על שום מה נקרא השם “אידיליה” על אותה תמונה “ביער בחדרה”, שבה פשוטי עם אינם פשוטים ו"גבעוניה" חוטבי־העצים גואלים הם שמסוה על פניהם, כדי שלא תפרוצנה לחוץ קרני־פנים מאירות וצורבות, ובגמר יום־עבודה, יום פדות ונצחון, תצא הקרן ללהב של מחול מסוער? ומה לה לאידיליה ולאותה תמונה מקובצת של “חלוצים” שהררי יגון נערמו בנפשותיהם, ובהם אחד יתום, “החלוץ הקטן”, שריד פרעות, שאחותו השדודה היתה לו לאם ומינקת; ועוד אחד, המגרד בצפרניו את הרצפה, כי קבר חפר לו בחייו ונחבלה בו נפשו, ונשארה זו הגרידה ככפיה של נפש שחובלה? הן שם יפטיר המשורר: “לא! לא לך להכלם! יכלם ויבוש אלוה! אתה שמרת פקדונו והוא בך בגד ועזבך” – – וכאב ההתודעות של משורר, שטבעה של מולדת ונופה נסתתרו מעיניו ונצטעפו ברעלת הזרות, המחלחל ב"יובל העגלונים"; והריב עם שדי אכזרי, הקורא חמס מבין השורות של “מצבה”; וחרדת הגורל המפרפרת שם ב"רסיסי לילה" – – היש בתכנים האלה משום אידיליה לפי מובנה המקובל?

אין זאת כי גדולה השאיפה לאידיליה בנפשו של המשורר שמעונוביץ, זו הנפש שאינה אידילית כל עצמה, שמולהטת היא בקנאה מירושתם של נביאי אל קנא ומדובקת באהבה ממורשתם של בעלי־אגדה טובי־עין וחנוני־לב. כשם שנמצא ביאליק בדרך שירתו כשהוא חותר מן הפאתוס הנבואי אל הדממה הדקה של האגדה – ופיכמן הוא שמצאהו בכך, – כך אנו מוצאים את שמעונוביץ בחתירתו הבלתי־פוסקת אל האידיליה, שצורך נפשי היא לו, לאישיותו היוצרת, כשם שצורך חיוני היא לאומה. צורך נפשי זה למשורר מה הוא? הפואימה של שמעונוביץ היתה פרוזה לאונים מופקרים ופרוצה לשמים. לא גבול לה בספירות הגבוהות שתהתה בהן ולא סייג לה ברקיעים שהטיחה בהם בעזות. בת ראשיתה של המאה העשרים היתה שירתו והיא מתדפקת על שערים לא־ידועים. התנועה הלאומית, שהיתה לפנים רגש אַ־מורפי בלבד, עברה כבר את סף ההכרה, אך שרשיה לא נתחזקו תוך כדי מעבר זה וענפיה תלויים ברפיון מחוסר המזג שברהטיהם. ולא ניזונה מהם השירה אלא כדי יצירת הימנונים בלבד… אותה שעה כבר נתחזקו התנועות החברתיות־המעמדיות בהכרה, אך לא החדירו עצמן לתוך הרגש ולא הטיפו תמציתן לנפש, והיו חומר לספרות קונטרסים חסרת־שירה, ולא היה לו למשורר סעד באדמה, כי אם סיעתא דשמיא, ובשמים היה מרפרף, ומנוח לא היה לכף רגל, וממילא גם לא נוחם לכנפים. באין רגע של מעמד לרגל, אין קסם למעופה של כנף, באין גורל זה גם גורלה של האומה המרחפת בכל השחקים, המשתפת עצמה בכל המראה אל מרומי־המושכלות וחגה חוגים נרחבים בגלגלי הקוסמוס ונעשית צות לכל חובקי שמים, והארץ לא לה ומושבותיה אינן נמטרות ואינן נטללות? והאם לא אנומליה זו והצורך בריפויה הם שהטילו בנפשם של משוררי התחיה העברית את המשיכה הגיאוטרופית והפנו עיניהם ולבם אל האדמה ואל היצורים שעדיין לא רחקו מהאדמה – את ביאליק ל"אריה בעל גוף" ואת טשרניחובסקי החזירו ממלכת הפסילים ו"הלילה הקדמון" אל האידיליה הארצית, ואת שניאור הפגיעו ביער? ושמעונוביץ אף הוא, צחוי צמא לשירת בראשית, כאחיו הגדולים לשירה, לאחר שהכה כמה גלים במרום; לאחר שהיה כנור מסייע לטשרניחובסקי, בהביעו נבואתו של נחור בתכנים קרובים לתכני חזיונותיהם של “נביאי השקר” של טשרניחובסקי, ירד אף הוא ממרום והוריד את האידיליה עמו. נחור הזקן התנבא, לאחר ששבר אברהם פסילי תרח אביו:

“… אַךְ עָנְשוֹ בַעֲווֹנוֹ יִהְיֶה כָּרוּךְ… / וְנִקְמַת הָאֱלִילִים לֹא תְאַחֵר: / יְשוֹרֵר לוֹ הָעוֹלָם מַזְהִיר, בָּרוּךְ, / אֶת שִירַת אִילָנוֹתָיו וַאֲבָנָיו. / וְגִלְתָה לוֹ רָזֶיהָ הָאֲדָמָה / הַגְּדוֹלָה וְהַחַיָּה וְהַיָּפָה / בְּצִלְלֵי עֶרֶב וּבִנְגֹהוֹת שַחַר / – – בְּרֵיחוֹת פֶּרַח וּבְנִדְנוּד קָמָה, – אַךְ זָרָה לוֹ תְצַלְצֵל זוֹ הַשָֹּפָה / הַחַיָּה, הָרַעֲנַנָּה וְהָרָמָה / לֹא יָבִין סוֹד צוֹמֵחַ, רָזֵי דוֹמֵם, / לֹא יַרְגִּיש פִּלְאֵי פֶסֶל וּמַסֵּכָה / וְעִוֵּר חֵרֵש יִהְיֶה עַל אְַדָמָה” – –

כך שר שמעונוביץ במחזה־קדומים “עובדי כוכבים”. אך עברו כעשר שנים ובא “יובל העגלונים” וטפח על נבואת נחור. המשורר מביט שם לפרפור החי, הרוטט, של כוכבי הנצח; אדם מישראל מקשיב לקולות הלילה. נפל התבלול מעיניו ונגלו קסם הלילה, סוד הצומח, רזי הדומם, עבר עוד מספר שנים ובאידיליות שמעונוביץ, “מצבה” ו"רסיסי לילה", מורגש כבר נועם המגע החושי באדמת מולדת, נועם התבוננות שזוככה בטוהר עמל אדם. ולא השפעה ספרותית פעלה כאן פעולתה. אישיותו השירית של שמעונוביץ אינה נוחה לקליטת השפעות. לא על־פי האופנה האחרונה שבז’ורנל ספרותי המובא באימפורט, כיון את שירתו. אביב־חייו של המשורר נפגש עם אביבה של אומה מחדשת נעוריה, פגישה זו קבעה תכונתה של שירת שמעונוביץ. צרכיה של האומה היו מאז צרכיה של שירתו. והאידיליה שעתה הגיעה. ולא בהכסמטר כרוכה מהותה. מובנה של האידיליה עמוק יותר. היא כיסוף של אומה מסוערת למרגוע במולדת. מרגוע לעינה מרופרפת המראות המזעזעים; מרגוע לאזנה המורעשת מקולות נוגשיה; מרגוע של התבוננות שלוה לנפש הטרופה וטבולה ברוקן של גלויות; מרגוע לפעימת רוחה לאחר חלומות שלא נפתרו; מרגוע כנקודה לאחר משפט שהיה משפח; מרגוע קודם יציאה למעשה החדש, הגדול, הגורלי. כאן מצא המשורר גבול לו ותחום תחם לעצמו, מעגל של חניה לעיף מטיסות ללא־גבול ומעגל של חוני שהשביע שירתו לשיר שירת פדות וגאולה, להזעיק את הדם בתוך מעגל זה, להתנער ולפעול, להיגאל ולגאול, כי לא בשחקים ישועה. ואם בכל אלה לא היתה יצירה זו לאידיליה פשוטה של שלות השקט ודממת מרגוע בתוך שטח משובץ קטנות ומעדנות, שהנעימה ההכסמטרית החגיגית־רצינית השרה עליהן תהא מעלה בת־צחוק נבונה וסלחנית; ואם שירה אפית זו לא יכלה בכל זאת להבליע ולשתק את הנעימה האישית של המשורר ולא בלעה את עצמיותו, ודברו הרפלקטיבי, הידוע לנו משירתו הלירית ומהפואימות “אשת איוב” ו"בבית הנחשים", פועם בתוך דברו של בן־ארצי ב"יובל העגלונים", ועולה כהד מתוכחתו של זבולון ב"מצבה", ונשמע כאזעקה בתוך הרהוריו של יהודה השומר ב"רסיסי לילה", – הרי זה חסרונה של אידיליה זו וזו מעלתה, חסרון שמעלה בו.

חסרונה מהו? אישיותו של המשורר מזוגה בכל המתרחש באידיליה זו, בכל הנראה והנשמע בה. אילו היתה אישיות זו אידילית בנפשה, ביסודה; אילו שרתה בעינה השלוה שלאחר כל תמיהה והתפעלות, כזו שהיתה שרויה בעינו של משורר “רות”, שצפה ממרחקי זמנים במה שהיה “לפנים בישראל”, היתה הסוביקטיביות שבה מתייחדת רק בליריקה זורמת־רוגשת כפלג המישור. עכשיו, שהאידיליה לא פרשה מה"אני" של המשורר, כדרך שפרשה האידיליה של טשרניחובסקי מה"אני" מורתח הדם של “כובשי כנען”; ובשעה ש"אני" זה כל עצמו מעורה בהויה האפית הזו, שממנה נוצרה האידיליה, אינו דין שתהא הסערה אחוזה בכל פינותיה? וכך אנו מוצאים את שמעונוביץ כשדרכו מן הפאתוס אל הפאתוס, מן הסערה אל הסערה. ואין בין סערה ראשונה לשניה, בין הסערה שבפואימות ראשונות לבין הסערה של אידיליות אחרונות, אלא שהראשונה היתה חסרת קרקע, מתחוללת בחלל הריק, ומרוב חלל ריק לא נתהווה הלחץ הדרוש לה לסערה כדי כוח ניכר, המביא שינויים בשטח פעולתו ותמורות בנפש; והשניה לחצה חזק, כי בתחום צר היא סוערת, וכל הנפגש בדרכה מסוער ומטולטל בצנפתה. ועוד: הראשונה היתה מה שביקשה להיות. רמות ביקשה וגבוהה דיברה, אף הרעימה. עם רוחות שיאים שרה המשורר. באלהים דיבר, כי השחית ארחו בשמים ובארץ. השניה לא היתה מה שביקשה להיות. בתוך הדממה שבה רוגז הרעם. מעל פני אדמתה של האידיליה צופים גבוריה לשמים. ב"יער בחדרה" הולכים השחקים “הלך ורום והעלות, הלך וכחל ועדן, עד כי עוד רגע ונראה השפריר העליון”… האם לא נתעורר כאן במשורר אותו הליוטרופיזם נפשי שלו, ששנות־אידיליה רבות הוא מתאמץ לדכאו ולדחותו מתוכו ומתוך עמו לעת קץ? ב"יובל העגלונים" מצויים רגעים ליריים, שנדמה בהם לקורא כי הנה עוד מעט ושמע רנתם של כוכבים רחוקים־רחוקים. והאשה־הגבורה הנערצה באידיליות הללו, האשה המופיעה וזורחת בכל הויתה, היא לא דבורה, אשת יהודה השומר, שאינה נראית מחוץ לצריפה ורק בהרהוריו של יהודה היא נגלית; ולא אשת כתריאל עלובת הגורל. פניה גם לא נראו באידיליה ורק מעשיה העידו על נפשה הגדולה. גם לא אשת המורה הצמחוני. בדמדומים של “הסעודה השלישית” הנפלאה הולטו פניה. ורק אשת השיאים היא הזורחת בכל חמודותיה, “שיאונה” היא המדובבת שפתי־ישנים. היא השולמית, היא רות, היא הנחמדת, המבטיחה יורשים לדור מעפילים, המגלה תעלומות עמוס והושע. היא הנושאת את הנפש לשיאים ומהמה את הגעגועים לארץ החרמונים. שאר הנשים באידיליות שמעונוביץ יונות־אלם הן, כאשתו של ר' פינחס הנלבב, שלא היתה “בת־נשר גאיונה”. האין יחסו של משורר לאשה, גיבורת יצירתו, בא ללמד על משא־הנפש שעדיין נישא הוא אל על, שעדיין הארץ אינה דיה לו ועדיין שמי ה' נחלתו הנכספת? ואם כי שר המשורר: כי פדות ישראל / ותלם ואחו / תמיד לאחד / קרבי השתפכו, / ובחלומות / הדרור והישע / תמיד לי קסמו / העץ והדשא – – (“שיאונה”). וחזר ושר: ".. עת גדלתי ואהיה לעלם עם עלמי ישראל, / חושב חשבונו של עולם וחולם על תחית האומה, / תמיד הופיעה הגאולה לעיני בדמות שדה נרחב, / שדה בלי גבולות, ים זהב מנומר בדגניות תכלת… (“מצבה”) אין הוא רואה גאולה לישראל בשדה בלבד, בעץ ובדשא; ואין הוא רואה גאולה לעצמו ביצירה שבה ידבר השדה בלבד, העץ והדשא בלבד, ואין הוא מניח להם לדברים עצמם שיאמרו את עצמם באידיליה שלו, שידברו אלינו בשפת המראה שלהם, בלשון הצבעים שלהם, בצורותיהם ובמצביהם ביחסם זה לזה וביחסם לאדם, מצמיחם ומטפחם; ואינו מתיר להם לדברים ולאדם שיתגלו לפנינו מצד עצמם, הדומם מצד שהוא דומם וצומח ממקום שהוא צומח והאדם כאשר הוא בשר־ודם, – עד שהוא אנוס לרצות בו בתוקף גזירת אישיותו השבויה בחיק חזון; ועד שהוא פותח להם תחילה פה ומדובבם בקולו שלו, ועד שהוא מגלה להם תחילה באיזה אור יתגלו הם ובאיזה מראה ייראו ובאילו צבעים יהיו מצטבעים וקורנים אל אשר יקרן המשורר, אל על, אל חזון. וכל אלה חסרון הם לגבי אידיליה המבקשת למלא אחר הדיסציפלינה האמנותית שקבעו ראשונים באידיליה, שתהא זורמת לתומה ממקורה אל מקורה, שתהא מספרת את עצמה לתומה ובקולה היא, שתהא מאירה לעצמה באורה היא וזורחת בחשיבות גדלותה על שטנותיה ונקלותיה כסופרת נפלאות היקום; ושיהא עולם בהול ורדוף ורודף אחר עצמו נעצר רגע במרוצתו ומתרווח רגע מנשיפתו למראה זו הנחת של עולם קטן מזדהר ונראה נאה לעצמו ולמשמע זה הקול המפכה כלפי עולם עוין בלי חשש, בלי חשד, בלי פחד עין רעה.

וכל אלה שחסרון הם לגבי אידיליה בעלת דיסציפלינה אמנותית־אידילית, מעלה הם, מעלה גדולה, בזו היצירה של שמעונוביץ, הקרויה משום־מה אידיליה, הקרויה כך אולי משום שאיפתה לאידיליה. הרי באידיליה יש משום רפואה לעולם רודף ורדוף. ועם־ישראל צריך רפואה שלמה, כי חולה הוא. אך לא כל רפואה יפה לכל גוף. אידיליה של שדה לא תרפא אומה זו, אם לא החזון ידליקהו. החזון רודף אחר אומה זו מראשיתה. האידיאל של “לחם לאכול ובגד ללבוש” אינו נושא נפשו של אומה זו אלא בשעה שהיא בורחת מפני כל עשו לדורותיו. ואילו בשעה שהיא חוזרת מגלותה היא שורה עם אלוהים… ויהא יחסנו לתופעה זו של “נצחונות” על אלוהים אשר יהיה – תופעה של עובדה חוזרת היא לדורותיה. כנראה הקדים חזון זה לבוא בחיי האומה, בעוד נפשה אלילית מאד, אנוכית מאד, שבויה ברשת פיתויי הבשר והדם. והנה בא החזון של עתידות גדולים לגזול קסמיהם של חיי הרגע והשולל את יצרי התוקפנות בשם אידיאל של שלום ו"לא ישא גוי אל גוי חרב", כי חבל חזון זה חבלה עמוקה בנפשה של אומה צעירה, אגריסיבית, שלא הוכנה לכך, ושלהיפך, ארצה נקנתה לה במלחמת קשות ואכזריות. וכדרך כל חבלה הולידה את כפית־החזרה, שהיא כפיה נפשית קיבוצית לחזור ולחיות בכל דור ודור אותה חבלה, המביעה עצמה בצורת צמאון לחזון. אדם מישראל אינו מבקש ליגאל גאולה סתם,עד שתבטיחהו נאמנה כי גם “השאלה הסוציאלית” תיפתר תוך כדי אותה גאולה, או עד שתתקע לו כף של שלום ושיתוף במזרח הקרוב… או עד שתערוב לו את השלטתו של ה"אימפרטיב הקטיגורי", בבית הלאומי והגשמתו של המוסר הטהור והטוב “כשהוא לעצמו”, ככתוב בספריה של הפילוסופיה האידיאליסטית… בפחות מזה אין הגאולה ראויה לשמה…

והואיל ושמעונוביץ בן נאמן הוא לאומתו, משוררה ורופאה (כל משורר אמיתי הוא גם רופא, לעצמו ולעמו), אין הקסם האפי בלבד מספיק ליצירת האידיליה שלו, ושדה ותלם ואחו ואיש ואשה מוקרנים שם מקרנו של חזון, ותהי זאת פעולתו הגדולה שהעביר את החזון מחלל־אין־גבולות אל השדה ואל התלם ואל האחו ויורידהו משמים ארצה. מה שעשו גואלים ונגאלים מעשיים, בעברם מהכיסופים הסתמיים אל חיי הגשמה לאומית וחברתית בארצנו זו, עשה שמעונוביץ בשירה. כל קולותיהם של כוספי גאולה בישראל לדורותיהם נישאים שם, באידיליה הזו –

שָׁרוּ עִם תוֹעֵי מִדְבָּר, עַם כָּאֲרִי יִתְנַשֵֹּא.

וְדוֹרוֹת עַל דוֹרוֹת רְמוּסִים, נְמַקֵּי חֹשֶךְ וָעֹנִי;

שָׁרוּ גְיָסוֹת בַּר־כּוֹכְבָא, עוֹד שוֹתֵת דַּם אֶצְבְּעוֹתָם,

וּבְנֵי הֵיכָלָא דִּכְסִיפִין לְמֶחֱזֵי זִיו דִּזְעִיר אַנְפִּין,

שָׁרוּ שוֹמְרֵי הַחוֹמוֹת, מְקֻבָּלִים לוֹהֲטִים־חִוְרִים,

וְשָׁרוּ מְיֻבְּלֵי־יָדַיִם, חוֹרְשֵי שְֹדוֹת גָּלִיל וִיהוּדָה,

וְשָׁר הָאוֹר הַמִּזְדַּהֵר – – –

וכל אלה בשדות יהודה והגליל שרו, מתוך העבודה והמעשה בסלעים וטרשים, מתוך הוויה של הווה ומתוך התמזגות באדמה זו של ארץ, שעבר ועתיד נושקים בה כנשוק נצחים את נצחים, כנשוק עבר ועתיד זה לזה בתוך הספר הזה הנצחי, העתיק עד מאד והרענן תמיד ומוליד תמיד, ויוצרים ומשוררים מופרים ממנו והרים לו מיטב יצירתם. בכל מעשה הנעשה באידיליות אלה ובכל רחש והגיג נצמד הפה השר אל אש החזון. הגדעונים הקטנים מדברים עברית, והמשורר שומע בעברית זו את אי־האמצעיות שבין העצם והחפץ והמלה, ממש כמו בפיו של ישעיהו הנביא, שקרא לדברו ולחפצו בשמו העברי בלא שום חציצה של תרגום מושגים למונחים. יהודה השומר בלילות מחץ ומשריפה מיד אויב – לא לאויב אורב לבד, המסתתר בבקעה וזומם, הוא צופה, כי ימים גורליים גדולים ישור, והם לא רחוקים, ימים של חזון נפרץ, בתת בני האומה כל טלם, כל אורם כל חמדת חייהם התמימים, למולדת, מתוך רגש פשוט וטבעי כדפיקת לבבם. ומשה, השומר אף הוא בלילות, לא לאור כוכבים בלבד יראה, כי מפּנים הוא זורח; ובזמן היותו סתת, היה מסתת אבנים כמו לכתרו של משיח; ומשנעשה סייד, כאילו היה מנגן בכינור, “מעביר מברשתו ופורט על כתלים עגומים וקודרים ניגון של לובן וטוהר”… הכל כאן ארצי, על טהרת הממשיות, וכאחת עם זאת מורם מארץ; וגבורי האידיליה פשוטי־עם הם, מזוגים בעפר וטבולים בזיעה של עמל, וכאחת עם זאת מורמים הם מעם. שמים וארץ נתקרבו זה לזה, הוויה ארצית מתקדשת ועולה לשמי חזון. זו דרכו של שמעונוביץ וזו האידיליה שלו.

וטעם היות סובייקטיביות זו באידיליה של שמעונוביץ למעלה ולא לחסרון, היא בתהליך ההנפשה שבה. בשתי דרכים יכולה ההוויה להיות לאפיקה בעלת ערך יצירתי גדול. הדרך האחת היא בהיצמדותה של הוויה זו לעבר, בהתמזגותה עם נחלת־עבר, שקסם לה משלה, נחש ולחש מדור־אבות נערץ, שמקורם פסיכולוגי וגוונם רומנטי וכוח־משיכתם חזק. כן עשה מנדלי, שלא ברך ביצירתו אלא על המוגמר, ואפילו הופעות חדשות בחיים שבזמנו, כגון התעוררות לאומית, יצקן בדפוסים ישנים ועשאן אגדת־עבר. כן עשה גם טשרניחובסקי באידיליות שלו. מאורעות שאירעו במסגרות ישנות ונתנם ענין לאורח־חיים של דורות שעברו. ויש באורח־חיים זה של עבר מקודש ונערץ, המקודש ונערץ בצורה בלתי־מודעת גם לשוחרי חדשות, די כוח ודי קסם עד כדי ויתור על הנעימה האישית של המשורר כמותאמים להשתבץ במסגרת של אורח־חיים שעבר, כמו שירת החלוצים ב"עמק דדהבא", חרגו והוצאו מתחום האידיליה הטשרניחובסקאית. והדרך השניה שבה נעשית הוויה ליצירה היא דרך החזון, ההיצמדות של רגע־ההוויה לעתיד, שאף הוא קסם בו, ואף הוא מקורו פסיכולוגי, כהיות פני העתיד מכוסים ערפלים, כשם שפני העבר לוטים בערפל. ובדרך זו הלך שמעונוביץ. תיאורי “הוי” ארץ־ישראלי צעיר בלא חזון אין בהם כדי למשוך את הלב, כי אין הם מביאים את הנפש במגע הסוד ואין בהם כדי התקרבות אל הערפל אשר שם קול האלוהים מדבר והאדם יעננו בקול נפשו. שמעונוביץ הצמיד את הרגע אל העתיד, את ה"הוי" להווית הנצחים העבריים, את המראה לחזון. מתוך כך נעשתה האידיליה שלו סוביקטיבית יותר משהיא אובייקטיבית, לירית יותר משהיא אפית, פואמתית יותר משהיא אידיליתית. אך גם יקרה יותר בשל כך, באשר מצאה ניב לכאב תקומתו של ישראל בארצו ובאשר שמה פה לאדם היחיד בתוך חבלי התקומה הכללית, שכאבו כפול הוא, כללי ופרטי גם יחד; ובאשר שיתפה אידיליה זו ביתר גיל וביתר חיל את הספרות העברית החדשה (הנוהגת לפעמים להתיצב מנגד ולהסתכל באדישות של פסיבדו־קלסיקן) בגילה ובחילה של תקופה גורלית גדולה בישראל. על כן תעמוד לדורות, על יד יצירות שיריות בודדות, ששוחחו את דורנו הקרוע והמורתח הנאבק בגורלו, גם האידיליה “יובל העגלונים”, שבה נכרתה ברית ראשונה בין השירה העברית לבין נופה של ארץ־ישראל החדשה, ויש שם במעמדו של משורר מול הכוכבים של שמי הארץ מן הרטט המעורר בלב זכרון מעמד אחר, בעמוד עברי ראשון ובהביטו השמימה בכוכבים ובקבלו בשורתה של ארץ זו לזרעו. כן תעמוד לדורות זו ה"מצבה" שהוצק עליה שמנה של עליה גדולה בישראל. וטללי אורות הרועפים עם “רסיסי לילה” בשורה בהם לעלית דור שני להעפלה, ליצירה, דור חדש של “בני בלי שם”, שלא ידעו ארצות־נוד ורגש מולדתם העברית טבעי הוא כמרוץ הדם בעורקים, ובשורה היא אידיליה זו עצמה, כי ארץ־ישראל הצעירה, העובדת ומגינה על עצמה בעוז־אנוש, נקנתה בה קנין ארצי ושמימי לספרות העברית ונארשה לה לשירה העברית לעולם, באהבה ובראייה, ובחזקת התפיסה האפית ובשלהוב נגוהות הלב.

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות