בדרך־הטבע, הפגעים שבאו על יהדות ברית־המועצות מחמת הכיבוש הנאצי העמידו בצל את כל המאורעות האחרים שזומנו לה במלחמת־העולם השניה. עם זאת נודעה חשיבות מרובה גם לקורותיהם של יהודי ברה"מ – על התמורות שחלו במעמדם והנסיונות שנתנסו בהם – כפועל־יוצא מתהפוכות שונות במדיניותה של הממשלה הסובייטית בשנות המלחמה.

בעקבות ההסכם הסובייטי־נאצי מ־23 באוגוסט 1939, הידוע כהסכם ריבנטרופ־מולוטוב, גדלה יהדות ברה"מ בשנה הראשונה למלחמה לכדי חמישה מיליון נפש (לאחר שנוספו לה כשני מיליון נפש מן השטחים שסופחו למדינה הסובייטית: חלקים מפולין ומרומניה והארצות הבאלטיות – ליטא, לאטביה ואסתוניה). אף בלי לדון באחריותה הפוליטית והמוסרית הכללית של ברה"מ להסכם ריבנטרופ־מולוטוב והשלכותיו, אין ספק שהוא משמש נקודת־מוצא להבנת מדיניותה של ברה"מ כלפי היהודים בתקופת תחולתו. מן הראוי איפוא שסקירת “המדיניות היהודית” של ברה"מ בשנות המלחמה תתחלק לשתי תקופות־מישנה: א. מחתימת הסכם ריבנטרופ־מולוטוב עד הפלישה הנאצית לברה"מ ב־22 ביוני 1941; ב. מאותה פלישה עד תבוסתה הסופית של גרמניה הנאצית ב־8 במאי 1945.

★

בתקופה הראשונה (1939–1941) חלו במדיניות הסובייטית שינויים ראדיקאליים, שנראו כסטיות מרחיקות־לכת מהקו המסורתי של ברה"מ. אולם, כפי שיוסבר להלן, ה"סטיות" הללו היו צעדים מפוכחים, אשר לא נועדו לאורך־ימים אלא להתמודדות – בהתאם ל"אינטרס העליון" של המדינה והמשטר – עם בעיות ספציפיות חריפות שהזמן גרמן. במלים אחרות: ה"סטיות" היו פרי סיכון מחושב ונעשו תוך בקרה עניינית.

כתוצאה מה"רומאן" בין ברה"מ לבין גרמניה הנאצית, שהתמשך על פני כל התקופה הראשונה (לפחות על פני השטח), נאסרו בברה"מ תעמולה נגד הנאצים ואיזכור רדיפותיהם ותעלוליהם נגד האוכלוסים, ובעיקר היהודים, באזורים הכבושים באירופה. למותר לומר, כי איסור זה פגע במיוחד ברגשותיהם של יהודי ברה"מ,² לרבות תושבי השטחים המסופחים והפליטים ממערב פולין.³ בנוסף לזעזוע הכבד שנגרם ע"י עצם ההסכם הסובייטי־גרמני הועמדה במיבחן מסויים נאמנותם האידיאולוגית־מוסרית של יהודים סובייטיים רבים למשטר של ארצם.⁴ אולם בעוד שליהודים הסובייטיים ה"מקוריים", אשר במשך שנים ספגו את התעמולה האנטי־פאשיסטית והאנטי־נאצית, כרוחה וכלשונה, גרמה הברית המוזרה בין ברה"מ לגרמניה הנאצית לכעין משבר־ערכים, הרי בקרב יהודי השטחים המסופחים רוכך הזעזוע בגלל שורה של סיבות.

ראשית, רבים מיהודי השטחים המסופחים, ביניהם מתנגדים מושבעים לאידיאולוגיה הקומוניסטית, ראו את הצבא האדום – וממילא את השלטון הסובייטי – כגורם־הצלה מוחשי, או לפחות כרע במיעוטו, לעומת האלטרנאטיבה הצפויה: כיבוש נאצי.⁵ תיאורי הזוועות מפי יהודים שנמלטו משטח הכיבוש הנאצי בפולין, וכן הנסיונות המרים שהתנסו היהודים בעיירות־הספר שנשלטו ארעית ע"י הוואהרמאכט, היטו את הכף לזכותם של הסובייטים יותר מכל נאומי־התעמולה, המאמרים והשירים הנלהבים בשבחו של “השלטון המשחרר”.⁶

