אהבת יוצר ומתיחת דין – שתי אלה מנת נשמתו היוצרת. בהיעדר האהבה תהא היצירה חסרה אותו רז וקסם – היקום הרוחש בהוי ובהתהוות הנצחית, שבלעדיהם לא תתכן שום יצירה ושום קיום לא יתמיד, כי במורד החדלון בלבד יפעל כוח ההתמדה, עד אשר יחדל להתמיד, וקפאו דמי היצר, ובאין יצר אין יצירה. רז זה, רז האהבה, “מפירמידות גדולי החרטומים עד מסגדי המגים רז זה אפל יתהלך. יש כי ילחש קסמי יצירה, ויש בכוחות תוהו יפתה נביא”. אימתי יהא אותו רז לוחש קסמי יצירה? בשעה שתהא היצירה האנושית מתחקה על שרשיה של היצירה האלהית, של יוצר הכל: מה הוא שיתף מידת־הדין למידת הרחמים, אף היוצר באדם חייב לשתף מתיחת הדין לאהבת היוצר שבו. בהתרופף חבליה של אותה מתיחת־דין, תהא האהבה לשפך תאוה, הרז יתקפח מניצוצו ויתערטל ברקב־עץ. הסוד יהא נפרע בפתרון־קלוקל, והיצירה תתפוגג מריחות עדניה ותקדיש יצריה. את מתתיה שוהם היוצר אנו מוצאים בכל פרק יצירתו ובכל תחנות חייו כשכל פתיליה של מתיחת־הדין כרוכים והדוקים סביב יצוריו ויצריו. הוא לא נפתה על פרסום כדרמתורגן “מובן” ו"שוה לכל נפש" וחצב דמויותיו מסלעי בראשית גלמיים, להיותן איתנות, מאירות ומצילות כאות וכסמל למאבק האדם מראשיתו עד אחרון דור; הוא ויתר על היותו נוח לקורא ולתיאטרון ונטל עליו כל מידת דינו של יוצר השומר על כל האחדויות שבריבוי וכובל נשימתו הלוהטת מלהט הקדם והראשית ומלהט יצרים עזים, המשוכנים בדם הגזע של שם ועבר – במידות ובמשקלות שיריים של האסתטיקה האמנותית; ואף בלשונו מיצה חומרי הדין, כי דלג על תקופות־התפתחות מאוחרות, קרובות, והרחיק אל מקור המחצבת התנ"כית, וגם משם לא כלים משומשים לקט, כאחד מליץ־אפיגון, ולא דפוסי־מטבעות אסף, לצקת בהם חלום - עברו וחזון־עתידו, כי מהררי תנ"ך חצב גלמי נחושת וברזל, שעוד לא היו לכלים, בחום־אשו התיכם וצר בהם דמויות ראשוניות, ונשמות נפח בדמויות והן נושבות טוהר, טוהר־יצרים וטוהר־מוסר, כי לא רופא־אליל שוהם היוצר, לא מנשה עמל באמרי- שפר, לא משעשע ולא מהנה הנאות קלות למבקשי גירויים. נפשו נעגנה לחלום הגדול ולבו לפתרון־גורל מיחל. “מהבילים אותנו אלה, האומרים שהקלות והרפרוף והפרפריות סמי צרי הם להפיג מהאדם את קנאת יצרו הקשה וזעף הימים המרודים ולפייסו לעצמו ולזולתו… רק מפליגים הם אותו מיחול פתרון לגורלו” – (“לזרות ולהבר”).

דרך האדם בהתוצרות ה"אני" שלו היא דרך שוהם ביצירתו. תחילתו הנפשית של אדם היא הסתמי שבו, היצרי שבו, שהוא כולו תשוקה ותאוה לעצמו ואהבה לעצמו, ואהבה לזולת רק במידה שאותו זולת ניתן להפנמה, להעשות חלק מן ה"אני". ורק עם ההתפתחות והחינוך החברתי, המשפחתי, העדתי והלאומי, המטילים על האדם את גזירת ההסתגלות והויתור, אוחז הוא במידת הדין ביחס לעצמו. ואז נוצר האופי שבאדם, נקבעת דרך תגובותיו בחיים; הסתמי נעשה ל"אני". תאותו מתעדנת והופכת לאהבה, ובעל־החי הביולוגי היה לאדם. שמע מזה: אין אדם נעשה אדם ראוי לשמו אלא אם כן הפנים את הצו המוסרי־החברתי לתוך ה"אני" שלו. בלי הפנמה זו אינו “חיה שכלית” בלבד. גם שוהם המשורר הפנים את הצו המוסרי לתוך יצירתו. “הכשרון ללא אופי מוסרי גדול המחנכו, ללא אש־יה מכרסמת בו, הוא רק אמצעי ולא תוכן, שאתה יכול להכשירו לכמה וכמה מגמות” (שם). תחילתו של משורר היא תחילתו של אדם, קול הדם והגזע שבו. צמאון־חשק רוטט באדם שבו, ורק צמאון־הקודש לקראת הפלא עושהו למשורר. בנפשו של שוהם נשתכנו בעוז יצרי־בראשית של הקדם הלוהט ויחד עם זה הפנים את הקנאה לצדק הנבואי העתיק. משולה רוח יצירתו ל"יריחו" –השוכנת על גבול מדבר וארץ הקנינים והתאוות. בה קדשות מקטירות ריחן לתמוז, וריח מדבר שאין לו ריח, כאלוהי מדבר שאין לו דמות, מביא לה משב טהרה ושרב קנאה אוכלת. רוח הקדם הוא בו: רטט־קודש ויראת־רז מזה והערצת אין־פרא מזה. חמדת־בשרים ושלל־נצחון וזרוע נקם לופתים נשמת האדם, ובעינו אור בגואל וכאב הנביא. בשיריו של שוהם מריעים אקורדים נאדרים אלה, ב"אהבה" וב"קדם". באלה נוסו כנפיו אם תעצורנה כוח להמריא בין שמים וארץ, להימשך בכוח־הכובד של אדמה ספוגת־דמים וכלולת־אונים ולהכות אותה שעה גל אדיר למרום הצו האנושי המוסרי. אכן, הוכשר כוחו בכדי זינוק כובש. “אני מרכין אזני ומקשיב לרון־חזון הבוקע מדמי טוהר ישראל, קול אלוהי קדומי המבשר ומנחם, כי החוב הוא בכדי שילום, הלוע הפעור בכדי זינוק, בכדי קפיצה ליום הגאולה”… (שם, ממעמקים"). ורון־חזון הבוקע מדמי טוהר ישראל עשאו לחוזה, ליוצר הדרמה העברית. ואין חוזה בישראל אלא חוזה הגאולה. “שיא יצירתו של רוח ישראל – חזון האחרית לגאולה”. גבורי מחזותיו של שוהם גואלים הם: אברהם (“אלוהי ברזל לא תעשה לך”), בו בחר אלוהים “לנסיך ביכורי דם בגרות בו, להיותו ראשון לאלה שגמלו לשאת עצבון אדם וחזונו ולהחלץ לאחריתו”. ראשון הוא לחולמים את חלום היעוד של שבטו וראשון ללוחמים מלחמת הצדק, משה (“בלעם”), נשיא הברכה, נפשו טוויה מזוהר שחקים ומשונסה ברקמת חסדי אל, כולו תפארת גבורה של גואל וחזון־נצחים בקולו. אליהו (“צור וירושלים”) רב כוח, שרה עם יצרו ויוכל לו, עומד איתן במערכות הדורות.

" – – נִתְבַּעְנוּ לַנִּצָּחוֹן / מֵאָדָם לֵאלֹהִים, לַפְּדוּת נִשְבָּעְנוּ; / וְאָרוּר כָּל מִתְחַמֵּק, כָּל הַכּוֹפֵר / בְּטֹהַר רֵאשִׁית וּבִגְאֻלַּת אַחֲרִית… / מִי נִבְהַל לֵב בִּנְבִיאֵי עַמִּים יִשָֹּא / חְַזוֹן הַמְּנוּסָה – לָנוּ דְבַר הַגָּאוֹן / לְדוֹרוֹת אָדָם עֲלֵי אֲדָמוֹת."

שלשה הם הגואלים ודמותם הפנימית, הנפשית, אחת היא. דור דור וגואלו, דור דור ונביאו. רק הדמות החיצונית בלבד נרקמה על גבי הרקע של הדור. היא מותאמת לדור מתוך ניגוד מותאם לו. אברהם, העומד על סף התהוות ומנחש לצפון בחיק עתידות, נפשו עומדת בשכלולה המלא ובשלומות אומן ובחירה. משה, הנוהג עמו במדבר שונא־הגבולים, נפשו הקורנת חסד וברכה כובשת את היצרים הפראים והעכורים. אליהו, החי בתקופה של יציבות תרבותית חומדת, שוקקת הון ותשוקות, מדברי הוא יותר ממשה, נביא המדבר, קנאי ונזירי וצרוב נשמה, ובכך נאמן שוהם לתקופות־קדומים שונות על גוניהן הזמניים. ואילו רוחו הפנימי של הנביא־הגואל אחד הוא בכל הזמנים. והר־העברים שלו, ממנו הוא מראה גבול־מולדת לעם ואדם; איש איש ומדבר שלו, שממנו הוא עולה “לכבוש כל ארץ, שרוח אלוהים עוד טרם יפקוד אותה”; איש איש ומואב ואדום ועמלק שלו, המתקשרים לשכור עליו כל נבון־לחשים לקללו… נביא הולך ונביא בא והנבואה בישראל לעולם עומדת, והיא תעמוד כל זמן שיהא קיים בעולם אותו כוח שכנגד, – הגוג־מגוגיזם.

זה לעומת זה הם חומרים באדם. "הגוג־מגוגיזם הוא הכרחיות קטבית – מפני שיש יהדות בעולם, זאת אומרת: “הנבואה הישראלית – – הן לא צריך היה האדם לענקי נביאים רק בכדי לגעור במפקיעי שער – – ואם הוליד רוח האדם את חזון ישראל – הלא כי ידע שבקרבו הומה אדיר ונורא, הגוג־מגוגיזם בעל־דבביה הגדול”… (שם). הגוג־מגוגיזם לא בשבטי גומר ואשכנז בלבד נשתכן. יש מכוחו בדמו של כל עם וכל אדם. גם לישראל ניתן כצו קדום עם גמר בריאה: “רדו וכבשו”, יצר הכיבוש והשלטון הוא באדם ובעם, כוח אלמנטרי שרבים שליחיו. ושליחים אלה יש ומכריזים על שליחותם בעתק ורהב, ערויים וגלויים, כספר איזבל על תאנתה:

… חִיש נִתַּקְתִּי, / בְּשִגְעוֹן רְתֵֵת שֶהָמַם בִּי כָּל חוּשַי, / חֲגוֹרַת בְּתוּלוֹת מֵחַמּוּקִים גְּמֵלִים, / קִשּׁוּרֵי בוּץ מִפִּלְחֵי שָדַי… כָּפְנוּ / בְּרִנָּה מֵאֲפֵלֵי דָם יְרֵכַי / אֶל מָתְנֵי כוֹבְשָן –

("צור וירושלים״).

ויש ובמסוה אש־דת יתעטף אותו גוג־מגוגיזם ובדם־קנאות ישטוף הדרך המוליכה לכיבושיו, כמעשה פינחס בזמרי:

“… כבת מדיינים / היית, זמרי, לי, כי בעצתם / נלכדת להיות לעם למופת, / לטמא קדושת מחנו – – / אך חסד אעשה עם העם לבער / הזדון מאלוהיו עד לא להט / חרון האל עליו…” (“בלעם”)

ןיש ודגלו של גוג־מגוג עליו אידיאה גדולה, רעיון כביר לגזע־רהב, שבשמו, כביכול, הוא יוצא להכחיד את הנחותים, החלשים, מוריטי דרכו: “… הוי בני שפלות שהתעוכם מורי מזרח, כי כל אחד / ישמור על פרור נפשו הוא, על קטנות / צדקה, כעל תקון חייו, תכלית כבודו…”

הגוג־מגוגיזם בהופעתו הגלויה הוא הפרברסיה של האנושות, הבאה על סיפוקה מתוך סטיות מדרך התפתחותו של האדם מן החיה שבו אל עילויו המוסרי. ובהופעותיו המוסוות הוא הניברוזה של האנושות, שאף היא באה על סיפוקה, אך בסתר ובמכוסה, מתוך הזדקקות לתחליפים במקום אוביקטים, שהדרך אליהם מופרעת על־ידי כוחות־שכנגד, נאצלים וטהורים, שעצם מציאותם סם־מות הם בכול ההנאות החיתיות. כזה כן זה, כגלוי כמכוסה, יניקתו מן היצר הקמאי, השוקק בצמאון הפראה כעשתורת ופעור־בולמוס כפעור…

כמיהת־בשרים משועת מלועו של אותו יצר בעוית־גופות והולם־דם, כיסופים כפונים מיבבים במעמקי הבשר הצורב. הכל ממנו ובו ומצודתו פרושה על כל החיים. ממנה הטומאה והקדושה. גם הנביא הגדול נסיונו־נצחונו לא בא אלא לאחר שעמד על סף מקדש העשתורת, ריוה את עיניו תפארת־בשרים מתרפסה, שילהב וריתח את דמיו עד תשוקת־שגעון, ליחך את דמי הגבר הגועשים והעריג את צריבת שפתיו, ובזאת ניסה את אלוהי־נזירותו ועמד בנסיון, בלם את תיאבון דמיו, קידש כבוד אלוהיו במצוקת דמי נעוריו, ורק אז יכול להפנות ערוצי דמו המשוע לצד חלוציות של עם הבחירה, להדליק דמו לדלקת־אל בלב חוזה. לולא דרך בלהט נעוריו על ספה של עשתורת, לא היה נגאל לאלוהיו. אליהו הוא הנאדר שבדמויות שוהם, בו הדגים בתפארת תהליך התעַלותו של אדם ויציאתו מבור עמוק של היצר הראשוני אל מרום־הרים של נשיבת הטהרה המוסרית, ובו גם השלים נצחונה של הנבואה הישראלית על הגוג־מגוגיזם האלילי. זירת־קרב זו תוארה ב"צור וירושלים", מבחר יצירותיו של שוהם. אך הקרב עצמו לא נסתיים בנצחון אליהו על איזבל. אותה פנטומימה שב"צור וירושלים" לא הראתה אלא את התנצחותם של הכוחות האלמנטריים בלבד, את הסובלימציה של יצר האהבה־התאוה בלבד. ואילו יצר זה לו שליחים רבים ושונים עוד בדמדומי ראשיתה של האנושות, והללו הרחיקו מרחק רב משולחם, עד כי רק בקושי יוכרו ויודעו בהתיחסותם ובקרבתם אל יצרם־שולחם. החרב, התותח, הברזל, התורות, הדתות, השקפות־עולם, פלגות באדם ואידיאות, אף הם על צבא גוניהם והבדליהם, שליחיו של היצר הקמאי הם. והגוג־מגוגיזם לא באלילות בלבד נתעצם, כי גם במדע ובתבונה התבצר, ואל הקודש שלח ידו ואחז בקרנותיו, להתעטף בעיטופין של שאיפות ויחולי־קודש ולהתעשר בעטרה של גואל אדם ורופא פצעיו.

בדמדומי זמנים קדומים, כשדוכא היצר המיני הקמאי והוגבל בחוקי אישות ובמוסד משפחה ובאיסורי נימוסים חברתיים, קיבל עליו את הדין רק כלפי חוץ, ואילו ממסתרי המעמקים היצריים שלח שליחיו המתחפשים לכבוש את החיים, לאכספנסיה על פני שטחי־חיים נרחבים. גייס זה של שליחי היצרים צבאו של הגוג־מגוגיזם הוא, שביטויו האחרון הוא תורת הרהב של הגזע. מצד־שכנגד החלה עוד במרחקי זמנים פעולה נפשית תרבותית של עילוי היצרים, תהליך של סובלימציה, הקובעת לכוח היצר חוג־פעולה בונה, יוצרת ערכי־אנוש מוסריים, שהבעתה הנאדרת ביותר היא הנבואה הישראלית.

כפילות היא באדם, בעם, שהמשורר העברי הגשימה במחזותיו, ביצרו דמויות טהורות, בחינת באי־כוחם של שני קטבי האנושות, אברהם, משה ואליהו מזה; ולעומתם גוג, איזבל, כזבי, האינקרנציה של כוחות־היצר השוקקים ולוהטים לכיבושיהם. שניות היא ב"טרגדיה של אנושיות בת שני יצרים מתבצרת בחזית עולמה המתוקן לה, ללא חופים נירואניים, ומחכה למלך המשיח, לפתרון נצחונה ותכליתה"… והמשורר עצמו שנוי הוא, אף כי הכרעתו המודעת היא לצד נצחונו של מוסר־הנבואה, שכן סוים המחזה “צור וירושלים” בנצחונם של אליהו ואלישע על האלילות הכנענית, ומחזהו האחרון, “אלהי ברזל”, אף כי לא הוכרע בו בין גוג לאברהם ועוד יפגשו שניהם “על ראש כל דרך למועד ולמועדים”, הנה המשיך המשורר דרמה זו במחזהו השלישי, הסיום לטרילוגיה – “משיח”, (לא זכה להתפרסם עד שפרצה המלחמה האחרונה ואבד, כנראה), שסופו ודאי לא סטה מן התקוה של חזון־עם – נצחונו של משיח על גוג. ואף־על־פי־כן היתה השניות במשורר חזקה מאד. גם מיסדר הכנעניות הקדומה פעלו בו כוחות־איתנים. מי שכתב את הפנטומימה כפתיחה ל"צור וירושלים", מי שצייר ערגתן העצומה של איזבל, הגר, רחב וכזבי, וכאב דמיהם של אליהו, פינחס וזמרי, אי־אפשר שלא יהא בנפשו מאותו יסוד־החיים המנוגד לנבואה. ואם הגיע שוהם לאיזון הכוחות עד כדי יצירת דרמות, שבהן נאדרו שני הצדדים המתנצחים גם יחד, הרי לא יד האינטלקט עשתה זאת, אלא דבר היות המשורר כאחד מאנשי קדם, שבו יקדה הקנאה בדלקה אחת, בין היתה זאת קנאת בשרים ובין היתה קנאת אל צבאות.

כי קסם הקדם לשירתו של מתתיה שוהם. לא רק יצירותיו הדרמתיות, כי גם פואימותיו “קדם” ו"אור כשדים" יפין ותומן מן הקדם, ואף שיריו הליריים “אהבה”, “פרט”, שירי קדם הם, שירי השולמית השזופה, ערגת־קדם ריחנית, אהבת מזרח חריפה. הוא ראה עצמו כבן־מזרח שבוי בצפון, בו גויים אסרוהו ועינוהו והרוו מדמו הלוהט את נפשם הקופאה בערפלי צפון, עמומי־הנגוהות. שם הקשיב להד דורות נשכחים. שירת עוז־כרם קראה לו מערבות המזרח השמם ומראות הוד־קסם רמזו לו מנופי סיני, מואב ואררט, מגדות ירדן, ארנון, פרת ונילוס. “… ואני ידעתי את כל החלום הקטן שיחלום גאונך בעזוז שרירי רגלך על שיא מונט־בלן ובעופך ממעל לו, ואבחר אותך, מזרח”… (“מזרח ומערב”, “התקופה”, כ"ו־כ"ז). בחירה זו, בחירת המזרח, לא היתה מתוך ברירה, כי הברירה פותחת פתחי אפשרויות שונות. ואילו בשוהם נתרכזו כל געגועי עם מזרחי גולה למחצבתו ולשמשו. גם השירים בפרוזה, שמ. מ. פוליקיביץ עדיין חתום עליהם, שהם דברי אגדה בלתי קשורים למקום ולזמן, גם בהם המיטאפורות החריפות ביותר מזרחיות הן; הגעגועים הלבביים ביותר מתמשכים מרחשן של תפילות קדומות וצרופות, והאהבה – מקומה בעדן שבחזון הקדם. וממזרח נפתחו למשורר שערי היצירה: שם גאון אלים ובני־אדם מריבי־אל, שם קסם המראות, אש האהבה, ועל הכל – חזון החיים.

המראה, הרעיון והחזון כלולים ביצירתו של שוהם וכרוכים יחדיו. הוא רואה את חיי הקדם והנה קרובים הם מאד לאלוהים. אל המזרח הגדול היה מעורה בגבולות הגיאוגרפיים של עמו והיה מעצב את דברי ימיו. לפיכך לא לקו החיים בשממון, והמוות, שהיה אמנם נורא, היה גם נורא־הוד. אלוהים חיים שקופים היו ופרוזים ובהם היה מצוי פתרון החיים כל זמן שהיה האדם מתהלך את אלוהיו בארצו ובמולדתו, כל זמן שלא יצא אתו מעבר לגבולות, להוציא מוניטין לאלוהיו… “… סלח לי, כי בנסותך חסד נעורי: לך־לך מארצך – לא השכלתי למאן ולענות, כי טוב ונעים שבתנו שבת דודים לעד בשמש כשדים ובלילות סוד לאור. ברהבי הנבער הזעקתי מן כל הר, ממגדל ומתורן את כל פראי רועים אל חג כלולותי, לחלק את דודי־אלהי שבחר בי, רק בי, השזופה הצחורה, חצובת מכורת שיש, עמהם, עם כולם, כולם, במשתה הבתולות”… אלוהי סיני ומדבר יהודה לא הובן מחוץ לגבוליו. חזון־החיים שבו לא נקלט במוחות הקרים ובלבבות הזעומים של צפון ומערב. שם נתפרט החזון והיה לאידיאות, לתורות מופשטות, שנוח להן להתקיים תמיד ולא להתגשם לעולם. ומגוחך מאוד נמרוד בצאתו לאירופה להפיץ מונותיאיזם ואהבת הבריות: “אהה, כי הלך נמרוד המלך, גבור ציד לפני אדוני, לרעות במרעה השלום נמרים וגדיים יחדיו ויהי לקלס לננסי ציידים בערבות המערב”…

לא נתפוגגה הנמרודיות מלב המשורר וצמודים בנפשו, עד אחרון מחזותיו, תפארת אברהם ומשה עם יפי איזבל והגר, עוז מוסרו של אליהו עם חמת קנאתו של פינחס, הדר חזונו של עתיר־הרוח עם ערגת חלומו של עבר־הבשר. והסינתיזה המבוקשה נמצאה לו בביצוע האמנותי. בממלכת היפה השלימו הקצוות. האמנות מחזירה כל הניצוצות אל מקורם. והמקור אחד הוא. הביצוע האמנותי כשלעצמו מעלה את החומר העכור למעלת קדושה וטהרה ונותן תיקון לנשמת כל גוף. הגוף שאינו יפה במציאות ייף מאד במתן שני, אמנותי. מחזותיו של שוהם הם בראש וראשונה תמונות מרהיבות. יריחו הקדומה וחומות אבניה המלבינות תחת שמים כחולי־צהרים, מאדימי־ערבים, מכוכבי־לילות ומזהיבי־שחרים – בישמו וגיונו מכחולו של שוהם. רחב היפה, בת־יריחו הגזעית, המתחרה בעשתורת וגוזלת ממנה שלל אתנניה – חידדה חרטו ומפסלתו של המשורר. ולא קלה ההרגשה האינטואיטיבית של אמן המהלך אחר בלעם הקוסם, “נופל וגלוי־העינים”, וחוזה אתו בעולמו השחור, בהוויתו הזועמת, הרת־הקללות; והמלוה פסיעותיה של נועה בתו, הזרה, השקופה, הסהרורית, שעיניה רגישות ושקיפות, ובהן מצטלמים מחזות מרחבים. ואור־כשדים ואלוני־ממרא – דמדומי אנושות־התרבות, הורות עתידותיה. וצור – שוכנת לחוף ימים על כנעתה – היא ההוה. וירושלים – כורעת־רובצת על הרריה כארי – היא החזון. כולן פסלים מונומנטליים שנתגלמו בהם הרעיון והחזון וקסם החלום. וכוח־משנה בפסלים הללו לדובב את עצמם, כי דובבותם האהבה, שהיא המכריעה בכוח ובמשקל בכל יצירתו של שוהם. האהבה יש שהיא מתחרה בחיים עצמם. עכן, המרגל ב"יריחו", מוותר ברתיחת דמו על יעוד עמו, על חלקו בישורון, על שלל מלחמה וחדות נצחון, ובהריע שופר הנצחון לעמו אין הוא ניתק מזרועות רחב. דמיו גוברים בו על חומרי משפטו של יהושע המצביא. זמרי, נשיא בית־אב לשמעוני, עולה על מזבח אהבתו לכזבי לפני בעל־פעור. כזבי שקולה בדמו כנגד כל העתיד שינבא בלעם לעמו. רחב צמאה לאהבה חדשה, עזה, חריפה, של בני המדבר כובשי עירה, וחולמת על הראשון בעברים, שיבוא ו"בזרוע נקם ואהבה ילפתני, / את בת האויב, חמדת שלל נצחונו, / ועשו הדלקה על העיר ינשא – – "

פינחס, הכוהן העברי הקנא, קנאת אלוהיו ממקור קנאת האהבה באה בלבו. בתכסיס האהבה נלחמים בני יריחו באויביהם העברים ומבקשים לפתותם אל מזבח העשתורת, רווית הדודים. באותו נשק רוצה גם מואב לכבוש את נודדי המדבר לפני נערותיה הצובאות על בעל־פעור… לאליהו היתה האהבה למעלה שממנה זינק אל מרכבת־אש לטוהר שחקים. ובאברהם היתה רוגעת במגע־קסמים של יד־חיים פלאית. וגם הכוהן המצרי, עשיר החוויות ומלומד־הנסיונות, אף הוא מהסס ומהרהר: “בדרכי אל האל מצאתיך תמיד, האשה… מי לי יגיד, אם תסולי או תגדרי הדרך אליו”…

הפתרון ביצירת שוהם הוא: גרעין האהבה, יציר תאנת בראשית, יש בו כדי להנביט גם אהבה עילאית, אהבת אדם ואהבת עולם וכליון־נפש לנעלה, לצדק אלהי, לטוהר־לב ולחסד שבתפארת, כאהבתה של הנבואה לכליון־נפשה. ויש בו גם להרעיב ולהשביע את האדם זנונים עד כדי פיגול, ואז יצא לספק תאנתו בכיבושים אחרים, ישתה דם ויצמא, יאכל בשר אויביו, שייצרם לו, וירעב, כדרך הגוג־מגוגיזם. אחד הוא המקור ושתי תעלות פילג לשטפו.

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות