כשהיתה מילוצ’קה בת שנתיים נכוותה כווייה לא חמורה אבל כואבת ממרק פירות־חם ששפכה על עצמה. היא אהבה מאד לאכול (וגם לשתות), וכשקירבה אליה סבתה בתנועותיה האיטיות את כוס המרק כדי להשקותה, משכה בחוסר סבלנות את הצלחת שהכוס עמדה עליה. הכוס התהפכה, ומרק־הפירות נשפך ברובו על סבתא, אבל גם על מילוצ’קה עצמה. מילוצ’קה פרצה בבכי מר, ואמה וסבתה פתחו בבהלה בסדרת פעולות חירום – טבלו במים צוננים את ידיה שמרק־הפירות נשפך עליהן, מרחו שמן על עורה, הלכו הלוך ושוב לאורך החדר ונשאוה בזרועותיהן, ומה לא. אבל מילוצ’קה המשיכה להתייפח, מוכת כאב והלם, וכעבור שעה התעייפה אמא של מילוצ’קה והתחילה להגיד, נו, די, קצת בכינו ודי; ואחר־כך: נו כבר, די, בכית מספיק, די, זה הרי כבר לא כואב אחרי שמורחים את השמן; ואחר־כך: די, די, די, כמה אפשר! מילוצ’קה נבהלה והשתתקה לרגע, אבל מיד חידשה את הבכי, ואז סבתא, שכל הזמן הזה אפילו לא התפנתה לטפל בכוויותיה שלה, טפחה לעצמה על המצח, הסירה למילוצ’קה את החולצה וקראה, אוי וֵיי, כי גילתה על בטן נכדתה כווייה שלא טופלה וכבר התחילה להעלות שלפוחיות.
על המקרה הזה, שמילוצ’קה אינה יכולה לזכור, סיפרה לה לא פעם סבתה, בצער ובנימת אשמה כבדה: תראי איך בכית ובכית ואנחנו לא הבַנו למה, ולעתים סיפרה לה אמה, בנימה דומה אבל בתוכחה בצדה: את רואה מה קורה כשאין שליטה עצמית בענייני אוכל.
התוכחה הזאת העליבה את מילוצ’קה, כי הדוקטור בראכוולד אמר בצורה ברורה מאין כמוה שלמילוצ’קה יש בעיית חילוף חומרים, אז בשביל מה להגיד שאין לה שליטה עצמית. אבל היא לא אמרה לאמה שום דבר, כי לאמה היתה בעיה של מיגרנות קשות וצריך היה להיזהר לא לעורר אותן.
היא היתה הולכת לישון בלי להגיד שנעלבה, ומביטה בשטיח־הקיר הקטן שאליו היתה מיטתה צמודה. היא הקשיבה לנשימתה הקצובה של סבתה הישנה במיטה שליד הקיר הנגדי, ולאור הפנס שמעבר לחלון חיפשה את העז הקטנה שעמדה להיפגע. לעז הזאת היו ששה אחים ואחיות ואמא עִזה, כולם ארוגים על השטיח, יחד עם הזאב המציץ מאחרי האלון, מחכה שהאמא תצא ליער ללקט עשבים לארוחה. סבתא של מילוצ’קה סיפרה איך חיכה הזאב בסבלנות שהאמא תתרחק, ואז אכל את כל שבע העזים. מילוצ’קה ידעה שאחר־כך יבוא הצייד, יחתוך לזאב את הבטן וכל העזים תקפוצנה החוצה, אבל עשתה עיניים מבוהלות בקטע טריפת העזים בכל פעם שסבתא הגיעה אליו, כי ריחמה על סבתא שכל יום היא זוחלת על ארבע ושוטפת את הרצפה מפני שלאמא של מילוצ’קה יש אלרגיה קשה ביותר לאבק. מסיבה זו גם הביעה בלהט את שמחתה בזמן קפיצת העזים מבטן הזאב. ורק כשהיתה סבתא נרדמת היתה מילוצ’קה מלטפת בכריות האצבעות את העז האחת שהביקור בבטנו של הזאב עמד להותיר בה עקבות קשים, כי בזמן חיתוך הבטן פצעה אותה סכינו של הצייד ופגעה לה בחילוף החומרים.
מילוצ’קה הרבתה להקשיב לשיחות המבוגרים. היא הקשיבה לשיחות בין אביה ואמה, בין אמה ואביה לסבתה, ולשיחותיהם עם האורחים. לחברת ילדים לא היתה רגילה – היא היתה בת יחידה, ולגן לא הלכה כי אביה אמר בצורה הברורה ביותר שאין סיבה לחשוף אותה להשגחה המפוקפקת של הגננות כשסבתא כל הזמן בבית. הילדים הספורים שהכירה לא היו ידידותיים, והיא ויתרה על נסיונות ההתקרבות אליהם בהמתנה למעבר לעיר אחרת, עניין שרבות דובר בו בין המבוגרים. בינתיים הקשיבה לשיחות, מרותקת למלים רציניות כגון כלכלה, המזרח התיכון, הפלה, משבר, פילגש, אנטישמים, ולביטויים יפים כמו “קשה ביותר” או “בצורה ברורה מאין כמוה”. דברים רבים נאמרו מתוך הנחה שהיא כבר ישֵנה ואינה שומעת.
כשעברו לדירתם החדשה בעיר האחרת סקרה מילוצ’קה את החצר הגדולה ממרומי מרפסתם שבקומה ארבע וראתה שתי ילדות משחקות שם. הן היו מרוכזות בסידור אבנים קטנות מתחת לעץ היחיד שצמח ברחבת המשחקים. מילוצ’קה ניערה היטב את השמיכה של בובתה אוֹלָה, כיסתה אותה ואמרה לה שלא תחלום אפילו להתחמק משנת אחר־הצהריים כי זו שינה חשובה ביותר. בינתיים הבחינו בה הילדות. הילדה בעלת השער הבהיר סוככה בכף ידה על פיה – כאילו יכולה מילוצ’קה לשמוע משהו מגובה ארבע קומות או לקרוא שפתיים כמו החירשים שסבתה סיפרה לה עליהם – ולחשה משהו לילדה בעלת הצמות השחורות. השחרחורת צחקה והבהירה המשיכה ללחוש, מבזיקה לעבר מילוצ’קה מבטים מהירים. כל זה לא בישר טובות, לכן לקחה מילוצ’קה שוב את השמיכה של אולה וניערה אותה באחריות וביסודיות כדי להראות לילדות שהיא עסוקה ביותר והלעג שלהן לא מעניין אותה. בערב, לפני שנרדמה, בהתה מילוצ’קה זמן רב בשטיח, שגם בדירה הזאת נתלה לצד מיטתה. העז הקטנה עדיין היתה עליזה כמו כל אחיותיה, כי השטיח הנציח אותה בסצנה שקדמה לפגיעה בחילוף החומרים. מילוצ’קה ליטפה אותה שוב בכריות אצבעותיה מתוך חמלה על כל הסבל שעוד צפוי לה.
למחרת, אחרי הצהריים, כשחזרו הוריה של מילוצ’קה מהעבודה, ארזו בתיק סבונים, מגבות ולבנים להחלפה, וירדו לחצר יחד עם מילוצ’קה וסבתה. הם חצו את הדשא ונכנסו אל הבניין שמול ביתם, שבכניסה אליו תלוי היה שלט כחול ועליו המלים “בית־מרחץ מספר 5”. בבניין שעברו לגור בו לא היו מים חמים כי עדיין לא חובר לצנרת הגז הטבעי. מילוצ’קה קראה בהדגשה את השלט וחיפשה סימני התפעלות על פני הוריה. אבל הם כבר התרגלו לכך שבתם יודעת לקרוא על אף שהיא רק בת חמש, ורק סבתה החליקה על תלתליה ליטוף של שבח.
בבית־המרחץ קנה אבא של מילוצ’קה כרטיסים בקופה, מסר שלושה מהם לאמא, והלך לאגף הגברים. מילוצ’קה עם אמה וסבתה פנו לצד השני ונכנסו לאולם רחב־ידיים שבפתחו ישבה אשה שפניה צעירים אך שערה לבן. האשה לבשה חלוק כחול. אמא של מילוצ’קה הושיטה לה את הכרטיסים. באולם התלבשו עשרות נשים, התפשטו, הסתרקו ודיברו לצד שורות ארוכות של ארוניות וספסלים. “לא, לא, אנחנו אל תאי המקלחות הפרטיות”, אמרה אמא של מילוצ’קה בבהלה. “זה בדיוק מה שרציתי להגיד לכן”, אמרה האשה והחזירה לה את הכרטיסים, “תמשיכו במסדרון ותפנו שמאלה”.
לפני צאתם מן האולם ראתה מילוצ’קה, להרף־עין, את שתי הילדות ששיחקו אתמול בחצר. השחרחורת עמדה בגבה אל אשה שסירקה את שערה. הילדה עיוותה את פניה בפינוק וייללה “אוי, אמא, כואב” עם כל העברת מסרק. השנייה עמדה לידן, שערה הבהיר והרטוב מתעגל בקשת חיננית על רקע צדודיתה. ביראת־כבוד הביטה מילוצ’קה בשכמותיה הבולטות כשתי גבעות חדות על גבה. עצמות בית־החזה של השחרחורת הצטיירו בבירור תחת עורה החיוור. מילוצ’קה שמחה שלא תצטרך להתפשט בנוכחותן.
בערב פרץ ויכוח בין אביה של מילוצ’קה לאמה. הוויכוח התנהל כרגיל בצורה תרבותית מאין כמוה, כלומר בקולות רוויי שנאה, ובשקט. אמא של מילוצ’קה אמרה שבשביל הקידום העלוב שקיבל בעלה לא היתה שום הצדקה לעבור לעיר הפרובינציאלית הזאת, ואבא אמר שאפשר לחשוב שהיא ילידת לנינגרד או משהו, ועל כל פנים היא ידעה לאן עוברים והסכימה. אמא של מילוצ’קה אמרה שהיא מקריבה את עצמה למען הקריירה שלו שבכלל אינה קיימת, והוא היה צריך להגיד מראש שלא יהיו כאן מים חמים. אבל לא ידעתי, אמר אבא של מילוצ’קה, מי חלם שבית שאוכלס לפני שנתיים עוד לא חובר לגז הטבעי, ואם יש לך תלונות על הקריירה שלי תַראי לי עוד יהודי שהגיע לתפקיד כמו שלי. מילוצ’קה כבר שכבה במיטתה בחדר השני ולא ראתה את הוריה, אבל ידעה שברגעים אלה מוריד אביו את משקפיו ומקנח אותם בתנועה עצבנית בממחטה ואמא מעסה באצבעותיה התפוחות את רקותיה כדי לעצור את המיגרנה. אחר־כך אמר אבא שאם כבר מדברים על הקרבה אז מה בנוגע אליו, שנאלץ לסבול את אמא של אשתו שגרה אתם כדי שאשתו תהיה פטורה מעבודות הבית ומהטיפול בילדה. בשלב זה שמחה מילוצ’קה על הנחירות שנשמעו מהקיר שמנגד, כי אהבה את סבתא ולא רצתה שתיפגע ממה שאמר עליה אבא.
מבעד לעלים הירוקים של המטפס המסתלסל סביב מעקה המרפסת השקיפה מילוצ’קה על החצר. חופשת־הקיץ כבר התחילה, וילדים בגיל בית־ספר שיחקו שם מהבוקר. אחרי־הצהריים היו מגיעים הקטנים יותר, אלה שחזרו מן הגן. מילוצ’קה כבר למדה להכירם. סאשקה וקולקה שהיו תחילה דומים עד כדי בילבול נראו עתה שונים זה מזה לגמרי, סאשקה בעל הפנים הצחורות והשער השחור, המחלק הוראות בקול צווחני, וקולקה השקט יותר, שפניו ושערו כמעט באותו צבע, מין חום בהיר שדהה בשמש. לילדה הבלונדית קראו טניה ולחברתה פּוֹלה. לפעמים שיחקה אתן ילדה קטנה יותר בשם וַלְיה, אבל טניה ופולה היו הצמד הקבוע. כשהיא נושאת את אולה בזרועותיה התקרבה מילוצ’קה לפינה השמאלית של המרפסת, שהמטפס הצמיח שם פרחים סגולים, גדולים ופעמוניים. מהפינה הזאת נראו בבירור הצורות שהרכיבו הילדות מהאבנים על אדמת החצר: ריבועים בגדלים שונים, שבתוכם הונחו קופסאות גפרורים. מילוצ’קה הביטה באכזבה באולה, השכיבה אותה מתחת לשמיכה וביקשה מסבתה רשות לרדת לחצר.
כשירדה למטה צעקה אליה סבתא מהמרפסת “מילוצ’קה! מילוצ’קה! את זוכרת מה קבענו?” אף על פי שרק דקה לפני כן, בדירה, כבר הסבירה לה שעליה לשחק בחצר בלבד, ובשום פנים ואופן לא בצדו השני של הבניין הפונה לרחוב־לנין הסואן. מילוצ’קה ראתה את סאשקה מגחך לרגע בליגלוג ואחר־כך ממשיך לרוץ אחר הכדור, וגם טניה הרימה את ראשה ולחשה משהו לפולה, מסוככת בידה על פיה. זה לא נראה מעודד. מילוצ’קה התיישבה על ספסל סמוך, מהססת אם לגשת אליהן או להעמיד פנים שכל זה אינו נוגע לה, כמו שכבר התרגלה לעשות בחצר ביתה הקודם.
קולקה בעט מרחוק בכדור, שפגע בעץ, סטה ונפל לרגלי הבנות. “פרה שמנה!” צעק סאשקה כשהתקרב לקחתו, אבל לא התעכב וחזר אל המשחק. בחזהּ של מילוצ’קה נוצר גוש לוחץ שאיים להתבקע ולהפוך לבכי. בזווית העין ראתה את טניה בוחנת אותה בסקרנות קרה בעיניה האפורות, ואת פולה מחייכת חיוך זדוני. מילוצ’קה השפילה את ראשה ובמאמץ עצום עצרה בדמעותיה.
“אפשר לשחק אתכן, בנות?” שאלה בנימוס רב. “קוראים לי מילה”.
“מילה? דווקה שמענו שקוראים לך מילוצ’קה!” אמרה טניה בקנטרנות מאד לא אוהדת. מילוצ’קה ידעה שהשימוש הקבוע של בני משפחתה בצורת־החיבה של שמה, כמו גם הדאגנות היתרה, מעוררים לעג אצל הילדים. אבל כשנענתה אמה לבקשותיה לחדול מזה וקראה לה מילה, ביקשה היא עצמה לחזור אל “מילוצ’קה”. “בעצם נכון, מילוצ’קה”, הודתה. “ככה כולם רגילים. אני מתעניינת במשחק שלכן. מה זה הריבועים האלה?”
הילדות נראו מבולבלות. הן הביטו בחשדנות בילדה גדולת־הממדים שהשתמשה בחופשיות במלים של מבוגרים כמו “בעצם” ו"מתעניינת" וסירבה להירתע מהעוינות שנתקלה בה. הן סקרו את תלתליה הבהירים, את עיניה הכחולות ואת ירכיה העבות. פולה לחשה משהו לטניה וזו לחשה לה משהו בחזרה.
“את כל הזמן רק אוכלת?” שאלה טניה. “את שמנה”.
מילוצ’קה חשה צריבה ואחר־כך מעין רתיחה באזור העיניים. היא ידעה שתוך שנייה, אם לא תעשה עוד מאמץ כביר, תפרוצנה הדמעות מעיניה. היא עשתה את המאמץ. “אני לא שמנה, אני מלאה”, אמרה מילוצ’קה. “יש לי בעיה של חילוף־חומרים”.
היא נאנחה והביטה בתחינה בילדות. ניכר בהן שלא ידעו מה זה חילוף־חומרים, אבל היה משהו מידבק באנחתה של מילוצ’קה. גם הן נאנחו, אולי מתוך נימוס, ובהיסוס החליפו ביניהן מבטים.
ילד שידו נתונה בגבס וילד אחר, נמוך מאד, מילוצ’קה כבר ידעה ששמו פֵטקה, הצטרפו למשחק הכדורגל. שוב הועף הכדור לעברן, ופטקה התקרב בריצה, הביט במילוצ’קה, צעק “פרה!” ולקח את הכדור.
“תלכי מפה”, אמרה טניה. “אנחנו עסוקות”.
הוויכוחים בין הוריה של מילוצ’קה הלכו והתרבו, אם גם המשיכו להתנהל בצורה תרבותית מאין כמוה. דירתם בעיר הקודמת היתה בת שני חדרים כמו זו שגרו בה עכשיו, אבל כאן היו החדרים קטנים יותר, ואבא של מילוצ’קה התלונן שנוכחות החותנת מורגשת בהם הרבה יותר. אמא של מילוצ’קה היתה אומרת בבוז “רצית קריירה…”, ואבא היה אומר שהוא רצה וקיבל, אבל מי חלם שאמא של מילוצ’קה תנדוד אתם אל העיר הזאת כשיש לה בת אחרת בעיר שעזבו. כאן היתה אמא של מילוצ’קה אומרת שאולי הוא אירגן את כל המעבר הזה כדי להיפטר מאמהּ, כי התירוץ של הקידום ישכנע רק אידיוט, ומקבלת מיגרנה.
לפעמים, במשך הוויכוחים, כשנחירותיה של סבתא לא נשמעו, היתה מילוצ’קה קמה לוודא שהיא ישנה ולא נעלבת. באחת הפעמים ראתה שסבתא ערה, אבל כשהבחינה בנכדתה הניגשת אליה, עצמה עיניים והעמידה פני ישנה. מילוצ’קה לא אמרה דבר וריחמה עליה יותר מתמיד, וגם העז הקטנה ריחמה עליה מהשטיח.
לפני השינה היתה סבתא רוחצת את מילוצ’קה בגיגית־פח, במים שחוממו על כירת בישול. פעמיים בשבוע היתה מילוצ’קה חוצה את הדשא עם הוריה וסבתה ונכנסת לבית־מרחץ מספר 5. הם כבר ידעו לא להיכנס לאולם הגדול, אלא פנו ישירות אל תאי המקלחות הפרטיות. רק במבוא, ליד הקופות, פגשו לפעמים לפעמים את שכניהם לבניין. כשנתקלה בטניה או בפולה, נמנעה מילוצ’קה מלקשור אתן קשר עין, כי זכרה את הדחייה שדחו אותה. פולה נהגה בה באותה צורה, ואילו טניה נעצה בה בהזדמנויות אלה מבטים בוחנים. פעם התפתתה מילוצ’קה לחייך אליה ולומר לה שלום, אך טניה משכה בידה של אחותה הגדולה שעמדה לידה, ושתיהן הביטו במילוצ’קה כאילו היתה חפץ מוזר ודומם.
ממקום תצפיתה על המרפסת גילתה מילוצ’קה עוד ילד שלא הבחינה בו קודם, אולי מפני שמיעט לצאת אל החצר. הוא גר בשורת הדירות המקבילה לדירתה של מילוצ’קה, בקומה השלישית, ולראשונה ראתה אותו על מרפסת דירתו, מטרים ספורים מתחתיה. מטפס דומה לזה שכיסה את מעקה מרפסתה השתרג גם על מרפסתו, אלא ששם נמתחו חוטים מן המעקה אל חלקו העליון של הקיר, והצמח שנלפף סביבם יצר שׂבכה ירוקה־סגולה נטויה באלכסון מעל המרפסת. מבעד לשבכה הזאת ראתה אותו מילוצ’קה יושב שעות רבות, שוקד על הרכבת מטוס מלוחות־עץ בהירים ודקים. סבתא של מילוצ’קה אמרה שקוראים לזה טיסן והוא כנראה ילד חכם. כעבור כמה ימים גילתה ששמו בּוֹריה. חבר שלו היה בא לעתים קרובות לבניין וקורא לו מלמטה, ידיו עמוסות לוחות־עץ דומים לאלה שבוריה היה עסוק בהם. יחד היו הולכים לאיזה מקום – כנראה לחוג־טיסנים, הסבירה סבתא של מילוצ’קה. עם ילדים מהבניין לא היה לו קשר כמעט. מילוצ’קה שמעה את אמו מספרת לאמה שהוא עולה לכיתה ב', גם הם חדשים בבניין, וגם הם נדהמים שאין כאן מים חמים. הכניסה לבית־המרחץ לא זולה, אמרה, אולי יוותרו על התאים הפרטיים ויתחילו להשתמש באולם הציבורי.
מילוצ’קה הצטערה שהיא קטנה ולא יכולה ללכת לחוג טיסנים. העולם הפתוח לפניה שכן כל כולו בדירה ובחצר שאליה לא רצתה עוד לרדת. היא המשיכה להקשיב לשיחות המבוגרים.
“דוקטור נויפלד רשם לה דיאטה חדשה”, אמרה אמא לסבתא בחדר השני. מילוצ’קה כבר שכבה במיטתה והתבוננה בשבע העזים המקפצות בין האשוחים. דוקטור נויפלד היה הרופא החדש שלה, עליו המליץ הדוקטור בראכוולד מעירם הקודמת. “אבל הוא אמר שלא נצפה לנסים, זה לא קל להסדיר חילוף־חומרים משובש. חשוב שתלמד לאהוב את עצמה כמו שהיא”.
“שששש” אמרה סבתא, כי חשדה שנכדתה עדיין ערה, וקולותיהן הונמכו עד שלא יכלה עוד לשמוע. אביה לא היה בבית. לאחרונה התחיל לחזור מהעבודה בשעה מאוחרת, ומילוצ’קה תהתה מתי טוב יותר בבית – כשהוא איננו והיא מתגעגעת אליו, או כשהוא נמצא ואומר דברים שפוגעים בסבתא.
בחדר השני החליטו בינתיים שמילוצ’קה נרדמה וחזרו לדבר בקול רם. “אני חושבת שיש לו מישהי”, אמרה אמא. “את מדמיינת. איך את יודעת?” ענתה סבתא. “אני פשוט יודעת”. קולה של אמה נשמע מהורהר. “זאת אחת מהעבודה. היית צריכה לראות אותה, ירכיים צרות, חצאית צרה, עקבים. לא כמוני”. שוב נשמע ה"שששש" הזהיר של סבתא, ולחשושים, ואחר־כך סבתא, בטון מסכם: “גם לך לא יזיק להתחיל לאהוב את עצמך כמו שאת”.
בבוקר התחילה סבתא למלא אחר הוראותיו של הדוקטור נויפלד. הדיאטה החדשה כללה לֶבֶּן ודייסת סולת בלי שמץ סוכר, ומילוצ’קה אכלה בחוסר רצון אבל בצייתנות. אמה אמרה לה לפני שהלכה לעבודה: “חשוב ביותר שתשאפי לרזות, אבל במקביל תלמדי לאהוב את עצמך כמו שאת”. מילוצ’קה שיננה את המלים היפות “תשאפי” ו"במקביל" והתגעגעה לחביתה.
“גם היום לא תרדי למטה לחצר?” שאלה סבתה.
מילוצ’קה הניעה את ראשה לשלילה.
“הילדים לא התנהגו אליך יפה?”
מילוצ’קה השפילה את ראשה. הדמעות שהצליחה לבלום אותו יום בחצר פרצו עכשיו מעיניה.
“מילוצ’קה?”
מילוצ’קה התחילה להתייפח.
“הבנות אמרו לי שהן עסוקות… ושאני כל הזמן רק אוכלת”. על הדברים האחרים שאמרו לא רצתה לחזור.
סבתא קמה, השמיעה גניחת מאמץ והרימה את מילוצ’קה בזרועותיה. היא אימצה אותה בחוזקה אל חזהּ ונשקה לתלתליה נשיקות רבות וקצרות.
“את הנכדה היפהפיה שלי”, אמרה. “איזה שער יפה יש לנכדה שלי, ועיניים, וידיים רכות ומתוקות. מה, ידיים כמו של שלד זה יותר יפה? גם אם לא תרזי – את הנכדה היפה שלי”.
שאריות של דמעות עדיין זלגו מעיניה של מילוצ’קה, וסבתא החליטה להצחיק אותה קצת. “בואי”, אמרה, “תדמייני מה יקרה אם תצליחי בשתי המשימות שקיבלת – הנה את מרזה, ואז, אוי ויי! הרי כבר למדת לאהוב את עצמך כמו שאת, צריך להשמין דחוף בחזרה!”
אחרי ארוחת־הבוקר הרהיבה מילוצ’קה עוז וירדה אל החצר. פולה וטניה שיחקו כהרגלן מתחת לעץ והיא ניגשה אליהן. טניה הרימה את ראשה והביטה בה בסקרנות מסויגת, מבט ישיר וממושך ללא מיצמוץ, ופולה המשיכה לסדר את האבנים.
“בוקר טוב, בנות”, אמרה מילוצ’קה.
טניה המשיכה להסתכל בה בלי לומר דבר, פולה עדיין התעסקה באבנים, ומילוצ’קה לא היתה בטוחה אם שמעה אותה או לא. לבסוף הרימה גם היא את ראשה והביטה במילוצ’קה.
“אולי היום תתנו לי לשחק אתכן?” שאלה מילוצ’קה.
הן הביטו זה בזו, אחר־כך החזירו את פניהן אל מילוצ’קה וניענעו את ראשיהן לשלילה בתיאום מושלם, כאילו היו תאומות.
דקה אחת היססה מילוצ’קה ואחר־כך אמרה:
“אתן יודעות, בבית הקודם שלי, בעיר אחרת, ציפיתי בקוצר־רוח למעבר לבית החדש”.
היא נתנה בהן מבט בוחן כדי לוודא ש"ציפיתי" ו"קוצר־רוח" עוררו הערכה, והמשיכה:
“דימיינתי לי, הנה, אני אעבור לבית חדש, יהיו לי שם חברים חדשים וחברות חדשות. וכשהגעתי לכאן וראיתי איך אתן משחקות פה – חשבתי – אולי אלה תהיינה החברות שלי. ומאד כואב לי שאתן לא רוצות לשחק אתי”.
כשסיימה מילוצ’קה את דבריה נחת כדור על האבנים שעתה־זה הרכיבה פולה, אבל פולה לא הביטה לא בכדור ולא בקולקה שבא לקחת אותו והרס את מבנה האבנים. מבטה, כמו מבטה של טניה, היה מרותק אל מילוצ’קה. ניכר שנאומה עשה עליהן רושם.
“בסדר”, אמרה טניה. “את יכולה לבנות את הדירה שלך על־ידינו”.
“דירה?” שאלה מילוצ’קה.
“האבנים פה זה הדירות שלנו. אנחנו עושות כאילו זה החדר הגדול שלי, והנה הקטן, וכאן המטבח והשירותים. דירה 27. על־יד הדירה של פולה, 26. אלה פה” – היא הצביעה על קופסאות הגפרורים – “זה שולחנות ומיטות. את תהיי דירה 8, כי את מהכניסה הראשונה”.
סוף־סוף התחילו החיים המאושרים שעליהם חלמה מילוצ’קה. הבנים עדיין קראו קריאות־גנאי לעברה, אבל התקבלותה למשחקיהן של הבנות שיפרה את מעמדה. הקריאות פחתו והלכו. בערב, לפני שנרדמה היתה מילוצ’קה נוגעת בכרית אצבעה בשטיח, מלטפת את העז הפגועה ומבטיחה לה שהכל יהיה בסדר עכשיו.
היא חשבה על חברותיה החדשות. כמו סאשקה וקולקה הדומים רק ממבט ראשון, גם שתי הילדות נראו עתה שונות זו מזו. גובהן השווה, רזונן ויהירות מסוימת שבפניהן שבגללם נראו תחילה דומות, נהפכו לרקע, והן התגלו כמנוגדות זו לזו לא רק בצבע שערן ואורכו. בטניה היה משהו מהיר וסוחף. היא שפסלה תחילה את מילוצ’קה מלהצטרף אליהן, והיא שנתנה את האות לקבלה אל משחקיהן. פולה היתה מהורהרת ונוטה לחלום בהקיץ. התמסרותה למשחקים של “לעשות כאילו” היתה מוחלטת. בניית הדירות מאבנים, שאותה יזמה, עוררה בה התלהבות רבה, ולפעמים, כשאחד הבנים היה הורס אותן, היתה מתרתחת ומסתבכת אתם בקטטות. טניה, להפתעתה של מילוצ’קה, התגלתה זהירה הרבה יותר במצבים אלה. חוש־הישרדות נסתר אמר למילוצ’קה שחשוב ביותר לטפח יחסים טובים עם טניה, אבל גם להישמר מפניה.
בבית היו הדברים בכל רע. הוויכוחים בין ההורים נעשו תרבותיים יותר ויותר. צמודה לשטיח־הקיר הקשיבה מילוצ’קה לקולותיהם הנעשים שקטים ככל שגובר בהם הכעס, עד שלא נשמעו עוד. מילוצ’קה, על־כל־פנים, קלטה שקרב ניטש בין הוריה על מגורי סבתהּ אתם. היא נתקפה פחד שמא ינצח אביה במאבק. באחד הערבים פרצה בבכי ואמרה שאם סבתא תעזוב את הבית תעזוב היא יחד אתה או תמות. אביה קינח את משקפיו, אמה קיבלה מיגרנה, והוויכוחים התמעטו.
מילוצ’קה התחילה להאמין שהדברים יסתדרו. בלילות היה לה זמן לחשוב על סאשקה וקולקה, על טניה ופולה, ועל בוריה, הילד מהקומה השלישית שירד לחצר רק כשחברו קרא לו לבוא לחוג־הטיסנים. אבל לא היה לה זמן להרהר בו באמת כי מעמדה שלה עדיין היה שברירי. אחרי ימים של שקט היה סאשקה מגיח פתאום, מצליף ברגלה צליפה קצרה וכואבת בענף דקיק של עץ לִבנה, ופורץ בצחוק. הבנות, פעם זו ופעם זו, חייכו אליו כמשתפות פעולה. מחוץ לעלבון, הציק לה חוסר־העקיבות הזה – בכל פעם שהחליטה שאחת מהן היא בעלת־בריתה היה הגלגל מתהפך.
בערבים היה אבא מקשיב ל"קול ישראל" ברדיו. אחרי שאמא היתה מזכירה לה שעליה לשאוף לרזות אבל לאהוב את עצמה כמו שהיא, היה הוא מסביר למילוצ’קה שעליה להיות גאה בכך שהיא יהודיה. יש פרס חשוב ביותר ושמו פרס־נובל, ומספר היהודים שקיבלו אותו הוא עצום ביחס למספרם בעולם. הנה גם בן השכנים, בוריה, שבונה טיסנים בגיל מוקדם כל־כך, הוא יהודי. “אז את גאה, חכמה שלי? את שמחה?” היה אבא שואל, ומילוצ’קה היתה אומרת “כן”, אף שפיקפקה מאד בעניין. אם כל פעם אביה מציע לאמא שתראה לו עוד יהודי שהגיע לתפקיד כמו שלו, אז מה יש לשמוח? מה־גם שסיפר איך מישהו קרא לו “ז’יד”. היא קלטה שגם פולה יהודיה. היא ראתה את קולקה מחקה בלעג את אמה של פולה כשפנתה אליה פעם באידיש. היא שמחה שהוריה אינם מדברים בשפה הזאת, שאותה זיהתה רק מפני שסבתא פלטה בה לפעמים מלים אחדות, “אוי ויי” למשל. כשאבא לא שמע השביעה את סבתא שלה שלא תבטא מלים אלו בנוכחות הילדים. פולה יכלה להרשות לעצמה להיות יהודיה, הודות לרזון שלה ולחברוּת עם טניה. מילוצ’קה די היה לה בחילוף־החומרים.
בין כך ובין כך, נחמה גדולה היתה בזה שהקולות מהחדר השני נשמעו עתה נינוחים יותר. ערב אחד דיברו שם על ספרו של צ’וקובסקי, “מגיל שנתיים עד חמש”, שהתבטאויות משעשעות של ילדים רוכזו בו. ההורים צחקו, ולא פעם נעלמה ממילוצ’קה סיבת הצחוק. למשל, כשהזכירה אמה ילד ששאל: “איך יודעים אם התינוק הוא בן או בת, הרי הוא נולד בלי מכנסיים או חצאית”, ומילוצ’קה ציינה לעצמה שהשאלה היא דווקה שאלה נכונה מאין כמוה.
היה יום־ראשון, והוריה היו כל היום בבית. אולי השהייה המשותפת הזאת היא שיצרה את הנסיבות שחוללו את המשבר הסופי. מילוצ’קה היתה במרפסת, משקה את המטפס. סבתא, במטבח, הכינה את ארוחת־הערב. רבים פקדו את בית־המרחץ בימי־ראשון. מילוצ’קה ראתה גם את בוריה והוריו נבלעים בתוכו, ופתאום שמעה צעקה חדה של אמא. היא רצה לחדר, וראתה אותה יושבת על הספה ומתייפחת, ואבא מתהלך בחדר בצעדיו הגדולים.
“מה שאת מוכנה לעשות כדי שתהיה לך עוזרת־בית צמודה”, אמר אבא של מילוצ’קה. “לסחוב אתך לכל מקום את אמך הזקנה… מי יכול לסבול את הצפיפות הזאת… כן, כן, אני הולך לבית־מלון, מוטב ככה…”
אבא נראה אומלל לא פחות מאמא, ומילוצ’קה לא ידעה על מי עליה לרחם. באותו רגע יצאה סבתא מהמטבח, ניגבה את ידיה במגבת, חיבקה את מילוצ’קה ואמרה: “זהו. ממחר אני לא כאן”.
היו צעקות ודמעות (של מילוצ’קה ואמה), היתה התנצלות (של אביה), היתה אפילו התעלפות קצרה (של אמא של מילוצ’קה). שום דבר לא עזר. הסטייה היחידה של סבתא מהבטחתה התבטאה בכך שעזבה את ביתם לא למחרת היום אלא כעבור שבועיים, אחרי שבּתה השנייה נערכה למעבר והוסדרו כל הרישומים הביורוקרטיים.
בלילות שכבה מילוצ’קה ערה במיטתה, לבדה בחדר. היא ניהלה שיחות עם העז שפגעו לה בחילוף החומרים והבטיחה לה שאולי סבתא תחזור, אף שאמא אמרה לה בעצב שמזה היא יכולה לשכוח. עוזרת־בית שנשכרה בחופזה היתה מכינה למילוצ’קה את הדייסה לפי המתכון שהשאירה לה סבתה. הדייסה, שזה־כבר איבדה מטעמה בגלל תכתיבי הדוקטור נויפלד, נעשתה עכשיו בלתי אפשרית. מילוצ’קה היתה מוסיפה לה בגנבה שלוש־ארבע כפיות סוכר, ואמא כעסה עליה מאד כשגילתה זאת.
אמא של מילוצ’קה שָמנה. ההספק של העוזרת היה מועט בהרבה מזה של סבתא, ועבודות־בית רבות ציפו לאמא כשחזרה מהעבודה. כדי להתעודד קצת היתה פותחת חפיסה של ואפלים ובלי שים לב מחסלת תוך זמן קצר את כולה. האלרגיה שלה לאבק, שדוכאה בזכות שטיפת־הרצפה היומית של סבתא, התפרצה במשנה תוקף. היא סבלה מנזלת טורדנית ועיניה האדימו. גם המיגרנות התרבו, וכן הוויכוחים עם בעלה. תקציב הבית כיכב עתה במריבות, כי התערער בשל התשלומים לעוזרת.
באחד הוויכוחים ראתה מילוצ’קה איך תפסה אמה בראשה ונגחה פעמים אחדות בקיר. מילוצ’קה ואביה נאלמו דום ואבא אמר “די, עכשיו הגזמת”, אבל היא נגחה עוד כמה פעמים. מילוצ’קה, אחרי שנבהלה נורא, חשבה פתאום שאמה נגחה די בזהירות, במין צורה שאין תרבותית ממנה, ולראשונה בחייה חשה בוז כלפי אמה.
הדברים התפתחו ללא כל רמז מקדים ובמהירות. שנת־הלימודים כבר התחילה, בוריה חזר עם ילקוטו מבית־הספר, עלה לביתו ומיד ירד שוב, מחזיק טיסן בידו. חברו לחוג לא בא אותו יום והוא היה לבדו. הוא חצה את החצר, ומילוצ’קה חשה בתכונה מיוחדת אצל הבנים היושבים על הספסל הסמוך. סאשקה השעין את זרועותיו על כתפיהם של קולקה ופטקה ולחש להם משהו, והם פרצו בצחוק. הוא הביט לעבר בוריה, שבדיוק אז עבר על פניהם, ושוב לחש משהו. הצחוק גבר. “בואו!” פקד סאשקה.
הוא עקף את בוריה ונעמד מולו. בוריה נעצר. קולקה ופטקה נעמדו משני צדדיו. טניה ופולה עזבו את דירות האבנים ועמדו לצפות במתרחש. מילוצ’קה קמה בעקבותיהן. בוריה הביט בבנים המקיפים אותו.
“מה אתה רוצה?” שאל את סאשקה.
סאשקה, בתנועה פתאומית, הצליף בענף הלִבנה ברגלו של בוריה. “אתה ז’יד”, אמר. “ראיתי אותך בבית־מרחץ. ז’יד”.
פולה הפסיקה להסתכל במתרחש וחזרה לטפל בדירתה שמתחת לעץ. מילוצ’קה ראתה אותה לוקחת את קופסת הגפרורים שתיפקדה אצלה כמקרר ואחרי מחשבה קצרה מעבירה אותה אל ריבוע המרפסת.
פטקה, בלי לומר מלה, הצליף גם הוא בבוריה בענף דק וגמיש. קולקה לא עשה דבר, רק בהה במתרחש. בוריה ניסה לחטוף את הענף מידי פטקה, אבל נכשל. הטיסן שהחזיק בידו הגביל אותו – רק יד אחת משתי ידיו היתה פנויה, והוא גם נזהר מאד לשמור על הטיסן. הוא עשה ניסיון כושל להזיז את סאשקה מדרכו, והלה דחף אותו בחזרה.
מילוצ’קה עקבה אחרי הדברים בנשימה עצורה. היא חיבבה את בוריה, אף שמעולם לא החליפה אתו מלה. העובדה שתוקפים אותו ילדים קטנים ממנו נראתה לה משפילה במיוחד.
בוריה דחף את סאשקה בחוזקה. סאשקה נרתע לאחור והאדים. עיניו ברקו. הוא השתהה למשך שנייה, ניפח את לחייו, וירק על בוריה סילון רוק דשן שנתזיו וריחו המבחיל הגיעו עד הבנות. טניה עיוותה בגועל את פניה, ניגבה אותן ונסוגה לאחור. מיד לאחר־מכן חטף סאשקה את הטיסן מידו של בוריה, ובכמה תנועות קצרות שבר אותו לחתיכות.
השמועות על מה שהתרחש הגיעו להוריה של מילוצ’קה.
“אמא של סאשה באה להתנצל לפני אמא של בוריה”, סיפרה אמא של מילוצ’קה בארוחת־הערב.
“אנטישמים! בריונים! ממי הוא למד את השנאה הזאת אם לא מההורים?” זעם אביה.
“סאשקה ידע שבוריה יהודי כי ראה אותו בבית־מרחץ!” דיווחה מילוצ’קה. “איך הוא ידע?”
“הוא פשוט ראה”, אמרה אמא.
“אבל איך?”
אמא של מילוצ’קה הביטה באבא. אבא משך בכתפיו.
“איך? מה זה משנה איך? מה זה, בושה להיות יהודי? שיראו, זה לא דבר שצריך להסתיר!” אמר וקם מהשולחן.
“אמא, איך?” התעקשה מילוצ’קה.
“על היהודים רואים שהם יהודים כשהם בלי בגדים. כשתגדלי תביני. לכי לישון”. היא עזרה למילוצ’קה להתפשט והלבישה לה כתונת־לילה.
“את לא מרזה… את ממשיכה להוסיף סוכר לדייסה, מה יהיה?…”
מילוצ’קה הביטה בה בעצב ורחמי אמה נכמרו עליה. היא חיבקה את מילוצ’קה ואמרה לה שתאהב את עצמה כמו שהיא.
בלילה התהפכה מילוצ’קה מצד אל צד ולא הצליחה להירדם. עם הוריה אין לה בעיה, הם אינם מדברים אידיש. אחרי התקרית עם בוריה, שמחה לראשונה שסבתא אינה גרה עוד אתם. חסר היה שתפלוט בחצר איזה “אוי ויי”.
מילוצ’קה רצתה להתקרב אל טניה. בחברוּת בין טניה לפולה חשה מילוצ’קה שיווי־משקל שאי־אפשר היה שלא להבחין בקיומו, אבל גם פגיעותו היתה ניכרת. טניה אהבה מעשי־שובבות קטנים ומרושעים, כמו לזרוק אבנים קטנות על העוברים־ושבים ולהעמיד פנים שאין לה מושג מי זרק. היא היתה מסיתה את פולה להשתתף בזה, ופולה נגררה אחריה לעתים קרובות. ובכל־זאת הורגשה בפולה איזו עצמאות, היא יכלה להגיד כן כמו שיכלה להגיד לא, יכלה לשקוע במשחקי ה"כאילו", כגון הדירות שמתחת לעצים, בלי להזדקק לאיש, בעוד שֶׁטניה היתה זקוקה מאד לחבֵרְתה.
מילוצ’קה טיפחה תקווה להפוך לחברתה הטובה של טניה. כולם יודעים שפולה יהודיה, הוריה מדברים ביניהם אידיש גם בחוץ, כשהם עוברים בחצר. למילוצ’קה אין בעיה כזאת.
קולות של ויכוח עלו מהחדר השני. שוב משהו על כמה יקר להחזיק עוזרת. אחר־כך קול אמא, נרגש מאד, אולי היא אפילו בוכה:
“מה אתה מספר לי אגדות, אתה חושב שאני לא יודעת? צעירה, מותניים צרות…” וקולו של אבא: “את מדמיינת, תירגעי, את היסטרית…”
מרגע שחזר מבית־הספר, התמקם בוריה על המרפסת והתחיל לתקן את הטיסן. חברו מהחוג לטיסנים ישב אתו, גם הילד בעל היד המגובסת הצטרף אליהם. מילוצ’קה הביטה בהם מלמעלה, מבעד לעלי המטפס, מחפשת בבוריה את עקבות התקרית הנוראה. מה היה קורה אילו התנפלו כך עליה? זה גרוע אפילו יותר מהקריאות “פרה”… לפולה כמעט ולא נטפלים, אולי גם מפני שהיא כבר ותיקה בבניין הזה, אבל בוריה, מסכן… אבל על בוריה לא ראו כלום, כל־כולו מרוכז היה בלוחות העץ השבורים בניסיון לשחזר את הטיסן.
אחר־הצהריים חזרה אמא של מילוצ’קה מהעבודה, שיחררה את העוזרת ולקחה את מילוצ’קה לבית־המרחץ. כרגיל קנתה כרטיסים בקופה והן פנו לאגף־הנשים. מילוצ’קה כבר הכירה את הדרך ורצה לפני אמה, ישר עד סוף המסדרון, דילגה על הכניסה לאולם הגדול ועמדה לפנות שמאלה, והנה שמעה את אמה קוראת לה לחזור. “לא, מילוצ’קה, היום אנחנו לכאן”, אמרה אמא ונכנסה לאולם רחב־הידיים שאליו נכנסו בטעות ביומן הראשון. היא מסרה את הכרטיסים לאשה שפניה צעירים ושערה לבן. הפעם לא שלחה אותן האשה אל המקלחות הפרטיות אלא תלשה בשתיקה את תלוש־הביקורת. מילוצ’קה ראתה שוב עשרות נשים ליד ספסלים ארוכים וארוניות, ערומות, מתלבשות, מתפשטות, מסתרקות ומדברות. היא נתנה מבט שואל באמא.
“אנחנו מתחילים לחסוך, מילוצ’קה”, אמרה אמא. “האולם המשותף יותר זול”.
מילוצ’קה הביטה באמא ובאולם הגדול לסירוגין. היא היתה מבולבלת וניסתה לעכל את משמעות השינוי. עירום נשיי לבן־ורדרד, רב ומגוון פרוש היה לעיניה ולעיני כל, כתפיים, שדיים, ידיים, ישבנים, ירכיים, פריטי לבוש תחתון, שער רטוב, המולה בלתי־פוסקת.
“אולי אפילו יהיה לנו יותר שמח כאן”, הוסיפה אמא, כמשכנעת גם את עצמה. “נכון שהיה לנו קצת עצוב, רק שתינו במקלחת, אחרי שסבתא עזבה? ותראי, הנה גם טניה הגיעה”.
“טניה?” מילוצ’קה חשה זרם חזק של אזהרה מכה בה באזור עמוד־השדרה. היא סובבה את ראשה וראתה את טניה קרבה אליה, מחייכת, ידה נתונה ביד אחותה הגדולה. “טניה… אמא, בואי נלך מפה מהר!”
“מילוצ’קה, מה קרה לך? אנחנו לא הולכות לשום מקום, בואי להתרחץ!”
“בסדר, אבל איפה שתמיד… נלך למקלחות הפרטיות…”
“מילוצ’קה…” אמא עברה ללחש. “לא נעים לי להגיד את זה שוב, אנשים שומעים… אנחנו חוסכים עכשיו… במקלחות הפרטיות יקר… את תראי, גם פה זה בסדר”.
טניה הסתכלה בהן בסקרנות וללא מיצמוץ, ומילוצ’קה זכרה את ימיה הראשונים בחצר.
“לא”, אמרה לאמה וטילטלה את ראשה בחוזקה. “לא!”
פניה של אמא האדימו. “בואי”. היא אחזה בידה והוליכה אותה אל אחד הספסלים. באצבעות נוקשות הפשילה את שמלתה של מילוצ’קה וניסתה למשוך אותה מעל לראשה. “תרימי את הידיים!”
נשים הביטו בהן.
“לא!” צעקה מילוצ’קה. “לא!” דברים חשובים מדי היו מוטלים על כף־המאזניים. היא הצמידה את ידיה בחוזקה אל צדי גופה כדי שלא תוכל אמה להסיר מעליה את השמלה.
ידיה של אמא התחילו לרעוד. מילוצ’קה הביטה בפניה וראתה שגם שפתיה רועדות. אמא הצמידה את אצבעותיה אל רקותיה ועיסתה אותן במשך דקה. אחר־כך שוב פנתה אל מילוצ’קה.
“את מתביישת שיראו אותך?” שאלה.
מילוצ’קה שתקה.
“אוכלת כמו פרה ואחר־כך מתביישת שיראו אותך ערומה?”
מילוצ’קה לא האמינה שאמא מסוגלת לדבר אליה כך. דמעות ניגרו מעיניה. שפתי אמה הוסיפו לרעוד.
“תתפשטי מיד”, אמרה. מילוצ’קה הניעה בראשה.
אמא תפסה את זרועותיה, משכה אותן בחוזקה כלפי מעלה ושוב משכה את השמלה.
“לללללאאאא!!!!” צווחה מילוצ’קה.
בניסיון להיחלץ מידי אמה הפילה את עצמה ארצה. אמה רכנה עליה. עכשיו כבר לא היתה אדומה אלא חיוורת כמו הקירות. פניה התעוותו.
“לא רוצה שיראו אותך? תאהבי את עצמך כמו שאת! בדיוק כמו שאת! כמו שאת!”
“לא, אמא, זה לא רק…” ניסתה מילוצ’קה להסביר בלחש, כדי שֶׁטניה לא תשמע. “אני אסביר לך אחר־כך…”, אבל אמא לא הקשיבה.
“קומי מהרצפה ואל תעשי הצגות”, לחשה לה. “קומי מיד”.
מילוצ’קה לא קמה, ואז תפסה אותה אמה בחמת־זעם בשערותיה וניסתה להקימה בכוח.
מאחורי ראשה של אמא ראתה מילוצ’קה נשים עומדות וצופות במתרחש, מתלחשות. היא אזרה את כל כוחותיה, הצליחה להשתחרר, וברחה מן האולם.
בלילה, התיישב אבא לידה, העביר יד בתלתליה וביקש שתפסיק לבכות. היא הסיטה את ידו כי שורשי שערה כאבו. אמא סיפרה לו על התנהגותה המזעזעת של מילוצ’קה, שביישה אותה בצורה חמורה מאין כמוה. הוא שאל את מילוצ’קה מה קרה, אבל היא התייפחה ללא הפסק ולא אמרה דבר. בסוף איחל לה לילה־טוב ויצא מן החדר.
בחושך פסק בכיה לאט לאט. עכשיו היתה אמה אשה זרה לה ושנואה. היא קראה למילוצ’קה פרה ולא רצתה לשמוע מה שהיה לה להגיד. שורשי שערה המשיכו לכאוב, כך גם המרפק שנחבטה בו כשהפילה את עצמה על רצפת בית־המרחץ.
היא הסבה את פניה אל שטיח־הקיר. לפתע, למרות העלבון והכאב, חייכה.
קרב קשה עבר עליה, אבל בדבר החשוב ביותר הצליחה.
טניה לא גילתה שמילוצ’קה יהודיה.
מי יודע מה יהיה מחר, ומחרתיים, ובעוד שבוע. שוב עלולה אמא להחליט להתרחץ באולם המשותף, להתפשט לעיני השכנים ולהפשיט את מילוצ’קה, וגם אבא עלול לעשות שטות דומה באגף־הגברים. אבל את הדאגות האלה מותר לדחות למחר. בינתיים נמנע הדבר, ומילוצ’קה חייכה בקורת־רוח.
לאור הפנס שמעבר לחלון הביטה בה בהבנה חברתה הטובה, העז בעלת חילוף־החומרים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות
אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה
עד כה העלינו למאגר 65056 יצירות מאת 4464 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־34 שפות. העלינו גם 22248 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.
בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.
נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!