זאת ועוד, לעומת יהודי ברה"מ ה"מקוריים", שמשקלם כגורם ציבורי־פוליטי כבר היה אז מצומצם ביותר, מילאו יהודי השטחים המסופחים, לפחות בזמן הסמוך לסיפוח, פונקציה חשובה להתבססות השלטון הסובייטי במקומותיהם, במיוחד במקומות בעלי אוכלוסיה מעורבת מאוד מבחינה אתנית, כמו, למשל, העיר וילנה.⁷ ואכן, לא מקרה הוא שנציגי השלטונות בעיר זאת ובמקומות אחרים שבאזורים המסופחים הצהירו לא אחת, כי לא ישלימו עוד עם התופעות האנטי־יהודיות שהיו לחם־חוקם של המשטרים הקודמים⁸ – והצהרות כאלו חזרו והשפיעו על יחסם של היהודים למשטר החדש.

אף כי לא מעט יהודים בשטחים המסופחים נפגעו מתהליך הסובייטיזציה, ראו אותם רבים משכניהם הלא־יהודים כנושאיו של המשטר הסובייטי השנוא והכפוי עליהם. ראייה זאת לוותה לעתים קרובות באיומים שקופים למדי מצד האוכלוסיה המקומית לגבי היהודים. האיומים הללו והחששות למימושם הוסיפו והגבירו את הזיקה של היהודים למשטר הסובייטי, ואף גרמו שישאו יותר עיניהם למוסדות הבטחון הפנימי שלו. במעגל־קסמים זה החריפו היחסים בין היהודים לבין שכניהם הלא־יהודים. הם נידרדרו במידה כזאת, שמיד עם פרוץ המלחמה הסובייטית־גרמנית החלו פרעות ביהודים כמעט בכל האזורים המסופחים, מאסתוניה בצפון ועד בסאראביה בדרום. ואכן, משחדרו צבאות גרמניה למקומות אלה מצאו את הקרקע כשרה כבר לרציחתם ההמונית והשיטתית של היהודים שאותה ביצעו לאחר זמן־מה.⁹

בו־בזמן שמערכת החינוך והתרבות היהודית בברה"מ הלכה ודעכה, קוימה בחלק ניכר של האזורים המסופחים (כגון במערב ביילורוסיה, בליטא ובלאטביה), בתמיכה ממלכתית מלאה, פעילות חינוכית־תרבותית יהודית ערה למדי.¹⁰ במספר מקומות, כמו במערב אוקראינה (בעיקר בגאליציה המזרחית), אף גדל היקפה של מערכת החינוך היהודי על ממדיה הקודמים. פה ושם נראתה פריחה כלשהי של התיאטרון היהודי.¹¹

הפעילות הזאת באזורים המסופחים השפיעה לטובה גם על רוחם ועשייתם של מוסדות ועסקני־ציבור בקרב היהדות ה"וותיקה" של ברה"מ, שבעידוד השלטונות המרכזיים, אך גם מתוך מוטיבציה פנימית, נרתמו להגשת סיוע – בעיקר במישור החינוכי־תרבותי – לאוכלוסיה היהודית בשטחים המסופחים.¹² בעוד שהמימסד השלטוני ראה את הסיוע הזה כבעל אופי פוליטי־תעמולתי וטכני מיסודו, הפכה הפגישה בין היהודים הסובייטיים ה"מקוריים" לבין אחיהם המערביים למקור של חוויות הדדיות עמוקות מבחינה אנושית ולאומית כאחת. לא פחות מהתרשמותם של יהודים באזורים המסופחים מאישי־שלטון סובייטיים בכירים, מגנראלים של הצבא האדום, מסופרים ואמנים מפורסמים המדברים "מאמע־לשון" – התפעלו האחרונים מהחיים היהודיים התוססים באותם אזורים.

