משה” מהקרן על־שם משה מונטיפיורי. מייסדי “אחווה” קיבלו הלוואה מבאנק וקיבלו עליהם מרצונם את התנאים והסייגים החמורים שהיו קשורים בקבלת ההלוואה.

ר' זלמן היה משתדל להתרחק כמטחווי קשת מהעניינים, השנויים במחלוקת. הוא היה נזהר גם מאבק של פוליטיקה. הוא היה מופיע כשר של שלום, לקרב ולאחד וליישר. היה לו חלק לא קטן גם בהתחלות של הפעולות “האפיקורסיות” להקים ועד פעולה מסודר, עם בחירות לוועד. עניו מטבעו, התרחק מדיבורים. לכן נזקפו מעשים רבים שלו לזכות אחרים.

בזמן מלחמת העולם היה ר' זלמן אחד מחברי “ועד הסיוע המאוחד האמריקאי” בירושלים וגזברו. הוא שש להזדמנויות השונות, שניתנו לו להושיט עזרה לסובל. הוא היה נותן בסתר הלוואה לבעל מלאכה, כדי שיוכל להמשיך בעבודתו, ולבעל חנות מכולת, שיוכל לעמוד בשעת דחקו. הוא הודה בגלוי, שעבר לפעמים על הפורמליות הדרושה ואפילו הפר החלטה, כשראה ש"עת לעשות" וסופה של ההחלטה להשתנות. ר' זלמן היה הרוח החיה בפעולות ועד הסיוע.

במשרדי ועד הסיוע נעשה פעם במפתיע חיפוש ע"י ראש המשטרה החדש. בקופה היו החשבונות של חילוף מטבעות נייר לזהב. פעולה שנאסרה איסור חמור. מכיוון שהגזבר ר' זלמן סולובייצ’יק נמצא אותה שעה ביפו ומפתח הקופה היה בידו, נאלצה המשטרה לשים חותמת על הקופה מבלי לבדוק אותה. לוּא פתחה המשטרה את הקופה, היו העסקנים, חברי ועד הסיוע עם דוד ילין בראשם, צפויים למשפט בלתי נעים לגמרי. צעירים אחדים התנדבו והלכו באישון לילה אל המשרד, הסירו את החותמת הרשמית, הוציאו את החומר המסוכן מתוך הקופה ושמו חותמת מזוייפת על הקופה. אף אחד לא הרגיש בפעולתם, אפילו השומר היהודי. באופן כזה ניצלו העסקנים מעונש ותסבוכת.

כדאי לספּר על “עבירה לשמה”, שעבר ר' זלמן סולובייצ’יק כגזבר ועד הסיוע. בימים הללו היתה העזרה הרפואית של “קופת חולים” מפוצלת. “הפועל הצעיר” עזר לחבריו שלו ו"אחדות העבודה" עזרה לחברים שלה. מי שטיפל בעלייה בירושלים, היה מקבל כל חודש תקציב בשביל העולים החדשים, החולים והמבריאים. ר' זלמן ראה, שישנם עולים, שהגיעו ארצה לפני כמה שנים, – הם אינם שייכים למפלגות האלה והם זקוקים לריפוי והבראה. ר' זלמן פנה אל האיש, שטיפל בענייני העלייה בירושלים, שיעזור לו בביצוע הערמה. הוא הציע לבקש מהד"ר דה־סולה־פול תקציב גדול מהדרוש, ומההפרש תנתן עזרה רפואית לאנשים הזקוקים. המטפל בענייני העלייה מסר בסוד לד"ר דה־סולה־פול את מחשבת הערמה של ר' זלמן. בעיני הד"ר פול מצאה ה"ערמה" חן ובמשך חודשים רבים נתנה הקצבה מוגדלת. ר' זלמן נהנה הנאה רוחנית מפעולת העזרה שלו לעולים. ר' זלמן לא ידע שהדבר גלוי וידוע לד"ר פול.

בזכרוני עולות עוד פעולות יפות של ר' זלמן סולובייצ’יק. ביום ששי בשבוע נתקבלה בוועד הצירים ידיעה, שקרוב לארבע מאות מתושבי ירושלים, שעזבו את הארץ בזמן המלחמה כנתיני מדינות אויבות, עומדים לחזור, סדרי התנועה ברכבת רחוקים היו מלהיות תקינים. כדי להכנס לתחנת הרכבת, שנמצאת ברשות הצבא, צריך היה לקבל רשיון מיוחד. מר סולובייצ’יק קיבל קודם כל על עצמו חלק מעבודת ההכנה של מזון ומקומות הארחה בשביל הבאים. אחרי כן בילה שעות אחדות בקבלת פני הבאים. לפני שהרכבת הגיעה נתברר, שלרגל שגיאה טכנית עומדת הרכבת להתנגש עם הקטר, שזז ממקומו ואי אפשר היה לעצרו. היה ברור שהנה תאונה קרובה. חברת “הדסה” נדרשה לשלוח אל תחנת הרכבת את כל רופאיה ועוזריה לשם הגשת עזרה. מר סולובייצ’יק התרוצץ, הוא שלח שליח אחרי שליח להודיע פה ושם. כעבור זמן קצר נתפשטה הידיעה ומאות קרובים ומכרים מהרו בבהלה אל תחנת הרכבת. מר סולובייצ’יק עמד וניחם, הסביר והבטיח שלא יאונה שום רע לנוסעים. “לשם הרגעה הבטחתי מה שלא היה ידוע לי כלל”, הוסיף אחרי כן.

רק אחרי זמן־מה נתברר, כי השריקה הבלתי פוסקת של הקטר, שנעתק ממקומו, שמשה כאזהרה לסכנה. הקרונות, שהסיעו את מאות הבאים, נעצרו במהירות וכל הנוסעים נצטוו לפנות מיד את הקרונות. הקורבנות היו נהג הקטר ועוזרו, שנתפחמו ומתו מיד. בינתים התקרב יום השבת. מר סולובייצ’יק היה בין המפנים את הנוסעים המבוהלים, שהלכו כמה קילומטרים רגלי, ממקום התאונה עד תחנת הרכבת, שייכנסו לאוטומובילים, שהוכנו בינתים. “ה' ימחול לכם את הנסיעה מאונס בשבת. בהגיעכם לסביבת “מאה שערים” תרדו ותגיעו רגלי לשכונת הבוכרים מקום הארחתכם. זכיתם ושבתם בתום המלחמה ובלהותיה לעיר הקודש, שבה גרתם. פעולתכם בעתיד תכפר על החטא של נסיעה בשבת”. דברי מר סולובייצ’יק נאמרו בלבביות והשפיעו.

בליל “בדיקת החמץ” הגיעה לירושלים קבוצה של עשרות צעירים לשם ביקור וסיור. הם היו עייפים מהליכתם ברגל. הם באו בלי הודעה מוקדמת ולא עשו שום הכנות. מר סולובייצ’יק עזב את ביתו, רץ לבתי התבשיל והודיע להם, שעליהם להכין מיד אוכל נוסף בשביל האורחים. לשני חנוונים ציווה לשלוח מיד מצות, יין ועוד מיצרכים דרושים. בבוקר נודע שמאתיים אורחים הגיעו כבר ובדרך נמצאים עוד רבים. מר סולובייצ’יק מסר לשליח, שיטפל בבעור החמץ שבביתו, לקח לו לעזרה אחדים ממכריו וחילק ביניהם את העבודה של הכנת אוכל ומקום־מרגוע בשביל האורחים הצעירים, שעלו לרגל לירושלים. “אל תשכחו שהיום ערב פסח וערב שבת”, הזכיר וחזר והזכיר ר' זלמן לאנשים, שנרתמו לעזרה ופעלו כבאי כחו. כשפניו מאירים משמחת מצווה, פנה אלי בבקשה: “לעת עתה נעשו כל ההוצאות הגדולות הכרוכות בסידור האורחים, על ידי ועל אחריותי, בלי כל יפוי־כח ורשות ממי שהוא, שיכול לפרוע ולסלק אותן; אנא, פנה בלי שהיות אל הד”ר פול, שדבריך נשמעים אצלו, ובכל כוח השפעתך סדר, שיקבל על עצמו את ההוצאות הקשורות לזה. הציליני פשוט מאי נעימות גדולה, המחכה לי". הד"ר פול הופתע מביקור בערב חג בביתו. בשמעו את הפרטים, הזדרז ונתן המחאה בכתב לר' זלמן על סכום של 78 לירות, לכיבוי ההוצאות בקשר לסיור. הד"ר פול הוסיף בסוד ובניחותא, כי “עוד יעיין ויבדוק את האפשרות של הקצבת סכום נוסף למטרה זו”. מר סולובייצ’יק לחץ את ידי האיש, שהושיט לו את ההמחאה ומתוך צחוק אמר: “זה כבר גבול המותר, כעת אפשר לחטוא ולעשות באיסור…”

אחרי הצהריים, כשהוקמו בשביל האורחים אהלים בחצר הרחבה של “בית־העם” התחיל הרב קוק לדאוג למזון בשבילם. מה נרגש היה בהיוודע לו על הפעולה המסורה שנעשתה על־ידי מר סולובייצ’יק. הכהן הגדול הרים את ידיו ואמר: “יבורך מר סולובייצ’יק זך הנפש וטוב הלב”.

כדאי לציין, שעסקנים רשמיים אחרים, שאליהם אולי שייך כל העניין ועליהם היה לטפל בו, הראו יחס קריר. ביום הראשון של חולו של מועד, כשעלתה הבעייה הדחופה של החזרת מאות האורחים למקום עבודתם, פנו אל אחד העסקנים החשובים. התשובה הראשונה היתה: “האם לא ידוע לך שהיום, – יום טוב, של גלויות – המשרדים סגורים ואין להפריע את מנוחת הפקידים”.? ר' זלמן קפץ ממש מעורו, כששמע על היחס הזה למאות אנשים, שכל חטאם היה, שלא בקשו למפרע היתר לבוא ממקום עבודתם לירושלים. כשנודע הדבר לד"ר פול הטיח דברים קשים.

ידעו בירושלים, שאם יש צורך בעזרה וסיוע, יש לפנות לר' זלמן סולובייצ’יק. מה שאפשר היה להשיג, אפילו במאמצים גדולים היה משיג. כשלא היתה לו אפשרות לעזור, היו פניו מתכרכמים והיה מבקש לבוא אליו שוב, אולי יוכל למצוא את האפשרות.

כך חי לו אחד מיקירי ירושלים, כל חייו היו שרשרת ארוכה של פעולות למען הזולת.

בשורת אישי ירושלים הדגולים יש להעמיד את מרדכי כספי־זילברמן. יליד ירושלים, היו כל חייו קודש לבניין הארץ. מעיין מפכה מרץ בלי הפסק, לב מלא מסירות לוהטת לארץ, – אלה הם הקווים האופייניים של דמותו.

מרדכי כספי חזר מלונדון עם יפוי־כח ממרכז “המכבים הקדמונים” לייסד סניפים בארץ. בבית הכנסת אשר על־יד “מעון ומחסה ליתומים” בירושלים התכנסו אנשים והצעיר כספי הסביר את התועלת הרוחנית המרובה, שתצמח לארץ על ידי הקשר עם “המכבים הקדמונים”. במסדר ציוני זה מאורגנים באנגליה מטובי חולמי שיבת ציון, אנשים בעלי השפעה. קשר הדוק איתם יסייע להחייאת הארץ ולתקנתה של ירושלים. האחים בארץ־ישראל יעוררו וישפיעו גם הם מצידם על פעולות המיסדר, הם ימציאו ידיעות על המתרחש בארץ, יציעו הצעות,ידרשו הגשמת פעולות בארץ ויבקרו את התכניות.

הוויכוח שהתפתח אחרי דבריו של כספי, והשאלות שהוצגו לו, אכזבו אותו, בשיחה מסר, שנדהם פשוט, הוא הרגיש עלבון צורב בהיווכחו, שגם הטובים והמעולים, שהיו צריכים לשמש כמופת, הורעלו ע"י חידקי האוגנדיות.

הניסיון שלא הצליח לא ריפה את ידיו. אחרי מספר שבועות נשבעו שמונה חברים שבועת אמון ל"מכבים הקדמונים". בחדר מואר בשכונת “נחלת שבעה” הוכרז בנקישות פטיש, לאור נרות במנורה חרוטה מעץ הזית, על ייסוד “משואת ירושלים” בירושלים.

שמונת החברים הראשונים שמעו את “עשרת הדברות” של “המכבים הקדמונים”, שהותאמו לרוח הארץ, בעמידה. הם היו במצב רוח מרומם, כשהוסברו להם הצווים והחובות, המוטלים על החברים, השואפים ללכת בעקבות לוחמי החרות, המכבים.

אחת ההחלטות הראשונות, שנתקבלו באסיפה הראשונה, היתה לדרוש מהאחים, חברי “המכבים הקדמונים”, שיעשו מאמצים לרכישת המקום, שמשם יצאו המכבים לעזרת העם, לגאולת מודיעין.

“משואת ירושלים”, הסניף הראשי של "המכבים הקדמונים בארץ, עשתה פעולות חשובות, שעליהן אני מספר בפרק “משואת ירושלים”. ידו של כספי היתה בכל הפעולות הרבות והחשובות של “המכבים הקדמונים”. הוא היה דוחה כל עניין ועסק פרטי, בשעה שצריך היה לפעול למען מוסד או מפעל של “משואת ירושלים”. לפעמים היה גוזל ממש מרגעי המנוחה שלו ומקדישם לעבודה הציבורית.

יבוא הסופר, שירשום את תולדות ירושלים החדשה, ויתאר את המסירות, השקידה, העמידה האיתנה על המשמר והפעילות הבלתי פוסקת למען ירושלים של יליד ירושלים המצויין הזה.

זכרונות לרגל גילוי המצבה במחניים על קברו של החולם־הלוחם

בפגישות המרובות בארץ עם החולם בעל שאר הרוח וזך הנפש, המתכן תכניות חדשות לבקרים, החבר מיכל, השתמשתי בשתי הזדמנויות, כדי להציל מפיו אישור אמיתותן של האגדות, שנשזרו על חייו. לא הצלחתי, אבל כתמורה ופיצוי נשמעו במקום תשובות צלילי שירה רוויים ערגה וכמיהה.

השתמשתי אגב, בתואר “חבר”, מפני שבתואר זה היה מכנה בתמימות ילדותית את כל מי, שבא אתו במגע, לרבות אלה שכמעט לא הכירם. ההזדמנות הראשונה שבה נגעתי בעניין המדובר, היה בערב יום הכיפורים. טרם העיר השחר נשמעה נקישה בדלת. הופיע מיכל אמר “שלום חבר”, ובעמידה, כשמקלו בידו, הסביר, כי מיהר לבוא ברגל ירושלימה. כשנודע לו כי מתפנה מקום־עבודה של שומר ב"בצלאל". בקשתו היתה: להשפיע על בוריס שץ, שהעבודה תמסר לו. לפי עומק הכרתו, הוא המתאים להיות השומר של המוסד, המהווה קניין הלאום והקרוא ע"י ההשגחה למלא תפקיד, שרק ההיסטוריה תדע להעריך אותו. כמעט לעצמו דיבר בצורת דקלום: “במדבר יללות של סופות רוח נשמעות, והרועה, המנהיג והמחנך, מצא שכבר הגיעה השעה להקים מקדש, שהשכינה תשרה בו, רוח ממרום, שנחתה עליו ומקרינה על פניו, מראה על המיועד לשמש כיד ימינו, המלא מחשבות, דעת ותבונה באותיות אשר נחקק בהן השם הסמלי משבט יהודה “בצלאל”. תוכן חדש יזרום לתוך חיי, כשהעבודה תמסר לי”. הוא הוסיף: “ומי יוכל לתאר את ההשראה, כשנמצאים בלילות על המשמר, כשלומדים ומבינים רמזי הכוכבים”. הנמיך קולו וכמעט בסוד אמר: "ופעם להתגנב חרש ולעלות על הגג ועל־יד המנורה ושבעת קניה להעלות משואה, שתאיר את חשכת העיר,

נשתתק, השתרע על הספה וביקש לכבדו בספל קפה. שתה מעט ומתוך זחיחות דעת אמר:

“חבר בן עירי, במטותא ממך לספר לי בפרוטרוט על המנהגים של ערב יום הכיפורים וביחוד מה ששיך לחרדים ואנשי מעשה”.

“ואני מציע, עניתיו, לספר אגדות ושיחות, שהתרקמו על חייו של יליד וילנא, נכדו של “הקמפנר” – המלבי”ם – ואתה תהייה המאזין והמעיר על ההפרזות ודברי ההבאי שבהם. אחרי הסרת הסיגים אפשר יהיה להסיק מהן עובדות לאמיתן".

בהתלהבות כמעט ילדותית ובקריאת “הידד” קיבל את ההצעה, בתנאי שהכל יימסר ב"שפת האם" – אידית. ברחבות השתרע על הספה, עצם את עיניו, והקשיב לדברי. פעמים אחדות התרומם וביקש לחזור על הדברים שלא תפס אותם בדיוק, ולעיתים הופיע צחוק נעים על פניו.

והנה מה ששמע על עצמו: "בארון אביו עתיר־הנכסים של מיכל גנוז ושמור היה אוצר, ששום הון לא ישווה לו, – כתבי היחס, המעידים ומאשרים, שהוא נצר מגזע מלכי בית דוד. ליורשו עול הימים מיכל לא היה חסר שום דבר. הוא היה במצב, שיש לחשוב “ומה יעשה הבן שלא יחטא”. נכנסה בו רוח שטות “להוציא יקר מזולל”. הוא התחיל בפעולה של השבת פרוצות למוטב. בהטפה כנה, בדברים יוצאים מהלב הצליח לבאר להן את ההרס והריקבון הגופני והנפשי שיש “באתנן זונה”. מספר מהן הכניס לחיי עמל, הוא השיג עבורן עבודה. כשנכנסו לחיי משפחה שקטים וישרים, היה הוא מופיע כמחותן, הוא היה נותן לחתן טלית עם עטרה של כסף והיה משתתף בהוצאות החתונה.

מיכל הפך לברכה את הקללה של “בזיעת אפך תאכל לחם”. נכדו של בעל “התורה והמצווה” הפך את “העבודה” ואת “העמלים” למקימי מצוות. כל הדרכים היו כשרות שלא יקיימו מצוות מעוני וסבל, אלא דאג להיטיב את מצב העמלים".

מיכל ישב ומלמל לעצמו דברים אחדים ושמע את ההמשך:

“מיכל התחיל להגשים את החלטתו ולהעביר את שדה הפעולה שלו לארץ הקודש. לפני נסיעתו בא להיפרד מהעיר שבה נולד וחונך. הוא נכנס לבית־הכנסת הגדול, שעתרת קדושת הזקנה חפף עליו, עלה על המדרגות, פתח את ארון הקודש, ומאותו המקום שהסבא שלו, ־ המגיד מישרים – היה מדבר ומוכיח, עמד הנכד שלו והתחיל לתנות בקול רועד, ספוג דמעות, לקבול ולקונן לפני שוכן שחקים על שהנחיל לעם הנבחר שלו צרות, עינויים ופורענויות במידה גדושה. את דבריו גמר בקול חזק מתוך התרגשות רבה: שפוך זעמך וחמתך על אלה, שהשמו את נוה יעקב ואת טירתו החריבו. לשנה הבאה בירושלים, שאתה עתיד להיות לה חומת אש”.

מיכל התרומם פתאום וכילד מתחטא שאל: “הגד נא חבר, האם בנוגע לזה שמעת עוד בוילנא, או סופר לך מזה בארץ?”

בלי רצון נכנע לדרישה לא להפסיק את דברי. את שאלותיו והערותיו יציג לאחר מסירת כל הפרטים. הוא הצטדק וביקש מאוד להמשיך.

מיכל התאפק ולא התפרץ, כשהזכרתי את שלושת רגעים, שבהם היה במצב־רוח של התפשטות מהחומר, מהגופני שבו. שלושה שירים היה שר ברגש, בהרקיעו לחביון השירה ובהקסימו את שומעיו:

א. מעין “עלי באר”. השיר מתאר חפירה ממושכת ומעייפת של באר במושבה. לאחר מאמצים רבים נגלה מעיין מים חיים.

ב. שיר עידוד ל"בוכים" בקונגרס הציוני השישי, הקונגרס שבו נידונה הצעת אוגנדה.

ג. שיר להרדמת החיות בקרקס ביפו. השיר מבליט את הגבורה הרוחנית היהודית.

מיכל הבליג ולא התפרץ, אם כי היה מורגש, שהדבר עולה לו בקושי, כשהוספתי וסיפּרתי את האגדה, שהוא קטע לו את הבוהן של היד הימנית, בשעה שהרים דגל על־יד המושבה ראשון־לציון, וקרא אז: “ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי”. לבסוף סיפרתי, שבזמן הורדת השולטן העריץ עבדול חמיד מכסאו, נישא מיכל ביפו על הידים של הספנים. מיכל הלהיב את ההמון במספר מלים בערבית הרצוצה שלו. מיכל הסיר את נעליו ותרם אותן לטובת הצי הערבי־התורכי. הנעלים נמכרו במחיר גבוה.

מיכל הקשיב,הקשיב, ופתאום קם, הזדקף במלוא קומתו והתחיל לשיר בקול טנור חזק ונעים.

מיכל חזר על המלים פעמים אחדות, השיר של הצייר מאנ"ה לא היה שגור בפיו, כנראה.

מיד עם גמר השיר, בלי כל הפסקה, התחיל לשיר את “השבועה”. ברגש, שאינו ניתן לתאור, שר את המלים:

מיכל תפש את מקלו, אמר “שלום, חבר, עוד נתראה”, ויצא בחיפזון. רצתי אחריו וביקשתיו לחזור. הוא לא היסב אפילו את פניו, הוא לא רצה, כנראה, שיביטו בפניו בשעת קלקלתו.

הפגישה השניה עם מיכל היילפרין היתה בצפת, מיד לאחר שקיבלנו ידיעה על הצהרת באלפור.

הצייר אפרים ליליין הוא שהביא לנו לטבריה את הידיעה, ליליין בא כקצין צבאי בשליחות מיוחדת אל המפקדה הראשית בנצרת. ליליין הביא אתו 22 טפסים של העתון “יודישע רונדשאו”, שבו נדפסה הצהרת באלפור ב־12 שורות. השלטונות התורכיים אסרו על הבאת העתון הזה. הד"ר א. רופין, שישב בקושטא, היה שולח ע"י שליחים נאמנים את העיתון לארץ־ישראל, בשביל תושבי הגליל. קראנו את ההצהרה בראשונה בציבור בביתו של הד"ר פוחובסקי, ואחר־כך ביחידות, על־ידי פתיל השמן המהבהב. קראנו אותה בצמאון עז ושננו אותה.

למחרת היה עלי לנסוע לצפת לרגל עניין דחוף. כאן התקיימה בביתו של המורה פפר מעין מסיבה. בין הבאים היה גם מיכל היילפרין.

כולו לבן, רצוץ ומדוכא, לחש לי, שדבר־סתר לו אלי. נכנסנו לחדר מיוחד ושם אמר לי, שהוא מבקש הקצבה חדשית מוועד־ההגירה, עוד 100 פראנקים החסרים לו למחיה.

כשהתחלנו לדבר במסיבה על הכרזת באלפור, נדלק במיכל נר האלוהים, שטרם נכבה. מיכל התלהב ודיבר בקול רם. הוא הציע ללכת לג’יבל דרוז, להתאחד עם הדרוזים ולהתקומם נגד התורכים. הוא רצה “למגר את המנגנון, המוצץ את לשד העמלים”. במלים “נראה לצאצאי עשרת השבטים, שדם המכבים זורם בעורקינו”, גמר את דבריו הזקן החולם.

בשעת הוויכוח על אודות ערכה של ההצהרה, השתמשתי במצב־הרוח המיוחד ששרר, כדי לגבות מהיילפרין את החוב הישן, פרשתי טענותי והסברתי, כי אז – בערב יום הכיפורים – דובר במפורש, בתנאי בני גד וראובן. אני מילאתי מה שהיה מוטל עלי,סיפרתי בפרוטרוט מה שידעתי ושמעתי על בן עירי, והוא, נכדו של המלבי"ם, לא עמד בדבורו, הוא לא אישר מה קרה באמת ומה שייך לאגדה.

הזכרתי דרך אגב ראשי פרקים ממה שסופר אז, כדי לעורר את הזיכרון. פתאום נשמעו כמו רעם המלים:

ננעצו בו כל העינים, נעצרה הנשימה אצל המסובים והוא המשיך:

מיכל התגבר על העיפות, נתרגע וגמר:

מיכל ישב שקוע במחשבותיו, היד צמודה לחזה וענות תוגה כסתה את הפנים.

מהרתי לגשת אליו ולבקש את סליחתו על היותי הגורם להעלאת זכרונות, שאולי הדאיבו את רוחו, מיכל הרים את העיניים התמימות, לחץ בכוח את היד ואמר:

“אדרבא, חבר, תודה רבה על ההקלה שהבאת”.

מאז לא נפגשנו. כשהגיע השמועה הרעה, שמיכל נפטר, נזכרתי שפעמים אחדות הביע את רצונו, שעצמותיו תמצאנה את המנוחה האחרונה על “הר הזיתים”.

אך מי ישעה למשאלה של המסכן?

יתכן שבזמן שהעם ישב לבטח בארצו ישמש היום של י"ב בכסליו כתאריך הראוי לציון. לילדים יסופר, שהתהלך עלי אדמות חולם בעל נשמה גדולה, שחלם על תחיית העם בארצו. ישמעו ברטט על חזונו ומעשיו של האיש הדגול הזה.

ואולי יימצאו אי־אלה אנשים, שיבואו ביום הפטירה ל"מחנים" ועל יד הגל יניחו פרחים לזכרון?

ביקורו הראשון בארץ

לפני 35 שנה בא הפרופ' דויד שור ממוסקבה לסייר את הארץ. הוא בא יחד עם אביו, שגם לו לא היו זרות דרכי הנגינה, נלוו אליהם הסופר הרוסי הידוע א. בונין ורעייתו. במכתבי המלצה, שקיבלו שניים מתושבי ירושלים מאת הד"ר צ’לנוב, נתבקשו הללו לסייע לדויד שור ככל האפשר בביקורו ובמחקריו.

ששה ימים רצופים התהלך הפרופ' שור בתוככי ירושלים, שאל, חקר, חיפש בכמיהה, כולו קשב. הקונסול הרוסי שלח “קוואס” ושמש ערבי מיוחד ללוות את קבוצת התיירים. אחרי ביקורו הממושך על הר הבית ובית המקדש, מסר הפרופ' שור את רשמיו: השראה שמימית חש כל אותו הזמן, בצללו בנבכי העבר. הוא ישב על יד השולחן ואצבעותיו נענעו כמו על מנענעי הפסנתר. הוא ביקש מאת יהושע לבאר לו למה קיים איסור על ביקור במקום בית־במקדש, בו בזמן שנמסר לו שאחד מגדולי התורה השתדל בדבר השגת הורמנא לביקור יהודים בהמון והקרבת קרבן במקום זה, קורבן חובה.

כדי לקיים הבטחתו לעורך ירחון מדעי במוסקבה, גזל מזמנו והתעניין במיוחד בעדה הקראית הקטנה בירושלים. הוא ביקר בבתי בני העדה הזאת, שמע סיפורים מההוה, התחקה על העבר, ביקר בבית הקברות העתיק שלהם.

בשיחה התוודה, שהוא בור במה ששייך לעבר המזהיר של עמו, בעוד שלמד וקרא הרבה בנוגע לעבר המזהיר של עמים אחרים. הוא קיבל על עצמו להיות “בעל תשובה”.

הוא הצטער, כשנדחתה הצעתו להשאיר חפץ עתיק למזכרת לאיש, על שליווהו בביקוריו בירושלים. מה שמח, כשהוצע לו, שיופיע וינגן בקונצרט. שההכנסה ממנו תוקדש לבית־העם בירושלים. בגלל התנאים, ששררו אז, היו נאלצים לסדר את הקונצרט בבית־קפה נכרי. בקושי רב הושג הפסנתר הדרוש. פרופ' שור שמח על שהיתה הכנסה לא קטנה, שסייעה לייסוד בית־העם.

לאחר שהשתקע בארץ כעבור שנים, היה מזכיר את ביקורו הראשון בירושלים והיה מוסיף: “לא מעט החזירני ביקור זה למוטב”.

ביקורו החטוף בירושלים בשנת תרס"ח

יעקב שיף עבר את יפו בלוית נסיך איטלקי. שיף חנה בה שעה קלה. אפשר בכוונה תחילה התחמק מעיניהם של עסקני “שער הארץ”, שיזמו באותה שעה את הקמת השכונה המודרנית “אחוזת בית – תל אביב” בגלגולה הראשון. העוף הירושלמי, חד הראיה ומפותח השמיעה, העביר מיד את הקול המודיע על בואו של הנדיב האמריקאי המפורסם. ביום ה', במכתבה למרכז לשכת המודיעין ביפו, ציינה לשכת המודיעין בירושלים את דבר־שהותו של מר שיף בעיר הקודש. בשבת חיפשו כבר שליחי הדואר את מנהל לשכת המודיעין, כדי למסור לו את המברקים, שהגיעו בשביל יעקב שיף. בסביבת המלון “גרנד ניו הוטל” שבו התאכסן, אפשר היה לראות קבוצת ירושלמים לבושים בגדי שבת, שלא גרעו עין מן היוצאים ונכנסים מבית המלון. על מדרגות הכניסה נפגשתי עם אפרים הכהן, בא כוח “חברת העזרה של יהודי גרמניה” (הילפס־פעריין) בארץ. הרב הורוביץ רבה של פראנקפורט דמיין, עיר מולדתו של יעקב שיף, המליץ במברק על אפרים כהן כבר־סמכא, שאפשר להשען עליו בכלל. אפרים כהן הציג אותי לפני שיף באנגלית. כהן העיר לי בעברית, שצריך להגביה את הקול מאחר ששמיעתו של האורח לקויה קצת.

בפשטות ובאדיבות קיבל אותי יעקב שיף. בגרמנית, שהיתה שגורה בפיו, התנהלה השיחה. צער גדול הביע על כי בשעות הספורות, שנשארו ברשותו, אין באפשרותו לבקר ולראות את כל המתהווה בארץ. הוא נסע לכתחילה רק למצרים, אבל שינה את תכניתו, לאחר שקיבל הזמנה מהנסיך האיטלקי להלוות אליו ולנסוע באניה הפרטית שלו ל"פלשתינה". כשבא לארץ, מובן שפנה ראשית כל אל לבה של הארץ, לירושלים. עלובה היא ירושלים, מוזנחת גם ע"י החוגים, המעוניינים לפי דבריהם בבניין הארץ. “איך אפשר לדבר על תקומתה, בלי להבריא ולחזק קודם את הלב?”, אמר בקומו מהכסא. הוא שאל על פעולות לשכת המודיעין, שיבח את אלה, שהקימו בירושלים משרד, המשתדל להיות לעינים לעולה החדש. שיף רצה לתת המחאה בסך 250 לירות בשביל פעולות לשכת המודיעין. הוא השתומם מאד, כשהוחזרה לו ההמחאה מתוך נימוק, שכל הידיעות והעזרה בצורות השונות ניתנות חנם. הסברתי לו, שוועד חובבי ציון מספק את כל התקציב ללשכת המודיעין הירושלמית. אמרתי לו שהוא יכול לשלוח את הכסף ישר לאודיסה או לבא־כחו של הוועד האודיסאי ביפו. הוא הרגיש כעין עלבון, כשלא נענתי לבקשתו להיות לכל הפחות השליח להעברת הכסף. ההמחאה נשארה בידו.

יעקב שיף שאל אם בן־שיחו שייך לסוג החרדים לפי מידת ביקוריו בבית הכנסת. שיף הודיע חגיגית, כי הוא מוכן לתרום חצי מליון דולר לשם הקמת היכל, טמפל, משוכלל ומתוקן, שירים את קרנה של ירושלים. נרגז היה קצת בשמעו, כי אין לדחוק את הקץ, לעת עתה יוכל כל יהודי ללכת לבית־תפילה לשפוך שיחו לפני קונהו לפי הנוסח המקובל אצלו. אמרתי לו שבסכום הענקי שנקב אפשר לעשות גדולות ונצורות לטובת הבראתה ופיתוחה של ירושלים. הוא הבטיח לבוא במיוחד לירושלים, לשהות בה זמן ארוך יותר, לבדוק ולעשות למען התפתחותה ושגשוגה.

כעבור יומיים נודע שיעקב שיף תרם מאה אלף דולר בשביל המוסד האמריקאי לחקירת הארץ. ששה מוסדות ירושלמיים קיבלו ממנו כל אחד סך 250 לירות. המוסד השביעי ביה"ס “בצלאל”. החזיר לו את ההמחאה, בהוסיפו שאינו מקבל כספים מאת אורחים, שלא ביקרו במוסד. כספים סתם אפשר לשלוח אל ההנהלה הנמצאת בברלין.

בעתון אחד נתפרסמה אח"כ “אדריסה למיסטר שיף”, שחוברה ע"י הסופר ק.ל.סילמן ז"ל, הנה קטע ממנה.

ציון לנשמת ר' יצחק ניסנבוים ז"ל

העסקן הידוע שהתמסר בהתלהבות לרכישת נפשות לציון, יד ימינו של הרב שמואל מוהליבר, בא לראות את הארץ ולחקור את המתהווה בה. הוא בא בערב חג הביכורים בשנת תרס"ה. מאחורי הקלעים כבר נשמעו הדי ההכנות לבחירות לקונגרס הציוני, הראשון אחרי הסתלקותו של יוצר הקונגרסים. ניסנבוים שפך את מרי שיחו בפגישות ובהתייעצויות של חברי “ארץ האבות”, – האגודה הציונית, שנוסדה בירושלים לשם מלחמה באוגנדיות, – על שרעיון הכזב של “מקלט לילה” קינן גם בלבבות הטובים שבארץ. “את פני כבשתי בקרקע מחרפה, – אמר, – ואזני צרמו מדברי הוויכוח עם אנשים, שצריכים היו להיות משלנו. בעלי זכויות כמו אליעזר בן־יהודה, ד”ר א. גרינהוט והמחנך ח.ל.זוטא הפכו לתומכים בתכנית אוגנדה.

יהושע ברזילי הציע, שניסנבוים יופיע ויטיף מעל במת בית הכנסת שב"חורבה", כדי לעודד את “ציוני ציון”. ר' שמואל סלנט, רבה של ירושלים חיווה את דעתו נגד ההופעה, מחמת חשש להתפרצות, העלולה לפגוע בכבוד האורח החשוב. הרב הזכיר את המקרה המבייש בעת שהספידו ב"חורבה" את המנהיג הציוני.

רק יצחק וינוגראד, מנהל ישיבת “עץ חיים”, נתן את הסכמתו, שהרב ניסנבוים ידבר באולם הגדול של הישיבה. במודעות דגולות הודיעו לתושבי ירושלים על האורח, הרב הדרשן המפורסם, שינאם בשבת באולם ישיבת “תורת חיים”. הרב וינוגראד הוזהר שמתכוננים להפריע. דרשו ממנו לשם השלום, “שלא יצא לפועל דבר־נאומו של הציוני”. הרב וינוגראד היה בעל אופי תקיף. הוא ענה: “שום איום אינו מפחידנו. המוסד הוא רשות פרטית. אני מנהלו ואסור למישהו להתערב ולחוות דעה”.ליתר בטחון הכין את שומרי הבניין שיעמדו על המשמר. עוד אחדים נתמנו להשגיח על הסדר שלא יופרע.

קהל שומעים רב נתכנס. מר ניסנבוים נשא את דברו. בהזכירו את תקומת העם בארץ עריסתו, נשמע קול חזק: “האם גם הד”ר הרצל חושב כך?" עוד אחדים הצטרפו להפריע. אחרי גערתו של ראש המוסד, תגרת ידים והתרגשות הוצאו המתפרעים בכוח מן האולם והורחקו מן הבניין. ניסנבוים המשיך את דבריו. בגמרו, נגשו אליו רבים מן הנכבדים ולחצו את ידו.

שליח מיוחד של הרב סלאנט בא לפייסו, שלא ייעלב בהתנהגותם של פוחזים. השליח הזכיר לגנאי בשם שולחו את חבורת “מחפשי חטאים המנגחים בקרניהם”. מר ניסנבוים התנגד להצעה שהוצעה, להטיל עונש חמור על המתפרץ העיקרי. עד כדי הוצאתו מהדירה. בבת־צחוק הוסיף: “חששתי שמן האוגנדים תבוא הפרעה. התפרצות מצד מתנגדי הציונות מיסודה, הלא היא בגדר הרגיל”.

במכתב מהגולה הביע מר ניסנבוים את שביעות רצונו, שמירושלים הופיע ציר שלוח לקונגרס הציוני השביעי.

ר' יצחק ניסנבוים התכונן להשתקע בארץ. מזלו גרם, שלא עלה בידו להגשים את משאת נפשו.

אחרי שידולים לקחתי לפני צאתי את וילנא מידי יצחק לייב גולדברג מכתבי המלצה לאישים ידועים שבארץ. עם צלצול הפעמון, המכריז, כי עוד מעט והרכבת תזוז ממקומה, תקע גולדברג לתוך ידי כרטיס־ביקור שלו, כתוב מבפנים ומאחור באותיות הדומות לכתב חרטומים. במהירות, כהרגלו, נשמעו דבריו; “קח במטותא, זה מיועד בשביל מר אברהם סולומיאק, התופס עמדה חשובה: משוויינטיאן הוא, עם גמר בית־המדרש למורים בווילנא נצטרף להביל”ויים; למרות כל ההתקפות החריפות נגדו מצד ה"נובויה ורמיה" משמש הוא כפקיד גבוה ואחראי בקונסוליה הרוסית בירושלים; דבריו נשמעים בחוגים שונים, – אפשר לקבל ממנו עצה ועזרה רוחנית".

כשזכיתי להגיע לבירתנו הנצחית, שמעתי כבר בצעדי הראשונים בתחנת הרכבת מדברים בלחש מתוך יראת כבוד ומצביעים על האיש גבה־הקומה ורצין־הפנים, שעיניו חיפשו ותרו את הבאים. הוא בא כנראה לקבל פני אורח חשוב. בקרבתו ולפקודתו עמד הכן ה"קאוואס" של הקונסוליה הרוסית, לבוש מדיו הרשמיים ובידו מקל מצופה כסף. הוא החליף כמה מלים עם בן־אדם גוץ שמן, שבא בלווית שני שוטרים. הרושם החטוף היה: הנה פקיד רוסי מנומס בשעת מילוי תפקידו.

כשיצאתי מחוץ לשער של תחנת הרכבת, שח לי עליו יהודי ירושלמי, שהדריך אותי בצעדי הראשונים בירושלים: “יהודי ער, גאה ומסור הוא אברהם סולומיאק זה, כשהוא נמצא מחוץ לאווירה, המעיקה עליו במשרדים. שם הוא פקיד המתייחס בקרירות ולעתים אף בחשדנות למבקרים. בד' אמותיו של המשרד הוא נראה קפדן, מחטט, עומד על קוצו של יוד, חושש שרוצים לרמות, להערים על החוק. כשהוא אך יוצא משם, הנה הוא טוב לב. הוא גם קנאי, התובע באומץ עלבון קל שבקלים, הנעשה ליהודים. ולא עוד, אלא שעשה פעולות וצעדים, שגרמו לביקורת עזה והתנפלות חריפה עליו בעתונות האנטישמית, שעינה צרה ביהודי התופש משרה אחראית בקונסוליה הרוסית. הדברים הגיעו לידי כך, שהוא נדרש ללכת לרוסיה ולהתייצב בפני הממונים עליו, כדי למסור ביאורים בכתב ובעל־פה על מעשיו ופעולותיו. היו רגעים שעמד להפסיד את משרתו. מר סולומיאק עמד בניסיון של קידוש השם והאומה, הדגיש החבר והמשיך בקול ספוג צער והשתתפות: מכונס האיש בתוך עצמו ומשמש חידה לכל. נדמה, כי שבוייה היא נשמתו, בבחינת “אנוס”, וגדול סבלו הרוחני. חשים ומרגישים זאת כל אלה, הבאים איתו בקשרי משא־ומתן. על כן מוותרים ומוחלים לו על הזרות שבהילוכיו, אף שאין דעתם נוחה מהתנהגותו בענינים שונים”.

כבא־כוחו של מוסד מאושר ע"י הממשלה הרוסית, ועד חובבי ציון שבאודיסה, היו לי עניינים שונים עם הקונסוליה הרוסית והייתי נפגש תכופות עם סולומיאק במשרד הדואר הרוסי, ששם שימש סולומיאק כמנהל. גם בשטחים ציבוריים שונים נפגשתי איתו, במשך הזמן הלכו ונצטברו התמיהות והפריכות על זה האיש, שנראה מזווג בקרבו הפכים. מקצת מספקותי סולקו אחרי שיחה, שהיתה לי עם מר קונסטאנטינטבסקי, מהנדס יליד אודיסה, שהשתקע בירושלים ובגלל התנהגותו המנוגדת למנהגי הדת זכה לכינוי “החצוף, הנוסע בגלוי בעגלה בשבת ברחובות ירושלים”. הוא סיפר לי, היאך הוא, המופקר, החליט שלא למול את בנו, ומדוע לא קיים את החלטתו. “לא מתוך מעשה ילדות, טמיעה והתבוללות, אמר מר קונסטאנטינובסקי, כי אם מתוך הכרה החלטתי לא להכניס את בני בבריתו של אברהם אבינו. תתפלא אם אספר לך, כי לא ר' דויד’צ’ה (מחשובי בית־הדין שבירושלים) וחבריו החשובים, שגערו בי, כי אם מר סולומיאק, – שחשבתיו לחפשי, שהשתחרר מאמונות הבל ודברים טפלים, – הדריך את מנוחתי, פשוטו כמשמעו. דבריו הנלהבים, כשעיניו מפיצות רשפי אש, הם שהחזירו אותי למוטב, – לפי השקפתם, הסכמתי לא להיות יוצא מהכלל ולהכניס את בני בבריתו של אברהם אבינו”. לפני אותו קונסמאנטינובסקי פתח מר סולומיאק את סגור לבו וגילה טפח מהאווירה המחניקה שהוא נמצא בה. “מוקף אני עיניים בולשות ובוחנות, – סיפר לקונסטאנטינובסקי, – המחפשות תחבולות להכשיליני. מצד אחד מסובכים הם ענייני האנשים הפונים אלי, יהודים שבאו מגרוזיה ובוכארה והביאו איתם את מנהגיהם והרגליהם המוזרים, ואין אתה יכול להימנע מרוגז עצבים, כשהוטל עליך התפקיד של מתווך ומפשר, התועה ומגשש בחשכה. אז באות התלונות: “ראו את יחסו של הפקיד היהודי אל היהודים”. ישנם רגעי יאוש שבהם מתגנבת אל לבי המחשבה על עזיבת המקום והעבודה. אבל מלבד מה שדבר כזה עשוי לשמח את לב אויבי, מצפוני מייסר אותי ומעקב בעדי לעשות צעד זה ולעזוב את המשמרת, המאפשרת לי למנוע הרבה דברים ולעמוד בפרץ בשעת הצורך, לעזור ולהועיל”.

פעמים לא מעטות התרסתי נגד מר סולומיאק על שהוא נוהג בפורמאליות מחמירה, שעתים אי אפשר לעמוד בה. הצבעתי במיוחד על עניני אישור תעודות־מות. בין הזקנים שנסעו לבלות את ימיהם האחרונים בירושלים. היו כאלה, שהשאירו נכסים בגולה, ויורשיהם לא יכלו להינות מהם, אלא אם יביאו תעודת־מיתה מאושרת. פעם, כשלחצתיו אל הקיר באיום, שאהיה אנוס להתפטר מלטפל במקרים אלו ולהודיע על כל המכשולים לוועד חובבי ציון באודיסה, שמעתי מפיו כעין דברי וידוי, לאחר שפנה כה וכה לראות אם אין אזנים לכותל, אמר לי “צודק אתה, ידידי, בהתמרמרותך. הקונסוליות הצרפתית והאנגלית מסדרות דברים כאלה בלי קשיים. הודעת חברת קדישא באישורו של החכם באשי מספיקה להם כיסוד לאישורם, ואם גם הפחה הירושלמי מאשר, הרי זה כשר לכל הדעות. בהעדרי ניתן הדבר להסתדר גם בקונסוליה הרוסית. אבל, המשיך בלחש, מה יעשה הפקיד היהודי, אם בעיניו ראה קבר חצוב על הר הזיתים ועליו התנוססה מצבה עם שבחים ותארים של הנפטר, ולאותו הפקיד הוברר אחרי כן, שאותו האיש חי וקיים, וכל הענין לא נעשה אלא כדי לזכות בירושה שמנה? שמא עלי להעמיד כמה מיהודי ירושלים למשפט פלילי? " הוא צעד על פני החדר תפוס במחשבות, אחר־כך ישב בקרבתי והמשיך: “אלי גונב דבר, שגם מאמציך הגדולים לעכב בעד חילול השם לא נשאו כל פרי. האם לא אדמו פניך מבושה, כשעל־פי דרישת הקרובה של עורכי־הדין המפורסמים שלוסברג וגרוזנברג בדקה ועדה מורכבת מאחד־עשר רופאים את אחותה, שנמצאה ב”מושב זקנים”, ומצאוה עוברת בטל, על סמך זה עומדים לפסול ולבטל את הצוואה, שאושרה על ידי הקונסוליה הרוסית בשעה שאני עשיתי בחוץ לארץ. המדובר הוא על הרבה אלפים רובל. מעורבים בעסק ביש זה כמה מיקירי ירושלים. כל החומר הרב הועבר אל השגריר הרוסי בקושטא ורועד אני ממש מהתוצאות המכלימות, הקשורות בזה".

פעם פניתי אליו בדבר אישור מותו של צעיר בירושלים. התעודה דרושה היתה, כדי לשחרר מעבודת הצבא את אחיו, שנשאר ברוסיה כבן יחיד להוריו. מתוך צחוק הוספתי: הפעם בלי דחיות ושהיות תאשר זה, כי אני עבדך אוכל לשמש כעד “למותו וקבורתו של זה”. הוא ענה: “על עדותך אסמוך ועל דברי מצפונך אשען”.

ראשוני היוזמים של “בית העם” בירושלים היו מצביעים על מסירותו של מר סולומיאק למוסד הצעיר, שנוצר על ידי החוג הקטנטן של “הישוב החדש”. בכל מסיבה,אסיפה, או הרצאה, שסודרו בבית העם, לא נפקד מקומו. פעם במוצאי יום הכיפורים, משנאספו בלי כל הודעה מוקדמת לבית העם, אמר בצחוק מר יעקב שרתוק, שגר אז בירושלים: “תראו כי סולומיאק יחוש מתחת לסף ההכרה שעליו לבוא הנה”. וכך היה. יושב היה מכונס ומקשיב, ולעיתים והנה נשמע קולו. כמה פעמים התערב והפריע בהרצאותיו של ד"ר ב. מוסינזון על הנביאים והנבואה, במצאו כי סטה בדבריו מהמסורת.

כשרק עלתה במחשבה דבר פתיחת גימנסיה עברית בירושלים, היה סולומיאק אחד הראשונים, שנתנו לרעיון זה את ידם. הוא רכש לו מניה במאתים וחמישים פראנק ובעת הצורך נתן גם הלוואה וערבות. הוא השתתף גם בתעמולה למען המוסד הצעיר. לשבחו יסופר, כי הפקיד הרוסי הזה היה משתתף בישיבות הסתרים, שבהם טוכסה הפעולה של פרסום מחאה חתומה בידי כל כהני הדתות נגד “עלילת הדם”, בשעה שברוסיה התברר משפט־בייליס. גם בהרבה ענינים ציבוריים חשובים אחרים אפשר היה למצוא כוחו וכוח כוחו, אבל מפני טעמים שונים אי אפשר לפרשם ולדבר עליהם (היה מעשה, בשעת סכסוך דמים בין היוונים המקומיים. שהציע לפניו אחד הצדדים סכום של מאה אלף פראנקים בשכר השפעה בכיוון ידוע. סולומיאק דחה את ההצעה בבוז ובחר להימצא תחת שמירה, כשאיימו לרצחו…)

עם פרוץ המלחמה, כשתורכיה הצטרפה לצד מעצמות־המרכז, נאלץ מר סולומיאק לעזוב בכאב לב את הארץ. באפשרות הראשונה חזר אליה, אבל לכנו ולמקומו לא שב עוד. במסירות רבה ניסה לטפל בענינים ציבוריים כלליים, אבל לא מצא את המקום הראוי לו. בחג הסוכות שעבר חגג את יובל הגבורות, וימים מועטים אחר־כך הלך מאיתנו לבלי שוב.

ימים ספורים לאחר הגיעי ארצה בחוה"מ פסח, הוזמנתי טלגרפית על־ידי הד"ר הלל יפה לבוא ליפו, כדי להיפגש בביתו עם פקיד של יק"א, האגרונום קאלוואריסקי.

המלקוש עוד השאיר את סימני עקבותיו, שלוליות של מים כתרו את שכונת “נוה שלום”, שבה בחר לו למושב ראש הסתדרותנו הארצישראלית. ניקרה במוחי השאלה: באיזו שפה אפשר לדבר עם בא־כח יק"א, השואפת להשליט את השפה הצרפתית. מה נעימה היתה ההפתעה, כשהופיע האיש היפה והנעים, בת צחוק על פניו ובידו חוברת של הירחון הציוני הרוסי “יוורייסקאיה ז’יזן” (“חיי היהודים”). כבר בתחילת השיחה הספיק הפקיד ליצור אוירה מחממת. הוא חדר והבין לרגשותיו של העולה החדש, הוא בדק וחיפש כל אפשרות של עזרה לסידורו המידי. צליל, שלא ישכח, בקע מתוך דבריו: “הצעירים ההורסים את הקן המחומם ובאים ארצה שומה על כל מי שהיכולת בידו להושיט להם סעד בלי דיחוי”. קאלוואריסקי סיפר, שהוא לא רק מייעץ, אלא גם משתדל להשפיע על הצעירים הבאים ארצה והמתאימים לעבודה בהוראה, שיכשירו את עצמם לחינוך הדור הצעיר, שנולד בארץ. הוא הנמיך את קולו והוסיף: “על־ידי מאמצים השגתי עבור אחדים את האפשרות להתקיים בתקופת ההכשרה”. בהתלהבות הביע דברי שבח לבעל “הפרוגראמה שלנו”, אך הראה על אי־אלה ליקויים שישנם בפרוגראמה.

עם הצטרפות תורכיה למלחמה העולמית נעשו הפגישות שלי איתו תכופות יותר. הוא עמד על משמר הישוב והגן עליו. מיד ראינו אצלו מסירות, עין פקוחה וקומה זקופה. אחרי הגירוש מיפו־תל־אביב, כשהרבה אלפים גלו לגליל, נשאו הגולים את עיניהם אל מר קאלוואריסקי. בשטח הציבורי וההתיישבותי לא היסס להשתמש בתגא, בעמדתו החשובה כבא –כח יק"א. מעשה שהיה: כשפרצה מחלת החולירע בקרב הגולים בטבריה והקופה היתה ריקה, בא אליו המזכיר של ועד ההגירה לראש־פינה בזעקת עזרה. הוא עמד תחילה נבוך כי לא היו ברשותו כספים. הוא ביקש ארכה לשעות מספר. במהירות נרתמו הסוסים ואחרי חמש שעות חזר ומסר בשמחה לידי המזכיר סך אלף לירות. אחרי כן נודע, כי השיג את הכסף בתורת הלוואה מאת שייך ידוע, אחרי שחתם באופן רשמי, שהכסף יוחזר במטבעות זהב ובריבית גדולה. אותו הדבר נשנה אצלו הרבה פעמים בהחזק שני קיבוצים. כמעט על דעת עצמו בלי הוראות מפאריס, עשה את הדבר, על כל סכום שהשיג, חתם כבא־כח על סכום גדול פי חמישה, – ההפרש בין מטבעות זהב לשטרות כסף. פעמים אחדות אמר בשיחה: “חושש אנוכי שפעולות אלה ירחיקו אותי ממשרתי”. בצחוק הוסיף “גם אתם לא תגנו אז עלי”. הודות להשתדלויותיו הרבות לפני הקאימאקאם, המושל בטבריה, הושגו חיטה ומצרכים אחרים. הוא השיג גם זכויות מיוחדות בשביל הגולים. היתה לו השפעה גם אצל העריץ ג’מל פחה והפמליה שלו. הוא לא היה חשוד אצלם לגמרי.

בערב חג האסיף, כשצבא הכובש התחיל בהתקפה על יד חיפה, ראינו את מר קאלוואריסקי דוהר על סוס בדרכים עקלקלות משובשות. הוא מיהר לחזור כדי לעמוד על יד ההגה. כשרצו להניאו מלעשות זאת ענה: “על רב החובל להימצא במקום הסכנה”. עייף ורצוץ עמד על המשמר ומילא את תפקידו כבא כח יק"א. הוטל עליו להיות “מקשר”. הוא הרגיש את עצמו כבול במידה רבה בעבודה, בלי אפשרות לפעול הרבה. שני המקרים הבאים יעידו על סבלו הרוחני הגדול: א) בערב חג הפסח נאסר מר קאלוואריסקי בגלל התחייבות כספית, שנתן בכתב בקשר לענינים כלליים. הוא לא יכול למלא אותה. כאריה פצוע התלבט. חבר טוב נתן לו את הערבות הדרושה וקאלוואריסקי שוחרר. ב) במשפט השלום העברי בירושלים הופיע כנתבע. התובע היה לא־יהודי, שדרש קיום הבטחה, שניתנה לו בקשר לענינים ציבוריים כלליים. השופטים שמעו את הטענות כשפניהם מסמיקים. מר חיים מרגלית־קאלוואריסקי רשם דף מזהיר בתולדות הישוב העברי בארץ. שמו ייזכר תמיד בין הבנים־הבונים.

מקרה טוב קרה לי. כשחזר ולדימיר ז’אבוטינסקי מאיטליה, סר לווילנא. הוא ביקר בספרית שטראשון ושם נפגשתי אתו. יצחק־לייב גולדברג אמר, בהציגו את ז’אבוטינסקי: “ברוך הכשרונות הזה עתיד לתפוס בתנועתנו מקום בראש”.

בוועידה החשאית של “ציוני ציון”. שהתקימה בווילנא בנצוחו של מנחם אוסישקין, הלוחם על טהרת הרעיון, לקח חלק גם ז’אבוטינסקי. דובר אז הרבה על הכוכב החדש הזה, אמן־הדיבור. כולם שתו בצמא את דבריו. אחרי שנים מספר פגשתי את ז’אבוטינסקי בירושלים. הוא בא אז לארץ־ישראל מקושטא, מקום שמילא בו תפקיד חשוב כשגריר התנועה הציונית. לא הועילה לו השתמטותו, הוא נאלץ להיות נוכח באסיפה בבית העם בירושלים, לשמוע ולהשמיע. מה שהחסיר באסיפה הפומבית, מפני שהשפה העברית לא היתה עדיין שגורה בפיו במידה מספקת, מילא והשלים באסיפות פרטיות.

בסוף המלחמה העולמית נמסרה בטבריה מפה לאוזן השמועה, שז’אבוטינסקי יצר גדודים יהודיים, העוזרים לאנגלים בכיבוש הארץ, והוא עומד בראשם. לאחר שחרור הארץ התכנס “הוועד הזמני” של יהודי ארץ־ישראל, הגרעין של הארגון האוטונומי של הישוב. באסיפה של הוועד הזמני היה אחד משני המרצים על הנושא “הדרישות שלנו” קצין לבוש הדר במדי הצבא, – זאב ז’אבוטינסקי. הוא דיבר עברית צחה והשתדל להוכיח, כי כל המרבה בדרישות הרי זה משובח וכי המציאות של זמננו מאשרת את הגירסה “תפסת מרובה – תפסת!” הנואם הבליט את תכונותיו של העם האנגלי, הנוהג כאותו סוחר עשיר, המכבד את התחייבותו, אם באים ודורשים בתוקף שיסלק את החוב.

ימים עגומים משמשו ובאו. ההסתה של הערבים לא נבלמה ותוצאותיה היו התנפלויות של ערבים על יהודים. ז’אבוטינסקי עמד בראש ההגנה שהתארגנה. בעיר הקדושה הוכרז עוצר ומצב מיוחד. ז’אבוטינסקי וחבריו נאסרו והועמדו בפני משפט צבאי.

גלי חיבה והערצה התרוממו כלפי המתקומם והמגין. ביום השביעי של פסח חתמו יהודים אדוקים בחוצות ירושלים על הודעה, שז’אבוטינסקי היה שליחם והם שותפים ב"פשע".

שעות מספר אחרי שניתן פסק־הדין על “העבריין” והוא נידון לעבודת פרך, נתאספה בוועד הקהילה אסיפה. נבחרו אנשים שעליהם הוטל להודיע לכל תושבי ירושלים על שבתון. השליחות נתמלאה באמונה ולמחרת בבוקר נראתה כל ירושלים העברית שובתת. השלטונות איימו על הסוחרים בקנסות גדולים, אולם הכל היה סגור על מסגר עד השעה הקבועה.

קשרי חיבה ואהדה קשרו את יהודי ירושלים לאסיר בעכו. הפגנה סמלית נהדרת נערכה לכבודו על־ידי העמדתו בראש כל רשימות־המועמדים לאסיפת הנבחרים.

לאחר שז’אבוטינסקי שוחרר מכלא עכו, נערכה לו קבלת פנים לבבית סוערת בירושלים. אלפי אנשים מכל השכבות ומכל העדות כיסו את מורד הר־ציון. הם קיבלו את האיש היקר בתרועות גיל. הוא נישא על ידים והוכנס לתוך חצר בית־הספר ע"ש למל. בחצר ובסביבה הצטופפו אלפי אנשים, שבאו לאחל לו “ברוך הבא”. בקושי רב הבקיע לו הד"ר שמריהו הלוי דרך, כדי לעלות על הדוכן ולקבל את המשוחרר בשם הציבור.

ימי שלווה הגיעו לז’אבוטינסקי, כשחברי המסדר “בני ציון " באמריקה, מייסדי החברה לביטוח “יהודה”, שמו עיניהם בו כסגן מנהל של החברה בירושלים. עבודתו טפחה על פני האנשים שטענו שטעות היא למסור תפקיד מעשי לבן־אדם, שכחו גדול אמנם בפה ובעט, אבל לא במינהל. עבר זמן קצר וכולם נוכחו, שהאיש ברוך־הכשרונות הזה, למד מהר את המקצוע החדש והוא עובד בו בהצלחה רבה. הוא הכניס שיטה חדשה בשטח התעמולה. באופן פשוט בלי עקמומיות, הסביר את התועלת הצפונה בביטוח. את המתרשל בעבודה היה מוכיח כידיד. במשרד אסור היה להזכיר ענייני מפלגה. דיבור והבטחה צריכים להיות קדושים. בענייני השקעות של כספים על־ידי החברה “יהודה” היה ז’אבוטינסקי טוב־הלב והוותרן מקפיד מאד. “הכספים האלה הם כספי אלמנות ויתומים, לכן עלינו לשמור על כספים אלה במיוחד”,היה אומר ז’אבוטינסקי. הוא חיפש אפשרויות חוקיות להשקעת כספים בקופות אשראי הדדי, כדי לשחרר אותם מעול אפיטרופסים, שהיו רוצים להטביע את חותמם עליהן עם נתינת האשראי. הוא עשה את כל החישובים, בינתיים היה עליו לנסוע בענין דחוף ואח”כ נאסרה חזרתו לארץ. הוא עמד במשא־ומתן עם ישוב יהודי גדול בדבר השקעת כספים במפעל ציבורי רב ערך.

יחסו של ז’אבוטינסקי אל העובדים במשרדי “יהודה” היה אדיב במידה, שלא היה כדוגמתה בארץ. מנהל בית־החולים “הדסה” בירושלים, הד"ר זאלקינד, הופתע פעם בראותו את ז’אבוטינסקי נכנס לחצר בית־החולים ובידו זר־פרחים גדול. הזר היה מיועד ליולדת, לאשת הנהג של מכונית “יהודה”.

לז’אבוטינסקי ניתנה האפשרות לבוא ארצה, כדי להופיע לפני ועדת החקירה של שאו. מפני טעמים שונים נשמר הדבר בסוד. במשרדי החברה “יהודה” ביקרו אצלו אנשים אחדים, בתוכם אחד ממנהיגי התנועה הציונית. ז’אבוטינסקי היה מרוגז ועישן הרבה. כשחסרו לו גפרורים, צלצל ונכנס השמש. ז’אבוטינסקי פנה אל השמש בזו הלשון: “יסלח לי, אדוני הנני עסוק מאד ודרושים לי גפרורים”. השמש שהיה רגיל בלשון של ציווי, לא הבין אל מי כוונו הדברים בנוסח כזה. כמה רגעים עמד תוהה עד שתפס, שהדברים מכוונים אליו.

בשיחות עם אחד העובדים, שנחשב אצלו כרע וידיד, קבל על שכורכים בארץ יחד את האיש עם דעותיו. מי שהוא בר פלוגתא, מתרחקים ממנו. אצל המתוקנים שבאומות העולם נפגשים אנשים רחוקים בדעות ומכבדים אחד את השני, האיש לחוד ורעיונות לחוד.

בימי ועדת שאו הביע את רצונו להשאר בארץ, אבל, כפי שאמר, “העוונות מעכבים”. הוא נאלץ להטלטל למקומות שונים, לנדוד ולהתפרנס ממאמרים בעתונים באידית.

האיש היקר באדם הזה, אציל הרוח ועדין הנפש, שהיה משכמו ומעלה גבוה מהרבה עסקנים, מצא את מנוחתו בארץ זרה. זכרו לא ימוש מקרב העם לעולמים.

• נורית לוינסון
• מיה קיסרי
• אייל רונאל
• תמי אריאל
• מינדה פוסק
• שולמית רפאלי

אין עדיין קישוריות מאושרות