א. הדת הקדומה אשר להאריים

חכמת חקרי השפה, החכמה החדשה ילידת המאה התשע עשרה, מחלטת כדבר ברור אשר אין להסתפק באמתותו, כי השפות אשר לעמי אירופה הגדולים כלן מוצאן מגזע אחד מקורי, וכי גם שפת הפרסים ולשון הודו הנן גם הן אחיות באגודת משפחת השפות הזאת. לשונות עמי הודו־אירופה, היינו, השפות השוררות בקרב אצילי העם אשר בהודו ואשר בפרס, וכמו כן שפת היונים, האיטלקים, הקלטים, הגרמנים, הסלַוִים, הליטאים והאלבנים, הן קרובות ומתדמות זו לזו, וקרבת השפות האלה הולכת ומתגדלת בערך שהן מתרוממות למעלה אל קדמת עתותיהן. השפה הסנסקריטית איננה אֵם כל השפות האלה, כאשר חשבו לפנים בשגגה, כי אם אחותן הבכירה; השפה המקורית הרת כל השפות האלה, אשר מופתים ברורים ומעשים רבים מוכיחים כי אמנם השתררה בארץ בזמן מן הזמנים בתור שפה חיה, – היתה באמת שפה רכה ומחוננת בכשרון רב להכָּפֵף לכל עבר, להצטרף לצרופים שונים ולקבל תמונות שונות; ולפי ההשערה הנה יוכל היות, כי השפה הליטאית קרובה אליה יותר הרבה משפת סנסקריט. השפה הקדומה הזאת כבר נכחדה מן הארץ, והננו יכולים לברוא לנו מושג נכון מתכונתה רק הודות לדעתנו את בנותיה השפות החיות וקימות עד היום הזה.

כתולדה מחויבת מן המשפט הזה, אשר אמנם נוכחנו באמתותו, היינו, כי העמים הנזכרים למעלה הם קרובים יחד בקרבת המשפחה, הננו מרהיבים גם להחליט, כי כלם יחד הם יוצאי גזע אחד, ומוצאם מארץ מולדת אחת. אולם איה איפה ארץ המולדת להגזע האריי לפני הִפָּלגוֹ לשתי מפלגותיו, המזרחית והמערבית¹, אשר משם נפוצו המון עמים רבים שהסתעפו מן הגזע האריי ללכוד ארצות שונות ולשום את ממשלתם בתוכן? לפנים חשבו החוקרים כי מקום מולדת גזע העמים האלה הוא בארץ הודו. ההנחה הזאת היא כתולדה טבעית מחויבת מן המחזה ההיסטורי הנודע, כי התרבות אשר מצאה קן לה בקרב עמי הודו היא עתיקה לימים מן התרבות אשר הופיעה בקרב עמי אירופה כלם. חכם אחד מתאר בשפה נמלצה מאד, איך נטל אל אירופה לְהִלָּוות אל עמי הודו, ויחדו ילכו לבקש בארץ הקדם את ערש מולדת גזעם. החכם הזה חרץ משפטו, כי העמים אשר התעתדו לשלוט על כל ארצות אירופה הופיעו ממורדי רמות־הארץ הנשאות אשר במרומי ארץ אזיה. זה הוא המסע הראשון. אולם במסעם השני, עת נדדו עמי האריים מארץ מולדתם שנית, שמו רבים מהם את פניהם אל ארץ פרס ואל בקעת הודו.

אפס כי התורה הזאת, אשר יעדה את ארץ מולדת האריים בערבות הציה והשממה אשר באזיה, במרומי ארץ “פַמִיר”, לא האריכה ימים הרבה על שדמת המדעים; איזה מן החוקרים שערו למצוא את ארץ מולדת האריים במקום אחר, בבקעת נהר הדנוי, על חופי הים הבלטי מנגב, וגם על חצי־האי הסקַנְדִינַבִי. רבים החליטו כי אי אפשר היה ללוכדי ארצות אירופה להגיח מארצות הקדם. לפי דבריהם הנה קרוב להאמין, כי שפת עמי האריים ותכונותיהם הופיעו מארצות המערב, ומשם התפשטו לארצות הקדם. איזה מן החכמים נסו גם לצעוד צעדים גדולים לנכח הגבול הקיצוני, בנסותם להכחיש את קרבת עמי האריים על פי מולדתם. בעלי הדעה הקיצונית הזאת חרצו משפט, כי אחדות השפה איננה דיה להוכיח על אחדות המולדת, – ובתור ראיה מוכחת לאַמֵת את דבריהם הראו על ארץ בריטניה, או על איי הים אשר תחת שלטון הממלכה הזאת. על יסוד משפטים כאלה יחליטו, כי קרבת האריים איננה מיוסדת על קרבת המולדת והגזע, כי אם הִנֶּהָ בעיקרה רק אחדות השפה ודרכי התרבות. השם “אריים” איננו כנוי של איזה עם היסטורי, כי אם הוא מורה על קבוצת שפות בעלות טפוס אחד משותף לכלן, ועל מדרגת תרבות בעלת תמונה ידועה אשר היתה לסגולה לבעלי השפות ההן, אחרי אשר נפוצה בקרבם בעת קדומה מאד. השפה האריית יחד עם התרבות הידועה הצמודה אליה נתקבלה בקרב אגודת המון עמים, אשר מבלעדי חרצובות השפה והתרבות, אין כל דבר אשר יאחדם, ואינם מצומדים יחד בקרבת המשפחה והמולדת.

ובכל זאת הנה בקהל החכמים המובהקים מכריעים את הכף אל הדעה, כי יושבי הארצות השונות, ששם תשתררנה השפה והתרבות האריית, מוצאם כלם יחד ממרכז אחד. אם נדַמה לנו כי בעת היות החברה האנושית במצבה הקדום פרועה וריקה מכל השכלה ותרבות, התבצרה באיזו פנה על פני הארץ איזו תרבות העולה במדרגתה על המצב הפרוע של העמים, אשר סביבות המקום ההוא, הנה בארח טבעי נוכל לשער, כי תרבות כזאת לא תוכל להתיחד במקומה, ובהכרח תפוץ משם על ידי שבטי עמים נודדים לעברים שונים, המשתמשים בתרבותם להטיב עוד את מצבם במקום אחר, ונקל להבין כי נושאי דגל התרבות החדשה בכל ארצות תפוצותיהם ינצחו את העמים אזרחי הארץ וירשו את ארצם. למרות פלגות הדעות אשר זכרנו השוררת גם בעת ההוה, הנה באו מרבית החכמים המצוינים, אשר על פי משגב חכמתם הם נחשבים לבני סמך, לידי איזה הסכמה על אדות המקום, אשר משם נפוצו העמים האריים בתחלה על פני כל הארצות. אמנם עוד תקופת ימים ארוכה לפני הבָּקע עפעפי שחר של ההיסטוריה, נאחזו לפי דעת חוקרי תולדות האדם על פני בקעות הארץ רחבות הידים אשר מצפון לים השחור, ים הכספי וְהָאוּרַלִי, המוני בני אדם הקרובים יותר אל גדודי אספסוף מאשר אל שבטי עמים, והאנשים האלה אם אמנם בעצם ראשיתם היתה להם שפה אחת, אך לאט לאט נפלגו ויפרדו כן בשפתם וכן בתרבותם. המוני בני האדם האלה היו לערש מולדת העמים, אשר בקרבם החלה לצמוח השכלת החיים. על פי תכונת נפשם אהבו לחיות חיי נדודים, ובמדה אשר התרחקו הלאה ממרכז מולדתם, כן השתנתה באופן בולט ומוחש תכונתם ותמונתם הרוחנית מן התמונה הכללית אשר למקור מחצבתם. מהם אשר נסעו מזרחה ונגבה אל ארץ פרס והודו, ויתרם נסעו ימה, ויכבשו את כל ארצות אירופה.

שאלת האריים נצבת על מפתן ההיסטוריה אשר לכל אחד ואחד מעמי האריים, והננו נפגשים אתה גם בבואנו לחקור את כל אחת מן הדתות אשר לעמי האריים; על כן הננו מוצאים לנחוץ לנסות לחקור את הדבר לאשורו ולדעת בכלל: מה היא הנחלה אשר הנחילו לנו העמים האלה? אם על פי כל האמור למעלה יֵחָרֵץ משפט, הנה בודאי לא יוכל הקורא ליחל, כי הנחלה הזאת תכלול תרבות משוכללת ומְפֻתַּחַת למדי, או מחברת אחת ומערכה שלמה של השקפות נשגבות. שָׁער שערו לפנים, כי הדעות הצרופות והנשגבות הכלולות בספרי הוֶּדָה (Veda) הן קרובות מאד על פי מולדתן אל שרש התנועה הרוחנית, אשר התחוללה בקרב האריים. כעת ידענו אל נכון, כי אם רק לא נאבה לחטוא אל האמת, עלינו להחל את חקרי תולדות דת האריים מיסודות עוד קדומים וגסים מזה. חוקרי תכונות העמים (Etnologen) יצללו במצולת קדמוניות העתים, למען דעת את האומניות וחרשת המחשבת אשר סגלו להם האריים הקדמוניים, בהשענם במשפטיהם על יסוד המלות המלאכותיות המשותפות לכל ענפי השפות, אר צמחו מגזע השפה האריית המקורית, השוררת בקרב אגודת העמים הזאת, ועל פיהן יוָּכחו לדעתכי התרבות האריית הקדומה היתה גסה בתכונתה עד מאד.

הד"ר טיילור מדי דברו בהאריים יאמר:

"האריים לפני הפלגם למפלגות היו לעם נוסע כעדר ורועה צאן, ויהי נודד בארץ יחד עם עדרי מקנהו, כנדודי אבות העברים לפנים בארץ כנען. איזה מהבהמות הביתיות כבר נמצאו ברשותם, כמו הכלב, כל מיני הבקר והכבשים, אפס כי עוד לא היו להם עופות ביתיים, וכמו כן לא ידעו עוד לגדל בביתם את העז, החזיר, הסוס והחמור. הם ידעו לקלוע מחצלות מפתילי איזה צמחים ידועים, אך טרם עוד השכילו לטוות את הצמר לחוטים, ותחת זה השתמשו בעור חיה ובהמה לכסות בהן את מערומיהם, אחרי אשר גרדו אותם בשכיני צור, ויתפרו אותם במחטים של עץ, אבן ועצם.

“הם התכלכלו בבשר וחלב, אשר אמנם עוד טרם ידעו להכין ממנו חמאה וגבינה. מכל שקויי־השכר (nkeägeistige Getr) נודע להם מי הדבש, אשר הכינו להם מדבש דבורי היער, אך טרם עוד השכילו להכין להם יין ושכר (Bier). ובעוד אשר הענף האריי אשר באזיה לא ידע למלוח את מאכלו במלח, הנה לעמת זה התפשטה מהרה אכילת מלח בין עמי האריים הנפוצים באירופה. במשך ימי החורף שמו את משכנם בבורות אשר כרו באדמה, אחרי כסותם אותם מלמעלה בשדרות מוטות עץ, ויטחו על פניהם טיח עב מאדמת־שרפה (Torf), או מזבל של בקר. בימי הקיץ שכנו בעגלות הערוכות על פי מלאכה פשוטה וגסה, או כי גרו באהלים עשויים מענפי עץ. מכל מיני המתכיות אולי נודעה להם הנחשת, אשר ערכו ממנה צעצועים לעדי, אך את כלי נשקם וכל כלי מלאכתם עשו מצורי אבן. את קשתותיהם עשו להם מקני עצי “טים” הרכים ונוציים… גם השכילו לחטוט בסדני עץ לעשות מהם סירות דוגה לשוט בהן על פני המים, ובמלאכתם זאת נעזרו בקרדומות עשויים מאבן, או כי חרכו את העץ ברצפי עש לעשותו נבוב כחפצם”.

לפי דברי החכם הֵין התאכזרו האריים להמית את הזקנים והחולים אשר בקרבם, למען לא יהיו למשא עליהם, ורבים מהם שחתו את רחמיהם גם על פרי בטנם בהשליכם על פני השדה את הילדים הנולדים להם, או כי המיתום תכף בהוָלדם. את נשיהם לקחו להם אם בקנותם אותן מקנת כסף, או כי חטפון בעשק וגזל. במרוצת העת למדו לאחוז בעבודת האדמה, ואתה יחד הופיע גם הרכוש וההון אשר לאיש הפרטי, והמנהג הזה אחרי אשר נקבע ונתבצר בחיי החברה התהפך לאחרונה לחוקת עולם. מושגיהם הדתיים נוסדו רק על קסם ונַחש ועל אמונות תפלות, אשר הכניסו בלב בעליהן רגשי אימה ופחד; איתני הטבע והכחות המשוטטים בעולם עוד טרם נצטַירו בדמיון בני העם הזה בצלמי בני האדם ובדמותם, והשם הגדול “דִיאוֹס”, תחת אשר בעת המאוחרת היה לשם כנוי לכנות בו את עצם האלהים, היתה הוראתו רק השמים הבהירים והצחים. הם חשבו חשבונות על פי מספר אצבעותיהם, ובינתם קצרה מהשיג מספר העולה למעלה מן מאה.

הציורים האלה, אשר בהם יצוירו דרכי חיי האריים, מצוינים אמנם בעוז רוח מחברם לחדור אל תעלומות קדמות העתים יתר הרבה מאשר בחדודם ודקות תכן ענינם; דרושה מאתנו איזו התאמצות העיון ויגיעת המחשבה למען הוכח לדעת, כי האנשים ההם אשר סגלו להם דרכי חיים כמו אלה כבר הרחיקו ללכת קדימה, וכי מפעלות העם הקדמוני הזה, תחבולותיו, מלאכת מחשבתו ומוסדי חייו, למרות כל גסותם ושפלות ערכם, הם כמקור תקוות רבות ונשגבות לעתיד נאור. האריי הקדמוני עם כל היותו פרא אדם ופרוע במצבו ודרכי חייו, בכל זאת הנהו עולה בהשכלתו על שכניו, וכבר עבר מהלך רב במסלת התפתחות התרבות והשכלת החיים. ביחוד יצטַינו לעינינו מוסדות חיי המשפחה אשר לעם הזה, בהיותם אוצרים בקרבם כח חיים וכשרון כביר להתקדם ולהתפתח. הבנינים העתיקים אשר שרדו אלינו בארצות מושבות האריים, בנינים אשר נועדו בהבָּנותם לבתי מעון, אם אמנם נבנו בעת מאוחרת הרבה מאד, בכל זאת יעידו לנו את עדותם הנאמנה, כי יחד עם עַם נחלת קדומים נחלו להם האריים מראשית ימי העם את הרעיון והתשוקה להתאחד לבתי אבות, אשר כל בניהם נכנעים תחת יד אבי המשפחה המושל בם כרצונו. האריים בכל הארצות אשר לכדו התאחדו לבתי אבות גדולים תחת פקודת ראש המשפחה מושלם ומנהלם. הבנים יחד עם נשיהם ובניהם אשר נולדו להם כלם כאחד התגוררו בבית אביהם, אשר היה לכהן ולשופט לעדה הקטנה המסתופפת בביתו. יכולים אנחנו לתאר עוד שרטוטים רבים מדמות חיי החברה, הכלולה כלה ממשפחות משפחות הערוכות כלן על פי התכנית המבוארת פה. כאשר השתגשגה המשפחה ומספר בניה רבו מאד, עד כי צר להם המקום להתגורר יחד בבית אחד, אז הנה נבנה בית־מעון שני, ששמה העתיק אחד מבני המשפחה את מושבו, אם בן ואם נכד, ויבוא להתגורר בו הוא ואשתו וילדיהם יחד, וכה הניחו את היסוד לבית־אב ושלטון משפחה חדשה. כן תופענה המון משפחות הקרובות זו לזו בקרבת המולדת, ושוות יחד במצבן ובארח חייהן, והן מביטות על בית אבי השבט כעל נקודת המרכז המאחדת אותן יחד. ישוב בני אדם מכונן, על פי תמונה ותכנית כזאת, נוסד גם בארץ הודו על ידי האריים לוכדי הארץ, אשר הנהיגו גם פה את מושבות בני המשפחה מָאֳחָדִים לבתי אבות, כפי מושבות בני הכפרים בארץ הוללנד, איסלנד ובארץ בריטניה בימי קדם. בני המושבות האלה לא עסקו בעבודת האדמה, כי אם היו רועי מקנה ויחיו על צידם, ובבואם אל אחת הארצות להאחז ולהשתקע בה, כבשו את אזרחי הארץ לעבדים ויעבידו אותם בכל מלאכה בשדה ויביטו עליהם כעל מפלגה שפלת ערך ממדרגת ערכם הם.

זאת היא התרבות המסוימת בתמונתה ותכניתה אשר התפשטה בימי קדם, ובכל מקום אשר הופיעה כוננה לה עולם חדש ומשטרי חיים חדשים. יש מעמי האריים אשר התקדמו בלכתם במסלת התרבות, ויעברו את יתר העמים בני גזעם. עוד בקדמות השיגו הם את תקופת כלי המתכות, ובעלות שחר ההיסטוריה הופיעו גם הם חלוצים ומזוינים בכל מוסדי חיים כאלה, אשר כבר השתכללו וצורתם נקבעה בשלמות, ואשר מושגי שלטון אבות המשפחה הטביעו את חותמם עליהם. איזה מהם האריכו ימים גם אחרי כן להשאר בתקופת כלי האבן, ורק בתקופת ימי ההיסטוריה נדחפו דחיפה עצומה, אשר עוררה אותם להתרומם למדרגת לאום ערוך בכל סדרי חיים מתוקנים. מלאכת המחשבת בתמונה זעירת־אנפין ואיזו המצאות מועילות, אשר נראו אצל מרביתם ואולי גם אצל כלם, אמנם אינן נחשבות בהחלט לנחלת קדומים בקרב העם, הן לא עברו אליו מאת האריים הקדמונים לפני הפלגם והסתעפם לסעיפים רבים. רבות מן מלאכות המחשבות והאומניות אמנם יכול יוכלו להופיע בכל אחת ואחת מארצות מושבותיהם לבדה, או כי נעתקו ועברו מעם אחד למשנהו בקרב משפחת עמי האריים בתקופת עת מאוחרת. העמים השונים האלה, בהיותם כלם יחד נצרים פורים משרש תרבות אחת, ידעו לעַבֵּד ולשכלל את צורת התרבות המקורית שלהם, כל עם ועם לפי טעמו ורוחו, ופעמים רבות סללו לה מסלות המקבילות אשה אל רעותה עד להפליא, כאשר עוד נראה הלאה.

האמנם יצלח בידנו החפץ לתאֵר את דת האריים הקדמוניה בצורתה ההיא, אשר היתה לה טרם השתרגה לשריגים בעלי תמונות שונות בארצות שונות? בבואנו לפתור את השאלה הזאת, הנה לא יתכן עוד לנו לחפש יחד עם החכם מכס מילֶר אחרי עקבות הדת האריית הקדמוניה בארץ הודו, ולבאר אותה ביחוד על פי ספיחיה הצומחים בארץ הזאת. הדת ההודית עת נפגשנה בפעם הראשונה, הננו מוצאים אותה מפותחת ומשוכללת די צרכה, מחוננת במפלגת כהנים שומרי משמרתה, עד כי נכיר את עמידתה הנכונה, איך היא נצבת על אחת המדרגות המאוחרות במסלת התפתחותה, מוקדמת במעלה ומאוחרת בזמן מן הדתות הגסות וחסרות הטעם אשר נפגוש אצל עמים שונים בארצות אירופה. והנה אם כי בשאלה הזאת לא נוכל להסכים לדברי החוקר האשכנזי המצוין הזה, בכל זאת הננו נכונים בכל אות נפשנו להֵעָזֵר בדברי חקירותיו לברר ולבאר את הענין מצד אחר, בקבלנו את דבריו, אשר בם יוכיח כי האל הראשי, אשר האמינו בו כל עמי האריים, הוא מכונה בשם אחד בכל השפות אשר לעמים האלה.

בספרו “מחקרי תורת השפות” מעיר החכם מילר, כי המלה “צֵיאוּס”, השם הנקדש והנערץ בתורת האגדה המיתולוגית היונית, אחת היא עם מלת “דִאוֹס”: (Dyaus) בשפת סנסקריט, עם “יודיס” (Jovis) אשר להרומאים (יחס שממנו ממלת יופיטר הוא יודיס), עם מלת “טִיו” (Tiw) אשר בשפת האנגלוזכסים, ואשר השתמרה בה עד היום במלת Tiwdaeg וגם Tuesday (יום השלישי בשבוע), ועם מלת צְיו (Zio) בשפת הגרמנים הקדמוניה.

השם הזה נוצר רק פעם אחת ולא יותר; הוא לא נתגלגל מן ההודים אל היונים, ומהם אל הרומאים והגרמנים. המלה הזאת כבר נבראה והיתה שגורה על שפת בני האדם טרם עוד נפלגו אבות העמים הקדמונים ללשונותיהם ולדתיהם, וטרם עוד עזבו את אדמת מרעיתם המשותפת לכלם יחד, ויפוצו על פני כל הארץ. בהשם הנכבד הזה יכולים אנחנו להכיר איזה מושגים דתיים עתיקים, אשר מצאו להן קן בלב כל העמים בני הגזע האריי.

בדברים המעטים האלה, אשר הציגה חכמת מחקרי השפה לפנינו כעין משל ומופת, או יותר נכון, כעין דוגמה, שואפת זאת האחרונה להראות על אחד מן התוים הראשיים אשר נמצאו כפי ההשערה בקלסתר פני הדת האריית הקדומה. אולם אם באמת נשים את כל תקותינו בחכמת חקרי השפה, בהאמיננו כי היא תחשוף לנו תעלומות רבות כאלה, בפתחה לנו שער אל היכל מקדש כל אלילי האריים, אז נִוָּכַח לאחרונה איך נכזבה תוחלתנו. באמת הנה נוכל למצוא עוד שנים או שלשה משלים המראים על הדמיון אשר בין אלילי הודו ובין אלילי עמי אירופה. אפס כי הדמיון הזה הנהו רק בגבול השפה ובקריאת שם לבד, באין כל שִׁווי ביניהם בעצם. האליל Tiw או Tyr יליד האגדה המיתולוגית של הטייטנים איננו מתאים, לא על פי תכונתו ולא על פי תעודתו ומשלחתו, אל ציאוס ואל יופיטר, ואם גם כי השמות האלה קרובים זה לזה בקרבת מולדת השפה. הדמיון המשוער הזה איננו משתרע על פני כל הדתות, אשר השתררו בקרב עמי האריים, ואם נמצא דמיון מה באיזה מהן, הנהו גם הוא רק במקצת, ואיננו מתיחס אל כל האלים הנקדשים על ידן; למרבית אלילי אירופה לא נמצא אלילים מקבילים לעמתם בקהל אלילי הודו. הראיות וההוכחות הלקוחות מתחום חקרי השפה מביעות לנו אך דברים מעטים על דבר הדת הקדמוניה, אשר הננו מנסים את כח חקירתנו לתארה בכל צלמה ודמותה. אולם בשימנו לב אל השקפות ומנהגי האדם הקדמוני הרועה והציד כאחד, האדם הקדמוני, אשר אותו נחשוב כעת לסמל דמות האריי המקורי ולטפוסו המיוחד, כי אז הנה בלי כל עמל ויגיעה רבה נמצא את התוים היסודיים המשותפים לכל הדתות אשר לעמי האריים. המשפחה הנתונה תחת שלטון אביה וראשה, המתאחדת תחת פקודתו לבית־אב אחד, היא סִגלה לה דת מתאימה אל דרכי חייה ומצבה, דת אשר הופיעה בתור אזור מקיף המאחד את כל בני המשפחה יחד. במת־המוקד (Herd) אשר יִצֹק אורו וחומו במעון המשפחה, – הוא מזבחה, אם מאשר כי על ידו קבורים אבות המשפחה, או מסבה אחרת. אבות המשפחה הם הם בלי תפונה אלהי מעוזה. וכאשר תהי במת־המוקד אשר במעון המשפחה למזבח דתה, כן הנהו גם אבי המשפחה הכהן העומד לשרת לפניו, עד בוא התֹּר גם לו להכנס בקהל האבות אלהי המשפחה, אם רק בנים לו אשר יקברוהו בכבוד ומלאו אחריו את כל המנהגים אשר נהגו האריים. איש זר אשר לא מבני המשפחה לא יוכל לקחת חבל בעבודת הדת המצומצמת רק בחוג המשפחה, וכל אלה אשר לא נצמדו אל המשפחה בחרצובות קרבת המולדת יזרו הלאה מכל עניני הדת ועבודתה. הדת הזאת איננה דת כללית לכל בני האדם (universal), ועל כן לא תתחשב עם כל איש פרטי לבדו, כאשר גם הדת המכוננת על האמונה ב"טָטֶם" לא תבוא בחשבון עם האיש הפרטי, ואין לה כל נקודת מגע עם היחיד, ולוא גם יהי יליד השבט המחזיק בה; בשני המקרים האלה הנה רק עדה וחברה אחת מכרת ועובדת את האלהות של הדת: במקרה האחד – הם בני העדה המתיחשים אל “טטם” אחד, ובמקרה השני – קרובים ילידי משפחה אחת. בהדת הבנויה על יסוד אמונה ב"טטם" האיש הפרטי, מקדיש את עצמו ומוַתר על זכיותיו הפרטיות לטובת השבט ולתועלתו; פה הנה האיש הפרטי מבטל את עצמו ביחס אל הדת, ואם לא בתור חבר בחברת המשפחה הנהו בפני עצמו אין ואפס. החסידות אשר מצאה קן לה בקרב האריים, צדקתם ודבקותם הדתית, מתרכזות ומכונסות רק בדת המשפחה הזכה והפשוטה. היא עוררה והולידה רגשות לב כאלה, אשר היו לכח אדיר בחיי החברה בכל ארצות מושבת האריים, היא המאצלת על חיי המשפחה רוח קדושה נשגבה, מיעדת לחרצובות קשרי המשפחה איזו תעודה נשאה, והיא המפיחה רוח גבורה בלב בעלי בריתה, עד כי רק בזכרם “בית המשפחה ובמת־המוקד אשר לה” יתעוררו למעללי גבורה והיו נכונים להקריב את נפשם על מזבח הדת והמשפחה. גם ברגשי הטרף, בהתמרמרות הפראית והקצף הנורא, אשר בהם הסכין האדם הקדמוני להגן על ביתו ומשפחתו, לבל יחדרו בו זרים מארץ נכריה, יכול נוכל להכיר מעלות רוח ורגשות נעלים ונשגבים, אהבת משפחה וחבת ארץ מולדת, המתחילות לצמח משרש גזען. באופן הזה הנה האמונה הקדומה הזאת, היינו העבודה הדתית לרוח האבות אחרי מותם, אשר היתה רק גרעין אחד במזרע הדת בכלל, יסוד קל בתסיסה הדתית של האדם הקדמוני, התהפכה לכח עצום וליסוד גדול, אשר הרבה עלילה בקרב האריים יתר הרבה מאשר בקרב כל הגוים. על אדות המצרים הקדמונים ידענו, כי ראש רעיונותיהם היה לדאוג לגורל המתים; בארץ הסינים נחלשה עבודת הדת עד מאד בהֵעָדר ממנה הכחות המניעים היותר חזקים. לא כן בקרב האריים, פה התלכדה הדת עם רגש עז ונטיה עצומה לחיי המשפחה, אשר בגללם ובשמם התחזקו האריים במעוז אליליהם ובמשמרת דתם.

אולם העמים אשר עליהם תָּסֹב הפעם חקירתנו עבדו גם אלהים אחרים מלבד אלהי המשפחה. התכונה השניה המובהקת והמְצַיֶנֶת, אשר בה הצטינה הדת האריית, היא העבודה וההכנעה לא לאלים מקומיים, לא לאלים אשר נתיחדו לסגולה לשבט אחד, כי אם לאלים השולטים על כל העולם. בני האדם אמנם יכול יוכלו בכל מקום שהם להשתעבד ולהשתחוות להאל “דיאוס”, להשמים, או לאליל השמים; בכל מקום ומקום אפשר להכיר את אלהותה של הארץ, לרומם ולכבד בכבוד אל את התואמים המאירים בשמים (ר"ל השמש והירח), אשר גם הם היו לנושאי הדת הקדמוניה אצל האריים; בכל מקום אפשר לעבוד את השמש והירח ולהשתחוות להם. אמנם לא נוכל להחליט, כי בלב האריים כבר נקבע המושג, כי לא יתכן ליחס אל העצמים הנזכרים תכונת אל מקומי, או להכירם לאל מיוחד לשבט אחד. אפשר לאלהי השמים להיות בעת אחת גם לאלהי מקום אחד ידוע, ולהתכנות שם בכנוי מיוחד; או כי אחד מן השבטים לקח לו לסגולה את אלהי השמים להיות לו למגן ולמעוז, ויכנהו בשם המתאים אל התעודה אשר שם לפניו. לכל משפחה ומשפחה יוכל היות אליל השמים מיוחד לה לבדה, כפי אשר התיחד לה אלהי המשפחה. כן גם לא נוכל לדמות לנו, כי האריים בעבדם בתור אלהות את גרמי הטבע המופיעים לעיני בני האדם תחת כל השמים, בזו בלבם את המקומות המקודשים מטעם הדת, או כי תעבו צלמי אלילים פסילים ועצמים חמריים מעשי ידי האדם, או תוצאות מעשי הטבע, אשר באמת העריצו והקדישו גם כמו אלה. אמנם הם השכילו ויתרוממו מן המצב הפראי, ובכל זאת לא נמחו מלבם גם רבים מן המושגים שנקבעו בלב כל הפראים, ובכל הצמדם אל איזה אלים נשגבים לא נמנעו מהאמין גם בהמון אלים קטנים וצעירים. באמונתם עוד דמו לראות בהעץ או בהנהר את הרוח השוכן בהם, או את השד המשחית השם את קנו במערת האדמה או בנקרת הסלעים המכוסה מעין השמש. הם אחזו לפעמים בתחבולות קסמים, כמו, למשל, להשביע את הגשם, בהאמינם בתומת לבם, כי רב כח השבועה והאלה לאכוף גם על האלים הנשגבים להריק ארצה את ברכתם כפי רצון הקוסם. העולם כלו מלא לפי אמונתם המון אלים, וכמו ידחקו איש את רגלי רעהו, ובכן הנה דרושה אפוא עצה ומזמה ותחבולות חכמה, למען שמור את השלום והאחוה בין בני האדם ובין אלי המרום.

יתר השרטוטים אשר נראו בפני הדת האריית, ואשר נחשבו כתכונה עצמית ויסודית בקרבה, נכללים בזה, כי בקרב הדת הזאת אין כל מקום למפלגת כהנים, וכי האלים אשר לה נאספים יחד במקדש הדת בתור קהל שליטים ומושלים (monarchischer Panteon). אולם מכל התכונות אשר פרטנו פה אין גם אחת אשר נוכל לאמר, כי היא סגולה מיוחדת רק אל הדת המדוברת, אשר אנחנו עסוקים בהגבלת תארה ותכונתה, ואשר נאמר כי בה היא מצוינת מיתר הדתות. כמוה הנה כל הדתות הקדמוניות הנן משוללות מפלגת כהנים; מפלגת הכהנים מופיעה על אופק הדת רק בהגיע זאת האחרונה אל מרום מדרגה ידועה של התפתחותה, בעת אשר היא משתכללת בכל עניניה ומערכות לבה בפני עצמה, ובעת אשר היא נבדלת ונפרדת מן שלטון ממשלת הארץ. קהל האלים בעלי השלטון המדיני, כמו אגודת האלים המתוארת בשירת הומירוס או באגדות של ספרי העֶדָה אצל הַסְקַנְדִנַיבִים הקדמונים, איננו מורה גם הוא על תגברת רוח הדת, כי אם הוא מורה לנו לדעת, כי הגיעה הדת בדרך התפתחותה אל התחנה ההיא, אשר שם נערכה לשיטה אחת מסודרת, והוא רומז על הדעות המדיניות, אשר שאפה הדת להתאים אליהן בכל מסלת התפתחותה והתקדמותה. באמת הנה בבוא המועד הנכון לשום משטר במערכת האלים, ערכה הדת האריית את מערכת אליליה על פי תכנית חיי המשפחה וסדרי בתי־האבות אשר נקבעו בקרב העם, בהציגה בראש אגודת האלילים את זקן האלים בתור אבי המשפחה; על ידו הוצגו במערכה בניו ובנותיו, מוסבים כלם מהמון עבדים העומדים לשרתם, וגדודי רוחות, מטרניות אליליות (Nymphen) וכרובים שטים ברוח, מתרוצצים ונדחפים בלי משטר סביבותיהם. והנה למען הכיר את התכונה המקורית אשר נתיחדה לאיזו דת בראשיתה, נכבד מאד לדעת איזה הם האלים אשר הקדישו והעריצו בני הכנסיה, ואיך התיחסו אל בני האדם, בעוד אשר דעת מערכת האלים ומצבם במקדש הדת אין לה כל ערך נכבד. אך נקודה אחת בולטת לעינינו והיא מבוררת עד מאד, והיא: כי בעוד אשר הדת הקדומה אשר לעמי בני שם נתיחדה ונסתגלה אל מקום אחד מוגבל, או כי הצטמצמה בחוגו של שבט אחד, הנה נמצא בדת האריים יסוד איתן המתפרץ הלאה ועובר את הגבול הצר הזה. האל המופיע בתחומה של דת בני שם הוא בא במסרת הברית עם שבט אחד, וכל בני השבט ההוא אחוזים וקשורים בחרצובות קרבת המשפחה באבי השבט או בהאל העומד בראש השבט. אמנם גם בדת האריית יש לאגודת השבט וקרבתה ערך חשוב ונכבד בקרב הדת. המזבח הערוך בחוג בני המשפחה הוא מרכז הדת, והאיש אשר גֹרש מהסתפח בחוג בני משפחתו, ממנו הנה נעדרה כבר האפשרות לעבוד את האלים באיזה מקום שיהיה. הננו אומרים זאת, באשר כי מכל דת שמרו האריים את משמרת דת המשפחה, ופעולת אלילי המשפחה רבה מאד על בני העם במובן ההוא שהזכרנו פה. אולם כי הדת הנוכחית, או אם נדַיק לאמר העבודה הדתית, הנתונה לפנינו, אשר על פי קרבת המשפחה הרפודה ביסודה היתה לקשר המאחד את כל בני הכנסיה, היא לא נחשבה בעיני האריים לעצם הדת, היא לא כללה בקרבה את כל הדת כֻּלה, כאשר כן נחשבה בעיני עמי בני שם. ישנם עצמים נשגבים רבים, כן בשמים ממעל וכן בארץ מתחת, או גם מתחת לארץ, הנעבדים בתור אלים, ועבודת הדת המקודשת לשמם היא עולה בערכה ורחבה בגבולותיה מעבודת דת המשפחה. אמנם יכולים היו בני המשפחה לפנות בעבודתם הדתית גם אל השמים, בכנותם אותם בשם פרטי ובכנוי מיוחד, או כי יעדו מקום מיוחד מוקדש לעבודתם, ובכל אלה הנה עצם השמים הנהו מרומם ונשא על כל השמות והכנויים ועל כל המקומות המקודשים לשמו. כפי אשר ראינו אצל האלים אשר לעמי בני שם, הנה הרוחות המתיחדים בתור אלהות בחוג המשפחה פועלים את פעולתם על המשפחות השונות ודוחפות אותן להפָּרד ולהפָּלג אשה מרעותה, בעוד אשר האלים הנשגבים מאצילים את רוחם על המון משפחות העם לאחדן ולקשר את לבותיהן יחד, ובמדה שהתפתחה איזה עדה או קבוץ מדיני, כן התרוממו ויתנשאו האלים הגדולים, אשר נקדשו ונערצו בקרב כל בני העדה במדה אחת שוה, וכן גדל ערכם בעיני עובדיהם. ובכן הננו נוטים להסכים לדעת החכם גוממה, אשר מדי דברו בהאריים ועל דבר עזבם את היסוד הדתי המטה את לב האדם לעבודת הדת המקומית יחוה דעו, כי התרוממות בני האדם אל האמונה באלים, אשר היכלת בם להִלָּוות אל שבטי העמים העובדים אותם בימי נדודיהם, וגם ילוו אתם על דרכם בכל מסעיהם, היא הנצחון הכי־נשגב אשר רכש לו הגזע האריי במסלת התפתחותו בימי נעוריו.

הלאה מן הגבול הזה תשתרע שדמה אשר לא נחקרה עוד כראוי, ואם נאמר להוסיף דרכנו הננו מסתכנים לתעות מן הדרך ולהכָּשל בשגיאות גדולות. בכל הדתות אשר לעמי האריים נקבעה הקרבת קרבנות, קרבנות מסוגים רבים השונים זה מזה במדרגת ערכם וכבוד מעלתם. בקרב איזה עמים נקבע המנהג להקריב קרבן להאלילים סוס תמים נבחר בתכונתו ובמראהו, והקרבן הזה היה נכבד מאד בערכו וגם הוחג ברוב פאר, אך עוד עולים מזה בערכם היו קרבנות נפש אדם. אפס כי כל העמים האריים עוד בראשית ימי התפתחותם שאפו לבטל קרבנות נפש אדם ולהמירם באחרים². ההבדל והשנוי העצום אשר בין דת האריים ובין דתות יתר העמים היו למקור נובע אמונות תפלות; אחרי אשר נכנעו אלה האחרונים לפני האריים, כרעו אתם יחד גם אליליהם, ויהיו נחשבים בעיני המנצחים כאלים זועמים, או כרוחות רעות, וכהני הדת המנוצחת נחשבו כקוסמים ומנחשים, ועוד גם זאת, כי האלים אשר נהדפו משאתם שאפו בכל עוז לשוב אל כנם ואל כסא אלהותם, ולהחיות גם את הדתות המקודשות לשמם, אחרי אשר כבר נכחדו. אבל דת פשוטה וטבעית כדת האריים המיוסדת כלה על יסוד טבעי המלבב את האדם, על קשרי קרבת המשפחה, היא מחוננת על פי טבעה בכשרון מיוחד להתפתח במדה אשר התרבות האנושית צועדת קדימה. עץ רענן כזה הסתעף לסעיפים ולענפים שונים, ומגזעו יצאו דתות רבות אשר היו לסגולה לעמים גדולים ואדירים, אשר הניעו בכחם את גלגלי מרכבת הקולטורה בעולם; ואותן הננו לבאר אחת אחת בפרקים הבאים.

ב. הטייטנים

האריים באירופה. מצב התרבות וחיי הצבור כפי אשר תארנוהו בפרק הקודם השתרר בקרב עמי אירופה משך תקופת אלפי שנים; עם ראשית הֵאָחֵז האריים בקרב העמים הנכבשים על ידם – החל, ועם זמן הפָּגשם את התרבות הרומאית – כלה. בארצות שונות הננו נפגשים עם מחזה הִצָמֵד יחד חיי משפחה ובתי־אבות אל חיי אכרים בכפרים, התחברות חיי עובדי אדמה לחיי רועים עוסקים בגדול מקנה, המטרה אשר בגללה נאחזו האריים עוד מקדמות העתים בקרב עמים יוצאי גזע אחר. הטפוס המיוחד הזה, אשר נקבע על מערכת סדרי חיי הצבור, היה ליסוד איתן אשר ממנו התפתח השלטון המשועבד (Feodalismus), והננו מכירים אותו בארץ גרמניה כאשר בארץ הודו, בהיות כי דרך אחד ומדה אחת לו בשתי הארצות האלה. שרשיו נמשכים ומעמיקים בעבר רחוק וקדום מאד, והנה הוא נפגש לנו באיזה מקומות גם בעת ההוה.

ברור הדבר, כי כל דבר וענין הנוגע אל התרבות האנושית הוא מתיחס גם אל הדת, אשר באמת הִנֶּהָ אחד מן העורקים הראשיים הדופקים בגוית התרבות. עתה הסכנו לחשוב את הדת הקדומה אשר אחזו בה הסלַוִים, הטייטנים והקלטים, כהד קולה של דת האריים המקורית. הצד המעשי אשר בתורת הדת הזאת לא נקבע בצורה קבועה ולא הָגְבָּל בדיוק, הוא היה רך מאד להכָּפֶף כפיפות שונות ולא נתגרם לתמונה מוצקה, ועל כן היתה הדת המעשית עלולה לקבל תמורות ושנויים לפי רצון בעלי בריתה. ההנחה הזאת הנה היא עוד מוצדקת ובולטת יותר אם נערוך את הדת האריית אל המנהגים והאמונות של הדתות המאוחרות אשר נולדו בקרב עמי האריים בהודו ובנגב אירופה; בה לא השתררה עוד מפלגת כהנים המקוימת על משמרתה בתקף החוק והנמוס, וגם לא ספרות דתית קדושה, למען הגדיל אל נכון את תמונת הדת ואת חוקיה ומנהגיה. הנהר, המעין והאֵלָה העתיקה לימים – לכל אלה נקבעו עבודות דתיות בלוית אגדות מיתולוגיות שנתחברו בימים קדומים לפנינו, אשר אין חקר למדת קדמותם. יסודות שונים שאובים, כן מן הדת אשר הקדימה להשתרר שם עוד לפני בוא האריים, וכן מן הדת האריית, פעלו את פעולתם וגם השפיעו איש על רעהו; ואם כי היסודות אשר הכניסו האריים האצילו מרוחם על העמים הפראים, ויעוררום ללכת קדימה במסלת ההשתלמות, אך בהתמזגם עם היסודות הזרים היו יחד לתערובה אחת, אשר כח פנימי יצוק בה לאחד את יסודותיה לבל יתפרדו עוד. רוחות האבות עוד חיו גם אחרי מותן בהאמונות ומנהגי הדת של צאצאיהם אשר נשארו אחריהם. העמים האלה הכירו את מציאות אלפי יצורי רוח בעלי כח ופעולה המשוטטים בשמים, על פני הארץ וגם מתחת לארץ, – ואל כל אלה פתחו את ידם לכלכלם בכל צרכיהם, וגם לעגו להם; פעם שחדום וירבו להם קרבן ומנחה, ופעם קללום ויאלום אָלָה, והכל כפי אשר דרש המקרה המזדמן לידם. יש אשר הופיעו אלים חדשים, ויש אשר האלים הנושנים התאחדו יחד, ומהרכבתם נולדו אלהים חדשים, או כי אחד האלים העתיק את מושבו אל מקום אחר, ולרגלי כל אלה נהיתה חדשה על אופק הדת. פה נתחדשו גם מנהגי דת כפעם בפעם, ואגדות דתיות נתחברו לרגלי גלגולי מקרים חדשים ועלילות שונות. אפס כי צמיחת מערכה שלמה של אמונות ודעות והשתגשגותה במדה קבועה ומתמדת יצאה לפעלה רק בתחומה של האמונה באיזה אלים ידועים, והיא השתגשגה הלוך והתגדל במדה אשר הוסיפה החברה להסתדר למערכות גדולות של קבוצים מדיניים ואגודות של צבור, עת אשר קהלות יושבי הכפרים התחברו לשבטים, והשבטים התאגדו ויהיו ללאום. האלים הנשגבים היושבים בשם מרום, – תהי נא תולדת ימיהם והתפתחותם מראשית יצירתם איך שתהי, – רק להם נתנה היכלת והכשרון לאחד את הכפרים והשבטים השונים ולאגדם לגויה לאומית אחת. היצורים הדתיים האלה נקראו בשמות שונים בארצות שונות. ואם כי תולדות ימיהם בעצם וראשונה לא נערכו על פי תמונה ותכנית אחת בכל המקומות אשר הקדישו והעריצו אותם, בכל זאת הנה בכל אחת מן התורות המיתולוגיות השונות נמצאו אגדות, תמונות וספורים, אשר כצלמם וכדמותם הופיעו גם במקומות אחרים, מבלי אשר נוכל לדעת את סבתו הנכונה של המחזה הזה: האם נסתבב מכחה של התפתחות שוה ומקבלת בארצות שונות, הבאה לרגלי שווי המצב והתנאים המשתררים בכלן כאחת? או כי הוא תוצאות התחברות העמים השונים יוצאי גזע אחד בעת מאוחרת, עד כי למדו העמים המתרועעים יחד לשאוב איש ממקור רעהו דעות ואגדות המתאימות אל טעמם ורוחם? או כי הוא תולדה מסובבת משתי הנסבות האלה יחד?

הננו לרשום פה רשימה קצרה המצַיֶרֶת את קלסתר פני הדת הקדומה אשר להגרמנים הקדמונים ואת תכונתה. ואף כי חפצנו ומגמתנו הפעם לתאר את הדת האריית המקורית כפי מצבה בעודנה בשפל המדרגה בנתיב התפתחותה, וכפי תמונתה בהיותה עוד נשואה על זרועות עם, אשר עוד טרם התאגד בשלמות לאגודה לאומית, ולתכלית הזאת הלא היינו יכולים להתחקות על שרשיה גם על פי הדרשות אשר דרש הפרופסור רייס על דבר תכונת דת הקלטים, או על פי תורת דת הסלוים הקדמונים, אשר הורה החכם מורפילד בספרו Religious Systems of the World; ובכל זאת הנה בחרנו בראשונה למטרתנו את דת הטייטנים הקדמונים, והננו נותנים לה היתרון בבחינה הזאת על פני יתר רעותיה, כי היא האריכה להתקים ימים רבים יותר מן הדתות הנזכרות, עד אשר נמחו עקבותיה ונכחדה מן העולם מכח התפשטותה של הדת הנוצרית; ומה גם כי הענף הסקנדינבי אשר הסתעף מגזעה, הנה עוד בתקופה לא רחוקה מאתנו בערך הראה את כשרונו וכחו הגדול להתפתח על פי דרכו בתמונה מיוחדת. הדת הזאת בהיותה הנצר האחרון (המאוחר בזמן מכלם) מהדת האלילית, אשר צמחה על אדמת אירופה, היתה לסגולה גם לאבות העם הבריטי, ובגזעה הרכיבו את הדת הנוצרית בעת הִפוֹצָהּ בארצות הצפון, עד כי שרידים רבים ממנה עוד נשארו לפלטה בארץ בריטניה עד היום הזה, ועל כן הנה הדת הזאת גם כשהיא בפני עצמה מענינת אותנו עד מאד.

הגרמנים הקדמונים. סופרי רומא הקדמונים טציטוס ויוליוס קיסר המציאו לנו בספריהם איזו ידיעות על אדות הגרמנים היושבים בגלילות הארץ הנשענים אל גדות הנחלים הריין והדנוי. אחרי הסופרים האלה נסתמה כל ידיעה על אדות הגרמנים הקדמונים תקופת עת ארוכה; נושאי דגל הברית החדשה בימי קדם, אשר באו במלאכות הדת הנוצרית להפיצה בין כל עמי אירופה, חשבו להם לחובה להשקיע בתהום הנשיה את האמונות ומנהגי הדת, אשר אחזו בהם הגרים החדשים טרם הכנסם בברית ההחדשה, ועל כן כחדו תחת לשונם מבלי להודיע מאומה על דבר ארחם והליכותיהם, דעותיהם ואמונותיהם בעניני הדת. כל ידיעותינו במקצע הזה שאובים לנו ממקור סופרי הכנסיה, אשר חיו בתקופה המאוחרת אחרי התקבל הדת הנוצרית בקרב הגרמנים, ואשר היו עוד קרובים בזמן אל תקופת שלטון הדת האלילית. ספרי ה"עֶדָה"³ נתחברו בעת מאוחרת, עת אשר הטייטנים כבר התפתחו ויגיעו למדרגת תרבות גבוהה מזה; בהם יסופרו תולדות העם, תולדות הדת ואגדותיה, כאשר נבאר בבוא התור לדבר על אדותם.

הגרמנים הקדמונים התגוררו במושבותיהם המפוזרים במרחק איש מרעהו, אשר כוננו להם בקרב היערים ונאות־הדשא רחבי הידים, אשר כסו אז את פני אירופה התיכונה. כל קורא יודע ספר בודאי כבר קרא בספרי תולדות העתים על דבר העם הגבור ואמיץ הלב הזה, אשר לא לחנם חתו מפניו הרומאים לוכדי כל הארץ, ובודאי כבר נודע לו מפי ספריו, כי הגרמנים היו גדלי קומה, עינים להם ממראה תכלת, ושערות ראשם חִורי צבע; בודאי הוא יודע גם את משמרת החובות אשר נזהרו הגרמנים מאד למלאותם, את קול תרועתם אשר הריעו על שדה מערכת הקרב, את מנהגיהם המלאים אמץ ועוז רוח, ואת דרכי המוסר הזך והנעלה אשר הצטַינו בהם הגרמנים מעודם. אם נשען על עדות סופרי הרומאים הקדמונים עת נבוא לשפוט על ערך הגרמנים ותכונותיהם, אז נבוא לידי הכרה, כי הגרמנים לא היו פראים ושובבים. הם לא התגוררו בעירות, ולא השתקעו במקום אחד, כי אם העתיקו את מושבם כפעם בפעם ממקום אחד אל משנהו, ובכל מקומות מושבותיהם לא נחלקה האדמה לנחלה לבני המושב לצמתות, כי אם אדמת המושב היה קנין כללי להעדה כלה. לפי עדות טציטוס העבידו הגרמנים את נשיהם בעבודה קשה; הגברים בלו את עתותם בציד חיה ובהמה על שדה הקרב. מלבד סדרי הנהגת העדות והכפרים נקבעה אצלם גם מערכת שלטוני הגלילות, ועל כל גליל הוטלה החובה להצביא מספר צבא ידוע ביום קרב, ועם זה בחרו להם ראשים ומנהלים מקרבם, וגם נאספו לעתים קרובות לאספה להוָּעץ על צפונותיהם. גם בהיותם נפרדים למחלקות וקבוצים נבדלים, וגם בהיותם נכנעים כל קבוץ וקבוץ מדיני תחת פקודת השלטון המקומי ושלטון ראשי השבט, לא השכיחו הגרמנים מלבם את הרעיון, כי בכל נפוצותיהם הנם רק חלקי לאום אחד, לאום המצטין בכל תכונותיו ועצמיותו מן הלאומים האחרים, ובכל עת בוא צר ואויב בגבולי הארץ התאחדו הגרמנים ללאום אחד לצאת כלם כאיש אחד לקראת נשק. את הרגש הלאומי הזה, אשר היה כבריח התיכון בלב כל בני העם, הננו מוצאים בתור רפידה באחת האגדות, המתארת לפי דרכה את שלש המפלגות שבתוך הלאום, אשר כלן כאחת נולדו על פי האליל “מַנַה”, אשר ילדה הארץ להאליל “טוּאיסקה”. אל האליל האחרון הזה פנו הגרמנים בתפלה והודיה לשבח ולפאר את שמו בשירי תודה, בהכירם אותו בתור אבי השבט הגרמני. העם הזה הציב לו מזכרת עולם לכל מקרה נכבד ועלילה רבת התֹּכן, אשר קרו לו בחייו, בשירי התודה אשר חבר לשמם ולזכרם.

אלילי הגרמנים הקדמונים. כה התחזקו הגרמנים במעוז אלילם הלאומי; גם יתר האלים, אשר הזכירם טציטוס, יופיעו לפנינו גם הם לא בתור אלים מקומיים, או בתור אלילי שבטים שונים, כי אם בתור אלים לאומיים. שבטי הגרמנים היושבים על חופי הים הבלטי מנגב השתחוו לאלילה “הֶרְטָה”, אשר נקראה בשמה הזה, לפי דברי טציטוס, מהיותה אלילת הארץ (דומה מאד אל המלה Erde שהוראתה בשפת אשכנז “ארץ”), ובתור הארץ אֵם כל חי כבדוה ויעריצוה בכבוד אל. את יתר אלילי הגרמנים יקרא טציטוס לא בשמם העצמי, כפי אשר קראום הגרמנים, כי אם בשמות וכנויים לקוחים משפת רומא. לפי דבריו עבדו הגרמנים את האליל “מֶרְקוּר” וירוממוהו בתור אביר אליליהם; ולעתים מזומנות הקריבו לו זבחי נפש אדם. כמו כן עבדו את האליל מאדים (Mars) והרקוליס (Hercules), בהקריבם להם מנחה וזבחים מכל מיני בעלי החיים; ואחד משבטי הגרמנים – השְׁוַבִּים – הכיר עליו לאלהות את האלילה “אִיזִידָה”. יוליוס קיסר מספר בספריו, כי הגרמנים מעריצים בתור אל את השמש, את הירח ואת בוּלקַן אליל האש. טציטוס מזכיר בשמותם עוד איזה מאלילי הגרמנים, ובאמת הנה דברי שניהם נאמנים לנו עד מאד. טציטוס, בהעבירו לפנינו את אלילי הגרמנים בשמותיהם, הוא שואף להתאים אל מושגי הדת האלילית הכללית שהשתררה אז בעולם, והוא מציג את אלילי הגרמנים במצב מקביל לעמת אלילי היונים והרומאים, ובלבול מושגים כזה היה למקור שגיאה ומבוכה לדורות הבאים. עוד נכיר לדעת במרוצת דברינו, איך החליפו הרומאים את אלילי יון ורומא זה בזה, ושניהם יחד היו אחדים בעיניהם.

הסופר הרומאי טציטוס ערך את אלילי רומא ואלילי הגרמנים אלה לעמת אלה, והמערכה הזאת השתמרה עד היום הזה בכנויי השמות, אשר כנו בם את ימי השבוע. הרומאים השתמשו בשמות כוכבי הלכת, אשר שמם נקרא גם על רבים מאליליהם, לכנות בשמם את ימי השבוע, והדבר הזה היה נוהג אצלם גם במאת השנים הראשונה למספר הנוצרים; בארץ גרמניה נקראו האלים בשמות אשר נתנו לאלילי הגרמנים עוד בימי קדם, אשר אמנם כפי ששערו אז הם מקבילים לעמת האלילים הרומאים. ובכן הנה העמים המדברים גרמנית קראו גם הם לימי השבוע בשמות אלילי גרמניה המקבילים אל אלילי הרומאים, ויחקו גם בזה את הרומאים כמשפט כל עם לחקות את דרכי העם הגבוה ממנו בהשכלה ותרבות. כעת הנה מחצית עמי אירופה קוראים לימי השבוע בשמות אשר נתנו להם הרומאים, ומחציתם השניה – בשמות גרמנים. הננו להביא פה את שמות ימי השבוע כפי שנקראו בפי הרומאים, ולערכם לעמת השמות אשר נקראו עליהם בשפת צרפת ואנגליה כעת, ומהם נכיר לדעת את האלילים אשר היו לסגולה להגרמנים הקדמונים. בשפת צרפת ואנגליה הם בולטים ומבוררים יותר מאשר בשפה האשכנזית בעת ההוה. ואלה הם:

שמות ימי השבוע כפי שהם מכונים פה נקבעו בשפה הטייטנית ובכל ענפיה אשר השתרגו ממנה, ומוצאם בלי ספק מימים קדומים. על פיהם הנה נכיר לדעת את האלילים אשר היו לסגולה להגרמנים הקדמונים, ואל איזה מן האלילים הרומאים התאימו הם על פי טבעם ותכונתם לפי מושגי בני הדורות ההם. אולם לפי דעתנו הנה אולי משגה ותעתועים תהי מנת חקירתנו אם נאמר להשען על יסודות רעועים כאלה, או בכלל על יסוד חוות דעת הסופרים הקדמונים המדברים במקצוע הזה, ולחרוץ על פיהם משפט על דבר מוצא האלילים הנזכרים, תולדות ימיהם ותכונתם. החכם גרימס עסק הרבה לפתור את השאלה הנוכחית, ועל פי תוצאות חקירותיו המדוקדקות והנאמנות הננו רואים, כי רק איזה חשבון מתעה עורר את לב הרומאים להשוות את האליל הגרמני “אָדִין” או “וָדַן” אל האליל הרומי “מרקור”, באשר כי הגרמנים הקדמונים חשבו את האליל אָדִין כי על פי נטיתו הוא שואף להשביע את בני האדם רצון, והצד הזה הנשקף בתכונת האליל הסב את לב הרומאים לדמותו אל אלילם מרקור, אלהי המסחר והמרכֹּלֶת, אשר יעניק בטובו הון ועושר לאוהביו ולשומרי בריתו, עד כי בחסדו הוא גם מגן ומושיע לגנבי לילה. האליל “טָר” אשר נחשב לבן אומנותו ובן תכונתו של יופיטר היה אליל השמים, בעוד אשר האליל “טִיו” או “ציאו” אשר תורת חקרי השפה המשילהו לא אל מאדים (Mars) כי אם אל ציאוס, – היה אליל המלחמה, והאלילה “פְרֵיָה” אלילת האהבה נדמתה אל האלילה “ונרה”. חוג ידיעתנו בנוגע אל האלילים האלה עוד יתרחב בבוא התור לחקור את תורת ספרי ה"עדה", ואם כן אפוא הנה לפי דעתנו נחטא לדרכי החכמה אם נאמר להפריד את האלילים, אשר מצאו להם מקום במחוזות הנגב במאה הראשונה לספה"נ מן האלילים, אשר נודעו בשמות ההם בעצמם בין הגרמנים במחוזות הצפון במאה הי"א והי"ב. על כן הננו חושבים לנכון להשמיט את חקירתנו על דבר אלילי הגרמנים עדי בואנו לדבר על תורת המיתולוגיה, אשר מצאה קן לה במחוזות הצפון, היינו, בארץ הסקנדינבים.

אם כי הרבו הסופרים הרומאים דברים במקצע הזה, בכל זאת לא המציאו לנו מושג נכון מתכונת הדת אשר השתררה בקרב הגרמנים בימיהם. יוליוס קיסר אומר, כי פעולת הכהנים על הגרמנים היתה רפה ומעטה מאד בערך אל השפעת המפלגה הזאת על שכניהם הגלים, וכי הגרמנים לא התמכרו אחרי עבודת האלילים בקרבן וזבח; אפס כי מכל הדברים הנכללים בעדותו הזאת,הנה אין גם אחד מהם אשר יוכל להתקבל על לבנו, טרם נמצא אות או מופת המעידים על אמתות עדותו. כהסופר הצרפתי רוססא בשעתו, כן ירומם וינשא למעלה גם טציטוס את הפראי, את האיש הטבעי הלא־מחנך, ומשתדל לאסוף יחד את קרני נגהו המוסרי, למען תהיינה לאות ולמופת בידו, לענות את עונות התרבות, את זדונה ומגרעותיה, בפניה. הידיעות אשר נאספו בידינו זה לא כבר על דבר הגרמנים הקדמונים ממריצות אותנו לתת אמון בדברי טציטוס באמרו, כי הגרמנים יִחֲסוּ איזה ערך של קדושה דתית להיערים והחֹרשות, והדברים האלה נאמרו ונשנו פעמים רבות בספריו. טציטוס אינו מפריז על המדה, ואיננו מיחס אל הגרמנים אנשי הטבע איזה צד של אצילות הדעת; הוא אומר רק בפשטות: " הם – הגרמנים – אינם סוגרים את אליליהם בבתים והיכלות מוקדשים לשמם, גם לא יתארו להם פסילים בדמות אדם. הם מכירים את גאון ומשגב העצמים הנשגבים השוכנים בשמי המרומים, והכרתם הפנימית תניאם מעשות כזאת". כאיזה מאות שנים אחרי כן הננו רואים את האֶפיסקופים הנוצרים מהרסים את היכלי האלילים אשר להגרמנים ושורפים את פסילי האלילים אשר בתוכם באש. עם כל זה הנה אין כל ספק, כי המקדש הראשי בכל מקום ומחוז נמצא כפי עדותו של טציטוס בתוך היער, אשר גם בפני עצמו נתקדש מטעם הדת, ואיזה קדושה עצמית היתה חופפת עליו, עד כי אך למותר להקים היכל מקודש לשם האל השוכן בתוכו. השבט התאסף לאספה להוָּעץ על אדות צרכי הכלל, או לשפוט את העם, – תחת עץ אדיר ורענן בתוך היער הנקדש, אשר אדמתו נחשבה לאדמת קדש בתור מעון ומשכן להאלילים, וכל רגל אנוש בל תדרוך עליה; שם הקריבו לשם האלילים קרבנות זבחי בהמה וחיה, וגם זבחי נפש אדם; שם תלו על עצי היער את קשתותיהם וחניתותיהם יחד עם עצמות הזבחים, אשר זבחו להאלילים; העצמות האלה נחשבו מטעם הדת כקדשי הקדשים, עד כי נשאו אותן לפני העם על שדה מערכת הקרב, כסגולת קדש לכל העם. כהני הדת אנשי הקדש הם אשר נבחרו לשאת את עצמות הזבחים ביום קרב, הם נלוו אל חיל הצבא בצאתו למלחמה, ובעת כזאת נתנה בידי הכהנים מלבד משמרת הדת גם תקף מדיני ועוז שלטון, בהיות להם אז העוז והמשרה לענוש וליסר כל איש כפי ראות עיניהם; הגרמנים האמינו כי האלים הולכים אתם בקרב מחניהם לפקד את צבא המלחמה, והכהנים הם ציריהם, אשר מלאו את ידם למשול בשמם. הכהנים היו גם מנבאי עתידות, ובדבר האלים ענו לכל שואל את שאלתו, אם רק הדברים נוגעים אל עניני העם כלו, או בעסקי כל עדה ועדה לבדה. בכל הענינים הנוגעים אל האיש הפרטי היתה המשרה הזאת נתונה על שכם אבי המשפחה. בידי הכהנים נתנה גם המשרה הנכבדה לפקח על הסוסים הלבנים, אשר על פי נחרתם ונהמתם הביעו אל העם את רצון האלילים. איזה זכרונות עתיקים מזכירים על אדות איזו נשים, אשר יצא שמן לכבוד ולתהלה, ונכבדו בעיני כל העם בתור קדושות להאלים ולדתם. גם על נשי חיקם הביטו הגרמנים כעל יצורים, אשר איזו קדושה חופפת עליהן, וכמו רוח ממרום הוערה עליהן.

אם על פי עדותם של הסופר הרומי טציטוס ורבים מסופרי הנוצרים אשר חיו במשך מאות שנים הראשונות לספה"נ נחרוץ משפט, נוכל לאמר כי הדת השוררת אז בקרב הגרמנים לא היתה בעלת שיטה קבועה ומסוימת; האלים לא היו בני משפחה קדושה אחת, הכהנים לא נכללו למפלגה קבועה כמפלגת הכהנים הדְּרוּאִידִים אשר בגליה ובבריטניה, פקודי הדת ומנהגיה התנודדו אנה ואנה וחליפות ותמורות חלו בהם תמיד. נחוץ לזכור, כי כל הדברים המסופרים על אדות דת הגרמנים בספרי בני עם נכר התיחסו יותר אל הדת הלאומית השולטת בארץ בתור דת רשמית, מאשר אל מנהגי הדת המקומית הנהוגה בקרב המון העם. אלה האחרונים התפתחו מאד הלוך והשתגשג; יוכל היות כי כל זאת נעלמה מעיני הסופר בן הנכר, אפס כי וַדָּאוּת הדבר מתגלה לעין רואה בתמונות שונות, אשר רק זה עתה החלו להתחקות על שרשיהן. למען דעת את תכונת הדת של הגרמנים הקדמונים כפי שהיתה באמת ובפועל, עלינו לשום לב אל החגים אשר יוחגו בקרב האכרים יושבי הכפרים, ועל האגדות השגורות בפי אלה האחרונים (בדרך הזה הלך החכם מַנַהרְדְט בספרו (Wald und Feldkunde). ואם כי כל אלה אבדו ערכם בימינו אלה, אפס כי לפנים נחשבו החגים כמנהגי דת נכבדים וקבועים לחובה בתחומה של הדת המעשית, והאגדות כללו בקרבן את השקפת המון העם הדתית. האכר נגש אל המעין הקרוב אל מקום מושבו, שם התפלל וישפוך את שיחו ומשאלות לבו, ויחד עם זה הגיש את מנחתו אל הרוח השוכן בתוך המעין או הממונה עליו, בהשליכו את מנחתו המימה, או כי תלה אותה על ענפי העץ אשר סביבות המעין. בחפץ לב פנו הגרמנים אל הקוסמים והידעונים לשאול את פיהם על דבר מדת חלדם ומנת גורל חייהם, בתתם להם בזה את היתרון על כהני האליל “וָדַן”. העבודה הדתית המקודשת לשם אחד הגבורים מקרב האכרים, אשר שמו וזכרון גבורתו נמסר מדור לדור על פי ספורי אגדות, – עבודה דתית מוחגת בלוית מערכת מנהגים עתיקים, מוזרים ונפלאים, עוררה בלב העם רגשי גיל ועונג יתר הרבה מחגי עם רבי תפארת. והצד השני ממושגי הגרמנים הקדמונים וכח שכלם אנחנו מכירים לדעת מספורי האגדות השגורות על שפתי העם על דבר הגבורים והקוסמים, אשר הופיעו לפנים, וכאשר נחשוב אנחנו, הנה איזה מן היסודות הכלולים בהן הנם מעשים שהיו ושקרו באמת בימם קדומים לפנינו. האמנם נבראו האגדות ההן בעצם וראשונה למען ספר את מפלאות יצורי שחק, אך כשטף העת הָשפלו מגבהי מרומים אל תחתית המדרגה, מהעולם העליון אל העולם השפל? האם תחלת דברי האגדות האלה היו ספורי נפלאות על דבר האלים, אך אחרי כן העתיקום ממקומם וייחסום אל גבורי עם, נסיכים וכדומה להם מבני תמותה? או כי העתקת האגדות מנושא אחד אל משנהו יצאה לפעלה בנטיה מהופכת: אולי נתחברו האגדות בראשיתן על דבר מעללי גבורי מלחמה מבני האדם, על דבר מלחמותיהם העצומות, ועל רגשי אהבתם, ואחרי כן התחלפו הציורים והתמונות האלה עם המושגים על דבר השמש והשמים? האם הספורים והאגדות המסופרים על דבר הקוסמים נתחברו בראשונה רק לתאר את מעללי האלים, ורק אחרי כן בהתהלכם בקרב העם אבד להם כבודם וערכם הראשון, עד אשר השפלו למדרגת אגדה סרת טעם וחסרת ערך? או כי היו בראשונה ספורים על דבר בעלי החיים ואיזו תחבולות ערמה, כאשר כן הסכינו הפראים לספר מדור לדור, אולם אחרי כן בהתרומם העם בהשכלתו התרוממו גם האגדות למדרגה יותר גבוהה, עד כי באיזה מהן הופיעו גם ספורים על דבר הליכות האלים ועלילותיהם? על כל השאלות המתיחסות אל עת עוד יותר קדומה מן העת שאנחנו עסוקים בחקירתה, אין אנו מוצאים כל נחיצות לענות עליהן. אפס כי כל היודע ובקי באגדות המדוברות פה, וכל מבין משכיל אל דבר לאשורו אשר יתאמץ לחדור אל המושגים ואל המצב השכלי של האנשים הטבעים האלה, אשר קבלו את האגדות המושמות לפניהם, לא בתור יצורי דמיון וספורי בדים, כי אם כמקרים ומעשים שקרו בפועל, – הם ידעו לסגל להם איזו ידיעה מתכונת הדת הקדמוניה של הגרמנים; הם יבינו אל דרכי היצורים המוזרים, המכשפות, הגמדים, חיות השדה המדברות בשפת בני האדם, הרוחות והסערות, השמשות והירחים המחוננים ברוח חיים, אשר אפפו את הגרמני הקדמוני – לפי אמונתו הנבערה – מכל עבריו סביב.

דת הגרמנים בעת מאוחרת. הדת הנוצרית אשר התפשטה בנגב גרמניה עוד מימים קדומים הקדימה לעצור בעד התפתחותה של הדת הטייטנית, עוד טרם הגיעה אל קץ השתלמותה הנכונה לה שם. אולם הדת העתיקה הוסיפה עוד להתקים בגלילות הארץ צפונה. היא עברה אל גבול ארץ בריטניה יחד עם הגרמנים הגבורים לוכדי הארץ, ושם האריכה ימים עד המאה השביעית, ואז עוד התחדשו פניה לרגלי הסקנדינבים הקדמונים, אשר התפרצו בגבול הארץ פנימה, ויביאו אתם את הדת האריית בתמונתה החדשה, אשר קבלה עליה על ידי התפתחותה הארוכה בגלילות הצפון, עד בוא התור גם להם להסתפח אל הכנסיה הנוצרית “ולאט לאט זנחו את אליליהם טר ואדין מפני הגואל המושיע”. סופר דברי הימים בדור ההוא החכם בידי (Bede) לא הזכיר מאומה על דבר הדת האלילית אשר השתררה בבריטניה כמאה שנים לפניו; ובבחינה הזאת הוא דומה אל כל מורי הדת הנוצרית, אשר כלם שמו לפיהם מחסום מדבר דבר על אדות הדת האלילית השוררת בימיהם. הדת האלילית אמנם נכחדה בארץ מגורה החדשה, באיי בריטניה, בעוד אשר בהארצות, אשר משם הובאה הלום על ידי לוכדי הארץ, עוד האריכה להשתרר תקופת ימים רבים. בתוך שאר הידיעות אשר שרדו אלינו מן העתים ההן יסופר גם על אדות האלילה הולדה (Hulda), אשר השתררה במאה השמינית בארץ פריזיה, אלילה רבת החסד והחנינה, כאשר יוכיח עליה שמה, המריקה את שפע ברכתה על אדמת הזורע להניב תנובתה, ובחסדה הגדול תומכת בידי צודי ציד דגים. יושבי האי הֶלְגְלַנְד הקדישו והעריצו את האליל פָרְזִיטִי, הדומה בכל תכונותיו אל האליל “אדין” ו"בַלְדוּר"; שם על יד היכל האליל נמצא מעין קדוש אשר שאבו ממנו מים בדומיה מבלי הוציא הגה. שם בנו היכלות, ומהם גם אשר הוקמו בלב היערות, עם חברת כהנים עומדים על משמרתם לשרת לפני האלילים, והם קבלו מאת העם מתן ומנחה, אם תבואת האדמה ואם כסף והון. אמר יאמרו, כי שם הקריבו להאלילים גם זבחי אדם; ישנם גם זכרונות עתיקים המזכירים על דבר פסילי אלילים, וגם על דבר אגודת־פסילי־אלילים משולשת, אך לא נוכל לדעת אם שרש דבר אמת נמצא בזה, באשר כי הכנסיה הנוצרית התנפלה תמיד בקצפה על הדת האלילית, ותסכן להעליל עליה עלילה: עון עבודת פסילים. מן הטייטנים הקדמונים עוד לא שרדו אלינו כל פסל ותמונה; האבדה הזאת אם אמנם איננה גדולה בערכה ביחס אל חכמת חרשת המחשבת, לעמת זאת הנה היא נכבדה מאד אלינו, באשר כי התגלות כמו זאת יש בכחה לפתור את השאלה הנוכחית אשר על אדותיה נפלגו הדעות עד מאד.

איסלנדיה. בארץ איסלנדיה הגיעה הדת האלילית אשר להטייטנים אל מרום קץ התפתחותה. מכל ענפי הדת האריית הנה רק בהענף הזה השתמרו שרידי ספרות דתית, בהיות כי האגדות השגורות שם על שפת העם הן פרי התנועה הספרותית אשר קדמה לפני התפשט שם הדת הנוצרית. הסופר האיסלנדי אַרי (Ari), אשר חי כמאה שנים אחרי התקבל הדת הנוצרית בארץ הזאת, מתאר לנו את מצב עניני הארץ וסדרי החיים אשר השתררו שם כמאה שנים לפניו, בהציעו כל דבר בפרוטרוט ובדיוק נכון. מדברי הסופר הזה נדע, כי מלאה אז ארץ איסלנדיה מהומות ופרעות; דברי ריבות ושפך דמי אדם שמו משטרם בקרב הארץ, איש לא האמין בחייו, וכה גברו המהומות עד כי היו נכונים להרוס את אשיות חיי החברה במדינה. אל התשוקה למעללי גבורה ועוז, אשר דחפה את בעליה תמיד לצאת למלחמה, או להתנפל בחרב מלאה דמים על יושבי ערים שקטות ושאננות, נלותה גם נטיה עצומה למדנים וריבי אזרחים, ותמלא הארץ דם ורצח, וסערת מלחמה בין אחים עוד הגדילה את השאיה בארץ. הפרעות והמהומות האלה האריכו ימים רבים, עדי כי נקבעו במדינה ויהיו למשטר קבוע בחיי יושביה; הם נתקדשו ונתאשרו על ידי ההרגל הארוך, ואספת ראשי העם וציריו לא רדפו את פורעי הפרעות בתקף השלטון המדיני, לא יסרו עושי זדון ורשעה, אם רק לא פרצו את גבולם הרגיל, היינו, אם רק לא יצאו מגדרם כפי אשר הסכינו לראות בארץ. שלטון מרכזי, המושל במדינה בשם כל חברת יושביה לעשות משפט בין משפחה למשפחה, עוד טרם הופיע בארץ. המשפט לכל איש להתנקם באלה אשר הסבו רעה לו או לגואליו וקרוביו, ושִׁלֻמַת נקם זאת היתה לחובה לכל איש אם רק לא יאבה לפרוש עצמו מדרכי הצבור, וכמו נתאשרה ונתקימה מטעם דעת הקהל ותורת החיים. חברת המדינה נכללה ביסודה ממשפחות הנאגדות יחד לבתי־אבות, ככל מושבות האריים; כל בית־אב הוא עדה קטנה, עדת קרובים שארי בשר המתאחדים יחד להיות לעזר איש לרעהו, להגן יחד על עניניהם וחפציהם המשותפים, וכמו כן לעבודת הדת המשותפת ומיוחדת להם לבדם. העבודה הדתית הראשית הקבועה מטעם הדת השולטת באיסלנדיה היא – ההכנעה והעבודה לרוחות האבות שמתו, אשר נערכה על ידי ראש המשפחה. את מתיהם קברו בתחתית הגבעות ובבורות החפורים על ידי מעונותיהם, ובאמת דמו האיסלנדים כי רוחות מתיהם שוכנות בקברותיהם; האמונה השתררה בקרב העם, כי במות המתים הנה רוחותיהם חודרות ונכנסות אל תוך הגבעות. שם הקימו מזבחות ויזבחו זבחים, גם האמין האמינו אז, כי המתים ירוו מדמי הזבחים הנשפכים ארצה. הגבעות נחשבו באיזו ארצות כמקומות קדושים, ותרבינה מאד האמונות השונות על דבר שוכני הגבעות, הרוחות הסוערות והזועמות, וכמו כן על דבר הרוחות הטובות ועל דבר ישען וחסדן אשר תטינה אל בני האדם. את אלה האחרונות כנו בשם “עֶלְפִים” (Elfen) ונחשבו לרוחות זכות וטהורות, בעלות רגשי חסד וחנינה, הדורשות שלום בני האדם וטובתם. ההפך מזה הנן רוחות הרשעים ואנשי הזדון: הן חיות חיי עמל ועוני, והנן משוטטות בעולם בתור שדים ומזיקים, בהיות מגמתן רק להרע ולהשחית את בני האדם.

יחד עם האמונה ברוחות אבות המשפחה שמתו השוכנות כלן יחד בגבעת־הקברים המיוחדת לבני המשפחה, השתררה עוד אמונה שניה, היינו, כי רוחות המתים תעופינה הרחק במרחבי עולם טמיר ונעלם מעין כל חי. המשורר היוני הומירוס מערבב את שתי האמונות ומרכיבן זו בזו יחד. מנהגי קבורת המתים אשר היו נהוגים אצל האיסלנדיים נוסדו רק על מוסדות ההשקפה האחרונה. המת מרחיק לנדוד, הוא הולך בדרך רחוקה, וכל רעיו ואוהביו מלוים אותו על דרכו, בהרחיקם ללכת אתו כפי מדת האפשרות. על רגליו ישימו נעלים, אשר כנום בשם “נעלי שאול”, באשר כי האיסלנדיים קראו לעולם הנשמות בשם שאול. אתו יחד יעלו על המוקד סוסים לרכבה, עבדים ושפחות לשרתו, וגם אשת חיקו הולכת אחריו בנפש חפצה; כל אלה יהיו לו לסגולה בעולם הנשמות אחרי הקבר.

מלבד העבודה הדתית המוקדשת לשם אבות המשפחה אחרי מותם, כבדו האיסלנדיים בכבוד אל את רבים מגרמי הטבע בכל מקומות מושבותיהם; הם העריצו והקדישו מעינות מים קדושים, מפלי־מים, יערים, וגם אבני שדה, ויעבדום. גם השתחוו והתפללו אל האדמה אם כל חי, אל הרעם והשמים. אולם יחד עם הדתות הזעירות האלה השתררה גם דת אחת גדולה, אשר בה השתתפה כל עדת העם, והיא היתה הדת השלטת בכל שבטי העם וגם בחצר המלך. היכל הדת הזאת, הדומה בתכנית בנינו לבית מעון גדול ורחב ידים, היה משמש למטרות שונות; בו התאסף העם לעבוד את האלילים במנחה וזבח, ויהי גם בית מקלט לנוס שמה כל בן מות; בו נעשה כל חוזה ואמנה בין איש לרעהו, ושם נועד מקום לכרות כל ברית ולהשבע שבועת אמונים. על יד כסא רם ונשא מוצג שלחן, ועליו גביע, אשר בו ינחשו להגיד את האותיות טרם תבואנה, במלאותם אותו דם, ונערו את הדם בקנים קטנים מיוחדים לזה. גם עגיל¹⁷ זהב מונח על השלחן, אשר כל איש הנשבע שבועת אלהים ישימהו עליו, ואת העגיל הקדוש הזה ישים עליו הכהן העומד לשרת לפני האלים בכל עת האסף העם לעבודת הדת.

משמרת עבודת הכהן כוללת בקרבה: לשמור את היכל הקדשים, את כלי השרת אשר ישרתו בו, וכל הרכוש אשר הָקדש להיות לקנין אל ההיכל, ולהקריב קרבן וזבח על המזבח אשר בו. עבודת הקרבנות תעשה בקדש כפי המנהגים הקבועים מטעם הדת, אך עיקר העבודה הוא, כי הגישו המזבחה את הדם, ואת הבשר אכלו קהל מגישי הזבח בהיכל הקדש, וישתו יין למכביר, וגם זה נחשב לעצם עבודת הקדש. הכוס הראשונה הורקה לכבוד האליל “אדין”, אחרי כן הללו ויפארו בשירי תודה את יתר אלילי הארץ, ויריקו כוס יין לזכר נשמת המתים. בעת הקריב הזבחים יעתירו מגישי הזבח להאלים לברך את קציר האדמה, לאמץ את זרֹעותם ולהכניע את אויבם תחתם במלחמה, ולהצליח את כל דרכיהם בכל מפעל ועלילה הנוגעים לחיי הצבור. בכל עבודת הדת הזאת אין כל זכר ורמז לפסילים וצלמי אלילים. ואם כי, כאשר ידענו, פרחה מלאכת המחשבה גם אצל האיסלנדיים, אפס יוכל היות כי האלים עוד לא נתבררו בדמיונם בתמונה מבוררת ומוגבלת כזאת, עד כי יוכלו לקבל תמונה מוחשה על ידי מלאכת המחשבת; אצלם עוד לא הופיע משורר וחושב כהומירוס לציר במלאכת מחשבת נפלאה תמונה בהירה מצלם דמות האלים הרוחנית, – תמונה בהירה המוכשרת להתרַשם היטב בהשקפתו הרוחנית של העם. מנהגי עבודת הדת בקרב האיסלנדים היו מלאי דם, פני המזבח האדימו תמיד מדמי הזבחים הנזכרים עליו. האיסלנדים הקריבו גם קרבנות נפש אדם בצר להם, עת אשר סכנה עצומה ואסון גדול היו מרחפים על ראש עדת העם, וזבחים כאלה היו בעיניהם כתחבולה נוראה קיצונית, אחרי אשר מבלעדה אפסה כל תקוה להנצל מן האסון הצפוי; האל הזועם אשר לשמו ולכבודו הוגשו זבחים כאלה יתעורר רק למראה דמי אדם הנשפכים לפניו לכבוש את כעסו ולהשיב את ידו מבלע, או כי בשפך דמי אדם יעוררו רחמי האל לחונן את עמי ולהטיב לו. שפך דמי אדם הוא אות ברית עולם אשר לא תופר, העולה בעוזה ותקפה לפי מושגי האיסלנדים על כל מיני קשרי אהבה ואחוה שבעולם. למען כרות ברית אחות נצח, אשר בכל מקרי החיים ומסבותיהם אין די כח להפירה, היה למנהג קבוע באיסלנדיה, כי שני הרעים כורתי הברית הקיזו דם מבשר גויתם אל מקום אחד ארצה, למען יתערבו דמי שני בעלי הברית יחד, ואחרי כן יתיצב כל אחד מהם על המקום אשר שמה הוזה מדמם. כן נודעו לנו מקרים רבים, כי זבחו האיסלנדים זבחי אדם עת הורידו אניה חדשה אל חוף הים, או בהניחם את היסוד לבנינים גדולים ונכבדים. ואם אמנם היתה הדת הזאת שובבה ופראית ומלאה אכזריות לב, בכל זאת יש אותות מוכיחים, כי באחרונה הרכה את לבה, ורוח חסד וחנינה החלה לנשב על פניה, ורבים מן המנהגים הזדונים והחשוכים אשר מצאו להם מקום בקרבה החלו להשתנות לטוב, וחליפות ותקונים הופיעו על אופק הצד המעשי שבה. כאשר קרבה תקופת הדת הנוצרית לבוא, הרגישו האיסלנדים מראש את התמורה הגדולה העתידה להתחולל לרגלי השפעת הברית החדשה וכי באה העת לזרות הלאה את איזה ממעללי המשובה והאכזריות, תחת אשר הביטו עליהם עד כה כעל מעשים טובים ומנהגים עתיקים נכונים ורצויים. כן הגיעה אלינו הידיעה העתיקה על דבר האמנה אשר נעשתה בין שומרי משמרת הדת הנוצרית ובין שלטון הארץ, לבלי דרוש מאת הגרים אשר טבלו לשם הדת הנוצרית לרצוח את נפש עולליהם החולים והחלשים אשר הסכינו לעשות כן עד כה, ולבלי לדרוש מהם כי יתכלכלו בבשר הסוס.

ספרי העדה, אשר בהם השתכללה תורת האגדה המיתולוגית הסקנדינבית, ותקבל עליה צורה קבועה וקצובה מבלי להתחלף עוד, הם פרי תוצאות ההתפתחות של החברה האנושית ברוחה ושכלה, התפתחות העולה במדרגת ערכה על חקרי השיטה הדתית המתוארת למעלה. רבים מן החכמים בעת האחרונה חשבו ומצאו, כי לא יתכן לחשוב את ספרי הערה כפרי מחשבות הדת האלילית לבדה מבלי כל השפעה חיצונית, בעוד אשר באמת ניכרת בה השפעת הדת הנוצרית, וכן בנוגע לתֹכן הדברים וכן בנוגע לרגשות הלב, אשר הטביעו את חותמם עליהם. הָעֶדוֹת הן שתים במספרן; הספר האחד הוא קדום בזמן, והשני נכתב בזמן מאוחר ממנו. העדה הראשונה (היא נקראת בשם “העדה הבכירה”) והקדומה בזמן, אשר נתחברה בחרוזים ורוח פיוטי נודף ממנה, נאספה ונתחברה כפי השמועה על ידי זימונד זיגפוסון, אחד מן הכהנים הנוצרים הראשונים אשר חי בארץ איסלנדיה במאה הי"א. העדה השניה כתובה בשפה פרזית, וכפי ההשערה הנכונה נתחבר המאסף הזה כשתי מאות שנים אחרי אחיו הבכור. הסְקַלְדִים (Skalden), לאמר: משוררי העם היושבים בחצר בית המלוכה, בראשית ימי הבינים, תקופת העת אשר עלתה השירה הסקנדינבית ותפרח, הלבישו את האגדות הכלולות בספרי העדה בלבוש השירה והסגנון הפיוטי, ויאצילו עליה יופי ונועם. אולם עצם האגדות הן עתיקות לימים ונמסרו מדור לדור בקרב העם הסקנדינבי, ואין אנחנו יודעים מאומה על דבר מוצאן ומולדתן, קורות ימי עלומיהן, ואיך התפשטו על פני הארץ בימים הקדמונים.

את ספרי העדה נוכל לדמות בצדדים רבים אל שירי העלילה אשר נתחברו על ידי הסופר היוני הומירוס. כבאלה האחרונים כן גם בספרי העדה יתיצבו לפנינו האלים כאגודת בני משפחה אחת, אשר כל בניה נאספים אל מקום אחד להועץ על צפונותיהם, ועם זה הנה כל אחד ואחד מהם נשקף לנו מעל במת החזיון בכל תכונותיו והליכותיו המסוגלות לו ביחוד, לכל אחד ספורי עגבים ועלילות־אהבים, אשר קרו לו בימי חלדו, רוח הקנאה אשר קנא לאהובתו ולבחירתו, מהתלותיו ועלילות־משובתו, אשר עולל בימי חייו. גם בספרי העדה האלים הנם – אם נאמר בשפה מדויק – בני תמותה; האלים המתוארים בספרי העדה הם דור חדש, אשר קמו תחת האלים הקדמונים אשר חלפו נגוזו לפניהם, ואולי יבוא גם להם התור להכחד ולעבור מן העולם. הם מכונים בשם אֶזִיר (Oesir), מלה אשר בעצמותה היא מספר רבים ממלת As. מוצא המלה הזאת והוראתה הנכונה נעלמו מאתנו; רבים משערים, כי היא מקבלת אל המלה הסנסקריטית אַזוּרָה “Osura”, אשר הוראתה, כפי אשר יבארו חוקרי תולדות הלשון, “יצורים חיים” אשר נשמת חיים באפם. בספרי העדה הננו שומעים במלת “אזיר” איזה מובן אחר; הם מדברים על אדותיהם כעל אדות אנשי צבא. לפי המסרה בא ה"אזיר" ארצה סקנדינביה ויכבש את האזרחים יושבי הארץ מעולם, באשר כי הם עבדו אלים אדירים ונשגבים העולים במשגבם ורוממותם על אגודת האלים אשר עבדו יושבי הארץ הנכבשת. יוכל היות כי פה צפון זכרון עלילה היסטורית. לפני ה"אזיר" היו בעולם הענקים, וכה היו גדלי מדה וגבהי קומה, עד כי כדור ארצנו נברא כלו רק מגוית אחד הענקים האלה, ואחריהם קמו בעולם מושלים ושליטים מסוג אחר. אפס כי הענקים לא נכחדו כליל והם נמצאים גם כהיום הזה, מבלי גם להמיר את רוחם ותכונתם אשר היו להם לפנים; שירי העדה יביעו רגשי פחד, פן ישובו הענקים הנוראים האלה להופיע על פני הארץ להדוף מפניהם את המושלים ממלאי מקומם, ולקחו את השלטון מידם.

האגדה הסקנדינבית עוסקת הרבה במעשי בראשית. מלבד האגדה הידועה על דבר הפלג הענק הגדול אימיר (Ymir) והתפרדותו לחלקיו השונים ישנן עוד אגדות שונות המדברות על אדות יצירת העולם מצדדים שונים. הננו להביא פה אחת מהן, וזה תכנה: טרם עוד נוצר העולם השתרע מעבר אחד “נִיפֶלְהַים” – תחום החשכה, הערפל והקור, ומעבר השני “מוסְפֶלְהֵים” – גבול האש והחום; ביניהם בתוך השתרע היאור הגדול “גִּינוּנְגְ” (התֹּהו והבֹּהו), אשר שפתו הצפונית כֻּסתה בצעיף קרח, בעוד אשר בשפתו הדרומית הרתיחו מימיו וישטפו בעצמת גליהם, ומהתנגשות הקור והחום, תהי נא באיזה אופן שתהיה, ומהתמזגותם יחד – נולדו החיים. ישנן אגדת קדמוניות, אשר תכונתן מעידה עליהן כי נולדו על ברכי החברה האנושית בעדנה במצב גס מאד, והן מספרות, כי נוצר האדם משני כפיסי עץ, ואיך היום והלילה הם הרכבים הנוהגים את מרכבת מאורות השמים; או כי תספרנה על דבר הפרשים, היינו השמש והירח, הנמלטים על נפשם מפני הזאבים הרודפים אחריהם, ועוד אגדות כאלה. נכבדה בערכה מזה היא האגדה, אשר שירה נעימה מרחפת עליה, הנושאת מדברותיה על דבר התחלק העולם כלו לחלקיו: ל"אַסְנַרְד" והוא גן האלים, ל"מִידְגַרְד" – והוא מקום מעון בני האדם, ול"אוּיִטְגַרְד" – העולם החיצוני. בהמחלקה הראשונה יתנשא בהדרת תפארתו כסא הכבוד אשר להאליל “אָדִין”; כסא הכבוד הזה יכונה בשפת המיתולוגיה בשם “חֲלִידְסְקְיַלְף” (Hlidskialf). בשבת האליל על כסא כבודו הוא צופה ויודע כל הנעשה בכל מקצעות מרחבי העולם כלו (אם כן אפוא אולי הוא רומז על השמש?). התחום השלישי נקרא בשם “יוֹטוּנְהֵים”, מעון הענקים, והוא תחום גדול ורחב ידים המשתרע על גבול עולמנו הזה בשפתו הקיצונית, ומכוסה כלו בשכבת קרח עולמים. מתחום מושבות האלים אל תחום מושבות בני האדם ישתרע גשר ארוך, וזה שמו אשר יקראו לו: “בִּיפרוֹסְט” (Bifrost), והוא הוא הקשת אשר בענן.

האלים נאספים לאספה ממקומות שונים; אולם הנקודה הראשית והמרכזית, אשר שמה נאספו האלים מעברים שונים, נמצאת תחת אֵלָה אחת, אלה גדולה גבוהת קומה ורבת הענפים, כאשר כן הסכינו לעשות גם הטייטנים באספותיהם הם. “אִיגְדְרַזִיל” – הוא עץ גדול, רענן ואדיר, תפארת הבריאה כלה, אשר לא יבושו גם האלים לשבת בצלו; העץ הזה עומד ומתקַים מן העולם ועד העולם, הוא רעו ובן לויתו של הנצח, ומקצה חלל העולם ועד קצהו אין כל דבר אשר יערוך אליו במשגבו ותפארתו; ענפיו, סעיפותיו ונטישותיו, תארכנה תשתרענה על פני כל השמים. תחת דליותיו יָקֵר המעין “מִימִיר” – מקור הדעת והבינה, אשר ממנו ירוה צמאונו האל “אָדִין” יום יום. בקרבת המעין יתנוסס ההיכל המפואר מעון שלשת האחיות האלילות הנקראות בשם “נוֹרָנוֹת” (Norn). – דומה לזה היא גם האלילה הרומיה “פַרְקָה”, אלילת גורל החיים, וגם שם הנה נצמדו שלש אחיות לאגדה אחת), אשר על פי החוקים אשר תחוקנה הן תתנהל מערכת כל החיים, ובידן גם נתנה משמרת החוקים האלה למלאותם; התעודה הראשית אשר נועדה להם היא להגביל לכל איש ואיש את חלדו ומדת ימיו, ואלה שמותיהן: אוּרְד – העבר, וֶרְדַנְדִי – ההוֶה, סְקוּלְד – העתיד. הן תשאבנה יום יום מים מן המעין ויצקו אותם על ענפי עץ הנצח, למען היות עליהם ירקרקים ורעננים כביום צמחם ולא יבֹלו נצח, והן הגן גם בעוזריו ותומכי ידו בהאָבקו עם אויביו הרבים, מאשר כי הנחש הגדול אשר אין חקר למדת גדלו לא ירף אף רגע מכרסם את שרשיו, – ר"ל של איגדרזיל, – והן מגינות עליו מפני כל הסכנות הרבות המרחפות על ראשו תמיד. האגדה המיתולוגית הזאת על דבר איגדרזיל, אשר שרשיו נעוצים ומעמיקים אל מרכז כדור הארץ בפנימיותה, צמרתו נשאה ומתרוממת לשמי מרומים, וענפיו משתרגים ומשתרעים במרחבי שמים, – נכבדה מאד על פי תכנה וערכה, באשר כי בה נמצא את האלהות המרכזית, נשמת עבודת הדת המקודשת לעצי השדה אשר השתררה בקרב הטייטנים.

האלים אשר בספרי העדה. עתה נשימה לבנו להתבונן אל האלים אשר היו לסגולה מיוחדת להדת הזאת. האליל אדין יתואר בספרי העדה בתור יוצר העולם, ותמונתו אשר היתה לו ביום ברוא שמים וארץ השתמרה אצלו עד היום. הוא הדף משאתם את דור האלים הקדמונים בעלי התהו ובהו, ויהי לראש אגודת האלים החדשים והאדירים, אשר מלאו את מקום הראשונים, וישלטו תחתם בעולם¹⁸. לפנים שערו להם החוקרים את האליל אָדִין בתור ראש ומנהל, אשר בתקופת ימים קדמוניה, טרם עוד ידעה החברה האנושית לרשום את תולדות ימיה וקורותיה בספר, נהג הוא את עמו – אחד משבטי האריים – בדרך מסעם, בהעתיקם את מושבם מאזיה ארצה נורבגיה. הוא המציא בחכמתו את מלאכת המחשבת ומעשה הכתב, וגם יצר את השירה והמליצה. כל אלה מרוממים את כבודו וערכו בתור גבור הרוח רב עליליה במסלת התרבות וההשכלה, זאת אומרת, איש המעלה, אשר בגלל השקפותיו הנשגבות הוא גבוה מכל העם, ואשר גמול מפעליו הגדולים אשר עולל לעמו הורם בראשונה למעלת גבור נערץ רב תהלה, ואחרי כן הקדישוהו וינשאוהו למעלת אל אדיר. באמת הנה עבודת הדת המקודשת לשם האליל “אדין” או “וָדַן” היא אחד מן המחזות היותר עתיקים הידועים לנו, אשר הופיעו בתחום הדת של הלאום הגרמני. מראשית היותו היה הוא לאלהי הגרמנים הדרומים. תכונתו המקורית, כפי שהיתה בעצם וראשונה, היא תכונת אליל הרעם. אם יש איזה יחס וקשר לשמו הפרטי עם המלה האשכנזית “Wüthen” (ר"ל הסתער, ובשפה השטלנדית “Wud”), או עם המלה הסנסקריטית “Vata” – שמו הפרטי של אליל הרעם, בכל אופן שיהיה, הננו מכירים כי מראשית היותו הנהו אל זועם מרעיש עולם, וסביביו נשערה מאד. האגדה הקדמוניה על דבר ארחות האל הזה והליכותיו עוד לא ספה ולא נכרתה מקרב העם גם בעת ההוה; האכר בתמת לבו עודנו מקשיב את קול צעדיו בסופה וסערה בקרב היער. “הנה “וָדַן” הסתער ממקומו לצוד ציד”, יאמר האכר לתומו; האל הזועם והסוער יצא ממעון קדשו עם לוית שריו וסגניו העוטרים אותו, ואוי לאיש אשר יפגשהו בדרך! הגרמנים הקדמונים חשבוהו לאל חונן ומטיב, אשר בטובו וחסדו ימלא לבני האדם את משאלות לבבם; ובלי ספק הצד הנאור הזה הנראה במזגו ותכונתו הסב את לב סופרי הרומאים הקדמונים להעמידהו במקום אלילם מרקור. לעמת זה הנהו מתואר בספרי העדה בדמות אל שואף קרבות, והנהו מגן ומחסה למעוררי מלחמות בקרב הארץ, כאשר כן יאתה לאביר האלים העומד בראש עם מרגיז גוים ולוכד ארצות, אשר סערת מלחמה סוערת תמיד בחבו. הוא מסית את בני האדם להתגר מלחמה זה בזה, ומעטיר בעטרת נצחון את בחיריו גבורי המלחמה; הוא יקבל בזרעות פתוחות את הגבורים הנופלים חלל במלחמה פה על הארץ, ויספחם אל גדודי צבאותיו הערוכים תחת פקודתו בשמים ממעל; שם יסתופפו אתו יחד בהיכל הגבורים¹⁹ Walhalla"" בחדרי תפארת. לעזר כנגדו בעבודתו הרוממה ולגמול טוב לקדושי עליון אלה עומדות על יד האליל “אדין” בנות השמים הנודעות בשם בוחרות “Walkerja”²⁰. הצדיקים היושבים בהיכל הגבורים מבלים את עתותיהם בתגרות ומערכי מלחמה בלי הפוגות, אפס כי הנפצעים במלחמות נצח אלה מתרפאים מפצעיהם כרגע. הם מתעדנים תמיד על משתה וכרה ההולך ונמשך נצח, והמטעמים הערוכים מתחדשים תמיד בלי הרף. כבכל האלים הגדולים רעיו נכרו גם בהאליל “אדין” עקבות תכונה פראית, כאלו התגורר או התחנך מנעוריו בין פראי אדם. הוא מתהפך לנשר או לאיזו חיה למן השיג את מטרתו, ולפעמים יעולל עלילות נתעבות המשפילות את כבוד אלוהותו. אפס כי הוא שואף להתקדם ולהשתלם, ובזכות זה יתארוהו ספרי העדה כאל נאור מעוטר בכתרת של אור. שם הוא מכונה בשם “אבי כל היצורים” “אדון התבל ויוצרה”, אשר חנן את האדם בנפש חיה אשר לא תכחד נצח; “אדין” – לפי דבריהם – איננו מצטרך למזון וכלכלה ולא יטעם כל אכל, ועל כן לא יקח כל חלק במשתאות היין בהיכל הגבורים. כן יקָרב “אדין” אליו את בחיריו, את גבורי העם להושיבם אתו יחד בהיכל הגבורים; והרשעים ירדו לגיהנם, ארץ ממשלת “הֶלַה” אלילת השחת, אשר בתחתיות הארץ.

האליל “טר” או “דוֹנֵר”, הרעם, נחשב לאל אדיר העולה בעוזו ובגבורותיו על כל האלים. כאשר ראינו הנה הציגו אותו סופרי רומא במקום יופיטר, או כי שמוהו לאל מקביל אליו, אפס כי באמת הנה תכונתו גסה ופראית יתר הרבה מיופיטר. האליל “טר” נוסע במרכבה הרתומה לשתי עזים, ובין יתר קניניו הוא שולט בשלשה דברים המחוננים בסגולות פלא, הנמצאים ברשותו והוא עליהם לבעל ואדון. האחר מהם הוא – הפטיש מְיֵלְנִיר (Mjölnir), אשר נגדו נחשבו כקש גבעות ענק וצורי עד, אשר יתפוצצו כשבבים מהלמות הפטיש אשר בידי האליל; השני – אזור הגבורה, אשר יאציל מכחו וגבורתו על האליל, להוסיף לו כח משנה בכל עת לבשו אותו; והשלישי – צמד נעלי־יד עשויים מקשקשים, אשר ילבשם על ידיו בכל עת אחזו את שריונו. רבות הן האגדות אשר התהלכו בקרב העם, המספרות על דבר גבורת האל הזה, ועל דבר מלחמותיו הגדולות אשר נלחם בהענקים, אשר הציקו לו מאד בערמת לבם וירבו את תלאותיו, ואיך לכד את הנחש “מִידְגַרְט” הרובץ במצולות ים ומקיף את הארץ סביב. האל “טר” בהיותו אליל הרעם הוא מתיחס באיזה צד גם אל עבודת האדמה, והדבר הזה מרומם את ערכו, ומְצַיֵּן אותו בתור בעל תכונה קבועה ונשגבה. השפעתו רבה גם על זווגי בני האדם, כי על פיו יבאו האנשים בברית הנשואין עם נשיהם, ועל כן נהגו האיסלנדים להשמיע מהלמות בפטיש מכה על הסדין ביום חתונותיהם ובכל חגי נשואין בתור סמל האליל הממונה על הנשואין. “טר” הוא בן להאליל “אדין”, אשר ילדה לו אשתו פְיֶרְגִין (Fiörgin) אלילת הארץ, והוא יחיד לאמו, אך לא כן לאביו, אשר בנים רבים לו מיתר נשיו. עבודת הדת המקודשת לשם “אדין” היא אחרת מן הדת המקודשת לשם טר, והדתות האלה, אם כי נפרדות ושונות הן על פי מולדתן ומוצאן, התאחדו יחד כפי הנראה עוד בתקופת עת קדמוניה מאד.

ספרי העדה יתארו את האליל “טִיר”, אשר יֻלַּד ל"אדין" מאשתו הענקית, בתור אליל השוה בערכו ותכונותיו אל האליל “טִיו” (Tiw) או צְיוֹ [אליל גרמני, אשר לפי תורת חקרי הלשון הוא מקביל אל ציאוס או יופיטר, אפס כי הסופרים הרומאים יעמידו אותו במקום מאדים (Mars)]. בימים הקדמונים ההם, עת נחשב “טִיר” לאל גדול ואדיר, אלהי החרב והחנית היתה עבודת דתו נפוצה מאד בארצות שונות באירופה. לא כן בספרי העדה, שם התמעטה דמותו ונקל ערכו, והוא מופיע לעינינו בתמונה חורת צבעים, ואך חזון יקר הוא לראות אותו בתור גבור רב־עליליה בכל החזיונות הערוכים לעינינו בהאגדות המסופרות שם. הפכם הם האלילים לוקי (Łoki) ו"בַלְדוּר" המתוארים בכל תקף צבעיהם הבהירים. האליל לוקי (על פי תורת חקרי המלין הוא אליל האש) מצד אחד הנהו אחי “אדין”, ומצד השני הוא בנו אשר ילדה לו אשתו מבנות הענקים. תכונתו איננה קבועה והיא מתנודדת חליפות: לפעמים הוא מתהלך עם רעיו האלילים ברגשי חנינה ואחוה, יתמכם בעצותיו המחוכמות להחָלץ מתלאותיהם וממצבם המעיק, ויש גם אשר ישעשע אותם בשעשועי עדנים. אך במרבית המקרים יופיע לוקי כסמל הרשעה והזדון והערמה; הוא יורד מטה מטה ושוקע ברפש עלילות תועבה; בו מוטבעת הנטיה להתהפך לאל רע־לב בהחלט, להיות לאל מלא זדון, בעמדו לשטן על דרך יתר האלים להפר את מחשבותיהם ולהניא את חפצם, וגם יתאמץ לשום מכשול על דרכם ולהמיט עליהם כל סכנה ואסון, עד כי אֻלצו לגרשהו מגבול ממלכת השמים. מכל האמור פה הננו רואים כי מצב האליל לוקי בקרב עדת כל האלים הנהו כמצב השטן בקרב קהל מלאכי מרום, וכגורל השטן, לפי האגדה אשר התנחלה בקרב הנוצרים, נכון גם לו הגורל לחיות חיי עוני ותלאה, לשבת אסור בזיקים עד בוא הקץ לתבל ומלאה. לעמתו הנה האל בלדור, הנולד להאליל “אדין” ופריגי רעיתו, הנהו בחיר האלים והנאור מכלם. כאפולון היוני יש לו גם איזה יחס וקשר מצד השפעתו ופעולתו אל האור, כל פחתת ומגרעת לא נמצא בו, ולא ישחת מטהרו נצח; בידו נתנה גם משמרת הצדק והמשפט, ובתומת לבו יוציא משפט צדק תמיד, ואת משפטי פיו אין להמיר ואין לשנות. האל הנאור הזה, אלהי הצדק והתום, אשר סביבותיו חשרת אור, המרחף בעולם מלא נגה וזוהר שמים, הוא יושב בהיכלו המופיע בהוד תפארתו, היכל התפארת הנקרא בשם “בְּרַיְדַבְלִיק”, עם אשתו האלילה היפהפיה “נַנַה”. האלילה הזאת ילדה לו בן, והוא האליל הידוע “פָרְזִיטִי”, אליל הצדק, התום והמישרים. על פי עדנת רוחו, טהר נפשו וישרת מעלליו הוא אהוב ורצוי לכל אחיו האלים הדורשים את שלומו וטובתו בלב שלם, ומכירים את משגבו ורום מעלתו. האליל “הֵימְדַל” הנהו גם הוא אל טוב וחנון, נעלה ונאור; הוא עומד על משמרתו על יד הגשר “בִּיבּרוֹסְט” לשמור את קהל עדת ה"אֶזִיר". אמור יאמרו כי הוא ער תמיד ושנתו מעטה עוד משנת הצפור, עיניו תראינה עד למרחק אלפי פרסאות אם ביום ואם בעתותי ליל; הוא מקשיב את קול תנודת כל עשב בצמחו על פני הארץ, או קול צמיחת שערות צמר בעור הכבש. האליל “בְרַגִי” הוא אליל השירה והמליצה, בחיר המשוררים אשר בין עדת המשוררים הסקנדינבים (Skalden).

בשורה הראשונה בין המין היפה אשר לעדת האלילים נצבת פְרִיגָה, אבירת כל האלילות הסקנדינביות, רעיתו ואשת בריתו של האליל “אדין”, מטרניתא כבודה ורבת הכח, גדלת דעה ויודעת תעלומות חכמה, עד כי מפיה ישאלו עצה גם אלי המרום, ובשמה ישבעו כל בני האדמה; פריגה היא האלילה הממונה על ברית הנשואין, ולתשועתה יחכו כל עקר ועקרה. אמנם על יסוד חקרי המלין כבד מאד, ואולי גם לא יתכן, להבדיל את פריגה מהאלילה “פְּרֵיָה” אשת האליל “אָדוּר”, בעוד אשר באמת זאת האחרונה נופלת ממנה בצניעותה ובדרכי מוסרה, ועל פי קלות דעתה בבחינה ידועה היא קרובה יותר אל אלילת האהבה. האלילות המנויות בספרי העדה הן כלן בעלות תמונה חורת צבעים, ובזה הן נופלות בערכן מן האלילים הגברים. מלבד אלה ישנן עוד אלילות שונות הנזכרות באגדות הסקנדינביות, עד כי נסו להעלות בחשבון את שמותיהן העולים עדי כדי שנים עשר במספר, והן מקבילות על פי תכונתן אל שנים עשר ראשי האלילים; אפס כי השמות האלה הנם באמת רק שמות הכנויים של התכונות אשר התגלמו בעצם האלילות ובתמונתן הרוחנית, ואי אפשר לחשוב אותן לאלילות נפרדות נמצאות בפועל; הן הנן רק מדות שונות של איזה אלילות.

כקול יללת תוגה המקפת את כל חוג משפחת האלים, אשר בספרי העדה, תצלצל באזנינו האגדה הנוגה המספרת לנו את תולדות התלאה והצרות אשר מצאו את בלדור במותו, באשמת זדון לב האליל “לוקי”, אשר הסב במותו, ובזה הכעיס האל המרצח תמרורים את כל משפחת האלים. האלים מצטערים, סובלים ונדכאים מכאב לב ושברון רוח, וידם קצרה להסיר ולמנוע את האיד והאסון המתחוללים עליהם. האלים מתאחדים כלם וכאיש אחד יתאמצו לחלץ את בלדור משאול תחתיות, אך ידם לא תעשה תושיה. הודות למאמצי הכח המשחית ההוא, אשר הדפהו אל מעמקי שאול, ועודנו עומד כצר לסכל את תחבולות האלים המשתדלים להציל את האובד²¹.

איזה מן החוקרים הדרשנים, הדורשים על כל האגדות הקדמוניות תלי תלים של דרשות ורמזים, משתדלים לבאר את האגדה על דבר מות בלדור כרומזת על המחזה הגדול הנראה לעינינו תמיד בחיי הטבע בתקופת עתותי השנה. לפי דבריהם הנה נחשב בלדור בעצם וראשונה לאלהי אור השמש, או יותר נכון, אלהי יפעת הנוגה אשר לתקופת האביב והקיץ. אולם בהגיע הקיץ אל מרום קץ אורו וחומו, השמש תחת לאסוף נגהה לאט לאט, הימים הולכים הלוך והתקצר, וימי הגשמים, הקור והקרח, ממשמשים ובאים, תחת תקופה חדשה בתקופת השנה, ואת המחזה שערו להם יושבי ארץ סקנדינביה, כמו יגוע בלדור עם יפעת זהרו ואורו וירד ביגון שאולה. האלילה “ננה” אשר בריתו היא סמל דמות חיי הטבע בימי הקיץ, תקופת חיי הפרחים וצמחי השדה, הנובלים, נקמלים ומתים לשחת בבוא קץ הקיץ, ואתם יחד תגוע גם האלילה, אשר בדמותה התגלמו חיי הצמחים, הצמיחה והתנובה אשר על פני האדמה. ובכן הנה נצמדו בלדור וננה יחד בחייהם, וגם במותם לא יפרדו והם גועים יחד. המחזה של החצים ואבני הקלע אשר ירו האלילים על בלדור הוא רומז על הרעמים והברקים המתחוללים בימי הגשמים, ולפי מושגי ימי קדם נחשבו הרעמים והברק כחצים אשר יורו אלילי המרום מקשתותיהם הדרוכות.

הדרשה הזאת אולי היתה צודקת בפני עצמה, לוּ לקחנו את כל אחת מן האגדות הצפוניות לנתחה לנתחיה בפני עצמה מבלי להביא אותה בקשר ויחס עם יתר רעותיה. אפס כי למאספי האגדות, מחברי ספרי העדה, להם היתה השקפה אחרת. הם השקיפו על הדבר הזה לפי נקודת הראות שנקבעה בקרב האגדות בעת שנתאזרחו בקרב קהל העם. בקראנו בספרי העדה את ההשקפה המלאה עצבון ותוגה על מות בלדור ועל תוצאותיו המעציבות, הננו רואים הכחשה גלויה אל ההתחכמות הנפרזה של הדרשנות המדעית. ספרי העדה מתארים בצבעים שחורים את המחתה והיאוש אשר קמו אחרי מות בלדור בקהל עדת האלים ובחיי העולם כלו. עם מות בלדור – הננו קוראים שם – החלו האלים להרגיש ולחוש כי קץ ממשלתם הנה בא, ואתם יחד יסופו יכלו גם תבל ומלאה, – אותה התבל המתנהלת על ידם ובכחם, הקשורה בהם בקשר אמיץ לבלי הפָּרד מהם, או במלים מדויקות מזה, אשר מציאותה תלויה במציאותם הם. התבל נהרסת ומתערערת, ותחת חרבות מפלתה תמו נכחדו גם האלים כלם; וגם זה לטובה, באשר כי חטאת נפשם צרורה וקשורה בם ובמשפחתם לכלותם ולהשמידם עד מהרה, מבלי יכלת עוד להאריך נפשם. אז תבוא השמש בעולם האלילים והיה נשף, – הוא “נשף האלים” (Ragnarek), כאשר תכנינה אותו האגדות הנושאות מדברותיהן על דבר חרבן העולם הקדמוני; אז תתפרץ בעֵרה נוראה ואיומה, ובמוקדי אִשה הגדולה השרף תשרף תבל כלה ואיננה. ואם אמנם גם אחרי כל אלה עוד נשארו על תלם מעון־האושר ומעון האסון ואי־האושר, ששמה נמלטו איזה מן האלים הנסים מן המהפכה, והם מוסיפים להתקים במקום מפלטם החדש; אפס העולם בכללו השתנה תכלית שנוי, ויקם עולם חדש; וגם משפחת אלים חדשה הוקמה לשום בו משטרה. האלים החדשים הרכים והעדינים ונעימי המזג בבואם למשול עלי תבל מצאו לפניהם עולם חדש בהחלט, עולם העולה על ההולך לפניו בצדו הרוחני והמוסרי.

לו היתה באמת תורת המיתולוגיה הצפונית הזאת פרי הגיון לב הסקנדינבים ויצירה רוחנית מקורית, אשר יצרו בעיונם הדתי, כי עתה מצאנו בה אות ומופת על הכשרון אשר חוננה בו הדת הטייטנית, – כשרון להתפתח למדרגה גבוהה, והענין הזה בעצמו הפיץ קרני אור חדש על תולדות ימי הדת הזאת בעבר הרחוק, דבר אשר יעַנין אותנו למאד. פה הננו רואים, לפי דעת סופרי תולדות הדתות, איך תתרומם הדת הטייטנית, ותגיע אל האמונה באחדות האלהים. האל “אדין” הנה יחד עם כל כנויו השונים הוא נקרא גם בשם “אבי התבל וכל יצוריה”; הוא מתרומם על יתר האלים ועולה במצבו עד מרום המדרגה הראויה לו, לוא רק לא עצרו בעד עליתו זאת; אולם למרות כל המעצורים, אשר יניאו אותו מהתנשא על פני כל האלים, הנה הוא מוצא לו היכלת לצעוד קדימה ולהתקרב ברוח בני האדם ובאמונתם אל מעלת אל אמת, ובארח כזה הנה יתעוררו כל בעלי לב ורגש להגות לו רגשי כבוד ויראת רוממות. גם פה הננו נפגשים עם דת, אשר בעצם ראשיתה היתה כעין שרשרת עבה וגסה בתכונתה, אשר על ידה נכנסו פראי אדם אל אלים מוגשמים בעלי תכונה פראית, ורק אחרי כן קלטה אל תוכה יסודות רוחנים, התעטפה במעטה רוחני ותתכונן על יסוד דעות נאצלות. כמו שראו היונים את שרש הדת וסוד יצירתה בהיופי והתפארת, והרומאים – בהבצע והתועלת, כן ראו הגרמנים הקדמונים את הגרעין הפנימי של הדת ושרש נשמתה בסבל־מכאובים וענות נפש. הם השיגו בדמיונם אלהות בעלת יסורים, אלהות מעונה, נגשה ונדכאה, סובלת ונושאת עמל ועוני מידי הזדון והרשעה; בדמות האל “בלדור” יערך לעינינו המחזה המעציב, איך יכחד אחד מאלי המרום, אל נאור מעוטר בעטרת אור, נאהב ונעים, בעלותו לקרבן על מזבח הזדון והרשעה, וכל קהל האלים מתעצבים ומתאבלים על מפלתו. הנה כן כן, על ידי תולדות ימי האלים יוערצו ויתקדשו בעיני בני האדם היסורים ומסירת הנפש, אשר נפלו למנה להאלים, ויעמידום למופת לבני האדם, אשר הליכותיהם עם האלים וקרבתם אליהם תגלינה לפניהם רום ועֹמֶק, אשר נעלמו מהם עד כה.

אולם בעת האחרונה הכירו חוקרינו לדעת, כי ההשקפה ההיא, אשר הגיעה אליה הדת הטייטנית בבואה אל התחנה האחרונה במסלת התפתחותה, היא שאובה ממקורה של הדת הנוצרית, אשר נטתה אז את ידה אל הדת הטייטנית העתיקה להסיעה משרשיה, וכי רגש התוגה הנסוכה על פני עדת האלים הצפונים, התעורר אז בלבם למראה הצללים השחורים, צללי החרבן, האבדן והמהפכה ההולכים וקרובים אליהם. הם מרגישים כי האדמה נשמטת מתחת כפות רגליהם והם נהדפים ממצבם; עתה יחדלו מהיות עוד לאלהים בקרב עמם. עתה הגיע התור להם להכנע לפני סדר השתלשלות המעשים והסבות בעולם, המיוסדת על חוקים העולים בכחם על החוקים אשר חקקו הם, – ההשתלשלות ההיא, אשר לפנים יצרתם ותכונן את כסא ממשלתם, וכעת הנה ידה נטויה להדפם משאתם. איזו דעות מבוררות למדי הנובעות ממקור הדת הנוצרית חודרות ונכנסות לתוך עולמם העתיק של אלילי הסקנדינבים, ובכן יתקבלו שם המושגים השוררים בדת הנוצרים על דבר חטא ועון, מסירת נפש ויום הדין באחרית הימים, על דבר האל הטוב והחנון המומת בידי מרצחים, ועל דבר רוח הזדון, אשר אחרי משלו ממשל רב משך תקופת עת ארוכה, יאסר בכבלי ברזל, וכה יחכה עד עת קץ, עד אשר ישֻׁלם לו כגמול זדונו. רגש ההכרה הפנימית, אשר נולדה בלב האלים הסקנדינבים להכיר את זדונם ועונם, אות הוא, כי הממשלה נקרעת מידם, והם יודעים ומכירים כי ממלאי מקומם הנם נעלים וטובים מהם.

ג. הַיְּוָנִים

תולדות ימי אירופה תחלנה מארץ יון. שם נפגשו האריים היושבים באירופה בראשונה עם התרבות ומלאכת־המחשבת ילידת ארץ הקדם, ויתעוררו להוסיף אמץ ולהגביר עוד חיל. רוח התחיה אשר קמה בארץ יון השתרעה הלאה, ותעבור גם אל גבול ארץ איטליה, ומשם נפוצה על פני כל ארצות אירופה.

העם והארץ. מספרי הסופרים הקדמונים לא שרדו אלינו איזה זכרונות עתיקים, ואין כל אות ומופת נכון, אשר יעידו על אמתות הדבר, כי מארץ אחרת באו היונים אל ארץ אחוזתם. כעת נדחתה הדעה אשר השתררה ימים רבים בקהל החכמים על דבר התקופה “היונית־האיטלקית”, אשר על פיה העמים היושבים בתקופה המאוחרת בארצות יון ואיטליה, התגוררו בימי התקופה הקדמוניה הנזכרת באיזו מדינה המשתרעת מצפון לשתי הארצות האלה, ויחדו הלכו שלובי יד במסלת התרבות וההשכלה. ואולם הידיעות הקלושות אשר שרדו אלינו מראות כמו ברמיזה קלה, כי היונים נפוצו בארץ מושבם מצפון הארץ הלוך והתפשט הנגבה. נבצרה מאתנו לדעת את העם היושב בארץ לפניהם; הפֶּלַסְגִים והלֶּלֶגִים, אשר כפי עדותם של היונים בעצמם ישבו בארץ מלפנים, לא השאירו אחריהם כל אות זכרון, וכמו נמחו עקבותיהם מארץ מגורם, מלבד האמונה במציאותם לפנים אשר התנחלה בתור מסרת קדומים בקרב העם. בתקופה הקדמוניה ההיא, עת אשר לעין קרני האור הִכהה של דמדומי שחר ההיסטוריה נגלתה לנו הארץ הזאת בראשונה, נאחזו בה איזה משבטי היונים, אשר על שמם נקראה גם היא בשם ארץ יון, רק כי בצפון הארץ התערבו עם התְּרַקִים ועם האִילִירִים היושבים לפאת נגב, בהיות כי כהראשונים כן גם האחרונים היו כלם יחד יוצאי הגזע האריי. אמנם היונים נאחזו במושבותיהם המשתרעים משני עברי הים הָאֶגֶאִי, אשר על פי תכונתו ומצבו היתה פעולתו נכרת יותר לאַחַד את מושבות היונים מאשר להפריד ביניהם, – רק כי נקודת הכבד אשר אליה נמשך העם כלו היתה תקועה ביבשת ארץ עֶלַדָה, אשר בה נכללה גם נָפַת פֶלָפָנֵיז. הארץ הזאת ראתה על פניה מסעות שבטי העם ונדודיהם, אשר העתיקו את מושבם עליה פעמים רבות, עד אשר התכונן העם בארץ מושבו להשתקע בה לצמיתות; איזה מן הנדודים האלה נודעו גם בתולדות ימי העם. בעת אשר התכונן העם ויאחז במקומות ידועים, גברה מאד ההשפעה שהשפיעה תכונת הארץ על יושביה, בעוררה אותם ליסד מוסדי עם שונים ולקבוע יחס וקשר נכון בין הקבוצים והמושבות השונים. השבטים המרובים באוכלסין בבואם להֵאָחז על פני העמקים הצרים ועל חופי ארץ יון הבודדים והמפורדים מבלי להתלכד עם יתר המדינות, אֻלצו להתפורר לפרורים וחלקים קטנים, אשר כל אחד מהם, אם גם לא נקרע לצמיתות, מאפס עוד יכלת לגעת בגלילות שכניו ולהתרועע אתם, עתה היה עלול להתפתח לנפשו התפתחות מיוחדת ברשות עצמו. הנוסעים ותרי הארץ יקראו לה פה אחד – ארץ תפארת אשר אין כמוה ליופי והוד בכל הארץ. אמנם יוכל היות כי מעטים ודלים מאד היה הרכוש הרוחני וקניני התרבות, אשר הביא אתו הנצר הרענן מגזע האריים בבואו להאחז בארץ יון, אך לעמת זאת היה עשיר ומשופע בכשרונות רוח נעלים וטובים. היונים חוננו בכשרון נפלא לסַגֵּל להם כל דבר חכמה ובינה או עבודה ומלאכת מחשבת, אשר בקרב כל עם, וכל דבר אשר קבלו מאחרים השתלמו בו עוד יתר הרבה ממוריהם, עד כי כל הדברים אשר השתלמו על ידם היו להם כסגולתם המקורית. בעם הזה אמנם הָטבעה נטיה עצומה ואדירה לכל דבר שכל ובינה. כי נטיה עצומה לכל דבר יפי, תפארת והוד והרמוניה, הכתה את שרשיה עמוק בלב העם הזה, על זאת תעיד לנו היצירה הראשונה רבת החן ותפארת מעשי חושב, אשר יצאה מתחת ידו – השפה היונית. עוד בימי קדם הסתעפה השפה היונית לאיזה ענפים, ותפרד לניבי־שפה (Dialekt) אחדים; החשובים והראשיים שביניהם היו: הענף הדּוֹרִיִי, אשר השתרר במדינה ובמושבות היונים סביב, והוא היה שפה המונית גסה, ושנית לה השפה הרכה והנעימה השפה הַיָּנִיִית, אשר סעיף אחד ממנה היה לשפת הספרות היונית. אולם כל היונים בעלי כל ניבי־השפה השונים הבינו איש את שפת רעהו, וכה זחה דעתם עליהם וכה גאה לבם, עד כי חשבו לפראי אדם את כל ילידי ארץ אחרת ובעלי שפה נכריה. כן היה העם היוני מפורד וקרוע לקרעים עוד מעצם ראשיתו, ועם כל זה הנה נקשרו כל חלקיו זה בזה בקשר אמיץ.

הדת הקדמוניה. הדת אשר הביאו אתם היונים אל ארץ אחוזתם החדשה, היתה בלי תפונה הדת ההיא אשר דברנו על אדותיה מדי דברנו על אדות האריים. בארץ יון הננו נפגשים עם כל היסודות הקדמונים אשר נכללו בדת המקורית של האריים; גם פה הננו מוצאים המון דתות זעירות, דתות שוררות בחוג כל משפחה ומשפחה, והן מתאחדות עם הדת הגדולה המתנשאת עליהן מלמעלה, והמקודשת לעבודת האל הגדול על כל האלים, ועם זה הנה איזה מן האלים הגדולים מוסבים ומוקפים המון רוחות העוטרות אותם, ואלה האחרונות יש מהן המתפתחות מצדן להיות גם הן לאלים גדולים ואדירים. גם פה נפגוש את האמונה במציאות רוחות השוכנות בכל גרמי הטבע, כן באלה המחוננים ברוח חיים, וכן בגרמי הטבע הדוממים חסרי כח חיים ותנועה עצמית. בכלל הנה נחזה בארץ יון הקדמוניה העתקה מדויקת מתמונת הדת המקורית אשר השתררה בקרב האריים. כהאליל “דִּיאוֹס”, אשר בא זכרו בספרות הסנסקריטית, כן נראה בארץ יון את האליל “ציאוס” שופך את רוחו על כל יושבי הארץ; האל האחרון הזה הוא רצוי ונאהב לכל, הכל מאמינים בו ומכירים עליהם את אלהותו; הכל מכירים אותו להשליט הגדול השולט במרומים, השולח מטר על פני הארץ, הנותן שפעת תנובה לָאדמה אם כל חי, השליט העליון בשמים ובארץ, הוא אבי האלים יוצרם ומחוללם, כמו גם אבי כל בני האדם. זה הוא היסוד הראשון בדת היונית, יסוד המעמיד והמקַים שבה, היסוד המאחד אותה למערכת דת אחת שלמה. ועם כל זה הנה לכל משפחה ומשפחה, לכל עיר ועיר, לכל כפר וכפר יש עוד עבודת דת מיוחדת לה לבדה, אשר אין כמותה במקום אחר. לפעמים הנה מכונת ונטויה גם הדת הזעירה הזאת לנכח פני ציאוס הגדול, אשר יכונה בה בשם ובכנוי מקומי מיוחד. כל עדה וכל אגודה של אנשים המתכנסים בחוג אחד יש להם ציאוס מיוחד, אשר הוא מושלם ומנהלם, מגינם וקרן ישעם; באֹרח כזה רבו מאד התמונות והתארים המיוחסים לציאוס, והשמות אשר הוא נקרא בהם. בכל עדה ועדה נקבעה עבודת דת המקדשת לשם אלילת אגודת המשפחה “הֶסטיה”; האלילה הזאת היא סגולה פרטית לכל משפחה ומשפחה, אשר סגלה לה “הֶסְטִיָה” מיוחדת הנתונה ברשותה, ואשר תשמור בכל תקף ועוז את עבודת הדת המקודשת לשמה, אותה העבודה הדתית הקלועה ומשולבת עם זכרון אבות המשפחה אחרי מותם אצל יתר עמי האריים. אבל גם המשפחה גם העדה והעם מכירות עליהן עוד אלוהיות אחרות ועובדות אותן. מלבד ציאוס ישנם עוד אלים אחרים אשר בידם נתנה ממשלת השמים, כמו האליל אַפּוֹלון (Apollon) והירקליס ודומיהם. ישנם אלים הממונים על כל מקצעות מעשי העם וענפי החיים. אַרְטִימוּס – אלילת הציד, אפרודיטי – אלילת הכח הצומח בקרב הטבע, וכמו כן אלילת האהבה. את האליל פָסֵידוֹן הקדישו והעריצו גם על פני יבשת ארץ, ובעצם ראשיתו נכתר גם לאליל הבקר והסוסים. גֶּפֵיסְטוס (Gephaistos) הוא אליל כל חורש ברזל ונחשת וכל מיני מתכות²². אַרִיס הוא אליל המלחמה, והרומאים קראו לו מאדים (Mars). אלילים כאלה נכנסים תחת גדר השם “אלילים מיוחדים לאיזו עלילה מיוחדת ומקדשים לתעודה ידועה” (functionel), זאת אומרת: אלילים אשר מציאותם מורגש במקצע ההוא אשר נתיחדו אליו ובהעלילה ההיא שנועדו אליה, עלילה אשר הצד האידיאלי וצד הקדושה שבה התגלמו בתמונת האלים, בעוד אשר מבלעדה הם אפס ואין.

אלילי היונים צמחו בתחלת יצירתם משרש השקפה ידועה על הטבע כלה כעל איזה מערכת של יצורים בעלי כח חיים ומחשבה, אשר חיים פרטיים תקועים בכל קוץ וקוץ ובכל נקודה ונקודה ממנה, – השקפה, אשר בה השתתפו היונים עם יתר אחיהם ענפי הגזע האריי, ובכלל עם כל העמים הפראים הקדמונים. כהלטינים כן ראו גם היונים בימי קדמותם העלומות ומעללי פלא בכל מקצעות העולם, הכירו את מציאות הרוחות בכל פנות החיים ובכל צדדיהם; הם דמו להם כי על פני כל מעין, על פני כל נהר ומקור מים מרחפת אחת העלמות הצעירות בנות האלים (Halbgöttin), ובקרב כל יער וחורשה עומדת על משמרתה אחת מבנות־האלים הממונות על היערים (Driaden). גם היונים הרגישו כי בבוא האביב ובהתחדש הטבע להפריח את פרחיו ולהתהדר בירק עליו, ישובו גם האלים לתחיה ויתעוררו לחיים חדשים. איזה רוח מסתתר וסמוי מן העין היה ממונה על כל אחת ואחת מעבודותיהם ומשלח ידם, ועל כל דבר ודבר מחפציהם הפרטים. לכל אחד מעדרי הצאן והבקר יש “אפולון” מיוחד, אשר בצל כנפיו יחסו העדר עם הרועה אותו יחד. לכל אבן ואבן מציוני הגבול יש הֵרמִיס מיוחד, הרמיס הממונה על הגבולים, אשר היה גם שומר המקנה, ויהי המפקח על הדרכים והמסלות.

התפתחות אלילי היונים. בכל זאת הנה לא נשגה אם נאמר, כי יצורים כאלה עוד טרם נתבכרו להגיע למעלת אלים; עוד מימים קדומים, עוד טרם התודעו אלינו צעדו היונים צעד גדול, אשר אמנם מסופקים אנחנו אם השכילו הרומאים בשעתם לעשות כמעשיהם; היינו, כי עברו מעבודת הרוחות לעבודת אלים, מכח נסתר בלתי־מוגבל הנחבא בקרב איזה עצמים חמריים או בקרב איזה פעולה טבעית, אל יצורים חפשים המחוננים ברגשי אנוש ובתכונותיו, אשר יש להם הכשרון לסוכך באברתם על בני האדם, אם עדת אנשים ואם עם כלו, ולהמציא להם עזר וישע בכל צרכיהם. אפס כי לא כל הרוחות תתנשאינה להגיע למעלת אלים. והנה אם נחקרה לדעת איזה מהן הנן הנבחרות להתרומם במדרגת מעלתן ולהיות לאלים – באמת הנה הדבר הנה תלוי במקרה ובתנאי המקום והזמן. אולם אם רק פעם אחת נעשתה הבחירה, אז עד מהרה תתרוממנה הנבחרות אל מרום מדרגתן. ובמדה שהתפתחו האלים לעצמים אישיים, ובמדה שנקבעה עליהם תכונה מוגבלת וצורה מסוימת, בה במדה הרבו לעמוס עליהם תעודות־עלילה (Functionen) שונות, אם כי לא הקשיחו לב גם מתעודתם הראשונה, אשר בכחה הגיעו לאלהות. וכאשר גדל כח האל וכאשר גדל כבודו בעיני העם, אז העתיקו את עבודת דתו למקומות חדשים, ששם כנו אותו בכנויים וייחסו לו תכונות חדשות. במרחק ידוע נדמה גם האל המקומי לאל גדול, אל לאומי וכללי. אל של עדה גדולה ואדירה, כמו למשל עדת אתונא, אפשר היה כי יכירו את אלהותו בכל מקום אשר השפעת העדה מגעת שמה. כה הופיעו אלים כללים חדשים, בעוד אשר רבים מן האלים העתיקים סגלו להם תכונה מקומית. בעת אשר התחוללה תמורה בארחות איזה עם ובמנהגי חייו, אז קמו אתה יחד גם חליפות ותמורות בתכונת האלים, המתאימות אליה. בעת אשר יעלה הרעיון על לב איזה עם לאחוז באיזה ענף־עבודה חדש, למשל אם תופיע עבודת האדמה בקרב עם פראי ותתבצר בקרבו בתוך אחד ממוסדי החיים המתוקנים, אז על האלים לשום לב אל המחזה החדש; האלים אשר עד כה עמדו רגליהם בתחומם של מרעה הבקר והצאן יתהפכו והיו עתה לאלילי עבודת האדמה, עד כי הצַּיָדָה אַרטִימוּס (אלילת הציד) תהי למגן ולמחסה לשגר אלפים וברכת פרי הבטן, או לשפע תנובת האדמה. בעת אשר מסע האניות קובע לו מקום נכבד בחיי העם וערכו ירב לחפץ סחר הים, אז הנה מספר ידוע של אלים יחד עם פסידון העומד בראשם מחליפים את תעודתם ומשלחתם והיו לאלילי הים.

אבנים, עצים ובעלי החיים. בארץ יון נראה את המחזה הנכבד ההוא, כי בתקופת עת קצרה הדפה עבודת האלים מפניה את עבודת העצמים משוללי התכונה האנושית. אמנם עקבות דתות שפלות ובזויות כזאת השתמרו במקומות רבים גם בדת המאוחרת, אפס כי הן לא השפיעו מאומה על התפתחותה; הן אינן נמצאות וקימות בפועל, כי אם רק תספרנה לנו את תולדות ימיהן בעבר הרחוק אשר כבר נשכח. בימים קדמונים מאד העריצו והקדישו בקדושת אל גם את האבנים. לא נדבר פה על דבר הבמות הבנויות מאבנים וערוכות בתמונות ידועות הנודעות בשם Dolmen²³ וגם Kromlech, אשר נפגוש אותן בארץ יון, כאשר במקומות רבים באירופה ובאיזה, ובכלל בכל הארצות אשר שם נאחזו העמים יוצאי גזע האריים, אשר תעודתם העצמית המקורית עוד לא נחקרה עד היום; – הננו רק להעיר כי במקומות רבים עוד השתמרו עד העת האחרונה אבנים שונות בתור אבני קדש, ובלי תפונה עבדו אותן בימי קדם עבודת־אלהים. בכל העתים תארו את האליל הרמיס בדמות לוח אבן נצב קוממיות, אשר עליו חרותה תמונת ראש אדם, ועוד שרטוטים אחרים מצלם האדם ומדמותו. גם בעתים המאוחרות הוצגו לפעמים באיזה מקומות מארץ יון מצבות אבן, אשר עליהן חרותה תמונת ארטימוס או אפרודיטי, האלילות אשר נקדשו ונעבדו במקומות ההם. ואם כי עוד בתקופת ימים קדמוניה בטלו והעבירו את לוחות האבנים אשר עליהם נחרתו תוארי פני האלילים, ותחתם קבעו את פסלי האלילה החצובים מאבן ביקר תפארת, בכל זאת הנה תמונת האלילה המקורית החרותה על לוח אבן עוד נחשבה גם בעת מאוחרת להאלילה העיקרית, המחוננה בעצם הקדושה הראויה לה. כמו כן הננו מעירים, כי לכל אלילי היונים יש איזה יחס וקשר עם בעלי החיים למיניהם. האליל ציאוס יתואר על האי קריטה בדמות שור, וכן יתואר עוד בתמונות שונות של מיני בעלי חיים שונים. “פַּן”, אליל המרעה והיער, יופיע לעינינו תמיד בדמות עז. האלילה ארטימוס מצוירת באיזה גלילות הארץ בדמות דוב, ובאיזה מקומות – בדמות אילת. האלילה “אַתִינָה”, אלילת החכמה, היתה מתוארת בעיר אקרופול בדמות נחש, האליל אפולון יתואר לפעמים בדמות עכבר. יחד עם התמונות האלה אשר בהן יעמדו פסלי בעלי החיים במקום האלים ממש ובתור עצם האל, היינו, כי יכירו את אלהותו של הפסל, נוכל להזכיר גם מיני בעלי חיים, אשר תמונתם ודמותם משמשת רק לתאר את סמל דמות האל, והסמל הזה מתואר יחד עם תמונת האל בכל הצלמים והפסלים העשוים לשמו ולכבודו; הנשר הוא סמל האליל ציאוס, הינשוף – סמל האלילה אתונא, התֻּכִּי – סמל האלילה “הֶרַה” (אשת ציאוס מלכת האלים), היונה היא סמל האלילה אפרודיטי. ובראותנו איך תצמדנה תמונות בעלי חיים שונים אל האלים, אם בתור עצם אלהותם, או בתור סמל ודמות להם, יעלה על לבנו זכר החיות הקדושות אשר בארץ מצרים. והשאלה מתעוררת בלבנו, האמנם נוכל גם פה לחשוב את תמונת בעלי החיים הנצמדות אל אלילי היונים כאות על האמונה שהשתררה בימי קדם במוצא האדם מבעלי החים (Totem)?

בעת האחרונה כתבו הרבה על דבר האמונה בעצים ועל דבר עבודת הדת המקודשת להם בארץ יון. הָאֵלָה²⁴ הָקדשה לשם האליל ציאוס; בטח האמינו אז, כי האליל שוכן בקרב האלה. בעיר דוֹדוֹן Dodon)) היתה אלה אשר על פי שאונה ומשק ענפיה ונטישותיה ידעו כהני האליל להגיד את האותיות לאחור. לאלילה אתינה הֻקְדָש עץ זית, להאליל אפולון – תמר, וכמו כן עץ הדפנים. לרגלי אחוז העם בעבודת האדמה הופיעה מערכה גדולה של עבודות דתיות שונות המיוסדות על עבודות האדמה, אשר בעליהן יושבי הכפרים העוסקים בעבודת השדה עבדו את אליליהם בעבודות ומנהגים המתאימים אל דתם ואל הרעיון הראשי הצפון בה, בהשגיחם אל גורל האלים ואל התקופות השונות המתגוללות ועוברות עליהם בימי חייהם, למען דעת איך לערוך את עבודתם, כי תַקְבֵּלְנָה ותסתגלנה לעמת חיי האלים ותכונתיהם. האלים ההם אשר לשמם נערכו עבודות הדתות האלה נדמו בארחות חייהם אל צמחי האדמה; כמוהם יחיו יצמחו ויפרחו בימי האביב, ואתם יחד יגועו ימותו לראשית ימי הקיץ. ומה גדל ההבדל אשר בין אלילי היונםי ובן האלילים אשר נקדשו ונעבדו אצל עמי בני שם! בעוד אשר האלילים המיוחדים לעמי בני שם הם יצורים קבועים העומדים ומתקימים בלי כל תמורה וחליפות, אלים הפועלים הרבה ונפעלים מעט, אלים אשר אינם נגררים ונמשכים אחרי מסבות תקופות השנה, כי אם מסבבים בכחם הם את חליפות השנה ותקופותיה, הנה לעמת זה הננו מוצאים בקרב היונים אלים מתנודדים ונפעלים מהכח הגבוה עליהם, אלים עולים ויורדים, מתנשאים ונופלים עד כי יוכל האדם ברגעי ימי חלדו לראות חליפות שונות במצבם, פעם לבכות אתם על שברם וללַותָם אל תהום מפלתם, ופעם לחוג את חגם ולשוש אתם משוש ביום התנשאם למרום המדרגה. עוד נראה במרוצת הדברים, כי עבודות הדת המקודשות לשם האלילות “דֶמֶטְרָה” ו"פְרִיזָרְפִינָה", עבודות דת אשר נקבעו ונתקבלו בכל תקף ועוז בקרב מושבות האכרים בארץ יון, נוסדו רק בתקופת ימי המשבר (קרִיזִיס), אשר הגיעה להדת היונית, למען השלים על ידן את היסודות ההם, אשר חסרונם היה מורגש מאד בקרב הדת. עבודות הדתות האלה הדומות לפי דעת החכם פרֶזֵיר אל העבודות הדתיות אשר השתמרו אצל האכרים בארצות אירופה עד היום הזה, נולדו בארץ יון בתקופה קדמוניה, אשר אין לה זכר בתולדות ימי העם, אם כי ספרי הזכרונות העתיקים אשר ליונים מזכירים אותן רק כלאחר יד.

הנה כי כן הקדימו האלים היונים להתפתח עוד לפני התקופה הקדמוניה ההיא, עת התעורר העם היוני לחקרי לב ולהגיון מחשבות חדשות, הודות להתקרבותו והתודעו אל עמים אחרים. אין כל תפונה כי בתקופת העת ההיא עוד השתמרו בקרב העם מנהגים גסים ומלאי עריצות; זבחי נפש אדם, אשר השמועות על אדותיהם שרדו אלינו גם מן העתים המאוחרות, ואשר כל אגדות היונים מלאות מהם, נודעו אז בארץ בחזון נפרץ מאד, ועוד מעשים נתעבים ובזויים, אשר נלוו אל עבודת הדת המקודשת לשם אלים ואלילות קשים ואכזרים, אם כי הספרות היונית מחשה מבלי להזכיר על אדותם דבר, – השאירו אחרים עקבות ורשמים נִכרים מאד במנהגי הדת והחיים. איזה מן האלילים כציאוס ועוד אחד או שנים מרעיו הנם באמת בעלי תכונה מוסרית, ותורת דתם, אשר יורו לפי טעמם ורוחם, תעורר אמנם את לב בעלי בריתה למלאות איזה חובות מוסריות, כמו הכנסת אורחים, חובת כל איש לבלי הסג את גבול רעהו, אמון רוח לבלי חלל איש את מוצא שפתיו, וכמו כן לכבד את הגרים ולזכותם בכל זכיות אזרחי הארץ. אפס כי מרבית אלילי היונים היו מדובקים ונאחזים בהטבע והעולם החיצוני ככה, עד כי לא יתכן ליחס להם כחות מוסרים; הם דומים אל הצמחים ובעלי החיים, אשר עם כל היותם מחוננים ברוח חיים ובכחות פועלים אין בהם כל רגש מוסר, אינם מחוננים ביצרי לב טובים או רעים; הנם רק יצורים טבעים, אשר אך הטבע נוהגת בם ומכוננת את עלילותיהם.

התכונה המקומית אשר להדת היונית. חזיון אחד מוזר מאד נראה לנו בתכונתה של הדת היונית הקדומה, חזיון אשר יעורר את לבנו להשתומם עליו מאד, והוא: אין כל שיטה ערוכה ומסודרת על פי תכנית אחת בדת הזאת, ונוסף לזה הנה תכונתה, תכונת דת מקומית, מנופצת ומפוררת לפרורים קטנים. כל עדה ועדה, כל משפחה ומשפחה בוחרת לה דת מיוחדת לה לבדה. אין תורת דת מרכזית המקובלת בקרב כל העם. בכל עת קם ומופיעים אלים חדשים; האלים העתיקים מתכנים כפעם בפעם בשמות וכנויים חדשים, והם באים תמיד במסרת ברית חדשה איש עם רעהו ועם האלים החדשים, האל, אשר פה הכל מאמינים בו ומכירים את אלהותו, הוא נחשב במקום אחר רק לגבור; הצורה המוטבעת על כל אחד מן האלים איננה קבועה לו בכל מקום ובכל זמן, ואותו אל בעצמו הוא מקבל עליו תמונות שונות במקומות שונים ובגלילות שונים, ואגדות שונות מתרקמות על אדותיו במקומות שונים. על כן הנה תורת האגדה המיתולוגית היונית מעצם ראשיתה איננה קצובה בגבולותיה, כי אם מתרדדת ומתפשטת באופן נפלא, וסותרת את עצמה על כל קוץ וקוץ, וכמוה הנה גם הדת המעשית מקובלת בתוך העם רק בסגנונים ונוסחאות רבים. אין כל דת כללית לכל העם, כי אם המון דתות מקומיות. וכמו באגדות כן גם במנהגי הדת התערבו יחד ישן וחדש, ילידי הארץ עם ילדי נכר שאובים ממקור עמים זרים, יצרי לב פראי אדם, כן על פי מולדתם וכן על פי תולדתם, – עם פרי השכלה והתקדמות (Progress). מצב ענינים מסובכים וערבוביה כזאת נשקפים אמנם לעינינו תמיד בכל הארצות בתקופת התהו ההיא, טרם תחל הדת להסתדר ולהֵעָרך למערכה אחת שלמה. בַּכֹּל, האגדות ומנהגי הדת הנם ערב רב אשר נולדו במקומות שונים, ורק בתקופת עת מאוחרת יקומו חכמי לב ובעלי רוח הגיון, אשר ינסו לאסוף את המנהגים השונים ולערוך מהם דת מעשית, אשר חלקיה מתאימים איש אל רעהו, ולסדר תורת דת מיוסדת על בסיס הגיוני, אשר תבאר את דרכי האלים, מצבם, מגמתם ושאיפתם.

החכם רברטסן סמיט יעיר לדעת, כי המצב הקדום של הדת, היינו, מצב התהו ותסיסת ההגיון הדתי הבא תמיד לפני התכונן הדת לשיטה מסודרת, נמשך בארץ יון יותר מאשר בארץ אחרת, וכמובן היתה השפעתו על הדת הלאומית גדולה וכבירה שם מאשר ביתר הדתות. כאשר לא עלתה ביד היונים מעודם ליסד להם שלטון מדיני מרכזי, כן גם לא הצליחו להגיע אל אחדות הדת, אשר בה יתאחדו כל פנות העם. שם לא הוקם מקדש והיכל לאומי להיות למרכז הדת, עם מפלגת כהנים שומרי משמרתו, אשר יטביעו על הדת הלאומית צורה ידועה וקבועה, ואשר יחוקקו מערכת חוקים לעבודת האלהים ומעשי הקרבנות, או כי ישימו לפני העם ספר תורת הדת וכתבי קדש. המועקה מתקפה ועוזה של תורת הדת עם הדעות והאמונות התלויות בה לא כבדה על היונים במדה אשר הכבידה את אכפה על יתר העמים. בעוד אשר מנהגי הדת כבר היו מוגבלים וקצובים על פי נוסח מיוחד לכל מקום ומקום בקרב הארץ, ובעוד אשר בכחם של ההרגל והמסרה נתבררו לנכון גבולי החובות המוטלות מטעם הדת על הכנסיה, הנה לעמת זה היתה האמונה חפשיה לנפשה להתפתח כחפצה לפי תנאי מצב החיים או לפי התקדמות התרבות. דת הנמצאת במצב חפשי כזה, ונתונה בידי עם, אשר רוח דמיון חי תפעמהו, ואשר חונן מטבעו בכשרון כביר למלאכת מחשבת ויצירות של הוד, בהכרח כי תצא מבית דפוסה יצוקה ומתוארת בתמונה ידועה, מהשפעתו של חרש חושב, הגוברת בה על השפעת כהני הדת.

נטיה לעבודת דת העטויה במעטה ההוד והתפארת. באופן הזה הנה מראשית צמיחת הדת יכולנו להגביל את מגמת פניה ואת המסלה אשר תלך בה. עוד מימי קדם לקחו להם היונים את החופש לעשות להם תמונה ופסל מדמות אֵליהם, עד כי הקדימו בזה את כל העמים, וכה התחרו במלאכתם זאת, עד כי השתלמו בה באופן נפלא. עוד ימים כבירים לפני הומירוס ידעו היונים את פסילי אליליהם על פי תכנית מלאה הוד מעשה חושבים, עד כי לא יבושו להשתחוות להם גם אנשים חפשים בדעותיהם, שואפים להוד ומחוננים ברגש היופי. נפש היונים השואפת להוד בחלה להעריץ ולהשגיב בתור אלים את העצמים המשוללים רוח חיים, ויבחרו להשתחוות רק ליצורים בעלי רוח חיים המחוננים בהגיון דעת. הם לא היו נוטים מטבעם להביט על גרמי הטבע, אשר הקדישום בקדושת אלהים, ברגשי מגור ופחד, ולהשתחוות להם אפים ארצה, כי אם נמשכו אחריהם ברגשי ידידות, ולבם נשאם להתרועע אתם ברוח אהבה ואחוה, כעם יצורים הדומים אליהם בעצמם בכל דבר. החפץ הזה המריצם להפוך את האלים ליצורים חיים עשויים בצלם בני אדם ובדמותם. הנטיה לברוא את האלים בדמות בני אדם אמנם נפגשת לנו, כאשר ראינו, גם בכל ארצות תבל ובתקופת זמן עוד קדמוניה ועתיקה מזה; ואם נטיב לראות, הנה היא מתגלה בכל עת ומקום, אשר הדת מגיעה אל מדרגת התפתחות ידועה, ומתרוממת בערכה אל נקודת גבה ידועה, – אפס כי בארץ יון התפתחה הנטיה הזאת קוממיות בחפש ורוחה יותר מאשר בכל העמים. רוחות המעינות והעצים, וכמו כן רוחות כל מקצעות הטבע והחיים, אשר הקדישום והעריצום בכבוד אל, כלם כאחד התלבשו בתמונת בני אדם. בראשונה אמנם האמינו כי עלמת־המים (Nympho) צוללת במי המעין פנימה, ועלמת־היער חבואה בתוך האֵלה בפנימיותה, אך בשטף העת נערה העלמה מעליה את האזוב אשר כסו פניה, את קליפתה ועליה, ותופיע אל רוח הדמיון בתור בן אדם ובתמונתו המדויקת, בשומה את משכנה על יד המעין או העץ. באֹרח כזה היו השמים ל"אבי־היצורים" המתגלה בדמות אחד מבני האדם, הים – למושל אדיר המרגיז ארץ, המתנשא בגאותו על פי משברי ים בשומו תנינים ודלפינים רכובו, השמש – לגבור נערץ רובה קשת, האש – לחרש ברזל צולע על ירכו (אולי מפאת קפיצת להב האש וירידתו), אשר בית החרשת שלו הנהו במחבוא בתחתיות הארץ, מקום תרתיח מצולת הלהבה אשר בבטן האדמה את רתחי אִשה. אולם אך נבראו תמונות ותבניות כאלה, הנה מה נקל לקלע את האגדות המספרות על דבר עלילותיהן ועל דבר קשרי היחס, אשר בין האלילים בעליהן בין איש לרעהו, – למקלעות וגם לשלב בהן אגדות עתיקות לימים, כפי רוח הדמיון אשר נחה על עמי הקדם בכל תקפו ועוזו, וכיד רגש היופי וכח היצירה לברוא יצירות דמיוניות יפהפיות, אשר היתה עליהם.

להַגשֵׁם את האלים הגשמה מוחלטת, להפכם לבני אדם בצורתם החמרית והרוחנית, ולתת להם טפוס ותמונה ממבחר התמונות של החברה האנושית הנאורה והחפשית במעשיה, – זאת היא תחלת פֹּעַל היונים, אשר פעלו בתחום התפתחותה של הדת. היונים קבלו מנחלת הדורות הקדמונים את האלים ההם בעצמם, אשר עברו לנחלה אל כל עמי הארץ, אפס כי היונים הטביעו עליהם את חותמם לפי רוחם וטעמם, בנסכם על מקצעות הטבע ההם, אשר חשבום לעצם אלהים, או כי דמו כי רוח אל שוכן בקרבם, – איזה רוח של משגב והשתלמות, ויחזו בם מחזות אלהים, דמיונות ודעות נאצלות, וייחסו להם לא רק מאויי לב, תשוקות ומגמות בני האדם, כדרך כל העמים הקדמונים, כי אם גם תפארת אדם, חכמה ודעת, לב טוב ורגשי חסד וחנינה. בכל גסות החמר הנתון ברשותם לְעַבְדו ולשכלל את טובו ותכונתו, חמר גס שבגס אשר נמסר בידם בעודנו במצבו הטבעי והמקורי, אם מאבותיהם הקדמונים ואם מארצות בני נכר, הנה ידעו היונים לעשותם לקנינם ולסגולתם הפרטית ולשלוט בהם כחפצם, לשכלל את תמונתם ולברוא מהם גברים ונשים בעלי דעת והגיון, הוגי דעות נאצלות. בארח כזה הגיעו היונים לידי ההכרה הפנימית ההיא, – אותה ההכרה, אשר הורו אותה לכל בני האדם בראשונה בשירתם, שירת העולמים בת האלמות, ואחרי כן בחרשת־המחשבה, אשר יצרו יצירת־נצח להחברה האנושית, והיא: כי חלילה לבן אדם האזרח הנכבד בקרב העולם להכָּנע ולהשתחוות לכל עצם ויצור הנופל ממנו בערכו, וכי רק אז ראויה והגונה הטבע כי יעריצוה ויקדישוה בקדושת אל, עת היא נושאת עליה תכנית הגיון נשא ודעות רמות, ומתלבשת בדמות אדם ותכונותיו. אז בא הקץ להרעיון הכהה והעכור ההוא, אשר ידו היתה נטויה לקפל תחתיו את הדת הקדומה כלה ולשעבדו אליו, והוא הרעיון, כי האלהות והאדם הם הפוכים ומתנגדים זה לזה, וכי אפשר לאדם החפץ לבוא במסרת ברית אהבה ורעות עם אלהיו, להכיר עליו לאלהות איזה עצם חסר כשרון בינה ודעת, איזה עצם דומם, או גם אחד מבעלי החיים, עצם אשר ימלא את לב האדם רגשי השתוממות ויראת כבוד, לא בכח תכונותיו הנגלות והנשגבות, כי אם באיזה דבר־מה, אשר איננו מובן להאדם. היונים חרצו משפטם, כי האדם והאלהים שוים ודומים זה לזה בטבעם ותכונתם, וכי למען הגיע לידי השגת האלהות השגה נכונה ואמתית, נטל עלינו לכונן תבנית גבר או אשה בעלי שלמות מוחלטת, מבוססת ומכוננת על יסוד הענין הטבעי ההוא, אשר שם הוא משכן האל לפי אמונת העם. אכן גם זה הוא צעד גדול במסלת הדת האלילית, אפס כי כאשר נראה עוד, הנה הודות למושג הזה נסתבכו היונים בעצמם בסבכי דעות ומושגים, אשר נלאו להֵחָלץ מהם.

השפעת מושגים קדומים ילידי ארצות הקדם. ידיעתנו הנכונה והמדויקת, אשר רכשנו לנו בתולדות ימי היונים, תחל משנות המאה החמש עשרה לפני לדת המחוקק הנוצרי. על אדות דברי ימי התקופה הזאת נוכל לבוא לידי תוצאות נכונות על פי שרידי קדומים המתגלים לנו בחרבות הערים מִיקֶן ותִירִינְתָא ועוד ערים רבות. שרידי ימי קדם אלה יעידו על המצב המדיני שהשתרר אז בארץ יון, השונה תכלית שנוי ממושבות משפחות־בתי־האבות הנהוגים בימי התקופה הקדמוניה והעתיקה ההיא, עת נחלצו היונים מן הבערות והמצב הפראי של עמי האריים אחיהם מלדה, וכמו כן הוא שונה מאד גם מחיי הערים אשר הופיעו והתכוננו בעת המאוחרת. לרגלי החפירות אשר נחפרו במעמקי האדמה בעת האחרונה נחשפו בניני חמדה, היכלי מלכים, אשר נבנו בטעם בניני ארצות הקדם, גם מערכת בניני תפארת, אשר נועדו למקום קבר למלכים, ותכנית בנינם תעיד בהם, כי נועדו למקום עבודת דת המקודשת לשם המושלים המתים, אשר במותם נקדשו בקדושת אל; הבנינים האלה מזכירים לנו את פארי־העמודים אשר להמצרים, בדמותם אליהם בתבנית בנינם. אמנם מלאכת הבנינים האלה, כמו גם כל יצורי חרשת המחשבת אשר נגלו שם, הנם בעלי תכונה גסה, ובכל זאת הנה הם בעצמם מעידים לפנינו כי בתחומם של אלה, אשר עמדו בראש חרשת המחשבת וישתדלו לנחותה במסלה העולה קדימה, כבר התכנסו כחות אדירים וכשרונות עשירים. כן יופיע פה לנגד עינינו המצב המדיני הדומה בכל עניניו אל המצב, אשר יתאר הומירוס בחזון שירתו, איך המון מלכים קטנים בעלי ממלכות זעירות שולטים בכל הערים הרבות אשר על פני ארץ יון, ויש גם איזה מהם, אשר יאדירו את שלטון מלכותם ורבים משכניהם סרים למשמעתם. הדחיפה העצומה לתנועת ההשכלה והתרבות, אשר נפוצה אז בארץ, כאשר יעידו שרידי החרבות העתיקות, התפרצה לבוא מפאת קדם; אפס כי לא נדע, אם התפרצה הדחיפה הזאת מכחם של רוכלי הצורים והצדונים, אשר סחרו אל עמים רבים לתור מקום עזבון לסחורתם, או כי התפרצה חלום דרך יבשת ארץ עם מסלת המסחר המשתרעת על פני ארצות אסיה הקטנה, או דרך הים האֶגֵאִי. בכל אופן שיהיה, הנה יכול נוכל להתחקות על שרשי התנועה הזאת, ולמצוא את עקבותיה בדרך הפונה אל גבול סוריה הצפונית, במקום אשר שם נפגשו בראשית תקופת שנות האלף לפני ספה"נ השפעת הכשדים והסוריים יחד, וממזיגתן נולדה תרבות גסה מיוחדת במינה. ארץ יון אמנם לא נכבשה לפני הנודדים, אשר באו הנה מארץ הקדם, רק כי אלה האחרונים עוררו את יושביה לחיים חדשים, בכחם של הדעות וההשקפות החדשות, פרי התרבות של ארצות הקדם, אשר הכניסו אל תוכה, ויטעון על אדמתה.

התנועה הזאת אמנם השפיעה רק במדה דלה ומצערה על התפתחותה של הדת היונית, וגם לא חוללה כל שנוי ותמורה בתחומה. עבודת הדת המקודשת לשם האבות אחרי מותם, אשר נערכה בחצרות המלכים, לא היתה מוזרה לרוח היונים, ויוכל היות כי היא היתה פשוטה כל כך וערוכה בסגנון כזה, כפי המתאים אל טעם העם, אשר בתור יוצא גזע האריים כבר הסכין אל האמונה בחיי הרוח של האבות אחרי מותם. ועם כל זה הנה לא התפתחה הדת מצדה הזה בארץ יון. גם עוז ושלטון המלכים אשר החזיקו בעבודת הדת הנזכרת לא עצרו בעד כליונה וקצה, ותלך הלוך והכחד לאט לאט, עד כי נמח זכרה במרוצת העת. לפנינו אין כל אות ומופת המוכיח לדעת, כי בתקופת העת ההיא נכנסו איזה אלילים זרים, יהיו איזה שיהיו, אל גבול ארץ יון. בכל נקודות־המגע אשר בהן נפגשו היונים והצדונים יחד, כמו באיי הים אשר על פני חופי ארץ יון, שם אפשר הדבר, כי הָעֳמְדוּ האלילים הצדונים במקום אלילי יון. באופן הזה התערבו עבודת האלילה היונית אפרודיטה עם עבודת העשתרת הצדונית יחד; וגם אפשר הדבר כי על ידי ההשפעה הזאת נוספו תוים רבים בקלסתר פני אפרודיטה גם בארץ יון. אפס כי זאת היא רק השערה אשר עוד לא נתאמתה במופת נכון. ראוי להתבונן אל המחזה מצד אחר. יתכן כי מערכת סדרי החיים החדשים, אשר הופיעו עתה לרגלי פגישת שני העמים – בחצרות המלכים בערי יון, היתה לתכנית לעיני הדת לערוך בדמותה משפחת אלים, בעת אשר החל להתרקם בלב היונים הרעיון לאגד את האלים הבודדים, ולערכם לפי מצבם בחוג משפחה אחת. במרוצת העת נפסקה ההשפעה הרוחנית והמדינית השופעת מארץ המזרח, ובסור המועקה הזאת מעל פני ארץ יון נפלו הממלכות הזעירות אשה אחרי אחותה; הדתות השוררות בחצרות מלכיה תמו נכחדו, וארץ יון, אשר התעוררה הפעם לחיים מלאים עוז, מצאה און לה לתור אחרי הגיון לבה ומחשבותיה, וללכת במסלתה אשר סללה לה לפי רוחה וטעמה.

הומירוס. המשורר הזה נחשב אצל בני הדורות הבאים אחריו כמחוקק וכמיסד את הדת היונית. הסופר היוני הירודוט מחליט, כי המשוררים היונים הומירוס והֶזְיוֹד חיו כארבע מאות שנה לפניו, וכי הם הם אשר חברו את ספרי תולדות האלים ויצירתם, ובזה יסדו את הדת היונית על מכונה. הם קראו שמות להאלים, הגבילו את ערכם, קצבו לאיש איש מהם את מעלת כבודו ומשגבו ואת מדת יכלתו וידיעותיו בחרשת ומלאכת חושבים, יעדו לכל אחד ואחד את תעודתו ועבודתו בהנהגת העולם, וייחסו להם איזו תמונות שונות, אשר הם מתגלים בהן חליפות. המשוררים האלה היו אדירי האמונה בתחום הדת היונית, ובאמונתם הרבה הם עומדים למשל ולמופת לכל סופרי היונים. ידוע ידענו, כי ספרי המשוררים האלה הם הבסיס החזק אשר עליו נתבססה השכלת היונים, ובכל משך ימי התקופה העתיקה, עת נחשבו היונים לנושאי דגל התרבות וההשכלה, היו הם ליסוד אמיץ המאחד את כל בני העם היוני ומקשר את לבותם בנקודה אחת.

שירי העלילה ­(Poemen) הנודעים בשם שירי הומירוס, אם נחשבה אותם לפרי מחשבת לב משורר אחד ואם שנים, או גם לפרי עטם של חבל משוררים, הם תוצאות פרי התפתחות רוחנית ארוכה. מלאכת־המחשבת הנפלאה, הנובעת מהגיון לב פיטן חושב, הצפונה בקרב השירים האלה ואשר נסכה עליהם רוח חן ותעש אותם למקור עונג ומשוש לכל החברה האנושית היא איננה המסה הראשונה, איננה הגיון שירה, אשר התפרצה מלב הפיטן בתחלת הגיונו בתור בכורי שירתו, כי אם היא פרי הגיון לב מבוכר כל צרכו, פרי עבודת הרעיון והמחשבה, עבודה ערוכה בסדר ובשיטה בדוקה ומנוסה. הפתגמים והספורים הכלולים בתוכם נסדרו ונאספו אל מקום אחד בעמל ויגיעה רבה, ונקבצו הנה מעברים ומרוחות שונים. הדברים המסופרים בהם על אדות חייהם הפרטים של האלים, על אדות ארחם והליכותיהם איש עם רעהו, גם הם אינם ספורי בדים אשר נולדו במקרה, כי אם הם פרי עבודת כח היצירה הבוראות בריאות יפות מלאות הוד ותפארת מעשי חושב בלי כל כונה מצד יוצרן, עבודה אשר כפי שטבע הדבר מחיב נמשכה מאות בשנים, עד אשר עלתה בידה לצקת את יצירתה ובניתה בתמונה כזאת. הומירוס מדי דברו בהאלים הוא מתאפק מאד ועוצר במלים, ובכל המקרים המזדמנים לידו הוא נזהר לבלי הַרְצוֹת ולבלי שַׁנֵּן את כל הספורים והאגדות הידועים לו על אדות האלים. כפי עשרו ברעיונות כן הוא דל בספורי דברים, וכן הוא מקמץ בדבריו ואיננו מוציא את כל אשר יהגה לבו. הוא מתרחק מנגוע בדבריו עד מה באגדות המקומיות, וביחוד באלה מהן, אשר הגסות היתרה והשיחות התפלות הקשורות בהן הן הנן ככח דוחה להסיר את לב השומע מאחריהן! ספורים ואגדות כמו אלה נודעו בקהל היונים רק כעבור איזה מאות שנים אחריו, אף כי בלי תפונה כבר היו בארץ גם בימי הומירוס. הוא מציג לפני קוראיו רק את היצירות התמות והזכות ההן, אשר תפארת הן ליוצריהן, ואשר תשיתנה הוד למשורר חסיד וירא שמים. לפני הפיטן החסיד הזה השתרע כר נרחב לעולל עלילות הגונות גם מבלעדי זאת, ושם הכנוי “חסידות” הנהו באמת צר מהכיל את כל התכונות אשר נקוו באיש הזה, וכל אשר היה הוא. הוא שר את שיריו באספות עם, וגם בחצרות מלכים, ששם התענגו הקרואים בכל משתה וכרה על נעם שירותיו, ומבלעדו היה המשתה כחסר תבלין המשביח את המטעמים על אחת שבע (אדיסיי VIII). הוא השמיע את שירתו על משתה יין, או כי קרא את שיריו בראש הומיות ביום חג ומועד, להמציא עונג ושעשועים לקהל. השפעת הענין הזה היתה רבה מאד על המשורר, והיא התותה נתיב לרוח שירתו, בכל עת בואו לבחור חמר לשיריו, וגם בשירים כאלה, אשר תּכנם היו מעללי האלים והליכותיהם. בהיות כי שיריו נועדו לכונה ידועה, והמטרה אשר שם לפניהם מחברם איננה מטרה מדעית ולמודית, כי הוא לא יצר אותם למען הפיצם בקהל שוחרי דעת, ולא למען הסתופף בהיכל הספרות, כי אם להיות לענג ושעשועים לקהל העם, למען ענג את קהל השומעים, על כן נטל עליו לבחור רק את הנאות והמתאים אל מטרתו, או, בשפה מדויקת מזה, את אשר ינעם לקהל השומעים. נבצרה מאת המשורר לשאת מדברותיו על הדברים המפיצים אימה וזועה, אשר נכללו במרבית האגדות המספרות את מעללי האלים; הוא לא הרשה לעצמו להתחבט בחקירות דתיות, לנגוע במסתרי האלים ורזי תעלומותיהם; אי אפשר היה לו להשמיע לפני קהל השומעים אגדות מקומיות שהתפשטו רק בחוג ידוע, אף אם במקום יצירתן והתפשטותן מצאו רבים בהן חפץ וענין, רק כי אינם נוגעים לכלל העם ואינם מענינים את לבו עד מה. בשירתו היפה ערוכים בסגנון שיר ספורי רק הדברים הכוללים בקרבם מחזות פלא, אשר רוח עוז ילין בם ללַבב את השומעים ולקסום את הלבבות, דברים המובנים לכל שומע, דברים המשעשעים את הלב אשר ירוו את צמאון כל תאבי חדשות, ואשר יתאימו אל רגשות לב כל העם. כפי אשר טבע הענין מחיב, שאף הומירוס לקלע ולשלב בשיריו ציורים נרחבים ומרודדים, שיחות משעשעות, רגשי לב פשוטים אך אמתים בלתי מזויפים, מקרים ומעשים בלתי רגילים שנפש העם משתוקקת לדעתם מפאת חדושם, והם שלובים ומתלכדים עם תכונות מבוררות וידועות היטב לכל איש ואיש מן העם. ברור הדבר כי אין לאֵל ידי פיטנים כאלה לתת און ואמץ להדת להגדיל את כחה, ולהוסיף לה עמק ורחב; מפי פיטנים כאלה אי אפשר להשמע הֵד כל הדעות והמחשבות אשר התחוללו ונוצרו בלב בני האדם על דבר האלים, על דבר העולם הרוחני ועל הקשר והיחס אשר בינו ובין העולם החיצוני וחיי בני האדם. ומהצד השני הנה ידענו כי התמונות והציורים אשר בהם שאף הומירוס לתאר את צורת הדת היונית היו רצויות מאד בעיני היונים, וספרו הכולל בקרבו תורת דת היונים ותכונת המון אליליה נחשב להם למבחר הספרים, העומד לדוגמה ולמופת לכל ספרי הדת. רק כעבור איזו מאת שנים, אחרי אשר נוצרה השירה הזאת ואחרי הפוצה והתקבלה בקרב כל העם, התפרצו קולות ערעור ותלונות נגדה. וגם זה מובן היטב, אם נביט על הדבר מנקודת מבט ידועה. הומירוס לא גרע מאומה מן הדת היונית; הוא לא השמיט מתורתו גם אחת ממערכות העבודות והמנהגים של הדתיות המקומיות; ומהצד השני הנה הוא ערך לפני היונים אמונה אשר איזו אחדות יצוקה בכל חלקיה, תחת אשר עד כה היתה נפוצה לשבבים, ומציאותה היתה נִכרת רק בדמות אגדות מפורדות, באין כל קשר המקשר אותן יחד, וגם סותרות ומכחישות אשה את רעותה; הוא ערך את האלים למערכה אחת, אשר כל חלקיה מתאימים איש אל רעהו, ואשר תניח את דעת כל הצמאים לדעת את הליכות האלים, ותהי למקור נובע יפי ותפארת נשגבה, להרוות את הדמיון ולענגו ביצירות מלאות הוד, חן ונועם.

האלים אשר ערך הומירוס. איזו היא דת הומירוס? האלים הם מערכת יצורים, אשר תכונתם איננה רחוקה מתכונת בני האדם; בהם נראה חזיון נפלא מאד, איך תתאחדנה מגרעות בני האדם ורפיונם עם הגבורה והסגולות הנשגבות היוצאות למעלה מגדרי הטבע. בבחינת הסגולות הטבעיות המוטבעות בם עולים האלים על בני האדם עד מאד, כן בכחם וגבורתם וכן במבנה גויתם, גבהת הקומה וגדלת המדה. מבטי עיניהם חודרים ומעמיקים לעמקו של כל דבר יתר הרבה מהשקפת אנוש, וקול גדול וחזק מקול אנוש. כהקוסמים הקדמונים יש לאל ידם להתלבש בתמונות שונות כחפצם, כפי שהמטרה אשר לפניהם דורשת מידם; וכמו יש בידם היכלת לשום להם סתר פנים לבלי הראות לבני האדם, גם בהיותם קרובים להם, והם מהירי התנועה לעוף ברוח השמים במהירות עצומה. ומהצד השני הנם עלולים להיות מוכים ונפצעים ממכת יד וחרב, וגם בהֵאָבקם עם בני האדם, הם עלולים להיות נפגעים מכל פגע רע, וכמקרה בני האדם יקרם גם הם כל איד ואסון, וכמובן הם מצטרכים למזון וכלכלה. אמנם שונה הוא כלכלת האלים מכלכלת בני האדם. האלים ישתו מגד־שמים (Nectar) ויאכלו לחם־אבירים (Ambrosia), אשר יחוננו את כל המתכלכלים בם – חיי הנצח; ובעורקיהם נוזלים לא דמי אדם, כי אם לשד אלים, מין נוזלי המיוחד רק להאלים בני־האלמות. האלים חיים לנצח, ובזה הם מצטינים על בני האדם. לפי אגדות היונים קרו גם מקרים כאלה, כי חוננו גם איזה מבני האדם בסגולת אלמות, והודות לסגולתם זאת היו גם הם לאלים. אמנם אפשר לעבור את קו הגבול המפריד בין האלים ובין בני האדם, ומקרים כאלה, מקרי העברת גבול, קרו בימי קדם למכביר. האלים התרועעו עם בני האדם, ורבים מהם באו אל בנות האדם, ובארח כזה קמו ונולדו הגבורים בני האלים, אשר דמי אלים נוזלים בעורקיהם. הגבורים האלה מורידים אליהם שפעת טוב ואושר מהעולם העליון מקור מחצבת משפחתם, יען כי האלים אבותיהם מחולליהם לא יחדלו מהתענין בגורל חיי המשפחות, אשר יסדו להם על פני הארץ, וכל מקרי חייהן קרובים מאד אל לבם. אפס כי מקרי התחתנות בין שני העולמות, היינו, מסרת ברית נשואין בין בני אלים ובנות אדם כבר חדלו בימי המשורר; העולם השפל נסוג אחורנית במעלת קדושתו, וקדושת אלי המרום נעלתה מעליו.

אולם הומירוס מדי היותו שקוע כלו בחוג עלילות האלים ובהתחקותו על שרשי רגליהם, תכונותיהם והליכותיהם, לא הסתפק בעת ההוה לבד, כי אם נשא עין גם אחורנית ויבט אל מרחקי העבר הרחוק, ועל כן הננו שומעים מפיו את האגדה על דבר מוצא האלים, אגדה אשר כתכנה וכסגנונה כבר השמיעונו גם האגדות השגורות בארץ הודו ובאיסלנדיה, והיא, כי בראשית ימי עולם שלטו בעולם אלים זועמים וקשים, אלים גסים ופראים, והם האריכו ימים בממשלתם, עד אשר לכדום בני משפחת האלים המושלים כעת וינשלום מכסא ממשלתם. אל בני דור האלים הקדמונים האלה יתחשבו גם האליל קרונוס (Kronos) אבי ציאוס, וכמו כן גם הענקים או הנפילים טִיטַן, אשר התגרו מלחמה עם יופיטר ויאמרו לקרוע מידו את ממלכת השמים, עד אשר גבר עליהם יופיטר ויהומם בחצי ברק אשר ירה בם, ויפילם בחמתו אל תוך מעמקי הטרטרוס (Tartaros), הוא השאול היונית, או העולם התחתון אשר מתחת לארץ, אשר שם יוסרו הפושעים והחטאים. העולם הזה במדתו והיקפו, כפי שהוא ידוע לנו, נחלק עוד בראשית ימי תקופת ממשלת האלים החדשים לשלשת בני האליל קרונוס בסדר הזה: להאליל ציאוס נִתַּן לנחלה העולם העליון, הכולל בקרבו את מעון האלים, את הרקיע המשתרע על פני הר אלימפוס בגליל תֶּסַלְיָה, ששם בחרו כל אלי המרום מקום לשבתם; האליל פָּסֵידון לקח את חלקו את הים ומלאו, והאליל “הַדֶס”²⁵ – את העולם התחתון המשתרע על פני הטרטרוס (שאול), אשר שמה יובלו בני האדם אחרי מותם.

ציאוס הוא אביר האלים המולך על כל אגודת האלים אשר כוננו להם מכון לשבתם על ראש הר אלימפוס. ממשלתו רחבה ונסבה מאד ותחתיו נכנעים כל האלים האדירים השולטים בעולם. ועם כל זה איננו מושל יחידי, ובכל דברי השלטון הוא נועץ עם כל עדת האלים; אליו יאספו כל האלים להוָעץ על מצפונותיהם, ואתם יחד ישב ציאוס אל השלחן בכל יום משתה וכרה. קהל האלים אשר להיונים הנם יצורים הדומים מאד בתכונותיהם אל בני האדם. כבני האדם לא יזכו גם האלים מצדם המוסרי והרוחני; גם בלבם יסתערו כל מאויי בני האדם ותשוקותיהם; גם בחובם ימצאו להם קן רגשות סערה; אהבה, קנאה, נקמה, חמה וקצף. הם פועלים את פעולתם לא בתור כח נצחי מקורי, לא בתקפם של כללים קבועים, חוקי נצח, אשר לא ישתנו ולא יתחלפו, כי אם כדמיון בני האדם הם עוללים את עלילותיהם מעקת הרגש הנוהג בם ומפעולת התעוררות הלב באותו רגע, או כי הרצון והחפץ לרכוש להם איזה תועלת, אם לנפשם או למען אוהביהם, מכוננים את מעשיהם ומניעים אותם בנטיה ידועה. לפעמים הם מתמכרים גם למעשה עגבים, עד כי יהיו לשחוק בעד תעלוליהם. הם בוזים ומלעיגים איש לרעהו, והחזק יתעמר בהחלש ממנו, להדפו ממרומי האלימפוס ולהשליכהו ארצה. אמנם אלילי היונים לא יפעלו על לבנו רושם נכבד והגון אם נציר אותם בדמיוננו בתור אגודה אחת; אולם בהתבוננו אל כל אחד ואחד מהם לבדו, אז תהי תוצאת משפטנו על אדותיהם שונה בהחלט. האלים כלם בתור אישים נבדלים מוצגים לפנינו כעין סמלי דעות נשגבות, והם ראויים להכָּבד בכבוד אל. יהיו נא מה שהיו לפנים, אם איתני הטבע, אם אלילי רוח (Fetischen), ואם בני אדם; תהיינה נא האגדות אשר הביאון אתם ממקום מולדתן איזו שתהיינה; יהיו נא דרכי החיים, אשר אחזו בם עוד מימי קדמותם, גסים מאד ונובעים מן המצב הפראי של האדם הקדמוני, – יהיו איך שיהיו, הנה בכל אפני הויתם הם מופיעים בעיני המשורר בתור התגלמות של איזה ענפים מענפי ההשתלמות המוסרית. בהאל ציאוס, הנחשב בדת היונית לאבי האלים ובני האדם גם יחד, יתאחדו צדק ומשפט עם חנינה ועדנת רוח. הוא יסד – לפי אמונת היונים – מערכת משטר בחיי החברה, הוא מגן ומחסה לכל מבקשי עזרתו, והוא הנהו מקור כל חכמה ובינה. האלילה “הֵירָה” היא מטרניתה יפה עד מאד, כבודה ועדינה וכל שמץ דופי לא נמצא בה. אפולון – בן נאמן לאביו, כל פקודותיו ימלא וחפצו ישלים. האלילה “אַתֵינָה” עלמה גִבּוֹרָה שואפת לקרב, ידה רב לה על שדה הקרב ומשכלת בכל עבודה ומלאכת מחשבת, וכגבורתה על שדה הקרב כן גדלה עדנת רוחה ביום שלום בהגותה אהבה לכל בני האדם, גם תנחם בעצת פיה ותסוכך לראשם ביום צרה. אפרודיטה – אלילת האהבה, אשר בחגורתה אשר במתניה משולבים ומקולעים כל סגולות היפי, החן והתפארת, אשר תשיתינה הוד על הנשים. אַרִיס – איש מלחמה אמיץ לב אשר לא יחת מפני כל. הֶרְמִיס – ציד נאמן לאלי המרום. האליל הֵפַסְטוֹס, חרש ברזל צולע על ירכו, משחת המראה, אמן נפלא עושה ממתכות כלים שונים העשויים מעשה חושב. סביבות האלים שוכני אלימפ יתגודדו המון אלים משנים, אשר מדרגת מצבם היא למטה מהם, כמו האלילה “הֶבֶה”, אלילת העלומים והיופי בת יופיטר ויוּנוֹנָה, העומדת על משמרתה בתור שרת־המשקים לפני אלילי אלימפוס, והאליל גַנִימֶד, עלם יפה תואר אחד מבני האדם (בן טְרוֹס מלך טרויה), אשר מצא חן בעיני יופיטר בגלל יפי תארו, ויקחהו אליו אלימפה, לשרת לפני האלים בכל עת שבתם במשתה היין. לפני האלילה אפרודיטה עומדות לשרת שלש האלילות המִּשְׁנוֹת הנודעות בשם גְּרַצִיוֹת²⁶. את אפולון שרתו האלילות הצעירות הנקראות בשם מוּזוֹת, והן תשע אחיות אלילות, אשר שאפו להרחיב ולהאדיר את החכמות והמדעים, ואת כל ענפי מלאכת המחשבת, וכל אחת הגינה בצל כנפיה את המקצע אשר בחרה לה. במערכת האלים אשר ערך הומירוס נפנה מקום גם להאלים המקומיים, רק כי הם מפוזרים על פני הארץ מתחת, בעוד אשר אגודת האלים האבירים שוכני אלימפוס מגביהים לשבת במרומי על; ההרים, הנחלים, המערות, האיים והימים, – כלם יחד הנם מקום מושב לבני אלמות, בני אלים למיניהם ולמדרגותיהם, אשר ישפכו את ממשלתם במקום מושבם, ומהם גם המרחיבים את חוג פעולתם והשפעתם על כל סביבותיהם עד למרחוק.

אם נטיב להתבונן הננו נוכחים כרגע, כי מעולם לא ידעה הדת היונית להגביל בדיוק את חוג פעולת כל אחד ואחד מן האלים הגבוהים, או, יותר נכון, את האלים האצילים השוכנים בכבוד ותפארת במרומי האלימפוס. על כן הננו רואים את כל האלים מתוארים על פנים שונים, ממלאים מלאכיות רבות, והתעודות השונות המוטלות עליהם הן רחוקות על פי תכונתן זו מזו, ולפעמים גם הפוכות זו לזו. מפני הערבוביה הזאת מוכרח, כי כל אחד יתפרץ בתחומו של חברו, והיוני המאמין בכל האלים אשר ערך לפניו הומירוס, הנה בעת עמדו באיזה מקצע של הטבע והחיים איננו יודע אל מי מן האלים יפנה. נקח לנו, למשל, את הגדול בין אלילי היונים, את אפולון, אשר על פי תכונתו המקורית הנהו אלהי השמש והאור, ועם זה יְכֻבַּד במקומות רבים בתור אלהי המקנה ועדרי הצאן, ונחשב גם למגן ולמחסה לחיות היער נגד חיות הטרף. גם יחסו לאפולון את השלטון על הכח המוליד בקרב בני האדם ועל כן התפללו אליו בכל חי הנשואין אשר הוחגו בארץ יון, ובני הנעורים הקריבו לי את ראשית גֵּז שערות ראשם. בבתי חלוץ העצמות (Gymnasien) כבדו את שמו יחד עם הרקליס והרמיס, בהאמינם כי הוא הנותן עוז וחיל לזרועות הנאבקים יחד במכת אגרוף, ואת המרוץ – לקלי הרגלים על שדה המרוץ. השפרטנים כבדו אותו בתור אלהי המלחמה, בשלחו את עזרתו להנלחמים על שדה הקרב. בעיר אתונא השגיבו אותו בתור אלהי הדרכים והמסלות. וכפי היותו מגן ומחסה להולכי ארחות ביבשת ארץ, כן נחשב גם למגן לנוסעים באניות בים. יש אשר נראה את אפולון בתמונה כפולה, מצד אחד הוא השולח את המגפה והדבר אל נאות הארץ, וכאחותו האלילה ארטמיס הוא מורה את חציו אל בני האדם להומם פתאום, ומהצד השני הנהו גם רופא לחולים אומללים, ויחד עם בנו אסקלפיות הוא שולח את עזרתו לחולים וגועים. ובכלל הנה כל נקודה ונקודה מחוג פעולת אפולון נוגעת בפעולת אחד מן האלים זולתו. דומה לזה הננו רואים בתכונת האלילה ארטמיס. האלילה הזאת, על פי תכונתה הראשית, היא אלילת הציד, אף כי בעצם ראשיתה נחשבה לאלילת הירח. להאלילה הזאת פִּנְתָה הדת היונית מקצעות שונים בקרב הטבע והחיים, מקצעות אשר בכל חקירתנו אין אנו יכולים למצוא איזה יחס ישר ונקודת מגע ביניהם. הנה היא אלילת הציד, אלילת המעינות והנהרים, מצמחת כל פרי ועשב ושולחת שפעת תנובה על פני האדמה, אלילת המשבר וממונה על הלידה והיולדות, שומרת את הילדים הקטנים ואומנת אותם, ועם זה יחד הנה היא גם אלילת הנשואין. ארטמיס היא אחות לאפולון, וכמוהו תורה גם היא את חציה פתאום להשיא מות על בני האדם בעת נגף ודבר, וכמוהו תרפא גם היא חולים אנושים ועומדת למחסה לאומללים. כאפולון הִנֶּהָ גם היא אלילת האור, רק כי תמשול בלילה, ובזה היא בת אומנתה של האלילה “סֶלֶנָה”, אלילת הירח. ולא זאת בלבד, כי אם היא הִנֶּה גם מגן ומחסה לעדרי צאן ובקר הרועים על שדה המרעה, ולאט לאט תרחיב את חוג פעולתה על מרחבי ים והיתה לאלילת ישע גם לנוסעי הים. נוסף על כל אלה היא נצבת מזוינת וחמושה גם לקרב, והשפרטנים הקריבו לה שה עזים לקרבן בכל עת צאתם למלחמה על אויביהם. הנה כי כן יסופר, כי הגבור היוני מִילִיטְיַדוֹם בצאתו למלחמה על הפרסים על יד מַרַתּוֹן בשנת 490 לפני ספה"נ, נדר נדר להאלילה הזאת להקריב לה קרבנות רבים מן העזים כפי מספר חללי האויב הנופלים במלחמה. אולם מאשר כי רבו למאד הנופלים במחנה האויב נבצרה ממנו למלא את נדרו פעם אחת, על כן הושם לחוק אצל היונים להקריב לה בכל שנה ושנה בחודש בָאֶדְרוֹמְיוֹן (תשרי), מועד חג הנצחון למלחמת מרתון, חמש מאות עזים. על פי התעודות השונות והמשרות הרבות אשר נתנו בידי האלילה הזאת, אי אפשר לה למלא את תפקידה מבלי להסיג את גבול יתר אלילי היונים. עוד יתר מזה הננו רואים אצל האלילה “אתינה” אשר פעולתה מקפת כמעט את כל ענפי ממשלת הטבע ועלילות החיים. דומה לזה, אם ברב ואם במעט, נמצא כמעט אצל כל אלילי היונים. ובכן הנה על פי תעודתם ומשלחתם מסתבכים האלים ונאחזים איש בפעולת רעהו, וסדר חלוקת העבודה בקרב העולם פרוע על כל צעד וצעד. המושגים המסובכים האלה, התעודה הרחבה רבת הצדדים המסתעפת לסעיפים רבים המשתרעים בכל קצוות הטבע, אשר יחסו היונים לאליליהם, הם בעינינו כאות נאמן, כי הגרעין הקדמוני המקורי, אשר ממנו צמחה הדת האריית הרת הדת היונית, היתה ביסודה אמונה באחדות האלהים, הכנעה לפני כח אחד נשגב מקור כל הכחות, והרעיון הזה בוקע ועולה גם דרך הערפל ומסכת התהו, אשר התכסתה בה הדת היונית, והוא הוא המרחף גם על פני האלים הגסים והמוגשמים אשר יצרו להם היונים, לרגלי התרחקם מן הרעיון הגדול, אשר מלא את הרגש הפנימי של אבותיהם האריים הקדמונים. כל אחד מן האלים הנהו בפני עצמו כעין תמונה זעירת־אנפין מצלם אל יחידי המושל בכל הארץ, ויכלתו משתרעת בפנות שונות מפנות הטבע, החיים והמציאות. באמת אין כל ספק, כי האמונה בעצם אחד נשגב הָטבעה בלב האריים הקדמונים, אם לא על דרך החקירה והעיון, הנה על כל פנים על פי הרגשה טבעית, כמחזה אשר נחזה אצל רבים מן העמים הקדמונים. הפרופסור מילר אומר:

“בהוסדנו על מנהגי הדת, אשר אחזו בהם ההודים בני האריים הקדמונים לוכדי ארץ הודו, הננו נוכחים לדעת, כי יסוד הדת של האריים הקדמונים היתה אמונה באחדות אלהים מיוסדת על ההרגשה הטבעית. האריים כבר הכירו, כי האלהים הוא הכח ההוא, הנותן כח ואון ומאציל רוח חיים על היקום. האַלְמָוֶת – צלו, הררי קרח, נהרות איתן ומרחבי ים יתַנו את גבורתו ועוזו; הוא אשר יאציל לשפרירי שחקים טהר מראיהם, ולארץ – קשיות ואמץ; הוא כונן בחכמתו נבלי שמים וירקיעם על פני כל הארץ; הוא הנותן מדה וקצב לקרני אור שמש ומאור. במקום ששמה ינהרו ענני רום, ענקי המרום בעלי אמץ ועוז, במקום אשר משם תתפרץ לבת האש, – שם התחולל העצם ההוא הנותן רוח ונשמה לאלים הנאורים והמזהירים, הוא אשר במשגבו הוא רם על כל אלים – הנהו אלהי האלהים”.

הדברים האלה מוכיחים אותנו לדעת, כי האריים הקדמונים התרוממו למדרגה גבוהה של השכלה קולטורית; ואם כי לרגלי סבות אשר לא נדע שחרן, נסוגו האריים אחורנית, ותרבותם והשכלתם ספו נכחדו כשלשת אלפי שנים לפני ספה"נ (כן היא דעת החכם לֵנוֹרְמֶן) בכל זאת הנה נשארו עקבותיה כרשמים עמוקים בהשפה והתרבות אשר לעמי אירופה והודו. הפרופסור מילר מציג לפנינו לדוגמה את חקרי לב האריים ומחשבותיהם, אשר ראויים הם כי נתבונן בם, אם כי לא נמצא בהם עֹמק ורֹחב, באשר הם מראים לנו את השאיפה התמימה של הקדמונים למצוא את הסבה הראשונה ולהגיע אל האין־סוף:

“..שמי התכלת הזכים והשקופים עוד טרם היו בעולם, הרקיע עוד לא השתרע כאהל על פני כל הנמצאים. מה היה המִּכְסֶה המְכַסֶה את כל? מה היה המגן המֵּגין על כל? מה העצמים אשר הסתתרו נחבאו במרחבי עולם אלה? עוד לא נבדלו יום ולילה איש מראהו. רק איזה עצם אחד, איזה רוח הנושב בכל מרחבי המקום הריק והפנוי ההוא; בלעדו לא נמצא כל דבר”.

לב המשוררים אשר קמו בקרב האריים לא ידע מנוח, ויבקשו למצוא את הקשר אשר בין היצורים הנמצאים ובין התֹּהו והריקוּת, ואת רחשי לבם אלה הם מביעים לנו בשירה נעימה עד מאד:

“מתחת תשתרע הטבע, וממעל לה הרצון, הכח והגבורה. מי יחדור במעמקי התעלומה, יבוא בסוד הבריאה? מי יחשוף את סתרי התעלומה? מתי, הוי, מתי נגלתה הבריאה כלה רבת הגונים, מרובת הפנים, עם כל צבא חליפותיה? מי יודע את מוצאה, ומאין באה?!”

דעות ומחשבות כאלה, החודרות ומעמיקות עד התהום של נפש האדם, אינן נמחות כליל גם בכל מהפכה, ולוּ גם היותר עצומה, אשר תקרה את העם, ואינן נכחדות עד היסוד גם בהִסוֹג העם, אשר בקרבו מצאו קן להם, אחורנית עד תחתית המדרגה. על כן הנן מבצבצות גם שלא במתכַּון בין כל העמים יוצאי גזע האריים.

עבודת הדת לפי שיטת הומירוס. והנה אם כן טבע האלים וזאת תכונתם, נרשה נא עתה לעצמנו ונשאלה: מה הוא היחס והקשר אשר בין האדם והאלים, ואיך היא השפעת האלים על חיי בני האדם וחלדם? אחרי המנהגים הפשוטים, אשר היו נהוגים בקרב היונים בדורות הקדמונים, תבוא עבודת דת קבועה המקודשת לשם האלים (Cultus), אשר אמנם תכונתה איננה מקורית, ולא צמחה בתחום ארץ יון, כי אם זמורת זרים היא פה. ישנם גם בקרב היונים מפלגת כהנים, אר למועדים ועתות מזומנים יזבחו את זבחיהם בהיכלות המקודשים לשם האלים והנתונים תחת פקודתם ומשמרתם, אפס כי הקרבת הקרבנות איננה זכות מיוחדת רק להכהנים; כמוהם הנם גם המלך ואבי כל משפחה ומשפחה יוכלו לעמוד לשרת בהיכלי הקדש ולזבוח שם את זבחיהם; ואם גם בספר האִלְיַדַה נזכרים איזה היכלות, אשר נועדו כמקדש הדת, בכל זאת הָרשוּ היונים על פי מצות דתם לזבוח את זבחיהם בכל מקום על פני כל הארץ. היכלי הקדש נועדו בארץ יון בעצם וראשונה כבית מועד בעד פסילי האלילים, אשר שם הונחו למשמרת; אפס כי שירת האילידה תביע בדברים ברורים את השקפת חסידי היונים, כי נחוץ לעבוד את האלים לא על ידי דבר־בינים, לא באמצעות פסילים וצלמי תבניתם, כי אם חובת הדת היא לפנות אל האלים בדרך בלתי־אמצעית, לעבוד אותם בתור יצורים, אשר הויתם ומציאותם משתרעת בלי כל מְתַוֵּך ואמצעי בכל מקום. ההשקפה הזאת מוכיחה לדעת, כי הנחיצות בארמנות והיכלי הקדש עוד טרם הופיעה בארץ יון. לעמת זה הנה ידֻבר בשירת אָדִיסֵיָה על אדות היכלי הקדש כעל אדות בניני צבור, אשר נבנו בכל עיר ועיר; אולם פה נאמרו הדברים בתקופת עת מאוחרת. אצל היונים התאחדה הקרבת הזבחים יחד עם חג וכרה, וזה סדרה: בראשונה הגישו אל האלים את מנתם מבשר הזבח, ואחרי כן כרו להם מכבדי האל מגישי הזבח כרה גדולה, באכלם את בשר הזבח ובשתותם יין לרויה, והכֵּרה הזאת נערכת יותר לשם תענוג מאשר לשם מצוה. וככלות המשתה עלצו המסובים וירננו, בשוררם שירי קדש וגם שירי חול.

היונים (המשך)

שירת האילידה מספרת לנו בפרטיות את סדר הקרבנות והכרה המוחגה אתה יחד, בדברים האלה:

ובשירת אידיסיה (VII) נאמר:

קרבן כזה איננו דומה במאומה אל הקרבנות הבאים לכפרת פשע, ואין כל תכונה משותפת ביניהם; תכלית קרבנות כאלה היא רק התחדשות ברית אחוה ורעות בין האל ובין אלה המבקשים עזרתו וישעו. זבחים כאלה נזבחים בכל עת הכרת ברית, או הֵעָשות חוזה ואמנה בין שני הצדדים, למען קים את דברי הברית עלי זבח בחגיגת חג ובשמחה של מצוה, או עת אשר פני הזובחים מועדות להחל איזו עלילה חדשה רבת ערך, לצעוד איזה צעד גדול ונכבד בחיים. התפלות אשר תערכנה בכל מקרה חג ויום מועד הן פשוטות בסגנונן עד מאד. הנה פה לדוגמה התפלה, אשר התפלל דיומד הנפצע בחלותו אל האלילה אתינה:

בהיות כי בקהל האלים היונים אין אלים מיוחדים זועמים וקשים, אשר תעודתם רק להרע ולהשחית, על כן הנה כל אלילי היונים הם טובים ורעים כאחד, ומאתם יצאו הטוב והרע ממקור אחד. באופן הזה הננו מוצאים דברים רבים בלתי מבוררים בנוגע אל היחס והקשר אשר בין האלים ובני האדם. “עזרת האלים נחוצה מאד לבני האדם”, כדברים האלה נקרא בשירת הומירוס; הגבור אשר בשירת החזיון של הומירוס יחשוב לנחוץ לו לבוא במסרת ברית אהבה עם האלים, דבר אשר הוא נכבד ומועיל מאד לחפץ עלילותיו אשר הוא חושב לעשות, ומבלעדו לא יעשה תושיה. אולם למען היות אהוב ורצוי להאלים נחוץ לאחוז באיזו תחבולות נכונות ומובילות אל מטרתן. חלילה לאיש לחלל את כבוד האלים במעשה, או כי יהגה להם בלבו רגשי בוז ונאצה. ראשית כל הנה על האדם להדר את פני האלים, להגות להם רגשי כבוד ויקר, וגם להזָהר לשמור את השביל הממוצע בכל הליכותיו ודרכי חייו, ברגשותיו ויצרי לבו כאשר גם בכל הגיון רוחו ומחשבותיו; ואם אין הוא עושה כן, יכל יוכל על נקלה להקציף את האלים הנעלבים בעד חלול כבודם (על ידי הדבר הראשון שזכרנו), או כי תעבור עליהם רוח קנאה לקנא בו (לרגלי הדבר השני שזכרנו), וחדלו מעזור לו ומתמוך בידו. אמנם גם האלים מצטינים בתאוות מגונות, אשר דבקו בם במדרגה ידועה, אולם לעמת המגרעות ישנה גם משקלת מכרעת של תכונות נעלות, המעוררות את הלבבות להאמין בהם, לבטוח בם ולהסָּמך עליהם. נפלא הדבר, כי היונים לא הפריזו מאומה, לא השגיבו את תכונות האלים, ולא הרימו את מדת יכלתם למעלה, עד כי לפי אמונתם גם האלים הנם בעלי יכלת רק במדה מוגבלת. יש גבול קצוב עד מקום שיד יכלתם מגעת, ומעבר לגבול הזה והלאה קצר קצרה ידם להמציא את עזרתם לבני האדם ולפעול דבר מה לטובתם ולרוחתם. גורל חיי אנוש קצוב ונועד לכל איש ואיש מן החברה האנושית, וכשם שקצבת גורל החיים לא יצאה מפי האלים ולא נגזרה מטעמם, כן גם קצרה ידם לשנותה ולהמירה. והיה בבוא העת הנועדה לאדם להִמָּלֵא את אשר נגזר עליו על פי גורלו, אז הנה נטל על האלים להציגהו על המקום אשר נועד לו, ולעשות את אשר נגזר עליו; הם עלולים ונכונים גם להערים ולהתעות את האדם במרמה, למען המציא אותו בידי גורלו. הגמול והענש בעד כל חטא ועון, כן בעולמנו הזה וכן בעולם הבא, הָפקדו בידי אלילות הנקמה (Erinięn). האלים הגדולים רבי הערך ורמי המדרגה יחשבו להם לחלול כבוד להתעסק בענינים כאלה. אצילי תבל אלה גם הם בעצמם אינם נכנעים הכנעה שלמה ומוחלטת תחת המשטר המוסרי הקבוע בעולם ולפעמים הם מרשים לעצמם להפירו בזדון, ומובן מאליו, כי השופט היושב על כסא דין לחרוץ משפט ענש ומוסר קשה על כל מפירי חוק, הוא פוגם פגימה גדולה במשגבה ורוממותה של מדת הדין, והוא מחלל את כבוד משרתו הכבודה, אם הוא בעצמו נכתם בעונות ההם בעצמם, אשר בשבילם יענש החוטא; לשופט כמו זה יאמר המשל הקדמוני: “קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים”.

אולם בשירת אדיסיה הננו נפגשים עם רגשי דת נשגבים ועמוקים מזה. שם יופיע לפנינו ציאוס כאל חונן ומטיב, אשר עינו צופיה על דרכי בני האדם, ואשר אליו יוכל האדם ליחל, כי ישלם לו משכרתו בגמול עלילותיו, אם רק ישמר ארחות צדק ותום, ובכן הנה חובת כל האדם להכָּנע מפניו ולשמור את מצוותיוו ועדותיו. פה הננו מכירים את השרש הפורה אמונה באחדות האלהים, אשר החל לצמוח עם ראשית צמיחת הדת בקרב העמים השונים ענפי הגזע האריי, ויהי נכון גם להסתעף לעץ אדיר ורענן, לולא ערמת הדשן, אשר כסתה את הניצוץ טרם הפיץ נגה זהרו. לא כן היא עדת האלים הארוכה בשירת הומירוס למערכה אחת שלמה; היא מתיצבת לפנינו בתור דת עומדת על המדרגה השפלה ההיא, עת אשר הדת הִנֶּהָ יותר כעין תפארת חיצונית של החיים, מאשר הרוח החיה שבהם. יוכל היות כי מעולם עוד לא נמצאו אנשים בעלי דת, אשר הגו דעות מוזרות כאלה על דבר האלים, ואשר התהלכו אתם (עם האלים) בארח כזה, בהדעות אשר אנחנו שומעים בשירת הומירוס, ובהליכות בני האדם עם האלים המתוארות שם. אם באמת היתה דת כזאת במציאות באיזה זמן מן הזמנים, אז בלי ספק היתה פעולתה על רוח בני האדם מצערה מאד וכמעט אפסית. האלים ההם כפי אשר תארם הומירוס עם צרורות תאוותיהם המוטבעות בנפשם, עם כל מגרעותיהם ורפיונותיהם, ועם דלדול שלטונם ויכלתם המוגבלת – קָצֹר קצרה ידם להשפיע השפעה נכונה על הצד הרוחני שבאדם, על רגש המוסר הנטוע בקרבו, או לעורר איזה תשוקה וחפץ לאיזו שאיפה נכבדה בלב מכבדיהם בעלי בריתם. זאת היא דת בלי כל רגש, דת הטבע ושמי התכלת הבהירים; זאת היא דת מיוחדת רק לילדים, אשר טרם עוד התעוררה בלבם הכרה פנימית ודעת־נפש, וטרם עוד נולדו להם צרכים רוחנים נכבדי ערך ונוגעים עד מעמקי הנפש. ההמצאה האחת אשר גלה השכל היוני בתקופת העת הקדמוניה ההיא, היא הדעת, כי הטבע איננה עולה בערכה ובמדרגת משגבה על האדם; איתני הטבע נדמו בעיניו ככח אנוש; אמנם הוא מכיר בכחות ההם כח אלהי ומשגבו, אך לא מאשר הכיר, כי בעצמותם הם מצוינים ושונים מכחותיו הוא, כי אם באשר הם נראים לו בדמות האידיאלים שלו, אשר אליהם הוא שואף, היינו, ההשתלמות הקיצונית מתכונותיו הוא; הם מצטינים על כחותיו רק בכמות, אבל לא באיכות. זאת היא דת הראויה לאנשים החפשים בדעות, אך מוגבלים בשכלם ובינתם. היוני הקדמוני עוד לא השתלם בבינתו להכיר איך הוא מרומם ומצוין על כל הסובב אותו; אך יכיר לדעת את עצמו וימצא בקרבו איזה יסוד רוחני העולה ומתנשא על הטבע העוטר אותו, אז הנה תבחל נפשו בהדת ההומירית, דת ימי ילדותו, אשר לא תסכון לו עוד אחרי אשר נתבַּכֵּר ונתבַּגֵּר בשכלו.

אותות בשורה. בהיות כי ראש האלים איננו רחוק ומופלה מאד על פי תכונתו מן היוני בן דורו של הומירוס, אשר את הד קול מושגיו מן הטבע והאלהות הננו מקשיבים בשירת המשורר הקדמון הזה, ועם זה יחד הוא (ר"ל ראש האלים) מתגלה בתור כח פועל ועולל עלילות, ומשתתף גם במרבית מפעלות בני האדם, חפציהם ועניניהם, על כן הנה למען פָּלֵס את הליכותיו ומגעו עם העולם השפל, הוא נותן לפעמים רצופות אותות שונים על פני תבל, אשר על ידם כמו יתוַדע אל כל יצורי תבל, למען ירגישו את מציאותו. אותות מציאותו זאת אמנם מלאו כל חוג האויר הסובב את ארצנו; האלים מתודעים בעולם, מריצים בשורה אל בני האדם על כנפי בעלי הכנף המעופפים בשמים, או בעזרת קולות אדירים המתפרצים פתאום; הברק הוא אות בשורה, אשר יריץ ציאוס להודיע, כי מטר או ברד קרוב לבוא; ולפעמים הוא אות, כי מלחמה מתעתדת לבוא. אמנם ישנם חוקים קצובים וכללים ידועים לפתור את האותות האלה, ולבאר פשר הדברים הנרמזים על ידם. אפס כי גם החוקים אינם יוצאים מידי ספק, והפתרון המסתעף מהם מתבאר על פנים שונים. החלומות הנם גם הם אחת מן התחבולות הרצויות בעיני האלים לבוא על ידם בחליפת־דברם עם בני האדם, אפס כי גם החלומות נפתרים בדרכים נלוזים ועקלקלים. ישנם אנשים המחוננים בכשרון מיוחד לדעת את רצון אל, והם הנביאים יודעי דעת האלים, אשר רבו בקרב היונים. הנביא היוני (Mantis) מקבל שפע אור אלהים, אך האור הנמשך איננו זורח עליו מן החוץ, כי אם מאיר בפנימיותו; הוא מקשיב קול האלים יודע להגיד ברגע את רצון אלהים ודבריו אשר שם בפיו. למצער כן האמינו היונים. הכשרון הזה יוכל להיות לסגולה למשפחה ידועה, ועובר בקרבה לנחלה מדור אל דור, או כי רוח הנבואה תנוח על אדירי האמונה רק במקום ידוע, במקום אשר נוסד מקדש אל לחוזי חזון (Orakel), למצוא על כל שאלה מענה נכון מאת האלים. בעיר דודון נמצאה מפלגת כהנים, אשר נזורו אחור מכל עניני החיים, ויסגפו את עצמם בסגופים וצומות, והם נחשבו כאנשי קדש נביאי האלים; הם פתרו את שאון משק ענפי האֵלה הקדושה הצומחת שם, וידעו פשר כל נדנוד והמיה קלה אשר נשמעו מבין ענפיה ועליה, כדברי אלי המרום המודיעים את רצונם לבני האדם¹. כן הנה ידענו כי המלך אֲגַמֶמְנוֹן טרם צאתו למלחמת טרויַה שאל עצה מפי הכהנית פִּיתִּיָה, היושבת במקדש חוזי החזון בעיר דֶלְפִי, להשיב דבר לכל שואל בדבר אפולון אלהי האור. מקדש החזון אשר בדלפי הוא הנקודה המרכזית להנבואה היונית; הכהנית הנזכרת אשר עמדה שם על משמרתה להִנָּבֵא בשם אפולון נבחרה מן המפלגות התחתונות שבעם, ונקראת בשם “פִּיתִּיָה”, על שם האל אשר בשמו היתה מנבאת, כי כידוע התכנה אפולון בשפת יון גם בשם “פִּתְיוּס” (Pythios). האגדה היונית מספרת, כי ברגע הוָּלדו התעודד אפולון להראות את גבורתו, בכוננו את קשתו על הנחש הנורא השומר את דרך מקדש החזון אשר בדלפי, לבלי לתת לכל איש לבוא אל תוכו, וימיתהו בחציו השנונים; הנחש המיתולוגי הזה נקרא בשם “Python” (מוצאו מעברית משם “פתן”), ולזכר מעשה גבורתו זאת התכנה בשם לוָי “פיתיוס”, כאמור. וכן היה סדר ההתנבאות: אחרי אשר הקריבו קרבנות לאפולון על המזבח הבנוי על יד האבן הקדושה (Nabel), ישבה הכהנית הנביאה מעוּטרת בעטרת של דפנים על הדום של זהב בעל שלש רגלים. הדום הזהב היה מוצג בתוך ההיכל במקום אשר שם נמצא חור נוקב ויורד במעמקי האדמה, אשר בדרכו התפרצו מבטן האדמה אדים חריפים, אשר כל המריחים בם הם נדהמים ונפעמים, וכמו נסוכים משכרון ותמהון. כעבור איזה רגעים לשבת הנביאה על הדום נבואתה נדהמה עד מהרה ותהי כמו נסוכת שכרון, ובהתעורר רוחה בה נמלטו מפיה מלים וניבים מקוטעים, אשר נרשמו על גליון על ידי סופרי ההיכל, והם נחשבו כדברי נבואה. סופרי ההיכל מסרו לידי הבאים לדרוש באפולון העתקה נאמנה מדברי החזון אשר יצאו מפי הנביאה הדלפית, בהניחם את פתרון הדברים למבקשי החזון בעצמם. כמו צללים כהים היו פרושים על כל דברי החזון אשר נמלטו מפי הנביאה, מבלי דעת את פשרם הנכון, ועל פי רוב היה תכנם מלא רזים וחידות הנשמעים לכמה פנים, וכל זה נעשה בצדיה מטעם הנביאים לבל יתבַּדו ולמען לא יתפשו בתרמיתם. מודעת היא התשובה אשר השיבה הנביאה הדלפית אל קרֶזוס מלך לוד על שאלתו על אדות מלחמתו את כורש מלך פרס, תשובה הנשמעת לשתי פנים: “אם תלחם את המלך ההוא תאבד ממלכה גדולה מן הארץ”. תשובה כזאת תוכל להתאַמת בכל האופנים, תהיינה תוצאות המלחמה איזו שתהיינה. היכל החזון האציל מקדושתו על העיר דלפי, אשר נקדשה בעיני היונים בעצם הדת, ותהי לעיר האלים ומרכז הדת. וכה נקדשה העיר בקרב כל שבטי העם, עד כי נוסדה אגודת־ברית־ההיכל (Amphiktionenbnd), אשר בה השתתפו צירים שלוחים מכל שבטי היונים, ותכליתה היתה להגן על העיר הקדושה לבל תהי לשממה בגלל ההרס והכליון הבא לרגלי המלחמות התדירות אשר נלחמו שבטי העם יחד. העיר דלפי נבנתה בתחתית הר פַּרְנֵס, והוא רוכסי הררי סלע, במקום אשר נקרא בפי היונים בשם “Nobel”, לאמר: טבור הארץ או מרכז התבל. דעה כזאת אנחנו מוצאים גם אצל חכמי הדת של היהודים, אשר החליטו כי ירושלים עיר הקדש מרכז הלאום והדת נמצאת בטבור העולם, כמו שמו אל לבם שני העמים הקדמונים, העברי והיוני, אשר מעת נפגשו יחד על מסלת התרבות השוטפת בעולם לא חדלו מהאבק יחד בעד שלטון תרבותם והשפעתם הרוחנית בקרב החברה האנשית, להתחרות גם על אדות אגדה קלת ערך, וכל אחד השתדל לשתלה על שדמת דתו.

המצב אחרי המות. בתחומן של האמונות הנוגעות אל מצב רוח האדם אחרי המות הננו רואים בשירת הומירוס קטעים ושברים ודעות מדעות שונות, באין כל אחדות ביניהן גם בצד אחד מן הצדדים. מנהגי קבורת המתים, אשר נתבררו ונקצבו בכל פרטיהם ודקדוקיהם אצל היונים, מעידים כי נקבעה בלב היונים הכרה פנימית, כי רוח האדם חיה אחרי המות והיא מתגוררת באיזה מקום ידוע ומצטרכת לדברים הרבה מצרכי החיים. אפס כי הם לא תארו ולא הגבילו את חיי הנפש אחרי המות בפרטיות מדוקדקת כזאת, כאשר תארום המצרים. המנהג על דבר קבורת המתים, אשר נקבע במיקן השפיע במדה מועטת מאד על העם ועל הדורות הבאים, יען כי מנהגי קבורת המתים אשר נעשתה בתפארת והדרת חג, כפי אשר תארם הומירוס בשירתו, דומים מאד אל מנהגי הקבורה אשר נתקבלו אצל יתר עמי האריים הקדמונים, והמנהגים האלה היו בלי תפונה גם פה מקוריים ולא שאובים ממקור זרים. אולם מה היו גדרי האמונה הזאת, ומה חשבו היונים על דבר תקומת גבוריהם אחרי המות? הם, הגבורים, גועו ויחדלו מהיות, להם אין עוד כל תקומה. דעת חכמי אירופה כי “הסגנון הוא האדם” איננה תופסת כל מקום בהשקפת היונים. לא הסגנון הוא האדם, לא הכח החושב והיוצר יצירות הגיוניות ורוחניות הוא האדם, כי אם הגויה, ורק היא – הוא האדם; זאת היא התורה אשר יצאה מבית מדרשם של הומירוס ובני דורו. כן הדבר, הגויה היא האדם, והרוח אשר נטשה את גויתה, היא הֹוָה ומתקימת רק כמחזה שוא, כחזיון תעתועים, בל כל כח ואון ותקוה; לכל היותר תוכל להתעודד לתחית־מה לרגלי שתותה דמי הזבחים הנזבחים לשמה. אבל גם במקצע הזה בולטים ומבצבצים לעינינו ההפכים, אשר בין הדת המעשית ובין הדעות והדמיונות אשר התאַזרחו בקרב הכנסיה הדתית, בין שירת הדת ובין האגדות אשר קבעו להם מקום בקרב העם. בעוד אשר עבודת הדת המקודשת לשם רוחות המתים רפתה ותלך הלוך והתמוטט בקרב היונים גם בדורו של הומירוס, הנה לעמת זה התפרץ הדמיון ממסגרותיו, בהיותו עסוק בעבודתו העיונית הגדולה, לחקור את התחומים רחבי הידים, אשר הרוחות מסתופפות שם, לתארם ולהגבילם ברוב ענין; וגם השתדל לכונן להם (להרוחות) תקומה ממשית, תקומה של מפעל ועלילה, העולה בערכה ותקף עוזה על הצל של תקומה, אשר יחסו להם האמונות הקדומות. שאול תחתית, היא ממלכת “הַדֶס” (הנסתר ובלתי נראה) אשר מתחת לארץ, מתבררת לנו יותר בגבולותיה, וצורה יותר ברורה ומסוימת נקבעת עליה. עתה יופיעו ספורי אימה המתארים מחזות נוראים, יסורי שאול, אשר יוָּסרו בהם הפושעים הגדולים הנודעים לשם בכבד עונם, כמו טנטלוס² ואיקסיון. עוד מחזות רבים מתוארים לפנינו ממחזות השאול, אשר הדמיון העז ורוח השירה היונית מאצילים עליה הוד ואימה כאחד, עד כי בצַירֵנוּ לנו בדמיוננו את היסורים ההם הערוכים בטעם מלאכת המחשבת תאחזנו הדרת אימה, רגש בלול מעקת אימה ומנעימות הוד, הנאבקות ומתרוצצות בקרבנו מבלי לבוא לידי שִׁוּי המשקל. על קו הנגוד לעמת הטרטרוס ומהופכת אליו בכל תכונתה תופיע לפנינו שדמת אֶלִיזְיוֹן (Elysion) המשתרעת על פני הארץ מלמעלה הרחק לפאת ים, ושמה ישאו האלים על זרועותיהם את הגבורים רבי העלילה אחרי מותם, למען אשר תתלונן נפשם בטוב בארץ חמדה זאת, אשר אין בה לא שלג ולא קור, אין מטר ואין סערות וזועות לזעזע את נפשות המתים ממנוחתן.

לא אחד היה הומירוס בארץ יון, אשר שר את שירותיו על דבר עלילות האלים והדר גאונם; הוא לא היה המשורר היחידי, אשר ערך לפני היונים את עדת האלים מסודרת במערכה נכונה. אולם שיטתו אשר ערך לא נתקבלה בכל מקום כדבר מאוּמת, אשר אין לערער עליו ואין לפקפק בו. המשורר היוני הֶזיוד, אשר כתב את שיריו במחצית השניה של המאה השמינית לפני ספה"נ, ערך בספריו שיטה שלמה הכוללת בקרבה ספר היחש של האלים, לאמר: יצירת האלים ומולדתם (Theogonle), ובדרך שיטתו זאת הוא מבאר את יצירת האלים, באשר כי היונים חשבו למשפט שכבר נחרץ ונתאמת בהחלט, כי האלים והעולם הופיעו בפעם אחת. בשיריו אלה הוא מביע את תלונתו על אלה ממורי השקר המורים להעם תורת שוא, בהפיצם בקרבו אגדות בדים, אשר על פי תמונתן החיצונית הן נדמות כדברי אמת; יוכל היות, כי דבריו אלה רומזים על תורת הומירוס. שיטת הזיוד על דבר מערכת העולם ויצירת האלים איננה עבודה קלה, איננה נוגעת אל שטחיות הענין הנחקר, כי אם היא חקירה שנחקרה בכבד ראש ובהתעמקות נמרצה, ובוַדאי היא חיבת תודה בעד שלמותה והשתכללותה לא לאיש אחד, כי אם למפלגה שלמה, מפלגת הכהנים אשר עסקו בעבודתה ובעריכתה. עורכי השיטה הזאת נסו את כחם לערוך את כל האלים וחצאי־האלים, אשר נודעו בדת היונית, במשטר נכון לפי סדר יחושם ומולדתם, ולהציע תוצאה שלמה מתכן עלילותיהם ופרשת תולדות ימיהם. פה נכללות אגדות נוראות, מוזרות על פי תכונתן ותכנן, אשר כמוהן לא נפגוש בשירי הומירוס. החלק היותר גדול בשירת החזיון אשר חבר הזיוד כולל בקרבו פרשת מלחמת האלים עם הענקים־הנפילים (Titanen), ועם זה יחד מכיל המפעל הספרותי הזה גם קבץ ספורים המתארים לפנינו את מולדת הגבורים שנולדו מזווגי האלים עם בנות־תמותה. בשירי העלילה המחוברים מאת הומירוס נחשבה גם שירת העלילה של הזיוד כאחד מספרי המופת הכוללים בקרבם את תורת האלילים במלא היקפה, אשר עליה נשענו כל מחזיקי הדת האלילית, ועל פיהם נסמכו במאות הראשונות של התקופה הנוצרית לחרוץ משפט בכל עת אשר נסתפקו באיזה מן הענינים הנוגעים אל אמונת היונים ועבודת דתם.

הדת השוררת והפיטנים. הגיון לב הפיטנים הנזכרים ועבודתם הספרותית הם לנו כמופת נאמן, איך השתדלו היונים הקדמונים לסגל להם מושגים ברורים אדות האלים ודרכי פעולתם, ולציר אותם בדמיונם בתמונות הוד מלאות הַרמוניה נעימה. התנועה הדתית ההיא, אשר הטביעו עליה הומירוס והזיוד את חותמם, בהגבילם את תכונות האלים ודרכיהם ותארם, בודאי כבר התחוללה מלפנים; וכאשר ראינו הנה היו תוצאותיה שונות במקומות שונים. לרגלי עבודת המשוררים והחושבים האלה, אחרי אשר השלמה והשתלמה בכל פרטיה, הופיעה דת חדשה בארץ יון, בהיות כי היא הטביעה על הדת היונית וכל פרקיה וחוליותיה איזו צורה חדשה. ובכל זאת הוסיפו גם הדתות המקומיות להתקים ולעמוד כל אחת במקום מולדתה וללכת כל אחת בדרכה, מבלי להכיר על נפשן את תקף תורתה של הדת הראשית ואת השפעתה המרכזית, עד כי לעיני המתבונן אל ארץ יון בתקופת ימי שלטון הדת האלילית נראה מחזה המון דתות שונות ורבות לאין מספר משתררות יחד אשה בצד רעותה. כל עיר ועיר נשארה נאמנת לתכנית סדרי עבודת אליליה הפרטיים, לאליליה המקומיים ודתה המקומית, אשר נמסרה לה על פי מסרת אבות, ותמלא אותה בלב שלם, ותפאר אותה בחגי תפארת באמונתה התמימה, כי שלומה ואשרה תלויים בחסדי אליליה אלה ובנטיתם הטובה אליה. יושבי העיר לא מצאו לנחוץ לפניהם לעבוד את קהל האלים אשר נתקדשו ונתאשרו על פי כל העם, מלבד אלילי מקום מגורם אשר להם נשתעבדו בהכנעה ואימה, כמו ראו בהם את השלטון המקומי. זולת זאת הנה מרבית הדתות המקומיות וכמעט כלן הָקדשו לאלים, אשר חוג פעולתם מצטמצם רק בעבודת האדמה, כמו דֶמֶטְרָה (אלילת עבודת השדה) ודיוניסוס (אליל היין), אשר נודעו להסופרים היונים הקדמונים מחברי שירי החזיון או שירי העלילה, – רק ידיעה קלה אפסית. על כן היתה השפעת המשוררים של הדת השוררת, היינו, הדת ההמונית הפועלת ככח מניע בקרב העם – אך קלה ודלה מאד. ומהצד השני הנה חדרו אלילי הומירוס העדינים והענוגים ומעוטרים בנזר של הוד ותפארת אל כל המקומות, אשר שם אהבו וכבדו את השירה והמליצה וכל יצירות הוד ותפארת. תורת הומירוס היתה לדת כללית, אשר נועדה לכל בני היונים; אֵליה הם אלים לאומיים. ואם כי רבים מהם התיחשו אל מדינת עֶאָלִים ומשם מוצאם, אך גם אלה בהתקדשם על ידי השירה היונית, אשר נחשבה כסגולה לאומית משותפת לכל העם היוני, נהפכו גם הם לאלים לאומיים. ובכן פעלו המושגים על דבר האלהית אשר הכניס הומירוס את פעולתם, ויתרשמו בלב כל בני היונים; האלים כלם התעלו למדרגותיהם, כפי התכנית אשר שם לפניהם הומירוס וכפי הערך אשר הגביל הוא להם. הומירוס שרטט בשירתו שרטוט נאה, רשימה נחמדה מתמונת איזה עצם, אשר השכל והדמיון נזונים ורוים ממנה, והיא היתה לענין לחרשת המחשבת בימים הבאים, אשר הגתה בה בשקידה נמרצה ותעמק בה להבינה לאשורה, ולבה רחש לה הגיון כבוד ויקר.

מלאכת המחשבת בתחום הדת. המאה השביעית לפני ספה"נ היתה תקופת התחיה וההתפתחות המהירה לעם יון, ימי הפרחת מצבו ושלומו בחמר וברוח. מאת השנים ההן היתה עת התרחב מושבות היונים על פני הארץ; חרשת המעשה והמסחר התפתחו ויגדלו מאד; ואם גם הצורים עוד טרם בצרו להם מושבות על חופי הים האֶגֶאִי, בכל זאת התעוררו היונים מעצמם, בלי עזרת מורים ומורי דרך, לשוט באניות סוחר אל ארצות המזרח, ומשם העלו אתם דעות חדשות רבות. תקופת העת ההיא דמתה בכל דבר אל המאה השש עשרה בעת החדשה, אשר האצילה מרוחה על עמי אירופה, עת אשר הרחיב העולם־הגאוגרפי פתאום את גבולותיו. ועם התרחבותו התרחבו גם השקפות בני האדם והתעדנו רגשותיהם. אי אפשר היה גם להדת להוָּתר בודדת, לעמוד מאחורי התנועה הגדולה הזאת, ורק בה, תופענה לעינינו בתחום חרשת המחשבת של הדת מחשבות נשגבות כאלה, אשר תעוררנה בלב כל העמים רגשי קנאה לקנא בהיונים ובחכמתם. חכמת חרשת הבניה נדחפה בכח עצום מן הדחיפה החדשה, אשר הגיעה אליה מארץ הכשדים והמצרים. עתה הוקמו ארמנות, אך לא מעונות למלכים ומושלי בני אדם, כאשר נעשה בתקופת שלטון מלכי מיקן, כי אם בתי זבול לאלים. אמנם בכפרים או בעירות הקטנות הסתפקו במסך ואהל גם, אמנם בכפרים או בעירות הקטנות הסתפקו במסך ואהל גס, להיות למכסה לצלמי אלילים ופסילים גסים; אולם בערים הגדולות, במקום אשר מושגי יושביהן ע"ד האלים וערכם היו רמים ונשאים מזה, ואשר בקרבם השתרר רגש יופי וטוב טעם בכל מלאכת מחשבת, שם נבנו ארמנות מעץ ואבן עשויים בהוד ותפארת. מבנה היכלות מפוארים לשם האלים נקבע כמנהג כללי לכל בני היונים, ובכל עת הוָּסד מושב חדש חשבו להם בני המושב לחובתם הראשית להקים בעיר החדשה במקום רואים ובראש הומיות ארמון לשם אלהי העיר החדשה, או המושב החדש. הארמנות המוקמים לשם אלילי היונים לא נועדו מאת בוניהם בעת הבָּנותם להיות למקום מועד להמון רב, לקהל העם הבאים לעבוד את האל ולהביע לו כבוד ויראה במעון קדשו, כי אם תעודתו העצמית להיות למעון ומשכן להאלים. ארמנות אלילי היונים נבנו על פי תכנית מיוחדת; תכניתם ארוכה וצרה ובהבנותם הגביהו את יסוד וקרקע הבנין, ובמעלות עלו אל הבית. הסכן הסכינו היונים לעטר את ארמנות אליליהם בעמודי־פאר, אשר מכסה גג עליהם מלמעלה, ומגדלים רבים התנשאו מעל פני הארמון לארבע קרנותיו. בהיכלי הקדש של היונים פֻּנה מקום מיוחד המופלא בקדושתו הנשגבה, והוא מקום הקדשים, או חדר הארמון אשר שם הושם צלם האליל. מן החדר הזה, אשר מֶסֶך אור וחשכה כחשכת־בין־ערבים משתרר בקרבו, נשקף פסל האליל דרך הפתח הפונה לפאת קדם אל המסדרון והעמודים אשר לפני הבית. פה יעמוד האיש החרד לכבוד האלים והתפלל להם ופניו מוסבים לפאת ים, אל מול קדש הקדשים. ויען כי לפי מושגי העת ההיא חשבו לנחוץ כי האש היוקדת על המזבח תתנשא למעלה והרימה את שלהבתה אל פני השמים, אשר שם משכן האל ועצם מעונו, על כן הקימו את המזבח בחוץ לפני פתח הארמון. באיזה מקומות בנו את המזבח בחוץ לפני פתח הארמון; אפס כי הניחו מקום פתוח במכסה הגג מלמעלה כארובה אל מול פני המזבח, ובאופן כזה הָעמד המזבח בקרב היכל הקדש ופניו גלויות השמימה.

וחרשת המחשבת, אשר השתלמה והתקדמה למדרגה גבוהה בארץ יון, עשתה חיל ותמלא את תעודתה הנשגבה גם במבנה היכלי האלילים, ותעזור הרבה לשכלל את עדי תפארתם. ארמנות אלילי היונים, אם אלה אשר השתמרו עד היום ושרדו אלינו, או אשר נודעו לנו על פי ספרי הקדמונים, הם מצטַינים ביפי בנינם ובגאון תפארתם מאין ערוך להם בכל בניני עמי הקדם לפניהם. העצמים הקדושים, אשר לשמם ולכבודם הוקמו היכלי תפארה כאלה, מחויבים היו גם הם להצטין בגדל תפארתם ולהיות חשובים ונכבדים עד מאד בעיני העם. על גג הארמון ועל ראשי העמודים, במקום הפנוי בינם ובין מכסה הבית, נערכו פסילי אבן מעשה חושב. על פי גזרת הצעצועים ומלאכת פתוחי התפארת, אשר פארו היונים את כותרת העמודים ואת כרכבי קירות הבית, יוכל החכם החוקר קדמוניות העמים למצוא את מהלך חרשת־הגִּזרה (Sculptur) במסלת התפתחותה בקרב היונים, מראשית מצבה הגס, ועד הרגע ההוא, אשר היה חרש־הגזרה לאדון ושליט בכשרונו, לברוא מן החמר אשר ברשותו יצירות יפות ככל העולה על רוחו, עד כי מצאה ידו לפסול מעץ ואבן את תכן העלילה הכלולה באיזו מאגדות האלים, או לפַתח עלי אבן שיש מחזה תהלוכת המון אנשי חיל גבורים ונשים יפהפיות, הערוכה למטרה דתית. חרשת צלמי האלילים, אשר נועדו להערך בהיכלי הקדש, העירה בלב החושבים פוסלי הפסילים כח יצירה נשגבה. גם במקום אשר השתמרה שם תבנית איזה אליל בעלת תכונה גסה, הנה עד מהרה הוקמה על ידה תבנית האליל ההוא כעצמו ערוכה במלאכת מחשבת המתנוצצת ביפי תפארתה. עתה יחלו היונים להשתחוות לאלילי ההגיון והרעיון הנאצל, ליצירי רוח השירה; ודמיון רוח המשורר תחת אשר עד כה היה מרחף ברוח, התגשם עתה בצורה ממשית, הוא התברר והתגלה לעינים בתמונות מוחשות עלי גזרי אבני שיש. אולם מלאכת המחשבת אשר לחרשי הגזרה הגיעה אל מרום התפתחותה ושלמותה בתקופת עת מאוחרת, אחרי השתלמותה של חרשת הבניה, אשר עברה את הראשונה בדרכה. בני העם החלו להביא מנחה ונדבה אל ארמנות האלילים סגולות תפארה וחפצים יקרי ערך, תחת אשר עד כה הסכינו לחמוד את יפים לנפשם ולאספם אל ביתם לחפצם הפרטי, – כמו קערות, גביעים עשויים מכסף וזהב ומפוּתחים פתוחי תפארת מעשה חושבים, פסילים, מרבדים יקרים, וכל סגולות חמדה.

חגים ושעשועים. היכל האלילים, אשר שמה נהרו זרמי נדבות ותשורות יקרות מכל עברים, היה עם זה יחד גם לנקודת המרכז ליושבי העיר כלה. שם הפקידו יושבי העיר את אוצרות כספם, ושם הציבו מצבות זכרון לכל ענין ומקרה, אשר זכרונם יקר להם; שם כרתו כל ברית, ושם נתאשרו בכל תקף ועוז כל שבועה ואלה, כל חוזה ואמנה. שם ערכו חגים למועדים ידועים, אם ביום חג השנה, אשר הוחג לשם האליל ולכבודו, ואם ליום תקופתה השנה (Jahrzoit) אשר חגגו למזכרת לאיזה מקרה אושר וישע, אשר קרה בתולדות ימי העדה; ובמשך העת רבו ימי זכרון כאלה במספרם. אז יצאו גם הנשים מבית מחבואן, אשר הן כלואות בם, ותלוינה אל התהלוכה העולה אל היכל האליל, בשאתן, לפעמים, בגדי קדש חדשים להלביש את פסילי האלילים. אז הקריבו את קרבנותיהם, ויתנו להאליל את מנתו מבשר הזבח, ויתר הבשר אכלו מגישי הזבח ויכרו כרה. אך עוד עת פנויה נשארה לחוגגי החג טרם החלה הכרה, ובה השתמשו הנאספים לאיזו עבודות הנחשבות גם הן לעבודת הדת, אפס כי גם אלה נועדו בכוונה להמציא ענג נעים לקהל העם הנאספים לעבודת הקדש. המחול נחשב גם הוא לאחד מחלקי עבודת האלהים; בכל עת האסף העם לעבודת האלים יצאו במחול לקול תרועת מזמרים ומנגנים. מחולות הקדש האלה נערכו לא מתנועות יצורי הגויה בלתי מסודרות ומכֻוָּנות לנטיה ידועה, לא מתנועות ורקודים מקוריים שנעשו לפי רצון המחוללים ושרירות לבם באותו רגע, כי אם מתנועות מדוקדקת ערוכות על פי שיטה קבועה ומסודרות בכונה קודמת, אשר תבענה את הרגש והרעיון המתאים אל כונת המקרה והחג. באמת הנה מצדה הזאת עלולה עבודת הדת להתפתח למדרגה גבוהה. השירה רבת הרגש וההוד מכנסת גם היא את פקדונה הגדול ואת שפעת עשרה אל אוצר חרשת־המחשבת של הדת. אז נקראים באזני הקהל פרקי שירה, שירי חזיון הכוללים בקרבם את תולדות ימי האלים. אל הזבחים נלוו גם מערכות בעלי כשרון ומשכילים באיזה ענפים מענפי החרשת היפות, או גם גבורי כח נאדרים בעוז, והם התערבו יחד להתחרות בענינים ובדרכים שונים ולהראות את כשרונם איש איש במקצעו. המשוררים, המזמרים והמנגנים מתחרים יחד, להשגיב חיל ולהצטין בכדי לזכות בהמשכרת הנועדה להמצוינים, הגבורים (Atletten) יוצאים להתחרות בכח ידיהם במלחמה ונאבקים ברוב אונים, מלחמה הדורשת מאת המשתתפים חנוך ארוך והכנה קודמת. את קדקד המנצחים והמצטַינים יעטרו בעטרת כבוד, בנזר עלים ופרחי עץ מהמין ההוא, אשר נקדש תמיד להאל, אשר לשמו נערכה ההתחרות הזאת. משחקי שעשועי היונים, אשר נוסדו בעקרם כעין מנהג קדש ועבודה דתית, ואשר אחדים מהם נודעו לשם ולתהלה במדה כזאת, עד כי משכו בקסם נעימותם חלוצים רבים מכל הארצות, אשר השפה היונית שוררת בקרבן, להשתתף בהן, – השעשועים האלה הם כלי המבטא להחסידות הדתית של היונים, אשר על ידם הביעה זאת האחרונה את רחשי לבה ורגשותיה הדתים באופן נפלא, – חסידות מיוחדת במינה, אשר שתה לה קן בגבול הדת האלילית אשר להיונים, ופה התעטפה במעטפה חיצונית מלאה הוד ומלאכת מחשבת, אשר דוגמתה לא נראה בכל הדתות השוררות בעולם. בגבול הדת היונית אין כל מקום לנזירות וענות נפש; האל מתואר בדמיון בני הכנסיה בדמות איש מאישי בני האדם, יפה תואר ונחמד למראה, ומכבדיו הנאמנים בבריתו מתיצבים לפניו ערומים בכל תפארתם הטבעית ובמלא הוד ימי העלומים, ובמצב כזה הם מגישים אליו את כחם ואונם, את חריצותם להפתל נפתולים שונים, את גבורתם ומהירות תנועת יצורי גום, ואת כשרונם להֵאָבק, להלָּחם, להתחרות ולעבור את בעלי־תחרותם, וכדומה לזה מחזות המענגים את קהל העם הבאים לראות בהם.

באֹרח כזה קלטה הדת היונית אל תוכה בתחום העבודה המעשית שלה את כל ענפי מלאכת המחשבת, ותתפתח ותתקדם אתם יחד. בתקופת העת ההיא חלפו ונשבתו לאט לאט כל המנהגים המכוערים והמעשים הנתעבים מגבול הדת המעשית; ואם עוד נשמעו לעתים רחוקות בארץ יון זבחי אדם והבלי תועי לב העובדים את בהמת וחית השדה, הנה נראה כמחזות המוזרים הלאה רק בפנות המרוחקות בירכתי הארץ. הדת השולטת, אשר ידה רמה בכל הארץ ומכרעת בכח כבדה את יתר הדתות, היתה הדת ההיא, אשר בכח השקפתה הכניסה בלב בני בריתה את הרעיון להתנשא ולהדמות אל העצמים ההם, אשר נחשבו כסמל תכנית תפארת האדם ומרום השלמות האנושית; להגיע אל השִּׁויון הזה, או, אם נדַיק בשפתנו, אל נקודת הגבה הזאת, אפשר רק על ידי השאיפה הנמרצה לסַגֵּל את היופי והתפארת במדה נשגּבה כפי האפשר, להתיפות, להיות מלא הוד ויופי, לברוא בריאות רבות־הוד ומפיצות הדרת יפעה, לשיר שירים יפים ולחרוז חרוזים מצלצלים צלצול נעים, להביא את הגויה לידי השתלמות קיצונית בכחה ועוזה, בכשרונה להתפשט ולהכף על פנים שונים, ובמהירות התנועה אשר לכל בדיה ואבריה, ועם זה גם להראות את השלמות המבוקשת הזאת בקהל עם, בעדת מתחרים ומערכות שעשועי משחק. השקפה כזאת על מהוּתה ותעודתה של הדת, השקפה אשר רק זה לא כבר נקבעה בתחומה של הדת, ואשר אך זה עתה הוציאו את הרעיון אשר בה לפועל בקרב הכנסיה, היא התרשמה היטב בלב היוני, ועד אחרית ימי העם הזה נדמתה לו כחזיון נשגב ואדיר, אשר אך הופיע פעם אחת, אי אפשר עוד לו להשָּׁכח ולהבָּטל. כל אחד מן היונים, אשר רק פעם אחת ראה במחזות השעשועים האלה, הנהו אנוס על פי טעמו ורוחו לחשוב את כל מנהג דתי וכל תורת דת מעשית, אשר בהם נעדרת השאיפה לתפארת והרמוֹניה נעימה, – לנזבזים, ולשפלים ומכוערים.

האלים ציאוס ואפולון. לא נכל לבאר פה בפרוטרוט את הדת המעשית המיוחדת לכל אחד מן האלים, אלילי היונים. רק שני אלים, אשר גם בדורו של הומירוס התרוממו על פני כל עדת אלילי יון, עוד יצטינו במדרגת מצבם זה גם בעת המאוחרת. ציאוס הולך ומזדַכך לעינינו ומתלבש יותר ויותר בתמונות ותארים של האלהות הצרופה והמוחלטת; בלשון בני אדם משתמשים בשמו לא בתור שם עצם פרטי, לסמן את אחד מאישי האלים. כי אם בתור שם כנוי, תחת שם סתם “אל”, כמו בלעדו אין אלהים אחרים. הוא אבי האלים וגם אבי בני האדם; הוא מצוין בתכונתו כמקור הטוב והאהבה; הוא השליט העליון והמנהל הראשי בתבל, אשר בכח דברו תלוי גורל כל היצורים. כל אדירי האמונה בעלי רגש חסידות יראו בכל דרכיו רק צדק ומשפט, ועם זה הנה דרכו להטיב ולהושיע את כל אשר יקראוהו לעזרה. הוא מקור כל דעת ובינה, ממנו שופעים כל תעלומות ורזי־יה, והוא המאציל מרוחו על נביאי האלהים. משנהו, אשר כמהו מצבו מרומם ונכבד במערכה עדת האלים, הוא בנו אפולון, אלהי האור, העומד על משמרתו לנבא בשם אביו ציאוס ולהודיע את רצונו לבני האדם. מקדש החזון אשר לו בעיר דלפי היה מצויין ומהולל מאד בכל ארץ יון. המקום הזה נחשב להיונים למרכז הארץ והלאום, ושמה נאספו מקהלות עם מכל קצוי ארץ יון. מפלגת כהנים, אשר תחת פקודתם הושם מקדש החזון בדלפי, עמדו על משמרתם לנַבא אל העם בשם אפולון, ובנבואתם השפיעו השפעה נמרצה על חיי היונים; ובהיות כי האלהות אשר בשמה הטיפו אל העם דרשה מאת בעלי בריתה טהרת המדות ודרכי צדק ותום, כאשר היא גם עוררה בלב בני האדם רוח חכמה ובינה ורגש יופי לכל מלאכת מחשבת, ותתן בלבם חפץ ותשוקה לשאוף אחרי הנשגב והנכבד ולהגביר את יצר הטוב, – הלא נבין כי תורת דת אפולון היא המאור אשר בדת היונית.

אמנם כבר הזכרנו למעלה את המקום הנכבד ואת חוג הפעולה הנרחב, אשר פנו לאפולון בדת היונית. פעולתו הגדולה ורבת הצדדים המסתעפת לסעיפים רבים ונמשכת אל כל מקצעות הטבע והחיים, הרימה את ערכו ומצבו על שדמת הדת המעשית והעיונית אשר להיונים בכל העתים, ובכל מקומות מושבות ההילנים. אם נתבונן אל מצב אפולון בשירת הומירוס, אז נראה, כי האל היוני הזה יחד עם ציאוס אביו ועם אתינה אחותו היו לאבני המוסדות, אשר עליהן נתבצרה הנהגת העולם והשלטון האלהי בעולם החמרי והרוחני גם יחד. שלשתם נחשבו ככליל תכנית האלהות הגדולה והמשתרעת לבלי חוק וגבול, עד כי היו קרובים יותר לאלהות אחת משולשת מאשר לשלש אלוהיות נפרדות. אפולון השתרע במושגי היונים כמעט מסוף העולם ועד סופו; מלבד גדולתו ורוממותו בתור אלהי האור, בתור אלהי עדרי המקנה, אלהי הכח המוליד, אלהי הגבורה והעוז, אלהי המלחמה, אלהי הדבר והמגפה, השולח את מגפותיו אל לב בני האדם להרבות את חלליהם פתאום, ואם זה הנהו גם רופא חולים אנושים, אלהי הדרכים והמסלות ביבשה, ושולט גם על במתי־ים לשלוח עזרתו להחָגים וְנָעים במסע אניות, ולטובעים באניה המטורפת עלי משברי ים, – מלבד כל אלה הנהו אלהי האור, ואלהותו במקצע הזה משתרעת על האור הגדול הממלא את העולם המוסרי והרוחני, ושם הנה כחו מכריע את שלטון כל האלים זולתו, עד כי נוכל לאמר, כי בעולם ההוא הנהו המושל היחידי מטעם הדת היונית. בעת אשר התקדמה הדת היונית ותתעדן ברוחה וטעמה, ותחל להבקיע דרך ערפלי האגדות והאמונות החשוכות וההגשמות הגסות, אל עולם מוסרי ורוחני, היתה ראשית מעשיה להעתיק את אפולון אלהי האור מן האור החיצוני השופע ממאורות השמים אל האור הגנוז בקרב האדם פנימה, מנוגה טבעי אל אור מוסר וצדק, וכה הכניסו את ראשו רובו בעולם המוסרי המלא אור ונגה, ויהי שם לכח מניע רב־עליליה. תחת היותו עסקן גדול בעולם החמרי, היה אפולון עתה לאלהי האור המוחלט, אלהי טהרת המוסר ובר הרוח, ולכח מניע בחיי האדם לעוררו לצדק ומשפט, למשטרי יושר וחוקי תום. בתור אלהי האור הוא שונא כל כתם וחלאה, כל ערפלי און וכל חשכת זדון ותועבת נפשו כל עושה רע ופורע מוסר. מצדו המוסרי הנאור הזה מתואר אפולון באגדות היונים בתור אל קנא ונוקם, אשר בקנאתו לקדושת הצדק והמשפט הוא מעורר את חמתו על הממרים את רוחו, משלם גמול לעושי רשעה, מיסרם קשה מבלי תת להם חנינה. בדרך משפט כזה יצעד אפולון בבואו לענוש את הָאַלָאַדִים. האגדה היונית מספרת, כי שני האחים אָטוֹס ואֶפְיַלְטוּס, בני אַלָאוּס מושל תְרַקוּס, התנכרו מרגע הוָּלדם לגבורים וענקים אנשי מדה. מדי שנה בשנה הוסיפו הילדים במדתם שלש אמות לגובה ואמה לעובי, ויהיו לענקים נוראים במשך עת קצרה, וכגדלם כן גדלה גם רעתם וזדון לבם, כי מלבד אשר תפסו את האליל “מַרְס” וישימוהו בכלא אסור בחבית של נחשת משך שלשה עשר ירחים, עוד השיאם זדון לבם לעלות השמימה להדוף את האלים משאתם ולרשת את מקומם. למטרה הרעה הזאת זממו הענקים לעקור בכחם את ההר הגדול “אָסַה” ולשימהו על ראש הר האלים “אלימפוס”, ולהסיע אחרי כן את ההר הנשא “פֶלְיוֹן” ולשימהו במרום בראש גבעת “אסה”, למען אשר תתמוך הערמה הגבוהה והנשאה הזאת בגאותה שחקים, ובארח כזה דמו בלבם לנסק שמים. אך אפולון הקים את פני הזדונים הנפשעים האלה עוד טרם הבשילה מזמתם את פריה, וימיתם ויכלם בימי נעוריהם עוד “טרם צמח זקנם”. האגדה הזאת אם כי ביסודה היא כעין חקוי של הספור ממעשה דור הפלגה הנזכר בספר תורת ישראל, אך מטרתה פה היא אחרת מאשר שם. תכלית הספור הזה בתורת ישראל היא גבוהה מתעודתה המוסרית של האגדה היונית – כגבוה תורת ישראל הצרופה על המיתולוגיה היונית, אשר אם גם באיזה מקומות נכיר בה איזה ניצוצות של הגיון ודעת, אבל בכללה היא מלאה הגשמות מכוערות וגסות הרוח. בעוד אשר תורת ישראל שאפה בספורה ממעשה דור ההפלגה להגיע אל מטרה מוסרית נעלה מאד, להשריש בלב בעלי הדת את הרעיון על דבר אחדות המשפחה האנושית, השתדלה האגדה היונית להוכיח כי יש עין צופיה החפצה רק בצדק ומשפט, המענשת מוסר קשה את כל עושה רע, ומשתדלת להשאיר את המשטר הנכון השורר בעולם על מכונו. באמת הנה אם טובה ונאותה היא אגדה ערוכה במלאכת מחשבת להשריש איזה רגש מוסרי בלב האדם, כאשר עשתה תורת ישראל, הנה מה מוזר הדבר להליט אחד מיסודי הדת באגדה ומליצה; היסוד הדתי כי יש עין צופיה על מעשי בני האדם, ויש יד גדולה המיסרת כל עושה עול ופורע פרעות בסדרו של עולם, האם לא טוב היה כי יערך לא במשל ומליצה, כדרכי האגדה היונית, כי אם בדברים פשוטים וברורים!

כי אפולון מיסר כל זד ומעול ומתנקם במדת־דין זעומה בכל פורע פרעות, אם גם יהיו ילידי השדרות העליונות במערכת הבריאה, היינו, קהל האלים והגבורים, יוכיחונו עוד אגדות רבות מאגדות היונים. כן יסופר כי אפולון נתנקם בהענק טיטיוס על אשר הקל בכבוד האלילה לַטוֹנָה אמו, וישליכהו אל שאול תחתיה, ושם יתיסר מוסר קשה לעולמי עד, כי נגזר עליו כי תנקרנה הדיות ותטרופנה את כבדו בלי הרף³, וככל אשר תוסיפינה לאכול את כבדו כן יתחדש תמיד והיה לברות שנית, למען אשר לא יכלו יסוריו לנצח. כמו כן תספר אגדה אחת: ניְובָֹה, אשת הגבור אַמְפְיוֹן, העלתה עליה את חמת אפולון בעד גאותה ורום לבה, ובדרכה זה חנכה גם את שבעת בניה ושבע בנותיה, אשר הואילו הלוך בדרכי אמם. אפולון הנאור השונא גאון ורהב התאכזר על בני שחץ אלה, ויצו להמית את צאצאי ניובה לעיני אמם, ואותה הפך לנציב אבן. בשנאת אפולון לכל עושה עול הננו רואים בשירת הומירוס את האל הזה אוחז במדת משפט ומכונן את קשתו לירות חציו בהיונים הצרים על טרויה להכותם לאלפים ולרבבות פעם אחת. כל האגדות האלה מבררות לנו את השקפת היונים על אפולון כעל אל נאור החפץ בצדק ותום ומשלם לעושי רע כרשעתם. ומהצד השני יהֻלל אפולון כאל טוב וחנון סולח לעון כל המתחרטים על עונותיהם ושבים אליו בלב שלם. מטהרם מעונם ומסיר מהם כל כתם וחלאת זדון אשר התגאלו בהם לרגלי מעשיהם המגונים, והוא ברחמיו ובחפצו להטיב גם לפושעים פותח להם שערי תשובה לקבלם באהבה וברצון, ומסיע להם להטָּהר מעונותיהם, משתדל להאיר את רוחם העכורה, ולרפא את נפשם מכל מחלותיה. עבודת הדת המקודשת לשם אפולון בהיכל קדשו בדלפי, היתה כמקור חיים למשוקעים בהבלי הדת האלילית, כי משם יצאה תורה לכל בני היונים להורותם את דרכי התשובה ולהשריש בלבם את הרעיון כי גדולה תשובה המכפרת על כל עון, וכי אפולון בכחו המוסרי הגדול הנטוע בקרבו לא יחפוץ בהֵעָנש החוטא בעד חטאתו, כי אם בהנחמו על עונו ושב בלב שלם אל החיים הדתיים והמוסריים, אשר הוא דורש מאת כל בעלי בריתו. בדברים האלה הננו מדמים אמנם לשמוע את הד קול נביאי ישראל, וביחוד את דברי הנביא יחזקאל, שהגיעו יחד עם יתר הדעות הנובעות ממקור היהדות, אשר התפשטו עם תפוצות בני הגולה אחרי חרבן ירושלים בכל הארצות, גם ארצה יון, ושם התרַכזו בצורתו הרוחנית והמוסרית של אפולון אלהי האור והטהר המוסרי.

הצד הנאור הזה, אשר גלתה הדת היונית באפולון, הנהו נוצץ עוד ביתר נוגה באחת האגדות המיתולוגיות, אשר השכילה מאד לפאר את אפולון אלהי האור בדעת־נפש צלולה, הדוחפת אותו לבקר את מעשיו ולהודות על כל נגע ומגרעת אשר נמצא בו, ולהתאמץ לתקן את המעֻוָּת ולהטָּהר מעונו, גם בסגופים ובתשובת המשקל. אפולון, לפי כונת האגדה הזאת, איננו רק נאה דורש, כי אם גם מקים בעצמו את התורה אשר יורה לאחרים, והוא מציג את עצמו למשל ולמופת לכל בני האדם לראות ממנו ולעשות כמעשהו. האגדה מספרת, כי אחרי רצחו את הפתן הקדמוני בדלפי התפעם לב אפולון בקרבו וכליותיו יסרוהו על הדם הנקי אשר שפך, ולמען כפר את עונו ברח מגבול הארץ, ויעבוד עבודת פרך רק למען מָרֵק ביסוריו את עונו, בהיותו לעבד לאַדְמֵיטוּס מלך תֵּסַלְיָה במשך שבע שנים, וככלות ימי התשובה, ימי היסורים וענות הנפש, בא ביעד הדפנים אשר על יד היכל הקדש בתסליה להטהר שם מחלאתו וטומאת מעשיו, ואחרי כן שב לדלפי לקחת שם את מצבו בתור נביא ומליץ להאל ציאוס אביו במקדש החזון אשר שם. בתורת אפולון ומוסרה הטוב היה די אונים לעַדֵּן את הרוחות, לרַכֵּך את רגשות בני היונים, ולטעת בקרבם רחשי מוסר וצדק, להמס את הלבבות הקפואים מזדון ורשע, ולמשוך אותם אל אידיאלים נשגבים, והשפעתה הזאת נפוצה על שבטים שלמים, על מדינות רבות ויושביהן. לא יפלא אפוא, כי בכל מושבות היונים הוקמו היכלי קדש לעבודת אפולון.

בכלל הננו רואים בצורתו הרוחנית של אפולון כעין צעד לפנים שצעדה הדת היונית להתקרב מעט אל האמונה באחדות האלהים, אשר נשתלה אחרי כן בבית מדרשם של פלוסופי יון. וכאשר התרומם אפולון אלהי האור והטהר בתכונתו המוסרית, כן השגיבה אותו הדת היונית גם מצדו הרוחני, מצד ידיעתו הבלתי מוגבלת בזמן, בעבר בהוה וגם בעתיד, ובזה הנה יצא אפילון הלאה מן הגדר הטבעי המגדיר את כל אלילי יון, אשר נדמו להיונים כיצורים טבעים, דומים ושוים אל האדם בכל תכונותיהם, בכחם ויכלתם, ברוחם וידיעתם, רק כי עלו עליו בכמות היכלת וכח הדעת, אבל לא באיכותן. רק אפולון לבדו נִפלה מכל אלילי היונים ומתכונתם האנושית, ויתרומם למעלת אל יודע כל, צופה ומביט על מצפוני העתיד, ובשמו נבאו הכהנים בדלפי להגיד לכל שואל את אשר יקרה בימים הבאים. בתור אלהי האור, אשר קרני אורו חודרות במעמקי מחשכים, הנהו גם אלהי החזון, אשר דברו יאיר נתיב לגלות מסתרי תעלומה בהוה ובעתיד; וגם לפעולתו זאת יש ערך מוסרי, בהיות תעודתו הרוממה להגיד לבני האדם את רצון אביו ציאוס “אבי כל היצורים” (פה נכללו בשם יצורים כאלים כבני אדם גם יחד), ועם זה הוא שואף להרחיב ממשלתו ולקַיֵם את משטרו הנפלא, אשר שם בעולם. אפולון, לפי מושגי היונים הנהו כליל האמת, וכל דברי החזון היוצאים מפיו הנם דברי צדק ואמת מוחלטת; ואם כי לפעמים לא התאמתו בפועל, הוא רק מאשר כי ניבו והגיונו נאמרים בדרך רז וחידה, והאדם הנהו קצר בינה להבין את שיח האל הנאור הזה ומעקם את כונת דבריו. מן הטעם הזה יכונה אפולון בפי היונים גם בשם “העקום” (Loxias).

ובהיות כי היונים ראו את השלמות המוחלטת בהיופי והתפארת, הנה זאת היא אשר אלצתם ליחס לאפולון, אשר נחשב להם לכליל השלמות הרוחנית, גם כשרון נפלא לכל החכמות היפות. הנה כי כן היה אפולון לאלהי הזמרה והנגינה, ובזה פעולתו רבה מאד להריח את בני האדם ברוח רוממות והתפעלות הנפש. מלבד זה הנהו משפיע על כל החכמות היפות ומלאכת המחשבת בכל מקצעותיה, עד כי הרימתהו האגדה המיתולוגית לראש ומנהל להמוּזות, ועל השם הזה הוא מכונה גם בשם מוּסַגֶטֶת (Musagetes) לאמר: “מנהל המוזות”. עם זה יחד הנה קרובים מאד אל לבו כל הדברים המְיַפִּים ומנעימים את החיים, ולרגלי הדבר הזה הנהו ידיד ורע להגרַצִיּוֹת, אשר ברית כרותה בינו וביניהן לפעול יחד בנטיה אחת.

לפי המסרה שנקלטה באגדה המיתולוגית היונית נולד אפולון ביום השביעי לחדש תרגליון, ולזכרון יום הולדתו קדשו את יום השביעי בכל חדש וחדש כיום חג וזכרון קדש⁴, וכמו כן נקדשו אצל היונים הימים הראשונים בכל חדש וחדש, היינו, ימי מולד הלבנה, כאות על הופעת האור ויצירתו. אין מספר להיכלי הקדש אשר הוקמו לשם האליל הנאור הזה בכל מושבת בני יון, ובכל מקום אשר נשמעו צלצלי השפה היונית שם הקריבו לו מנחה וזבח. אולם ראשי המרכזים לעבודת אפולון נמצאו בשני מקומות על אדמת יון, בדלפי ועל האי דֶלוס. בדלפי, כאשר כבר הזכרנו, נמצא מקדש־חזון בנוי לשם אפולון, אשר נחשב לראש וראשון להיכלי הקדש אשר להיונים, ומשם נפוצה נבואת אפולון לכל תפוצות הלאום היוני, ובתקופת עת מאוחרת גם להרומאים, וכפעם בפעם ערכו שם מחזות שעשועים לכבוד אפולון האוהב כל יופי ונועם. כמובן, גדול היה כבוד ההיכל כליל ההוד ורב התפארת, אשר הקימו לשם אפולון על האי דלוס על יד חוף הים⁵. שם כִּבדו את שם אפולון במערכות שעשועים הנודעים לתהלה בתולדות ימי היונים. הם נערכו אחת לחמש שנים, ולגדל ערכם וקדושתם שלחו כל שבטי היונים ושלטני המדינות את ציריהם לקחת חבל בעבודת הקדש בשם כל הלאום היוני. עבודת אפולון נפוצה ותתרחב עד מאד גם בארץ רומא, כאשר נבאר בבואנו לכתוב את תולדות הדת הרומאית.

חליפות ותמורות ברוח היונים. ובין כה וכה נשמעו צעדי תקופה חדשה ההולכת וקרובה, עת אשר לא יכלה עוד הדת האלילית הערוכה וקצובה על ידי משוררי יון להַתאים אל הצרכים הרוחנים של העם היוני, למרות עמל מלאכת המחשבת היונית, אשר שקדה על עבודתה הגדולה ליַפְיֵף ולשכלל את הדת האלילית בכל מיני תפארת ונֹעם. במאה הששית לפני ספה"נ צעדו התרבות וההשכלה הלוך וצעוד קדימה במהירות רבה; עד מהרה למדו היונים, מבלי היותם עוד נדחפים בדרכם מכחה של השפעה נובעת מארצות נכר, להֵעָזר בכח עצמם, ברוחם ובמחשבות לבם הם, בשביל לָסֹל אל עלילותיהם מסלה חדשה. החיים נתעשרו בהמון קניני הרוח נתרחבו ונתעמקו, הלבבות נמלאו רגשות חדשים, הלאום הכיר את אחדותו, ובאותה שעה בעצמה למדו האישים הפרטים שבו להכיר את ערכם ולגלות את עוז רוחם. מצד אחד התעוררה המחשבה להתיצב ברשות עצמה, להגות לחקור ולעבוד את עבודתה מבלי להִתָּלות בדעת מי, ולמתוח מדת בקרת נמרצה על כל האמונות והדעות שנמסרו לה על פי מסרת אבות; ומהצד השני החלו להרגיש צרכים רוחנים, אשר קצרה ידי הדת העתיקה למלאותם, עד כי אֻלצה הדת לבקש לה נתיבות חדשות לצאת ממבוכתה.

אין את נפשנו הפעם לתאר בדיוק את התנועה הדתית שקמה בקרב העם היוני, אשר התרומם במדרגת השכלתו עד להכיר את עצמו, ובהתחדש רוחו בקרבו התאזר עוז ואון שאין ערוך לו לחשוף לעינינו את מעלות רוחו וכחות נפשו, – נפש אדם משכלת המתגלה לפנינו בכל תמונותיה השונות; לוּ עשינו כזאת, כי עתה התרחקנו הרבה מאד מן הגבול אשר שמנו לתכן ספרנו. די לנו רק להראות על איזה תוים ושרטוטים של התפתחות מובדלת ומצוינת במינה, אשר הופיעה בתקופה ההיא. ראשית כל הננו מוצאים בימי התקופה ההיא את הנטיה החופשית לכונן ולכַוֵּן כל מחקר ועיון רק לנכח ישרת התבונה (Rationalismus), זאת אומרת, למתוח מדת בקרת מדוקדקת על כל האמונות שבלב, ולבקש בקרבן את היסוד המושכל ההוא המתאים אל השכל. השכל מרחיב את משפטו וזכותו לחרוץ את משפטיו גם על מסרת קדומים; אלה אשר רוח שפק מפעמת בקרבם מתקנים תקונים באגדות העתיקות ומחליפים את צורתן לפי רוחם. החרדים ובעלי רגש חסידות שמים לב אל המסרה, ורק אל אותם מצדדיה, אשר יש בכחם לרומם את רוח האדם. ברור הדבר כי מנטיה כמו זאת צפוי כליון וקרץ להאמונה באלים רבים. ובהיות כי השכל הישר איננו יודע ואיננו מבין – וגם דעת לא יוכל – “אלים” מלבד אל יחידי, אם כן אפוא הנה יש לאל יד האלים להשָּׁאר על מכונם ומצבם רק בתנאי, כי יתהפך כל אחד מהם להעצם ההוא המובן תחת גדר שם “אלהים” בעמק מושגו, ועל כן ישאפו האלים כלם להשתוות יחד בתכונתם; במקרה כזה הנה כל עין נטויה אל האל הראשי, האל ציאוס, בעוד אשר את יתר האלים יכבדו ויקדישו רק בתור נביאיו וציריו. המשוררים אשר חיו בארץ יון במאה החמישית לפני ספה"נ הביעו את הכרתם הפנימית, כי העולם מתקים רק מכחו של אל אחד ומתנהג על פי פקודתו ורצונו, והדעה הזאת מצאה קן לה בלב כל גאוני הרוח ורבי התבונה בימי התקופה ההיא. הדעה הנשגבה הזאת מעוררת את לב החכמים והסופרים להתעסק בחקירות דתיות־פלוסופיות: על דבר צדקת אלהים והליכותיו עם בני האדם, ועל דבר חוקי הנצח הפועלים בעולם, אשר לא יזועו מנטיתם הקצובה, ואשר על פיהם יסד אלהים את שלטונו והנהגת עולמו. הסופרים היונים סופוקל ואֶסְכִיל, אשר כתבו את ספריהם בתקופת העת ההיא אשר בה נתחבר גם ספר איוב, עוסקים בפתרון השאלות ההן עצמן המוצעות בספר הנזכר. בספר חזון־התוגה (Tragődie) הנקוב בשם “פרומיטיאוס” מציג אֶסְכִיל את גבור המחזה, את פרומיטיאוס⁶, בתמונת מחאה נמרצה ונכונה על המשטר הנלוז המלא זדון וחמס השורד בעולם; מדוע זה נגזרה גזרה קשה ואכזריה על פרומיטיאוס, הגבור הנפלא בעל רוח עדינה ועושה טוב וחסד להחברה האנושית, – לשאת מכאובים ומוסר אכזרי? מדוע זה דבקה מְאֵרַת נצח בבני משפחה אחת, ונחלת איד ואסון שוטפת ועוברת מדור לדור? מה הוא הערך והמתכנת בין חוקי האלהים החרותים על לוח לב כל איש ואיש, ובין חוקי בני האדם, אשר לפעמים הם מתנגדים לחוקי אלהים אלה העתיקים מהם לימים? בארח כזה אבדה האמונה את ערכה בעיני היוני המשכיל יליד המאה החמישית לפני ספה"נ. פה התחוללה תנועה דתית נמהרה, אשר עוד לא נראתה כמהירות מרוצתה בכל החליפות הקמות בדעות בני האדם ובמחשבותיהם, – התנועה הדתית ההיא, אשר עברה במתינות ובנחת בארץ הודו, אשר קמה עוד בימם קדומים בארץ מצרים מבלי יכלת להכות שם את שרשיה, ואשר בהכרח היא מתחוללת בקרב כל עם הזונח את אמונתו באלים רבים, אם כי נועדה דתו להגיע לעתיד גדול, ואם רק נגזרה עליה על פי גורלה לפרוח ולהשתגשג

רגשי דת חדשים; מסתרי הדת. אולם יחד עם השכל וחקירת הדעת התעוררה בקרב היונים גם הרגשה פנימית, הרגשה נכונה וישרה, ועד מהרה מלאה הדת היונית רגשות בריאים ועדינים החודרים אל תוכה ומעמיקים בה. חלפה עברה ההשקפה הנבערה, אשר האצילה שיטת הומירוס על העם היוני, לשפוט על צבא הנמצאים בעולם החיצוני כפי שהם בפני עצמם, מבלי להתלות בהרגשותינו אנו, ומבלי לשום לב אל תכונת הרשם המתרשם על ירם בעולמנו הפנימי; השקפה אשר על פיה הרשה האדם לעצמו להשתחות לעצמים הדומים אליו בערכם, או לכל היותר לעצמים המתרוממים עליו במדרגה קלה ומצערה. עתה נשגב האלהים בעיני האדם עד מאד, הוא נדמה בעיניו כעצם מרומם ונורא, עד כי נבצרה ממנו להעלות על לבו את רעיון האלהים מבלי אשר ירגיש בנפשו רגש רוממות ויראת כבוד. ומהצד השני הנה נשתנתה השקפת האדם על עצמו; זה האחרון נתקטן מאד וערכו נפל בעיני עצמו לרגלי הכרתו את גֹדֶל אלהיו ומשגבו. הוא הביט אל אלהי־עולם הגדול והנשגב ויחל להכיר את שפלותו ואת אי־שלמותו, ואז התעורר בלבו רגש חדש, רגש הכרת האדם את עונותיו, כי נשגבה ממנו למלא את חובותיו מבלי לחטוא, ועם זה חש בנפשו את מסכת התעלומה והסוד הנסוכה על פני כל הבריאה כלה. אז יחלו להגלות על אופק הדת קרבנות בעלי גון מיוחד, אשר תעודתם לא התחברות ורֵעות עם האלים, כי אם רק כפרת איזה פשע ותקון איזה מעֻוָּת. אז התחוללה בלב היונים הכרה פנימית, כי עלול האדם לחטוא לאלהים, אם ברעיונו ויצר לבו ואם במעלליו, וההכרה הזאת נסכה גון חדש על פני ההתחברות וההתרועעות אשר להאדם עם אלהיו. עוד תָּו חדש נגלה על פני הדת היונית והוא – התפתחות מיני עבודות ודתות מעשיות, אשר המחזיקים בהן מרגישים את עצמם כמו האציל אלהים את רוחו עליהם, וכמו רוח אלהים חודר בכל בתי נפשם ומעורר בם הגיון לב ותעופת המחשבה. איזה מן הדתות המעשיות האלה נולדו על אדמת אזיה הקטנה, נקדת־המרכז הגדולה לכל הדתות המביאות את בעליהן לידי התלהבות הדמיון והתפעלות־נפש קיצונית, ומהן גם אשר נולדו בארץ יון. הן הפיקו את רצון כל אחד מבני העם ותמלאינה את צרכיו הרוחנים, דבר אשר מנעה ממנו עבודת האלים מלאת ההוד ורבת התפארת אשר נעבדה עד כה בהיכלי האלילים אשר להיונים. הדת הרשמית נקפאה כקרח, וכמו חדל כח הקסם על שפתיה לדבר על הלב דברים מלבבים ומתקבלים; בעבודת הדת המקודשת לשם דֶמֶטְרָה, אלילת עבודת האדמה, ולשם דְיוֹנוֹזִיס אליל היין, כאשר גם בעבודת דת האלילה צִיבֶלָה (היא אלילת הארץ שנתקבלה בעת מאוחרת גם בקרב הרומאים) עלול היה כל איש, ואם גם בלתי נאור ומחוסר השכלה, להיות נשפע מהשפעת הדת והכרת האלים הנעבדים, ולהרגיש ששון רוח והתפעלות נפש, אשר בהתפעלותה היא כמו נחלצת ממסגרותיה ושוכחת את עצמה ומציאותה; בעלי דת כזאת מוכשרים להתקרב אל הנקודה התיכונה שבדתם, אל עצם הנושא שבה, היינו, אל העצם הנקדש, אשר אליו היא זקוקה ובשמו היא נעבדת, רק לרגלי עשותם את המעשים ההם, אשר היו כסמל ודמיון אל מפעלות האל ומקרי חייו.

עבודת הדת המקודשת לשם האלילים דיונוזיס ודמטרה פרחה ותשתגשג במהירות נמרצה עד מאד, וצמיחתה הנמהרה היא הנותנת תּקף ועוז להחוק הידוע, כי הדת המיוסדת על בינת הלב ורגש מחשבת־חושבים היא עלולה, גם אחרי התגברה על כל המעצורים המונחים על דרכה, לכרוע ולהכָּנע היא עם כל ניצחונותיה יחד לפני דת הרגש, אשר בכחה הפנימי תשבית את תפארת פרחי ההשתלמות ואת פרי ההתפתחות הנשגבה, אשר הגיעה אליהן הדת לפני זה. בעת אשר השתגשגה הדת המעשית המקודשת לשם אפולון, ציאוס ואתינה ותפרח ותעל אל מרום קץ צמיחתה – החלה פתאום להתפשט ולהתרחב במהירות עצומה עבודת דת דיוניזוס ודמטרה. הדתות האלה השתררו בתחלה בקרב יושבי הכפרים עובדי האדמה, אשר נאחזו בגלילות אתיקה וביאוטיה עוד בימים קדומים, אשר אין זכר להם בתּולדות בני האדם. לפי המנהגים העתיקים, אשר נתאזרחו בקרב יושבי הכפרים, חגגו המון העם בראשית ימי האביב או באחרית השנה חגי ששון, בהתעלסם בשירי זמרה ובמהתלות משמחות לב, בלוית איזה מנהגים ועבודות דתיות, אשר בהם נערכו במחזה גורל האלילים, אשר בשֶׁלָּם הוחג החג, והמקרים המתרגשים לבוא עליהם עם תקופת עתותי השנה. האלילה דמטרה, אֵם האלים, מתרוממת בימי האביב מן העולם התחתון אשר בתחתיות הארץ, אשר הלכה שמה לבקש את בתה הנאבדת, אשר חלפה ממנה זה כבר ועקבותיה לא נודעו. מחזה אחר נחזה בימי הסתיו, אז יכרע האליל דיוניזוס, אליל הצמיחה והתנובה; הוא נלכד ונופל בשבי בידי צריו, אשר ישסעוהו לשסעים. בימי החגים הנזכרים יאספו מכבדי האלילים האלה לכבד את שמם בעבודת דת או, אם נדיק בשפתינו נאמר, במערכת חזיונות, אשר לפי כונתם הפנימית הם מקבילים אל פעולת האליל דרכי חייו והליכותיו. העבודות הדתיות מהמין הזה, אחרי אשר התפתחו במדרגה ידועה, נחשבו להמקצע המצוין והמובחר אשר בדת היונית, ונקראו בשם “מסתרי הדת” (Mysterien).⁷ השם הזה נִתַּן להם לא מפני שנסתרו מעיני העם ורק יחידי סגולה השתתפו בהם, כי אם מאשר נעשו בלאט ודומיה שאננה השתררה בכל עת הֵעָשותן; העבודות האלה עוררו בלב בעליהן הגיון כבוד ויראת רוממות במדה כזאת, עד כי חשבו, כי אפשר לחלל את כבודן ולפגום פגימה גדולה במעלתן, גם בדברם דבר על אדותיהן. זאת ועוד אחרת, כי הצד המעשי שבהן היתה רק כעין קליפה חיצונית אל הכונה העיקרית, אל הרעיון הדתי, אשר היה חבוּא ונסתר בפנימיותן. נוסף לזה הנה לא הרשו לכל איש זר לגשת אל עבודת הדת הזאת, טרם התחנך וטרם התנסה בה במשך עת ידועה, אשר היתה תקופת המסה לכל הבא להטהר ולהתקדש אל עבודת הקדש, ורק אחרי עמדו בנסיון מלאו את ידיו לכהן בעבודת הקדש.

אולם טרם נגש לדבר דבר על דבר המסטירין של היונים הקדמונים, נבאר בקצרה את מסתרי הדת כפי אשר היו נהוגים אצל ההודים, אשר משם נפוצה העבודה הדתית הזאת אל כל העמים בעלי הדת האלילית, ועל פי תכניתה הנהיגו גם המצרים, היונים וכל יתר העמים עובדי האלילים את המסטירין שלהם. בארץ הודו שם העלה הגזע האריי את מבחר נצניו ופרחיו, ושם הנה נמצא עוד בימים קדומים לפנינו את תמצית כל האמונות והדעות, אשר נפוצו עם מרוצת הדם בכל אברי גוית משפחת עמי האריים, ואין לך דבר בכל הדתות אשר לעמי האריים, אשר לא נמצא את שרשו בארץ הודו.

הדת הקדמוניה שהשתררה בארץ הודו, כונתנו על הדת ההמונית, אשר אחזו בה המון העם, מצוינת מאד בשפעת המון האלים שנקדשו בה, מאין ערוך אל מספרם העצום בכל אלילי הדתות שקמו בעולם. הדת הברַמינית מונה במספר עד כדי 300,000 אלים שונים למיניהם ולמדרגותיהם, עדת אלים מרובה באוכלסין, עד כי כמעט גם מרחבי שמים לא יכילו את מספרם הרב. מספר אלים עצום כזה הוא כאות מוכיח את בערות העם ושפלות דעתו, אשר בהיותו חסר כל מושג נכון מן הטבע וכחה הגדול, הנה לבו אימה מפני כל אחד מן החזיונות המתגלים בקרבה, וכהמון מחזות הפלאים אשר התבונן במרחבי העולם, כן היה מספר העצמים העומדים למעלה מן הטבע אשר יצר לו בדמיונו, למען הצדיק את מערכת כל מחזות הפלא, אשר ראו עיניו. דת בעלת אלים רבים כזאת השפיעה לרעה על חיי ההודים, נסכה עליהם רוח הזיה ואמונות תפלות, ותשקיעם בחיי עבדות עוני ושפלות.

לא כן היתה השקפת כהני ההודים – הברמנים – על הכח השולט בעולם. בעוד אשר בתורתם הנגלית, אשר הורו אל העם, ערכו לפני העם צבא אלים לאין מספר, הנה בחובם האמינו אחרת; תורת הסתרים, אשר צמצמה מקומה רק בחוג מפלגת הברמינים, למדה אותם להביט על המון האלים רק כעל התמונות החיצוניות השונות של הסבה הראשונה. את התורה הכפולה הזאת התאמצו הברמנים לבצרה ולהאדירה משני צדדיה, כי בעוד אשר בינם לבין עצמם שקדו להחזיק את האמונה באל יחיד בעצם טהרתה, הנה מצד השני למדו את העם להאמין בהמון אלים, בחשבם את ההמון לבלתי מוכשר ומסוגל להשיג את האמונה הצרופה באחדות האלהים, ומה גם לשמרה בעצם תומה, ועל כן הליטו אותה בתמונות גסות המתרשמות בנקל במושגי ההמון. כן גם המציאו להם, הברמנים, שפת סתרים לבלי יבינוה העם, אשר רק בעמל רב עלתה בידי החוקרים כעת לבוא עד תכונתה.

בספר “וִישְׁנוּ פוּרַנַה”, אשר חֻבר בשפת סנסקריט, הננו קוראים כדברים האלה: “האלהים איננו גשם ואין לו כל תמונה, אין לו שם וכנוי ואיננו נכנס תחת גדר כל תואר והגבלה; הוא שלם תכלית השלמות, אין לו אחרית ותכלה, ואי אפשר בו כל שנוי ותמורה, כל רגש תוגה ומכאוב. אמנם יכול נוכל להגביל את עצמותו רק באמרנו, כי הוא יש והנהו עצם נצחי, ובאחת – כי הוא אלהים. המון העם ידמה כי הוא נמצא בתוך המים, או במצולות ים; בעלי השכלה משערים את מציאותו בגרמי השמים; הבוערים רואים אותו כשוכן בקרב האבנים ועצי השדה; רק החכם מכיר את מציאותו בתור נשמת העולם”. ובספר מַנֵנִירְוַנָה נאמר: “את התמונות הרבות המתאימות אל הכחות והתבונות השונות אשר בקרב העולם המציאו החכמים הקדמונים רק בעד דלי הדעת וכבדי ההשגה”. ועוד יאמר שם במקום אחר: “אין לנו היכלת למצוא איזה מושג איך לתאר את העצם הנצחי; העצם הנצחי הוא רם על כל, הוא כל יכול, כל אשר בקרב הטבע ואשר מחוצה לה העצם היחידי ההוא, אשר לא תגבילהו כל שפה, ואשר יתן רוח ושכל לכל בעלי לשון, הוא הוא העצם הנשגב… אך לא חלק נפרד ממנו, אשר אליו ישתחוה האדם. העצם ההוא משתרע על פני כל היצורים והנמצאים. הוא רוח מופשטת בלי כל מעטפה חמרית, איננו מצטמצם במקום מוגבל, איננו בעל גויה ואברים, וכל רשם הבא מן החוץ לא יתרשם בקרבו. זה הוא העצם היחידי, הזך והטהור, השלם בתכלית השלמות, יודע כל ונמצא בכל, אדון הבינה… נשמת העולם”.

הברמינים האמינו במציאות אל יחיד ובחיי הנצח אשר לנפש האדם. אפס כי דעת אלהים נמסרה אצלם מאיש לרעהו, לא בדברים פשוטים וברורים, כי אם התגלגלה בהיותה לוטה בסודות וברמזים, אשר על המקבל את הרזים להיות חכם והוגה דעות להבין את הגרעין הפנימי מדעתו. סודות תורת הברמנים נמסרו רק לאנשים גבורי רוח, אשר יעצרו כח לכבוש את יצרם, להמית בקרבם את יצרי הלב, להרחיק מהם כל חפץ ותאוה, באשר כי האושר האמתי הוא בהשתדל האדם לאַחֵד את נפשו עם העצם הנשגב, דבר אשר ישיגנו האדם רק על ידי סגופים, הנזרו מכל תאוות החיים וחפציהם, כבישת היצר והכחדת רגשי הלב, מהיות כי כל אלה מקטינים את המרחק בין העצם הנשגב ובין רוח האדם הכלואה במסגרות בית חמרה.

הדעות המרוממות על דבר העצם הנשגב ועל דבר נצחיותה של נפש האדם בהתגלגלה בשטף הדורות לבשה עליה קליפה חיצונית קשה ועכורה, אף כי הגרעין הפנימי שבה השתמר בכל טהרתו. הנה כי כן הננו רואים את סתרי התורה אשר לההודים אחוזים וסבוכים במנהגים נבערים, באגדות והזיות. הברמנים הובילו את חניכיהם אל ידיעת תעלומות הדת דרך ארחות עקלקלות ונפתלות, דרך אבני נגף ומכשולים רבים ומסות קשות אשר לא רבים יעצרו כח לעמוד בהן. את כל אלה קראו בשם “מסטירין”, אשר נפוצו בקרב כל העמים בעלי הדת האלילית בסגנונים שונים לפי טעם כל עם ועם.

ככל עמי הקדם ערכו ההודים את המסטירין שלהם במערות חצובות במעמקי האדמה, למען הסתיר את החזיון מעיני המון העם. המערות האלה היו חצובות בצורי סלע, ועל פי תבניתן, מלאכת בנינן, גדלן ומשגבן, הנן מצוינות במינן. עוד נמצאים באיזה מערי הודו היכלות גדולים שרידי ימי קדם, אשר יכילו בקרבם חדרים רחבי ידים, אולמים גדולים, וחדרי מעון לאיזה אלפים איש מכהני הדת, מפוארים בעמודי תפארת, בפתוחי הוד מעשה חושב, בפסילי אלילים, בצלמי שנהבים ותבנית חיות שדה, אשר נקדשו בקדושת אל בעיני ההמון, וכלם חצובים מסלע. בהיכל המקדש, ששמה לא יבוא כל זר מלבד הכהנים, הוצג צלם ראש האלים, אשר תארוהו בדמות מער־איש (אבר הזכרות, ובהודית: Lingam), אשר נחשב לכל בעלי הדת האלילית בימי קדם כסמל הכח המוליד והצומח. אמנם גם פרח הלוטוס נחשב בהודו כסמל כח הצמיחה וההולדה.

בארץ הודו נחלקו המסטירין לארבע מדרגות, והמדרגה הראשונה היא התחתונה שבכלן. האיש אשר חפץ להיות לכהן ולבוא בסוד סתרי הדת התחנך בעבודת הדת שמונה שנים תחת פקודת אחד הברמנים, אשר היה לו למורה דרך ולמשגיח על כל דרכיו. עתה תחל המדרגה השניה. על פי תורת מורו הברמני התחנך התלמיד בחנוכים דתיים, בצומות וסגופים, ובבלותו עתותיו בתפלה ותחנונים, וגם למד מפי מורו את חכמת התכונה. התלמיד הרגיל את עצמו לסבול סגופים קשים, אשר רק הדמיון העז אשר לעמי הקדם יכול להמציאם. בימי הקיץ, עת תלהט השמש בחומה הגדול, הושיבו אותו בתָוֶך בין ארבעה מוקדי אש, אשר להטו אותו סביב, בעוד אשר השמש הכתה בקרני חוּמה על ראשו. בעת רדת הגשם העמידו אותו ערום ויחף תחת כפת השמים, ובחורף בגבור הקור הלבישוהו בשלמות רטובות ממים, וכה התהלך בקור על פני חוץ. כאשר התחנך בכל הסגופים האלה החל לטהר את נפשו על פי המנהגים אשר נקבעו מטעם הדת הברמנית, וגם שמו עליו את דמות הצלב (שתי וערב), אשר נחשב אצל ההודים כסמל הנצח, למען קדש אותו, ואז הושם בכלא כי יתבודד לנפשו בחדר אפל, וכה התגולל בחשכה איזה ימים מבלי לשאת כל תלונה. אחרי עמדו במסה הובל המתחנך בעתותי לילה אל מערה אחת, ששם קדשו אותו בכהונתו. מנורות רבות הפיצו זהר ונגה בקרב המערה החצובה בסלע מתחת לארץ, ושם ישבו שלשה מכהני הדת, האחד בירכתי המערה מזרחה, השני – לפאת ים, והשלישי – לפאת נגב, כבאים בכחם של שלשת האלים הגדולים הנקדשים בהודו: ברַמַה, וישנו ושיבה, והמון חניכים המתעתדים להתקדש ולהסתפח אל הכהונה עוטרים אותם סביב ומשרתים לפניהם, והם כלם עטויים בבגדי השרד הנועדים ללבוש ביום חג כזה. אז החלה החנוכה, וזה מעשיה: בתחלה נערכה תפלה אל השמש, אשר כנו אותה בשם “פוּרוּש”, אשר הוראתו “נפש החיים”, או ניצוץ אחד מרוח התבל “בְרָהַם” (ברהם הוא האלהות היסודית אשר ממנה נאצלה האלהות המשולשת: ברמה וישנו ושיבה), ואחרי כן הקיף המתקדש את המערה שלש פעמים סביב. אז יובילו אותו דרך שבע מערות אשר בהן שוררת חשכת אפלה, ובין כה וכה והמון הכהנים הנאספים השמיעו קול נהי, המורה על בכי מַגַדֶוָה (האל הגדול) הבוכה על שיבה אשר נאבד ויעלם ממנו. מדי לכתו בתהלוכות החשכות, אשר בתחתיות הארץ, הפילו עליו הברמנים המסתתרים במחשכי המערות אימה ופחד, בהשמיעם ממקום מחבואם המית בכי, ובהציתם פתאום מוקדי אש, ויתחפשו בתמונות איומות ומבהילות, רק למען אַיֵם את התלמיד הבא להתחנך אל הכהונה. בהגיעו אל המערה האחרונה הריעו הכהנים בשופר הקדוש העשוי משבלולי חמטים, ולקול תרועתם נפתחה דלת לוחותים (בעלת שתי כנפים), והתלמיד המתקדש בכהונתו בא אל תוך אולם רחב ידים, אשר אור גדול מעַור עינים מלא את כלו. האולם היה עדוי בעדי תפארת, באבנים יקרות ובכל צעצועי הוד, מלא פסילים ותמונות חצובות מאבן או ממתכות, אשר בצלם דמותם הם מכונים אל איזה רעיון וכונה ממסתרי הדת, וריח נחוח מכל מיני בשמים וקטרת סמים מלא את הבית. האולם המפואר הזה רומז על גן־העדן, ובשם הזה נקרא בפי הברמנים, בעוד אשר מערות המחשבים, אשר עבר לפני בואו הלום, רומזות על הגיהנום. המתקדש לטש את עיניו על המזבח העומד בתוך האולם, ויבט אליו זמן רב בלי היסח הדעת ויחכה עד אשר ירד האלהים וחדר בתוך הלשון היוקדת על פני המזבח. ולא יפלא עוד בעינינו כי לרגלי לבת רוח הדמיון, אשר התלקחה בלב רבים מן המתקדשים על ידי התחבולות המלאכותיות אשר עֻבד בם, דמו באמת לראות את דמות ברמה היושב על פרח הלוטוס, ולו ארבעה ראשים וארבע ידים, המורות על ארבעת היסודות שמהם נברא העולם ועל ארבע רוחות השמים, ובידיו הוא אוחז את סמל דמות הנצח והשלטן – העגול והאש.

עתה כלתה חנוכת הכהן המתקדש, אשר נחשב כעת כאלו התחדשה רוחו בקרבו וכמו נולד מחדש. ככלות כל אלה הלבישו אותו בגדים לבנים וישימו על ראשו מצנפת קדושה (Tiara) ואבנט קדוש, וגם שרטו על מצחו את הסמל הקדוש דמות שתי וערב ועל חזהו את התמונה הקדושה T. לאחרונה גלו להמתקדש את השם הקדוש והמעולף במסוה תעלומה, אשר הכיל בקרבו את סוד כל הבריאה, את היסוד המשולש שממנו התרקמה המציאות הנגלית, והוא השם “אוּם”, אשר על פי הסודות הנעלמים הכלולים בו הוא מורה בשלש אותיותיו על שלשת הכחות של העצם הנשגב, כח היוצר, כח המקַיֵם וכח המחלה, אשר התגשמו בשלשת האלים ברמה וישנו ושיבה; סמל דמות השם הקדוש הזה היתה תמונת המשולש השוה בכל צלעותיו. אל השם הזה יחסו הברמנים כח פלא, ואם רק יבטאו אותו עם כל הכונות הלוטות בו תתחוללנה פרעות עצומות בעולם, כי אז תרגז הארץ, שפרירי שחקים יגועו יתנודדו וכל מלאכי המרום יתחלחלו ירעדו מאימה ופחד. על כן הנה הותרה להברמנים רק לשום בו מעינם ולהגות בו בסתר לבבם מבלי לשאת אותו על דל שפתם. וכה הסתירו הברמנים את השם הקדוש הזה מאת כל זר אשר לא מבני חברתם, עד כי המגלה אותו כדת הומת במצות נשיאי הכנסיה. בכלל הכיל השם הזה בקרבו כפירה והכחשה ברבוי אלים וכעין הודאה באחדות האלהים, במציאות כח אחד מקורי השולט בכל הטבע. כפי אשר נתאמת באותות גלויים, הנה תכלית כל מסתרי הדת אשר השתררו בכל עמי הקדם והדתות העתיקות היתה רק להורות את האמונה באל אחד ובמציאות הנפש וקיומה הנצחי.

פה הזכרנו כי דמות הצלב היתה קדושה לההודים כאשר לכל עמי הקדם. החכם האנגלי הֶקֶרְטוֹן הוכיח על פי כתבי קדמוניות, כי יסוד הדבר ושרשו הוא בהשקפת הקדמונים על הטבע וכחותיה. הם ראו בכל המציאות וחיי הטבע שבע תכונות או יסודות, והם: 1) כח המושך. 2) הדוחה. 3) כח המקיף, או כח הסובב במעגלה. 4) האש. 5) האור. 6) הקול. 7) החמר. האש, לפי השקפת הקדמונים, הוא הכח הראשי בעולם, וממנה תוצאות לכל מעשה ופעולה בחיי הטבע, על כן היתה האש למרכז כל הכחות. ובכן הנה האש היא היסוד הרביעי או התיכון והמרכזי בקרב שבעת היסודות של המציאות, ועל דרך רמז צירו אותה בדמות שתי וערב המוצג בתָוֶך בין ששת היסודות הנותרים, שלשה מימינו ושלשה משמאלו; שלשת היסודות מימינו והם כח המושך, הדוחה והסובב, הם – כחות מפשטים נובעים מן העולם הרוחני, והם בבחינת האור העליון; ושלשת היסודות משמאלו הם – יסודות חמריים בבחינת חשך. דמות הצלב מורה, כי מן הנקודה המרכזית שבקרבה נמשכים בקוים ישרים כח ופעולה לארבע רוחות העולם, וממנה שופעת השפעה בלתי נפסקת לכל אפסי הבריאה. המצרִים הקדמונים הקדישו את תמונת הצלב עוד מטעם אחר נוסף לזה, והוא כי תמונת השתי וערב היתה להם לקנה המדה למוד את גובה המים בעת הציף הנילוס את מימיו על פני הארץ. הם תקעו באדמה על שפת הנילוס מוט מוצב בנטית יושר־האנך, ועוד לקחו לוח של עץ שנקוב חור בתוכו וישימוהו לרחבו, בהכניסם את המוט הזקוף בחור הנקוב אשר בלוח העץ המושכב בנטיה אופקית. לוח העץ המושכב על פני המים עלה וירד לפי מצב גובה המים בנילוס, ובכן הנה על ידו ידעו את מדת גובה המים, ועיני כל יושבי מצרים היו נשואות אל השתי והערב הזה לדעת את גובה המים ביאור, ועל פיו ידעו אם תהי שנה מבורכת או שנת רזון. לאט לאט הקדישו והעריצו בקדושת מרום את תמונת השתי וערב, כאשר גם קדשו את הנילוס, אשר בו תלויים טוּבם ואשרם בכל שנה ושנה, וייחסו אל השית־וערב גם תכונות פלא לשמור את כל הנושא אותו מכל פגע רע ואסון. המצרים שמו על צוארי ילדיהם וחוליהם תבנית צלב, או, בשפה יותר מדויקת, דמות האות T ועל קצהו מודבקת טבעת עגולה (Cruxanstata). את התמונה הזאת, עשויה מעץ או ממתכות, שמו גם בארונות החנוטים, ונחשבו להם כקמיעות, אשר כח פלאי יצוק בהן. פסילי האלילים אמון ומוּט, אשר שרדו אלינו מן המצרים הקדמונים, מתוארים בדמות איש האוחז בידו תבנית שתי־וערב. הכהנים במסתרי דתם לקחו את התמונה הזאת כסמל חיי הנצח. כן נמצאו בעיר בֶנַרֶס ומַתוּדָה בתי תפלה הבנויים בתבנית שתי וערב.

מארץ הודו עברה תורת התעלומה ארצה מצרימה, ושם התרחבה עוד ותוסף בעוזה ואונה. הכהנים במצרים עוד הכבידו את תלאות המסה על כל הבאים להתחנך בסודות הדת. מלבד הצומות הרבים בעלי תשע מדרגות, זו למעלה מזו, נתנסה המתחנך במסות קשות, באש במים וברוח. מארץ מצרים עברה תורת רזי הדת ותתפשט אל כל ארצות אזיה ואירופה, מארץ יון ועד סקנדינביה, ובכל מקום אשר שמה קן לה הנה מטרה אחת ותכונה אחת לה; תעודתה ללמד ליחידי הסגולה על ידי סודות ורמזים את האמונה באחדות האלהים ובחיי הנצח של נפש האדם. ממסתרי הדת הנודעים לשם בארץ יון נחשבו מסטירי דיוניזוס והמסטירין אשר הוחגו בעיר אֶלֵיזִינָה.

1. מסטירי דיוניזוס. המסטירין האלה נחלקו לשני סוגים, למסטירין הזעירים ולמסטירין הגדולים. המסטירין הזעירים הוחגו בכל שנה ושנה בראשית ימי הסתיו בעת אשר היום והלילה שוים במדתם, ובהם השתתפו נשים הנושאות על צואריהן צלמי מער־איש (אבר הזכרות). החוגגים הקריבו על מזבח דיוניזוס (אליל היין) חזיר, ויאכלו את בשרו. אז שמו הנאספים את פניהם ללכת אל ההיכל הבנוי לשם דיוניזוס, בלכתם הלוך ורקוד, ויפזזו ויכרכרו מחולות של מצוה. לפני התהלוכה נשאו ממבחר פרי הארץ בסלי זהב, ואחריהם נהרו נשים נושאות על צואריהן צלמי מער־איש, מטות ארוכים בידיהן, ואת ראשן עטרו בציצים סבוכים, אשר נקטפו מן הצמחים המקודשים לדיוניסוס, ואחריהם כל המון החוגגים לבושים בדי אשה, ובלכתם חגו ונעו כשכורים ויתראו כהלומי יין. בעתותי הלילה ערכו לפני היכל דיוניזוס מחזה שעשועים, אשר תכנו היא האגדה הידועה על דבר האליל בקבוס אשר נרצח בידי הענקים. האיש הבא להתקדש בקדושת דת דיוניזוס השתתף בעריכת המחזה, בעמדו במקום האליל דיוניזוס.

המסטירין הגדולים נערכו אחת לשלש שנים. בליל התקדש החג הביאה אשת הכהן הראשי איל לקרבן על מזבח האליל. הכהנית הזאת עמדה הפעם במקום אשת בקכוס, ובתור אלילה ישבה על כסא כבוד רם ונשא, וכל הכהנים והכהנות אשר באו לחוג את החג השתחוו לה ויקראו בקול: “ברוכה את, גברת, הננו מקדמים בתודה וברכה את אור פניך, אלילה נאורה!” החניך החדש אשר בא להתקדש בכהונת דיוניזוס התנסה הפעם במסה משולשת, באש במים וברוח, למען הטהר ברוחו ונפשו, כפי המסה אשר בארנו מדי דברנו במסטירין של ההודים. ואחרי אשר עמד במסה הודיעוהו את מסתרי הדת. לאחרונה הלבישוהו בבגדים תפורים מעור צבי, וישימו על ראשו נזר מקלעת ענפי הדס, והם הביאוהו אל היכל האליל פנימה.

2. מסטירי אליזינה. המסטרין האלה הוחגו לשם האלילה דמטרה בעיר אליזינה במדינת אתיקה. גם הם נחלקו כמרבית המסטירין הנהוגים בקרב העמים הקדמונים – למסטירין גדולים ולמסטירין זעירים. אלה האחרונים נחשבו רק כהכנה קודמת אל המסטירין הגדולים, ואָרכו כתשעה ימים. בהם לא נערך כל מחזה מיוחד, החוגגים לא נתנסו באיזה מסה, כי אם התאמצו לטהר איש איש את לבבו ורוחו לפני האלילה הגדולה, בהתודותם על עונם ומעלם, ויקריבו קרבנות על מזבח האלילה. בטרם החלו המסטירין הגדולים הכריזו לפני העם, לאמר: “סורו נא מן המחנה כל אלה אשר אין את נפשם להתקדש בקדושת רזי דת האלילה”. האיש אשר נשאו לבו לבוא בסוד המסטרין התיצב לפני הכהנים ערום ויחף, כמו הראה לדעת בזה, כי הנהו דל וחדל אונים וכל עזרה רחוקה ממנו, והנה הוא נכנע מפני רצון האלים ושלטונם. אז הלבישו אותו עור עגל, וישביעוהו לבלי הגד לאיש את אשר יראה ואת אשר ישמע בכל ימי התקדשו במסטירין האלה. אז שאלוהו “האכלת לחם?”. “לא” – ענה המתקדש. – פְרוֹזִירְפִינָה (אלילת השאול) לא תשוב עוד על פני הארץ, יען כי טעמה מפרי עץ השחת; אדם הראשון ירד ממרום מדרגתו לרגלי אכלו מפני הארץ. אמנם שתיתי את כוס מסך שקוי הקדש, גם אכול אכלתי מפרי העץ אשר בסל המוגש אל צֶרֶרָה (צררה ודמטרה אחת היא), רבות יגעתי, רבות תלאות סבלתי בשכבי על היצוע הערוך למעני", זאת אומרת, כי הושם בכלא, ששמה הביאו את המתקדשים והמטהרים במשך עת בואם במסה. אחרי כן עוד התנסה במסות שונות, כפי המסות אשר בארנו למעלה, ואחרי כן הכניסו אותו אל היכל הקדש הבנוי לשם האלילה דמטרה, ששם הוצג פסל האלילה ומנורות רבות הפיצו אור גדול סביבותיו, למען יתבונן אל צלם דמות צררה החצוב מאבן.

לפי דברי הסופרים הקדמונים הנה המסטירין אשר נערכו אצל היונים היו מכֻוָּנִים יותר למטרה מוסרית מאשר למטרה דתית, ובבחינה הזאת הצטַינו על פני המסטירין של ההודים והמצרים אשר עורכיהם שאפו למטרה דתית ולפעמים גם למטרה מדינית, למען האדיר את שלטונם בדעת הקהל. עת התיסדות המסטירין היתה ימי התחיה והתעוררות הרוח לעם היוני. החכמה יצאה מרשות יחידי סגולה ותהי לקנין לכל העם, ואז התעורר העם לחדול מהקדיש את הטבע החיצונית ולמצוא איזה דבר המרומם ונשגב גם על פני הטבע, להקל בכבוד הכחות הגסים והפשוטים מפני קדושתם של הכחות הנובעים מעולם מוסרי ורוחני, ותחת רגש ההוד והיופי אשר משל עד כה בתחום הדת היונית שלטון גבוה, לקח עתה מקומו רגש המוסר, אשר היה לנפש החיה בתוך המסטירין.

מכל המסטירין אשר נערכו בארץ יון נכבדו ונתקדשו בעיני העם המסטירין אשר הוחגו בעיר אליזינה, ששם נערכו חזיונות נעלים לשם קדושת הדת ולשם הרעיון הצפון בה. עבודת המסטירין האלה נפוצה מאד בקרב העם ותהי לדת השולטת מטעם שלטון הארץ באתונה. הסופרים היונים הקדמונים מדי דברם בהמסטירין האלה יספרו, כי אלה אשר באו להתחנך ולהתקדש אל העבודה הזאת נתנסו במסה אשר הצטינה בתכונתה, לא להקשות את האדם ולעשותו מוצק לשאת תלאות וסגופים, כי אם לרומם את הרוח והנפש, וימי המסה הוחגו בחגי תפארת, עד כי גם תקופת החנוך וההתקדשות נחשבה כנקודת הרום בחיי הדת. התנאים שדרשו מאת החברים הבאים להכנס במפלגת חסידי הדת, הם: כי יהיו בעלי לב טהור, רחוקים מרשע ועול, וזכים מכל עון עשוי בצדיה. כפי הנראה לא הטיפו להמתחנכים והמתקדשים האלה איזה לקח ותורת דת מבוארת בדברים ברורים; רק המחזות הערוכים לפניהם עוררו בלבם הגיון ובינה, ויכינו את רוחם להתפעלות וחבת דת. בתחבולות שונות עוררו את רוח המתחנכים להתלהב למראה המחזות הערוכים לעיניהם ולחכות ברגשי כליון נפש וגעגועים עד מלאת ימי קדושתם וטהרתם, וכפי הדעה אשר השתררה בחוג בעלי המסטירין האמינו, כי במדה אשר ימי החנוך וההתקדשות הולכים וקרובים אל קצם, בה במדה תרד דעת המתחנכים, וכן תתרחב ותתעמק השקפתם במקצע של העיון הדתי אשר לפניהם. המחזות הרבים, אשר היו מֻכָּוִנִים כלם לנטיה אחת ידועה, שנערכו לעיניהם, והצומות הרצופים – פעלו את פעולתם להלהיב את דמיון המתחנכים ולתקוע בלבם השקפות חדשות. ידענו כי במלאת ימי חנוכם צמו המתחנכים לאחרונה במשך תקופת ימים קצובה, ואחרי כן נסעו כל בני המפלגה יחד ויעברו בדרך העולה מאתונה עד אליזינה במסלת הקדש, אשר היכלי קדש לרוב הוקָמו משני עבריה לארכה. אז החלו לחפש בחשכת הלילה בחרבות אליזינה את האלילה הנאבדת, ואחרי כן נכנסו כלם אל תוך היכל גדול, אשר מנורות אור לרוב הפיצו קרני זהרן בקרבו. פה נערכו לעיני המתחנכים מחזות גדולים רבי תפארה ומלאי מלאכת מחשבת, אשר במשגב תפארתם התרַשמו בלב הרואים החניכים החדשים הבאים להסתפח אל מפלגת חסידי הדת, ובעת ההיא ינתן הרשיון להחניכים החדשים לגעת אל פסילי האלילים ואל כל כלי הקדש ולנשק אותם. עתה הגיע קץ המחזה, החניכים החדשים נשבעו שבועת אמון אל האלילים ואל תורתם המעשית, ובזה תמה עבודת חנוכם וקדושתם.

לפי מושגי היונים בני הדור ההוא, הנה האיש אשר השתתף בעבודת אלהים כמו זאת נתכפרו לו כל עונותיו, אשר חטא עד כה איש כזה אשר הואל לחקות את מעשי האל הנה הוא נעשה לו כשותף במעשיו וארח מפעליו, ולרגלי הדבר הזה הוא מתקרב מאד אל האלהים, ובא אתו במסרת ברית מיוחדת, הנועדה לאוהביו ובחיריו, ומן הרגע ההוא והלאה נחשב לו כאלו בחר ללכת בארח חיי מוסר, אשר ישגבו וירוממו את בעליהם. כל עין בוחנת תכיר בנקל את היתרון הרב אשר לעבודה הדתית הזאת על מנהגי הדת הרשמית אשר מִלְאוּ בהיכלי האלילים. ביחוד נכבד הענין מצד אחר, באשר כי פה הונח יסוד חדש למסרת ברית דת הכרותה בין האל ובין עובדיו. פה הנה הקשר המאחד את האלהים מצד אחד עם בני כנסית הדת מצד שני, איננו לא קרבת משפחה וגם לא ענינים מדיניים משותפים, כי אם קשר מרומם ונעלה בערכּו מזה – חרצובות חיי רוח המשותפים לכל בעלי הברית. לחברים במפלגת החסידים בעלי המסטירין בעיר אליזינה נתקבלו כל היונים בלי הבדל המצב ומקום המולדת. איש זר בהחלט לבני המפלגה, אשר לא נולד ולא נתגדל אתם יחד, והנה נשאתהו רוחו להכנס בקרב החוג הזה ברצון לבו הטוב, בקבלו עליו באות נפשו את כל ענויי הגוף והנפש, ההתאמצות והיגיעה הרבה, הפרישות והנזירות מחיי העולם – בעשותו כל אלה והנה הוא חבר נאמן בקרב בני מפלגתו החדשה. בארח כזה הופיעה לעינינו על מסלת ההיסטוריה היונית חברה מסודרת בעלת מטרה נכבדה ונשגבה, אשר חבריה עוברים בנקל את קוי הגבול המפרידים בין עם לעם ובין ילידי ארץ אחת לאחרת, כמו נמחו כליל הקוים המלאכותים אשר בדה לו האדם בדמיונו, וכל אחד נאחז ומתאחד עם בני החברה אחיו־לדעה, מאשר כי כלם כאחד הפנו את לבם ברצונם החפשי אל הדעה האחת המאגדת אותם באגודתה. הדמיון השורר בין עדת חסידי היונים בעלי המסטירין ובין בעלי הכנסיה הנוצרית הוא גלוי וברור לעין, עד כי אין הדבר צריך להרחבת דברים. מתנגדי הדת הנוצרית והמערערים עליה בתקופת ימי עלומיה החליטו, כי בקרב מפלגת חסידי היונים בעלי המסטירין כבר נצפנו כל האמתיות הנשגבות וכל תורת המוסר אשר הופיעו והתפשטו על ידי הדת הנוצרית. את השפעת המסטירין הננו מכירים גם בקרב מפלגת האסיים, אשר נולדה בישראל לרגלי התוַּדעות היונים אל העברים בלכוד אלכסנדר הגדול את כל ארצות אזיה, והתרבות היונית נסכה את רוחה גם על אדמת יהודה. ועוד נרחיב את דברינו על אדות הענין הזה בבואנו לכתוב את תולדות הדת ההודית, אשר משם נפוצו המסטירין אל כל העמים.

עוד מין אחד של מסטירין חגגו היונים בראשית ימי החרף לכבוד האלילה דמטרה או צררה, אשר לפי אמונת היונים נתנה ליושבי ארץ חוקים טובים המיוסדים על עבודת האדמה ומשפט הרכוש, ונקראו בשם “Tesmophoren”, לאמר: חג החוקים, ובימי החג הזה נשאו הנשים החוגגות על צואריהן לוחות קטנים, אשר עליהם חרותים חוקי דמטרה. החג הזה הוחג במשך שלשה ימים, ובו לקחו חבל רק הנשים, בעוד אשר על האנשים נאסר מטעם הדת לגשת אל העבודה הזאת, ואלה מן הגברים אשר הזידו לבוא אל היכל האלילה בעת החגיגה הומתו בלי חמלה. כל אחת ממפלגות העם אשר בעיר אתונה בחרה לה שתי נשים כצירות שלוחות בשמה לחוג את חג החוקים. הנבחרות צריכות היו להיות בעולות בעל (לא פנויות), מצוינות ביושר הנהגתן, ואשר נולדו מהורים החיים יחד חיי משפחה (לא ילדי זנונים). טרם נגשו להשתתף בחגיגת החג נפרדו הנבחרות מאנשיהן במשך תשעה ימים. חגיגת החג הזה על פי כונתה העצמית התיחסה לא רק אל עבודת האדמה, כי אם גם אל חיי השלום והאחוה אשר בין איש לאשתו, דבר אשר לפי אמונת היונים הוא נתון תחת שלטון דמטרה והשפעתה. הנשים החוגגות ערכו מחזה, אשר הרעיון הצפון בו מקביל אל האגדה המסופרת על דבר האלילה דמטרה ופרוזירפינה בתה, אשר לקחה פְלוּטוֹן וימשכנה אחריו אל שאול תחתיה. בצררה הבוכיה על בתה אשר נעלמה ממנה, כן הורידו נשי אתונה דמעה על נר האהבה אשר כבה ונעלם, וכאשר תשוש לאחרונה צררה משוש בהגיחה אל פיה את כוס התנחומים אשר הגישה לה “Bauba” אשת דיוניזוס, כן תשמחנה הנשים החוגגות באחרית המחזה בהופיע לפניהן אשה בדחנית בקיאה במעשה שחוק ולצגות לבַדח את דעתן במהתלות ובעקימות פניה.

הדת והפלוסופיה. ובעת אשר מסתרי הדת הרוו את צמאון החרדים בעלי רגש חסידות, המשתוקקים לדבוק באלהים בכל לב ונפש ומתגעגעים בכל חום נפשם המלאה רגש חסידות והתפעלות דתית אל עולם רוחני גבוה מעל גבוה, הנה בעת ההיא בעצמה כבר צמח והתפתח בשכלם ובמחשבתם של היונים צרך רוחני ממין אחר, צרך מחקרי־דתי הנוטל על בעליו, אם רק הם שואפים למלא את חסרונם הרוחני, לאחוז באמצעים אחרים ושונים בהחלט מן האמצעים האמורים למעלה. הדת היונית, כפי אשר בארנוה, איננה כוללת בקרבה מערכת תורה ומצוות, יסודות ועקרים. בה אין כתבי קדש, חקר דעת אלהים ותורת דת ערוכה על פי שיטה אחת, אשר כל חלקיה מתאימים זה לזה. בהתעורר רוח העם היוני לחיים חדשים, חיים שכליים מלאי בינה וחקרי דעת, אז הרגיש כל איש בלבו את הצרך הרוחני לבאר לנפשו את מערכת סדרי העולם, בנינו ותולדת יצירתו, מוצא כל יצורי תבל ומקור מחצבת האדם, אז נגלתה הדת היונית במלא ריקותה ועניות דעתה, בהיותה חסרת כשרון ונבערת מדעת לפתור את השאלות המוצגות לפניה, ולמלאות את צרכי רוח המחקר והדעת, אשר מלאה אז את לב הדור המשכיל והשואף לדעת. האדם מעודו בקש למצוא מאת הדת מענה נכון על כל שאלותיו במקצע הזה, ובכן הנה כל דת אשר איננה מוכשרת לענות תשובה מספקת על כל השאלות האלה, או אשר תסתלק בהחלט מפתרון השאלות האלה, כמו למשל דת בודהו, אשר תביע את רוחה בנטיה שלילית כזאת, או כי תזיד להשמיט את המכון אשר מתחת להשאלות האלה, דת כזאת היא מסתכנת נפשה, וכמו היא מכחדת ומאבדת את עצמה בשתיקתה. אם הדת, מקור כל קדשי הרוח לבני האדם בארץ, היא עניה וריקה מתורת דעת, אשר תבאר לאדם את מוצאו ויצרתו ואת הרתוקה אשר בה רֻתקו כל יצורי תבל יחד, הנה במקרה כזה יפנה האדם לבקש לו תורה ודעת ממקור אחר, ואז תחדל הדת מהשפיע על השקפותיו ומערכי דעותיו, או כי תפנה לה במסלה אחרת עוד גרועה ומסוכנת מזה, כאשר נטתה דת בודהו. בעלי ברית הדת הזאת, בהעדר להם כל תורה ודעת לפתור להם את השאלות המנקרות את מוחם, אחזם שבץ רוחני, אי־הרגשה שכלית ואפיסת תנועת הגיון מחקרי.

המקרה הקשה הזה אמנם אי אפשר היה שיקרה את היונים, ובבחינה הזאת היה גורלם טוב מגורל יתר העמים. אחרי ההתעוררות העצומה, אשר הקיצה את בני היונים מתרדמתם הרוחנית הנסוכה עליהם כעל יתר העמים הקדמונים, עת אשר החלו אלה הראשונים לחפש ולתור בעינים פקוחות אחרי הסבה הראשונה לכל הנמצאים בתבל, מבלי להסתפק עד מה, כי איזה משטר נכון ומתמיד שורר בממשלת הטבע, ובנסותם לכַוֵּן מפתחות שונים, אולי יסכון אחד מהם לפתוח את המסגר אשר הושם על תעלומת חידת העולם – הננו רואים, כי גם הדת בעצמה הכירה כי צדקה העת בתביעותיה ותנסה גם היא את כחה וחכמתה להקים על רצפת האגדות המיתולוגיות הנושנות בנין של הגיון דעת ותבונה, לבאר על ידו את מוצא התבל ויצוריה ולפתור את חידת הבריאה. המטרה הזאת היתה לעיני מפלגת המשוררים ההולכים בשיטת אוֹרְפִי. המשורר היוני אורפי, אשר באמת הננו רואים בו יותר יצור מיתולוגי יליד האגדה מאשר יצור היסטורי ממשי, המשורר הקדמוני הזה, אשר לפי האגדה היונית משך אליו בקסם שירתו את לב בני האדם וגם את חיות השדה, ירד שאולה להעלות משם את אשתו אשר טרפו אותה מבין זרועותיה, ויתבונן אל דרכי העולם התחתון אשר בתחתיות הארץ. מפלגת המשוררים היונים הנקראת על שמו שמה לה למטרה לפתור חידות תעלומה הדורשות עיון עמוק, בהתאמצה לברר וללבן גם את טבע האלים ותכונתם גם את הגורל הצפוי לנפש האדם באחריתה. מפלגת המשוררים האלה התבצרה על בסיס נכון, בשאפה לאַמֵּץ ולקַיֵם את דעתה כי ציאוס הוא האל היחיד, שגיא ורב כח וראש לכל יצורי תבל; בדמות האל היחידי הזה יכולה היתה הדת היונית להכיר ולמצוא כעין דוגמה המַּקְבֶּלֶת אל האמונה באחדות האל. “ציאוס הוא ראשית הכל, ציאוס – נקודת המרכז, ציאוס הוא יוצר ומחולל כל. בעצמותו של ציאוס כלולה תמונת זכר ונקבה גם יחד, הוא יסוד הארץ ומאורות השמים הוא נשמת הכל, הוא יסוד כל איתני תבל ומקור כח האש, הים השמש והירח – מעשי ידיו. ציאוס הוא מלך התבל, יוצר כל היצורים, הוא הכל וממנו הכל”. כמו כן יציגו בני מפלגת המשוררים האלה את האליל דיוניזוס בראש מערת יצירת העולם. האגדה היונית המספרת איך נקרע האליל דיוניזוס לקרעים ויעל על המוקד, ואת אפרו הפיצו על פני כל העולם, – היא גם תביע לנו בדרך רמז ומליצה את הדעה הנשגבה, כי ישות כל הנמצאים, כל הויה וכל חיים, – נובעים ממקור חיים אחד, מכח־פעולה אחד מרכזי. הסופרים היונים האלה, בשאפם להתאים אל ההכרה הפנימית שהתגברה אז בלבות היונים, כי על כל איש פרטי מוטלת האחריות בעד מפעליו, תארו לפני העם בצבעים בהירים את מערכת הסדרים השוררים בקרב הגיהנם, ואת מצב הנפשות המעֻנות והנענשות שם, וכמו כן ערכו לפני הקהל את דרכי גלגולי הנפש, אשר על נפשות החוטאים להתגלגל ולעבור בהם. אכן כבד מאד להגביל את מדת ההשפעה אשר השפיעה התורה הזאת על רוח בני הדור ההוא; היא אצלה מרוחה על סופרי מחזות־התוגה (Tragiker) שקמו בדור ההוא, אשר שאפו לחדש ולהמיר את הדעות והאמונות המשתררות ברוח בני דורם, ותעודדם לסַגֵּל להם תכונה מוסרית; היא התנכרה גם בתורת הפלוסוף היוני אפלטון, ודעותיה נקלטו גם בתחומם של המסטירין, אשר מצאו להם מקום בדת היונית. לרגלי תגבורת התורה האת והתפתחותה הכבירה הופיע בגבול הדת היונית חזיון חדש – מטיפים נודדים, העוברים מעיר לעיר בכל רחבי המדינה, ובכל מקום בואם הטיפו באזני העם תוכחת מוסר לעוררם לשום לב אל דרכיהם, למען הציל את נפשם מן המוסר הקשה הצפוי להם בעולם הגמול בעד מעלליהם הרעים. ומה מאד מזור החזיון, כי עם כל שאיפתם למטרה מוסרית נכבדה, השתמשו מטיפי הצדק והמוסר במלאכותם גם בתחבולות קסמים ידועות, תחבולות קסם, אשר תעודתן להטות את לב העם ללכת בדרכי מוסר ותום, למען הצליח את נפשם בעולם הבא. האנשים האלה שאפו להגיע אל נקודת האמת באמצעים נלוזים ועקלקלים, אשר אינם מְאַמְתִים את התוחלת המקֻוה מהם. גם בזה הננו רואים אות, כי צללי האמונות התפלות בורחים יותר מאבוקת החכמה וההשכלה, מאשר מגר הדת אשר בידי אדירי אמונה.

אולם כמו מראש נועד, כי לא בארח כזה יצאו לפעלם התקונים הנחוצים להעשות בדת היונים. הדת היונית המחודשת, אשר קבלה עליה צורה יותר מתוקנת בעת המאוחרת, נערכה ונתקנה לא על ידי כהני הדת, כי היא פרי עבודת הגיון לב פלוסופים. ואם כי איזה ענף מתורת הפלוסופיה היונית נטה בדרך שלילה, ומגמתו היתה להרוס ולקעקע את ארמון הדת, בהיות כי בדור ההוא רבו בארץ יון המתפלספים מוכי השפק הנוטים לכחש וכפירה דתית, אשר ירו חצי לעגם אל כל האמונות והדעות שנקבעו בתחומה של הדת, וכמו כן היו אנשים כאלה אשר חשבו כי לא יוכל האדם להחליט איזה דבר ברור על דבר האלים, כאשר נמצאו גם אנשים בעלי השכלה נסיונית, אשר חשדו את הכהנים ומושלי העם, כי הם אשר בדו את הדת מלבם לחפץ בצעם ותועלתם, – ובכל זאת הנה בכללה היתה הפלוסופיה היונית בעלת נטיה חיובית גם בנוגע לחקירות הדת, בשאפה תמיד לאַמֵּת את הדת ולבצרה על יסוד שכלי והגיוני. על מסלת התנועה הגדולה הזאת, תנועת הרוח של החברה האנושית ומבחר כחותיה השכליים, עבדו גם החוקרים והחושבים הגדולים אשר חיו בארץ, כסוקרטוס, אפלטון, אריסטו ומרעיהם, ויוגיעו את מוחם לפתור את אותה החידה ההיא עצמה, אשר ענינה את לב נביאי ישראל והעסיקה את מוחם, ובלכתם בעקבות אלה האחרונים יצרו גם הם מושג נכון משלטון אל יחיד, אל טוב וחנון, בעל יכלת ורב דעת ובינה לאין גבול ותכלית, מקור כל יופי ותפארת, יוצר ומכלכל תבל ומלאה, אל אדיר ונצחי, אשר מפניו יחלפו כל אלילי הגוים חדלי האון והמתנודדים במצבם חליפות, אשר השתררו לפנים ברוח בני האדם. בבחינות רבות מעניני הדת היו בתי מדרש החכמה בארץ יון כחלוצים העוברים לפני הדת הנוצרית לפנות לה הדרך, כאשר הסכינו לעשות אלה מן היהודים אשר נתרחקו מהיכל מקדשם, מרכז הדת שלהם, אם מפני סבות מדיניות או אקונומיות, או כל עם היהודים אחרי אשר שמם בית מקדשו וגלה מארצו, – לבצר את תקומת הדת על יסודות חדשים בלי כל מנחה וזבח, בהעמידם את עיקרי הדת על רגש החסידות, על עבודת הלב והמחשבה, ועל מצוות מעשיות, – כן עשו גם היונים, אחרי אשר נקעה נפשם מעבודת האלילים הערוכה בהיכלי הקדש, ואחרי אשר נקלה כבוד האלילים וערכם ירד בעיניהם עד מאד; הם יסדו להם אגודות ועֵדות קטנות, עדות אנשים גדלי דעה החותרים בכל רוחם ויצרי לבם להגיע אל נקודת האמת, תחת פקודת טוּרים חכמים, אשר הורום דרך תבונות וחקרי חכמת אמת. כן נוסדו בתי מדרש, אשר בהם הורו פלוסופי יון לקהל חברים המקשיבים לקולם פלוסופיה וחקרי דעת, אשר בהם נכללו גם חקירות רבי עיון על דבר האלהים ודתו השכלית והמוסרית, כפי התולדות המחויבות מהיקשי השכל ומופתי הפלוסופיה. נאומי הפלוסופים אשר השמיעו בבתי מדרשם היו לדוגמה ולמופת להמלומדים הנוצרים המערביים בראשית ימי התקופה הנוצרית, אשר שאפו לחבר על פי תכנית נאומי הפלוסופים את דרשותיהם אשר דרשו בבתי התפלה, ובכלל את לקחם הדתי. איזה מן העומדים בראש בתי מדרש הפלוסופים בארץ יון העמיסו על שכמם משמרת עבודת רועים ומנהלים לבני עדתם, בהיות עיניהם צופיות את הליכות חברי העדה, ובהשתדלם כי יתאימו חייהם המוסריים, מנהגיהם ועלילותיהם אל מוצא פי תורת המוסר וכפי אשר הבינה האמתית דורשת מאת כל משכיל על דבר אמת.

בארח כזה הופיעה על אדמת ארץ יון, אחרי אשר חדל מהיות להיכלי האלילים כח השפעה על חיי העם, – היצירה הדתית ההיא, אשר באמת תוכל להקָּרא בשם הדת השניה והחדשה של היונים. והדת הזאת, דת הבינה והשכל, נסכה את רוחה על בחירי החכמים והמשכילים גם בממלכת רומא הרחבה, ותתיצב על מפתן תקופת התפשטות הדת הנוצרית מלובשת בתמונת דת הבינה והשכל, ותשתרר ברוח כל משכילי הדורות ההם. בתקופה האחרונה מימי התפתחותה צעדה הדת הזאת צעדים גדולים קדימה להתקרב אל היהדות, בהדמותה אליה בפנות רבות מצדה העיוני, כן בלקחה הזך על דבר העצם הנשגב והכח היחידי השולט בעולם, וכן בצמצמה את הרעיון והמחשבה בחוגה של תורת המוסר ובחיים המתוקנים של האיש הפרטי; ועל פי סגולותיה אלה, כאשר גם בתמונה החיצונית של ברית הכנסיה אשר לה, היתה כעין הכנה קודמת אל דת צרופה אשר תכנה אמונה באחדות האלהים. אז היתה דעת הקהל במפלגת הנאורים, ההולכים בעקבות ההשכלה היונית, אשר בקרב כל העמים, עומדת על נקודת פרשת הדרכים, אם לקבל את היהדות בתמונתה המקורית, ואם לקבל את האמונה באל אחד בתמונתה אשר נתנה לה על פי הברית החדשה, אשר גם היא ממקור היהדות יצאה; אך סבות מדיניות וקולטוריות הכריעו את הנטיה ויכוננו אותה אל נכח הברית החדשה, ולא יפלא עוד בעינינו המחזה אשר נחזה, כי הדת הנוצרית התפשטה באיתן תקפה ובמהירות נמרצה בראשונה בכל מושבות היונים, מקום אשר הפלוסופיה היונית מגעת. פה הקדימה עבודה רוחנית רחבה ועמוקה במשך איזה דורות להקים בסיס נכון למענה. אנחנו קראנו את התנועה הרוחנית הנושאת עליה איזה גַוָּן דתי, אשר התחוללה בקרבה היונים בתקופת ימי תגברת ההשכלה הפלוסופית בקרבם – בשם דת, בעוד אשר באמת לא היתה לה תכונת דת במלא מובן המלה, בהיות כי חסרו לה גם יסוד היסטורי, גם אמונת הלב ותורה מעשית, היינו, מצוות ומנהגים מוגבלים בדיוק, המוכשרים להתקבל בקרב המון העם. היא היתה פלוסופיה אלהית רפודה על מצע דתי, אחוזה ומשולבת עם תורת המוסר ורגש החסידות, אשר היא היא הנקודה המזהירה בכל הדתות הנאורות.

אנחנו כבר העירונו בפרק ח' מספרנו זה, כי באותה שעה שפסקה הנבואה בישראל כבר זרחה האמונה הצרופה באחדות האלהים עם כל המושגים התלויים בה, כפי אשר הטיפה תורת ישראל, מלובשת בסגנון פלוסופי בקרב עמים רבים. המחזה הגדול הזה הופיע לעיני מלאכי, הנביא האחרון בישראל, אשר חי בעת אשר פרחה הפלוסופיה היונית ותשתגשג לגובה ועמק; וליבבהו בכה, עד כי בשם אלהיו הוא לובש גאות, ומראה על מזרח שמש ועד מבואו ששם גדול שם אלהים בגוים. אגדה עברית קדמוניה מספרת, כי איזה מפלוסופי יון שמעו לקח מפי ירמיהו הנביא, ואת דעותיו העתיקו להם על שדמת הפלוספיה היונית. אין אנחנו ערבים בעד אמתותה ההיסטורית, ובכל זאת הנה ברור בעינינו, כי נביאי ישראל היו למורים לפלוסופי יון, ואם לא בדרך בלתי־אמצעי, הנה עכ"פ על ידי השפעה מדעית ההולכת ושוטפת מעם לעם בנתיבות נסתרות. האמת הנשגבה, אשר הביעו נביאי ישראל אִלְצָה בתקף עוזה את חכמי היונים, עת אשר התעורר רוחם לבקש פתרונים לחידת הבריאה, לכרוע לפניה ברך, ולקַיֵם בחקירה פלוסופית את עדותה של הנבואה העברית, כאשר עוררה האמת המדעית אשר הביע החכם היוני הקדמוני פתגורוס על דבר תנועת הארץ, את התוכן קופרניקוס ליסד שיטה חדשה בתנועת גרמי־ השמים ובמערכת בנין העולם, מבוארת על פי מופתי חכמה. כי היהודים, אשר נפוצו בגלותם מארצם בעת חרבן ירושלים ע"י נבוכדנצר התקרבו אל היונים, וחליפת זרמי השפעה מוסרית ורוחנית קמה ביניהם משני הצדדים, זה הוא דבר נעלה מכל ספק. כי רבים מגולי יהודה מצאו מקום מפלט בטוח בארצות יון, ויחיו בשלום אהבה עם היונים, וכה התחזקה ברית האחוה ביניהם, עד כי פתו היהודים את היונים בני שפרטה, כי היהודים והשפרטים יתחשבו ליוצאי גזע אחד. כן הנה ידענו, כי בימי כהונת חוניו השלישי באו מלאכים משפרטה ירושלימה, ובידם אגרת מאת מושלי המדינה, אשר בה הציעו לפני בני יהודה לבוא אתם בברית, ולהלחם אתם יחד בבעל ריבם מושל אכֶאִאוּס, אשר התחבר למלך מצרים להציק להם בגבול ארצם. השפרטים מצאו את לבם – כן נאמר בדברי האגרת – להציע את שאלתם זאת לפני בני יהודה כלפני אחים בני גזע אחד (המקרה הזה קרה בשנת 325 לפני ספה"נ). אין כל ספק, כי הקשר והיחס הפנימי אשר בין היונים והיהודים היושבים בארצם לא הצטמצם רק במצבם המדיני לבד; במצב נכבד ונעים כזה מצאה לה גם השפעה רוחנית שופעת מצד היהדות נקודה מבוצרת על אדמת יון להֵאָחז בה. המשטמה וההתנגדות העצומה אשר מצאה לה מקום בין שני העמים האלה, כפי הנודע מספרי תולדות ימי עמנו, הן נולדו רק בעת המאוחרת, בימי אנטיוכוס אֶפיפנוס, לרגלי סבות מדיניות וקולטוריות, ורק בין היונים אשר באזיה, וכפי הנודע הנה קנאת היהודים המתיַוְנים גרמה לזה. הדברים המעטים האלה דַיָם להוכיח, כי הדחיפה הראשונה לתנועה הגדולה הזאת, אשר קמה בהשקפתם הדתית של היונים, יצאה מאת היהדות.

כה התגלגל רעיון אחדות האלהים גלגולים שונים, ראשיתו מן היהדות, באמצע דרכו התלבש סגנון פלוסופי, עדי שובו שנית אל גבול היהדות, בבואו בברית חדשה הערוכה על פי תמונה מיוחדת שהסתעפה מדמותה של היהדות.

־־־־־־־־־־־־

ד. דת רומא

באחת התקופות מתולדות ימי הרומאים נתבצרה הכרה פנימית בלב העם הזה, כי אלים אחדים לו ולעם היוני. הוא החל להכיר כי אליליו בעצמותם הם הם האלילים אשר נקדשו ונעבדו בקרב היונים, רק כי שם אחר נקרא עליהם ברומא; ההבדל אשר בן ציאוס היוני ויופיטר הרומי, אריס היוני ומרס הרומי, ארטמידה ודְיַנַה, וכו’ – הוא רק בשם. בתקופה ההיא הרבו מאד הרומאים לקבל עליהם מנהגים רבים מן הדת המעשית של היונים, וגם שאבו ממקורה אגדות מיתולוגיות רבות לשתלן על שדמת דתם. וכה גדל הדמיון בין שתי הדתות האלה, עד כי נולדה הדעה, כי דת אחת ליונים ולרומאים, ואין כל הבדל בין שני העמים האלה ביחס אל דתיהם. הסופרים הנוצרים הקדמונים, אשר חיו בשנות המאות הראשונות לספה"נ, חשבו את שתי הדתות, היונית והרומאית, לשיטה דתית אחת; ועוד עד היום הזה התקימה הדעה, כי דת אחת עתיקה היתה בעולם בימי קדם, אשר מדי התפשטה על פני שתי הארצות האלה קבלה בכל אחת מהן תכונה מקומית ונצבעה בגון חיצוני מיוחד, בעוד אשר בעצמותן אחת הן הדת היונית והרומית, מאין כל דבר המפריד ביניהן.

הדת הרומית שונה ונבדלת מהדת היונית. אמנם כן הוא סדר הענינים. בעת אשר נצחה הדת היונית את ממלכת רומא ותתפשט בקרבה, פגשה שם בארץ איטליה דת אלילית עתיקה ממנה לימים, וזאת האחרונה לא נכנעה מפני הדת החדשה הנאורה והמזהרת ביפעתה יתר הרבה ממנה, ולא רק כי לא נכחדה מתקף עוזה, כי אם הוסיפה להשתרר אתה יחד בקרב הארץ, מבלי להתמַזֵג כליל לדת אחת כל ימי העם. הרומאים היו עם חרוץ רב־פעלים, אך לא עם חושב והוגה דעות, ולמצער גברה בו תכונתו הראשונה על האחרונה. אם בחכמת הנהגת המדינה התרוממו הרומאים למעלה על פני יתר העמים בדורותיהם, הנה לעמת זאת בעבודת הרוח ובכשרונם לחשוב מחשבות להגות דעות ולעוף על אברות הדמיון היו מעוטי בינה ודלי דעת כנערים. על כן קרה להם, כי שאבו איזו דעות מן העמים שכניהם ויבנו מהן מערכה דתית שלמה, אשר ידעו כבעלי מעשה ונסיון להפיק ממנה את התועלת הראויה להם. בהֵעָרך מערכה דתית כזאת, הנה לא עצם הגויה הדתית ושלדה היו משֶׁל הרומאים, כי אם איזה חלקים מעטים הכלולים בהרכבתה.

על פי הדברים האמורים פה הנה ראשית כל עלינו לפתור את השאלה: מה היתה הדת הרומית טרם נזקקה להשפעת דעות מצדה של הדת היונית? תכונת הדת העתיקה של הרומאים בתמונתה המקורית נכרת לנו על פי לוחות השנה המסודרים על ידי הרומאים הקדמונים, אשר תכליתם לקצוב את הימים הקדושים אשר בתקופת השנה, וכמו כן גם על פי רשימת שמות האלים אשר השתמרו בספרי אבות הכנסיה הנוצרית, ועל פי המנהגים ומוסדי החיים הרבים אשר מוצאם מימי קדם.

תקופת מועדי השנה אשר נקבעה אצל הרומאים הקדמונים היא תקופת השנה המיוחדת לעדת עובדי האדמה. המועדים השונים יש להם יחס וקשר עם ימי מזרע השדה, הקציר, עת האסיף, ימי בציר הענבים, עשתרות עדרי המקנה, זאבי ערבות, רוחות השוכנות ביערים, גבולות האדמה, מעיני מים, ועם תקופת השמש והירח במסלולם, ישנם גם חגי־משפחה, מועדים המוחגים לאור יקוד הבית ומעון המשפחה, גם חגים המוחגים לשם הרוחות הממונות על האסם והגרן, חגים לכבוד רוחות האבות אחרי מותם, או חגים לכבוד הרוחות הרעות השולטות בבית כל איש ואיש (Dämon). היו גם חגים המתיחסים אל תכסיסי המלחמה ועלילות הקרב על שדה המערכה, או אל הנהר, אל חופיו ואל אשד מימיו, או גם כאלה התלויים במלאכות־עבודה שונות וחרשת־ידי המון העם. מלבד זאת הנה לוח השנה של הרומאים גם כשהוא בפני עצמו פועל עלינו רֹשם מיוחד, יען כי על ידו אנחנו מכירים, כי עדת העם, אשר חגגה את חגיה על פיו, התעסקה בראשונה בעבודת האדמה, ורק אחרי כן נלוו אל עבודת האדמה, גם עבודות ומשלחי יד שונים; בלוח השנה אשר להרומאים, כפי שהוא נודע לנו, אין כל דבר, אשר יוכל להיות כעין ערעור והכחשה על ההשערה, כי הדת הרומית צמחה בעצם וראשונה על פני השדה ובקרב היערים.

על ההשערה הזאת אין כל הכחשה גם מצד האלילים היותר עתיקים של הרומאים. הם חֻברו יחד לאגודת־אלים אחת מיוחדת במינה. בפסחנו הפעם על האלים הגדולים העומדים במדרגה הראשונה בקהל עדת אלילי הרומאים, הננו לשום לב הפעם אל שני אלים הקבועים בתחומה של עבודת האדמה; האחד מהם הוא האליל סַטוּרָן (בעברית שבתאי) – אליל מזרע השדה, והשני – טֵרְמִין, אליל גבולות האדמה. האלים ממין הזה הם הנקראים “אלילים בעלי תעודה מיוחדת”, אשר נמצאם למכביר בקהל אלילי היונים, והם מכוּנים בשמם על פי התעודה הנועדה להם ועל שם המקצע אשר בו מצטמצמת פעולתם. “סטורן” מורה על העצם הרוחני העוסק במזרע שדה ועבודת האדמה; “טרמין” הוא פשוט שם עצם והוראתו – קו הגבול. על פי המשלים שהבאנו פה נוכל לחרוץ משפט, כי אלילי הרומאים אינם עצמים נשגבים השולטים על דברים רבים מלבד התעודה הפרטית שנתיחדה להם. האליל הרומי הוא קשור ונצמד אל תעודה אחת יעודה לו, אל עלילה טבעית מיוחדת, ובתעודתו זאת תלויה ישותו, ולה הוא אסיר תודה בעד אלהותו. אפס כי כל אלה הן רק דוגמאות יחידות. את הדבר הזה בעצמו נוכל לאמר גם בנוגע לכל האלילים, ולמצער בנוגע אל אלילי רומא. בדרך כלל נאמר, כי כלם הנם עצמים בעלי תעודה פרטית, הממלאים מלאֲכות אחת קבועה. כל אחד מן האלילים נקרא על שם עצם אחד או על שם עלילה ידועה. ומצד השני הנה אין לך דבר או פעולה שאין לו אֵל מיוחד למענו. הננו משתוממים לראות עד כמה ועד איזו מדרגה מגיעה חלוקת העבודה בין העצמים האלה. “סילְוָן” – אליל היער, לִימְפַה – אלילת הנהר, ולכל יער ויער יש סילון מיוחד, ולכל נהר ונהר – לימפה מיוחדת הממונה עליו. “סַוָה” – אלילת הזרע לפני צמיחתו, סֵגִיטִיָה – אלילת הזרע אחרי צמיחתו, תּוּטִילִינָה – אלילת פרי השדה אחרי הֵאָספו הגרנה, נוֹדוֹט (Nodot) – אליל אלומות התבן. יש אליל הדלת, אלילת צירי הדלת, ואליל המפתן. לכל תנועה טבעית, לכל פעולה ופעולה מפעולות הילד בימי ילדותו יש אליל או אלילה הממונה עליה. האלילה קוּנִינָה מרחפת על פני הילד הקטן בעודנו מוטל בערשו, סְטַטִינָה שומרת עליו בעת החלו ללכת ברגליו, אֶדוּלָה מגנת עליו בעת החלו להתכלכל, לוֹקוּצִיָה – בהגלות אצלו הכשרון לבטא בשפתים, אַדֵאָנָה – בפנותו אל אמו הורתו, אַבֵאוֹנָה – בסורו מעל זרועות אמו; עדת אלילי הרומאים כוללת בקרבה ארבעים ושלשה אלילי ילדות כמו אלה.

למראה המון האלילים הזעירים האלה, אשר מלאו את עולמם החיצוני של הרומאים, נקבעה בלב החכמים בעלי התולדה וחוקרי תכונת העמים והדעה, לחשוב את הרומאים הקדמונים לבעלי רגש דתי, חרדים ומלאי רגש חסידות, הרואים בכל המעשים והחזיונות, הנגלים לעיניהם בעולם הסובב אותם, איזה כח פלאי ויד נעלמה הפורצת את גדרי הטבע, ועל כן יחסו לכל חזיון אליל מיוחד. אומרים אמור, כי היוני ראה את כל מעשי עולם ויצורי תבל ערוכים ומוצגים בנקודת גבה, המקבלת אל מדת גבה מצבו הוא, ועל כן הצמיד אל כל מעשי עולם וחזיונות הטבע והבריאה אלילים בעלי תכונה אנושית; הוא מבאר לו בדמיונו את כל מראה עיניו על פי הכחות השוררים בתכונת בני האדם, ועל פי הרוח אשר נתן להם לסגולה. ההפך ממנו הוא הרומאי, אשר האמין לראות בכל עלילות הטבע איזה כח פלאי, ועל כן הוא ממלא את מרחבי העולם בהמון אלים רבים, אשר עצמותם ותכונתם רחוקה מתכונת אנוש וסגולותיו. וכן הוא הדבר באמת; אולם בנוגע אל עצם האלים אשר לָרומאים הננו מציעים לעצמנו את השאלה: אל איזו מדרגה מן המדרגות של ההתפתחות הדתית נוכל ליחס אותם? האם נביט עליהם כעל התגלותה של ההכרה הדתית הקדומה והמקורית אשר לאדם הקדמוני, או כי הם נולדו על אחת התחנות אשר על דרך התפתחותה של הדת? אמנם כבר נוכחו לדעת, כי השמות אשר לאלילי הרומאים כלם הם שמות התואר או שמות המגבילים את תכונת העצם או הפעולה המשמשים בתור בסיס אל האליל המתיחס אליהם; וכבר שערו את ההשערה, כי כל השמות האלה היו בתחלה כלם כאחד כנויים ושמות תואר, אשר תארו בם אל אחד אדיר, או בהיות כי רבים מאלילי הרומאים הם מין זכר ומהם מין נקבה, על כן שער ישערו כי כלם יחד הם שמות תואר שונים המתיחסים אל אליל אחד גדול זכר, ואל אלילה אחת נקבה. ואשר יחזק את ההשערה הזאת הוא המחזה הדומה לזה, אשר נראה בדת צרואסתר הפרסית, כי תכונותיו או מדותיו של אורמוצד אלהי האור מתפשטות מן עצם הנושא, ובתור תכונות מופשטות הן מוקדשות ומוערצות כאלהיות הוות וקימות בפני עצמן, והם האַמֵשְׁסְפַנְדִים השונים המשתלשלים מן אלהי האור מעבר מזה ומאלהי החשך מהעבר השני, כידוע לכל מבין בתורת הדת הפרסית. ואם אמנם בנוגע אל הדת הרומית כבר חדל עצם האליל נושא התארים האלה מעלות על שפת בני הכנסיה, וגם נשכח שמו, בכל זאת עוד לא מש גם הוא מזכרונו אל הרומאי ולא נמחה כליל מהשקפתו השכלית; ובכן הנה המון שמות האלילים הרומאים אינם שמות וכנויים של אישים שונים, כי אם הם קבוצת כנויים אשר נתנו לאליל אחד גדול מרובה־הצדדים המתגלה בתמונות רבות לאין מספר, אליל בעל פנים שונים אשר הוא בעצמו הוא הנמצא בכל מיני הפעולות המתיחסות אליו, בעוד אשר שמות האלילים הרבים בעיקרם הם רק כנויים להצדדים השונים מפעולתו הכללית הגדולה. אכן לא דבר נקל הוא לבאר, גם אם נסכים לההשערה כי באמת הגיעה איטליה בקדמות נעוריה לידי השגת אחדות האלהים, – איך היה כדבר הזה, כי התפוצצה האלהות הנאחדת לנצוצות ופרורים רבים נפלגים ושסועים באופן נפלא כזה, או איך זה נאבדה תכונתו האישית הפרטית של האל המקורי ונשכח גם שמו? טובה ונכוחה ממנה היא ההשערה השניה המתאמת אל טבע הענין שלפנינו, והיא, כי אלילי הרומאים אינם שברי אליל אחד גדול, כי אם הנם בריות קטנות בפני עצמן והם הם אלילי הלטינים הקדמונים, אשר נקדשו ונעבדו בתור אלים זעירים כל אחד בפני עצמו הם הנם ילידי אחת התחנות אשר על מסלת התפתחות כח המחשבה והרעיון של האדם, התחנה הקדומה ההיא הנקראת בשם “ממשלת הרוחות” (Animismus), עת אשר האמין האדם כי הרוחות נפוצות על פני כל מקצעות הטבע, וכל מחלקה ומחלקה ממנה (מן הטבע הכללית) נתונה ברשותה של איזו רוח, ובמצבו הקדום הזה נוטה האדם להרבות את מספר העצמים הנעלמים מן העין השולטים בעולם לאין קץ ותכלית. בעוד אשר האריים, עת נפגשנו אתם בפעם הראשונה על אופק התולדה, כבר חלפו עברו את התחנה הקדומה ההיא, וכבר הגיעו לידי האמונה באלים נשגבים ואדירים השולטים במשגבם על פני תחומים גדולים ורחבי ידים בקרב ממלכת הטבע, הנה לעמתם הלטינים, אשר שכלם היה מחונן יותר בכשרון עלילה (Thätigkeit) מאשר בכח יצירה, אצלם נתאחד הצעד הזה. לתקופת עת מאוחרת, ובין כה וכה ערכו להם מערכת שלטון רוחות הממלאות את פני תבל, מערכה נפלאה אשר כמוה עוד לא נראה עד כה. על כן לא נראה אצלם אלים אדירים במלא ערכה של המלה הזאת, כי אם רק גדודי רוחות מרובים באוכלסין. ועוד גם זאת, כי העצמים ההם אשר בעת המאוחרת נהפכו לאלים אדירים, בראשיתם היו גם הם רק רוחות, אשר נועדה להן תעודה ידועה וחוג מפעל קצוב, וממונות על מקצע מוגבל בקרב העולם. האליל יַנוּס, אשר באחריתו היה לאחד מאבירי האלים ברומא, היה בראשיתו רק רוח הממונה על התגלות איזה דבר ותחלת מעשהו, – רעיון מפשט אשר יוכל להצטרף להמון מקרים שונים; בכל מעשה ופעולה הנכנסים תחת גדר השם הזה יש מקום להרחבת רשותו ושלטונו של האליל הזה. וֶסְטָה – רוח יקוד המשפחה ואלילת הצניעות; לכל משפחה ומשפחה נתיחדה אלילה כזאת, אשר היתה לסגולתה הפרטית של המשפחה, והדבר הזה היה נוהג ברומא מראשית תקומת העם ועד אחרית ימיו. יוּנוֹנָה איננה אלילה אחת ויחידה, או, בשפה יותר מדויקת, איננה עצם אישיי, כי אם שם המין. כדמות רוח־השלום (Genia) אשר נתנה לסגולה לכל איש ואיש מן הגברים, רוח השומרת עליו וסוככת לראשו בכל דרכיו, כן נתנה לסגולה לכל אשה, לא רוח־שלום, כי אם “יוּנוֹנה”, אשר נתיחדה לה לבדה. כן היו “יונונות” ו"וסטות" רבות, מינים שלמים של רוחות, אשר עמדו על משמרתן לשרת לפני החברה האנושית לטובתה ולאשרה; רק בעת המאוחרת הופיעה תחתן אלילה אחת גדולה, אשר אליה פנו כל משחרי פניה. ובבחינה הזאת נדמו אליה גם יתר אלילי רומא שקמו בעת המאוחרת, וכמוה החלו גם הם את תקופת חלדם ממצב דל ושפל. האליל מרס (Mars) היה בראשיתו רוח הממונה על צמיחת גרעיני הזרע; דְיַנָה, אלילת הירח ואלילת הציד, היתה בתחלה רוח עצי השדה. גם האליל הגדול יוֹבִיס (Iovis) או דְיוֹבִיס (אם כי לפי חקרי המלין שמו מקביל אל ציאוס היוני ואל דיאוס בשפת סנסקריט, ואף כי באחריתו הורם גם הוא כהאלים הנזכרים לאלהי השמים) גם הוא היה בראשונה אליל היין, ולכל עיר וכפר היה יוביס מיוחד, אשר עבדוהו וישתחוו לו בחג היין אשר הוחג בירח אפריל, בעת הפָּתח החבית הראשונה במרתף היין. מכל האמור פה נראה, כי אלילי הלטינים אינם עצמים נמצאים בפני עצמם, אינם בעלי מציאות עצמית ומקורית, ואינם יצורים בעלי תכונה עצמית ופרטית, המצינת ומבדלת אותם מיתר אישי המין; כל אחד מהם תלוי בהוית עצם ידוע, ומציאותו מוגבלת – אם מאיזה עצם ואם מפעולה ידועה, המטביעה על האלים את חותמה וקובעת עליהם את צורתה; ממשלת אלים כאלה מתרכזת ומכונסת בתחומו של העצם או הפעולה הנתונה, והיא כלה ונכחדת מעבר לגבולם. וכדבר הזה בעצמו נוכל לאמר גם על אדות האלילים הבֵּיתים ואלילי המשפחה, אשר עבודתם ותורת דתם נחשבו להצד הראשי בדת הרומאים וכנקודה הבולטת על פניה. ה"לַרים" הם אבות המשפחה אחרי מותם; האבות האלה שוכנים או מרחפים (לפי אמונת הרומאים) על יד מקום קבורתם בתוך הבית, והם נחשבים גם אחרי מותם לראשי המשפחה; ושולטים עליה כפי ממשלתם עליה בעודם בחיים. להם ישתחוו ויתפללו יום יום, גם יקריבו להם מנחה, בערכם למענם שלחן מלא מטעמים וכל משקה. בני המשפחה יעריצו ויקדישו אותם בתור נפשות אבות המשפחה, בתלותם על קירות הבית מסֵכות העשויות בתבנית פניהם ותארם. אולם בכל הכבוד אשר יאצילו בני המשפחה לה"לַרִים", ובכל העבודה המקודשת לשמם, כונתם לא לרומם ולנשא את אבות המשפחה בתור עצמים אישיים, כי אם יותר מזה – הם מכבדים ומקדישים את רעיון התקומה הנצחית של המשפחה, המארכת את קיומה לנצח על ידי שלשלת הדורות הנמשכת בלי הפסק. יחד עם ה"לרים" הקדישו הרומאים בתור אלים את ה"פֶנַטִּים", או רוחות הסוככות בכנפי חסדן על הממגורה והאסם, ובהן התגלם רעיון הצלחת המשפחה וברכת שלומה ועשרה, אשר לא תסוף לנצח. מלבד השם הנזכר נקראו נפשות המתים גם בשם “מַגִּים”, לאמר: טובים ומטיבים, והוא שם כללי ומשותף לכל המתים בכלל, בעוד אשר השם “לרים” מתיחד רק אל אבות המשפחה שמתו; הם נחשבו לגרי העולם התחתון, עולם המשתרע בתחתיות הארץ, כאשר האמינו כל עמי הקדם. גם הוחגו לכבודם איזה חגים, אפס כי הם נתכבדו לא בתור אישים נפרדים סגולת משפחות יחידות, כי אותם כבד כל העם בתור בני הדורות החולפים, אשר בזמנם היו למשען לחיי המשפחה ולהממלכה כלה.

תכונת דת הרומאים מקבלת בדיוק אל תכונת האלים שלהם, או, יותר נכון, אל תכונת העצמים והפעולות, אשר שמם נקרא על האלים. בהיות כי יסוד כל אֵל ושרשו הוא נמצא באיזה עצם חמרי או באיזו פעולה, הנה לא מצאו הרומאים לנחוץ להם לתאר את צלמי אליליהם ולערוך להם דמות ותבנית; הן באשר פעולה ועלילה, אם טבעית ואם מוסרית, ובאשר עצם וגרם טבעי – שם גם האליל המיוחד המתאים אל העצם או אל הפעולה ההיא; תכונת האליל מתוארת ומתגלמת בתכונת הפעולה המיוחסת לו ובתכונת העצם אשר נועד להיות לו לבסיס, ובאופן אחר אי אפשר לה להתגלות ולהתגשם. לאלים כאלה אינם נחוצים גם היכלי קדש. ובאמת היתכן הדבר כי תצטרך הכנסיה הדתית למפלגת כהנים למטרת עבודתה הדתית, אם כל אחד ואחד מן העם היודע את שמות האלילים (הרבה תלוי בידיעה הזאת) יכול היה לבקש את קרבתם ולבוא אתם בחליפות דברים, רק בהביטו על העצם או בגעת אליו הפעולה, אשר האלים אחוזים ומשולבים עמהם? על אדות מעללי אלים כאלה והליכותיהם אי אפשר גם להרבות ספורי אגדות, – עד כי לא יפלא עוד בעינינו בראותנו כי האגדה המיתולוגית נעדרת כל עיקר אצל הרומאים. העצמים אשר הם מקדישים ומעריצים אינם עצמים אישיים, כי אם רעיונות מפשטים; הצורה המוטבעת עליהם היא בלתי מבוררת ומטושטשת כל כך, עד כי תספיק רק להגביל את המין ולעשותם אם למין זכר ואם למין נקבה, אפס כי חסרה להם היכלת להתנועע או לעולל עלילה בפני עצמם, מבלי להצָמד אל יסודם הטבעי. לאלים כאלה חסרה הקוממיות, וידיהם אסורות מעשות דבר היוצא מחוג תעודתם; אי אפשר להם לקחת נשים כארח כל אלילי היונים, לחולל שערוריות, להאבק יחד וללחום מלחמות, וכמו כן אין גם כל יסוד להקדיש את גבורי העם אחרי מותם ולהרימם למדרגת אלים כאלה; כי באשר אין אלים אמתים, ממשיים וחפשים במעשיהם, שם אין גם חצאי־אלים וגבורים מתרוממים למדרגת אלים. עצמים כמו אלה יש לאל ידם לשלוט בעולם רק שלטון מוגבל, ויכלתם משתרעת רק עד לגבול ידוע; הם מוגבלים בחוג צר, וזה כל שלטונם, כי יש בידם היכלת לתת מתת אל אשר יחפוצו, או כי יש לאל ידם לחַזֵק את השלום והאושר ולשמור עליהם לבל יופרעו, איש איש בחוג מפעלו הצר.

מטרת עבודת הדת המקודשת לאלים כאלה היא לתפוש את האלים בלבם, להתהלך אתם ברגשי אחוה ורעות, למען מנוע אותם מבוא בריב ולהשחית בחרון אפם, דבר אשר תוצאותיו רעות ונוראות מאד לפי אמונת הרומאים –, או למצוא חן בעיניהם למען אשר יסוככו באברתם על משחרי פניהם ומבקשי עזרתם. עבודת הדת המקודשת לשם האלילים הביתים, היינו, אלילי הבית והמשפחה, רק היא לבדה היתה קבועה ומוגבלת בכל דקדוקיה, בעוד אשר מעבר לגבול הזה היו כל דברי הדת מסוכסכים, והרומאי אשר לבבו נאמן עם דתו היה נבוך בדרכי הדת בכל מקרה וענין שהזדמן לידו, מבלי דעת אל איזה מן האלים יפנה, ופתרון שאלה כזאת הסב להרומאי עמל רב ויגיעת רוח. יוכל היות כי יתעה בדרכו ופנה לו אל אֵל זר, אשר הענין הנתון איננו נוגע לו ואיננו נכנס ברשותו, ואז תהי תפלתו תפלת שוא וחבל את מעשי ידיו. אם יקרה מקרהו ללכת בדרך הנכונה ולכַון את פניו אל מי שראוי לכַון, וקרא את האל השולט במקצע הדרוש בשמו הנכון, אז יֵעָנֶה לו עד מהרה וחפצו יעשה. ובכן הנה נפרץ המחזה מאד, כי עת הרומאי מתעתע בדרכו, והאלים אשר עליו לפנות אליהם מוטלים בספק בעיניו, אז הוא קורא לעזרה לאיזה אלים כאחד, בתקותו כי איזה מהם הוא הנכון ואליו ראוי לפנות, או כי יפנה בתפלתו אל כל עדת האלים יחד. ברגעי שפק כאלה, עת תתנודד רוח הרומאי בשפק רב, הוא פונה אל האל על פי תנאי ואומר: “היה נא אֵלִי מי שתהיה, אם אל ואם אלילה, ואם איזה שם אחר אשר הואלת להתכנות בו”.. כל אל ואל נקרא בכנויו או בשמו הפרטי, ולכל אחד טעם מיוחד ורוח ומגמה מיוחדת; ואך שוא עמל איש המבקש קרבתם, אם לא ישים לב לדבר הזה, למען דעת לפלס את את דרכיו בהתהלכו אתם, לקרוא אותם בשמם הנכון ולהתאים דבריו אל רוחם וטעמם. על כן הנה עוד בימי קדם נתחברו לטובת העם ולתועלתו רשימות ארוכות האוצרות בקרבן את שמות האלילים והאלילות השונים, עם הערות וברורי דברים איך להתהלך ולהתרועע עם כל אחד ואחד מהם, והן הרשימות הנודעות בשפה הרומית בשם “Indigitamenta”; הוראת המלה הזאת ברומית היא “הורות” או “הַרְאות”, ונגזרת ממלת “digitus” לאמר: אצבע, כאדם המורה באצבעו על איזה דבר, והונחה על דרך השאלה על הדרישה וההתרצות אל האלים על ידי תפלה ועבודה דתית. עבודת האלים נעשית ברצינות ומצוינת במשמרת הסדרים הקבועים לעשיתה; נכון לדקדק מאד בעשיתה, לבלי סור כמלא שערה מן הסדר הקצוב, ולמלאותה כחוק וכמשפט. המקריב את קרבנו מתפלל את התפלה הקבועה המתאימה אל הענין אשר לפניו, אשר נכללה גם היא בסדר העבודה, ואם איננו יודע אותה בעל פה קוראים אותה לפניו והוא עונה אחריה מלה במלה. הרומאים היו מכסים את ראשם בעת ערכם את עבודת אליליהם או בעת תפלתם, ובבחינה הזאת היתה עבודת האלים אצל הרומאים מצוינת ונבדלת מן עבודת האלים אשר אצל היונים. לפי דברי החכם מוֹמזֶן התפללו היונים אל אליליהם בגלוי ראש, יען כי אצל היונים היתה התפלה בעיקרה רק כעין תעופת הרעיון, כעין התבוננות ועבודת המחשבה המכֻוֶּנֶת לנכח פני האלים, עד כי בעצמותה לא תוכל להתחשב לעבודת דת והתאמצות לבוא בקרבת האלהים, כי אם רק כעין רעיון והסתכלות בתחומה של הדת, או, יותר מדויק, בתחומם של חקי אלוה. לעמת זאת התפלל הרומי בראש מכוסה, כאות על יראת הרוממות והאימה, אשר הוא מרגיש מפני מי אשר הוא עומד להתפלל לפניו, יען כי התפלה היתה אצל הרומאי כעבודת רחשי הלב והשתפכות הנפש אל חיל אליליו, אשר הוא מתחנן אליהם על שלומו והצלחתו. ובזה רואה החוקר האשכנזי את ההבדל אשר בין תכונות שתי הדתות האלה. אם נתבונן אל המושגים אשר שוררו בתחומה של הדת בקרב הרומאים בתקופת העת ההיא, נוכל לבאר את טעם המנהג הזה עוד ביתר באור, היינו, כי הוא הופיע לרגלי האימה והפחד אשר התחוללו בלב הרומאי בעת קראו לאלהיו, אולי ימָּצא האל לקול הקורא אליו והופיע הפעם לעיניו, ולפי האמונה שנקבעה בלב הרומאים המאמינים בהבלי שוא, רבה מאד הסכנה לאיש בהגלות אליו איזה אֵל. היוני שער לו בנפשו את האלים כגבוהים ומרוחקים ממנו, בעוד אשר הרומאי חשב את האלים כקרובים אליו, אשר יתכן כי אך יקראם והופיעו אליו לנגד עיניו, ועל כן רגז ופחד בעת התפללו אליהם. הרומאים דקדקו מאד בעבודת דתם, ואם נעשתה איזו שגיאה בסדר עבודת האלים ואם גם קלה שבקלה, אז הנה העבודה בטלה ואין לה כל תקף דתי, וצריכה היא להשָּׁנות פעם שנית כחוק וכמשפט.

הרומאים עם כל רפיונם ודלדול כחם לברוא יצירות רוחניות בריאות וחזקות, או לדלות מחשבות חדשות נשגבות ממקור הגיון הלב, הצטינו בתבונה מעשית, בדעת סדר ומערכת משטר לכל דבר, ובמלאכת מחשבת נפלאה לתקן תקונים נכונים ולָסֹל לכל מוסד, אם מדיני ואזרחי ואם דתי, מסלה קבועה ולהאציל עליו כח תנועה אדירה וישרה, תנועה מכונית ארוכה ומתמדת, ועל כן אם הם אינם מצוינים על שדמת הגיון הדעת והמחשבה, הנה תחת זה התקדמה על ידם התרבות המעשית, וסדריהם ותקוניהם, אם גם לא הוסיפו על ידם דעות ומחשבות חדשות, נִכָּרִים בכל מקצעות חיי החברה. תכונתם זו מוחשת ובולטת בכל פנה ופנה גם בדתם העיונית, אשר יחד עם עניות הדעת, רפיון כח הדמיון והמחשבה נכיר בה סדר נפלא ומשטר נכון, חלוקת העבודה הכללית בקרב העולם לסעיפים וענפים מדוקדקים, המשתרגים לשריגים דקים ונוגעים במקצעות שונים. ודיקנות נמרצה כזאת מוצאת לה מקום גם בגבול הדת המעשית; הכל מתוקן וקצוב על פי מערכת חוקים המגבילים את מנהגי הדת בכל צדדיהם. לא נשגה אם נאמר, כי השאיפה למערכת סדר ומשטר והדיקנות הנמרצה הזאת עברה מגדות הטיבר גם אל גדות הירדן, ותהי לתכנית לעיני חכמי ישראל בלי התורה המסורה, לשכלל את חוקי הדת המעשית בסדר נאה על פי חוקים רבים מדוקדקים, האחוזים ושלובים זה בזה כגלגלים ואופנים בתוך המכונה. כפי הנודע החלה התורה המסורה בתמונתה התלמודית לפרוח על ידי שמעיה ואבטליון, אבות הקבלה, ותתפתח במלא אֹנה ועוזה בתקופת הימים אשר סרה ממלכת יהודה למשמעת רומא, והשפעת רומא, אשר כתחלה נתיחדה רק בגבול השלטון המדיני, עברה לאט לאט את גבולה, ותכנס גם בגבול עבודת הרוח והעיון, עד כי בתורת החוק והמשפט אשר בספרות ישראל העתיקה נכרים מאד הרשמים החזקים שנתרשמו מן הרוח השורר ברומא במקצע הזה. כן נראה בספרותנו העתיקה, כי דיני עשית המצוות המעשיות קובעים סדר מדויק באופן עשיתן, ואם נשתנה הסדר כמלא שערה – העבודה בטלה, והעושה אותה לא יצא ידי חובתו, כמו היתה הדת כמכונה המתנועעת על פי תנועה קצובה ואין בקרבה כל מקום להמחשבה והרעיון, עד כי הלכה פסוקה היא כי “מצוות אין צריכות כונה”. וכמו כן הוא במעשה הקרבנות וסדר התפלות, אשר אם נשתנה מאומה מן המטבע שטבעו בה חכמי הדת צריך לחזור ולעשותם מחדש. בכל אלה עבדו חכמי ישראל את עבודתם הפוריה בשומם להם למופת ולדוגמה את חכמת הרומאים וכשרונם בכל מערכות חוק ומשפט. ואם כי חכמינו הקדמונים השכילו מאד להרחיב ולרדד את דעות היהדות, בתתם להן כח עצמי להתנגד לכל השפעה זרה אשר תפגע לרעה בקוממיותם, בכל זאת הנה במערכת החוקים והמשפטים אשר עשו כסיג לתורתם לא נמנעו לשאול סדרים מתוקנים גם מעם מקולקל בדעותיו ובתורת מוסרו כהרומאים. באמת הנה הדיקנות הנמרצה, אשר הכתה שרש על שדמת הדת המעשית בישראל, היתה גם היא למקור ישע, להאציל על תורת ישראל רוח נעלה, ולתת לה תקומה נצחית. רק היא אשר הרחיבה את גבול הדת, בהוציאה אותה מרשותם של חיי המעשה להכניסה במחיצתם של העיון, המחשבה והגיון הדעת, עדי התפתחה למדרגת חכמה עיונית עמוקה ונרחבה, אשר במחקריה השנונים היתה מפרנסת את השכל וכח התבונה וגם את רגש מלאכת המחשבת של העם בכל משך ימי גלותו עד היום הזה, ותהי כעין רוח שירה נשגבה בעבודת המח והמחשבה. גם בהתבוננו אל מנהג כסוי־וגלוי־הראש בעת התפלה ועבודת הדת הננו מכירים, כי בהשקפתם של היהודים גברה השפעת דעת הרומאים על דעת היונים. כהרומאים נהגו גם היהודים לכסות ראשם בעת תפלתם, אם כי לפני התקופה התלמודית, אשר חלה יחד עם השפעת הרומאים, עוד לא נתעוררה השאלה הזאת בישראל, וכאשר היו חכמינו עוינים את חכמת היונים כן בזו גם לתקוניהם, לסדרי חייהם ולכל מנהגיהם. לעמת זאת הננו רואים, כי הברית החדשה, אשר ראשית גִּדוּלָה והתפשטותה היתה בארצות מושבות היונים, אספה אל תוכה את מנהג היונים להתפלל ולערוך את עבודת האלהים רק בגלוי ראש.

האלים הנשגבים. אלה הם המחשבה וההגיון, אשר השתררו במערכת השיטה, אשר על אשיותיה נוסדה דת הרומאים, כונתנו: הדת הרומית המקורית, אשר ביסודה היא שונה ומצוינת הרבה מן היסודות הזרים אשר הסתפחו אליה בעת המאוחרת. אפס כי ההיסטוריה תחל להפיץ את קרני אורה על פני הדת הקדמוניה הזאת רק בעת מאוחרת, עת אשר זאת האחרונה מתחלת להתרומם ממצב של דת המקודשת לשם אלים של כחות נפרדים ומפשטים, או רוחות זעירות וקלות ערך, והיא עוברת ומתהפכת לדת המקודשת לשם אלים גדולים. כפי הנראה הנה התפתחותם של המוסדים הגדולים, כצמיחת הממלכה ושלטון הצבור, היא השפיעה על רוח הלטינים ותעוררם לצעוד צעד קדימה במסלה המובילה אל דת המקודשת לשם אלים גדולים ואדירים. בעת אשר הדתות הזעירות השוררות בחוג המשפחה עמדו ונתקימו עד אחרית ימי ממלכת רומא, הנה השתררה בקרב כל אחד משבטי העם, כמחזה אשר ראינו אצל כל עמי הקדם, דת נרחבה בגבולותיה ומלאת תכן יותר מן דת המשפחה, והתאחדות שבטי העם לאגודה אחת הולידה דת יותר נרחבה ונאורה מזאת. תולדות ימי ממלכת רומא העתיקה הן רתוקה אחת ארוכה של התאגדיות שבטי העם, ההולכים הלוך והתאגד לקבוצים מדיניים, וכפעם בפעם הנה הקבוץ המדיני הקם לרגלי ההתאחדות הוא גדול מן ההולך לפניו. בעת אשר תופיע התולדה על במת המחזה נראה את רומא בתור עיר שהתכוננה בכל, ואשר יושביה התאחדו לקבוץ מדיני אחד; אפס כי גם אז נחזה בה, כי חֻברה משבטים אחדים, אשר עוד לא התאחדו כליל, ואשר מוסדים רבים שונים מיוחדים לכל אחד ואחד מהם. צורת הדת, כפי אשר התחדשה בעת המאוחרת, היא עדות נאמנה על ההתאגדות בין השבטים השונים, אשר יצאה לפעלה בזמנים שונים, אשה אחרי רעותה. האליל הרומי הנקוב בשפת רומא בשם “Deus Fidius”, לאמר: אלהי אמון־הלב, הוא סמל קדושת ברית האהבה ורגש האמונים. האלילים “מרס” ו"קְוִירִין" הם שוים ודומים זה לזה בהחלט; לפני כל אחד מהם עמד לשרת כהן נופח באשר הקדושה היוקדת על מזבחם תמיד, ושנים עשר כהנים מרקדים אשר עבדו את האליל בכרכורים ומחולות (Salii). מרס הוא אליל רומי, קוירין – אליל קדמוני אשר נקדש בקרב הסבינים, אחד משבטי הלטינים הקדמונים. בזה הננו רואים אות מוכיח, כי שני השבטים האלה אחזו עוד לפני התאחדם לעם אחד בדתות הדומות זו לזו בצורתן הפנימית והחיצונית, ושתיהן יחד השתמרו בקרב העם גם אחרי התאחד שבטיו לאגודה לאומית אחת. בחג הלטיני הנקרא בשם Feriae latinae, אשר הוחג על ההר־האלבני (Mons albanns)⁸, השתתפו כל שבטי הלטינים למזכרת מסרת הברית, אשר כרתו ביניהם לפנים, ואגודתם הלאומית אשר נוסדה אז. האליל “יוֹבִיס” מתרומם ועולה בערכו בעיני הרומאים רק לרגלי התרחב מושבות העם בערים הגדולות, ולרגלי התפתחות חיי יושביהן. אז יוחל להקָּרא בשם: אבי־יוביס או האב יוביס, לאמר: יופיטר (Jow־pater); יופיטרים רבים נמצאו בארץ רומא, אולם יופיטר אשר היה לסגולה להעיר רומא הוא הנבחר והגדול מכולם, ויכונה בפי המון העם בשם “הנבחר והגדול” (Optimus Maximus); וכה התרומם יופיטר למעלה, עד כי לאחרונה עלה בגדלו גם על האליל מאדים, אם כי זה האחרון נחשב בימי קדם לאביר האלים ברומא, ועל שמו נקרא החדש הראשון לחדשי השנה בשם “מרס”, טרם עוד נוספו על חדשי השנה חדשו של האליל “יַנוּס” (Ianuar) וחדשו של האליל “פֶבְרוּאוּס” (Februar), הוא האליל המטהר את עון כל בעלי בריתו העובדים אותו בלב שלם. האליל ינוס, אלהי יסוד כל דבר וראשיתו, הוא האליל היחידי אשר תארו הרומאים את צלם תבניתו, בעשותם לכבוד שמו פסל בתבנית איש; האליל הזה נתכבד בעיני העם בתור האליל הגדול השולט בקרב הממלכה. אמנם גם את מרס תארו הרומאים בתבנית איזה עצם חמרי, אפס כי לא הקימו לכבודו כל צלם ופסל, רק ערכו לו תבנית רמח, כעין סמל לגבורת האליל ומשלח־ידו בתור אליל המלחמה; לא כן ינוס, אשר חצבו הרומאים את צלמו מאבן בדמות איש עם קלסתר־פנים כפול משני עבריו. גדולה ואדירה היתה גם האלילה “וסטה”, אשר מצבה היה נכבד מאד בארץ רומא, בעמדה בראש הממלכה בתור אלילת חיי המשפחה, והרומאים כבדו את שמה בעבודת דת מלאה הדרת קדש.

פה הננו חושבים לנכון להזכיר דברים אחדים בנוגע לצד אחד מצדדי הדת הרומית, צד אשר בלי תפונה נשתרש בהדת בעודנה תחת מסוה הערפל הפרוש על פני התקופה שלפני ההיסטוריה, ואשר לפי דעתנו אי אפשר היה לו להתכונן ולהגיע למצב משוכלל כזה, כפי שהוא לנגד עינינו טרם השגיבו האלים הגדולים חיל וירומו בכחם ועוזם למדרגה ידועה. הרומאים האמינו באמת ובתמים, כי האלים עורכים תמיד לעיני בני האדם אותות ומופתים, למען הודיעם מכל אשר הם עושים בארץ, ומכל המעשים והמקרים המתעתדים לבוא. ביחוד יראו אותותם באמצעות חזיונות שונים המופיעים באויר השמים, כמו למשל הרעמים, הברקים ומעוף בעלי הכנף, ומלבד אלה יעירו האלים את אֹזן בני האדם גם באמצעים אחרים רבים ושונים. רבים מן האותות המתגלים בעולם הם פשוטים עד מאד, עד כי בנקל יפתור אותם כל איש, להגיד אם הם באים לבשר אושר וטוב ואם אין. אפס כי ביניהם נמצאו גם כאלה אשר חידת תעלומה צפונה בתוכם, עד כי נתנו להפָּתֵר רק על ידי אנשי קדש המחוננים בבינה נשגבה למצוא פשר דברי אותות התעלומה ההם. אליהם פנו כל יושבי הארץ, אם אנשים יחידים ואם מושלי הארץ, לקחת עצה מפיהם בכל עת בואם להחל כל מפעל ומעשה, בשחרם את פניהם להגיד מראש על פי אותות השמים את האחרית הצפויה למפעלם. הענין הזה היה למקצע גדול ונכבד בחיי הרומאים, ומפלגת הכהנים העומדים על המצפה לבשר בשורות כאלה נכבדו מאד בעיני הקהל, והשפעתם גברה מאד בקרב כל יושבי הארץ.

אנשי קדש. בימי קדם, עת אשר בקרב כל עם עוד טרם נתיחדה מפלגת כהנים שומרי משמרת הדת, עמד אבי המשפחה⁹ לכהן בכהונת דת המשפחה, וראש השבט היה לכהן לשרת בכהונת דת השבט, באשר כי השבט בכללו היה גם הוא רק משפחה גדולה אשר התרחבה בארץ; בקרב הערים, אשר התכוננו גם הן על פי תכנת שלטון המשפחה, עמד לשרת בכהונת הדת המושל או המלך. הדת היתה תמיד היסוד הראשי במשמרת עבודת הממלכה; על המלך הוטלה החובה להגיש זבח ומנחה להאלים, להשגיח כי ישאלו את פי האלים בכל דבר ומפעל נכבד היוצא לפעלו בקרב הארץ, לרדוף את אנשי הזדון, ולענוש בכח השלטון את כל מפירי חוק, המקציפים ברשעתם ובתועבותיהם את האלים. אולם כאשר השתגשגה הממלכה וגבולותיה רחבו עד מאד, אז נפלגה משמרת הממלכה הכללית למשרות ופקודות שונות, למען הקל את העבודה מעל המלך ראש שלטון הארץ. ויהי כאשר נוספו על משמרת הדת עוד סעיפים (של עבודת דת) חדשים, אז הוקמה מפלגת־אנשים מיוחדת, אשר בידם נתנה המשרה לשמור על הדת, לעבוד את עבודתה ולמלא אחרי כל מצוותיה, וכה נפלגה משמרת הדת לסעיפים ומקצעות שונים, אשר הפקדו בידי אגודות שונות של אנשי קדש. כהני הדת וכל יתר מפלגות אנשי הקדש האלה, אשר התכוננו ברומא הקדמוניה, השתמרו והתקימו מאות־שנים רבות ויעמדו על משמרת עבודתם, עבודת הצבור, מבלי לעזוב את מקומם זמן רב גם אחרי אשר בטל ערך עבודתם הרוחנית ולכל דבריהם ופעולתם לא היה עוד כל מקום בחיי הדת של העם. אם נאמר להעביר את צבא אנשי הקדש למיניהם לפנינו ונָחל באנשי הקדש, אשר על פי משמרת עבודתם הם מיוחדים למקצע אחד מיוחד מכהונת הדת, הננו נפגשים לראשונה עם שלושת כהנים, אשר תעודתם היתה להפיח ולהבעיר את האש הקדושה הערוכה על המזבחות אשר לפני האלים (Flamin), העומדים לשרת לפני האלילים מרס, קוירין ויוביס, (fl. Martialis, Quirinalis Dialis). בכהונת הדת אשר ל"מרס" ול"קוירין" כהנו שנים עשר כהנים, אשר רקדו ויצאו במחולות בעת הערך העבודה, לתת כבוד ויקר להאלילים, כאשר הזכרנו למעלה. בתקופת העת המאוחרת הָעֳמְדוּ כהנים מבעירי מוקד לשרת לפני מזבחות האלילים ולכהן בכהונת הדת גם בכל הדתות הזעירות בקרב כל שבטי העם. נודעת היא מפלגת הכהנים אשר כהנו בממלכת רומא בימי קדם, וידועים בשם “כהני השדה” או “אחי הכפר” (Fraters arvales); הם כהנו לאלילת היצירה והצמיחה (Dea Dia) בסובבם בכפרים בירח מאי, בתקותם להפיק את רצון האלילה כי תריק את ברכתה על תנובת האדמה. הכהנים האלה רקדו ויצאו במחולות לפני האלילה, וישירו לכבודה שירי תהלה, אשר גם הרומאים לא הבינו את פשר מליהם. בירחי ינואר ויולי ערכו הכהנים האלה חגים נהדרים לכבוד האלילים והם החגים הנודעים בשם חגי־הקפה (Ambarvalia); המון החוגגים והכהנים בראשם הקיפו את שדות המזרע, ועם זה יחד זבחו מדי לכתם זבחי תודה להאלילה השופעת את שפע ברכתה על פני ארץ¹⁰. כאליל הכפרים ועבודת האדמה יתחשב גם האליל “לוּפֶרְקוּס”, והוא האליל השומר את עדרי הצאן והבקר מפני הזאבים, וכהניו המכהנים לו נקראו בשם “לוּפֶרְקִים” (אנשי־זאבים); אלה האחרונים חגגו בירח פֿברואר את חג הרועים, או כאשר קראו לו הרומאים “חג הזאבים” (Lupercalia). וזה סדר החג: בראשונה ערכו מזבח אבנים על פני השדה ויעלו עליו לכבוד אחד מאלילי השדה זבחי עזים וכלבים, וכתום עבודת הקרבנות גזרו את עורות הזבחים לרצועות, אשר רדו בהם ביושבי השדה, בסבבם ערומים ויחפים ברחובות הכפרים והערים, וברצועות העור אשר בידם הכו מכות מרדות את כל אשר פגשו על דרכם. נודעות הן למדי לכל קורא בספרי תולדות ימי הרומאים שש הבתולות הַוֶּסְטַלִיוֹת (Virgines־Vestales) והן בתולות נזירות, אשר כהנו להאלילה “וסטה” אלילת יקוד המשפחה, בעמדן יומם ולילה על משמרתן לשמור על האש הקדושה אשר על מזבח האלילה לבל תכבה תמיד. הן נדרו נדר להשָּׁאר בבתוליהן כל ימי חייהן, אשר הקדישום להאלילה ולעבודת קדשה; וכפי רגשי הכבוד אשר הגו הרומאים לוֶסטה אלילת האש המאשרת בכחה וגבורתה תבל ומלאה, כן גדל כבוד כהנותיה הנזירות בעיני העם. מפלגות כהנים כאלה, אשר נוסדו רק למען היות למבטח עוז לעבודה פרטית ומיוחדת של איזו דתות המקודשות לאלילים ידועים, הן חדלות־און לברוא דת, אשר על פי סגולתה ותכונתה הפנימית היא צמודה ומשולבת עם מפלגת כהנים. גם משמרת יתר הכהונות הדתיות היתה קצרת יד על פי תכונתה להוליד דת בעלת תמונה כזאת, באשר כי משרות ופקודות כאלה אינן קשורות בקשר פנימי בעבודת הדת ולא למענה נועדו בעצם, כי אם היו מכֻוָּנוֹת יותר למטרה כללית, מטרה של חול, להיות לעזר להממלכה, ולפלס את דרכה בכל דבר וענין הנוגע אל הדת. בין הכהונות הדתיות נחשבה גם משרת ראשי הכהנים הנקובים בשפת רומא בשם “Pontifex”; המלה הזאת מבוארת על פי מוצאה על פנים שונים, פעם הוראתה במובן “בונה גשרים” – דבר נכבד ורב ערך אצל הרומאים – ופעם במובן מפקד ומנהל את התהלוכה הדתית. בראשונה היה מספר הפנטיפיקסים חמשה, אך בעת המאוחרת עלה מספרם עד חמשה עשר. דברים רבים ושונים נכנסו בחוג חובת משמרת הכהנים האלה, יען כי בידם נתנה המשרה להשגיח על כל עניני הדת, כן בחיי הצבור וכן בחיי המשפחה. בבקיאותם הנמרצה במנהגי הדת המעשית וחוקי הכנסיה עם כל גדריהם וסיָגֵיהֶם ובכל דקדוקיהם ודקותם, ידעו הכהנים פקידי הדת האלה לנהל את הממשלה בעצת פיהם, בהורותם לה את דרכי עבודת הקרבנות המוגשים אל האלים בשם העם ואת אופן עשיתם, ויהיו למורי דרך בכל דרכי הדת המעשית גם לאנשים פרטים מן העם. הם הפקדו להשגיח מטעם הדת על קבורת המתים, ברית נשואין, וכל מעללי חיי הבית והמשפחה הנכנסים ברשותה של הדת וקשורים באיזו עבודה דתית; ובעת הראות אותות ומופתי פלא בשמים ובארץ, ובהגלות מחזות אלהים לבַשֵּׂר מראש מקרים ומעשים המתעדים לבוא, אז נטל עליהם להודיע אל בני האדם. על פי עצתם ובפקודתם נסדר לוח השנה, ועליהם הושמה המשרה להגביל את הימים הראויים ומוכשרים לברורי משפט וישיבת בתי דינים (Dies fasti)¹¹, והם נחשבו כבני סמכא בנוגע למערכת סדרי בתי המשפט. הפנטיפיקס הראשי התכנה בשם “השופט והמתַוֵּך בכל דבר אשר בין האדם והאלים ואשר בין איש לרעהו”. כמהו התחזקו גם כל אגודת הכהנים העוזרים על ידו על משמרת פקודתם, ומצבם היה איתן מאד בארץ. וכדבר הזה בעצמו נוכל לאמר גם על אדות החוזים הרומאים (Augur), והם מפלגת כהנים, אשר תעודתם היתה לנבא מראש את גורל האדם ומקרי הימים עתידים, על פי זמרת הצפרים ומעופן, ועל פי נקורן של התרנגלות הקדושות בעת שמנקרות את אכלן. ואם אמנם החוזים לא עשו כל דבר על דעת עצמם, ומעולם לא הרהיבו עוז לשאול את פי האלים על אדות חפצי העם ועלילותיו, טרם מלאו מושלי העם ושרי הצבא את ידם לעשות כזאת, אפס כי להם היה המשפט והאון לעצור בעד כל מעשה ומפעל אשר לא לפי רוחם; מעשים כאלה קרו לעתים קרובות בתקופות ידועות מתולדות ימי הרומאים, וביחוד בשתי מאות השנים האחרונות לפני ספה"נ, אשר לרגלי תגברת ההשכלה והפלוסופיה התרופפה האמונה בנבואת החוזים, כי אז היתה אגודת החוזים ברומא כבית פקידות הפועלת את פעולתה בדרך רשמי לפי רוח וטעם המפלגה המדינית אשר השפעתה גברה בארץ. בספר אשר כתב הסופר הרומאי ציצרא על אדות חזון הקוסמים ההולכים לקראת נחשים, הננו קוראים במקצע הזה דברים המענינים אותנו עד מאד. בתקופת העת המאוחדת נוסדה עוד חברת כהנים מיוחדת, אשר בראשונה היה מספרם שלשה, ואחרי כן נתרבה עד כדי חמשה עשר איש, אשר בידם נתנה משמרת ספרי החזון (Sibula), והם בארו פשר דבריהם. ספרי הנבואה האלה נתחברו מאת הנביאה בעיר קוּם, והם כוללים בקרבם את חזון היונית – נבואתה אשר חזתה על רומא, על גורלה ומנת חלדה ועל כל הקורות המתעתדות לבוא עליה בימם יבואו. המלך הרומי טרקויניא קנה את הספרים הקדושים האלה מידי הנביאה ויביאם רומאה.

הדת הרומית קרובה יותר אל מערת חוקים מאשר אל דת שדבריה נחתכים על פי מפלגת כהנים. בין חברות־הכהנים השונות אמנם נמצאו רבות אשר השפעתם על רוח העם גדלה מאד, אפס כי שלטונם ברוח העם נחשבה לא כשלטון רוחני של מפלגת כהנים, לא כהשפעת הרוח וכח מוסרי, כי אם הם שלטו על העם בתור מפלגה שלטת, אשר מלאו את ידה להשתרר בכח ועוז בעם מרעיתם. משמרת הכהונות הקדושות לא עברה בנחלה מדור לדור, כי אם נושאי המשרה בכהונת הדת נבחרו על משמרתם ברצון מושלי הארץ; ההסתפחות אל כהונות הקדש לא דרשה מאת בעליה ידיעות מיוחדות וחנוך מיוחד; כהני הדת נבחרו אל משמרת פקודתם, כדרך שנבחרים נושאי פקודה בכהונת הממשלה ועבודת הצבור, ואלה אשר נבחרו לכהנים לא חדלו מהיות יחד עם כהונתם גם אזרחים בקרב הארץ, בהבחרם לשבת בתור נאמני העם בבית הסינט, ולפעמם כהנו בבת אחת גם במשמרת עבודת הממלכה מלבד כהונתם הדתית. באופן הזה הנה כמו הקדימו מראש למנוע את האפשרות כי יקום מין מיוחד של כהנים הנבדל בקרב העם במין בתוך מין אחר. מאת הדת נעדרה היכלת להתפתח בחופש ורוָחה, בהשארה כל ימיה בתור כלי מעשה להשיג על ידה את חפצי הממלכה ומגמותיה. הדת הרומית הִנֶּהָ בבחינה ידועה יחידה במינה, מאין בכל הדתות משלה, ואין לך אחת מכל הדתות הגדולות, אשר תרים למעלה את ערך המנהגים ומעשה העבודה כמוה, ואשר כמוה תצעיר את ערך תורת הדת ורחשי הלב. כהניה כלם למפלגותיהם השונות נועדו רק למלאות בדיוק נמרץ את מנהגי הדת, אשר נחשבו כדבר נחוץ ומוכרח, למען האדיר את ברית השלום והידידות בין בני הכנסיה והאלים. בקרב הכנסיה הדתית הזאת אין אנחנו מוצאים כל תורת דת, אין עיקרים ויסודות ותורה עיונית ללמדם את כל הבאים בברית הדת, אין דעות ואין הגיון פלוסופי, אין שקידה ורגש אמונים, אין חבה ונטית לב לצדה העיוני של הדת, אשר תתכן להיות נפוצה ברבים ולעורר את הלבבות, ואין גם אגדות דתיות וספורים לתפוש את ההמון בלבו. הדיקנות הנמרצה לתקן כל דבר בעתו ובמדתו הנכונה, רגשי מגור ויראת האלים הנתונה על פני בני הכנסיה – רק הם היו לנגד עיני הרומאים, ורק הם היו לקו בכל דרכיהם בעניני הדת. לפי דברי החכם אִינֶה “עוררה הדת תמיד בלב הרומאים רגשי מגור לבל יוָּסרו מידי האלים בעד כל משגה והתרשלות למלא את רצונם; כל מקרה וכל חזיון היוצא מגדר הרגילות יוכל להחשב כאות ומופת, כי הסתר יסתירו האלים את פניהם מהממלכה ועזבוה לנפשה; בעומדם על המצפה היו עיני הרומאים פקוחות להקדים את פני מקרים כאלה, ובעת הראותם חשו לכפר את פני האלים בתחבולות הנועדות לכפר פשע”. הרומאים שקדו על הצד המעשי של הדת למלאותו בדיוק מוחלט המגיע לפעמים עד הגבול הקיצוני¹²; ועם זה הנה הושם לב רק אל דיוקו ודקדוקו של הצד המעשי, אך לא אל כונת הלב ורגשי הנפש של בעליו, אשר הרשות בידו גם להערים ולגנוב את לב האלים בנוגע אל חובתו לאלילי המרום המוטלת עליו, אם רק הוא נזהר למלאות את מנהגי הדת כחוק, מבלי לחטוא לתמונתם החיצונית. למשל, במקרים אשר תוצאות הנבואה על פי מעוף בעלי הכנף היו קשות ורעות לבעליה, היתה הרשות בידי מבקשי החזון לשנות ולספות מסה על מסה, עדי השיגם חזון המתאים אל חפצם ומשאת נפשם.

מגמתנו בכל הדברים אשר אמרנו פה רק לתאר את תמונת דת הרומאים, אפיה ותכונתה, אשר היו לה במצבה הקדום והמקורי, טרם נשתנתה וטרם הומרו פניה מהשפעת עמים זרים. אליליה – הם רוחות שונות ממקצעות רבים של הטבע, רוחות הממונות על ערים, שדות, יערים, שוקים, תגרות, מלחמות ומסרת ברית שלום, באחת, הרוחות הממונות על כל המחזות, אשר נוצרו מתנאי החיים של שבטי העמים היושבים באיטליה התיכונה, וביחוד הלטינים והסבינים, אשר מהתאחדותם ואגודתם המדינית נוצרה ממלכת רומא. האלים האלה אינם מקורבים יחד בקרבת משפחה, אינם יודעים לספר את תולדות ימיהם בעבר, אינם תופסים מקום נכבד ברוח הדמיון של בני הכנסיה המאמינים בם כאלילי היונים, ואינם קשורים וצמודים בחרצובות ידידות אל כנסית דתם כאלילי הגרמנים. הם נודעים לבני האדם ידיעה כהה ועכורה, המושגים על אדותיהם מטושטשים ובלתי מבוררים; אפס כי הם גבורים שגיאי כח, ונחוץ להזָהר בהתהלך אתם. הענין האחד אשר בגללו יתכן לבני האדם לבוא ביחס וקשר עם עצמים כמו אלה – הוא רק דברי עלילה ומפעל הנוגעים לחיי המעשה והקרובים אל לב שני הצדדים, וכל הענינים המיוסדים על החוק והנמוס. היוצא מזה, כי הדת הרומית היא דת של אונס וכפיה. בבחינתה זאת היא מתאמת מאד לתכונת רוח הרומאים הנוטים יתר הרבה אל אהבת הסדר והמשטר מאשר אל החופש והדרור, אל החוק והמשפט מאשר אל הגיון הלב ורגשי מלאכת המחשבת. המלה “Religio”, כמושג מְסַמֵּן את “הדת”, נבראה רק בקרב הרומאים, ומקבלת מאד אל תכונת הדת הרומית; הוראתה המקורית היא כפיה או רסן, מפני שהרעיון הראשי אשר הסב את לב הרומאים להכנע מפני האלים ולהשתעבד להם – הוא רגש היראה והפחד. הם רגזו ופחדו מפני האלים, לא מאשר כי אלה האחרונים היו זועמים ומחוללי אסון; האליל “וֶדְיוֹכִיס”, המקביל על פי תכונתו אל ציאוס היוני, הוא האחד בין אלילי הרומאים אל זועם ונוקם. אפס כי הוא לא החזיק מעמד על אופק הדת, ועד מהרה התמוטט לנפול, ויחלוף הלוך וחלוף. העיקר הוא, כי האלים כֻּסו מעיני בני הכנסיה במסוה תעלומה, מבלי להתודע אליהם אל נכון, עד כי התגודדו הרומאים תמיד מיראה ופחד פן יקציפו בנקל את אליליהם בשגגה ומבלי דעת. על כן הננו רואים פה, כי הדת המעשית, אשר תכליתה להתרצות אל האלים ולהפיק מאתם רצון ורגשי ידידות, עלתה למעלה, ותהדוף מפניה את יתר היסודות הראויים להשתרר בקרב כל דת נאורה. דת כזאת איננה נותנת החפש לכחות טבע האדם, ואיננה קוראת להם דרור להגלות ולפעול את פעולתם הטובה, כי אם אוסרת אותם בכבלי ברזל ומשעבדת אותם לעבוד את עבודתם הדיקנית היצוקה בדפוס ובתבנית ידועה, עבודה מדוקדקת מוקדשת לשם איזה דעה ורצון תקיף העומד מחוץ לגדרי הטבע. כל דבר העלול לעורר את הרגש ולחולל איזה תסיסה בלב יִזָרֶה הלאה, ועם זה יחנכו את בני האדם על פי השקפה ידועה, ישתדלו לטעת בלבם רגש הכנעה, זהירות מעון ומסירת נפש לשם הדת. חניכי דת כזאת הם חדלי רגש מלאכת מחשבת, הם אינם יוצרים להם יצירות נאות מלאות הוד, דתם יבשה בלי כל לחלוחית מליצה, מאפס אגדות וספורים יפים לתבל בהם את הדת, למען המציא עונג רוחני למחזיקים בה ולשעשע את רוחם; אנשים כאלה הנם רק בעלי רוח נכון ולב טהור, ולבם מלא הגיון כבוד אל מי שגבוה עליהם; הם מוַתְּרים על רגשותיהם הפרטיים, מביאים את חפציהם הגסים, אשר אפשר להשיגם רק על ידי אמצעים קשים ונזעמים, לקרבן על מזבח טובת הצבור ותועלתו, ורק הודות לחנוך כזה היו הרומאים לעם גבור ונערץ. כל אחד מן הרומאים חי בדת המלאה כלה הזיות, שקוע בחוג של אמונות תפלות; הוא מאמין לראות שפעת אסונות והמון סכנות עצומות מרחפות באפל סביבותיו, וכמו קוראים אליו להזהר, ועם זה הוא נוכח לדעת, כי רב כח איזה מבטאים ונוסחות של להטים ונחושים, אם הם נאמרים רק על פי הסדר והתמונה שנקבעה להם, להסיר ממנו כל איד ואסון. ובהסכינו לסדרי חיים ומושגים כאלה השגיא הרומאי חיל לפתח את דתו מצד אחד, ולהביא את הצד ההוא המפותח לידי השתלמות נשגבה. הוא איננו מתרגש ממנה, איננו מוכשר להתפעל מרוחה; הדת איננה מוסכת בחֻבו נחומים, תקוות ורגשי ששון. אך לעמת זאת הנה דתו גלויה וידועה לו – יותר מכל בעלי דתות אחרות – בתור כח מעמיד ומקים (Conservatif), ובתור כח מפלס את נתיבות החיים והרוח, והיא היא אשר למדה אותו לכבוש את יצרו ואת סערת תאוותיו, והיא אשר תאלפהו דעת להזהר בדרכו וללכת בדרכי מוסר ומשרים, וכחה גדול לאכוף על האיש הפרטי להכָּנע מפני הצבור ולוַתֵּר על זכיותיו בשבילו.

התמורות אשר התחוללו לרגלי השפעה חיצונית. באמת הנה עצם הדת הרומית נשארה תמיד במצבה הקדום מבלי עשות כל צעד לפנים. לא נרהיב עוז בנפשנו לחרוץ משפט: מה היתה אחרית דת הרומאים לוּ התפתחה ברשות עצמה מבלי תערובות כחות פועלים ויסודות משפיעים מן החוץ. חקירה כזאת נכנסת תחת גדר השערות, אשר אין כל יסוד ומופת לאַמְתָן. ועם כל זה הנה ידֹע ידענו, כי עוד בימי נעוריה נכנסה הדת הרומית בחוג השפעתן של דתות מבוכרות העולות עליה במדרגת התפתחותן, והיא בהיותה רפת אונים להתנגד ולעצור בעד החדשות והתמורות שהתפרצו אל תוכה, המירה את פניה, ועד מהרה אבד הרבה מתכונתה המקורית אשר לה בראשיתה. הרומאים אמנם הכירו לדעת את הקלקלה ואת אי־השלמות אשר בדתם; הרומאים המנצחים הגדולים, אשר הכניעו את כל העולם תחתם, לא הגדילו את תביעתם מן העמים המנוצחים להכיר את דתם כדת אמת היחידה בעולם, ולא נועזו לרומם את מעלתה בתור דת נשגבה, אשר רק לה לבדה יאתה לשלוט ולהתגבר על פני כל הדתות ולהכריען. בלב הרומאים נתבצרה הדעה, כי גם אלהי עמי הנכר הם אלים ממש בפועל, בעלי עוז ושלטון, עד כי נכון לכרות גם אתם ברית שלום ואחוה. אם לכל דבר וענין על פני תבל יש רוח או אל הממונה עליו, הנה אלהי הנכר גם הם אלים או רוחות השולטים על הארצות ועל העמים אשר נתנו ברשותם ותחת פקודתם. עצם המושג של האלהות כפי שהשיגו אותו הרומאים לא נתן להתבצר בלבם לֶאמונה, כי רק אליליהם הם – אלים אמתים, ולהכחיש את זכיותיהם ומשפט אלהותם של האלים אשר לעמי הנכר. הכרה פנימית מוחלטת כי רק דתם היא האמתית והנכונה לא מצאה לה כל מקום בלב הרומאים, ולרגלי החסרון הגדול הזה היתה הדת הרומית כחומה פרוצה, עד כי אזלת ידה להגן על כנסית הדת בכל עת אשר הביאם המקרה להתקרב ולגעת אל חוג פעולת דתות בני הנכר, לבל יחדרו בהם דעות חדשות ויסודות דת נכריה. יחד עם התרבות הנכריה, אשר התפרצה לבוא אל תוכם מעמי הנכר, מן העמים הנאורים, אשר הרחיקו ללכת מהם על מסלת ההתפתחות הרוחנית וההשתלמות בחרשת המחשבת, הופיעו גם דתות חדשות. בכל עת בואם לידי מגע עם עמים כאלה הרגישו הרומאים את היתרון אשר לעמים הנכרים עליהם במקצע של ההשתלמות הרוחנית והשכלית; ודבר ידוע הוא, כי בכל זמן ומקום עלול העם הצעיר והדל בכשרונותיו לשנות פני דתו לפי טעם העם רב הכשרון המשפיע עליו, ולהשתנות גם בבחינות אחרות מבלעדי הדת. הננו מוצאים אפוא לחובה לנו לצַיֵן ולברר את החליפות והתמורות אשר התחוללו בקרב הרומאים לרגלי זרמי השפעה דתית חיצונית.

ראשית כל שאבו הרומאים הרבה דברים ממקור האֶטרוּסקית שכניהם. הדת האטרוסקית נפלתה מדת הרומאים בזה, שהיתה בעת ובעונה אחת מפותחת וגם פראית הרבה יותר ממנה. כן ידענו כי האטרוסקים זבחו לאלהיהם זבחי נפש אדם; הם האמינו בלהטים ונחושים להגיד על ידם את אשר יקרה בעתיד ולמצוא כל סתום ונעלם, בהשתמשם למטרתם זאת באמצעים מלאי בערות וכסל; וכפי אשר הובא זכרם בספרי קורות העתים ידענו, כי ענף אחד מענפי הנבואה והנחוש אצלם לראות בכבד, היינו, לנבא חזון עתידות למראה הקרב והמעים המוצאים מבטן בעלי החיים במותם. בקרב האטרוסקית נתבצרה האמונה במציאות הגהנום, מקום אשר שם יענשו החוטאים ויעֻנו ביסורים קשים בעד עונם. לעמת זאת הנה הָגְבְּלָה בדת הרומאים תקומת הנפש אחרי המות הגבלה מעוננת ובלתי ברורה. מצד השני התרוממו מתוך עדת אלילי האטרוסקית איזה אלים אשר על פי הויתם ועצמותם הנם דבר יותר ממשי מכח מפשט. פה נערכה במת מחזה בקרב הבריאה, ועליה הופיעה אגודה בעלת שנים עשר אלים, הנאספים יחד לאספה לעתים קרובות, והם נוהגים בכחם תבל ומלאה. אולם גם עליהם העיק איזה כח שלטון גבוה, אשר עצמותו ותכונתו אינן מוגבלות במאומה, ואשר תחת ידו נכנעים גם אלי המרום, – והוא איזה שלטון הנכנס תחת גדר גורל החיים (Schiksal), או כי נחשב אתו על סוג אחד. השפעת היונים, אשר התגלתה במלא דמותה ובהירותה בחרשת המחשבת של האטרוסקים, היא משתרעת ועוברת הלאה גם אל גבול הדת האטרוסקית; בנתיבה כזאת, – אשר אמנם מסוה תעלומה וצללי עננה פרושים על דרכיהם ומסתירים את עקבותיהם, חדרו בראשונה הדעות המשתררות בקרב הדת היונית אל תוך ממלכת רומא, ותבנינה קן להן על גדות הטיבר. לרגלי השפעת דעות כאלה התחוללו חדשות ותמורות בתחומה של דת הרומאים. באחרית תקופת ימי מלוכת המלכים החלו הרומאים להקים ארמונות לשם אליליהם, תחת אשר עד כה לא נראו כאלה בגבול ממלכת רומא. פה הנה מקום הנועד לעבודת האלים (Templum) היה בראשונה לא בית או היכל בנוי, כי אם מקום פנוי ערוך על פי משטר ידוע, אשר נועד למקום מצפה החוזים (Auguren). הרומאים בחרו להם מקום ידוע על פני כפת השמים, למען ערוך שם את השקפותיהם, ולהסתכל אל חזון אותות השמים. באחד המקומות הקדושים האלה, אשר השתרע על ראש הר הקפיטליוס, הקים המלך טרקויניא הראשון היכל ומקדש לשם האליל יופיטר, וההיכל הזה היה מהיום ההוא והלאה למרכז ראשי בדת הרומית. הארמון הזה נבנה בטעם בניני הטָּסְקַנִים (אטרוסקים). מלבד בית קדש הקדשים הנועד בעד צלם דמות יופיטר “הנבחר והגדול”, הכיל הארמון בקרבו גם מחלקות מיוחדות בעד פסילי האלילים יונונה ומִינְֵרבָה. האלילה האחרונה הזאת היא אלילת הזכרון, ונקדשה בעיני האטרוסקית והרומאים גם יחד. כן נשתלה חרשת־המחשבת על שדמת עבודת האלים. האלים ופסיליהם הופיעו בתמונה בהירה ובדמות איזה דבר ממשי, דבר אשר חסר מכל וכל להאלים המפשטים הקדמונים; ובארח כזה נתבצר ברוח הרומאים מושג חדש ע"ד האלהות. אז החלו להקים היכלות, כן ליופיטר השוכן במקומות אחרים, מלבד יופיטר “הנבחר והגדול” השוכן בגבעת הקפיטוליום, וכן לאלים אחרים זולתו. אכן נעלם מאתנו, מתי הוקם ההיכל המוקדש לשם רגש האמונים? בל"ס נבנה בימים קדומים מאד. בכל בניני היכל אליליהם שמרו הרומאים חוק אחד כללי, והוא כי פסלי האלילים הוצגו בבית קדש הקדשים, ופניהם מוסבים לפאת ים; ובכן אפוא המתפלל, אשר בעת תפלתו שָׂם את פניו לנכח פני פסל האליל, היו פניו מכונות קדמה מזרחה. הנטיה למזרח העולם, אשר הושמה לחוק במבנה היכלי הדת ברומא, עברה גם אל כנסית הדת הנוצרית. בדברים הרבה היו האטרוסקים למורי הרומאים, וביחוד שאבו אלה האחרונים ממקורם נוספות רבות לחוקי קסמי החזון וההליכה לקראת נחושים. אפס כי רבים ממיני קסמי החזון המלאים בערות והזיות ודומים לתעלולי ילדים, לא יכלו למצוא להם מקום ברומא בדרך רשמי, ונחשבו שם באמונות תפלות, אם כי אנשים פרטים השתמשו בם לעתים לא רחוקות.

אלילי היונים ברומא. בעת אשר חדרו דעות היונים בדרך צדדית ובלתי־ישרה בצפון הארץ, סגלו להם גלילות הארץ המשתרעים על פני חצי־האי האפיניני נגבה את טעם היונים ואת השקפותיהם הדתות, וילכו הלוך והִתְיַוֵּן, וכאלילי יון כן גם ההיכלות המקודשים לשמם, תחת אשר בראשונה התכוננו רק בערים השוכנות לחוף הים ובמושבות הרומאים הנפוצים בארצות רחוקות, החלו עתה להופיע לאט לאט גם ברומא עיר הבירה. התנועה הדתית הזאת היא קשורה אמנם בקשר אמיץ בספרי החזון (Sibyla), אשר היו לסגולה להרומאים על ידי המלך הרומי האחרון. ספרי הקום אשר בארץ יון; הם נתחברו במקורם בקדש האלה הובאו רומאה מעיר קום אשר בארץ יון; הם נתחברו במקורם בשפת יון, ויכילו בקרבם דברי משא וחזון, אשר יחסו אותם לאחת הנביאות העתיקות המנבאות בשם אפולון, אשר חיו בארץ יון. ספרי החזון האלה, אשר כפי אמונת העם נכללה בם תמצית תולדות הרומאים, קורותיהם ועתידותיהם עד אחרית הימים, הָפקדו בידי אנשי קדש מיוחדים, אשר הגו בם בכל עת, למצוא מענה על כל שאלה שנזדמנה לפניהם בדברים הנוגעים לעניני העם וארץ המולדת. חזיון רגיל הוא בימים ההם, כי במקרים רבים עת פנה העם לקחת עצה מפי ספרי החזון, היתה העצה היעוצה להם – להביא איזה מן האלים היונים רומאה, ולהקים היכל מוקדש לשמו, למען כונן שם את עבודת דתו. בשטף העת הובאו רבים מאלילי יון ודתיהם השונות בצרו להם מקום נאמן ברומא. בראשונה הוחל לעבוד את האליל היוני אפולון, אשר בבואו רומאה התחפש בשם הכנוי “מגלה נסתרות” (ברומית: Aperta), על שם ספרי החזון, אשר מרבית הדברים הכלולים בם נתיחסו אליו, ונחשבו כמו התגלו במקדש החזון (Orakel) המוקדש לשמו בהררי פרנס. הרומאים קבלו וקימו עליהם את אלהותו של אפולון בנפש חפצה, ויקדישוהו בתור אל נושא עון ומטהר את בעלי בריתו מכל חטאותיהם, באשר כי הממלכה הרגישה את הנחיצות באל מטהר ומוחה כל עון עוד יתר הרבה מאשר הצטרכה להנבואה ודעת מקרי ימים עתידים. כן התפשטה בשנת 496 לפני ספה"נ עבודת האלילים היונים דמטרה, פֵרְסֵפוֹנָה (ברומית Proserpina – מלכת הגהנום) ודיוניזוס, אשר נשתוו אל האלילים של הלטינים: צָרֶרָה, לִיבֶרָה ולִיבֵר (אליל הצמיחה והתנובה), וגם העמדו במקומם, וכמאה שנים אחריהם הובא רומאה גם הגבור היוני הֵרַקֵל ויכונה שמו ברומית “הרקוליס”. בשנת 291 לפני ספה"נ פרצה מגפה נוראה בממלכת רומא, ואז הביאו על פי עצת ספרי החזון את צלם האליל אַסְקְלִיפְיוּס מעיר עָפִידַוְרָה, ויכוננו לו היכל ומקדש ברומא, למען יעצור בעד הנגף, כי האליל הזה הוא רופא כל חלי ומדוה, והרומאים קראו לו אֶסְקוּלַפּ. בעת אשר הסתבכה רומא בסבכי המלחמה הארוכה עם הַנִיבַּל גבור הצדונים, ורומא העתידה להיות גברת כל הארץ התנודדה תחתיה ותגיע אל פרק המשבר (Krisis), היתה שומה מאת כהני החזון להביא מעיר פיסיניה אשר בפריגיה (אחד מגלילות ארץ יון) את האלילה צִיבֶלָה (ביונית: Kybela), אלילת הארץ, האם הגדולה הרת כל אלילי יון. בגֹדֶל־נפש ובעדנת־רוח הגישו יושבי עיר פיסיניה לצירי הרומאים את מצבת האבן, אשר נחשבה אצלם כסמל האלילה. יחד עם בוא האלילה על אדמת רומא נמלאה תקות הרומאים, כי עד מהרה גברה ידם על הניבל ויגרשוהו מגבול ארץ איטליה. האלילה וֶנֶרָה מעיר אֶריקס, אשר נקדשה עד מאד בארץ סיציליה, נתקבלה ברומא גם היא קרוב לזמן ההוא. האלילה הזאת כללה בקרבה את תכונת שתי האלילות אפרודיטה היונית ועשתרת הצדונית גם יחד, ועל כן נשתנתה תכלית שנוי מן האלילה וֶנוּס הרומית, הקדומה בזמן והפשוטה בארחות חייה ומדותיה, בהיות כי זאת האחרונה נחשבה לאלילת האביב, ותהי המפקדת על הגנים, עצי הפרי וצמחי תנובה. השתלשלות התמורות, התקונים וההתחדשות בגבול דת הרומאים, כפי אשר תארנו פה את צורתה החיצונית, נמשכה כל ימי תקופת ממשלת הרפובליקה הרומית, ותוצאותיה היו, כי הומרה הדת הרומית הקדמוניה בדת החדשה ההיא המכונה בפי החכם מומזן בשם “הדת היונית־הרומית”, אשר בה נמצא ערב רב מיסודות שתי הדתות האלה. והתמורה הזאת היתה כבירה ונמרצה מאד מאד. היא לא היתה שטחית ומרפרפת למעלה, למען החליף ושַׁנות רק את התמונה החיצונית של הדת; היא לא הצטמצמה רק בזה כי הוסיפה אלים חדשים על העתיקים, או כי השכינה את יפיפותה של מלאכת המחשבת אשר להיונים בבניני היכלי הקודש המוקמים לשם האלילים ברומא, וגם לא רק בזה כי הנהיגה מנהגים חדשים בעבודת האלים, כמו למשל הכֵּרות הקדשות (bectistenium) – אשר זה סדר חגיגתן, כי ערכו משכנות או חדרים רבים, אשר בכל אחד מהם הציגו פסלי אליל ואלילה יחד, ועל ידם ערכו שלחנות מלאים מטעמים ומגדים לענג ולכבד את קהל האלים הערוכים בזה; – לא, לא זאת בלבד, כי אם על ידה הומר ונשתנה ביסודו גם עצם המושג על דבר האלהות. תחת האליל הלטיני, אשר בעיקרו ועצמותו הנהו רק הצד הנסתר והסמוי מן העין של איזו עלילה, חזיון או איזו תכונה, אשר על שמן נקרא האליל בשמו המיוחד, ואשר מבלעדן חדלה מציאותו והנהו אפס ואין, הופיע האליל היוני המתואר בצלם האדם ובדמותו, בעל חופש ודרור לעולל עלילות כרצונו בעולם העליון.

הננו לרשום פה רשימה קצרה, בהעריכנו את שמות ראשי אלילי הרומאים לעמת אלילי היונים, אשר הם מקבילים אליהם וממלאים את מקומם:

אולם את השויון אשר בין צמדי האלים האלה לא נוכל לחשוב בשום אופן לשויון מדויק ומחלט. האלים היחידים בקהל אלילי רומא המקבילים בדיוק אמתי אל האלים בעלי מקצע אחד אתם אשר בקהל אלילי היונים – הם האלילים “יופיטר” ו"וסטה", בעוד אשר השויון וההקבלה בין יתר האלילים האמורים למעלה נשענים רק על הדמיון המקרי, אך לא על עצם תכונתם הפסיכולוגית, והם מסתעפים יותר מן ההשערה החיצונית מאשר מן טבע הדברים והדמיון האמתי. ועם כל זה רואים אנחנו את התולדה המסובבת מזה, כי זנחו הרומאים את אליליהם המקוריים ויקחו תחתם את אלילי היונים. יחד עם צלמי האלילים ופסיליהם אספו הרומאים אליהם גם את האגדה המיתולוגית של היונים, ובארח כזה הופיעו האלים לעיני בני כנסית הדת הרומית בתמונתם המדויקת, עם כל מגרעותיהם, מאוייהם ושפלות רוחם, ואז סרה מעליהם עטרת הדרה הרוממות ויראת הכבוד שעטרה אותם לפנים, ומסוה הפליאה והתעלומה, אשר כסה אותם עד כה מעיני בני הכנסיה, הורד ארצה. לעבודת הדת ברומא המיוסדת על המושגים על דבר עצם האלהות שנתבצרו בהשקפת דת הרומאים מקדם, עבודה אשר השתדלו למלאותה בדיוק אמתי מבלי לסור ממנה כמלא שערה הצדה, – לעבודת דת כזאת אי אפשר היה להסתַּגל אל האלים החדשים, ובהכרח נתמעטה דמותה, ותאבד ערכה וכבודה בעיני בעלי ברית האלילים החדשים. זאת היא אם לא הסבה האחת והיחידה, הנה למצער אחת הסבות הראשיות, אשר הכינו את הבסיס למחזה הנורא, אשר הופיע באחרית ימי ממשלת הרפובליקה, עת אשר התרוממו אנשים נאורים ומצוינים לעמוד בראש שלטון משמרת הדת, אנשים חפשים בדעותיהם, אשר לא רק כי בסתר לבבם לא נתנו אמון בדת האלילית, כי אם גם לעגו לה בספריהם אשר חברו.

בין המון עבודות דתי האליל, אשר הופיעו לרומא מארצות הקדם, נמצאו איזה מהן, אשר על פי מוצאן ומולדתן תתיחסנה לא אל ארץ יון, כי אם אל יתר עמי הקדם. עבודת דת האלילה ציבלה, או כאשר יקראו לה החרדים לקדושת הדת האלילית “האם הגדולה”, חדרה הלום מארצות אסיה הקטנה, אף כי היתה נפוצה גם בארץ יון, וכמוה גם עבודת דת האליל דיונוזיס הובאה רומאה מארצות אסיה הקטנה. עבודת שתי הדתות האלה משכה אחריה התרגשות לב בעלי בריתן, פריצות ושחיתות המדות; מנהגי הדתות האלה רחקו מאד ממנהגי הדת הרומית המדוקדקים ומצוינים בתומתם וברוח מוסרם, והרחוקים משאון יצר רע וסערת תאוות הלב; התאוה האחת המתחוללת בלב בעלי דת כהדת הרומית, היא רק תשוקה שאננה ושוקטת להנהגה גאוה ומפוארה. עבודת הדת המקודשת לשם האלילה ציבלה נעשתה על ידי כהניה המסורסים, אשר ערכו תהלוכות דתיות בקרב מושבות העם, בסובבם בהמון חוגג ובקול המולה ושאון, ועם זה יחד אספו נדבות מכל איש נדיב לב. הרומאים, בעת שתלם בראשונה את עבודת הדת הזאת על אדמת רומא, שמו אמנם לחוק, לבל ישתתפו אזרחי רומא בצד המעשי של הדת הזאת, לא בתור כהנים ולא בתור בנים חרדים לעבודתה ומנהגיה, ולבל יעמיסו עליהם את החובות הראשיות, אשר היא מטלת על כנסית דתה. בזה הננו מכירים כמו השתדלה ממשלת הארץ למנוע את העם מן הפריצות ושחיתות המדות המתלַוות אל עבודת הדת הזאת. אולם כי הפרחת הדת הזאת, השתגשגותה הנמהרה והתפשטותה הנרחבה בקרב בני הנכר המתגוררים בעיר הבירה, כמו גם בקרב דלת העם ילידי רומא, דַּיָּן להוכיח, כי אמנם היתה עבודת הדת הזאת נחוצה מאד ליושבי הממלכה, ואם לא לכלם הנה למצער למרביתם, בהיותה ככח מעורר בשדרות התחתונות שבעם להחיות את התרגשות הלב, להניע את הרגש, את מאויי הלב וכל תשוקה גסה המוסכת רעש ושאון במכונת החיים הפשוטים והרגילים. לעמת זאת הנה אֻלְּצָה ממשלת רומא להשבית ולהעביר מגבול ארץ רומא את עבודת הדת המגאלת המקודשת לשם האליל בַקכוס (דיוניזוס), בהיות כי עבודת האליל הזה הוחגה בשאון עליזים, אשר נאספו אל המטרה הזאת בהמון רב בעתותי לילה, ובה השתתפו גם אזרחי רומא, ותוצאותיה היו שערוריות ופרעות נוראות. והנה עם כל עבודות דתי אלילי היונים שנתאַזרחו בארץ רומא, העם אשר ברפיונו הדתי היה כספוג המספג אל תוכו את כל הדעות וההשקפות, כל האמונות וההזיות, מבלי כל בקרת מיוחדת, הנה לא נכחדה דת הרומאים המקורית כליל, ולא נחנקה מנֵטל המון הדתות השונות, אשר הָעֳמְסוּ על אדמת רומא. יחד עם אלילי יון, אשר צלמי פסיליהם מלאו את היכלי התפארת אשר הוקמו לרוב ברומא, עוד השתררו האלילים הרומים המקוריים איש איש במקצעו המיוחד, ועד אחרית תקופת שלטון הדת האלילית לא חדל הרומאי לראות בכל ענפי חיי הטבע וחיי האדם – אלים מיוחדים לכל תנועה ותנועה קלה בעולם.

ויען כי מטרתנו בפרק הזה היא לבאר את הליכות הדת הרומית והשתלשלותה, מבלי שום לב אל הדתות השונות,אשר מארצות נכר באו הנה ותבנינה להן בית בממלכת רומא, הודות להסבלנות הדתית ולמדת הכנסת אורחים ביחס אל האמונות והדעות מולדת חוץ אשר, כידוע, התפתחו למדרגה נשגבה בקרב הרומאים, – על כן לא ננסה הפעם להרחיב את גבול השקפתנו על המון הדתות הנכריות, אשר נאספו מכל קצות הממלכה אל עיר הבירה, עד כי באחרית תקופת ממשלת הרפובליקה היתה רומא בירת הממלכה גם לבירת אלילי כל העמים. כאשר כבר הזכרנו היתה השקפת הרומאים והכרתם הפנימית בגבולה של הדת מלאה רפיון והתנודדות, עד כי לא אִמצוּ הרומאים את לבם להכחיש את אמתותן של הדתות הנכריות. גם דרכי השלטון המדיני אכפו על הרומאים להתהלך עם כל בני הדתות השונות ברוח סבלנות, כל עוד אשר דתם (של אלה האחרונים) לא היתה לצור מכשול ולשטן להמשטר השורר בקרב הממלכה. בכל שלטוני הארצות המנוצחות והנכנעות תחת ידי ממשלת רומא היה שורר דבר מלכות לבלי התערב בעניני הדת המקומית; בעיר הבירה נתן החוק לאַשֵׁר ולקים מטעם השלטון המדיני את כל כנסיות־דת הנכריות. במקרה כזה הכירה הממשלה לא את עצם הדת ואמתותה, – כי הממשלה הכירה את עצמה, כי אין לה כל זכות ומשפט לחוות דע בענינים כאלה, – כי אם רק קִימה ואִשרה את אגודת העדה המתנהגת בדרכי הדת הנכריה, ותתן לה את הרשיון ללכת בדרכי דתה. אז נחשבה הדת ההיא כעומדת תחת החסות בצל הממלכה, ונקראה בשם דת בעלת רשיון (Religio licita‎). בתוך המון הדתות והאלים אשר נפגשו יחד בעיר בירת רומא וימצאו להם שם בית מקלט שאנן ובוטח, לקחה לה עמדתה גם הדת הרומית, ותהי גברת הארץ, אך לא בתור דת אשר רבו המאמינים בה בקרב המפלגה השולטת בארץ, – כי גם כהניה וחוזיה לעגו לה, ויתלוצצו על מנהגי הדת הנתונה תחת משמרתם ופקודתם, – כי אם בתור עבודת דת מעשית האחוזה ושלובה יחד עם תולדות ימי רומא בעבר, ובתור דת אשר חשבו כי תקומתה נחוצה מאד לשלום הממלכה והטבת מצבה, ותועלתה רבה למלא את הצרכים הרוחנים של המון העם. בחוג פעולת החקירה, ההתחכמות והטלת ספק בכל מסרת קדומים, אשר גברו מאד בעם בתקופה ההיא, אפסה כל תוחלת, כי אמונת הלב תמצא לה עזר ומשען בדת הרשמית ילידת הלאום וההיסטוריה הרומית. כן כשלה הדת ברומא מאפס יכלת למלא את תביעות מפלגת החכמים והנאורים, אשר רבו אז בקרב הרומאים, ואשר רגשי לבם והגיון רוחם המורחים בריח השכלה וחכמה לא יכלו עוד להתפרנס מדעות פשוטות וגסות הכלולות בתוך דת חסרת התפתחות כדת הרומית. הקיסר אגוסטוס (מלך 27 לפני ספה"נ מת 14 לספה"נ), בראותו את העזובה בגבול הדת, חשב מחשבות לבצר את הרגש הדתי בקרב בני עמו, וינסה לחדש את פני הדת, לתקן בה את התקונים הנחוצים ולפחת בה רוח תחיה. בחפצו לרומם את רוח הדת ולהשיבה אל המדרגה אשר עמדה ברומא בימי קדם, בחר את עבודת הדת הבַּיתית, היינו, את עבודת הדת המקודשת לשם ה"לַרִים" (רוחות אבות המשפחה), בראותו בה את היסוד הראשי של הדת הרומית הקדמוניה ומקור החיים הכבירים אשר בה, ובכן נתן פקודה לבני עמו להכיר בתור אלהות אגודת אלילים משולשת, הכלולה משני לרים ועליהם נלוה מלאך־השלום (genius) השומר לראש המלך. אז נִתַּן צו מטעם המלכות לחלק את עיר הבירה לרבעים ולהקים היכל ומקדש בכל אחד מהם, ושם תערך עבודת דת לאגודת האלילים המשולשת, אשר בדה הקיסר מלבו. בגלילות הארץ בקרב המדינה הוטלה החובה על כל גליל ליחד מקום לעבודת הדת, אשר נערכה על ידי הקיסר, אם כי לא נאסרה עבודת הדתות הקודמות, אשר השתררו בארץ עד כה. אולם האמונה הרופפת והמתנודדת באמתת הדת, והמושג על דבר האלהות בכלל, כפי אשר השתררו אצל הרומאים מעולם, לא נעדרו גם בקרב הדת החדשה אשר יסד אגוסטוס; גם הוא לא נועז להוציא את הדתות הנושנות הנובלות מפני דתו החדשה, אם כי חשבה לרעננה ופוריה, ויקו להשיג על ידה תחיה רוחנית ודתית לבני עמו. למטרה הזאת תקנו את היכלי האלילים ברומא, וישנו את תכנית בנינם, גם הקימו היכלות חדשים, העבירו את הכהנים משמרתם ותחתם באו אחרים, אשר בהם בטח לב הקיסר, כי ידעו לעורר תחיה דתית בקרב העם. גם נוסדו בעד המון העם מערכות שעשועים דתיים, אשר תכליתם היתה לעורר בלב העם זכרונות קדש מקדמת ימיו. סופרי רומא הקדמונים וִירְגִילְיוּס וְלִיוְיוּס הביטו על העבר של הרומאים מנקודת־המבט הדתית, בהראותם על התעודה הקדושה, אשר הושמה לפני העם הרומי, וירומו וינשאו למעלה את רוח הגבורה ורגשי החסידות, אשר מלאו את לב מיסדי הממלכה הקדמונים. באמת הנה לולא יבש מקור החיים בדת הרומית, ולוּ רק היתה עוד עלולה על פי שארית כחותיה הפנימים לשוב לתחיה חדשה, כי אז עלינו להודות, כי השכילו מאד השואפים לתחיה הדתית לאחוז בתחבולות נאותות ורצויות למטרתם. אפס כי כבר פסק כח החיים בדת הרומית, ותהי כשלד וגויה בלי כל רוח, בלי כל כח חושב והגיון דעות, בלי כל תורה ורעיון המלבבים את האדם ומעוררים את רוחו ולמצער את רגשותיו. הדת אשר יצר הקיסר אגוסטוס לא נקלטה בקרב עם רומא, וגם נבצרה ממנה להיות נקלטת, חרף כל מעלותיה ויתרונותיה בערכה אל יתר הדתות השוררות ברומא. העם שמע בתורת דת הקיסר לא קול מחוקק, קול נביא ומורה דת, כי אם קול מושל ומצוה, קול גבור ושר צבא מלחמה, הבא אל העם בשם התועלת המדינית, בשם טובת הממלכה ומעוזה, אך לא בשם איזה רוח הנערה ממרומים, בשם עצם נשגב המרחף בעולם רוחני, החפץ לאַשר את בני האדם באושר רוחני ודתי.

כן רבו בקרב הרומאים דתי־אליל רבות ושונות, עתיקות גם חדשות, מולדת בית ומולדת חוץ, עד כי מרוב העצים לא נראה היער, ואין גם אחת מהן אשר המציאו מזון דתי רוחני ומוסרי לטובי העם, אשר בעלותם במעלות ההשכלה והתרבות בקשו למצוא בחיים איזה דעות ואידיאלים נכונים להתעַנין בהם, ולאט לאט כבה הרגש הדתי בלב העם. והנה במרוצת הדברים הזכרנו למעלה, כי הנסבה לירידת הדת ברומא היתה הנטיה לחקירה, להתחכמות והטלת ספק בכל מסרת קדומים, אשר התגברו בתקופת העת ההיא בקרב העולם הנאור, והן אשר הסבו את לב הרומאים הנאורים בדורות ההם לפנות ערף אל דתם, ללעוג להדעות והאמונות הצפונות בפנמיותה של הדת, אם כי לבם היה נוטה להשאיר את הדת בתמונתה החיצונית, כדבר אשר מציאותו וקיומו נחוצים לתקומת הממלכה. הננו חושבים לעון לנו, אם נאמר לקמץ בדברינו מבלי להציע לפני קוראינו את פרשת כל הסבות ההיסטוריות, אשר חתרו בזמן ההוא חתירה עמוקה תחת הדת האלילית בכלל, – בכל תקפן ומלֹאן. מלבד הסבה הפנימית אשר זכרנו, היינו, תגברת החקירה והבקרת בקרב משכילי הרומאים בדור ההוא, פעלה גם סבה חיצונית, הֵד קול ספרות היהודים האלכסנדרונים הכתובה בשפת יון, שפת החכמה והמדע של הזמן ההוא, אשר נפוצה בעולם הנאור, ובשכל מליה וברוח הגיונה הבא בשם הדת והפלוסופיה כאחת השגיבה חיל להבאיש את הדת האלילית בעיני כל איש משכיל על דבר אמת, ולהוקיע את נבלותה לעיני השמש. הספרות העברית האלכסנדרונית היא אחד מן העורקים החזקים אשר דפקו בחזקה בתולדות הקולטורה בימי קדם, ועל פי צורתה הפנימית היתה כמַשְׁלֶמֶת את ההשכלה היונית וממלאת את חסרונותיה, בשאפה תמיד להשכין את אמתותה ותורת מוסרה של תורת ישראל בספרות המדעית של בני יפת. נפלאה מאד תולדת הענף הספרותי הזה שיצא מחטר היהדות לרגלי סבות מדיניות וקולטוריות גם יחד. לרגלי מסע הנצחון, אשר נסע המלך המוקדוני אלכסנדר הגדול בארצות אסיה, נפגשו זרמי התרבות וההשכלה אשר להיונים ואשר ליהודים יחד, וכאשר עמדו שני העמים האלה נושאי דגל התרבות האנושית כל אחד על דעתו, מבלי לוַתֵּר איש איש על דעותיו לטובת רעהו, התפרצה ביניהם מלחמת דעות במלא תקפה ועוזה. מעבר מזה נלחמו היונים לבצר מכון לתרבותם הם, אשר נתיחדה כלה בעד טוב טעם בכל דרכי החים ומנעמיהם, ובעד כל רגש יופי ותפארת, רגש אשר נפנה לו מקום גם בדתם האלילית, עד כי נתקדשה בקדושת האלים ותהי לסגולה קדושה וכתמצית כל החיים. ומעבר השני הרימו היהודים על נס את תורת מוסרם הזכה והצרופה ואת דת קדשם, אשר בה כלולה תמצית כל הבינה והחכמה הנשגבה מעל לבינת אנוש. ההתנגדות וההפך בין השקפות שני העמים האלה התגברו יותר ויותר במדה אשר הוסיפו היונים לתקוע את יתדם ולכונן להם מושבות על פני כל הארצות הנשענות לחופי ים התיכון, מחופי הבָּספָריס ועד גדות הנילוס בארץ חם, שנפגשו פנים אל פנים עם נפוצות ישראל, אשר מושבותיהם השתרעו אז מים עד ים, מהים השקט ועד הים השחור. בחקרי דת וּוִכוחים החל הנגוד הזה, ובמשטמת דת וגזע תם, עד כי לאחרונה התגַשם גם בתמונת אגרוף רשע וזדון, ודמי בני יהודה נגרו כפעם בפעם ארצה מתגרת יד היונים. נודעת היא הספרות היונית המלאה בוז ונאצה על היהודים ותורתם, אשר יסדו סופרי היונים: אפולוניוס, פוסידוניוס, ליזימכוס ואפיון, אשר לא הסתפקו בזה כי לעגו לדת היהודים וישפילו את ערכה, כי אם בדו שקרים וספורי שוא להשליך שקוצים על מולדת היהודים ועל מקור מחצבתם. הבוז והלעג, אשר שפכו בעלי הדת האלילית על ראשי היהודים ועל תורת קדשם, פעלו פעולה מתנגדת, כי העירו בלב היהודים הכרה פנימית להכיר את ערכם ואת רוממות תורתם ומשגב מוסרה ודעותיה לעמת הדת האלילית המתעתעת באגדותיה התפלות, בהבלי הזיותיה, ובתבנית אליליה, אשר יצרה בדמות בני האדם, ואשר השקיעתם ברפש תאוות שפלות, זמה נאלחה ויצרי לב הרעים עוד מיצר לב בני האדם. לעמת ספרות הבוז והנאצה של היונים נבראה ספרות שלמה בשפת יון, אשר יצרו היהודים להוכיח את תועבת הדת האלילית ואת שקוציה. כהמון דורות היצורים הזעירים השוכנים במצולות ים, אשר בשלחופיותיהם השִּׂידיות אשר יתפשטו מעליהם יקימו במשך שלשלת דורות ארוכה רוכסי הררי קוֹרַלים, איים שלמים וגלילות ארץ רבים, כן התאגדו הסופרים היהודים האלכסנדרונים ליסד ספרות וכוחית, הקולעת אמרי בינה ומשפטי צדק להרוס את שתות הדת האלילית, ולהראות את משגב היהדות, רוממות דעותיה ושִׂיא חוקיה, וברבות הימים נוסדה ספרות גדולה, אשר חוללה מהפכה עצומה בהשקפת הנאורים והמשכילים בקרב העמים בדורות ההם. מלבד תרגום ספרי הקדש ליונית, אשר הועיל מאד להכניס קרני אור במחשכי הדת האלילית הנפוצה אז על פני תבל, מלבד ספרי הפולוסופיה הערוכים על פי רוח תורת ישראל, אשר הפיצו ידידיה האלכסנדרוני ובני סיעתו אחיו־לדעה, ומלבד הספר “חכמת שלמה”, אשר תכנו מָקְדָש כלו להבאיש ולהחפיר את תעתועי הדת האלילית, את זדונה וגלוליה וסלף דרכי המוסר הנובע ממקורה, ולערוך לאמתה את הוד כבוד היהדות ומשגבה, השכילו הסופרים היהודים לשאת משא על כל המתעתעים בהבלי הדת האלילית בספרי שיר וחזון ערוכים בטוב טעם ודעת, אשר שם מחברים נודעים לתהלה מבני היונים נקרא עליהם, למען ימצאו דבריהם מסלות בלב קהל הקוראים. “חכמי היהודים – אמר החכם גרֶטץ – הערימו לעשות צדק ברמיה, בשומם דברי תוכחתם ומוסרם בפי משוררים וחוזים בני אלהים אחרים, להגיד את צדקת היהודים לכל העמים ולהראות את אמתתה ותפארתה לעין כל”. אחד מחכמי היהודים חבר שיר תהילה להיהדות בשומו את דבריו בפי המשורר היוני אוֹרְפֶאוּס, למען חַבֵּב את ספרו על קהל הקוראים היונים. נכבדים ונעלים מזה במטרתם היו ספרי החזון הנקובים בשם “סבילות”, אשר על ידם התאמצו סופרי היהודים בשפת יון לָסֹל מסלה בעד דעות היהדות אל לב הגוים עובדי האלילים. ספרי חזון הסבילה נתקדשו מאד בארץ רומא, והשפעתם היתה רבה שם על כל פנות העם, ועל כן הערימו הסופרים היהודים לחבר ספרי חזון כתכנית ספרי החזון אשר ברומא, אשר תכנם הוא דברי חזון לבשר את אמתת תורת היהדות ומשגב דעותיה. החוזָה העבריה תקרא אל כל בני הדת האלילית:

החוזה מתאמצת בכל דבריה להשפיל את ערך אלילי הגויים ולתתם לאפס ותהו, ועם זה תתַנה את תהלת היהודים, אשר היו הראשונים להכיר את אחדות האלהים וללכת בדרכי מוסר וצדק, כפי חוקי תורת ישראל הזכה והצרופה, וכה דבריה:

החוזה תרחיב לשון, תשא משא על היעודים הנשגבים אשר יעדו נביאי ישראל לאחרית הימים, עת ישפוך אלהים את רוח שלומו על כל בשר, וצדק עולמים ושלום נצח ישתררו בקרב החברה האנושית, ואז תחלוף כליל ממשלת הזדון והחמס מעל פני הארץ. כספרי החזון האלה היו גם רבים מספרי הגניזה – אפוקריפא –הערוכים בדמות ספרי הקדש ובתכניתם, ומטרתם היתה גם כן לגלות את קלון הדת האלילית ושפלותה בערך אל יפעת היהדות וכבוד תפארתה המוסרית.

אגודת הסופרים היהודים האלכסנדרונים היו לַגוים המשתוללים בדתי האליל את אשר היו נביאי ישראל לפנים לבני עמם הזונים אחרי גלולי האלילים. ארוכה וממושכה היתה מלחמת האור עם החשך, הצדק עם הזדון, הדעה עם המשובה, דיו וגם דמי אדם נשפכו בגללה לרוב, אך לאחרונה נצחה האמת את השקר, ונצוצי האור אשר התזו סופרי היהודים על פני הספרות העברית העטויה בשפת יון, הם הפיצו את מסכת הערפל הנסוכה על פני החברה האנושית, והיהדות הזכה והברה התנוצצה בברק יפעתה לעיני כל בשר. הנה כי כן רבו מאד, במאת השנים האחרונה לפני בוא הקץ לתקומת יהודה המדינית, בני הנכר המתיהדים ובאים בברית היהדות, לא למען הבצע ואהבת נשים, כי אם לשם האמת, המשגב והזוהר, אשר הכירו בה. כפי אשר יסופר בספרי ידידיה האלכסנדרוני הנה רבו מאד אז גרי הצדק במצרים, באסיה הקטנה בדמשק וברומא. רומא האדירה, אשר נצחה את יהודה ותדכאה תחת כפות רגליה, לא עצרה כח לעמד בפני הרוח הנושב מגדות הירדן, רוח צרופה ודעת אל אמת, ורבים ממרום עם הארץ קבלו עליהם את היהדות. איזה מסופרי קורות העתים מבארים את החזיון כתולדה מחויבת מתמורת המצב המדיני, באמרם כי בבוא הקץ להחופש המדיני משאת נפש הרומאים, לרגלי השבת ממשלת הרפובליקה בארץ, וממשלת מלך העיקה את עם הארץ, הרגישו הרומאים הנאורים השואפים לאיזה אידיאל נשגב את הריקות והתהו, אשר קמו בלבם השואף לחזון נעלה, ויתאוו למצוא ענין רוחני למלא את נפשם, ואת החסרון הזה מלאו דעות היהדות. אולם אין אנחנו נוטים לערבוב פרשיות וסכסוכי תחומים כאלה. רגש החרות המדינית אין לו כל התיחסות ישרה אל היהדות ודעותיה המרחפות בעולם המוסר והצדק, מבלי להתלות בשיטת הממשלה. עבדות ומועקה מביאים יותר לידי ירידה רוחנית, לידי הזיות ואמונות תפלות, מאשר לידי חקירה והסתכלות. פה הנה מרכז הכבד תקוע בכח האמת הגלויה, אשר הלך והתפשט על ידי הספרות הוכוחית והחקרנית שיצאה מאת היהודים האלכסנדרונים, ותמצא לה אזנים קשובות גם על גדות הטיבר, וכידוע הנה בכל עניני חקר ובינה לא עמדו הרומאים ברשות עצמם, כי אם נמשכו אחרי הספרות היונית. התנועה הזאת התגברה בקרב מפלגת הנאורים ברומא, עד כי הסבה עליה את עין מושלי הארץ, אשר כמו לבם נבא להם, כי עתידה רומא להתפוצץ לרסיסים על ידי האמונה באל אחד הנובעת ממקור היהדות, ואגודת האלילים אשר עליהם נשענה הממלכה אָבֹד יאבדו ונמחו עקבותם. הראשון אשר פקח את עיניו על התנועה הזאת היה הקיסר אגוסטוס, ועל כן היה עוין את היהדות, אם כי לא הרהיב עוז להציק את היהדות בגלוי, יען כי הסבלנות הדתית הכתה את שרשיה ברומא עוד מימי ממשלת הרפובליקה. השנאה להיהדות עוד גברה בלב המלך טבריוס המולך אחריו, ואז מצאה גם מקום לצאת ממחבואה ולהרע ליהודים בגלוי, לרגלי איזו תרמית בשם הדת, אשר נעשתה על ידי נוכלים אחדים מן היהודים, אשר עשו סחורה בַּדת למען בצעם. גברת אחת מנשי רומא, פולויה שמה, אשת הסינטור סטורניאוס, באה בברית היהדות, ותשלח ביד איזה ממיודעיה היהודים מתנות להיכל הקדש בירושלים, אך אלה האחרונים מעלו בזדון בשליחותם ויחלקו ביניהם את המנחה. בהגיע דבר הנבלה הזאת אל הקיסר מצא תואנה להתגולל על כל היהודים גורמי התנועה הדתית החדשה בקרב אצילי רומא, ויציע לפני הסינט להציק להיהודים. עד מהרה נתנה הדת לגרש מעיר רומא את היהודים והגרים מבני רומא אשר באו בברית היהדות, מלבד אלה אשר ימירו דתם בדת האלילית, ואשר ימרה את החוק ימָּכֵר ממכרת עבד. בגלל הגזרה הזאת הָגלו ארבעת אלפים מבחורי ישראל להאי סרדיניה להלָּחם שם עם גדודי השודדים, אשר פשטו אז בארץ להרגיזה, למען יתמו שם מחרב המלחמה ומרע מזג האקלים הקשה אשר לא הסכינו בו. מלבד זאת הכבידו שרי צבאות הרומאים ידם על היהודים העובדים בצבא, לצאת למלחמה ביום השבת, ואשר סרבו למלאות את פקודת שרי צבאם נענשו קשה. זאת היא הפעם הראשונה אשר יצאה רומא מגדרה, ותחלל את חוק הסבלנות הדתית, אשר השתמר בה בעצם תקפו, בכל עת בואה במגע עם בני הדתות הנכריות, כאשר זכרנו למעלה. והמחזה המוזר הזה לא היה היחידי על דרך הליכות הרומאים עם בת יהודה, אשר הדיקה אותה בפרסותיה ותַּגלנה מארצה גלות שלמה; כי התולדה העברית קשת־הרוח המלאה כלה חזיונות תוגה תציג לפנינו עוד מקרים רבים, אשר רדפו הרומאים בזעם את דת היהודים, וביחוד בימי השמד, אשר נגזר מאת אדריאנוס אחרי חרבן ביתר.

אבל החתירה אשר חתרו דעות היהדות בחָדרן אל תוך העם הרומי היתה ראשית מפלת דת הרומאים, אשר הלכה הלוך והתמוטט עדי התערערה ותשקע תחתיה. רומא הלמה ומחצה את בת יהודה ותכחד את שלטונה המדיני, והיהדות השיבה מכה אל דת מכי עמה, ותמחץ את לב הדת הרומית מחץ אנוש, אשר לא יוכל עוד הרפא. שוא התאמץ אגוסטוס לתקן תקונים בדתו, לחדש את פניה ולהפיח בה רוח תחיה חדשה, – היא כבר העלתה רקבון ונועדה לקרץ וכליון. – אמנם אותות רבים הוכיחו כי מתעתדת היהדות למלא את מקום הדת האלילית הנופלת ברומא, לולא סבות היסטוריות כבירות, אשר גרמו להסב את השלטון הדתי ברומא אל הענף הדתי החדש, אשר החל אז לצמוח מגזע היהדות.

• צחה וקנין-כרמל
• נורית רכס
• תמי אריאל

אין עדיין קישוריות מאושרות