★

אין ספק, כי ההתעוררות הלאומית־תרבותית של יהדות ברה"מ שבאה כתוצאה מסיפוח האזורים המערביים לא תאמה את “המדיניות היהודית” השיגרתית של השלטון הסובייטי. אולם חריגה זאת היתה אפסית בהשוואה לסטיה מהקו הסובייטי המסורתי, שהופגנה על־ידי הברית של ברה"מ עם גרמניה הנאצית. ועוד: לפי סימנים מספר אמורה היתה ההתרעננות שפקדה את יהדות ברה"מ ה"וותיקה" להיות זמנית בלבד, כשם שגם הפעילות התרבותית היהודית בשטחים המסופחים – פעילות אינטנסיבית יחסית – הורשתה או נסבלה רק באורח זמני.¹³

אם אפשר היה להבחין באי־עקביות ובאי־אחידות מסויימות של המדיניות הסובייטית לגבי האוכלוסיה היהודית באזורים המסופחים השונים, הן נתבלטו במדיניות לגבי הפליטים משטח הכיבוש הנאצי שבמערב פולין. במידה כלשהי ניתן הדבר להבנה על רקע המשמעות המיוחדת שנודעה לפרשת הפליטים בריקמת היחסים העדינה בין הסובייטים לבין הנאצים. העובדה שרובם של מאות אלפי הפליטים היו יהודים חידדה את הבעיה. בין כך ובין כך, היחסים בין השלטונות הסובייטיים לבין המוני הפליטים היהודים הועמדו מתחילתם במיבחני חשדנות הדדית. אחד המיבחנים בא לידי גילוי במישאל כפוי, שנערך במזרח פולין באביב 1940 בו אולצו הפליטים לחתום על אחת משתי הבקשות הבאות: א) קבלת אזרחות סובייטית (בהתאם לצו מה־29 לנובמבר 1939, לפיו כל מי שהיה בטריטוריה של ביילורוסיה ואוקראינה המערביות ב־1–2 לנובמבר 1939 מקבל אוטומאטית אזרחות סובייטית); ב) ויתור על אזרחות סובייטית ושיבה לאזור הכיבוש הנאצי. מסיבות שונות, ובעיקר אישיות־משפחתיות, העדיף חלק ניכר, אם לא הרוב, את האפשרות השניה. תגובת השלטונות לא איחרה לבוא: ביוני 1940 נעצרו רוב הפליטים והוגלו לקצווי ברה"מ.

מדיניות שונה לחלוטין נקטו השלטונות הסובייטיים ברפובליקה הליטאית, בה התרכזו כ־15,000 פליטים יהודים מפולין, ובתוכם העילית התרבותית והפוליטית מכל הגוונים. רבים מהם לא זו בלבד שלא קיבלו את האזרחות הסובייטית, אלא הצהירו בגלוי כי מבחינה משפחתית או אידיאולוגית אין להם עניין להישאר כאן והם שואפים לצאת לארץ־ישראל, לארצות־הברית או למקומות אחרים.¹⁴ למרבה ההפתעה אישרו להם השלטונות היתרי־יציאה¹⁵ ואף איפשרו עזיבתם בנוחות יחסית (אם באמצעות הרכבת הטראנס־סיבירית ונמל ולאדיווֹסטוֹק ואם באמצעות נמלי הים השחור והים הכספי, וכדומה). אמנם גם ב"שעת רצון" זו (שנמשכה כחצי שנה בלבד) התאנו השלטונות לא־אחת למבקשים לצאת, בעילות שונות ומשונות: החזקת מטבע זר,¹⁶ השתייכות פוליטית בעבר וכיוצא באלה. פה ושם ניסו אפילו השלטונות לגייסם לשירות המודיעין הסובייטי, אם תמורת היתר־יציאה ואם במסגרת עיסקה פוליטית רצינית כביכול.¹⁷ אבל עובדה היא, שבצורה לגאלית יצאו אז מברה"מ כ־4,000 יהודים – רובם המכריע פליטים מפולין, אך גם קומץ יהודים מקומיים.

ראוי עוד לציין, כי הודות ליחסים התקינים בין ברה"מ לבין גרמניה הנאצית ניצלו, ארעית לפחות, כמה מאות יהודים נושאי דרכונים של הארצות המסופחות לברה"מ (בעיקר מהארצות הבאלטיות), אשר נקלעו תחת שלטון הכיבוש הנאצי¹⁸ בפולין, צרפת (ביניהם שרידים מלוחמי ספרד) ומקומות אחרים, מאחר שאלה הוכרו ע"י שלטונות ברה"מ כאזרחים סובייטיים, נתאפשרה – עד פרוץ המלחמה הגרמנית־סובייטית – שיבתם לארצות אזרחותם.

★

המלחמה בין ברה"מ לגרמניה פרצה בזמן שהיחסים בין מוסקבה לבין המערב היו צוננים, אף מתוחים. בנוסף למצבה הצבאי והכלכלי הקריטי עמדה איפוא ברה"מ בבדידות דיפלומאטית, כשבדעת־הקהל המערבית עדיין לא פג טעם־הלואי של הסכם ריבנטרופ־מולוטוב, הסיפוח הסובייטי של האזורים במזרח־אירופה והסתייגותה של מוסקבה מ"המלחמה הקפיטאליסטית" (בין גרמניה לבין אנגליה, צרפת ובעלות־בריתן).

אבל למרות כל זאת שינה מיבצע “בארבארוסה” בן־לילה את הסיטואציה הפוליטית – ומתוך אינטרסים חיוניים דחופים ביותר צריכה היתה ברה"מ לבסס את מדיניות־החוץ שלה על ברית הדוקה עם המערב ולפעול לרכישת דעת־הקהל בעולם. שיפור היחסים עם המערב נסתייע בכשרון הגמישות והטאקטיקה הריאליסטית של הדיפלומאטיה הסובייטית, שלא נרתעה מנקיטת צעדים אשר שוב סטו כביכול מן הדוקטרינות המסורתיות, אך הוכיחו עצמם כמשרתים היטב את האינטרסים השוטפים ואף את המטרות ארוכות־הטווח של ברה"מ.

כבר בשבועות הראשונים של המלחמה הסובייטית־גרמנית הצהירה ברה"מ על ביטול החוזים הסובייטיים־גרמניים משנת 1939, אבל היא נמנעה מלהתחייב בצורה קונקרטית לגבי גבולות פולין אחרי המלחמה. לפי הסכם מיוחד מ־14 באוגוסט 1941 הוחלט על הקמת צבא פולני על הטריטוריה הסובייטית בפיקוד גנראל פולני, אך כפוף לפיקוד העליון הסובייטי.

בין האמצעים שנועדו לגייס מירב הכוחות והתמיכה – לרבות דעת־קהל אוהדת בעולם המערבי – למלחמה נגד גרמניה אימצה ממשלת ברה"מ קו חדש כלפי נושאי הלאומיות והדת. ביום פלישת היטלר לברה"מ הקביל מולוטוב בנאומו את המלחמה הזאת למלחמה הפאטריוטית הגדולה שניהלה רוסיה ב־1812 נגד נאפוליון. מלחמת הרוסים נגד הפולשים הצרפתיים מלפני 129 שנה נעשתה מוטיב שכיח בתעמולה המלחמתית הסובייטית.¹⁹ מכאן גם הכינוי שבו נתכנתה ע"י ברה"מ מלחמתה נגד גרמניה – "מלחמת־המולדת הגדולה". בכל שנות המלחמה – ובמיוחד בימים הקשים של סתיו 1941 – טיפחה הממשלה הסובייטית מוטיבים לאומיים, שנשאבו בעיקר מן ההיסטוריה הצבאית של “רוסיה הקדושה” וגיבוריה, כדי להלהיט את רוח ההמונים ולהעלות את המוראל שלהם.²⁰ תוך כך הוצנעו, או כמעט נגנזו, הסיסמאות האידיאולוגיות־קומוניסטיות.

שינויי־הקו האלה מצאו ביטוי, בין היתר, ביחס השלטונות הסובייטיים לכנסיות הדתיות, ובמובלט לכנסיה האורתודוקסית בראשות הפאטריארך סרגיי. בתמורה אמנם נרתמה הכנסיה האורתודוקסית למסע התעמולה למען המאמץ המלחמתי. בהתאם לקו החדש נשתנה לטובה גם היחס למוסדות דתיים יהודיים.

בנוסף למשקלן של הלאומיות והדת כסמלי הזדהות עם המשימות המלחמתיות בתוך ברה"מ וכאפיקי קומוניקציה בין השלטונות לבין העם – נועד לליבראליזציה כלפיהן תפקיד בלתי־מבוטל במדיניות־החוץ הסובייטית: לעורר ולהגביר אהדה של דעת־הקהל העולמית, שתשמש מנוף ללחץ על ממשלות בעלות־הברית למען הרחבת העזרה לברה"מ, לפתיחת חזית שניה וכדומה. זה המקום להזכיר את הקמתו של “סובאינפוֹרמביוּרוֹ” (המשרד הסובייטי לאינפורמציה), שפעילותו התעמולתית היתה מכוּונת מעיקרה לחוגים שונים בארצות־חוץ. לשם אותה מטרה הוקמו גם מספר ועדים אנטי־פאשיסטיים.

על רקע כללי זה אין לתמוה על התמורה ביחסו של המימסד הסובייטי כלפי יהדות ברה"מ. האחרונה הוערכה עתה הן כקבוצה אתנית בעלת פוטנציאל חשוב למאמץ המלחמתי עצמו והן כמכשיר קומוניקאטיבי ממדרגה ראשונה לגיוס דעת־קהל אוהדת ברחבי העולם החפשי.²¹ המוסד המרכזי שנועד לנצח על המיצוי המירבי של שני יתרונות אלה היה הוועד היהודי האנטי־פאשיסטי. העצרת שנערכה במוסקבה – בהשתתפות אישים יהודיים־סובייטיים נודעים – ב־24 באוגוסט 1941, שבעקבותיה קם הוועד האמור, כבר עמדה כולה בסימן הקריאה ליהדות העולם להתגייס ולהתלכד למאבק נגד ההיטלריזם.²² קריאות כאלו ליהדות העולם חזרו ונישנו בכינוסים מיוחדים אחרים, מעל דפי בטאון הוועד, “אייניקייט”,²³ ומפיהם של שליחי הוועד ליהדות אנגליה ואמריקה.²⁴ בהשראת הוועד (ובהשראת השלטונות) הופיעו בשנות המלחמה עשרות פרסומים ביידיש בעלי תוכן סובייטי־פאטריוטי, אך נתבלטה בהם גם זיקה חזקה לגורל העם היהודי בהווה ולעברו ההיסטורי המפואר.

ההתפתחויות הללו העלו את קרנם של היהודים הסובייטיים בעיני עצמם. תוך כך גברה בשנות המלחמה (ואפשר שהגיעה לשיאים) הזדהותם עם מדינתם – בראש וראשונה כתוצאה מהחפיפה המוחלטת בין האינטרס של כל יהודי ויהודי לבין האינטרס העליון של המדינה: למגר, בכל מחיר, את הנאצים. כן עלה משקלה הסגולי והפוליטי של האוכלוסיה היהודית בעיני השלטונות – אם לאור חלקה הרב במערכות הלחימה²⁵ ואם בזכות היותה צינור־פירסום יעיל לגיוס דעת־הקהל בעולם החפשי.²⁶

אולם ככל שתקופה זאת היתה בבחינת “תור הזהב” ליהדות ברית־המועצות מבחינת יחסיה עם המימסד, היא נפגעה קשות בשואה עד שכמעט לא נותר בית יהודי ללא קרבנות. במציאות זו אך טבעי הוא, כי בלב חלק ניכר מן הלוחמים היהודים גברו ונתגלו הנטיות הכמוסות להדגיש את הצד הלאומי־יהודי בלחימה “נגד הגרמנים” יותר מאשר “בעד הסובייטים”. הם נתעודדו לכך אף מהנימה שקנתה לה שביתה בפרסומים השונים מטעם הוועד היהודי האנטי־פאשיסטי, שבין היתר מצאו לנכון להדגיש את לחימתם של היהודים לא רק כאזרחים סובייטיים, אלא אף כיהודים צאצאי המכבים ובר־כוכבא.²⁷

★

אין ספק שאת התמורות במדיניות הסובייטית לגבי היהדות והיהודים יש לראות כחלק אינטגראלי מקו־ההפשרה הרחב שברה"מ העומדת על נפשה סיגלה אותו כטאקטיקה זמנית וכהכרח־בל־יגונה. אבל בין כך ובין כך, היתה זו “שעת רצון” קצרה, שבה זכתה יהדות ברה"מ, ובעיקר התושבים ה"וותיקים" שלה, להערכה חיובית מסויימת מצד השלטון.²⁸ בין אם היהודים היו מוּדעים לטיבה של “שעת רצון” זאת ובין אם לאו, הרי היא עצמה העניקה להם מעין פיצוי ונחמה חלקית לתלאות האיומות שהזמן גרמן.

ואולם, לעומת הוותיקים, קשה היה מצבם של 300־400 אלף היהודים מהאזורים המסופחים שנמצאו בתקופת המלחמה בטריטוריה הסובייטית הבלתי־כבושה. הכוונה קודם־כל לאותם יהודים מפולין שסירבו בשעתו, כאמור לעיל, לקבל את האזרחות הסובייטית וב־1940 הוגלו ברובם לקצווי ברה"מ. לאחר שיהודים אלה שוחררו (בתוקף צו חנינה, שנחתם בעקבות הפלישה הגרמנית לברה"מ בין הממשלה הסובייטית לבין הממשלה הפולנית הגולה בלונדון) הפריעו השלטונות הסובייטיים המקומיים להתגייסותם, וכן להתגייסותם של יהודים אחרים מיוצאי פולין (כמו גם של ביילורוסים ואוקראינים שהיו בעבר אזרחים פולניים) לצבא הפולני (צבא אנדרס), שהוקם על אדמת ברה"מ. לרוב הם גויסו ל"גדודי עבודה", שמבחינת התנאים והמעמד היו נחותים לעומת הצבא האדום.

כיוון שמשיקולים פוליטיים עמדה הממשלה הפולנית הגולה בלונדון על העקרון, כי זכות האזרחות הפולנית חלה על כל תושבי פולין שישבו בגבולותיה לפני המלחמה, הפכו יהודי פולין (ובמידה מסויימת גם תושביה הביילורוסים והאוקראינים מלפני המלחמה) לסלע־מחלוקת בין הממשלה הפולנית לבין ממשלת ברה"מ.²⁹ אולם לאחר ניתוק היחסים בין שתי הממשלות ב־1943 והקמתו בברה"מ של “איגוד הפאטריוטים הפולנים”, וכן גם צבא פולני חדש ע"ש קושצ’יושקו, שוב חלו תמורות ביחס השלטונות הסובייטיים ליהודים יוצאי פולין, שכן חלק ניכר מהם נתבלטו באותו איגוד ובאותו צבא שלמעשה היו מכשירים פוליטיים מובהקים בידי ברה"מ.

תמורות ניכרו גם ביחס השלטונות הסובייטיים אל יוצאי הארצות הבאלטיות ואזורי רומניה שנפוצו ברחבי ברה"מ בתקופת המלחמה (כתיירים, כפליטים, כמפונים, שלא לדבר על אסירים וגולים). בתחילת המלחמה הסובייטית־גרמנית הוגבלה השתלבותם ביחידות קרביות – וזאת בעיקר מחוסר אמון מצד השלטונות הסובייטיים לכל יוצאי־המערב (“זאפאדניקים”). אולם משנפלה ההכרעה, מסיבות פוליטיות ואחרות, להקים יחידות לאומיות בצבא האדום מבני האזורים המסופחים, התברר שמקור עיקרי לאיושן משמשים הפליטים היהודים מאותם האזורים. אין זה מקרה, למשל, שבדיביזיה הליטאית של הצבא האדום היוו החיילים היהודים את החטיבה הלאומית הגדולה ביותר. בתקופת הקרבות המרים ב־1943, בהם השתתפה הדיביזיה בצורה פעילה, קוימו בה תכופות עצרות לוחמים שהתנהלו ביידיש עסיסית ובהן בא לידי ביטוי בעיקר חשבון־הדמים של החייל היהודי עם הפאשיסטים הגרמניים.

ברם, המוטיבציה של נקמה אישית ולאומית, שתאמה את ה"קו" ב־1942–1943, כשהחיילים היהודים של הדיביזיה עמדו באוֹריוֹל ובביילורוסיה מול גייסות גרמניים, לא התאימה ל־1944–1945, כשהדיביזיה נכנסה לליטא ולעיני החיילים היהודים שלה הומחש “הצד השווה” בין הרוצחים הגרמנים לבין רוצחים ליטאים.

מן הראוי להזכיר עוד תופעה בדיביזיה: הקורספונדנציה עם קרובים וידידים בחו"ל. ראשיתה של זאת במאי 1942, בתקופת המסע המדיני לפתיחת חזית שניה. החיילים נתבקשו אז על־ידי הפיקוד להרבות בנושא זה במכתבים לחו"ל, תוך תיאור עלילות הגבורה שלהם בלחימה נגד הנאצים. ואולם, לחיילים היהודים שימש מיבצע זה תקדים לגיטימי להמשך ההתכתבות, גם עם ארץ־ישראל, עד סוף המלחמה ולאחריה, כאשר המדיניות הסובייטית כבר לא נזקקה לשירותים־קשרים כאלה.³⁰

המדיניות הסובייטית המשתנה מפעם לפעם באה לידי ביטוי בלוחמה הפארטיזאנית. לאחד הריכוזים הפארטיזאניים העיקריים שביערות ביילורוסיה, למשל, על שפת אגם נארוץ' (כ־80 ק"מ מזרחית מוילנה), הגיעו הלוחמים היהודים, בעיקר מגיטאות ליטא, עוד לפני שהתבססה במקום התנועה הפארטיזאנית המאורגנת “מלמעלה”. הבעיה הלאומית התחדדה כאן משום שהלוחמים היהודים החליטו נמרצות להקים חטיבה יהודית. בתחילה קיבלו לכך את הסכמת מפקד הבריגדה הפארטיזאנית הביילורוסית. במִיפקד־ההשׁבָּעָה החגיגי הוא אמר להם: “מי כמוכם צריך להילחם באוייב הנאצי ולנקום את דם אחיכם השפוך. השתדלו להיות לוחמים טובים, אמיצים ונאמנים. אנו נעזור לכם בכל האמצעים העומדים לרשותנו, מדריכים, נשק, הוראות”. בנאומו הנלהב תינה את³¹ הטראגדיה היהודית והציע שהגדוד היהודי ייקרא סמלית – “נקמה”. אבל לאחר זמן קצר, כשהגדוד “נקמה” כבר מנה³² 270 לוחמים יהודים, הוא פורק. מסתבר שהפירוק בוצע לפי³³ הוראה ממוסקבה. באותה עת פורקו יחידות יהודיות גם במקומות אחרים: הגדוד על שם קאגאנוביץ’ באזור דיסנה, הגדוד “ז’וקוב” באזור קאפולי, הגדוד “פרחומנקו” באזור מינסק ועוד. נציג בכיר של מרכז המפלגה הקומוניסטיות בביילורוסיה הבהיר, כי מתכּוֹנת התנועה הפארטיזאנית מושתתת על חטיבות לאומיות טריטוריאליות, ועל כן חייבים³⁴ היהודים מליטא ומביילורוסיה להשתייך ליחידות הטריטוריאליות של הרפובליקה שלהם.³⁵

★

ניתן היה להביא עוד דוגמאות רבות לתמורות במדיניות הסובייטית כלפי היהודים, כחלק מהמדיניות הסובייטית הכללית, בשלהי המלחמה ומיד לאחריה. אולם נראה, כי הדוגמה המוחשית ביותר לשינוי הקו היא ההתקפה ב"פראבדה" באפריל 1945 על איליה ארנבורג, בגלל שהרחיק לכת ברוח הנקם נגד הגרמנים.³⁶ אף אם לאו־דווקא ארנבורג היהודי היה יעדה של ההתקפה הזאת, הרי שמבחינת הגישה הפראגמאטית־אינסטרומנטאלית האופיינית למדיניות הסובייטית נשתמע ממנה: “ארנבורג עשה את שלו, ארנבורג יכול ללכת”. ואולי, במידה מסויימת, נלחשה ב"חלונות הגבוהים" הסובייטיים אמירה דומה ביחס לקיבוץ היהודי בברה"מ כולו.

המדיניות הסובייטית כלפי יהודי ברה"מ (הן “ותיקים” והן “חדשים”) בימי מלחמת־העולם השניה עמדה איפוא בסימן של תהפוכות קיצוניות – מתוך חישובים סובייטיים־כלליים ושיקולים מפוּכּחים. מספר תופעות (שבחלקן נסקרו לעיל, כגון פריחה יחסית של התרבות היהודית־סובייטית, הידוק הקשר של הקיבוץ היהודי בברה"מ ליהדות העולם וכדומה), אשר בשעתו אולי היה אפשר לפרשן כמבשרות רביזיה מעודדת במדיניות הסובייטית כלפי היהודים, נתגלו כאפיזודות חולפות וקיצרות־ימים. למעשה היו התופעות האלו סטיות מבוקרות היטב מטעם השלטונות – בין מבחינת עיתויין ובין מבחינת תוכנן ועוצמתן.

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות