א. הדת הקדומה אשר להאריים 🔗

חכמת חקרי השפה, החכמה החדשה ילידת המאה התשע עשרה, מחלטת כדבר ברור אשר אין להסתפק באמתותו, כי השפות אשר לעמי אירופה הגדולים כלן מוצאן מגזע אחד מקורי, וכי גם שפת הפרסים ולשון הודו הנן גם הן אחיות באגודת משפחת השפות הזאת. לשונות עמי הודו־אירופה, היינו, השפות השוררות בקרב אצילי העם אשר בהודו ואשר בפרס, וכמו כן שפת היונים, האיטלקים, הקלטים, הגרמנים, הסלַוִים, הליטאים והאלבנים, הן קרובות ומתדמות זו לזו, וקרבת השפות האלה הולכת ומתגדלת בערך שהן מתרוממות למעלה אל קדמת עתותיהן. השפה הסנסקריטית איננה אֵם כל השפות האלה, כאשר חשבו לפנים בשגגה, כי אם אחותן הבכירה; השפה המקורית הרת כל השפות האלה, אשר מופתים ברורים ומעשים רבים מוכיחים כי אמנם השתררה בארץ בזמן מן הזמנים בתור שפה חיה, – היתה באמת שפה רכה ומחוננת בכשרון רב להכָּפֵף לכל עבר, להצטרף לצרופים שונים ולקבל תמונות שונות; ולפי ההשערה הנה יוכל היות, כי השפה הליטאית קרובה אליה יותר הרבה משפת סנסקריט. השפה הקדומה הזאת כבר נכחדה מן הארץ, והננו יכולים לברוא לנו מושג נכון מתכונתה רק הודות לדעתנו את בנותיה השפות החיות וקימות עד היום הזה.

כתולדה מחויבת מן המשפט הזה, אשר אמנם נוכחנו באמתותו, היינו, כי העמים הנזכרים למעלה הם קרובים יחד בקרבת המשפחה, הננו מרהיבים גם להחליט, כי כלם יחד הם יוצאי גזע אחד, ומוצאם מארץ מולדת אחת. אולם איה איפה ארץ המולדת להגזע האריי לפני הִפָּלגוֹ לשתי מפלגותיו, המזרחית והמערבית¹, אשר משם נפוצו המון עמים רבים שהסתעפו מן הגזע האריי ללכוד ארצות שונות ולשום את ממשלתם בתוכן? לפנים חשבו החוקרים כי מקום מולדת גזע העמים האלה הוא בארץ הודו. ההנחה הזאת היא כתולדה טבעית מחויבת מן המחזה ההיסטורי הנודע, כי התרבות אשר מצאה קן לה בקרב עמי הודו היא עתיקה לימים מן התרבות אשר הופיעה בקרב עמי אירופה כלם. חכם אחד מתאר בשפה נמלצה מאד, איך נטל אל אירופה לְהִלָּוות אל עמי הודו, ויחדו ילכו לבקש בארץ הקדם את ערש מולדת גזעם. החכם הזה חרץ משפטו, כי העמים אשר התעתדו לשלוט על כל ארצות אירופה הופיעו ממורדי רמות־הארץ הנשאות אשר במרומי ארץ אזיה. זה הוא המסע הראשון. אולם במסעם השני, עת נדדו עמי האריים מארץ מולדתם שנית, שמו רבים מהם את פניהם אל ארץ פרס ואל בקעת הודו.

אפס כי התורה הזאת, אשר יעדה את ארץ מולדת האריים בערבות הציה והשממה אשר באזיה, במרומי ארץ “פַמִיר”, לא האריכה ימים הרבה על שדמת המדעים; איזה מן החוקרים שערו למצוא את ארץ מולדת האריים במקום אחר, בבקעת נהר הדנוי, על חופי הים הבלטי מנגב, וגם על חצי־האי הסקַנְדִינַבִי. רבים החליטו כי אי אפשר היה ללוכדי ארצות אירופה להגיח מארצות הקדם. לפי דבריהם הנה קרוב להאמין, כי שפת עמי האריים ותכונותיהם הופיעו מארצות המערב, ומשם התפשטו לארצות הקדם. איזה מן החכמים נסו גם לצעוד צעדים גדולים לנכח הגבול הקיצוני, בנסותם להכחיש את קרבת עמי האריים על פי מולדתם. בעלי הדעה הקיצונית הזאת חרצו משפט, כי אחדות השפה איננה דיה להוכיח על אחדות המולדת, – ובתור ראיה מוכחת לאַמֵת את דבריהם הראו על ארץ בריטניה, או על איי הים אשר תחת שלטון הממלכה הזאת. על יסוד משפטים כאלה יחליטו, כי קרבת האריים איננה מיוסדת על קרבת המולדת והגזע, כי אם הִנֶּהָ בעיקרה רק אחדות השפה ודרכי התרבות. השם “אריים” איננו כנוי של איזה עם היסטורי, כי אם הוא מורה על קבוצת שפות בעלות טפוס אחד משותף לכלן, ועל מדרגת תרבות בעלת תמונה ידועה אשר היתה לסגולה לבעלי השפות ההן, אחרי אשר נפוצה בקרבם בעת קדומה מאד. השפה האריית יחד עם התרבות הידועה הצמודה אליה נתקבלה בקרב אגודת המון עמים, אשר מבלעדי חרצובות השפה והתרבות, אין כל דבר אשר יאחדם, ואינם מצומדים יחד בקרבת המשפחה והמולדת.

ובכל זאת הנה בקהל החכמים המובהקים מכריעים את הכף אל הדעה, כי יושבי הארצות השונות, ששם תשתררנה השפה והתרבות האריית, מוצאם כלם יחד ממרכז אחד. אם נדַמה לנו כי בעת היות החברה האנושית במצבה הקדום פרועה וריקה מכל השכלה ותרבות, התבצרה באיזו פנה על פני הארץ איזו תרבות העולה במדרגתה על המצב הפרוע של העמים, אשר סביבות המקום ההוא, הנה בארח טבעי נוכל לשער, כי תרבות כזאת לא תוכל להתיחד במקומה, ובהכרח תפוץ משם על ידי שבטי עמים נודדים לעברים שונים, המשתמשים בתרבותם להטיב עוד את מצבם במקום אחר, ונקל להבין כי נושאי דגל התרבות החדשה בכל ארצות תפוצותיהם ינצחו את העמים אזרחי הארץ וירשו את ארצם. למרות פלגות הדעות אשר זכרנו השוררת גם בעת ההוה, הנה באו מרבית החכמים המצוינים, אשר על פי משגב חכמתם הם נחשבים לבני סמך, לידי איזה הסכמה על אדות המקום, אשר משם נפוצו העמים האריים בתחלה על פני כל הארצות. אמנם עוד תקופת ימים ארוכה לפני הבָּקע עפעפי שחר של ההיסטוריה, נאחזו לפי דעת חוקרי תולדות האדם על פני בקעות הארץ רחבות הידים אשר מצפון לים השחור, ים הכספי וְהָאוּרַלִי, המוני בני אדם הקרובים יותר אל גדודי אספסוף מאשר אל שבטי עמים, והאנשים האלה אם אמנם בעצם ראשיתם היתה להם שפה אחת, אך לאט לאט נפלגו ויפרדו כן בשפתם וכן בתרבותם. המוני בני האדם האלה היו לערש מולדת העמים, אשר בקרבם החלה לצמוח השכלת החיים. על פי תכונת נפשם אהבו לחיות חיי נדודים, ובמדה אשר התרחקו הלאה ממרכז מולדתם, כן השתנתה באופן בולט ומוחש תכונתם ותמונתם הרוחנית מן התמונה הכללית אשר למקור מחצבתם. מהם אשר נסעו מזרחה ונגבה אל ארץ פרס והודו, ויתרם נסעו ימה, ויכבשו את כל ארצות אירופה.

שאלת האריים נצבת על מפתן ההיסטוריה אשר לכל אחד ואחד מעמי האריים, והננו נפגשים אתה גם בבואנו לחקור את כל אחת מן הדתות אשר לעמי האריים; על כן הננו מוצאים לנחוץ לנסות לחקור את הדבר לאשורו ולדעת בכלל: מה היא הנחלה אשר הנחילו לנו העמים האלה? אם על פי כל האמור למעלה יֵחָרֵץ משפט, הנה בודאי לא יוכל הקורא ליחל, כי הנחלה הזאת תכלול תרבות משוכללת ומְפֻתַּחַת למדי, או מחברת אחת ומערכה שלמה של השקפות נשגבות. שָׁער שערו לפנים, כי הדעות הצרופות והנשגבות הכלולות בספרי הוֶּדָה (Veda) הן קרובות מאד על פי מולדתן אל שרש התנועה הרוחנית, אשר התחוללה בקרב האריים. כעת ידענו אל נכון, כי אם רק לא נאבה לחטוא אל האמת, עלינו להחל את חקרי תולדות דת האריים מיסודות עוד קדומים וגסים מזה. חוקרי תכונות העמים (Etnologen) יצללו במצולת קדמוניות העתים, למען דעת את האומניות וחרשת המחשבת אשר סגלו להם האריים הקדמוניים, בהשענם במשפטיהם על יסוד המלות המלאכותיות המשותפות לכל ענפי השפות, אר צמחו מגזע השפה האריית המקורית, השוררת בקרב אגודת העמים הזאת, ועל פיהן יוָּכחו לדעתכי התרבות האריית הקדומה היתה גסה בתכונתה עד מאד.

הד"ר טיילור מדי דברו בהאריים יאמר:

"האריים לפני הפלגם למפלגות היו לעם נוסע כעדר ורועה צאן, ויהי נודד בארץ יחד עם עדרי מקנהו, כנדודי אבות העברים לפנים בארץ כנען. איזה מהבהמות הביתיות כבר נמצאו ברשותם, כמו הכלב, כל מיני הבקר והכבשים, אפס כי עוד לא היו להם עופות ביתיים, וכמו כן לא ידעו עוד לגדל בביתם את העז, החזיר, הסוס והחמור. הם ידעו לקלוע מחצלות מפתילי איזה צמחים ידועים, אך טרם עוד השכילו לטוות את הצמר לחוטים, ותחת זה השתמשו בעור חיה ובהמה לכסות בהן את מערומיהם, אחרי אשר גרדו אותם בשכיני צור, ויתפרו אותם במחטים של עץ, אבן ועצם.

“הם התכלכלו בבשר וחלב, אשר אמנם עוד טרם ידעו להכין ממנו חמאה וגבינה. מכל שקויי־השכר (nkeägeistige Getr) נודע להם מי הדבש, אשר הכינו להם מדבש דבורי היער, אך טרם עוד השכילו להכין להם יין ושכר (Bier). ובעוד אשר הענף האריי אשר באזיה לא ידע למלוח את מאכלו במלח, הנה לעמת זה התפשטה מהרה אכילת מלח בין עמי האריים הנפוצים באירופה. במשך ימי החורף שמו את משכנם בבורות אשר כרו באדמה, אחרי כסותם אותם מלמעלה בשדרות מוטות עץ, ויטחו על פניהם טיח עב מאדמת־שרפה (Torf), או מזבל של בקר. בימי הקיץ שכנו בעגלות הערוכות על פי מלאכה פשוטה וגסה, או כי גרו באהלים עשויים מענפי עץ. מכל מיני המתכיות אולי נודעה להם הנחשת, אשר ערכו ממנה צעצועים לעדי, אך את כלי נשקם וכל כלי מלאכתם עשו מצורי אבן. את קשתותיהם עשו להם מקני עצי “טים” הרכים ונוציים… גם השכילו לחטוט בסדני עץ לעשות מהם סירות דוגה לשוט בהן על פני המים, ובמלאכתם זאת נעזרו בקרדומות עשויים מאבן, או כי חרכו את העץ ברצפי עש לעשותו נבוב כחפצם”.

לפי דברי החכם הֵין התאכזרו האריים להמית את הזקנים והחולים אשר בקרבם, למען לא יהיו למשא עליהם, ורבים מהם שחתו את רחמיהם גם על פרי בטנם בהשליכם על פני השדה את הילדים הנולדים להם, או כי המיתום תכף בהוָלדם. את נשיהם לקחו להם אם בקנותם אותן מקנת כסף, או כי חטפון בעשק וגזל. במרוצת העת למדו לאחוז בעבודת האדמה, ואתה יחד הופיע גם הרכוש וההון אשר לאיש הפרטי, והמנהג הזה אחרי אשר נקבע ונתבצר בחיי החברה התהפך לאחרונה לחוקת עולם. מושגיהם הדתיים נוסדו רק על קסם ונַחש ועל אמונות תפלות, אשר הכניסו בלב בעליהן רגשי אימה ופחד; איתני הטבע והכחות המשוטטים בעולם עוד טרם נצטַירו בדמיון בני העם הזה בצלמי בני האדם ובדמותם, והשם הגדול “דִיאוֹס”, תחת אשר בעת המאוחרת היה לשם כנוי לכנות בו את עצם האלהים, היתה הוראתו רק השמים הבהירים והצחים. הם חשבו חשבונות על פי מספר אצבעותיהם, ובינתם קצרה מהשיג מספר העולה למעלה מן מאה.

הציורים האלה, אשר בהם יצוירו דרכי חיי האריים, מצוינים אמנם בעוז רוח מחברם לחדור אל תעלומות קדמות העתים יתר הרבה מאשר בחדודם ודקות תכן ענינם; דרושה מאתנו איזו התאמצות העיון ויגיעת המחשבה למען הוכח לדעת, כי האנשים ההם אשר סגלו להם דרכי חיים כמו אלה כבר הרחיקו ללכת קדימה, וכי מפעלות העם הקדמוני הזה, תחבולותיו, מלאכת מחשבתו ומוסדי חייו, למרות כל גסותם ושפלות ערכם, הם כמקור תקוות רבות ונשגבות לעתיד נאור. האריי הקדמוני עם כל היותו פרא אדם ופרוע במצבו ודרכי חייו, בכל זאת הנהו עולה בהשכלתו על שכניו, וכבר עבר מהלך רב במסלת התפתחות התרבות והשכלת החיים. ביחוד יצטַינו לעינינו מוסדות חיי המשפחה אשר לעם הזה, בהיותם אוצרים בקרבם כח חיים וכשרון כביר להתקדם ולהתפתח. הבנינים העתיקים אשר שרדו אלינו בארצות מושבות האריים, בנינים אשר נועדו בהבָּנותם לבתי מעון, אם אמנם נבנו בעת מאוחרת הרבה מאד, בכל זאת יעידו לנו את עדותם הנאמנה, כי יחד עם עַם נחלת קדומים נחלו להם האריים מראשית ימי העם את הרעיון והתשוקה להתאחד לבתי אבות, אשר כל בניהם נכנעים תחת יד אבי המשפחה המושל בם כרצונו. האריים בכל הארצות אשר לכדו התאחדו לבתי אבות גדולים תחת פקודת ראש המשפחה מושלם ומנהלם. הבנים יחד עם נשיהם ובניהם אשר נולדו להם כלם כאחד התגוררו בבית אביהם, אשר היה לכהן ולשופט לעדה הקטנה המסתופפת בביתו. יכולים אנחנו לתאר עוד שרטוטים רבים מדמות חיי החברה, הכלולה כלה ממשפחות משפחות הערוכות כלן על פי התכנית המבוארת פה. כאשר השתגשגה המשפחה ומספר בניה רבו מאד, עד כי צר להם המקום להתגורר יחד בבית אחד, אז הנה נבנה בית־מעון שני, ששמה העתיק אחד מבני המשפחה את מושבו, אם בן ואם נכד, ויבוא להתגורר בו הוא ואשתו וילדיהם יחד, וכה הניחו את היסוד לבית־אב ושלטון משפחה חדשה. כן תופענה המון משפחות הקרובות זו לזו בקרבת המולדת, ושוות יחד במצבן ובארח חייהן, והן מביטות על בית אבי השבט כעל נקודת המרכז המאחדת אותן יחד. ישוב בני אדם מכונן, על פי תמונה ותכנית כזאת, נוסד גם בארץ הודו על ידי האריים לוכדי הארץ, אשר הנהיגו גם פה את מושבות בני המשפחה מָאֳחָדִים לבתי אבות, כפי מושבות בני הכפרים בארץ הוללנד, איסלנד ובארץ בריטניה בימי קדם. בני המושבות האלה לא עסקו בעבודת האדמה, כי אם היו רועי מקנה ויחיו על צידם, ובבואם אל אחת הארצות להאחז ולהשתקע בה, כבשו את אזרחי הארץ לעבדים ויעבידו אותם בכל מלאכה בשדה ויביטו עליהם כעל מפלגה שפלת ערך ממדרגת ערכם הם.

זאת היא התרבות המסוימת בתמונתה ותכניתה אשר התפשטה בימי קדם, ובכל מקום אשר הופיעה כוננה לה עולם חדש ומשטרי חיים חדשים. יש מעמי האריים אשר התקדמו בלכתם במסלת התרבות, ויעברו את יתר העמים בני גזעם. עוד בקדמות השיגו הם את תקופת כלי המתכות, ובעלות שחר ההיסטוריה הופיעו גם הם חלוצים ומזוינים בכל מוסדי חיים כאלה, אשר כבר השתכללו וצורתם נקבעה בשלמות, ואשר מושגי שלטון אבות המשפחה הטביעו את חותמם עליהם. איזה מהם האריכו ימים גם אחרי כן להשאר בתקופת כלי האבן, ורק בתקופת ימי ההיסטוריה נדחפו דחיפה עצומה, אשר עוררה אותם להתרומם למדרגת לאום ערוך בכל סדרי חיים מתוקנים. מלאכת המחשבת בתמונה זעירת־אנפין ואיזו המצאות מועילות, אשר נראו אצל מרביתם ואולי גם אצל כלם, אמנם אינן נחשבות בהחלט לנחלת קדומים בקרב העם, הן לא עברו אליו מאת האריים הקדמונים לפני הפלגם והסתעפם לסעיפים רבים. רבות מן מלאכות המחשבות והאומניות אמנם יכול יוכלו להופיע בכל אחת ואחת מארצות מושבותיהם לבדה, או כי נעתקו ועברו מעם אחד למשנהו בקרב משפחת עמי האריים בתקופת עת מאוחרת. העמים השונים האלה, בהיותם כלם יחד נצרים פורים משרש תרבות אחת, ידעו לעַבֵּד ולשכלל את צורת התרבות המקורית שלהם, כל עם ועם לפי טעמו ורוחו, ופעמים רבות סללו לה מסלות המקבילות אשה אל רעותה עד להפליא, כאשר עוד נראה הלאה.

האמנם יצלח בידנו החפץ לתאֵר את דת האריים הקדמוניה בצורתה ההיא, אשר היתה לה טרם השתרגה לשריגים בעלי תמונות שונות בארצות שונות? בבואנו לפתור את השאלה הזאת, הנה לא יתכן עוד לנו לחפש יחד עם החכם מכס מילֶר אחרי עקבות הדת האריית הקדמוניה בארץ הודו, ולבאר אותה ביחוד על פי ספיחיה הצומחים בארץ הזאת. הדת ההודית עת נפגשנה בפעם הראשונה, הננו מוצאים אותה מפותחת ומשוכללת די צרכה, מחוננת במפלגת כהנים שומרי משמרתה, עד כי נכיר את עמידתה הנכונה, איך היא נצבת על אחת המדרגות המאוחרות במסלת התפתחותה, מוקדמת במעלה ומאוחרת בזמן מן הדתות הגסות וחסרות הטעם אשר נפגוש אצל עמים שונים בארצות אירופה. והנה אם כי בשאלה הזאת לא נוכל להסכים לדברי החוקר האשכנזי המצוין הזה, בכל זאת הננו נכונים בכל אות נפשנו להֵעָזֵר בדברי חקירותיו לברר ולבאר את הענין מצד אחר, בקבלנו את דבריו, אשר בם יוכיח כי האל הראשי, אשר האמינו בו כל עמי האריים, הוא מכונה בשם אחד בכל השפות אשר לעמים האלה.

בספרו “מחקרי תורת השפות” מעיר החכם מילר, כי המלה “צֵיאוּס”, השם הנקדש והנערץ בתורת האגדה המיתולוגית היונית, אחת היא עם מלת “דִאוֹס”: (Dyaus) בשפת סנסקריט, עם “יודיס” (Jovis) אשר להרומאים (יחס שממנו ממלת יופיטר הוא יודיס), עם מלת “טִיו” (Tiw) אשר בשפת האנגלוזכסים, ואשר השתמרה בה עד היום במלת Tiwdaeg וגם Tuesday (יום השלישי בשבוע), ועם מלת צְיו (Zio) בשפת הגרמנים הקדמוניה.

השם הזה נוצר רק פעם אחת ולא יותר; הוא לא נתגלגל מן ההודים אל היונים, ומהם אל הרומאים והגרמנים. המלה הזאת כבר נבראה והיתה שגורה על שפת בני האדם טרם עוד נפלגו אבות העמים הקדמונים ללשונותיהם ולדתיהם, וטרם עוד עזבו את אדמת מרעיתם המשותפת לכלם יחד, ויפוצו על פני כל הארץ. בהשם הנכבד הזה יכולים אנחנו להכיר איזה מושגים דתיים עתיקים, אשר מצאו להן קן בלב כל העמים בני הגזע האריי.

בדברים המעטים האלה, אשר הציגה חכמת מחקרי השפה לפנינו כעין משל ומופת, או יותר נכון, כעין דוגמה, שואפת זאת האחרונה להראות על אחד מן התוים הראשיים אשר נמצאו כפי ההשערה בקלסתר פני הדת האריית הקדומה. אולם אם באמת נשים את כל תקותינו בחכמת חקרי השפה, בהאמיננו כי היא תחשוף לנו תעלומות רבות כאלה, בפתחה לנו שער אל היכל מקדש כל אלילי האריים, אז נִוָּכַח לאחרונה איך נכזבה תוחלתנו. באמת הנה נוכל למצוא עוד שנים או שלשה משלים המראים על הדמיון אשר בין אלילי הודו ובין אלילי עמי אירופה. אפס כי הדמיון הזה הנהו רק בגבול השפה ובקריאת שם לבד, באין כל שִׁווי ביניהם בעצם. האליל Tiw או Tyr יליד האגדה המיתולוגית של הטייטנים איננו מתאים, לא על פי תכונתו ולא על פי תעודתו ומשלחתו, אל ציאוס ואל יופיטר, ואם גם כי השמות האלה קרובים זה לזה בקרבת מולדת השפה. הדמיון המשוער הזה איננו משתרע על פני כל הדתות, אשר השתררו בקרב עמי האריים, ואם נמצא דמיון מה באיזה מהן, הנהו גם הוא רק במקצת, ואיננו מתיחס אל כל האלים הנקדשים על ידן; למרבית אלילי אירופה לא נמצא אלילים מקבילים לעמתם בקהל אלילי הודו. הראיות וההוכחות הלקוחות מתחום חקרי השפה מביעות לנו אך דברים מעטים על דבר הדת הקדמוניה, אשר הננו מנסים את כח חקירתנו לתארה בכל צלמה ודמותה. אולם בשימנו לב אל השקפות ומנהגי האדם הקדמוני הרועה והציד כאחד, האדם הקדמוני, אשר אותו נחשוב כעת לסמל דמות האריי המקורי ולטפוסו המיוחד, כי אז הנה בלי כל עמל ויגיעה רבה נמצא את התוים היסודיים המשותפים לכל הדתות אשר לעמי האריים. המשפחה הנתונה תחת שלטון אביה וראשה, המתאחדת תחת פקודתו לבית־אב אחד, היא סִגלה לה דת מתאימה אל דרכי חייה ומצבה, דת אשר הופיעה בתור אזור מקיף המאחד את כל בני המשפחה יחד. במת־המוקד (Herd) אשר יִצֹק אורו וחומו במעון המשפחה, – הוא מזבחה, אם מאשר כי על ידו קבורים אבות המשפחה, או מסבה אחרת. אבות המשפחה הם הם בלי תפונה אלהי מעוזה. וכאשר תהי במת־המוקד אשר במעון המשפחה למזבח דתה, כן הנהו גם אבי המשפחה הכהן העומד לשרת לפניו, עד בוא התֹּר גם לו להכנס בקהל האבות אלהי המשפחה, אם רק בנים לו אשר יקברוהו בכבוד ומלאו אחריו את כל המנהגים אשר נהגו האריים. איש זר אשר לא מבני המשפחה לא יוכל לקחת חבל בעבודת הדת המצומצמת רק בחוג המשפחה, וכל אלה אשר לא נצמדו אל המשפחה בחרצובות קרבת המולדת יזרו הלאה מכל עניני הדת ועבודתה. הדת הזאת איננה דת כללית לכל בני האדם (universal), ועל כן לא תתחשב עם כל איש פרטי לבדו, כאשר גם הדת המכוננת על האמונה ב"טָטֶם" לא תבוא בחשבון עם האיש הפרטי, ואין לה כל נקודת מגע עם היחיד, ולוא גם יהי יליד השבט המחזיק בה; בשני המקרים האלה הנה רק עדה וחברה אחת מכרת ועובדת את האלהות של הדת: במקרה האחד – הם בני העדה המתיחשים אל “טטם” אחד, ובמקרה השני – קרובים ילידי משפחה אחת. בהדת הבנויה על יסוד אמונה ב"טטם" האיש הפרטי, מקדיש את עצמו ומוַתר על זכיותיו הפרטיות לטובת השבט ולתועלתו; פה הנה האיש הפרטי מבטל את עצמו ביחס אל הדת, ואם לא בתור חבר בחברת המשפחה הנהו בפני עצמו אין ואפס. החסידות אשר מצאה קן לה בקרב האריים, צדקתם ודבקותם הדתית, מתרכזות ומכונסות רק בדת המשפחה הזכה והפשוטה. היא עוררה והולידה רגשות לב כאלה, אשר היו לכח אדיר בחיי החברה בכל ארצות מושבת האריים, היא המאצלת על חיי המשפחה רוח קדושה נשגבה, מיעדת לחרצובות קשרי המשפחה איזו תעודה נשאה, והיא המפיחה רוח גבורה בלב בעלי בריתה, עד כי רק בזכרם “בית המשפחה ובמת־המוקד אשר לה” יתעוררו למעללי גבורה והיו נכונים להקריב את נפשם על מזבח הדת והמשפחה. גם ברגשי הטרף, בהתמרמרות הפראית והקצף הנורא, אשר בהם הסכין האדם הקדמוני להגן על ביתו ומשפחתו, לבל יחדרו בו זרים מארץ נכריה, יכול נוכל להכיר מעלות רוח ורגשות נעלים ונשגבים, אהבת משפחה וחבת ארץ מולדת, המתחילות לצמח משרש גזען. באופן הזה הנה האמונה הקדומה הזאת, היינו העבודה הדתית לרוח האבות אחרי מותם, אשר היתה רק גרעין אחד במזרע הדת בכלל, יסוד קל בתסיסה הדתית של האדם הקדמוני, התהפכה לכח עצום וליסוד גדול, אשר הרבה עלילה בקרב האריים יתר הרבה מאשר בקרב כל הגוים. על אדות המצרים הקדמונים ידענו, כי ראש רעיונותיהם היה לדאוג לגורל המתים; בארץ הסינים נחלשה עבודת הדת עד מאד בהֵעָדר ממנה הכחות המניעים היותר חזקים. לא כן בקרב האריים, פה התלכדה הדת עם רגש עז ונטיה עצומה לחיי המשפחה, אשר בגללם ובשמם התחזקו האריים במעוז אליליהם ובמשמרת דתם.

אולם העמים אשר עליהם תָּסֹב הפעם חקירתנו עבדו גם אלהים אחרים מלבד אלהי המשפחה. התכונה השניה המובהקת והמְצַיֶנֶת, אשר בה הצטינה הדת האריית, היא העבודה וההכנעה לא לאלים מקומיים, לא לאלים אשר נתיחדו לסגולה לשבט אחד, כי אם לאלים השולטים על כל העולם. בני האדם אמנם יכול יוכלו בכל מקום שהם להשתעבד ולהשתחוות להאל “דיאוס”, להשמים, או לאליל השמים; בכל מקום ומקום אפשר להכיר את אלהותה של הארץ, לרומם ולכבד בכבוד אל את התואמים המאירים בשמים (ר"ל השמש והירח), אשר גם הם היו לנושאי הדת הקדמוניה אצל האריים; בכל מקום אפשר לעבוד את השמש והירח ולהשתחוות להם. אמנם לא נוכל להחליט, כי בלב האריים כבר נקבע המושג, כי לא יתכן ליחס אל העצמים הנזכרים תכונת אל מקומי, או להכירם לאל מיוחד לשבט אחד. אפשר לאלהי השמים להיות בעת אחת גם לאלהי מקום אחד ידוע, ולהתכנות שם בכנוי מיוחד; או כי אחד מן השבטים לקח לו לסגולה את אלהי השמים להיות לו למגן ולמעוז, ויכנהו בשם המתאים אל התעודה אשר שם לפניו. לכל משפחה ומשפחה יוכל היות אליל השמים מיוחד לה לבדה, כפי אשר התיחד לה אלהי המשפחה. כן גם לא נוכל לדמות לנו, כי האריים בעבדם בתור אלהות את גרמי הטבע המופיעים לעיני בני האדם תחת כל השמים, בזו בלבם את המקומות המקודשים מטעם הדת, או כי תעבו צלמי אלילים פסילים ועצמים חמריים מעשי ידי האדם, או תוצאות מעשי הטבע, אשר באמת העריצו והקדישו גם כמו אלה. אמנם הם השכילו ויתרוממו מן המצב הפראי, ובכל זאת לא נמחו מלבם גם רבים מן המושגים שנקבעו בלב כל הפראים, ובכל הצמדם אל איזה אלים נשגבים לא נמנעו מהאמין גם בהמון אלים קטנים וצעירים. באמונתם עוד דמו לראות בהעץ או בהנהר את הרוח השוכן בהם, או את השד המשחית השם את קנו במערת האדמה או בנקרת הסלעים המכוסה מעין השמש. הם אחזו לפעמים בתחבולות קסמים, כמו, למשל, להשביע את הגשם, בהאמינם בתומת לבם, כי רב כח השבועה והאלה לאכוף גם על האלים הנשגבים להריק ארצה את ברכתם כפי רצון הקוסם. העולם כלו מלא לפי אמונתם המון אלים, וכמו ידחקו איש את רגלי רעהו, ובכן הנה דרושה אפוא עצה ומזמה ותחבולות חכמה, למען שמור את השלום והאחוה בין בני האדם ובין אלי המרום.

יתר השרטוטים אשר נראו בפני הדת האריית, ואשר נחשבו כתכונה עצמית ויסודית בקרבה, נכללים בזה, כי בקרב הדת הזאת אין כל מקום למפלגת כהנים, וכי האלים אשר לה נאספים יחד במקדש הדת בתור קהל שליטים ומושלים (monarchischer Panteon). אולם מכל התכונות אשר פרטנו פה אין גם אחת אשר נוכל לאמר, כי היא סגולה מיוחדת רק אל הדת המדוברת, אשר אנחנו עסוקים בהגבלת תארה ותכונתה, ואשר נאמר כי בה היא מצוינת מיתר הדתות. כמוה הנה כל הדתות הקדמוניות הנן משוללות מפלגת כהנים; מפלגת הכהנים מופיעה על אופק הדת רק בהגיע זאת האחרונה אל מרום מדרגה ידועה של התפתחותה, בעת אשר היא משתכללת בכל עניניה ומערכות לבה בפני עצמה, ובעת אשר היא נבדלת ונפרדת מן שלטון ממשלת הארץ. קהל האלים בעלי השלטון המדיני, כמו אגודת האלים המתוארת בשירת הומירוס או באגדות של ספרי העֶדָה אצל הַסְקַנְדִנַיבִים הקדמונים, איננו מורה גם הוא על תגברת רוח הדת, כי אם הוא מורה לנו לדעת, כי הגיעה הדת בדרך התפתחותה אל התחנה ההיא, אשר שם נערכה לשיטה אחת מסודרת, והוא רומז על הדעות המדיניות, אשר שאפה הדת להתאים אליהן בכל מסלת התפתחותה והתקדמותה. באמת הנה בבוא המועד הנכון לשום משטר במערכת האלים, ערכה הדת האריית את מערכת אליליה על פי תכנית חיי המשפחה וסדרי בתי־האבות אשר נקבעו בקרב העם, בהציגה בראש אגודת האלילים את זקן האלים בתור אבי המשפחה; על ידו הוצגו במערכה בניו ובנותיו, מוסבים כלם מהמון עבדים העומדים לשרתם, וגדודי רוחות, מטרניות אליליות (Nymphen) וכרובים שטים ברוח, מתרוצצים ונדחפים בלי משטר סביבותיהם. והנה למען הכיר את התכונה המקורית אשר נתיחדה לאיזו דת בראשיתה, נכבד מאד לדעת איזה הם האלים אשר הקדישו והעריצו בני הכנסיה, ואיך התיחסו אל בני האדם, בעוד אשר דעת מערכת האלים ומצבם במקדש הדת אין לה כל ערך נכבד. אך נקודה אחת בולטת לעינינו והיא מבוררת עד מאד, והיא: כי בעוד אשר הדת הקדומה אשר לעמי בני שם נתיחדה ונסתגלה אל מקום אחד מוגבל, או כי הצטמצמה בחוגו של שבט אחד, הנה נמצא בדת האריים יסוד איתן המתפרץ הלאה ועובר את הגבול הצר הזה. האל המופיע בתחומה של דת בני שם הוא בא במסרת הברית עם שבט אחד, וכל בני השבט ההוא אחוזים וקשורים בחרצובות קרבת המשפחה באבי השבט או בהאל העומד בראש השבט. אמנם גם בדת האריית יש לאגודת השבט וקרבתה ערך חשוב ונכבד בקרב הדת. המזבח הערוך בחוג בני המשפחה הוא מרכז הדת, והאיש אשר גֹרש מהסתפח בחוג בני משפחתו, ממנו הנה נעדרה כבר האפשרות לעבוד את האלים באיזה מקום שיהיה. הננו אומרים זאת, באשר כי מכל דת שמרו האריים את משמרת דת המשפחה, ופעולת אלילי המשפחה רבה מאד על בני העם במובן ההוא שהזכרנו פה. אולם כי הדת הנוכחית, או אם נדַיק לאמר העבודה הדתית, הנתונה לפנינו, אשר על פי קרבת המשפחה הרפודה ביסודה היתה לקשר המאחד את כל בני הכנסיה, היא לא נחשבה בעיני האריים לעצם הדת, היא לא כללה בקרבה את כל הדת כֻּלה, כאשר כן נחשבה בעיני עמי בני שם. ישנם עצמים נשגבים רבים, כן בשמים ממעל וכן בארץ מתחת, או גם מתחת לארץ, הנעבדים בתור אלים, ועבודת הדת המקודשת לשמם היא עולה בערכה ורחבה בגבולותיה מעבודת דת המשפחה. אמנם יכולים היו בני המשפחה לפנות בעבודתם הדתית גם אל השמים, בכנותם אותם בשם פרטי ובכנוי מיוחד, או כי יעדו מקום מיוחד מוקדש לעבודתם, ובכל אלה הנה עצם השמים הנהו מרומם ונשא על כל השמות והכנויים ועל כל המקומות המקודשים לשמו. כפי אשר ראינו אצל האלים אשר לעמי בני שם, הנה הרוחות המתיחדים בתור אלהות בחוג המשפחה פועלים את פעולתם על המשפחות השונות ודוחפות אותן להפָּרד ולהפָּלג אשה מרעותה, בעוד אשר האלים הנשגבים מאצילים את רוחם על המון משפחות העם לאחדן ולקשר את לבותיהן יחד, ובמדה שהתפתחה איזה עדה או קבוץ מדיני, כן התרוממו ויתנשאו האלים הגדולים, אשר נקדשו ונערצו בקרב כל בני העדה במדה אחת שוה, וכן גדל ערכם בעיני עובדיהם. ובכן הננו נוטים להסכים לדעת החכם גוממה, אשר מדי דברו בהאריים ועל דבר עזבם את היסוד הדתי המטה את לב האדם לעבודת הדת המקומית יחוה דעו, כי התרוממות בני האדם אל האמונה באלים, אשר היכלת בם להִלָּוות אל שבטי העמים העובדים אותם בימי נדודיהם, וגם ילוו אתם על דרכם בכל מסעיהם, היא הנצחון הכי־נשגב אשר רכש לו הגזע האריי במסלת התפתחותו בימי נעוריו.

הלאה מן הגבול הזה תשתרע שדמה אשר לא נחקרה עוד כראוי, ואם נאמר להוסיף דרכנו הננו מסתכנים לתעות מן הדרך ולהכָּשל בשגיאות גדולות. בכל הדתות אשר לעמי האריים נקבעה הקרבת קרבנות, קרבנות מסוגים רבים השונים זה מזה במדרגת ערכם וכבוד מעלתם. בקרב איזה עמים נקבע המנהג להקריב קרבן להאלילים סוס תמים נבחר בתכונתו ובמראהו, והקרבן הזה היה נכבד מאד בערכו וגם הוחג ברוב פאר, אך עוד עולים מזה בערכם היו קרבנות נפש אדם. אפס כי כל העמים האריים עוד בראשית ימי התפתחותם שאפו לבטל קרבנות נפש אדם ולהמירם באחרים². ההבדל והשנוי העצום אשר בין דת האריים ובין דתות יתר העמים היו למקור נובע אמונות תפלות; אחרי אשר נכנעו אלה האחרונים לפני האריים, כרעו אתם יחד גם אליליהם, ויהיו נחשבים בעיני המנצחים כאלים זועמים, או כרוחות רעות, וכהני הדת המנוצחת נחשבו כקוסמים ומנחשים, ועוד גם זאת, כי האלים אשר נהדפו משאתם שאפו בכל עוז לשוב אל כנם ואל כסא אלהותם, ולהחיות גם את הדתות המקודשות לשמם, אחרי אשר כבר נכחדו. אבל דת פשוטה וטבעית כדת האריים המיוסדת כלה על יסוד טבעי המלבב את האדם, על קשרי קרבת המשפחה, היא מחוננת על פי טבעה בכשרון מיוחד להתפתח במדה אשר התרבות האנושית צועדת קדימה. עץ רענן כזה הסתעף לסעיפים ולענפים שונים, ומגזעו יצאו דתות רבות אשר היו לסגולה לעמים גדולים ואדירים, אשר הניעו בכחם את גלגלי מרכבת הקולטורה בעולם; ואותן הננו לבאר אחת אחת בפרקים הבאים.

ב. הטייטנים 🔗

האריים באירופה. מצב התרבות וחיי הצבור כפי אשר תארנוהו בפרק הקודם השתרר בקרב עמי אירופה משך תקופת אלפי שנים; עם ראשית הֵאָחֵז האריים בקרב העמים הנכבשים על ידם – החל, ועם זמן הפָּגשם את התרבות הרומאית – כלה. בארצות שונות הננו נפגשים עם מחזה הִצָמֵד יחד חיי משפחה ובתי־אבות אל חיי אכרים בכפרים, התחברות חיי עובדי אדמה לחיי רועים עוסקים בגדול מקנה, המטרה אשר בגללה נאחזו האריים עוד מקדמות העתים בקרב עמים יוצאי גזע אחר. הטפוס המיוחד הזה, אשר נקבע על מערכת סדרי חיי הצבור, היה ליסוד איתן אשר ממנו התפתח השלטון המשועבד (Feodalismus), והננו מכירים אותו בארץ גרמניה כאשר בארץ הודו, בהיות כי דרך אחד ומדה אחת לו בשתי הארצות האלה. שרשיו נמשכים ומעמיקים בעבר רחוק וקדום מאד, והנה הוא נפגש לנו באיזה מקומות גם בעת ההוה.

ברור הדבר, כי כל דבר וענין הנוגע אל התרבות האנושית הוא מתיחס גם אל הדת, אשר באמת הִנֶּהָ אחד מן העורקים הראשיים הדופקים בגוית התרבות. עתה הסכנו לחשוב את הדת הקדומה אשר אחזו בה הסלַוִים, הטייטנים והקלטים, כהד קולה של דת האריים המקורית. הצד המעשי אשר בתורת הדת הזאת לא נקבע בצורה קבועה ולא הָגְבָּל בדיוק, הוא היה רך מאד להכָּפֶף כפיפות שונות ולא נתגרם לתמונה מוצקה, ועל כן היתה הדת המעשית עלולה לקבל תמורות ושנויים לפי רצון בעלי בריתה. ההנחה הזאת הנה היא עוד מוצדקת ובולטת יותר אם נערוך את הדת האריית אל המנהגים והאמונות של הדתות המאוחרות אשר נולדו בקרב עמי האריים בהודו ובנגב אירופה; בה לא השתררה עוד מפלגת כהנים המקוימת על משמרתה בתקף החוק והנמוס, וגם לא ספרות דתית קדושה, למען הגדיל אל נכון את תמונת הדת ואת חוקיה ומנהגיה. הנהר, המעין והאֵלָה העתיקה לימים – לכל אלה נקבעו עבודות דתיות בלוית אגדות מיתולוגיות שנתחברו בימים קדומים לפנינו, אשר אין חקר למדת קדמותם. יסודות שונים שאובים, כן מן הדת אשר הקדימה להשתרר שם עוד לפני בוא האריים, וכן מן הדת האריית, פעלו את פעולתם וגם השפיעו איש על רעהו; ואם כי היסודות אשר הכניסו האריים האצילו מרוחם על העמים הפראים, ויעוררום ללכת קדימה במסלת ההשתלמות, אך בהתמזגם עם היסודות הזרים היו יחד לתערובה אחת, אשר כח פנימי יצוק בה לאחד את יסודותיה לבל יתפרדו עוד. רוחות האבות עוד חיו גם אחרי מותן בהאמונות ומנהגי הדת של צאצאיהם אשר נשארו אחריהם. העמים האלה הכירו את מציאות אלפי יצורי רוח בעלי כח ופעולה המשוטטים בשמים, על פני הארץ וגם מתחת לארץ, – ואל כל אלה פתחו את ידם לכלכלם בכל צרכיהם, וגם לעגו להם; פעם שחדום וירבו להם קרבן ומנחה, ופעם קללום ויאלום אָלָה, והכל כפי אשר דרש המקרה המזדמן לידם. יש אשר הופיעו אלים חדשים, ויש אשר האלים הנושנים התאחדו יחד, ומהרכבתם נולדו אלהים חדשים, או כי אחד האלים העתיק את מושבו אל מקום אחר, ולרגלי כל אלה נהיתה חדשה על אופק הדת. פה נתחדשו גם מנהגי דת כפעם בפעם, ואגדות דתיות נתחברו לרגלי גלגולי מקרים חדשים ועלילות שונות. אפס כי צמיחת מערכה שלמה של אמונות ודעות והשתגשגותה במדה קבועה ומתמדת יצאה לפעלה רק בתחומה של האמונה באיזה אלים ידועים, והיא השתגשגה הלוך והתגדל במדה אשר הוסיפה החברה להסתדר למערכות גדולות של קבוצים מדיניים ואגודות של צבור, עת אשר קהלות יושבי הכפרים התחברו לשבטים, והשבטים התאגדו ויהיו ללאום. האלים הנשגבים היושבים בשם מרום, – תהי נא תולדת ימיהם והתפתחותם מראשית יצירתם איך שתהי, – רק להם נתנה היכלת והכשרון לאחד את הכפרים והשבטים השונים ולאגדם לגויה לאומית אחת. היצורים הדתיים האלה נקראו בשמות שונים בארצות שונות. ואם כי תולדות ימיהם בעצם וראשונה לא נערכו על פי תמונה ותכנית אחת בכל המקומות אשר הקדישו והעריצו אותם, בכל זאת הנה בכל אחת מן התורות המיתולוגיות השונות נמצאו אגדות, תמונות וספורים, אשר כצלמם וכדמותם הופיעו גם במקומות אחרים, מבלי אשר נוכל לדעת את סבתו הנכונה של המחזה הזה: האם נסתבב מכחה של התפתחות שוה ומקבלת בארצות שונות, הבאה לרגלי שווי המצב והתנאים המשתררים בכלן כאחת? או כי הוא תוצאות התחברות העמים השונים יוצאי גזע אחד בעת מאוחרת, עד כי למדו העמים המתרועעים יחד לשאוב איש ממקור רעהו דעות ואגדות המתאימות אל טעמם ורוחם? או כי הוא תולדה מסובבת משתי הנסבות האלה יחד?

הננו לרשום פה רשימה קצרה המצַיֶרֶת את קלסתר פני הדת הקדומה אשר להגרמנים הקדמונים ואת תכונתה. ואף כי חפצנו ומגמתנו הפעם לתאר את הדת האריית המקורית כפי מצבה בעודנה בשפל המדרגה בנתיב התפתחותה, וכפי תמונתה בהיותה עוד נשואה על זרועות עם, אשר עוד טרם התאגד בשלמות לאגודה לאומית, ולתכלית הזאת הלא היינו יכולים להתחקות על שרשיה גם על פי הדרשות אשר דרש הפרופסור רייס על דבר תכונת דת הקלטים, או על פי תורת דת הסלוים הקדמונים, אשר הורה החכם מורפילד בספרו Religious Systems of the World; ובכל זאת הנה בחרנו בראשונה למטרתנו את דת הטייטנים הקדמונים, והננו נותנים לה היתרון בבחינה הזאת על פני יתר רעותיה, כי היא האריכה להתקים ימים רבים יותר מן הדתות הנזכרות, עד אשר נמחו עקבותיה ונכחדה מן העולם מכח התפשטותה של הדת הנוצרית; ומה גם כי הענף הסקנדינבי אשר הסתעף מגזעה, הנה עוד בתקופה לא רחוקה מאתנו בערך הראה את כשרונו וכחו הגדול להתפתח על פי דרכו בתמונה מיוחדת. הדת הזאת בהיותה הנצר האחרון (המאוחר בזמן מכלם) מהדת האלילית, אשר צמחה על אדמת אירופה, היתה לסגולה גם לאבות העם הבריטי, ובגזעה הרכיבו את הדת הנוצרית בעת הִפוֹצָהּ בארצות הצפון, עד כי שרידים רבים ממנה עוד נשארו לפלטה בארץ בריטניה עד היום הזה, ועל כן הנה הדת הזאת גם כשהיא בפני עצמה מענינת אותנו עד מאד.

הגרמנים הקדמונים. סופרי רומא הקדמונים טציטוס ויוליוס קיסר המציאו לנו בספריהם איזו ידיעות על אדות הגרמנים היושבים בגלילות הארץ הנשענים אל גדות הנחלים הריין והדנוי. אחרי הסופרים האלה נסתמה כל ידיעה על אדות הגרמנים הקדמונים תקופת עת ארוכה; נושאי דגל הברית החדשה בימי קדם, אשר באו במלאכות הדת הנוצרית להפיצה בין כל עמי אירופה, חשבו להם לחובה להשקיע בתהום הנשיה את האמונות ומנהגי הדת, אשר אחזו בהם הגרים החדשים טרם הכנסם בברית ההחדשה, ועל כן כחדו תחת לשונם מבלי להודיע מאומה על דבר ארחם והליכותיהם, דעותיהם ואמונותיהם בעניני הדת. כל ידיעותינו במקצע הזה שאובים לנו ממקור סופרי הכנסיה, אשר חיו בתקופה המאוחרת אחרי התקבל הדת הנוצרית בקרב הגרמנים, ואשר היו עוד קרובים בזמן אל תקופת שלטון הדת האלילית. ספרי ה"עֶדָה"³ נתחברו בעת מאוחרת, עת אשר הטייטנים כבר התפתחו ויגיעו למדרגת תרבות גבוהה מזה; בהם יסופרו תולדות העם, תולדות הדת ואגדותיה, כאשר נבאר בבוא התור לדבר על אדותם.

הגרמנים הקדמונים התגוררו במושבותיהם המפוזרים במרחק איש מרעהו, אשר כוננו להם בקרב היערים ונאות־הדשא רחבי הידים, אשר כסו אז את פני אירופה התיכונה. כל קורא יודע ספר בודאי כבר קרא בספרי תולדות העתים על דבר העם הגבור ואמיץ הלב הזה, אשר לא לחנם חתו מפניו הרומאים לוכדי כל הארץ, ובודאי כבר נודע לו מפי ספריו, כי הגרמנים היו גדלי קומה, עינים להם ממראה תכלת, ושערות ראשם חִורי צבע; בודאי הוא יודע גם את משמרת החובות אשר נזהרו הגרמנים מאד למלאותם, את קול תרועתם אשר הריעו על שדה מערכת הקרב, את מנהגיהם המלאים אמץ ועוז רוח, ואת דרכי המוסר הזך והנעלה אשר הצטַינו בהם הגרמנים מעודם. אם נשען על עדות סופרי הרומאים הקדמונים עת נבוא לשפוט על ערך הגרמנים ותכונותיהם, אז נבוא לידי הכרה, כי הגרמנים לא היו פראים ושובבים. הם לא התגוררו בעירות, ולא השתקעו במקום אחד, כי אם העתיקו את מושבם כפעם בפעם ממקום אחד אל משנהו, ובכל מקומות מושבותיהם לא נחלקה האדמה לנחלה לבני המושב לצמתות, כי אם אדמת המושב היה קנין כללי להעדה כלה. לפי עדות טציטוס העבידו הגרמנים את נשיהם בעבודה קשה; הגברים בלו את עתותם בציד חיה ובהמה על שדה הקרב. מלבד סדרי הנהגת העדות והכפרים נקבעה אצלם גם מערכת שלטוני הגלילות, ועל כל גליל הוטלה החובה להצביא מספר צבא ידוע ביום קרב, ועם זה בחרו להם ראשים ומנהלים מקרבם, וגם נאספו לעתים קרובות לאספה להוָּעץ על צפונותיהם. גם בהיותם נפרדים למחלקות וקבוצים נבדלים, וגם בהיותם נכנעים כל קבוץ וקבוץ מדיני תחת פקודת השלטון המקומי ושלטון ראשי השבט, לא השכיחו הגרמנים מלבם את הרעיון, כי בכל נפוצותיהם הנם רק חלקי לאום אחד, לאום המצטין בכל תכונותיו ועצמיותו מן הלאומים האחרים, ובכל עת בוא צר ואויב בגבולי הארץ התאחדו הגרמנים ללאום אחד לצאת כלם כאיש אחד לקראת נשק. את הרגש הלאומי הזה, אשר היה כבריח התיכון בלב כל בני העם, הננו מוצאים בתור רפידה באחת האגדות, המתארת לפי דרכה את שלש המפלגות שבתוך הלאום, אשר כלן כאחת נולדו על פי האליל “מַנַה”, אשר ילדה הארץ להאליל “טוּאיסקה”. אל האליל האחרון הזה פנו הגרמנים בתפלה והודיה לשבח ולפאר את שמו בשירי תודה, בהכירם אותו בתור אבי השבט הגרמני. העם הזה הציב לו מזכרת עולם לכל מקרה נכבד ועלילה רבת התֹּכן, אשר קרו לו בחייו, בשירי התודה אשר חבר לשמם ולזכרם.

אלילי הגרמנים הקדמונים. כה התחזקו הגרמנים במעוז אלילם הלאומי; גם יתר האלים, אשר הזכירם טציטוס, יופיעו לפנינו גם הם לא בתור אלים מקומיים, או בתור אלילי שבטים שונים, כי אם בתור אלים לאומיים. שבטי הגרמנים היושבים על חופי הים הבלטי מנגב השתחוו לאלילה “הֶרְטָה”, אשר נקראה בשמה הזה, לפי דברי טציטוס, מהיותה אלילת הארץ (דומה מאד אל המלה Erde שהוראתה בשפת אשכנז “ארץ”), ובתור הארץ אֵם כל חי כבדוה ויעריצוה בכבוד אל. את יתר אלילי הגרמנים יקרא טציטוס לא בשמם העצמי, כפי אשר קראום הגרמנים, כי אם בשמות וכנויים לקוחים משפת רומא. לפי דבריו עבדו הגרמנים את האליל “מֶרְקוּר” וירוממוהו בתור אביר אליליהם; ולעתים מזומנות הקריבו לו זבחי נפש אדם. כמו כן עבדו את האליל מאדים (Mars) והרקוליס (Hercules), בהקריבם להם מנחה וזבחים מכל מיני בעלי החיים; ואחד משבטי הגרמנים – השְׁוַבִּים – הכיר עליו לאלהות את האלילה “אִיזִידָה”. יוליוס קיסר מספר בספריו, כי הגרמנים מעריצים בתור אל את השמש, את הירח ואת בוּלקַן אליל האש. טציטוס מזכיר בשמותם עוד איזה מאלילי הגרמנים, ובאמת הנה דברי שניהם נאמנים לנו עד מאד. טציטוס, בהעבירו לפנינו את אלילי הגרמנים בשמותיהם, הוא שואף להתאים אל מושגי הדת האלילית הכללית שהשתררה אז בעולם, והוא מציג את אלילי הגרמנים במצב מקביל לעמת אלילי היונים והרומאים, ובלבול מושגים כזה היה למקור שגיאה ומבוכה לדורות הבאים. עוד נכיר לדעת במרוצת דברינו, איך החליפו הרומאים את אלילי יון ורומא זה בזה, ושניהם יחד היו אחדים בעיניהם.

הסופר הרומאי טציטוס ערך את אלילי רומא ואלילי הגרמנים אלה לעמת אלה, והמערכה הזאת השתמרה עד היום הזה בכנויי השמות, אשר כנו בם את ימי השבוע. הרומאים השתמשו בשמות כוכבי הלכת, אשר שמם נקרא גם על רבים מאליליהם, לכנות בשמם את ימי השבוע, והדבר הזה היה נוהג אצלם גם במאת השנים הראשונה למספר הנוצרים; בארץ גרמניה נקראו האלים בשמות אשר נתנו לאלילי הגרמנים עוד בימי קדם, אשר אמנם כפי ששערו אז הם מקבילים לעמת האלילים הרומאים. ובכן הנה העמים המדברים גרמנית קראו גם הם לימי השבוע בשמות אלילי גרמניה המקבילים אל אלילי הרומאים, ויחקו גם בזה את הרומאים כמשפט כל עם לחקות את דרכי העם הגבוה ממנו בהשכלה ותרבות. כעת הנה מחצית עמי אירופה קוראים לימי השבוע בשמות אשר נתנו להם הרומאים, ומחציתם השניה – בשמות גרמנים. הננו להביא פה את שמות ימי השבוע כפי שנקראו בפי הרומאים, ולערכם לעמת השמות אשר נקראו עליהם בשפת צרפת ואנגליה כעת, ומהם נכיר לדעת את האלילים אשר היו לסגולה להגרמנים הקדמונים. בשפת צרפת ואנגליה הם בולטים ומבוררים יותר מאשר בשפה האשכנזית בעת ההוה. ואלה הם:

שמות ימי השבוע כפי שהם מכונים פה נקבעו בשפה הטייטנית ובכל ענפיה אשר השתרגו ממנה, ומוצאם בלי ספק מימים קדומים. על פיהם הנה נכיר לדעת את האלילים אשר היו לסגולה להגרמנים הקדמונים, ואל איזה מן האלילים הרומאים התאימו הם על פי טבעם ותכונתם לפי מושגי בני הדורות ההם. אולם לפי דעתנו הנה אולי משגה ותעתועים תהי מנת חקירתנו אם נאמר להשען על יסודות רעועים כאלה, או בכלל על יסוד חוות דעת הסופרים הקדמונים המדברים במקצוע הזה, ולחרוץ על פיהם משפט על דבר מוצא האלילים הנזכרים, תולדות ימיהם ותכונתם. החכם גרימס עסק הרבה לפתור את השאלה הנוכחית, ועל פי תוצאות חקירותיו המדוקדקות והנאמנות הננו רואים, כי רק איזה חשבון מתעה עורר את לב הרומאים להשוות את האליל הגרמני “אָדִין” או “וָדַן” אל האליל הרומי “מרקור”, באשר כי הגרמנים הקדמונים חשבו את האליל אָדִין כי על פי נטיתו הוא שואף להשביע את בני האדם רצון, והצד הזה הנשקף בתכונת האליל הסב את לב הרומאים לדמותו אל אלילם מרקור, אלהי המסחר והמרכֹּלֶת, אשר יעניק בטובו הון ועושר לאוהביו ולשומרי בריתו, עד כי בחסדו הוא גם מגן ומושיע לגנבי לילה. האליל “טָר” אשר נחשב לבן אומנותו ובן תכונתו של יופיטר היה אליל השמים, בעוד אשר האליל “טִיו” או “ציאו” אשר תורת חקרי השפה המשילהו לא אל מאדים (Mars) כי אם אל ציאוס, – היה אליל המלחמה, והאלילה “פְרֵיָה” אלילת האהבה נדמתה אל האלילה “ונרה”. חוג ידיעתנו בנוגע אל האלילים האלה עוד יתרחב בבוא התור לחקור את תורת ספרי ה"עדה", ואם כן אפוא הנה לפי דעתנו נחטא לדרכי החכמה אם נאמר להפריד את האלילים, אשר מצאו להם מקום במחוזות הנגב במאה הראשונה לספה"נ מן האלילים, אשר נודעו בשמות ההם בעצמם בין הגרמנים במחוזות הצפון במאה הי"א והי"ב. על כן הננו חושבים לנכון להשמיט את חקירתנו על דבר אלילי הגרמנים עדי בואנו לדבר על תורת המיתולוגיה, אשר מצאה קן לה במחוזות הצפון, היינו, בארץ הסקנדינבים.

אם כי הרבו הסופרים הרומאים דברים במקצע הזה, בכל זאת לא המציאו לנו מושג נכון מתכונת הדת אשר השתררה בקרב הגרמנים בימיהם. יוליוס קיסר אומר, כי פעולת הכהנים על הגרמנים היתה רפה ומעטה מאד בערך אל השפעת המפלגה הזאת על שכניהם הגלים, וכי הגרמנים לא התמכרו אחרי עבודת האלילים בקרבן וזבח; אפס כי מכל הדברים הנכללים בעדותו הזאת,הנה אין גם אחד מהם אשר יוכל להתקבל על לבנו, טרם נמצא אות או מופת המעידים על אמתות עדותו. כהסופר הצרפתי רוססא בשעתו, כן ירומם וינשא למעלה גם טציטוס את הפראי, את האיש הטבעי הלא־מחנך, ומשתדל לאסוף יחד את קרני נגהו המוסרי, למען תהיינה לאות ולמופת בידו, לענות את עונות התרבות, את זדונה ומגרעותיה, בפניה. הידיעות אשר נאספו בידינו זה לא כבר על דבר הגרמנים הקדמונים ממריצות אותנו לתת אמון בדברי טציטוס באמרו, כי הגרמנים יִחֲסוּ איזה ערך של קדושה דתית להיערים והחֹרשות, והדברים האלה נאמרו ונשנו פעמים רבות בספריו. טציטוס אינו מפריז על המדה, ואיננו מיחס אל הגרמנים אנשי הטבע איזה צד של אצילות הדעת; הוא אומר רק בפשטות: " הם – הגרמנים – אינם סוגרים את אליליהם בבתים והיכלות מוקדשים לשמם, גם לא יתארו להם פסילים בדמות אדם. הם מכירים את גאון ומשגב העצמים הנשגבים השוכנים בשמי המרומים, והכרתם הפנימית תניאם מעשות כזאת". כאיזה מאות שנים אחרי כן הננו רואים את האֶפיסקופים הנוצרים מהרסים את היכלי האלילים אשר להגרמנים ושורפים את פסילי האלילים אשר בתוכם באש. עם כל זה הנה אין כל ספק, כי המקדש הראשי בכל מקום ומחוז נמצא כפי עדותו של טציטוס בתוך היער, אשר גם בפני עצמו נתקדש מטעם הדת, ואיזה קדושה עצמית היתה חופפת עליו, עד כי אך למותר להקים היכל מקודש לשם האל השוכן בתוכו. השבט התאסף לאספה להוָּעץ על אדות צרכי הכלל, או לשפוט את העם, – תחת עץ אדיר ורענן בתוך היער הנקדש, אשר אדמתו נחשבה לאדמת קדש בתור מעון ומשכן להאלילים, וכל רגל אנוש בל תדרוך עליה; שם הקריבו לשם האלילים קרבנות זבחי בהמה וחיה, וגם זבחי נפש אדם; שם תלו על עצי היער את קשתותיהם וחניתותיהם יחד עם עצמות הזבחים, אשר זבחו להאלילים; העצמות האלה נחשבו מטעם הדת כקדשי הקדשים, עד כי נשאו אותן לפני העם על שדה מערכת הקרב, כסגולת קדש לכל העם. כהני הדת אנשי הקדש הם אשר נבחרו לשאת את עצמות הזבחים ביום קרב, הם נלוו אל חיל הצבא בצאתו למלחמה, ובעת כזאת נתנה בידי הכהנים מלבד משמרת הדת גם תקף מדיני ועוז שלטון, בהיות להם אז העוז והמשרה לענוש וליסר כל איש כפי ראות עיניהם; הגרמנים האמינו כי האלים הולכים אתם בקרב מחניהם לפקד את צבא המלחמה, והכהנים הם ציריהם, אשר מלאו את ידם למשול בשמם. הכהנים היו גם מנבאי עתידות, ובדבר האלים ענו לכל שואל את שאלתו, אם רק הדברים נוגעים אל עניני העם כלו, או בעסקי כל עדה ועדה לבדה. בכל הענינים הנוגעים אל האיש הפרטי היתה המשרה הזאת נתונה על שכם אבי המשפחה. בידי הכהנים נתנה גם המשרה הנכבדה לפקח על הסוסים הלבנים, אשר על פי נחרתם ונהמתם הביעו אל העם את רצון האלילים. איזה זכרונות עתיקים מזכירים על אדות איזו נשים, אשר יצא שמן לכבוד ולתהלה, ונכבדו בעיני כל העם בתור קדושות להאלים ולדתם. גם על נשי חיקם הביטו הגרמנים כעל יצורים, אשר איזו קדושה חופפת עליהן, וכמו רוח ממרום הוערה עליהן.

אם על פי עדותם של הסופר הרומי טציטוס ורבים מסופרי הנוצרים אשר חיו במשך מאות שנים הראשונות לספה"נ נחרוץ משפט, נוכל לאמר כי הדת השוררת אז בקרב הגרמנים לא היתה בעלת שיטה קבועה ומסוימת; האלים לא היו בני משפחה קדושה אחת, הכהנים לא נכללו למפלגה קבועה כמפלגת הכהנים הדְּרוּאִידִים אשר בגליה ובבריטניה, פקודי הדת ומנהגיה התנודדו אנה ואנה וחליפות ותמורות חלו בהם תמיד. נחוץ לזכור, כי כל הדברים המסופרים על אדות דת הגרמנים בספרי בני עם נכר התיחסו יותר אל הדת הלאומית השולטת בארץ בתור דת רשמית, מאשר אל מנהגי הדת המקומית הנהוגה בקרב המון העם. אלה האחרונים התפתחו מאד הלוך והשתגשג; יוכל היות כי כל זאת נעלמה מעיני הסופר בן הנכר, אפס כי וַדָּאוּת הדבר מתגלה לעין רואה בתמונות שונות, אשר רק זה עתה החלו להתחקות על שרשיהן. למען דעת את תכונת הדת של הגרמנים הקדמונים כפי שהיתה באמת ובפועל, עלינו לשום לב אל החגים אשר יוחגו בקרב האכרים יושבי הכפרים, ועל האגדות השגורות בפי אלה האחרונים (בדרך הזה הלך החכם מַנַהרְדְט בספרו (Wald und Feldkunde). ואם כי כל אלה אבדו ערכם בימינו אלה, אפס כי לפנים נחשבו החגים כמנהגי דת נכבדים וקבועים לחובה בתחומה של הדת המעשית, והאגדות כללו בקרבן את השקפת המון העם הדתית. האכר נגש אל המעין הקרוב אל מקום מושבו, שם התפלל וישפוך את שיחו ומשאלות לבו, ויחד עם זה הגיש את מנחתו אל הרוח השוכן בתוך המעין או הממונה עליו, בהשליכו את מנחתו המימה, או כי תלה אותה על ענפי העץ אשר סביבות המעין. בחפץ לב פנו הגרמנים אל הקוסמים והידעונים לשאול את פיהם על דבר מדת חלדם ומנת גורל חייהם, בתתם להם בזה את היתרון על כהני האליל “וָדַן”. העבודה הדתית המקודשת לשם אחד הגבורים מקרב האכרים, אשר שמו וזכרון גבורתו נמסר מדור לדור על פי ספורי אגדות, – עבודה דתית מוחגת בלוית מערכת מנהגים עתיקים, מוזרים ונפלאים, עוררה בלב העם רגשי גיל ועונג יתר הרבה מחגי עם רבי תפארת. והצד השני ממושגי הגרמנים הקדמונים וכח שכלם אנחנו מכירים לדעת מספורי האגדות השגורות על שפתי העם על דבר הגבורים והקוסמים, אשר הופיעו לפנים, וכאשר נחשוב אנחנו, הנה איזה מן היסודות הכלולים בהן הנם מעשים שהיו ושקרו באמת בימם קדומים לפנינו. האמנם נבראו האגדות ההן בעצם וראשונה למען ספר את מפלאות יצורי שחק, אך כשטף העת הָשפלו מגבהי מרומים אל תחתית המדרגה, מהעולם העליון אל העולם השפל? האם תחלת דברי האגדות האלה היו ספורי נפלאות על דבר האלים, אך אחרי כן העתיקום ממקומם וייחסום אל גבורי עם, נסיכים וכדומה להם מבני תמותה? או כי העתקת האגדות מנושא אחד אל משנהו יצאה לפעלה בנטיה מהופכת: אולי נתחברו האגדות בראשיתן על דבר מעללי גבורי מלחמה מבני האדם, על דבר מלחמותיהם העצומות, ועל רגשי אהבתם, ואחרי כן התחלפו הציורים והתמונות האלה עם המושגים על דבר השמש והשמים? האם הספורים והאגדות המסופרים על דבר הקוסמים נתחברו בראשונה רק לתאר את מעללי האלים, ורק אחרי כן בהתהלכם בקרב העם אבד להם כבודם וערכם הראשון, עד אשר השפלו למדרגת אגדה סרת טעם וחסרת ערך? או כי היו בראשונה ספורים על דבר בעלי החיים ואיזו תחבולות ערמה, כאשר כן הסכינו הפראים לספר מדור לדור, אולם אחרי כן בהתרומם העם בהשכלתו התרוממו גם האגדות למדרגה יותר גבוהה, עד כי באיזה מהן הופיעו גם ספורים על דבר הליכות האלים ועלילותיהם? על כל השאלות המתיחסות אל עת עוד יותר קדומה מן העת שאנחנו עסוקים בחקירתה, אין אנו מוצאים כל נחיצות לענות עליהן. אפס כי כל היודע ובקי באגדות המדוברות פה, וכל מבין משכיל אל דבר לאשורו אשר יתאמץ לחדור אל המושגים ואל המצב השכלי של האנשים הטבעים האלה, אשר קבלו את האגדות המושמות לפניהם, לא בתור יצורי דמיון וספורי בדים, כי אם כמקרים ומעשים שקרו בפועל, – הם ידעו לסגל להם איזו ידיעה מתכונת הדת הקדמוניה של הגרמנים; הם יבינו אל דרכי היצורים המוזרים, המכשפות, הגמדים, חיות השדה המדברות בשפת בני האדם, הרוחות והסערות, השמשות והירחים המחוננים ברוח חיים, אשר אפפו את הגרמני הקדמוני – לפי אמונתו הנבערה – מכל עבריו סביב.

דת הגרמנים בעת מאוחרת. הדת הנוצרית אשר התפשטה בנגב גרמניה עוד מימים קדומים הקדימה לעצור בעד התפתחותה של הדת הטייטנית, עוד טרם הגיעה אל קץ השתלמותה הנכונה לה שם. אולם הדת העתיקה הוסיפה עוד להתקים בגלילות הארץ צפונה. היא עברה אל גבול ארץ בריטניה יחד עם הגרמנים הגבורים לוכדי הארץ, ושם האריכה ימים עד המאה השביעית, ואז עוד התחדשו פניה לרגלי הסקנדינבים הקדמונים, אשר התפרצו בגבול הארץ פנימה, ויביאו אתם את הדת האריית בתמונתה החדשה, אשר קבלה עליה על ידי התפתחותה הארוכה בגלילות הצפון, עד בוא התור גם להם להסתפח אל הכנסיה הנוצרית “ולאט לאט זנחו את אליליהם טר ואדין מפני הגואל המושיע”. סופר דברי הימים בדור ההוא החכם בידי (Bede) לא הזכיר מאומה על דבר הדת האלילית אשר השתררה בבריטניה כמאה שנים לפניו; ובבחינה הזאת הוא דומה אל כל מורי הדת הנוצרית, אשר כלם שמו לפיהם מחסום מדבר דבר על אדות הדת האלילית השוררת בימיהם. הדת האלילית אמנם נכחדה בארץ מגורה החדשה, באיי בריטניה, בעוד אשר בהארצות, אשר משם הובאה הלום על ידי לוכדי הארץ, עוד האריכה להשתרר תקופת ימים רבים. בתוך שאר הידיעות אשר שרדו אלינו מן העתים ההן יסופר גם על אדות האלילה הולדה (Hulda), אשר השתררה במאה השמינית בארץ פריזיה, אלילה רבת החסד והחנינה, כאשר יוכיח עליה שמה, המריקה את שפע ברכתה על אדמת הזורע להניב תנובתה, ובחסדה הגדול תומכת בידי צודי ציד דגים. יושבי האי הֶלְגְלַנְד הקדישו והעריצו את האליל פָרְזִיטִי, הדומה בכל תכונותיו אל האליל “אדין” ו"בַלְדוּר"; שם על יד היכל האליל נמצא מעין קדוש אשר שאבו ממנו מים בדומיה מבלי הוציא הגה. שם בנו היכלות, ומהם גם אשר הוקמו בלב היערות, עם חברת כהנים עומדים על משמרתם לשרת לפני האלילים, והם קבלו מאת העם מתן ומנחה, אם תבואת האדמה ואם כסף והון. אמר יאמרו, כי שם הקריבו להאלילים גם זבחי אדם; ישנם גם זכרונות עתיקים המזכירים על דבר פסילי אלילים, וגם על דבר אגודת־פסילי־אלילים משולשת, אך לא נוכל לדעת אם שרש דבר אמת נמצא בזה, באשר כי הכנסיה הנוצרית התנפלה תמיד בקצפה על הדת האלילית, ותסכן להעליל עליה עלילה: עון עבודת פסילים. מן הטייטנים הקדמונים עוד לא שרדו אלינו כל פסל ותמונה; האבדה הזאת אם אמנם איננה גדולה בערכה ביחס אל חכמת חרשת המחשבת, לעמת זאת הנה היא נכבדה מאד אלינו, באשר כי התגלות כמו זאת יש בכחה לפתור את השאלה הנוכחית אשר על אדותיה נפלגו הדעות עד מאד.

איסלנדיה. בארץ איסלנדיה הגיעה הדת האלילית אשר להטייטנים אל מרום קץ התפתחותה. מכל ענפי הדת האריית הנה רק בהענף הזה השתמרו שרידי ספרות דתית, בהיות כי האגדות השגורות שם על שפת העם הן פרי התנועה הספרותית אשר קדמה לפני התפשט שם הדת הנוצרית. הסופר האיסלנדי אַרי (Ari), אשר חי כמאה שנים אחרי התקבל הדת הנוצרית בארץ הזאת, מתאר לנו את מצב עניני הארץ וסדרי החיים אשר השתררו שם כמאה שנים לפניו, בהציעו כל דבר בפרוטרוט ובדיוק נכון. מדברי הסופר הזה נדע, כי מלאה אז ארץ איסלנדיה מהומות ופרעות; דברי ריבות ושפך דמי אדם שמו משטרם בקרב הארץ, איש לא האמין בחייו, וכה גברו המהומות עד כי היו נכונים להרוס את אשיות חיי החברה במדינה. אל התשוקה למעללי גבורה ועוז, אשר דחפה את בעליה תמיד לצאת למלחמה, או להתנפל בחרב מלאה דמים על יושבי ערים שקטות ושאננות, נלותה גם נטיה עצומה למדנים וריבי אזרחים, ותמלא הארץ דם ורצח, וסערת מלחמה בין אחים עוד הגדילה את השאיה בארץ. הפרעות והמהומות האלה האריכו ימים רבים, עדי כי נקבעו במדינה ויהיו למשטר קבוע בחיי יושביה; הם נתקדשו ונתאשרו על ידי ההרגל הארוך, ואספת ראשי העם וציריו לא רדפו את פורעי הפרעות בתקף השלטון המדיני, לא יסרו עושי זדון ורשעה, אם רק לא פרצו את גבולם הרגיל, היינו, אם רק לא יצאו מגדרם כפי אשר הסכינו לראות בארץ. שלטון מרכזי, המושל במדינה בשם כל חברת יושביה לעשות משפט בין משפחה למשפחה, עוד טרם הופיע בארץ. המשפט לכל איש להתנקם באלה אשר הסבו רעה לו או לגואליו וקרוביו, ושִׁלֻמַת נקם זאת היתה לחובה לכל איש אם רק לא יאבה לפרוש עצמו מדרכי הצבור, וכמו נתאשרה ונתקימה מטעם דעת הקהל ותורת החיים. חברת המדינה נכללה ביסודה ממשפחות הנאגדות יחד לבתי־אבות, ככל מושבות האריים; כל בית־אב הוא עדה קטנה, עדת קרובים שארי בשר המתאחדים יחד להיות לעזר איש לרעהו, להגן יחד על עניניהם וחפציהם המשותפים, וכמו כן לעבודת הדת המשותפת ומיוחדת להם לבדם. העבודה הדתית הראשית הקבועה מטעם הדת השולטת באיסלנדיה היא – ההכנעה והעבודה לרוחות האבות שמתו, אשר נערכה על ידי ראש המשפחה. את מתיהם קברו בתחתית הגבעות ובבורות החפורים על ידי מעונותיהם, ובאמת דמו האיסלנדים כי רוחות מתיהם שוכנות בקברותיהם; האמונה השתררה בקרב העם, כי במות המתים הנה רוחותיהם חודרות ונכנסות אל תוך הגבעות. שם הקימו מזבחות ויזבחו זבחים, גם האמין האמינו אז, כי המתים ירוו מדמי הזבחים הנשפכים ארצה. הגבעות נחשבו באיזו ארצות כמקומות קדושים, ותרבינה מאד האמונות השונות על דבר שוכני הגבעות, הרוחות הסוערות והזועמות, וכמו כן על דבר הרוחות הטובות ועל דבר ישען וחסדן אשר תטינה אל בני האדם. את אלה האחרונות כנו בשם “עֶלְפִים” (Elfen) ונחשבו לרוחות זכות וטהורות, בעלות רגשי חסד וחנינה, הדורשות שלום בני האדם וטובתם. ההפך מזה הנן רוחות הרשעים ואנשי הזדון: הן חיות חיי עמל ועוני, והנן משוטטות בעולם בתור שדים ומזיקים, בהיות מגמתן רק להרע ולהשחית את בני האדם.

יחד עם האמונה ברוחות אבות המשפחה שמתו השוכנות כלן יחד בגבעת־הקברים המיוחדת לבני המשפחה, השתררה עוד אמונה שניה, היינו, כי רוחות המתים תעופינה הרחק במרחבי עולם טמיר ונעלם מעין כל חי. המשורר היוני הומירוס מערבב את שתי האמונות ומרכיבן זו בזו יחד. מנהגי קבורת המתים אשר היו נהוגים אצל האיסלנדיים נוסדו רק על מוסדות ההשקפה האחרונה. המת מרחיק לנדוד, הוא הולך בדרך רחוקה, וכל רעיו ואוהביו מלוים אותו על דרכו, בהרחיקם ללכת אתו כפי מדת האפשרות. על רגליו ישימו נעלים, אשר כנום בשם “נעלי שאול”, באשר כי האיסלנדיים קראו לעולם הנשמות בשם שאול. אתו יחד יעלו על המוקד סוסים לרכבה, עבדים ושפחות לשרתו, וגם אשת חיקו הולכת אחריו בנפש חפצה; כל אלה יהיו לו לסגולה בעולם הנשמות אחרי הקבר.

מלבד העבודה הדתית המוקדשת לשם אבות המשפחה אחרי מותם, כבדו האיסלנדיים בכבוד אל את רבים מגרמי הטבע בכל מקומות מושבותיהם; הם העריצו והקדישו מעינות מים קדושים, מפלי־מים, יערים, וגם אבני שדה, ויעבדום. גם השתחוו והתפללו אל האדמה אם כל חי, אל הרעם והשמים. אולם יחד עם הדתות הזעירות האלה השתררה גם דת אחת גדולה, אשר בה השתתפה כל עדת העם, והיא היתה הדת השלטת בכל שבטי העם וגם בחצר המלך. היכל הדת הזאת, הדומה בתכנית בנינו לבית מעון גדול ורחב ידים, היה משמש למטרות שונות; בו התאסף העם לעבוד את האלילים במנחה וזבח, ויהי גם בית מקלט לנוס שמה כל בן מות; בו נעשה כל חוזה ואמנה בין איש לרעהו, ושם נועד מקום לכרות כל ברית ולהשבע שבועת אמונים. על יד כסא רם ונשא מוצג שלחן, ועליו גביע, אשר בו ינחשו להגיד את האותיות טרם תבואנה, במלאותם אותו דם, ונערו את הדם בקנים קטנים מיוחדים לזה. גם עגיל¹⁷ זהב מונח על השלחן, אשר כל איש הנשבע שבועת אלהים ישימהו עליו, ואת העגיל הקדוש הזה ישים עליו הכהן העומד לשרת לפני האלים בכל עת האסף העם לעבודת הדת.

משמרת עבודת הכהן כוללת בקרבה: לשמור את היכל הקדשים, את כלי השרת אשר ישרתו בו, וכל הרכוש אשר הָקדש להיות לקנין אל ההיכל, ולהקריב קרבן וזבח על המזבח אשר בו. עבודת הקרבנות תעשה בקדש כפי המנהגים הקבועים מטעם הדת, אך עיקר העבודה הוא, כי הגישו המזבחה את הדם, ואת הבשר אכלו קהל מגישי הזבח בהיכל הקדש, וישתו יין למכביר, וגם זה נחשב לעצם עבודת הקדש. הכוס הראשונה הורקה לכבוד האליל “אדין”, אחרי כן הללו ויפארו בשירי תודה את יתר אלילי הארץ, ויריקו כוס יין לזכר נשמת המתים. בעת הקריב הזבחים יעתירו מגישי הזבח להאלים לברך את קציר האדמה, לאמץ את זרֹעותם ולהכניע את אויבם תחתם במלחמה, ולהצליח את כל דרכיהם בכל מפעל ועלילה הנוגעים לחיי הצבור. בכל עבודת הדת הזאת אין כל זכר ורמז לפסילים וצלמי אלילים. ואם כי, כאשר ידענו, פרחה מלאכת המחשבה גם אצל האיסלנדיים, אפס יוכל היות כי האלים עוד לא נתבררו בדמיונם בתמונה מבוררת ומוגבלת כזאת, עד כי יוכלו לקבל תמונה מוחשה על ידי מלאכת המחשבת; אצלם עוד לא הופיע משורר וחושב כהומירוס לציר במלאכת מחשבת נפלאה תמונה בהירה מצלם דמות האלים הרוחנית, – תמונה בהירה המוכשרת להתרַשם היטב בהשקפתו הרוחנית של העם. מנהגי עבודת הדת בקרב האיסלנדים היו מלאי דם, פני המזבח האדימו תמיד מדמי הזבחים הנזכרים עליו. האיסלנדים הקריבו גם קרבנות נפש אדם בצר להם, עת אשר סכנה עצומה ואסון גדול היו מרחפים על ראש עדת העם, וזבחים כאלה היו בעיניהם כתחבולה נוראה קיצונית, אחרי אשר מבלעדה אפסה כל תקוה להנצל מן האסון הצפוי; האל הזועם אשר לשמו ולכבודו הוגשו זבחים כאלה יתעורר רק למראה דמי אדם הנשפכים לפניו לכבוש את כעסו ולהשיב את ידו מבלע, או כי בשפך דמי אדם יעוררו רחמי האל לחונן את עמי ולהטיב לו. שפך דמי אדם הוא אות ברית עולם אשר לא תופר, העולה בעוזה ותקפה לפי מושגי האיסלנדים על כל מיני קשרי אהבה ואחוה שבעולם. למען כרות ברית אחות נצח, אשר בכל מקרי החיים ומסבותיהם אין די כח להפירה, היה למנהג קבוע באיסלנדיה, כי שני הרעים כורתי הברית הקיזו דם מבשר גויתם אל מקום אחד ארצה, למען יתערבו דמי שני בעלי הברית יחד, ואחרי כן יתיצב כל אחד מהם על המקום אשר שמה הוזה מדמם. כן נודעו לנו מקרים רבים, כי זבחו האיסלנדים זבחי אדם עת הורידו אניה חדשה אל חוף הים, או בהניחם את היסוד לבנינים גדולים ונכבדים. ואם אמנם היתה הדת הזאת שובבה ופראית ומלאה אכזריות לב, בכל זאת יש אותות מוכיחים, כי באחרונה הרכה את לבה, ורוח חסד וחנינה החלה לנשב על פניה, ורבים מן המנהגים הזדונים והחשוכים אשר מצאו להם מקום בקרבה החלו להשתנות לטוב, וחליפות ותקונים הופיעו על אופק הצד המעשי שבה. כאשר קרבה תקופת הדת הנוצרית לבוא, הרגישו האיסלנדים מראש את התמורה הגדולה העתידה להתחולל לרגלי השפעת הברית החדשה וכי באה העת לזרות הלאה את איזה ממעללי המשובה והאכזריות, תחת אשר הביטו עליהם עד כה כעל מעשים טובים ומנהגים עתיקים נכונים ורצויים. כן הגיעה אלינו הידיעה העתיקה על דבר האמנה אשר נעשתה בין שומרי משמרת הדת הנוצרית ובין שלטון הארץ, לבלי דרוש מאת הגרים אשר טבלו לשם הדת הנוצרית לרצוח את נפש עולליהם החולים והחלשים אשר הסכינו לעשות כן עד כה, ולבלי לדרוש מהם כי יתכלכלו בבשר הסוס.

ספרי העדה, אשר בהם השתכללה תורת האגדה המיתולוגית הסקנדינבית, ותקבל עליה צורה קבועה וקצובה מבלי להתחלף עוד, הם פרי תוצאות ההתפתחות של החברה האנושית ברוחה ושכלה, התפתחות העולה במדרגת ערכה על חקרי השיטה הדתית המתוארת למעלה. רבים מן החכמים בעת האחרונה חשבו ומצאו, כי לא יתכן לחשוב את ספרי הערה כפרי מחשבות הדת האלילית לבדה מבלי כל השפעה חיצונית, בעוד אשר באמת ניכרת בה השפעת הדת הנוצרית, וכן בנוגע לתֹכן הדברים וכן בנוגע לרגשות הלב, אשר הטביעו את חותמם עליהם. הָעֶדוֹת הן שתים במספרן; הספר האחד הוא קדום בזמן, והשני נכתב בזמן מאוחר ממנו. העדה הראשונה (היא נקראת בשם “העדה הבכירה”) והקדומה בזמן, אשר נתחברה בחרוזים ורוח פיוטי נודף ממנה, נאספה ונתחברה כפי השמועה על ידי זימונד זיגפוסון, אחד מן הכהנים הנוצרים הראשונים אשר חי בארץ איסלנדיה במאה הי"א. העדה השניה כתובה בשפה פרזית, וכפי ההשערה הנכונה נתחבר המאסף הזה כשתי מאות שנים אחרי אחיו הבכור. הסְקַלְדִים (Skalden), לאמר: משוררי העם היושבים בחצר בית המלוכה, בראשית ימי הבינים, תקופת העת אשר עלתה השירה הסקנדינבית ותפרח, הלבישו את האגדות הכלולות בספרי העדה בלבוש השירה והסגנון הפיוטי, ויאצילו עליה יופי ונועם. אולם עצם האגדות הן עתיקות לימים ונמסרו מדור לדור בקרב העם הסקנדינבי, ואין אנחנו יודעים מאומה על דבר מוצאן ומולדתן, קורות ימי עלומיהן, ואיך התפשטו על פני הארץ בימים הקדמונים.

את ספרי העדה נוכל לדמות בצדדים רבים אל שירי העלילה אשר נתחברו על ידי הסופר היוני הומירוס. כבאלה האחרונים כן גם בספרי העדה יתיצבו לפנינו האלים כאגודת בני משפחה אחת, אשר כל בניה נאספים אל מקום אחד להועץ על צפונותיהם, ועם זה הנה כל אחד ואחד מהם נשקף לנו מעל במת החזיון בכל תכונותיו והליכותיו המסוגלות לו ביחוד, לכל אחד ספורי עגבים ועלילות־אהבים, אשר קרו לו בימי חלדו, רוח הקנאה אשר קנא לאהובתו ולבחירתו, מהתלותיו ועלילות־משובתו, אשר עולל בימי חייו. גם בספרי העדה האלים הנם – אם נאמר בשפה מדויק – בני תמותה; האלים המתוארים בספרי העדה הם דור חדש, אשר קמו תחת האלים הקדמונים אשר חלפו נגוזו לפניהם, ואולי יבוא גם להם התור להכחד ולעבור מן העולם. הם מכונים בשם אֶזִיר (Oesir), מלה אשר בעצמותה היא מספר רבים ממלת As. מוצא המלה הזאת והוראתה הנכונה נעלמו מאתנו; רבים משערים, כי היא מקבלת אל המלה הסנסקריטית אַזוּרָה “Osura”, אשר הוראתה, כפי אשר יבארו חוקרי תולדות הלשון, “יצורים חיים” אשר נשמת חיים באפם. בספרי העדה הננו שומעים במלת “אזיר” איזה מובן אחר; הם מדברים על אדותיהם כעל אדות אנשי צבא. לפי המסרה בא ה"אזיר" ארצה סקנדינביה ויכבש את האזרחים יושבי הארץ מעולם, באשר כי הם עבדו אלים אדירים ונשגבים העולים במשגבם ורוממותם על אגודת האלים אשר עבדו יושבי הארץ הנכבשת. יוכל היות כי פה צפון זכרון עלילה היסטורית. לפני ה"אזיר" היו בעולם הענקים, וכה היו גדלי מדה וגבהי קומה, עד כי כדור ארצנו נברא כלו רק מגוית אחד הענקים האלה, ואחריהם קמו בעולם מושלים ושליטים מסוג אחר. אפס כי הענקים לא נכחדו כליל והם נמצאים גם כהיום הזה, מבלי גם להמיר את רוחם ותכונתם אשר היו להם לפנים; שירי העדה יביעו רגשי פחד, פן ישובו הענקים הנוראים האלה להופיע על פני הארץ להדוף מפניהם את המושלים ממלאי מקומם, ולקחו את השלטון מידם.

האגדה הסקנדינבית עוסקת הרבה במעשי בראשית. מלבד האגדה הידועה על דבר הפלג הענק הגדול אימיר (Ymir) והתפרדותו לחלקיו השונים ישנן עוד אגדות שונות המדברות על אדות יצירת העולם מצדדים שונים. הננו להביא פה אחת מהן, וזה תכנה: טרם עוד נוצר העולם השתרע מעבר אחד “נִיפֶלְהַים” – תחום החשכה, הערפל והקור, ומעבר השני “מוסְפֶלְהֵים” – גבול האש והחום; ביניהם בתוך השתרע היאור הגדול “גִּינוּנְגְ” (התֹּהו והבֹּהו), אשר שפתו הצפונית כֻּסתה בצעיף קרח, בעוד אשר בשפתו הדרומית הרתיחו מימיו וישטפו בעצמת גליהם, ומהתנגשות הקור והחום, תהי נא באיזה אופן שתהיה, ומהתמזגותם יחד – נולדו החיים. ישנן אגדת קדמוניות, אשר תכונתן מעידה עליהן כי נולדו על ברכי החברה האנושית בעדנה במצב גס מאד, והן מספרות, כי נוצר האדם משני כפיסי עץ, ואיך היום והלילה הם הרכבים הנוהגים את מרכבת מאורות השמים; או כי תספרנה על דבר הפרשים, היינו השמש והירח, הנמלטים על נפשם מפני הזאבים הרודפים אחריהם, ועוד אגדות כאלה. נכבדה בערכה מזה היא האגדה, אשר שירה נעימה מרחפת עליה, הנושאת מדברותיה על דבר התחלק העולם כלו לחלקיו: ל"אַסְנַרְד" והוא גן האלים, ל"מִידְגַרְד" – והוא מקום מעון בני האדם, ול"אוּיִטְגַרְד" – העולם החיצוני. בהמחלקה הראשונה יתנשא בהדרת תפארתו כסא הכבוד אשר להאליל “אָדִין”; כסא הכבוד הזה יכונה בשפת המיתולוגיה בשם “חֲלִידְסְקְיַלְף” (Hlidskialf). בשבת האליל על כסא כבודו הוא צופה ויודע כל הנעשה בכל מקצעות מרחבי העולם כלו (אם כן אפוא אולי הוא רומז על השמש?). התחום השלישי נקרא בשם “יוֹטוּנְהֵים”, מעון הענקים, והוא תחום גדול ורחב ידים המשתרע על גבול עולמנו הזה בשפתו הקיצונית, ומכוסה כלו בשכבת קרח עולמים. מתחום מושבות האלים אל תחום מושבות בני האדם ישתרע גשר ארוך, וזה שמו אשר יקראו לו: “בִּיפרוֹסְט” (Bifrost), והוא הוא הקשת אשר בענן.

האלים נאספים לאספה ממקומות שונים; אולם הנקודה הראשית והמרכזית, אשר שמה נאספו האלים מעברים שונים, נמצאת תחת אֵלָה אחת, אלה גדולה גבוהת קומה ורבת הענפים, כאשר כן הסכינו לעשות גם הטייטנים באספותיהם הם. “אִיגְדְרַזִיל” – הוא עץ גדול, רענן ואדיר, תפארת הבריאה כלה, אשר לא יבושו גם האלים לשבת בצלו; העץ הזה עומד ומתקַים מן העולם ועד העולם, הוא רעו ובן לויתו של הנצח, ומקצה חלל העולם ועד קצהו אין כל דבר אשר יערוך אליו במשגבו ותפארתו; ענפיו, סעיפותיו ונטישותיו, תארכנה תשתרענה על פני כל השמים. תחת דליותיו יָקֵר המעין “מִימִיר” – מקור הדעת והבינה, אשר ממנו ירוה צמאונו האל “אָדִין” יום יום. בקרבת המעין יתנוסס ההיכל המפואר מעון שלשת האחיות האלילות הנקראות בשם “נוֹרָנוֹת” (Norn). – דומה לזה היא גם האלילה הרומיה “פַרְקָה”, אלילת גורל החיים, וגם שם הנה נצמדו שלש אחיות לאגדה אחת), אשר על פי החוקים אשר תחוקנה הן תתנהל מערכת כל החיים, ובידן גם נתנה משמרת החוקים האלה למלאותם; התעודה הראשית אשר נועדה להם היא להגביל לכל איש ואיש את חלדו ומדת ימיו, ואלה שמותיהן: אוּרְד – העבר, וֶרְדַנְדִי – ההוֶה, סְקוּלְד – העתיד. הן תשאבנה יום יום מים מן המעין ויצקו אותם על ענפי עץ הנצח, למען היות עליהם ירקרקים ורעננים כביום צמחם ולא יבֹלו נצח, והן הגן גם בעוזריו ותומכי ידו בהאָבקו עם אויביו הרבים, מאשר כי הנחש הגדול אשר אין חקר למדת גדלו לא ירף אף רגע מכרסם את שרשיו, – ר"ל של איגדרזיל, – והן מגינות עליו מפני כל הסכנות הרבות המרחפות על ראשו תמיד. האגדה המיתולוגית הזאת על דבר איגדרזיל, אשר שרשיו נעוצים ומעמיקים אל מרכז כדור הארץ בפנימיותה, צמרתו נשאה ומתרוממת לשמי מרומים, וענפיו משתרגים ומשתרעים במרחבי שמים, – נכבדה מאד על פי תכנה וערכה, באשר כי בה נמצא את האלהות המרכזית, נשמת עבודת הדת המקודשת לעצי השדה אשר השתררה בקרב הטייטנים.

האלים אשר בספרי העדה. עתה נשימה לבנו להתבונן אל האלים אשר היו לסגולה מיוחדת להדת הזאת. האליל אדין יתואר בספרי העדה בתור יוצר העולם, ותמונתו אשר היתה לו ביום ברוא שמים וארץ השתמרה אצלו עד היום. הוא הדף משאתם את דור האלים הקדמונים בעלי התהו ובהו, ויהי לראש אגודת האלים החדשים והאדירים, אשר מלאו את מקום הראשונים, וישלטו תחתם בעולם¹⁸. לפנים שערו להם החוקרים את האליל אָדִין בתור ראש ומנהל, אשר בתקופת ימים קדמוניה, טרם עוד ידעה החברה האנושית לרשום את תולדות ימיה וקורותיה בספר, נהג הוא את עמו – אחד משבטי האריים – בדרך מסעם, בהעתיקם את מושבם מאזיה ארצה נורבגיה. הוא המציא בחכמתו את מלאכת המחשבת ומעשה הכתב, וגם יצר את השירה והמליצה. כל אלה מרוממים את כבודו וערכו בתור גבור הרוח רב עליליה במסלת התרבות וההשכלה, זאת אומרת, איש המעלה, אשר בגלל השקפותיו הנשגבות הוא גבוה מכל העם, ואשר גמול מפעליו הגדולים אשר עולל לעמו הורם בראשונה למעלת גבור נערץ רב תהלה, ואחרי כן הקדישוהו וינשאוהו למעלת אל אדיר. באמת הנה עבודת הדת המקודשת לשם האליל “אדין” או “וָדַן” היא אחד מן המחזות היותר עתיקים הידועים לנו, אשר הופיעו בתחום הדת של הלאום הגרמני. מראשית היותו היה הוא לאלהי הגרמנים הדרומים. תכונתו המקורית, כפי שהיתה בעצם וראשונה, היא תכונת אליל הרעם. אם יש איזה יחס וקשר לשמו הפרטי עם המלה האשכנזית “Wüthen” (ר"ל הסתער, ובשפה השטלנדית “Wud”), או עם המלה הסנסקריטית “Vata” – שמו הפרטי של אליל הרעם, בכל אופן שיהיה, הננו מכירים כי מראשית היותו הנהו אל זועם מרעיש עולם, וסביביו נשערה מאד. האגדה הקדמוניה על דבר ארחות האל הזה והליכותיו עוד לא ספה ולא נכרתה מקרב העם גם בעת ההוה; האכר בתמת לבו עודנו מקשיב את קול צעדיו בסופה וסערה בקרב היער. “הנה “וָדַן” הסתער ממקומו לצוד ציד”, יאמר האכר לתומו; האל הזועם והסוער יצא ממעון קדשו עם לוית שריו וסגניו העוטרים אותו, ואוי לאיש אשר יפגשהו בדרך! הגרמנים הקדמונים חשבוהו לאל חונן ומטיב, אשר בטובו וחסדו ימלא לבני האדם את משאלות לבבם; ובלי ספק הצד הנאור הזה הנראה במזגו ותכונתו הסב את לב סופרי הרומאים הקדמונים להעמידהו במקום אלילם מרקור. לעמת זה הנהו מתואר בספרי העדה בדמות אל שואף קרבות, והנהו מגן ומחסה למעוררי מלחמות בקרב הארץ, כאשר כן יאתה לאביר האלים העומד בראש עם מרגיז גוים ולוכד ארצות, אשר סערת מלחמה סוערת תמיד בחבו. הוא מסית את בני האדם להתגר מלחמה זה בזה, ומעטיר בעטרת נצחון את בחיריו גבורי המלחמה; הוא יקבל בזרעות פתוחות את הגבורים הנופלים חלל במלחמה פה על הארץ, ויספחם אל גדודי צבאותיו הערוכים תחת פקודתו בשמים ממעל; שם יסתופפו אתו יחד בהיכל הגבורים¹⁹ Walhalla"" בחדרי תפארת. לעזר כנגדו בעבודתו הרוממה ולגמול טוב לקדושי עליון אלה עומדות על יד האליל “אדין” בנות השמים הנודעות בשם בוחרות “Walkerja”²⁰. הצדיקים היושבים בהיכל הגבורים מבלים את עתותיהם בתגרות ומערכי מלחמה בלי הפוגות, אפס כי הנפצעים במלחמות נצח אלה מתרפאים מפצעיהם כרגע. הם מתעדנים תמיד על משתה וכרה ההולך ונמשך נצח, והמטעמים הערוכים מתחדשים תמיד בלי הרף. כבכל האלים הגדולים רעיו נכרו גם בהאליל “אדין” עקבות תכונה פראית, כאלו התגורר או התחנך מנעוריו בין פראי אדם. הוא מתהפך לנשר או לאיזו חיה למן השיג את מטרתו, ולפעמים יעולל עלילות נתעבות המשפילות את כבוד אלוהותו. אפס כי הוא שואף להתקדם ולהשתלם, ובזכות זה יתארוהו ספרי העדה כאל נאור מעוטר בכתרת של אור. שם הוא מכונה בשם “אבי כל היצורים” “אדון התבל ויוצרה”, אשר חנן את האדם בנפש חיה אשר לא תכחד נצח; “אדין” – לפי דבריהם – איננו מצטרך למזון וכלכלה ולא יטעם כל אכל, ועל כן לא יקח כל חלק במשתאות היין בהיכל הגבורים. כן יקָרב “אדין” אליו את בחיריו, את גבורי העם להושיבם אתו יחד בהיכל הגבורים; והרשעים ירדו לגיהנם, ארץ ממשלת “הֶלַה” אלילת השחת, אשר בתחתיות הארץ.

האליל “טר” או “דוֹנֵר”, הרעם, נחשב לאל אדיר העולה בעוזו ובגבורותיו על כל האלים. כאשר ראינו הנה הציגו אותו סופרי רומא במקום יופיטר, או כי שמוהו לאל מקביל אליו, אפס כי באמת הנה תכונתו גסה ופראית יתר הרבה מיופיטר. האליל “טר” נוסע במרכבה הרתומה לשתי עזים, ובין יתר קניניו הוא שולט בשלשה דברים המחוננים בסגולות פלא, הנמצאים ברשותו והוא עליהם לבעל ואדון. האחר מהם הוא – הפטיש מְיֵלְנִיר (Mjölnir), אשר נגדו נחשבו כקש גבעות ענק וצורי עד, אשר יתפוצצו כשבבים מהלמות הפטיש אשר בידי האליל; השני – אזור הגבורה, אשר יאציל מכחו וגבורתו על האליל, להוסיף לו כח משנה בכל עת לבשו אותו; והשלישי – צמד נעלי־יד עשויים מקשקשים, אשר ילבשם על ידיו בכל עת אחזו את שריונו. רבות הן האגדות אשר התהלכו בקרב העם, המספרות על דבר גבורת האל הזה, ועל דבר מלחמותיו הגדולות אשר נלחם בהענקים, אשר הציקו לו מאד בערמת לבם וירבו את תלאותיו, ואיך לכד את הנחש “מִידְגַרְט” הרובץ במצולות ים ומקיף את הארץ סביב. האל “טר” בהיותו אליל הרעם הוא מתיחס באיזה צד גם אל עבודת האדמה, והדבר הזה מרומם את ערכו, ומְצַיֵּן אותו בתור בעל תכונה קבועה ונשגבה. השפעתו רבה גם על זווגי בני האדם, כי על פיו יבאו האנשים בברית הנשואין עם נשיהם, ועל כן נהגו האיסלנדים להשמיע מהלמות בפטיש מכה על הסדין ביום חתונותיהם ובכל חגי נשואין בתור סמל האליל הממונה על הנשואין. “טר” הוא בן להאליל “אדין”, אשר ילדה לו אשתו פְיֶרְגִין (Fiörgin) אלילת הארץ, והוא יחיד לאמו, אך לא כן לאביו, אשר בנים רבים לו מיתר נשיו. עבודת הדת המקודשת לשם “אדין” היא אחרת מן הדת המקודשת לשם טר, והדתות האלה, אם כי נפרדות ושונות הן על פי מולדתן ומוצאן, התאחדו יחד כפי הנראה עוד בתקופת עת קדמוניה מאד.

ספרי העדה יתארו את האליל “טִיר”, אשר יֻלַּד ל"אדין" מאשתו הענקית, בתור אליל השוה בערכו ותכונותיו אל האליל “טִיו” (Tiw) או צְיוֹ [אליל גרמני, אשר לפי תורת חקרי הלשון הוא מקביל אל ציאוס או יופיטר, אפס כי הסופרים הרומאים יעמידו אותו במקום מאדים (Mars)]. בימים הקדמונים ההם, עת נחשב “טִיר” לאל גדול ואדיר, אלהי החרב והחנית היתה עבודת דתו נפוצה מאד בארצות שונות באירופה. לא כן בספרי העדה, שם התמעטה דמותו ונקל ערכו, והוא מופיע לעינינו בתמונה חורת צבעים, ואך חזון יקר הוא לראות אותו בתור גבור רב־עליליה בכל החזיונות הערוכים לעינינו בהאגדות המסופרות שם. הפכם הם האלילים לוקי (Łoki) ו"בַלְדוּר" המתוארים בכל תקף צבעיהם הבהירים. האליל לוקי (על פי תורת חקרי המלין הוא אליל האש) מצד אחד הנהו אחי “אדין”, ומצד השני הוא בנו אשר ילדה לו אשתו מבנות הענקים. תכונתו איננה קבועה והיא מתנודדת חליפות: לפעמים הוא מתהלך עם רעיו האלילים ברגשי חנינה ואחוה, יתמכם בעצותיו המחוכמות להחָלץ מתלאותיהם וממצבם המעיק, ויש גם אשר ישעשע אותם בשעשועי עדנים. אך במרבית המקרים יופיע לוקי כסמל הרשעה והזדון והערמה; הוא יורד מטה מטה ושוקע ברפש עלילות תועבה; בו מוטבעת הנטיה להתהפך לאל רע־לב בהחלט, להיות לאל מלא זדון, בעמדו לשטן על דרך יתר האלים להפר את מחשבותיהם ולהניא את חפצם, וגם יתאמץ לשום מכשול על דרכם ולהמיט עליהם כל סכנה ואסון, עד כי אֻלצו לגרשהו מגבול ממלכת השמים. מכל האמור פה הננו רואים כי מצב האליל לוקי בקרב עדת כל האלים הנהו כמצב השטן בקרב קהל מלאכי מרום, וכגורל השטן, לפי האגדה אשר התנחלה בקרב הנוצרים, נכון גם לו הגורל לחיות חיי עוני ותלאה, לשבת אסור בזיקים עד בוא הקץ לתבל ומלאה. לעמתו הנה האל בלדור, הנולד להאליל “אדין” ופריגי רעיתו, הנהו בחיר האלים והנאור מכלם. כאפולון היוני יש לו גם איזה יחס וקשר מצד השפעתו ופעולתו אל האור, כל פחתת ומגרעת לא נמצא בו, ולא ישחת מטהרו נצח; בידו נתנה גם משמרת הצדק והמשפט, ובתומת לבו יוציא משפט צדק תמיד, ואת משפטי פיו אין להמיר ואין לשנות. האל הנאור הזה, אלהי הצדק והתום, אשר סביבותיו חשרת אור, המרחף בעולם מלא נגה וזוהר שמים, הוא יושב בהיכלו המופיע בהוד תפארתו, היכל התפארת הנקרא בשם “בְּרַיְדַבְלִיק”, עם אשתו האלילה היפהפיה “נַנַה”. האלילה הזאת ילדה לו בן, והוא האליל הידוע “פָרְזִיטִי”, אליל הצדק, התום והמישרים. על פי עדנת רוחו, טהר נפשו וישרת מעלליו הוא אהוב ורצוי לכל אחיו האלים הדורשים את שלומו וטובתו בלב שלם, ומכירים את משגבו ורום מעלתו. האליל “הֵימְדַל” הנהו גם הוא אל טוב וחנון, נעלה ונאור; הוא עומד על משמרתו על יד הגשר “בִּיבּרוֹסְט” לשמור את קהל עדת ה"אֶזִיר". אמור יאמרו כי הוא ער תמיד ושנתו מעטה עוד משנת הצפור, עיניו תראינה עד למרחק אלפי פרסאות אם ביום ואם בעתותי ליל; הוא מקשיב את קול תנודת כל עשב בצמחו על פני הארץ, או קול צמיחת שערות צמר בעור הכבש. האליל “בְרַגִי” הוא אליל השירה והמליצה, בחיר המשוררים אשר בין עדת המשוררים הסקנדינבים (Skalden).

בשורה הראשונה בין המין היפה אשר לעדת האלילים נצבת פְרִיגָה, אבירת כל האלילות הסקנדינביות, רעיתו ואשת בריתו של האליל “אדין”, מטרניתא כבודה ורבת הכח, גדלת דעה ויודעת תעלומות חכמה, עד כי מפיה ישאלו עצה גם אלי המרום, ובשמה ישבעו כל בני האדמה; פריגה היא האלילה הממונה על ברית הנשואין, ולתשועתה יחכו כל עקר ועקרה. אמנם על יסוד חקרי המלין כבד מאד, ואולי גם לא יתכן, להבדיל את פריגה מהאלילה “פְּרֵיָה” אשת האליל “אָדוּר”, בעוד אשר באמת זאת האחרונה נופלת ממנה בצניעותה ובדרכי מוסרה, ועל פי קלות דעתה בבחינה ידועה היא קרובה יותר אל אלילת האהבה. האלילות המנויות בספרי העדה הן כלן בעלות תמונה חורת צבעים, ובזה הן נופלות בערכן מן האלילים הגברים. מלבד אלה ישנן עוד אלילות שונות הנזכרות באגדות הסקנדינביות, עד כי נסו להעלות בחשבון את שמותיהן העולים עדי כדי שנים עשר במספר, והן מקבילות על פי תכונתן אל שנים עשר ראשי האלילים; אפס כי השמות האלה הנם באמת רק שמות הכנויים של התכונות אשר התגלמו בעצם האלילות ובתמונתן הרוחנית, ואי אפשר לחשוב אותן לאלילות נפרדות נמצאות בפועל; הן הנן רק מדות שונות של איזה אלילות.

כקול יללת תוגה המקפת את כל חוג משפחת האלים, אשר בספרי העדה, תצלצל באזנינו האגדה הנוגה המספרת לנו את תולדות התלאה והצרות אשר מצאו את בלדור במותו, באשמת זדון לב האליל “לוקי”, אשר הסב במותו, ובזה הכעיס האל המרצח תמרורים את כל משפחת האלים. האלים מצטערים, סובלים ונדכאים מכאב לב ושברון רוח, וידם קצרה להסיר ולמנוע את האיד והאסון המתחוללים עליהם. האלים מתאחדים כלם וכאיש אחד יתאמצו לחלץ את בלדור משאול תחתיות, אך ידם לא תעשה תושיה. הודות למאמצי הכח המשחית ההוא, אשר הדפהו אל מעמקי שאול, ועודנו עומד כצר לסכל את תחבולות האלים המשתדלים להציל את האובד²¹.

איזה מן החוקרים הדרשנים, הדורשים על כל האגדות הקדמוניות תלי תלים של דרשות ורמזים, משתדלים לבאר את האגדה על דבר מות בלדור כרומזת על המחזה הגדול הנראה לעינינו תמיד בחיי הטבע בתקופת עתותי השנה. לפי דבריהם הנה נחשב בלדור בעצם וראשונה לאלהי אור השמש, או יותר נכון, אלהי יפעת הנוגה אשר לתקופת האביב והקיץ. אולם בהגיע הקיץ אל מרום קץ אורו וחומו, השמש תחת לאסוף נגהה לאט לאט, הימים הולכים הלוך והתקצר, וימי הגשמים, הקור והקרח, ממשמשים ובאים, תחת תקופה חדשה בתקופת השנה, ואת המחזה שערו להם יושבי ארץ סקנדינביה, כמו יגוע בלדור עם יפעת זהרו ואורו וירד ביגון שאולה. האלילה “ננה” אשר בריתו היא סמל דמות חיי הטבע בימי הקיץ, תקופת חיי הפרחים וצמחי השדה, הנובלים, נקמלים ומתים לשחת בבוא קץ הקיץ, ואתם יחד תגוע גם האלילה, אשר בדמותה התגלמו חיי הצמחים, הצמיחה והתנובה אשר על פני האדמה. ובכן הנה נצמדו בלדור וננה יחד בחייהם, וגם במותם לא יפרדו והם גועים יחד. המחזה של החצים ואבני הקלע אשר ירו האלילים על בלדור הוא רומז על הרעמים והברקים המתחוללים בימי הגשמים, ולפי מושגי ימי קדם נחשבו הרעמים והברק כחצים אשר יורו אלילי המרום מקשתותיהם הדרוכות.

הדרשה הזאת אולי היתה צודקת בפני עצמה, לוּ לקחנו את כל אחת מן האגדות הצפוניות לנתחה לנתחיה בפני עצמה מבלי להביא אותה בקשר ויחס עם יתר רעותיה. אפס כי למאספי האגדות, מחברי ספרי העדה, להם היתה השקפה אחרת. הם השקיפו על הדבר הזה לפי נקודת הראות שנקבעה בקרב האגדות בעת שנתאזרחו בקרב קהל העם. בקראנו בספרי העדה את ההשקפה המלאה עצבון ותוגה על מות בלדור ועל תוצאותיו המעציבות, הננו רואים הכחשה גלויה אל ההתחכמות הנפרזה של הדרשנות המדעית. ספרי העדה מתארים בצבעים שחורים את המחתה והיאוש אשר קמו אחרי מות בלדור בקהל עדת האלים ובחיי העולם כלו. עם מות בלדור – הננו קוראים שם – החלו האלים להרגיש ולחוש כי קץ ממשלתם הנה בא, ואתם יחד יסופו יכלו גם תבל ומלאה, – אותה התבל המתנהלת על ידם ובכחם, הקשורה בהם בקשר אמיץ לבלי הפָּרד מהם, או במלים מדויקות מזה, אשר מציאותה תלויה במציאותם הם. התבל נהרסת ומתערערת, ותחת חרבות מפלתה תמו נכחדו גם האלים כלם; וגם זה לטובה, באשר כי חטאת נפשם צרורה וקשורה בם ובמשפחתם לכלותם ולהשמידם עד מהרה, מבלי יכלת עוד להאריך נפשם. אז תבוא השמש בעולם האלילים והיה נשף, – הוא “נשף האלים” (Ragnarek), כאשר תכנינה אותו האגדות הנושאות מדברותיהן על דבר חרבן העולם הקדמוני; אז תתפרץ בעֵרה נוראה ואיומה, ובמוקדי אִשה הגדולה השרף תשרף תבל כלה ואיננה. ואם אמנם גם אחרי כל אלה עוד נשארו על תלם מעון־האושר ומעון האסון ואי־האושר, ששמה נמלטו איזה מן האלים הנסים מן המהפכה, והם מוסיפים להתקים במקום מפלטם החדש; אפס העולם בכללו השתנה תכלית שנוי, ויקם עולם חדש; וגם משפחת אלים חדשה הוקמה לשום בו משטרה. האלים החדשים הרכים והעדינים ונעימי המזג בבואם למשול עלי תבל מצאו לפניהם עולם חדש בהחלט, עולם העולה על ההולך לפניו בצדו הרוחני והמוסרי.

לו היתה באמת תורת המיתולוגיה הצפונית הזאת פרי הגיון לב הסקנדינבים ויצירה רוחנית מקורית, אשר יצרו בעיונם הדתי, כי עתה מצאנו בה אות ומופת על הכשרון אשר חוננה בו הדת הטייטנית, – כשרון להתפתח למדרגה גבוהה, והענין הזה בעצמו הפיץ קרני אור חדש על תולדות ימי הדת הזאת בעבר הרחוק, דבר אשר יעַנין אותנו למאד. פה הננו רואים, לפי דעת סופרי תולדות הדתות, איך תתרומם הדת הטייטנית, ותגיע אל האמונה באחדות האלהים. האל “אדין” הנה יחד עם כל כנויו השונים הוא נקרא גם בשם “אבי התבל וכל יצוריה”; הוא מתרומם על יתר האלים ועולה במצבו עד מרום המדרגה הראויה לו, לוא רק לא עצרו בעד עליתו זאת; אולם למרות כל המעצורים, אשר יניאו אותו מהתנשא על פני כל האלים, הנה הוא מוצא לו היכלת לצעוד קדימה ולהתקרב ברוח בני האדם ובאמונתם אל מעלת אל אמת, ובארח כזה הנה יתעוררו כל בעלי לב ורגש להגות לו רגשי כבוד ויראת רוממות. גם פה הננו נפגשים עם דת, אשר בעצם ראשיתה היתה כעין שרשרת עבה וגסה בתכונתה, אשר על ידה נכנסו פראי אדם אל אלים מוגשמים בעלי תכונה פראית, ורק אחרי כן קלטה אל תוכה יסודות רוחנים, התעטפה במעטה רוחני ותתכונן על יסוד דעות נאצלות. כמו שראו היונים את שרש הדת וסוד יצירתה בהיופי והתפארת, והרומאים – בהבצע והתועלת, כן ראו הגרמנים הקדמונים את הגרעין הפנימי של הדת ושרש נשמתה בסבל־מכאובים וענות נפש. הם השיגו בדמיונם אלהות בעלת יסורים, אלהות מעונה, נגשה ונדכאה, סובלת ונושאת עמל ועוני מידי הזדון והרשעה; בדמות האל “בלדור” יערך לעינינו המחזה המעציב, איך יכחד אחד מאלי המרום, אל נאור מעוטר בעטרת אור, נאהב ונעים, בעלותו לקרבן על מזבח הזדון והרשעה, וכל קהל האלים מתעצבים ומתאבלים על מפלתו. הנה כן כן, על ידי תולדות ימי האלים יוערצו ויתקדשו בעיני בני האדם היסורים ומסירת הנפש, אשר נפלו למנה להאלים, ויעמידום למופת לבני האדם, אשר הליכותיהם עם האלים וקרבתם אליהם תגלינה לפניהם רום ועֹמֶק, אשר נעלמו מהם עד כה.

אולם בעת האחרונה הכירו חוקרינו לדעת, כי ההשקפה ההיא, אשר הגיעה אליה הדת הטייטנית בבואה אל התחנה האחרונה במסלת התפתחותה, היא שאובה ממקורה של הדת הנוצרית, אשר נטתה אז את ידה אל הדת הטייטנית העתיקה להסיעה משרשיה, וכי רגש התוגה הנסוכה על פני עדת האלים הצפונים, התעורר אז בלבם למראה הצללים השחורים, צללי החרבן, האבדן והמהפכה ההולכים וקרובים אליהם. הם מרגישים כי האדמה נשמטת מתחת כפות רגליהם והם נהדפים ממצבם; עתה יחדלו מהיות עוד לאלהים בקרב עמם. עתה הגיע התור להם להכנע לפני סדר השתלשלות המעשים והסבות בעולם, המיוסדת על חוקים העולים בכחם על החוקים אשר חקקו הם, – ההשתלשלות ההיא, אשר לפנים יצרתם ותכונן את כסא ממשלתם, וכעת הנה ידה נטויה להדפם משאתם. איזו דעות מבוררות למדי הנובעות ממקור הדת הנוצרית חודרות ונכנסות לתוך עולמם העתיק של אלילי הסקנדינבים, ובכן יתקבלו שם המושגים השוררים בדת הנוצרים על דבר חטא ועון, מסירת נפש ויום הדין באחרית הימים, על דבר האל הטוב והחנון המומת בידי מרצחים, ועל דבר רוח הזדון, אשר אחרי משלו ממשל רב משך תקופת עת ארוכה, יאסר בכבלי ברזל, וכה יחכה עד עת קץ, עד אשר ישֻׁלם לו כגמול זדונו. רגש ההכרה הפנימית, אשר נולדה בלב האלים הסקנדינבים להכיר את זדונם ועונם, אות הוא, כי הממשלה נקרעת מידם, והם יודעים ומכירים כי ממלאי מקומם הנם נעלים וטובים מהם.

ג. הַיְּוָנִים 🔗

תולדות ימי אירופה תחלנה מארץ יון. שם נפגשו האריים היושבים באירופה בראשונה עם התרבות ומלאכת־המחשבת ילידת ארץ הקדם, ויתעוררו להוסיף אמץ ולהגביר עוד חיל. רוח התחיה אשר קמה בארץ יון השתרעה הלאה, ותעבור גם אל גבול ארץ איטליה, ומשם נפוצה על פני כל ארצות אירופה.

העם והארץ. מספרי הסופרים הקדמונים לא שרדו אלינו איזה זכרונות עתיקים, ואין כל אות ומופת נכון, אשר יעידו על אמתות הדבר, כי מארץ אחרת באו היונים אל ארץ אחוזתם. כעת נדחתה הדעה אשר השתררה ימים רבים בקהל החכמים על דבר התקופה “היונית־האיטלקית”, אשר על פיה העמים היושבים בתקופה המאוחרת בארצות יון ואיטליה, התגוררו בימי התקופה הקדמוניה הנזכרת באיזו מדינה המשתרעת מצפון לשתי הארצות האלה, ויחדו הלכו שלובי יד במסלת התרבות וההשכלה. ואולם הידיעות הקלושות אשר שרדו אלינו מראות כמו ברמיזה קלה, כי היונים נפוצו בארץ מושבם מצפון הארץ הלוך והתפשט הנגבה. נבצרה מאתנו לדעת את העם היושב בארץ לפניהם; הפֶּלַסְגִים והלֶּלֶגִים, אשר כפי עדותם של היונים בעצמם ישבו בארץ מלפנים, לא השאירו אחריהם כל אות זכרון, וכמו נמחו עקבותיהם מארץ מגורם, מלבד האמונה במציאותם לפנים אשר התנחלה בתור מסרת קדומים בקרב העם. בתקופה הקדמוניה ההיא, עת אשר לעין קרני האור הִכהה של דמדומי שחר ההיסטוריה נגלתה לנו הארץ הזאת בראשונה, נאחזו בה איזה משבטי היונים, אשר על שמם נקראה גם היא בשם ארץ יון, רק כי בצפון הארץ התערבו עם התְּרַקִים ועם האִילִירִים היושבים לפאת נגב, בהיות כי כהראשונים כן גם האחרונים היו כלם יחד יוצאי הגזע האריי. אמנם היונים נאחזו במושבותיהם המשתרעים משני עברי הים הָאֶגֶאִי, אשר על פי תכונתו ומצבו היתה פעולתו נכרת יותר לאַחַד את מושבות היונים מאשר להפריד ביניהם, – רק כי נקודת הכבד אשר אליה נמשך העם כלו היתה תקועה ביבשת ארץ עֶלַדָה, אשר בה נכללה גם נָפַת פֶלָפָנֵיז. הארץ הזאת ראתה על פניה מסעות שבטי העם ונדודיהם, אשר העתיקו את מושבם עליה פעמים רבות, עד אשר התכונן העם בארץ מושבו להשתקע בה לצמיתות; איזה מן הנדודים האלה נודעו גם בתולדות ימי העם. בעת אשר התכונן העם ויאחז במקומות ידועים, גברה מאד ההשפעה שהשפיעה תכונת הארץ על יושביה, בעוררה אותם ליסד מוסדי עם שונים ולקבוע יחס וקשר נכון בין הקבוצים והמושבות השונים. השבטים המרובים באוכלסין בבואם להֵאָחז על פני העמקים הצרים ועל חופי ארץ יון הבודדים והמפורדים מבלי להתלכד עם יתר המדינות, אֻלצו להתפורר לפרורים וחלקים קטנים, אשר כל אחד מהם, אם גם לא נקרע לצמיתות, מאפס עוד יכלת לגעת בגלילות שכניו ולהתרועע אתם, עתה היה עלול להתפתח לנפשו התפתחות מיוחדת ברשות עצמו. הנוסעים ותרי הארץ יקראו לה פה אחד – ארץ תפארת אשר אין כמוה ליופי והוד בכל הארץ. אמנם יוכל היות כי מעטים ודלים מאד היה הרכוש הרוחני וקניני התרבות, אשר הביא אתו הנצר הרענן מגזע האריים בבואו להאחז בארץ יון, אך לעמת זאת היה עשיר ומשופע בכשרונות רוח נעלים וטובים. היונים חוננו בכשרון נפלא לסַגֵּל להם כל דבר חכמה ובינה או עבודה ומלאכת מחשבת, אשר בקרב כל עם, וכל דבר אשר קבלו מאחרים השתלמו בו עוד יתר הרבה ממוריהם, עד כי כל הדברים אשר השתלמו על ידם היו להם כסגולתם המקורית. בעם הזה אמנם הָטבעה נטיה עצומה ואדירה לכל דבר שכל ובינה. כי נטיה עצומה לכל דבר יפי, תפארת והוד והרמוניה, הכתה את שרשיה עמוק בלב העם הזה, על זאת תעיד לנו היצירה הראשונה רבת החן ותפארת מעשי חושב, אשר יצאה מתחת ידו – השפה היונית. עוד בימי קדם הסתעפה השפה היונית לאיזה ענפים, ותפרד לניבי־שפה (Dialekt) אחדים; החשובים והראשיים שביניהם היו: הענף הדּוֹרִיִי, אשר השתרר במדינה ובמושבות היונים סביב, והוא היה שפה המונית גסה, ושנית לה השפה הרכה והנעימה השפה הַיָּנִיִית, אשר סעיף אחד ממנה היה לשפת הספרות היונית. אולם כל היונים בעלי כל ניבי־השפה השונים הבינו איש את שפת רעהו, וכה זחה דעתם עליהם וכה גאה לבם, עד כי חשבו לפראי אדם את כל ילידי ארץ אחרת ובעלי שפה נכריה. כן היה העם היוני מפורד וקרוע לקרעים עוד מעצם ראשיתו, ועם כל זה הנה נקשרו כל חלקיו זה בזה בקשר אמיץ.

הדת הקדמוניה. הדת אשר הביאו אתם היונים אל ארץ אחוזתם החדשה, היתה בלי תפונה הדת ההיא אשר דברנו על אדותיה מדי דברנו על אדות האריים. בארץ יון הננו נפגשים עם כל היסודות הקדמונים אשר נכללו בדת המקורית של האריים; גם פה הננו מוצאים המון דתות זעירות, דתות שוררות בחוג כל משפחה ומשפחה, והן מתאחדות עם הדת הגדולה המתנשאת עליהן מלמעלה, והמקודשת לעבודת האל הגדול על כל האלים, ועם זה הנה איזה מן האלים הגדולים מוסבים ומוקפים המון רוחות העוטרות אותם, ואלה האחרונות יש מהן המתפתחות מצדן להיות גם הן לאלים גדולים ואדירים. גם פה נפגוש את האמונה במציאות רוחות השוכנות בכל גרמי הטבע, כן באלה המחוננים ברוח חיים, וכן בגרמי הטבע הדוממים חסרי כח חיים ותנועה עצמית. בכלל הנה נחזה בארץ יון הקדמוניה העתקה מדויקת מתמונת הדת המקורית אשר השתררה בקרב האריים. כהאליל “דִּיאוֹס”, אשר בא זכרו בספרות הסנסקריטית, כן נראה בארץ יון את האליל “ציאוס” שופך את רוחו על כל יושבי הארץ; האל האחרון הזה הוא רצוי ונאהב לכל, הכל מאמינים בו ומכירים עליהם את אלהותו; הכל מכירים אותו להשליט הגדול השולט במרומים, השולח מטר על פני הארץ, הנותן שפעת תנובה לָאדמה אם כל חי, השליט העליון בשמים ובארץ, הוא אבי האלים יוצרם ומחוללם, כמו גם אבי כל בני האדם. זה הוא היסוד הראשון בדת היונית, יסוד המעמיד והמקַים שבה, היסוד המאחד אותה למערכת דת אחת שלמה. ועם כל זה הנה לכל משפחה ומשפחה, לכל עיר ועיר, לכל כפר וכפר יש עוד עבודת דת מיוחדת לה לבדה, אשר אין כמותה במקום אחר. לפעמים הנה מכונת ונטויה גם הדת הזעירה הזאת לנכח פני ציאוס הגדול, אשר יכונה בה בשם ובכנוי מקומי מיוחד. כל עדה וכל אגודה של אנשים המתכנסים בחוג אחד יש להם ציאוס מיוחד, אשר הוא מושלם ומנהלם, מגינם וקרן ישעם; באֹרח כזה רבו מאד התמונות והתארים המיוחסים לציאוס, והשמות אשר הוא נקרא בהם. בכל עדה ועדה נקבעה עבודת דת המקדשת לשם אלילת אגודת המשפחה “הֶסטיה”; האלילה הזאת היא סגולה פרטית לכל משפחה ומשפחה, אשר סגלה לה “הֶסְטִיָה” מיוחדת הנתונה ברשותה, ואשר תשמור בכל תקף ועוז את עבודת הדת המקודשת לשמה, אותה העבודה הדתית הקלועה ומשולבת עם זכרון אבות המשפחה אחרי מותם אצל יתר עמי האריים. אבל גם המשפחה גם העדה והעם מכירות עליהן עוד אלוהיות אחרות ועובדות אותן. מלבד ציאוס ישנם עוד אלים אחרים אשר בידם נתנה ממשלת השמים, כמו האליל אַפּוֹלון (Apollon) והירקליס ודומיהם. ישנם אלים הממונים על כל מקצעות מעשי העם וענפי החיים. אַרְטִימוּס – אלילת הציד, אפרודיטי – אלילת הכח הצומח בקרב הטבע, וכמו כן אלילת האהבה. את האליל פָסֵידוֹן הקדישו והעריצו גם על פני יבשת ארץ, ובעצם ראשיתו נכתר גם לאליל הבקר והסוסים. גֶּפֵיסְטוס (Gephaistos) הוא אליל כל חורש ברזל ונחשת וכל מיני מתכות²². אַרִיס הוא אליל המלחמה, והרומאים קראו לו מאדים (Mars). אלילים כאלה נכנסים תחת גדר השם “אלילים מיוחדים לאיזו עלילה מיוחדת ומקדשים לתעודה ידועה” (functionel), זאת אומרת: אלילים אשר מציאותם מורגש במקצע ההוא אשר נתיחדו אליו ובהעלילה ההיא שנועדו אליה, עלילה אשר הצד האידיאלי וצד הקדושה שבה התגלמו בתמונת האלים, בעוד אשר מבלעדה הם אפס ואין.

אלילי היונים צמחו בתחלת יצירתם משרש השקפה ידועה על הטבע כלה כעל איזה מערכת של יצורים בעלי כח חיים ומחשבה, אשר חיים פרטיים תקועים בכל קוץ וקוץ ובכל נקודה ונקודה ממנה, – השקפה, אשר בה השתתפו היונים עם יתר אחיהם ענפי הגזע האריי, ובכלל עם כל העמים הפראים הקדמונים. כהלטינים כן ראו גם היונים בימי קדמותם העלומות ומעללי פלא בכל מקצעות העולם, הכירו את מציאות הרוחות בכל פנות החיים ובכל צדדיהם; הם דמו להם כי על פני כל מעין, על פני כל נהר ומקור מים מרחפת אחת העלמות הצעירות בנות האלים (Halbgöttin), ובקרב כל יער וחורשה עומדת על משמרתה אחת מבנות־האלים הממונות על היערים (Driaden). גם היונים הרגישו כי בבוא האביב ובהתחדש הטבע להפריח את פרחיו ולהתהדר בירק עליו, ישובו גם האלים לתחיה ויתעוררו לחיים חדשים. איזה רוח מסתתר וסמוי מן העין היה ממונה על כל אחת ואחת מעבודותיהם ומשלח ידם, ועל כל דבר ודבר מחפציהם הפרטים. לכל אחד מעדרי הצאן והבקר יש “אפולון” מיוחד, אשר בצל כנפיו יחסו העדר עם הרועה אותו יחד. לכל אבן ואבן מציוני הגבול יש הֵרמִיס מיוחד, הרמיס הממונה על הגבולים, אשר היה גם שומר המקנה, ויהי המפקח על הדרכים והמסלות.

התפתחות אלילי היונים. בכל זאת הנה לא נשגה אם נאמר, כי יצורים כאלה עוד טרם נתבכרו להגיע למעלת אלים; עוד מימים קדומים, עוד טרם התודעו אלינו צעדו היונים צעד גדול, אשר אמנם מסופקים אנחנו אם השכילו הרומאים בשעתם לעשות כמעשיהם; היינו, כי עברו מעבודת הרוחות לעבודת אלים, מכח נסתר בלתי־מוגבל הנחבא בקרב איזה עצמים חמריים או בקרב איזה פעולה טבעית, אל יצורים חפשים המחוננים ברגשי אנוש ובתכונותיו, אשר יש להם הכשרון לסוכך באברתם על בני האדם, אם עדת אנשים ואם עם כלו, ולהמציא להם עזר וישע בכל צרכיהם. אפס כי לא כל הרוחות תתנשאינה להגיע למעלת אלים. והנה אם נחקרה לדעת איזה מהן הנן הנבחרות להתרומם במדרגת מעלתן ולהיות לאלים – באמת הנה הדבר הנה תלוי במקרה ובתנאי המקום והזמן. אולם אם רק פעם אחת נעשתה הבחירה, אז עד מהרה תתרוממנה הנבחרות אל מרום מדרגתן. ובמדה שהתפתחו האלים לעצמים אישיים, ובמדה שנקבעה עליהם תכונה מוגבלת וצורה מסוימת, בה במדה הרבו לעמוס עליהם תעודות־עלילה (Functionen) שונות, אם כי לא הקשיחו לב גם מתעודתם הראשונה, אשר בכחה הגיעו לאלהות. וכאשר גדל כח האל וכאשר גדל כבודו בעיני העם, אז העתיקו את עבודת דתו למקומות חדשים, ששם כנו אותו בכנויים וייחסו לו תכונות חדשות. במרחק ידוע נדמה גם האל המקומי לאל גדול, אל לאומי וכללי. אל של עדה גדולה ואדירה, כמו למשל עדת אתונא, אפשר היה כי יכירו את אלהותו בכל מקום אשר השפעת העדה מגעת שמה. כה הופיעו אלים כללים חדשים, בעוד אשר רבים מן האלים העתיקים סגלו להם תכונה מקומית. בעת אשר התחוללה תמורה בארחות איזה עם ובמנהגי חייו, אז קמו אתה יחד גם חליפות ותמורות בתכונת האלים, המתאימות אליה. בעת אשר יעלה הרעיון על לב איזה עם לאחוז באיזה ענף־עבודה חדש, למשל אם תופיע עבודת האדמה בקרב עם פראי ותתבצר בקרבו בתוך אחד ממוסדי החיים המתוקנים, אז על האלים לשום לב אל המחזה החדש; האלים אשר עד כה עמדו רגליהם בתחומם של מרעה הבקר והצאן יתהפכו והיו עתה לאלילי עבודת האדמה, עד כי הצַּיָדָה אַרטִימוּס (אלילת הציד) תהי למגן ולמחסה לשגר אלפים וברכת פרי הבטן, או לשפע תנובת האדמה. בעת אשר מסע האניות קובע לו מקום נכבד בחיי העם וערכו ירב לחפץ סחר הים, אז הנה מספר ידוע של אלים יחד עם פסידון העומד בראשם מחליפים את תעודתם ומשלחתם והיו לאלילי הים.

אבנים, עצים ובעלי החיים. בארץ יון נראה את המחזה הנכבד ההוא, כי בתקופת עת קצרה הדפה עבודת האלים מפניה את עבודת העצמים משוללי התכונה האנושית. אמנם עקבות דתות שפלות ובזויות כזאת השתמרו במקומות רבים גם בדת המאוחרת, אפס כי הן לא השפיעו מאומה על התפתחותה; הן אינן נמצאות וקימות בפועל, כי אם רק תספרנה לנו את תולדות ימיהן בעבר הרחוק אשר כבר נשכח. בימים קדמונים מאד העריצו והקדישו בקדושת אל גם את האבנים. לא נדבר פה על דבר הבמות הבנויות מאבנים וערוכות בתמונות ידועות הנודעות בשם Dolmen²³ וגם Kromlech, אשר נפגוש אותן בארץ יון, כאשר במקומות רבים באירופה ובאיזה, ובכלל בכל הארצות אשר שם נאחזו העמים יוצאי גזע האריים, אשר תעודתם העצמית המקורית עוד לא נחקרה עד היום; – הננו רק להעיר כי במקומות רבים עוד השתמרו עד העת האחרונה אבנים שונות בתור אבני קדש, ובלי תפונה עבדו אותן בימי קדם עבודת־אלהים. בכל העתים תארו את האליל הרמיס בדמות לוח אבן נצב קוממיות, אשר עליו חרותה תמונת ראש אדם, ועוד שרטוטים אחרים מצלם האדם ומדמותו. גם בעתים המאוחרות הוצגו לפעמים באיזה מקומות מארץ יון מצבות אבן, אשר עליהן חרותה תמונת ארטימוס או אפרודיטי, האלילות אשר נקדשו ונעבדו במקומות ההם. ואם כי עוד בתקופת ימים קדמוניה בטלו והעבירו את לוחות האבנים אשר עליהם נחרתו תוארי פני האלילים, ותחתם קבעו את פסלי האלילה החצובים מאבן ביקר תפארת, בכל זאת הנה תמונת האלילה המקורית החרותה על לוח אבן עוד נחשבה גם בעת מאוחרת להאלילה העיקרית, המחוננה בעצם הקדושה הראויה לה. כמו כן הננו מעירים, כי לכל אלילי היונים יש איזה יחס וקשר עם בעלי החיים למיניהם. האליל ציאוס יתואר על האי קריטה בדמות שור, וכן יתואר עוד בתמונות שונות של מיני בעלי חיים שונים. “פַּן”, אליל המרעה והיער, יופיע לעינינו תמיד בדמות עז. האלילה ארטימוס מצוירת באיזה גלילות הארץ בדמות דוב, ובאיזה מקומות – בדמות אילת. האלילה “אַתִינָה”, אלילת החכמה, היתה מתוארת בעיר אקרופול בדמות נחש, האליל אפולון יתואר לפעמים בדמות עכבר. יחד עם התמונות האלה אשר בהן יעמדו פסלי בעלי החיים במקום האלים ממש ובתור עצם האל, היינו, כי יכירו את אלהותו של הפסל, נוכל להזכיר גם מיני בעלי חיים, אשר תמונתם ודמותם משמשת רק לתאר את סמל דמות האל, והסמל הזה מתואר יחד עם תמונת האל בכל הצלמים והפסלים העשוים לשמו ולכבודו; הנשר הוא סמל האליל ציאוס, הינשוף – סמל האלילה אתונא, התֻּכִּי – סמל האלילה “הֶרַה” (אשת ציאוס מלכת האלים), היונה היא סמל האלילה אפרודיטי. ובראותנו איך תצמדנה תמונות בעלי חיים שונים אל האלים, אם בתור עצם אלהותם, או בתור סמל ודמות להם, יעלה על לבנו זכר החיות הקדושות אשר בארץ מצרים. והשאלה מתעוררת בלבנו, האמנם נוכל גם פה לחשוב את תמונת בעלי החיים הנצמדות אל אלילי היונים כאות על האמונה שהשתררה בימי קדם במוצא האדם מבעלי החים (Totem)?

בעת האחרונה כתבו הרבה על דבר האמונה בעצים ועל דבר עבודת הדת המקודשת להם בארץ יון. הָאֵלָה²⁴ הָקדשה לשם האליל ציאוס; בטח האמינו אז, כי האליל שוכן בקרב האלה. בעיר דוֹדוֹן Dodon)) היתה אלה אשר על פי שאונה ומשק ענפיה ונטישותיה ידעו כהני האליל להגיד את האותיות לאחור. לאלילה אתינה הֻקְדָש עץ זית, להאליל אפולון – תמר, וכמו כן עץ הדפנים. לרגלי אחוז העם בעבודת האדמה הופיעה מערכה גדולה של עבודות דתיות שונות המיוסדות על עבודות האדמה, אשר בעליהן יושבי הכפרים העוסקים בעבודת השדה עבדו את אליליהם בעבודות ומנהגים המתאימים אל דתם ואל הרעיון הראשי הצפון בה, בהשגיחם אל גורל האלים ואל התקופות השונות המתגוללות ועוברות עליהם בימי חייהם, למען דעת איך לערוך את עבודתם, כי תַקְבֵּלְנָה ותסתגלנה לעמת חיי האלים ותכונתיהם. האלים ההם אשר לשמם נערכו עבודות הדתות האלה נדמו בארחות חייהם אל צמחי האדמה; כמוהם יחיו יצמחו ויפרחו בימי האביב, ואתם יחד יגועו ימותו לראשית ימי הקיץ. ומה גדל ההבדל אשר בין אלילי היונםי ובן האלילים אשר נקדשו ונעבדו אצל עמי בני שם! בעוד אשר האלילים המיוחדים לעמי בני שם הם יצורים קבועים העומדים ומתקימים בלי כל תמורה וחליפות, אלים הפועלים הרבה ונפעלים מעט, אלים אשר אינם נגררים ונמשכים אחרי מסבות תקופות השנה, כי אם מסבבים בכחם הם את חליפות השנה ותקופותיה, הנה לעמת זה הננו מוצאים בקרב היונים אלים מתנודדים ונפעלים מהכח הגבוה עליהם, אלים עולים ויורדים, מתנשאים ונופלים עד כי יוכל האדם ברגעי ימי חלדו לראות חליפות שונות במצבם, פעם לבכות אתם על שברם וללַותָם אל תהום מפלתם, ופעם לחוג את חגם ולשוש אתם משוש ביום התנשאם למרום המדרגה. עוד נראה במרוצת הדברים, כי עבודות הדת המקודשות לשם האלילות “דֶמֶטְרָה” ו"פְרִיזָרְפִינָה", עבודות דת אשר נקבעו ונתקבלו בכל תקף ועוז בקרב מושבות האכרים בארץ יון, נוסדו רק בתקופת ימי המשבר (קרִיזִיס), אשר הגיעה להדת היונית, למען השלים על ידן את היסודות ההם, אשר חסרונם היה מורגש מאד בקרב הדת. עבודות הדתות האלה הדומות לפי דעת החכם פרֶזֵיר אל העבודות הדתיות אשר השתמרו אצל האכרים בארצות אירופה עד היום הזה, נולדו בארץ יון בתקופה קדמוניה, אשר אין לה זכר בתולדות ימי העם, אם כי ספרי הזכרונות העתיקים אשר ליונים מזכירים אותן רק כלאחר יד.

הנה כי כן הקדימו האלים היונים להתפתח עוד לפני התקופה הקדמוניה ההיא, עת התעורר העם היוני לחקרי לב ולהגיון מחשבות חדשות, הודות להתקרבותו והתודעו אל עמים אחרים. אין כל תפונה כי בתקופת העת ההיא עוד השתמרו בקרב העם מנהגים גסים ומלאי עריצות; זבחי נפש אדם, אשר השמועות על אדותיהם שרדו אלינו גם מן העתים המאוחרות, ואשר כל אגדות היונים מלאות מהם, נודעו אז בארץ בחזון נפרץ מאד, ועוד מעשים נתעבים ובזויים, אשר נלוו אל עבודת הדת המקודשת לשם אלים ואלילות קשים ואכזרים, אם כי הספרות היונית מחשה מבלי להזכיר על אדותם דבר, – השאירו אחרים עקבות ורשמים נִכרים מאד במנהגי הדת והחיים. איזה מן האלילים כציאוס ועוד אחד או שנים מרעיו הנם באמת בעלי תכונה מוסרית, ותורת דתם, אשר יורו לפי טעמם ורוחם, תעורר אמנם את לב בעלי בריתה למלאות איזה חובות מוסריות, כמו הכנסת אורחים, חובת כל איש לבלי הסג את גבול רעהו, אמון רוח לבלי חלל איש את מוצא שפתיו, וכמו כן לכבד את הגרים ולזכותם בכל זכיות אזרחי הארץ. אפס כי מרבית אלילי היונים היו מדובקים ונאחזים בהטבע והעולם החיצוני ככה, עד כי לא יתכן ליחס להם כחות מוסרים; הם דומים אל הצמחים ובעלי החיים, אשר עם כל היותם מחוננים ברוח חיים ובכחות פועלים אין בהם כל רגש מוסר, אינם מחוננים ביצרי לב טובים או רעים; הנם רק יצורים טבעים, אשר אך הטבע נוהגת בם ומכוננת את עלילותיהם.

התכונה המקומית אשר להדת היונית. חזיון אחד מוזר מאד נראה לנו בתכונתה של הדת היונית הקדומה, חזיון אשר יעורר את לבנו להשתומם עליו מאד, והוא: אין כל שיטה ערוכה ומסודרת על פי תכנית אחת בדת הזאת, ונוסף לזה הנה תכונתה, תכונת דת מקומית, מנופצת ומפוררת לפרורים קטנים. כל עדה ועדה, כל משפחה ומשפחה בוחרת לה דת מיוחדת לה לבדה. אין תורת דת מרכזית המקובלת בקרב כל העם. בכל עת קם ומופיעים אלים חדשים; האלים העתיקים מתכנים כפעם בפעם בשמות וכנויים חדשים, והם באים תמיד במסרת ברית חדשה איש עם רעהו ועם האלים החדשים, האל, אשר פה הכל מאמינים בו ומכירים את אלהותו, הוא נחשב במקום אחר רק לגבור; הצורה המוטבעת על כל אחד מן האלים איננה קבועה לו בכל מקום ובכל זמן, ואותו אל בעצמו הוא מקבל עליו תמונות שונות במקומות שונים ובגלילות שונים, ואגדות שונות מתרקמות על אדותיו במקומות שונים. על כן הנה תורת האגדה המיתולוגית היונית מעצם ראשיתה איננה קצובה בגבולותיה, כי אם מתרדדת ומתפשטת באופן נפלא, וסותרת את עצמה על כל קוץ וקוץ, וכמוה הנה גם הדת המעשית מקובלת בתוך העם רק בסגנונים ונוסחאות רבים. אין כל דת כללית לכל העם, כי אם המון דתות מקומיות. וכמו באגדות כן גם במנהגי הדת התערבו יחד ישן וחדש, ילידי הארץ עם ילדי נכר שאובים ממקור עמים זרים, יצרי לב פראי אדם, כן על פי מולדתם וכן על פי תולדתם, – עם פרי השכלה והתקדמות (Progress). מצב ענינים מסובכים וערבוביה כזאת נשקפים אמנם לעינינו תמיד בכל הארצות בתקופת התהו ההיא, טרם תחל הדת להסתדר ולהֵעָרך למערכה אחת שלמה. בַּכֹּל, האגדות ומנהגי הדת הנם ערב רב אשר נולדו במקומות שונים, ורק בתקופת עת מאוחרת יקומו חכמי לב ובעלי רוח הגיון, אשר ינסו לאסוף את המנהגים השונים ולערוך מהם דת מעשית, אשר חלקיה מתאימים איש אל רעהו, ולסדר תורת דת מיוסדת על בסיס הגיוני, אשר תבאר את דרכי האלים, מצבם, מגמתם ושאיפתם.

החכם רברטסן סמיט יעיר לדעת, כי המצב הקדום של הדת, היינו, מצב התהו ותסיסת ההגיון הדתי הבא תמיד לפני התכונן הדת לשיטה מסודרת, נמשך בארץ יון יותר מאשר בארץ אחרת, וכמובן היתה השפעתו על הדת הלאומית גדולה וכבירה שם מאשר ביתר הדתות. כאשר לא עלתה ביד היונים מעודם ליסד להם שלטון מדיני מרכזי, כן גם לא הצליחו להגיע אל אחדות הדת, אשר בה יתאחדו כל פנות העם. שם לא הוקם מקדש והיכל לאומי להיות למרכז הדת, עם מפלגת כהנים שומרי משמרתו, אשר יטביעו על הדת הלאומית צורה ידועה וקבועה, ואשר יחוקקו מערכת חוקים לעבודת האלהים ומעשי הקרבנות, או כי ישימו לפני העם ספר תורת הדת וכתבי קדש. המועקה מתקפה ועוזה של תורת הדת עם הדעות והאמונות התלויות בה לא כבדה על היונים במדה אשר הכבידה את אכפה על יתר העמים. בעוד אשר מנהגי הדת כבר היו מוגבלים וקצובים על פי נוסח מיוחד לכל מקום ומקום בקרב הארץ, ובעוד אשר בכחם של ההרגל והמסרה נתבררו לנכון גבולי החובות המוטלות מטעם הדת על הכנסיה, הנה לעמת זה היתה האמונה חפשיה לנפשה להתפתח כחפצה לפי תנאי מצב החיים או לפי התקדמות התרבות. דת הנמצאת במצב חפשי כזה, ונתונה בידי עם, אשר רוח דמיון חי תפעמהו, ואשר חונן מטבעו בכשרון כביר למלאכת מחשבת ויצירות של הוד, בהכרח כי תצא מבית דפוסה יצוקה ומתוארת בתמונה ידועה, מהשפעתו של חרש חושב, הגוברת בה על השפעת כהני הדת.

נטיה לעבודת דת העטויה במעטה ההוד והתפארת. באופן הזה הנה מראשית צמיחת הדת יכולנו להגביל את מגמת פניה ואת המסלה אשר תלך בה. עוד מימי קדם לקחו להם היונים את החופש לעשות להם תמונה ופסל מדמות אֵליהם, עד כי הקדימו בזה את כל העמים, וכה התחרו במלאכתם זאת, עד כי השתלמו בה באופן נפלא. עוד ימים כבירים לפני הומירוס ידעו היונים את פסילי אליליהם על פי תכנית מלאה הוד מעשה חושבים, עד כי לא יבושו להשתחוות להם גם אנשים חפשים בדעותיהם, שואפים להוד ומחוננים ברגש היופי. נפש היונים השואפת להוד בחלה להעריץ ולהשגיב בתור אלים את העצמים המשוללים רוח חיים, ויבחרו להשתחוות רק ליצורים בעלי רוח חיים המחוננים בהגיון דעת. הם לא היו נוטים מטבעם להביט על גרמי הטבע, אשר הקדישום בקדושת אלהים, ברגשי מגור ופחד, ולהשתחוות להם אפים ארצה, כי אם נמשכו אחריהם ברגשי ידידות, ולבם נשאם להתרועע אתם ברוח אהבה ואחוה, כעם יצורים הדומים אליהם בעצמם בכל דבר. החפץ הזה המריצם להפוך את האלים ליצורים חיים עשויים בצלם בני אדם ובדמותם. הנטיה לברוא את האלים בדמות בני אדם אמנם נפגשת לנו, כאשר ראינו, גם בכל ארצות תבל ובתקופת זמן עוד קדמוניה ועתיקה מזה; ואם נטיב לראות, הנה היא מתגלה בכל עת ומקום, אשר הדת מגיעה אל מדרגת התפתחות ידועה, ומתרוממת בערכה אל נקודת גבה ידועה, – אפס כי בארץ יון התפתחה הנטיה הזאת קוממיות בחפש ורוחה יותר מאשר בכל העמים. רוחות המעינות והעצים, וכמו כן רוחות כל מקצעות הטבע והחיים, אשר הקדישום והעריצום בכבוד אל, כלם כאחד התלבשו בתמונת בני אדם. בראשונה אמנם האמינו כי עלמת־המים (Nympho) צוללת במי המעין פנימה, ועלמת־היער חבואה בתוך האֵלה בפנימיותה, אך בשטף העת נערה העלמה מעליה את האזוב אשר כסו פניה, את קליפתה ועליה, ותופיע אל רוח הדמיון בתור בן אדם ובתמונתו המדויקת, בשומה את משכנה על יד המעין או העץ. באֹרח כזה היו השמים ל"אבי־היצורים" המתגלה בדמות אחד מבני האדם, הים – למושל אדיר המרגיז ארץ, המתנשא בגאותו על פי משברי ים בשומו תנינים ודלפינים רכובו, השמש – לגבור נערץ רובה קשת, האש – לחרש ברזל צולע על ירכו (אולי מפאת קפיצת להב האש וירידתו), אשר בית החרשת שלו הנהו במחבוא בתחתיות הארץ, מקום תרתיח מצולת הלהבה אשר בבטן האדמה את רתחי אִשה. אולם אך נבראו תמונות ותבניות כאלה, הנה מה נקל לקלע את האגדות המספרות על דבר עלילותיהן ועל דבר קשרי היחס, אשר בין האלילים בעליהן בין איש לרעהו, – למקלעות וגם לשלב בהן אגדות עתיקות לימים, כפי רוח הדמיון אשר נחה על עמי הקדם בכל תקפו ועוזו, וכיד רגש היופי וכח היצירה לברוא יצירות דמיוניות יפהפיות, אשר היתה עליהם.

להַגשֵׁם את האלים הגשמה מוחלטת, להפכם לבני אדם בצורתם החמרית והרוחנית, ולתת להם טפוס ותמונה ממבחר התמונות של החברה האנושית הנאורה והחפשית במעשיה, – זאת היא תחלת פֹּעַל היונים, אשר פעלו בתחום התפתחותה של הדת. היונים קבלו מנחלת הדורות הקדמונים את האלים ההם בעצמם, אשר עברו לנחלה אל כל עמי הארץ, אפס כי היונים הטביעו עליהם את חותמם לפי רוחם וטעמם, בנסכם על מקצעות הטבע ההם, אשר חשבום לעצם אלהים, או כי דמו כי רוח אל שוכן בקרבם, – איזה רוח של משגב והשתלמות, ויחזו בם מחזות אלהים, דמיונות ודעות נאצלות, וייחסו להם לא רק מאויי לב, תשוקות ומגמות בני האדם, כדרך כל העמים הקדמונים, כי אם גם תפארת אדם, חכמה ודעת, לב טוב ורגשי חסד וחנינה. בכל גסות החמר הנתון ברשותם לְעַבְדו ולשכלל את טובו ותכונתו, חמר גס שבגס אשר נמסר בידם בעודנו במצבו הטבעי והמקורי, אם מאבותיהם הקדמונים ואם מארצות בני נכר, הנה ידעו היונים לעשותם לקנינם ולסגולתם הפרטית ולשלוט בהם כחפצם, לשכלל את תמונתם ולברוא מהם גברים ונשים בעלי דעת והגיון, הוגי דעות נאצלות. בארח כזה הגיעו היונים לידי ההכרה הפנימית ההיא, – אותה ההכרה, אשר הורו אותה לכל בני האדם בראשונה בשירתם, שירת העולמים בת האלמות, ואחרי כן בחרשת־המחשבה, אשר יצרו יצירת־נצח להחברה האנושית, והיא: כי חלילה לבן אדם האזרח הנכבד בקרב העולם להכָּנע ולהשתחוות לכל עצם ויצור הנופל ממנו בערכו, וכי רק אז ראויה והגונה הטבע כי יעריצוה ויקדישוה בקדושת אל, עת היא נושאת עליה תכנית הגיון נשא ודעות רמות, ומתלבשת בדמות אדם ותכונותיו. אז בא הקץ להרעיון הכהה והעכור ההוא, אשר ידו היתה נטויה לקפל תחתיו את הדת הקדומה כלה ולשעבדו אליו, והוא הרעיון, כי האלהות והאדם הם הפוכים ומתנגדים זה לזה, וכי אפשר לאדם החפץ לבוא במסרת ברית אהבה ורעות עם אלהיו, להכיר עליו לאלהות איזה עצם חסר כשרון בינה ודעת, איזה עצם דומם, או גם אחד מבעלי החיים, עצם אשר ימלא את לב האדם רגשי השתוממות ויראת כבוד, לא בכח תכונותיו הנגלות והנשגבות, כי אם באיזה דבר־מה, אשר איננו מובן להאדם. היונים חרצו משפטם, כי האדם והאלהים שוים ודומים זה לזה בטבעם ותכונתם, וכי למען הגיע לידי השגת האלהות השגה נכונה ואמתית, נטל עלינו לכונן תבנית גבר או אשה בעלי שלמות מוחלטת, מבוססת ומכוננת על יסוד הענין הטבעי ההוא, אשר שם הוא משכן האל לפי אמונת העם. אכן גם זה הוא צעד גדול במסלת הדת האלילית, אפס כי כאשר נראה עוד, הנה הודות למושג הזה נסתבכו היונים בעצמם בסבכי דעות ומושגים, אשר נלאו להֵחָלץ מהם.

השפעת מושגים קדומים ילידי ארצות הקדם. ידיעתנו הנכונה והמדויקת, אשר רכשנו לנו בתולדות ימי היונים, תחל משנות המאה החמש עשרה לפני לדת המחוקק הנוצרי. על אדות דברי ימי התקופה הזאת נוכל לבוא לידי תוצאות נכונות על פי שרידי קדומים המתגלים לנו בחרבות הערים מִיקֶן ותִירִינְתָא ועוד ערים רבות. שרידי ימי קדם אלה יעידו על המצב המדיני שהשתרר אז בארץ יון, השונה תכלית שנוי ממושבות משפחות־בתי־האבות הנהוגים בימי התקופה הקדמוניה והעתיקה ההיא, עת נחלצו היונים מן הבערות והמצב הפראי של עמי האריים אחיהם מלדה, וכמו כן הוא שונה מאד גם מחיי הערים אשר הופיעו והתכוננו בעת המאוחרת. לרגלי החפירות אשר נחפרו במעמקי האדמה בעת האחרונה נחשפו בניני חמדה, היכלי מלכים, אשר נבנו בטעם בניני ארצות הקדם, גם מערכת בניני תפארת, אשר נועדו למקום קבר למלכים, ותכנית בנינם תעיד בהם, כי נועדו למקום עבודת דת המקודשת לשם המושלים המתים, אשר במותם נקדשו בקדושת אל; הבנינים האלה מזכירים לנו את פארי־העמודים אשר להמצרים, בדמותם אליהם בתבנית בנינם. אמנם מלאכת הבנינים האלה, כמו גם כל יצורי חרשת המחשבת אשר נגלו שם, הנם בעלי תכונה גסה, ובכל זאת הנה הם בעצמם מעידים לפנינו כי בתחומם של אלה, אשר עמדו בראש חרשת המחשבת וישתדלו לנחותה במסלה העולה קדימה, כבר התכנסו כחות אדירים וכשרונות עשירים. כן יופיע פה לנגד עינינו המצב המדיני הדומה בכל עניניו אל המצב, אשר יתאר הומירוס בחזון שירתו, איך המון מלכים קטנים בעלי ממלכות זעירות שולטים בכל הערים הרבות אשר על פני ארץ יון, ויש גם איזה מהם, אשר יאדירו את שלטון מלכותם ורבים משכניהם סרים למשמעתם. הדחיפה העצומה לתנועת ההשכלה והתרבות, אשר נפוצה אז בארץ, כאשר יעידו שרידי החרבות העתיקות, התפרצה לבוא מפאת קדם; אפס כי לא נדע, אם התפרצה הדחיפה הזאת מכחם של רוכלי הצורים והצדונים, אשר סחרו אל עמים רבים לתור מקום עזבון לסחורתם, או כי התפרצה חלום דרך יבשת ארץ עם מסלת המסחר המשתרעת על פני ארצות אסיה הקטנה, או דרך הים האֶגֵאִי. בכל אופן שיהיה, הנה יכול נוכל להתחקות על שרשי התנועה הזאת, ולמצוא את עקבותיה בדרך הפונה אל גבול סוריה הצפונית, במקום אשר שם נפגשו בראשית תקופת שנות האלף לפני ספה"נ השפעת הכשדים והסוריים יחד, וממזיגתן נולדה תרבות גסה מיוחדת במינה. ארץ יון אמנם לא נכבשה לפני הנודדים, אשר באו הנה מארץ הקדם, רק כי אלה האחרונים עוררו את יושביה לחיים חדשים, בכחם של הדעות וההשקפות החדשות, פרי התרבות של ארצות הקדם, אשר הכניסו אל תוכה, ויטעון על אדמתה.

התנועה הזאת אמנם השפיעה רק במדה דלה ומצערה על התפתחותה של הדת היונית, וגם לא חוללה כל שנוי ותמורה בתחומה. עבודת הדת המקודשת לשם האבות אחרי מותם, אשר נערכה בחצרות המלכים, לא היתה מוזרה לרוח היונים, ויוכל היות כי היא היתה פשוטה כל כך וערוכה בסגנון כזה, כפי המתאים אל טעם העם, אשר בתור יוצא גזע האריים כבר הסכין אל האמונה בחיי הרוח של האבות אחרי מותם. ועם כל זה הנה לא התפתחה הדת מצדה הזה בארץ יון. גם עוז ושלטון המלכים אשר החזיקו בעבודת הדת הנזכרת לא עצרו בעד כליונה וקצה, ותלך הלוך והכחד לאט לאט, עד כי נמח זכרה במרוצת העת. לפנינו אין כל אות ומופת המוכיח לדעת, כי בתקופת העת ההיא נכנסו איזה אלילים זרים, יהיו איזה שיהיו, אל גבול ארץ יון. בכל נקודות־המגע אשר בהן נפגשו היונים והצדונים יחד, כמו באיי הים אשר על פני חופי ארץ יון, שם אפשר הדבר, כי הָעֳמְדוּ האלילים הצדונים במקום אלילי יון. באופן הזה התערבו עבודת האלילה היונית אפרודיטה עם עבודת העשתרת הצדונית יחד; וגם אפשר הדבר כי על ידי ההשפעה הזאת נוספו תוים רבים בקלסתר פני אפרודיטה גם בארץ יון. אפס כי זאת היא רק השערה אשר עוד לא נתאמתה במופת נכון. ראוי להתבונן אל המחזה מצד אחר. יתכן כי מערכת סדרי החיים החדשים, אשר הופיעו עתה לרגלי פגישת שני העמים – בחצרות המלכים בערי יון, היתה לתכנית לעיני הדת לערוך בדמותה משפחת אלים, בעת אשר החל להתרקם בלב היונים הרעיון לאגד את האלים הבודדים, ולערכם לפי מצבם בחוג משפחה אחת. במרוצת העת נפסקה ההשפעה הרוחנית והמדינית השופעת מארץ המזרח, ובסור המועקה הזאת מעל פני ארץ יון נפלו הממלכות הזעירות אשה אחרי אחותה; הדתות השוררות בחצרות מלכיה תמו נכחדו, וארץ יון, אשר התעוררה הפעם לחיים מלאים עוז, מצאה און לה לתור אחרי הגיון לבה ומחשבותיה, וללכת במסלתה אשר סללה לה לפי רוחה וטעמה.

הומירוס. המשורר הזה נחשב אצל בני הדורות הבאים אחריו כמחוקק וכמיסד את הדת היונית. הסופר היוני הירודוט מחליט, כי המשוררים היונים הומירוס והֶזְיוֹד חיו כארבע מאות שנה לפניו, וכי הם הם אשר חברו את ספרי תולדות האלים ויצירתם, ובזה יסדו את הדת היונית על מכונה. הם קראו שמות להאלים, הגבילו את ערכם, קצבו לאיש איש מהם את מעלת כבודו ומשגבו ואת מדת יכלתו וידיעותיו בחרשת ומלאכת חושבים, יעדו לכל אחד ואחד את תעודתו ועבודתו בהנהגת העולם, וייחסו להם איזו תמונות שונות, אשר הם מתגלים בהן חליפות. המשוררים האלה היו אדירי האמונה בתחום הדת היונית, ובאמונתם הרבה הם עומדים למשל ולמופת לכל סופרי היונים. ידוע ידענו, כי ספרי המשוררים האלה הם הבסיס החזק אשר עליו נתבססה השכלת היונים, ובכל משך ימי התקופה העתיקה, עת נחשבו היונים לנושאי דגל התרבות וההשכלה, היו הם ליסוד אמיץ המאחד את כל בני העם היוני ומקשר את לבותם בנקודה אחת.

שירי העלילה ­(Poemen) הנודעים בשם שירי הומירוס, אם נחשבה אותם לפרי מחשבת לב משורר אחד ואם שנים, או גם לפרי עטם של חבל משוררים, הם תוצאות פרי התפתחות רוחנית ארוכה. מלאכת־המחשבת הנפלאה, הנובעת מהגיון לב פיטן חושב, הצפונה בקרב השירים האלה ואשר נסכה עליהם רוח חן ותעש אותם למקור עונג ומשוש לכל החברה האנושית היא איננה המסה הראשונה, איננה הגיון שירה, אשר התפרצה מלב הפיטן בתחלת הגיונו בתור בכורי שירתו, כי אם היא פרי הגיון לב מבוכר כל צרכו, פרי עבודת הרעיון והמחשבה, עבודה ערוכה בסדר ובשיטה בדוקה ומנוסה. הפתגמים והספורים הכלולים בתוכם נסדרו ונאספו אל מקום אחד בעמל ויגיעה רבה, ונקבצו הנה מעברים ומרוחות שונים. הדברים המסופרים בהם על אדות חייהם הפרטים של האלים, על אדות ארחם והליכותיהם איש עם רעהו, גם הם אינם ספורי בדים אשר נולדו במקרה, כי אם הם פרי עבודת כח היצירה הבוראות בריאות יפות מלאות הוד ותפארת מעשי חושב בלי כל כונה מצד יוצרן, עבודה אשר כפי שטבע הדבר מחיב נמשכה מאות בשנים, עד אשר עלתה בידה לצקת את יצירתה ובניתה בתמונה כזאת. הומירוס מדי דברו בהאלים הוא מתאפק מאד ועוצר במלים, ובכל המקרים המזדמנים לידו הוא נזהר לבלי הַרְצוֹת ולבלי שַׁנֵּן את כל הספורים והאגדות הידועים לו על אדות האלים. כפי עשרו ברעיונות כן הוא דל בספורי דברים, וכן הוא מקמץ בדבריו ואיננו מוציא את כל אשר יהגה לבו. הוא מתרחק מנגוע בדבריו עד מה באגדות המקומיות, וביחוד באלה מהן, אשר הגסות היתרה והשיחות התפלות הקשורות בהן הן הנן ככח דוחה להסיר את לב השומע מאחריהן! ספורים ואגדות כמו אלה נודעו בקהל היונים רק כעבור איזה מאות שנים אחריו, אף כי בלי תפונה כבר היו בארץ גם בימי הומירוס. הוא מציג לפני קוראיו רק את היצירות התמות והזכות ההן, אשר תפארת הן ליוצריהן, ואשר תשיתנה הוד למשורר חסיד וירא שמים. לפני הפיטן החסיד הזה השתרע כר נרחב לעולל עלילות הגונות גם מבלעדי זאת, ושם הכנוי “חסידות” הנהו באמת צר מהכיל את כל התכונות אשר נקוו באיש הזה, וכל אשר היה הוא. הוא שר את שיריו באספות עם, וגם בחצרות מלכים, ששם התענגו הקרואים בכל משתה וכרה על נעם שירותיו, ומבלעדו היה המשתה כחסר תבלין המשביח את המטעמים על אחת שבע (אדיסיי VIII). הוא השמיע את שירתו על משתה יין, או כי קרא את שיריו בראש הומיות ביום חג ומועד, להמציא עונג ושעשועים לקהל. השפעת הענין הזה היתה רבה מאד על המשורר, והיא התותה נתיב לרוח שירתו, בכל עת בואו לבחור חמר לשיריו, וגם בשירים כאלה, אשר תּכנם היו מעללי האלים והליכותיהם. בהיות כי שיריו נועדו לכונה ידועה, והמטרה אשר שם לפניהם מחברם איננה מטרה מדעית ולמודית, כי הוא לא יצר אותם למען הפיצם בקהל שוחרי דעת, ולא למען הסתופף בהיכל הספרות, כי אם להיות לענג ושעשועים לקהל העם, למען ענג את קהל השומעים, על כן נטל עליו לבחור רק את הנאות והמתאים אל מטרתו, או, בשפה מדויקת מזה, את אשר ינעם לקהל השומעים. נבצרה מאת המשורר לשאת מדברותיו על הדברים המפיצים אימה וזועה, אשר נכללו במרבית האגדות המספרות את מעללי האלים; הוא לא הרשה לעצמו להתחבט בחקירות דתיות, לנגוע במסתרי האלים ורזי תעלומותיהם; אי אפשר היה לו להשמיע לפני קהל השומעים אגדות מקומיות שהתפשטו רק בחוג ידוע, אף אם במקום יצירתן והתפשטותן מצאו רבים בהן חפץ וענין, רק כי אינם נוגעים לכלל העם ואינם מענינים את לבו עד מה. בשירתו היפה ערוכים בסגנון שיר ספורי רק הדברים הכוללים בקרבם מחזות פלא, אשר רוח עוז ילין בם ללַבב את השומעים ולקסום את הלבבות, דברים המובנים לכל שומע, דברים המשעשעים את הלב אשר ירוו את צמאון כל תאבי חדשות, ואשר יתאימו אל רגשות לב כל העם. כפי אשר טבע הענין מחיב, שאף הומירוס לקלע ולשלב בשיריו ציורים נרחבים ומרודדים, שיחות משעשעות, רגשי לב פשוטים אך אמתים בלתי מזויפים, מקרים ומעשים בלתי רגילים שנפש העם משתוקקת לדעתם מפאת חדושם, והם שלובים ומתלכדים עם תכונות מבוררות וידועות היטב לכל איש ואיש מן העם. ברור הדבר כי אין לאֵל ידי פיטנים כאלה לתת און ואמץ להדת להגדיל את כחה, ולהוסיף לה עמק ורחב; מפי פיטנים כאלה אי אפשר להשמע הֵד כל הדעות והמחשבות אשר התחוללו ונוצרו בלב בני האדם על דבר האלים, על דבר העולם הרוחני ועל הקשר והיחס אשר בינו ובין העולם החיצוני וחיי בני האדם. ומהצד השני הנה ידענו כי התמונות והציורים אשר בהם שאף הומירוס לתאר את צורת הדת היונית היו רצויות מאד בעיני היונים, וספרו הכולל בקרבו תורת דת היונים ותכונת המון אליליה נחשב להם למבחר הספרים, העומד לדוגמה ולמופת לכל ספרי הדת. רק כעבור איזו מאת שנים, אחרי אשר נוצרה השירה הזאת ואחרי הפוצה והתקבלה בקרב כל העם, התפרצו קולות ערעור ותלונות נגדה. וגם זה מובן היטב, אם נביט על הדבר מנקודת מבט ידועה. הומירוס לא גרע מאומה מן הדת היונית; הוא לא השמיט מתורתו גם אחת ממערכות העבודות והמנהגים של הדתיות המקומיות; ומהצד השני הנה הוא ערך לפני היונים אמונה אשר איזו אחדות יצוקה בכל חלקיה, תחת אשר עד כה היתה נפוצה לשבבים, ומציאותה היתה נִכרת רק בדמות אגדות מפורדות, באין כל קשר המקשר אותן יחד, וגם סותרות ומכחישות אשה את רעותה; הוא ערך את האלים למערכה אחת, אשר כל חלקיה מתאימים איש אל רעהו, ואשר תניח את דעת כל הצמאים לדעת את הליכות האלים, ותהי למקור נובע יפי ותפארת נשגבה, להרוות את הדמיון ולענגו ביצירות מלאות הוד, חן ונועם.

האלים אשר ערך הומירוס. איזו היא דת הומירוס? האלים הם מערכת יצורים, אשר תכונתם איננה רחוקה מתכונת בני האדם; בהם נראה חזיון נפלא מאד, איך תתאחדנה מגרעות בני האדם ורפיונם עם הגבורה והסגולות הנשגבות היוצאות למעלה מגדרי הטבע. בבחינת הסגולות הטבעיות המוטבעות בם עולים האלים על בני האדם עד מאד, כן בכחם וגבורתם וכן במבנה גויתם, גבהת הקומה וגדלת המדה. מבטי עיניהם חודרים ומעמיקים לעמקו של כל דבר יתר הרבה מהשקפת אנוש, וקול גדול וחזק מקול אנוש. כהקוסמים הקדמונים יש לאל ידם להתלבש בתמונות שונות כחפצם, כפי שהמטרה אשר לפניהם דורשת מידם; וכמו יש בידם היכלת לשום להם סתר פנים לבלי הראות לבני האדם, גם בהיותם קרובים להם, והם מהירי התנועה לעוף ברוח השמים במהירות עצומה. ומהצד השני הנם עלולים להיות מוכים ונפצעים ממכת יד וחרב, וגם בהֵאָבקם עם בני האדם, הם עלולים להיות נפגעים מכל פגע רע, וכמקרה בני האדם יקרם גם הם כל איד ואסון, וכמובן הם מצטרכים למזון וכלכלה. אמנם שונה הוא כלכלת האלים מכלכלת בני האדם. האלים ישתו מגד־שמים (Nectar) ויאכלו לחם־אבירים (Ambrosia), אשר יחוננו את כל המתכלכלים בם – חיי הנצח; ובעורקיהם נוזלים לא דמי אדם, כי אם לשד אלים, מין נוזלי המיוחד רק להאלים בני־האלמות. האלים חיים לנצח, ובזה הם מצטינים על בני האדם. לפי אגדות היונים קרו גם מקרים כאלה, כי חוננו גם איזה מבני האדם בסגולת אלמות, והודות לסגולתם זאת היו גם הם לאלים. אמנם אפשר לעבור את קו הגבול המפריד בין האלים ובין בני האדם, ומקרים כאלה, מקרי העברת גבול, קרו בימי קדם למכביר. האלים התרועעו עם בני האדם, ורבים מהם באו אל בנות האדם, ובארח כזה קמו ונולדו הגבורים בני האלים, אשר דמי אלים נוזלים בעורקיהם. הגבורים האלה מורידים אליהם שפעת טוב ואושר מהעולם העליון מקור מחצבת משפחתם, יען כי האלים אבותיהם מחולליהם לא יחדלו מהתענין בגורל חיי המשפחות, אשר יסדו להם על פני הארץ, וכל מקרי חייהן קרובים מאד אל לבם. אפס כי מקרי התחתנות בין שני העולמות, היינו, מסרת ברית נשואין בין בני אלים ובנות אדם כבר חדלו בימי המשורר; העולם השפל נסוג אחורנית במעלת קדושתו, וקדושת אלי המרום נעלתה מעליו.

אולם הומירוס מדי היותו שקוע כלו בחוג עלילות האלים ובהתחקותו על שרשי רגליהם, תכונותיהם והליכותיהם, לא הסתפק בעת ההוה לבד, כי אם נשא עין גם אחורנית ויבט אל מרחקי העבר הרחוק, ועל כן הננו שומעים מפיו את האגדה על דבר מוצא האלים, אגדה אשר כתכנה וכסגנונה כבר השמיעונו גם האגדות השגורות בארץ הודו ובאיסלנדיה, והיא, כי בראשית ימי עולם שלטו בעולם אלים זועמים וקשים, אלים גסים ופראים, והם האריכו ימים בממשלתם, עד אשר לכדום בני משפחת האלים המושלים כעת וינשלום מכסא ממשלתם. אל בני דור האלים הקדמונים האלה יתחשבו גם האליל קרונוס (Kronos) אבי ציאוס, וכמו כן גם הענקים או הנפילים טִיטַן, אשר התגרו מלחמה עם יופיטר ויאמרו לקרוע מידו את ממלכת השמים, עד אשר גבר עליהם יופיטר ויהומם בחצי ברק אשר ירה בם, ויפילם בחמתו אל תוך מעמקי הטרטרוס (Tartaros), הוא השאול היונית, או העולם התחתון אשר מתחת לארץ, אשר שם יוסרו הפושעים והחטאים. העולם הזה במדתו והיקפו, כפי שהוא ידוע לנו, נחלק עוד בראשית ימי תקופת ממשלת האלים החדשים לשלשת בני האליל קרונוס בסדר הזה: להאליל ציאוס נִתַּן לנחלה העולם העליון, הכולל בקרבו את מעון האלים, את הרקיע המשתרע על פני הר אלימפוס בגליל תֶּסַלְיָה, ששם בחרו כל אלי המרום מקום לשבתם; האליל פָּסֵידון לקח את חלקו את הים ומלאו, והאליל “הַדֶס”²⁵ – את העולם התחתון המשתרע על פני הטרטרוס (שאול), אשר שמה יובלו בני האדם אחרי מותם.

ציאוס הוא אביר האלים המולך על כל אגודת האלים אשר כוננו להם מכון לשבתם על ראש הר אלימפוס. ממשלתו רחבה ונסבה מאד ותחתיו נכנעים כל האלים האדירים השולטים בעולם. ועם כל זה איננו מושל יחידי, ובכל דברי השלטון הוא נועץ עם כל עדת האלים; אליו יאספו כל האלים להוָעץ על מצפונותיהם, ואתם יחד ישב ציאוס אל השלחן בכל יום משתה וכרה. קהל האלים אשר להיונים הנם יצורים הדומים מאד בתכונותיהם אל בני האדם. כבני האדם לא יזכו גם האלים מצדם המוסרי והרוחני; גם בלבם יסתערו כל מאויי בני האדם ותשוקותיהם; גם בחובם ימצאו להם קן רגשות סערה; אהבה, קנאה, נקמה, חמה וקצף. הם פועלים את פעולתם לא בתור כח נצחי מקורי, לא בתקפם של כללים קבועים, חוקי נצח, אשר לא ישתנו ולא יתחלפו, כי אם כדמיון בני האדם הם עוללים את עלילותיהם מעקת הרגש הנוהג בם ומפעולת התעוררות הלב באותו רגע, או כי הרצון והחפץ לרכוש להם איזה תועלת, אם לנפשם או למען אוהביהם, מכוננים את מעשיהם ומניעים אותם בנטיה ידועה. לפעמים הם מתמכרים גם למעשה עגבים, עד כי יהיו לשחוק בעד תעלוליהם. הם בוזים ומלעיגים איש לרעהו, והחזק יתעמר בהחלש ממנו, להדפו ממרומי האלימפוס ולהשליכהו ארצה. אמנם אלילי היונים לא יפעלו על לבנו רושם נכבד והגון אם נציר אותם בדמיוננו בתור אגודה אחת; אולם בהתבוננו אל כל אחד ואחד מהם לבדו, אז תהי תוצאת משפטנו על אדותיהם שונה בהחלט. האלים כלם בתור אישים נבדלים מוצגים לפנינו כעין סמלי דעות נשגבות, והם ראויים להכָּבד בכבוד אל. יהיו נא מה שהיו לפנים, אם איתני הטבע, אם אלילי רוח (Fetischen), ואם בני אדם; תהיינה נא האגדות אשר הביאון אתם ממקום מולדתן איזו שתהיינה; יהיו נא דרכי החיים, אשר אחזו בם עוד מימי קדמותם, גסים מאד ונובעים מן המצב הפראי של האדם הקדמוני, – יהיו איך שיהיו, הנה בכל אפני הויתם הם מופיעים בעיני המשורר בתור התגלמות של איזה ענפים מענפי ההשתלמות המוסרית. בהאל ציאוס, הנחשב בדת היונית לאבי האלים ובני האדם גם יחד, יתאחדו צדק ומשפט עם חנינה ועדנת רוח. הוא יסד – לפי אמונת היונים – מערכת משטר בחיי החברה, הוא מגן ומחסה לכל מבקשי עזרתו, והוא הנהו מקור כל חכמה ובינה. האלילה “הֵירָה” היא מטרניתה יפה עד מאד, כבודה ועדינה וכל שמץ דופי לא נמצא בה. אפולון – בן נאמן לאביו, כל פקודותיו ימלא וחפצו ישלים. האלילה “אַתֵינָה” עלמה גִבּוֹרָה שואפת לקרב, ידה רב לה על שדה הקרב ומשכלת בכל עבודה ומלאכת מחשבת, וכגבורתה על שדה הקרב כן גדלה עדנת רוחה ביום שלום בהגותה אהבה לכל בני האדם, גם תנחם בעצת פיה ותסוכך לראשם ביום צרה. אפרודיטה – אלילת האהבה, אשר בחגורתה אשר במתניה משולבים ומקולעים כל סגולות היפי, החן והתפארת, אשר תשיתינה הוד על הנשים. אַרִיס – איש מלחמה אמיץ לב אשר לא יחת מפני כל. הֶרְמִיס – ציד נאמן לאלי המרום. האליל הֵפַסְטוֹס, חרש ברזל צולע על ירכו, משחת המראה, אמן נפלא עושה ממתכות כלים שונים העשויים מעשה חושב. סביבות האלים שוכני אלימפ יתגודדו המון אלים משנים, אשר מדרגת מצבם היא למטה מהם, כמו האלילה “הֶבֶה”, אלילת העלומים והיופי בת יופיטר ויוּנוֹנָה, העומדת על משמרתה בתור שרת־המשקים לפני אלילי אלימפוס, והאליל גַנִימֶד, עלם יפה תואר אחד מבני האדם (בן טְרוֹס מלך טרויה), אשר מצא חן בעיני יופיטר בגלל יפי תארו, ויקחהו אליו אלימפה, לשרת לפני האלים בכל עת שבתם במשתה היין. לפני האלילה אפרודיטה עומדות לשרת שלש האלילות המִּשְׁנוֹת הנודעות בשם גְּרַצִיוֹת²⁶. את אפולון שרתו האלילות הצעירות הנקראות בשם מוּזוֹת, והן תשע אחיות אלילות, אשר שאפו להרחיב ולהאדיר את החכמות והמדעים, ואת כל ענפי מלאכת המחשבת, וכל אחת הגינה בצל כנפיה את המקצע אשר בחרה לה. במערכת האלים אשר ערך הומירוס נפנה מקום גם להאלים המקומיים, רק כי הם מפוזרים על פני הארץ מתחת, בעוד אשר אגודת האלים האבירים שוכני אלימפוס מגביהים לשבת במרומי על; ההרים, הנחלים, המערות, האיים והימים, – כלם יחד הנם מקום מושב לבני אלמות, בני אלים למיניהם ולמדרגותיהם, אשר ישפכו את ממשלתם במקום מושבם, ומהם גם המרחיבים את חוג פעולתם והשפעתם על כל סביבותיהם עד למרחוק.

אם נטיב להתבונן הננו נוכחים כרגע, כי מעולם לא ידעה הדת היונית להגביל בדיוק את חוג פעולת כל אחד ואחד מן האלים הגבוהים, או, יותר נכון, את האלים האצילים השוכנים בכבוד ותפארת במרומי האלימפוס. על כן הננו רואים את כל האלים מתוארים על פנים שונים, ממלאים מלאכיות רבות, והתעודות השונות המוטלות עליהם הן רחוקות על פי תכונתן זו מזו, ולפעמים גם הפוכות זו לזו. מפני הערבוביה הזאת מוכרח, כי כל אחד יתפרץ בתחומו של חברו, והיוני המאמין בכל האלים אשר ערך לפניו הומירוס, הנה בעת עמדו באיזה מקצע של הטבע והחיים איננו יודע אל מי מן האלים יפנה. נקח לנו, למשל, את הגדול בין אלילי היונים, את אפולון, אשר על פי תכונתו המקורית הנהו אלהי השמש והאור, ועם זה יְכֻבַּד במקומות רבים בתור אלהי המקנה ועדרי הצאן, ונחשב גם למגן ולמחסה לחיות היער נגד חיות הטרף. גם יחסו לאפולון את השלטון על הכח המוליד בקרב בני האדם ועל כן התפללו אליו בכל חי הנשואין אשר הוחגו בארץ יון, ובני הנעורים הקריבו לי את ראשית גֵּז שערות ראשם. בבתי חלוץ העצמות (Gymnasien) כבדו את שמו יחד עם הרקליס והרמיס, בהאמינם כי הוא הנותן עוז וחיל לזרועות הנאבקים יחד במכת אגרוף, ואת המרוץ – לקלי הרגלים על שדה המרוץ. השפרטנים כבדו אותו בתור אלהי המלחמה, בשלחו את עזרתו להנלחמים על שדה הקרב. בעיר אתונא השגיבו אותו בתור אלהי הדרכים והמסלות. וכפי היותו מגן ומחסה להולכי ארחות ביבשת ארץ, כן נחשב גם למגן לנוסעים באניות בים. יש אשר נראה את אפולון בתמונה כפולה, מצד אחד הוא השולח את המגפה והדבר אל נאות הארץ, וכאחותו האלילה ארטמיס הוא מורה את חציו אל בני האדם להומם פתאום, ומהצד השני הנהו גם רופא לחולים אומללים, ויחד עם בנו אסקלפיות הוא שולח את עזרתו לחולים וגועים. ובכלל הנה כל נקודה ונקודה מחוג פעולת אפולון נוגעת בפעולת אחד מן האלים זולתו. דומה לזה הננו רואים בתכונת האלילה ארטמיס. האלילה הזאת, על פי תכונתה הראשית, היא אלילת הציד, אף כי בעצם ראשיתה נחשבה לאלילת הירח. להאלילה הזאת פִּנְתָה הדת היונית מקצעות שונים בקרב הטבע והחיים, מקצעות אשר בכל חקירתנו אין אנו יכולים למצוא איזה יחס ישר ונקודת מגע ביניהם. הנה היא אלילת הציד, אלילת המעינות והנהרים, מצמחת כל פרי ועשב ושולחת שפעת תנובה על פני האדמה, אלילת המשבר וממונה על הלידה והיולדות, שומרת את הילדים הקטנים ואומנת אותם, ועם זה יחד הנה היא גם אלילת הנשואין. ארטמיס היא אחות לאפולון, וכמוהו תורה גם היא את חציה פתאום להשיא מות על בני האדם בעת נגף ודבר, וכמוהו תרפא גם היא חולים אנושים ועומדת למחסה לאומללים. כאפולון הִנֶּהָ גם היא אלילת האור, רק כי תמשול בלילה, ובזה היא בת אומנתה של האלילה “סֶלֶנָה”, אלילת הירח. ולא זאת בלבד, כי אם היא הִנֶּה גם מגן ומחסה לעדרי צאן ובקר הרועים על שדה המרעה, ולאט לאט תרחיב את חוג פעולתה על מרחבי ים והיתה לאלילת ישע גם לנוסעי הים. נוסף על כל אלה היא נצבת מזוינת וחמושה גם לקרב, והשפרטנים הקריבו לה שה עזים לקרבן בכל עת צאתם למלחמה על אויביהם. הנה כי כן יסופר, כי הגבור היוני מִילִיטְיַדוֹם בצאתו למלחמה על הפרסים על יד מַרַתּוֹן בשנת 490 לפני ספה"נ, נדר נדר להאלילה הזאת להקריב לה קרבנות רבים מן העזים כפי מספר חללי האויב הנופלים במלחמה. אולם מאשר כי רבו למאד הנופלים במחנה האויב נבצרה ממנו למלא את נדרו פעם אחת, על כן הושם לחוק אצל היונים להקריב לה בכל שנה ושנה בחודש בָאֶדְרוֹמְיוֹן (תשרי), מועד חג הנצחון למלחמת מרתון, חמש מאות עזים. על פי התעודות השונות והמשרות הרבות אשר נתנו בידי האלילה הזאת, אי אפשר לה למלא את תפקידה מבלי להסיג את גבול יתר אלילי היונים. עוד יתר מזה הננו רואים אצל האלילה “אתינה” אשר פעולתה מקפת כמעט את כל ענפי ממשלת הטבע ועלילות החיים. דומה לזה, אם ברב ואם במעט, נמצא כמעט אצל כל אלילי היונים. ובכן הנה על פי תעודתם ומשלחתם מסתבכים האלים ונאחזים איש בפעולת רעהו, וסדר חלוקת העבודה בקרב העולם פרוע על כל צעד וצעד. המושגים המסובכים האלה, התעודה הרחבה רבת הצדדים המסתעפת לסעיפים רבים המשתרעים בכל קצוות הטבע, אשר יחסו היונים לאליליהם, הם בעינינו כאות נאמן, כי הגרעין הקדמוני המקורי, אשר ממנו צמחה הדת האריית הרת הדת היונית, היתה ביסודה אמונה באחדות האלהים, הכנעה לפני כח אחד נשגב מקור כל הכחות, והרעיון הזה בוקע ועולה גם דרך הערפל ומסכת התהו, אשר התכסתה בה הדת היונית, והוא הוא המרחף גם על פני האלים הגסים והמוגשמים אשר יצרו להם היונים, לרגלי התרחקם מן הרעיון הגדול, אשר מלא את הרגש הפנימי של אבותיהם האריים הקדמונים. כל אחד מן האלים הנהו בפני עצמו כעין תמונה זעירת־אנפין מצלם אל יחידי המושל בכל הארץ, ויכלתו משתרעת בפנות שונות מפנות הטבע, החיים והמציאות. באמת אין כל ספק, כי האמונה בעצם אחד נשגב הָטבעה בלב האריים הקדמונים, אם לא על דרך החקירה והעיון, הנה על כל פנים על פי הרגשה טבעית, כמחזה אשר נחזה אצל רבים מן העמים הקדמונים. הפרופסור מילר אומר:

“בהוסדנו על מנהגי הדת, אשר אחזו בהם ההודים בני האריים הקדמונים לוכדי ארץ הודו, הננו נוכחים לדעת, כי יסוד הדת של האריים הקדמונים היתה אמונה באחדות אלהים מיוסדת על ההרגשה הטבעית. האריים כבר הכירו, כי האלהים הוא הכח ההוא, הנותן כח ואון ומאציל רוח חיים על היקום. האַלְמָוֶת – צלו, הררי קרח, נהרות איתן ומרחבי ים יתַנו את גבורתו ועוזו; הוא אשר יאציל לשפרירי שחקים טהר מראיהם, ולארץ – קשיות ואמץ; הוא כונן בחכמתו נבלי שמים וירקיעם על פני כל הארץ; הוא הנותן מדה וקצב לקרני אור שמש ומאור. במקום ששמה ינהרו ענני רום, ענקי המרום בעלי אמץ ועוז, במקום אשר משם תתפרץ לבת האש, – שם התחולל העצם ההוא הנותן רוח ונשמה לאלים הנאורים והמזהירים, הוא אשר במשגבו הוא רם על כל אלים – הנהו אלהי האלהים”.

הדברים האלה מוכיחים אותנו לדעת, כי האריים הקדמונים התרוממו למדרגה גבוהה של השכלה קולטורית; ואם כי לרגלי סבות אשר לא נדע שחרן, נסוגו האריים אחורנית, ותרבותם והשכלתם ספו נכחדו כשלשת אלפי שנים לפני ספה"נ (כן היא דעת החכם לֵנוֹרְמֶן) בכל זאת הנה נשארו עקבותיה כרשמים עמוקים בהשפה והתרבות אשר לעמי אירופה והודו. הפרופסור מילר מציג לפנינו לדוגמה את חקרי לב האריים ומחשבותיהם, אשר ראויים הם כי נתבונן בם, אם כי לא נמצא בהם עֹמק ורֹחב, באשר הם מראים לנו את השאיפה התמימה של הקדמונים למצוא את הסבה הראשונה ולהגיע אל האין־סוף:

“..שמי התכלת הזכים והשקופים עוד טרם היו בעולם, הרקיע עוד לא השתרע כאהל על פני כל הנמצאים. מה היה המִּכְסֶה המְכַסֶה את כל? מה היה המגן המֵּגין על כל? מה העצמים אשר הסתתרו נחבאו במרחבי עולם אלה? עוד לא נבדלו יום ולילה איש מראהו. רק איזה עצם אחד, איזה רוח הנושב בכל מרחבי המקום הריק והפנוי ההוא; בלעדו לא נמצא כל דבר”.

לב המשוררים אשר קמו בקרב האריים לא ידע מנוח, ויבקשו למצוא את הקשר אשר בין היצורים הנמצאים ובין התֹּהו והריקוּת, ואת רחשי לבם אלה הם מביעים לנו בשירה נעימה עד מאד:

“מתחת תשתרע הטבע, וממעל לה הרצון, הכח והגבורה. מי יחדור במעמקי התעלומה, יבוא בסוד הבריאה? מי יחשוף את סתרי התעלומה? מתי, הוי, מתי נגלתה הבריאה כלה רבת הגונים, מרובת הפנים, עם כל צבא חליפותיה? מי יודע את מוצאה, ומאין באה?!”

דעות ומחשבות כאלה, החודרות ומעמיקות עד התהום של נפש האדם, אינן נמחות כליל גם בכל מהפכה, ולוּ גם היותר עצומה, אשר תקרה את העם, ואינן נכחדות עד היסוד גם בהִסוֹג העם, אשר בקרבו מצאו קן להם, אחורנית עד תחתית המדרגה. על כן הנן מבצבצות גם שלא במתכַּון בין כל העמים יוצאי גזע האריים.

עבודת הדת לפי שיטת הומירוס. והנה אם כן טבע האלים וזאת תכונתם, נרשה נא עתה לעצמנו ונשאלה: מה הוא היחס והקשר אשר בין האדם והאלים, ואיך היא השפעת האלים על חיי בני האדם וחלדם? אחרי המנהגים הפשוטים, אשר היו נהוגים בקרב היונים בדורות הקדמונים, תבוא עבודת דת קבועה המקודשת לשם האלים (Cultus), אשר אמנם תכונתה איננה מקורית, ולא צמחה בתחום ארץ יון, כי אם זמורת זרים היא פה. ישנם גם בקרב היונים מפלגת כהנים, אר למועדים ועתות מזומנים יזבחו את זבחיהם בהיכלות המקודשים לשם האלים והנתונים תחת פקודתם ומשמרתם, אפס כי הקרבת הקרבנות איננה זכות מיוחדת רק להכהנים; כמוהם הנם גם המלך ואבי כל משפחה ומשפחה יוכלו לעמוד לשרת בהיכלי הקדש ולזבוח שם את זבחיהם; ואם גם בספר האִלְיַדַה נזכרים איזה היכלות, אשר נועדו כמקדש הדת, בכל זאת הָרשוּ היונים על פי מצות דתם לזבוח את זבחיהם בכל מקום על פני כל הארץ. היכלי הקדש נועדו בארץ יון בעצם וראשונה כבית מועד בעד פסילי האלילים, אשר שם הונחו למשמרת; אפס כי שירת האילידה תביע בדברים ברורים את השקפת חסידי היונים, כי נחוץ לעבוד את האלים לא על ידי דבר־בינים, לא באמצעות פסילים וצלמי תבניתם, כי אם חובת הדת היא לפנות אל האלים בדרך בלתי־אמצעית, לעבוד אותם בתור יצורים, אשר הויתם ומציאותם משתרעת בלי כל מְתַוֵּך ואמצעי בכל מקום. ההשקפה הזאת מוכיחה לדעת, כי הנחיצות בארמנות והיכלי הקדש עוד טרם הופיעה בארץ יון. לעמת זה הנה ידֻבר בשירת אָדִיסֵיָה על אדות היכלי הקדש כעל אדות בניני צבור, אשר נבנו בכל עיר ועיר; אולם פה נאמרו הדברים בתקופת עת מאוחרת. אצל היונים התאחדה הקרבת הזבחים יחד עם חג וכרה, וזה סדרה: בראשונה הגישו אל האלים את מנתם מבשר הזבח, ואחרי כן כרו להם מכבדי האל מגישי הזבח כרה גדולה, באכלם את בשר הזבח ובשתותם יין לרויה, והכֵּרה הזאת נערכת יותר לשם תענוג מאשר לשם מצוה. וככלות המשתה עלצו המסובים וירננו, בשוררם שירי קדש וגם שירי חול.

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות