פרק ראשׁון: מלכות הורדוס (מן 107 עד 74 לפני חרבן הבית) 🔗

הורדוס או כאשר נקרא בפי העם – העבד האדומי, הגיע לתכלית חפצו – לתפוש מלוכה על יהודה וכל הגדולות אשר שאל לבו קמו ונהיו; אמנם כסאו הוכן על חרבות ארץ יהודה וחללי עמו, אך הוא מצא את לבבו נכון ליסד לו מלוכה על מכוניה אלה בל תמוט, ולו גם יוצק נהר דמים לרגליו וכהנה וכהנה תאכל חרב נוקמת בעם יהודה האמֻלל. שנאת עם יהודה אל המושל העריץ, אשר באין צדקה ויֹשר, באין שם טוב ויחש אבות הרכיב את עצמו אלוף לראשו, השנאה הזאת כאין וכאפס נחשבה להורדוס נגד החן והרצון אשר השביעוהו גדולי רומא וצחוק־ידידות המרחף על שפתי האביר הרומאי אנטניוס. ומראשית ימי גדולתו חשב ארחותיו ויבן דרכו להאריך ימי תקפו וגבורתו בהתמכרו למושלי רומא ולהשען עליהם ועל עז גבורתם נגד בני העם אשר מאסו בו וישנאוהו, גם חשב מחשבות להחליש כח השנאה הזאת, בהנחות נקלות וקטני הערך, אשר לא יכבד עליו לעשותן, או לבצור רוח העם ביד חזקה וזרוע נטויה עד כי לא יוכל להמיש צוארו מעֻלו הכבד. זאת היתה השיטה המדינית, אשר על פיה כלכל כל דברי מלכותו וממנה לא סר בכל הארבע ושלשים שנה מיום שבתו על כסא מלכותו עד יום מותו. גם בימי המבוכה הראשונה, בהכָּבֵש הר הבית, לא רך לבו ובקר רוחו צוה על שלישו קוֹסְטוֹבָּר (Kostobar), שר הטבחים ואדומי כמוהו, לשום משמר על כל מוצאי ירושלים, לתפוש את כל הנסים והנמלטים; והמונים מבעלי ברית אנטיגונוס נשחטו כצאן טבחה וביניהם נמצאו ארבעים וחמשה מבני המשפחות הגדולות והנכבדות בעם יהודה. ולא שכח איש הדמים גם את אנשי עברתו מלפנים – ראשי הסנהדרין – אשר לפניהם עמד למשפט לפני שתים עשרה שנה ויתעוררו עליו בתוכחת שמעיה וַיִכֹּנו להרשיעו במשפטו על דבר הרצח אשר רצח את חזקיהו ואנשיו ולחרוץ עליו משפט מות, עתה זכר אותם ויפקדם בחרב נוקמת וימיתם באכזריות חמה, ורק את שני המורים הראשים שמעיה ואבטליון השאיר בחיים, על כי הסירו את לב העם מאחרי אנטיגונוס, גם על בני בבא לא השיב צור חרבו בעת ההיא, כי שר הטבחים קוסטובר היה להם למגן ומושיע, כי היה גם הוא שואף לשררה, וישם לבו כלב אדוניו ויתנשא להדיח ברבות הימים את הורדוס משאתו ולמלוך תחתיו ויקו למצוא בבני בבא אנשים, אשר יזכרו חסדו ויסֹלו לו מסלות בלב בני העם. ואת עיני איש אחד מגדולי המורים ובבא בן בוטא שמו – אולי גם הוא מבני בבא – עִוֵּר הורדוס¹. רכוש המומתים והנענשים נפל באוצר הורדוס וילמד אל דרכי מוריו ומדריכיו הרומאים, להמית בחרב המשפט או לחַיֵב חובת גלות את זעומי נפשו למען עשקם ולמען בלוע חילם. ויהי כאשר מלאו אוצרותיו חמס עשוקים ותמצא ידו לקנות לו עוד יותר באבן־חן השחד את לב אנטניוס אביר רומא, אשר שאף לבצע מעשקות למען מלא תאותו בהתעלסו באהבים בחיק קליאופטרה המצרית אשת הזמה. עם יהודה נשא וסבל את כל העשק והמרוצה, אשר הרבה הורדוס לעשות בארץ, כי כבר עיפה נפשו ממרד ומלחמה זה שלשים ושלש שנה, מיום מות המלכה שלומית–אלכסנדרה ויאבלו כל דרכי המחיה והכלכלה. העם ראה מנוחה כי טוב ויט שכמו לסבול עֹל מלך, אשר בשם יהודי יְכֻנֶּה, ואף כי איננו משומרי דת־מורשה, בכל זאת יהודי הוא ולא יגע לרעה להפר תורה ומעשה המצות, אשר מורשה הן לבני ישראל משנות דור ודור. גם נמצאו רבים, אשר התפלאו על גבורת הורדוס וכביר כח לבו להתגבר על כל המכשולים ובכחו זה נמשכו רבים אחריו מבלי משים ויהיו נאמנים עמו באמת ולב שלם ואלה הותיר לטובה ויחוננם ברוח נדיבה. בכל זאת לא האמין בהיהודים היושבים על אדמת יהודה; נפשו ידעה, כי השנאה אליו נטועה בלב אמוני־העם על תפשו את המלוכה ביד חזקה, מבלי דרש על חפץ העם, ועל כן בחר יותר להפקיד פקידים בממלכה מאת היהודים בחוצה לארץ וכל המשרות הגבוהות בידם נִתְּנוּ.

ויפקד הורדוס לכהן גדול איש אחד ושמו חננאל (חנמאל) וימלא ידו לכהן במקום הכהנים הגדולים ממשפחת החשמונאים, והוא לא היה גם ממשפחות הכהנים הנודעים בשם בארץ יהודה; אבל מחפץ הורדוס לבלי הדאב נפש העם החרד מאד על טהרת הקוש בכל דברי המקדש והכהֻנה הפיץ שמועה, כי הכהן הגדול הזה הוא בבלי, והכהנים בני בבל נחשבו ביהודה לבעלי יחש ממשפחות נקיות מכל שמץ דופי ופסול. אך שמועה אחרת ממקור יותר נאמן תאמר, כי הכהן הגדול הזה אשר היה כלי חפץ בידי הורדוס בא ממצרים². גם על מקור מוצאו בקש הורדוס לכסות במעטה כזב ויאמר, כי הוא חטר מגזע ישישים ומוצאו ממשפחת יהודה עתיקה היושבת בבבל ואבות אבותיו עלו מבבל לארץ ישראל ויאחזו בה, כי חפץ להטהר מחרפת משפחתו – משפחת האדומים, אשר נאנסו לבא בברית ישראל. ואף כי יהודי ארץ ישראל לא האמינו לדבריו, כי היו זכרון מעשיו ומעשי אביו חדש עמהם, אבל את יהודי חוצה לארץ ובני הנכר הוליך שולל להאמין לשמועתו ואיש ימינו ואוהבו סופר דברי הימים נִיקוֹלַאוֹס מדמשק ירחיב דברים על דבר שמועת־כזב זאת. ומדעת הורדוס, כי הנקל יהיה לגלות שקרו בקהל על ידי ספרי היחש השמורים בידי הסנהדרין, צוה להוציאם מבית גנזי הכתבים ולשרפם באש! וכאשר מִנָּה לכהן גדול בן ארץ אחרת, כן קרא גם לתופשי התורה אחרי מות שמעיה ואבטליון מבני ארץ נכריה – כפי הנראה גם כן מעולי בבל – את בני בתירא³. אותם אהב הורדוס ויחוננם ובמשך העת נתן להם אחֻזת נחלה חבל ארץ בפלך הבשן (Batanäa); שם ישבו עם ראש בית אבותם ויבנו עיר ויקרא לה בשם בתירא ויהיו נאמנים להורדוס ולביתו כל הימים.

מן בני משפחת החשמונאים התהלכו אך שתי נפשות בין החיים, אשר יכלו להרגיז את כסא מלוכת הורדוס: איש שָב ועלם רך וצעיר. הורקנוס, אשר נשא על ראשו בתר מלוכה וכהֻנה גדולה ונכדו אריסתובול, אשר לו יאֹתו שני הכתרים האלה על פי משפט הירֻשה. כל עוד היו שני האנשים האלה, לא היה הורדוס שָׁלֵו בהיכלו ולבבו לא ידע מנוחה בשבתו על כסא מלכותו. אמנם כן הורקנוס היה שבוי מלחמה בארץ אויב בידי הפרתים, גם נתן בו מום ולא יכול עוד לקרב אל הקֹדש כל ימיו; אבל רוח נדיבה נוססה בלב הפרתים שוביו ויוציאוהו מבית כלאו והיהודים הרבים יושבי בבל שמחו מאד לקראתו ויקדמו פניו באהבה רבה ויתאמצו לשַׁכֵּחַ מלבו את צרותיו הרבות ויתנו לו מקום לשבת – כפי הנראה בהעיר המלאה יהודים נהרדעא. בכל זאת כלתה נפש הורקנוס לשוב אל ארצו ואל מולדתו ויירא הורדוס לבל יטה הורקנוס או יהודי בבל את הפרתים לעלות שנית ביהודה ולהושיב את המלך הישיש הזה לכסא אבותיו, אשר נהדף ממנו, ותגדל עוד יותר דאגתו זאת, כאשר הֻכָּה אנטניוס אביר רומא לפני מלך הפרתים פְּרֶאֶטֶיס (Phraates) (בשנת 106 לפחה"ב) והנקל היה להפרתים לעלות עתה ביהודה ולהושיב את הורקנוס לכסא למען הִנָּקֵם מאת מלך היהודים החדש, אשר רומא בחרה בו ויהיה כלי חפץ למעשיה. ויתחכם הורדוס לקדם פני הרעה הגדולה הזאת ויחשוב מחשבה למשוך אליו את הורקנוס הזקן והחלש בחבלי אהבה כוזבה ושפת חנף כיד הצביעות הטובה עליו מאז. וישלח את אוהבו שרמלה היהודי העשיר והנכבד בכל ארץ סוריא אל הורקנוס מאנטוכיא לבבל לקרוא להורקנוס, כי בא יבא ירושלימה, אשר שם יחכה עליו הורדוס לחלק עמו חלק בחלק בכל כבוד המלוכה והממשלה לאות תודה על כל הטוב אשר גמל עליו. לשוא הזהירו יהודי בבל את הורקנוס קל הדעת, כי לא יוסיף עוד שנית להשליך נפשו בזרם ים זועף – דברי המדינות ועניניהם – כי מהר אל המשחית אשר פרש רשת לרגליו. ויהי כבא הורקנוס ירושלימה (106 לפחה"ב) ויקבלהו הורדוס באהבה גלויה ויכבדהו ויושיבהו בראש הקרואים אל שלחנו ובסוד היועצים, והכבוד הזה הוליך שולל את העני בדעת הזה מבלי התבונן על עיני האדומי אשר ארבו לו מבלי חשך.

הורקנוס חדל מתת חתיתו על הורדוס. הוא היה אסור בסוגר־זהב, יותר ממנו פחד מנכדו אריסתובול. העלם הזה, בכבוד יחשו, בחן עלומיו, בספיר גזרתו ויפי תארו הרהיב עיני כל רואיו ויקח את לבבם. אמנם הורדוס מנע ממנו את הכהֻנה הגדולה למען יבצר ממנו עשות מאומה, אבל תחבולתו זאת נכזבה. חמותו אלכסנדרה בת הורקנוס, היתה ערומה ורוקמת תחבולות כמוהו והיא ידעה להטות לב האביר הרומאי אנטניוס לחסד אל בנה, היא שלחה לו תמונות בנה אריסתובול ובתה מרים אשת הורדוס, אשר אין כמוהם בכל עם יהודה ליופי, בדעתה נאמנה, כי הגבור הנערץ הזה הוא גם מְפֻנָּק וּמְעֻנָּג ונוח להתפעל מיצר חושיו בו; ובראות אנטניוס את התמונות הנפלאות התרעשו חושיו בו ויבקש לראות את העלם הנחמד עין בעין וירא הורדוס ויתבונן וימהר וימשחהו לכהן גדול למען הרחיקו מעל אנטניוס וידח את חננאל ממשרתו בלי דין ומשפט. אך בהתנשאות בנה לכהן גדול לא אמרה אלכסנדרה החשמונאית די ותחשוב תחבולות גם להשיב לבנה את כתר המלוכה, אשר נשאו אבותיה על ראשם. למען מצוא חפצה זה התקשרה עם מלכת מצרים קליאופטרה, אשר קנאה גם היא בהורדוס ושתי הנשים האלה עשו במחשך מעשיהן להדיח את האדומי משאתו. אז הוסיף הורדוס לחשוב מחשבות במה יוכל להסיר מעל פניו את העלם, אשר היה במוקש על דרכיו, כי כבר לקח לו אריסתובול את נפשות כל העם מדי הֵרָאותו בבית ה' בהדרת קֹדש וישם אל המרמה פניו. ויהי היום ויקרא הורדוס את אריסתובול לבא אליו אל עיר משושו יריחו ויתן אות לעבדיו, כי ברחוץ אריסתובול במי הברכה ישתעשעו עמו למראה עין ויטביעוהו במים. פקודת העריץ נמלאה והכהן הגדול הרך נטבע במים וימת (בשנת 105 לפחה"ב) ובמותו כֹּרַת הגזע האחרון לבית החשמונאים. חנמאל נִשָׂא שנית להיות כהן גדול. לשוא התחפש הורדוס בהתאבלו אבל כבד על מות אחי אשתו. לשוא הרבה לְפַזֵּר בשמים וקטרת לחנוט גוית המת. קרובי משפחת החשמונאים ואוהביהם השיאו עליו עון רצח נורא מאד, אך שמו מחסום לפיהם ואשר הגה לבם לא עבר על דל שפתם.

הנבלה הזאת נשאה להורדוס פרי ראש ולענה ותשביעהו רגז־לב, מכאוב נפש ומצרי שאול. לא ממכשול־לב ורגשי נחם, רגשי־לב כאלה זרו להעריץ אשר לבו היה חלמיש וקשה כאבן, כי אם במסכה רוח עועים בקרב ביתו ותהרוס שלום משפחתו, כל מחמדי עיניו נגזרו ותצעידהו בלהות ואימתה עד יום מותו, וכמעט לא נראה עון־רצח, אשר יתנקם בעושהו, כנקמה אשר עשתה הנבלה הנוראה הזאת בהורדוס. אך הדבר, הנכון להפוך לטובה גם לב פועל עון רשע עריץ, אשר עוד רגשי טוב בקרבו להִנָחֵם על פעלו ולשוב מדרכו הרעה, הדבר הזה היה לו למסית ומדיח לספות חטא על חטאתו ועונות נוראים על פשעיו, להשמיד את כל שאריו הקרובים אליו, להרוג בניו יוצאי ירכו, וידע כל העם, כי העריץ הזה הוא איש דמים מתהלך באשמיו, אשר ידו נטויה לדכא תחת רגליו כל צריו ומשנאיו ולתת חתיתו בארץ החיים עד יום מותו. ואלכסנדרה, אשר כל מחשבות גאותה נוסדו על התנשאות בנה למלוכה, ראתה כי תקותה היתה לה למפח נפש ותשפוך מרי שיחה לפני קליאופטרה המצרית על הורדוס חֹתנה מרצח נפש בנה, והמלכה הזאת, אשר נתנה עיניה בארצות ממשלת הורדוס הבאישה את ריחו בעיני מאהבה אנטניוס. ויקרא הורדוס לעמוד לפני אדיר רומא זה בהיותו בלודקיא (Laodicea) להצדיק מפעלו בדבר מות אריסתובול. ירא וחרד על נפשו נסע המלך הנעבד לרומא לעמוד לדין לפני אדון מלכותו, אך באבן חן השחד, בתשורות יקרות ושפתי חנף ידע הורדוס לָגל מעל ראשו את האשמה הזאת ואנטניוס השיב לו ששון ישעו ואור פניו וישא לו עון רצחו את נפש אריסתובול. אך מרגלית אחת טובה מנזר מלכותו אבדה מהורדוס במסע הזה, כי לקח ממנו אנטניוס את חבל ארץ במסבי יריחו, יפה נוף המבֹרך בהצרי הטוב המעלה רפאות ותעלה והתמרים הרבים הגדלים שם, ויתן אותו מתנה לקליאופטרה אהובתו אשת הזנונים, והורדוס נאנס להעלות לה מן הפלך הזה וכל נאות הים הגדול שתי מאות ככר כסף. אך הכפר הזה במה נחשב לעמת הסכנה הרבה אשר רחפה על פניו וישב ירושלימה שמח ועלז והמלוכה נכונה שנית בידו.

אמנם לפנים נראה, כי ההצלחה עומדת לימין הורדוס בכל עת צר לו למלטהו מרעתו. עוד לא עברה השנה הששית למלכו וענני חשך העיבו את שָׁמָיו וסערה נוראה התחוללה על ראשו. עוד נשארה בחיים אחות להמלך אנטיגונוס החשמונאי המומת ותאמץ את רוחה ותגבר חילים ותאמר לנקום נקמת אחיה וכל בית אביה ותאסוף צבא רב להלחם בהורדוס ותכבוש את המבצר „הורקניון". כמעט נִצַל הורדוס מרעתה ויבריח את אנשי חילה, והנה באה עליו שואה נוראה ממקום אחר, אשר היתה נכונה לצרור אותה ברוח אפה העז ולצודהו למדחפות. מן העת אשר רומא וארצות ממשלתה מסוף העולם הנודע בימים ההם עד סופו תֻכו לרגלי שלשת נסיכי אדם האבירים: אוֹקְטַבְיָנוּס קֵיסָר מַרְקוּס אַנְטָנִיוּס וְאֶמִילִיוּס לֶפִּידוס, ואלה השלשה רבו וינצו איש את אחיו על דבר העז והמשרה ויתנקשו איש בנפש רעהו להמיתה, למען יהיה הוא המושל לבדו בהממלכה המחבקת זרועות עולם והאדירה בתבל ארצה, מן העת ההיא היה אֲוִיר העולם המדיני מלא אֵדים ורוחות רעות הנכונות להתפרץ בזעם אף ולמלא כל הארץ מהומה ומבוכה. ולמלא סאת המבוכה הלך אחד משלשת האבירים – הגבור מרקוס אנטניוס – שבי, אסור בחבלי אהבה אחרי אשת הזנונים קליאופטרה המצרית ויתעלס בתענוגי נאפופיה, ברצונה הקימה מלכים לכסא וברצונה מגרה לארץ כסאותם, וברוח תזנותה אמרה להיות המושלת בממלכת רומא ולו גם תרעשנה איים וארצות תחתיהן ונהרי דם ואש יוצק תחתיהן. בעת מלאה מהומה ומבוכה, בִּשֵּׂר אחד ממליצי ישראל, חֹזֶה חזיונות בהדר השירה היונית בתֹאר נבואת ההֹזָה הַסִּבֶּלִית⁴, כי יש יום לה' לפקוד עון הארץ ויושביה בבא מושל עריץ בֵּלִיַּר (בליעל) להביא רעה על כל בני האדם על האדמה ויאמר: ֽ

אוּלָם לְעֵת תָּעֹז יַד רוֹמָא גַם עַל מִצְרַֽיִם

אַף תִּמְשֹׁל עָלֶיהָ יַחַד; אָז תָּקוּם גְבֶֽרֶת

מַמְלְכוֹת אֲדוֹן הַכֹּל לִבְנֵי הָאָדָם בָּאָֽרֶץ

וּבָא מוֹשֵׁל קָדוֹשׁ וְלָכַד כָּל אַרְצוֹת חֶֽלֶד

ויֵרְדְ מִדוֹר לְדוֹר בִּתְקוּפוֹת הָעִתִּים בְּנוֹת חֵֽלֶף.

אַחֲרָיו יַד לַטִּינִים בַּחֲמַת אַף תְּהִי שַׁלֶּֽטֶת:

שְׁלשָׁה יָכִינוּ אָז לְרוֹמָא יְמֵי אֵיד וָשֶֽׁבֶר.

בְּחַדְרֵי בֵיתָם בְּנֵי אָדָם יִתַּמּוּ יִגְוָֽעוּ

* * *

יֵשׁ יוֹם וּבָא מִסֶּבַּסְתָּא הָאִישׁ בֵּלִיַּר

וְשָׂם מְמַדֵּי מְרוֹם הָרִים וּשְׁאוֹן יָם יַשְׁבִּיֽחַ

אַגַּן סַהַר בְּהִלּוֹ יַצֵּב וּמְאוֹר אֵשׁ שָֽׁמֶשׁ;

אַף רְפָאִים יְעוֹרֵר וּמוֹפְתָיו לִבְנֵי אִישׁ יָֽרֶב.

אוּלָם רָחוֹק מִיקָר הוּא וּכְבוֹדוֹ מֵאָפַע

כִּי אַךְ תַּעְתּוּעִים מַעֲשֵׂהוּ וְרַבִּים יַדִּיֽחַ

מַעַם הָעִבְרִים בְּחִירֵי אֵל נֶאֶמְנֵי רֽוּחַ

גַּם מֵעַמִּים בְּלִי־חֹק; בְּלִי יָדְעוּ מִשְׁפַּט אֱלוֹֽהַּ.

אוּלָם יוֹם עֶבְרוֹת אֵל אַדִּיר כִּי יֶאתֶה פֶּֽתַע

וּבְזֶרֶם כִּי־תִתַּךְ אִשּׁוֹ בְעֻזָהּ עֲלֵי־אָֽרֶץ

וְלִהֲטָה אֶת בֵּלִיַר עִם־קְהַל חֲבֵרָיו גַם יָֽחַד

הַבּוֹטְחִים בִּזְדוֹן לֵב עָלָיו וְעַל זָר מַעֲשֵֽׂהוּ.

אָז תִּכָּנַע תֵּבֵל לִפְנֵי אִשָּׁה שַׁלֶּֽטֶת

אֶל דְּבָרֶיהָ תֶּחֱרַד; תִּנְצוֹר כָּל פִּקּוּדֶיֽהָ…

דברי החוזה חזיונות – הַסִּבּלָה – באו, עת הרת רעה באה על פני תבל גם עקבות בֵּלִיַּר (בליעל) נודעו, אך מושל קדוש לוכד ארצות ופועל ישועות בקרב הארץ לא נראה ולא נהיה, כי הרשעה מלאה כל הארץ והאדם הוסיף לשלוט באדם לרע לו. בפרוץ הריב הנורא בין אוֹקְטַבְיַנוּס קיסר ואנטניוס מרעו מלאו כל ארצות ממשלת רומא מים וממזרח דם ואש מלחמת־שערים איומה ונוראה עד מאד ותהי יד העמים איש באחיו בארצות המזרח והמערב בכל נאות אירופה ואסיה, אשר כמוה לא נראה מימי אלכסנדר הגדול, וקץ הריב הזה בא בהשָבר אנטניוס שבר לא יוכל להרפא ביום מלחמת והרג רב על יד אקציום (Actium) (ביום 2 ספטמבר 31 לפסה"נ) ובשבר אנטניוס נשבר גאון עז הורדוס וצור משגבו. כאויביו הרבים האמין גם הוא, כי קרב קץ מלכותו לבא וימי מלכו ביהודה לֹא יִמָשֵכו, כי היה בעל ברית אנטניוס וסומך ידו במלחמה הזאת בהספיקו מזון ומחיה לצבאותיו. אולם בהתעתד הורדוס לכל רעה, לא נתנו לבו הרע להשאיר שריד לבית החשמונאים ולא אבה, כי הורקנוס הזקן בן שמונים שנה, אלכסנדרה חמותו ומרים אשת חיקו יראו ברעתו ויאריכו ימים אחריו. על הורקנוס השיא עון בגד ומרד לא בצדק ולא במשפט, לאמר כי שת ידו עם מלך הערבים לחרוש רעה על מלכות הורדוס ביהודה. חברי הסנהדרין מוגי־לב – וכנראה היו שם בני בתירה ראשי המדברים – נבעתו מפניו ויחרצו משפט מות על השב והישיש, התם והזך מכל פשע, וכל חטאתו רק רפיון לבו נגד העריץ רוצח נפשות בית אבותיו; ולפני לכתו לעמוד לפני אוקטבינוס קיסר לתת דין וחשבון על מפעליו אסף את מרים אשתו ואלכסנדרה חמותו אל המבצר אלכסנדריון ויפקד עליהן איש יְטוּרִי ויצו עליו להמית את שתי הנשים האלה בבא השמועה, כי הומת גם הוא על ידי אביר רומא. אך לפני צאתו לדרכו זאת, אשר לא ידע אם ישוב ממנה, נלחץ הורדוס, להסיר אחדים מראשי הסנהדרין ולהפקיד אחרים במקומם. והורדוס לבטח עשה כזאת לא מרצון לבו, כי אם היה אנוס על פי מסבות העת אשר לא נודעו לסופר דברי הימים. על ידי התמורה הזאת דרך כוכב חדש על שמי היהדות והוקם עָל גבר גבור ברוח עמו. הלל הבבלי היה לנשיא הסנהדרין ויתן להיהדות עז ותעצומה בשרשיה וענפיה והשתלשלותה מאז ועד ימי דורנו האחרון. כשמש צדקה הופיע הלל הבבלי, ברוחו הטובה, בנדיבות נפשו הזכה והטהורה והליכותיו ברצון ושלום בימי דור תהפוכות, כאשר מלאה כל הארץ שנאה ומדנים ומלחמת איש ברעהו.

הלל הבבלי או הזקן (נולד בערך 140, מת בערך 65 לפחה"ב) 🔗

התיחש לתולדות אמו מזרע דוד בן ישי⁵. אף כי היה בן משפחה גדולה בישראל, חי חיי עֹני ואחיו העשיר שבנא תמך בידו⁶. קרוב לשער, כי נלוה אל הורקנוס, משוח מלך וכהן שעבר, בשובו מבבל לירושלים. פה שקד הרבה על התורה וישמש את „שני גדולי הדור" שמעיה ואבטליון וכל שמועה ששמע מפיהם היה מדקדק לאמרה בלשונם⁷. ובימי שקדו על דלתות התורה היה עני וחסר כל „וישתכר בטרפעיק" ליום ומיגיע כפו הוציא החצי לכלכלת ביתו והחצי נתן לשומר פתח בית המדרש, ויהי היום ולא השיגה ידו לשלם לשומר הפתח את שכרו ויעל על הגג וישתטח על הארֻבה ויקשב רב קשב לתורת ראשי הסנהדרין, הימים היו ימי החרף ובהיותו שקוע בדבר ההלכה אשר שמע, לא התבונן, כי עוד מעט וכֻסָּה משלג וכל אבריו נקפאו, עד כי ברוב עמל השיבוהו לתחיה⁸. כה תְּצַיֵר האגדה את אהבת הלל אל התורה ושקידתו אליה. בתכונת נפשו יֵרָאֶה לנו הלל, כסמל האהבה והרצון, תֹם נפש יונה ונעימות רוחה, פניו הפיקו בכל עת ידידות ורצון, איש כביר כח לב ומושל ברוחו ומעולם לא בא לידי כעס אף אם הקניטוהו⁹, אוהב אדם באהבה נפלאה ובענות נפשו וישֶׁר רוחו בקרבו „היה דן את כל האדם לכף זכות“. הוא היה למופת בנפש ברכה מלאה ענות צדק אשר בקרבו ובבא אליו איש נכרי לְהִתְגַּיֵר וידרוש ממנו ללמדהו „כל התורה בעמדו על רגל אחת” השיב לו בשפה נעימה: „מה דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה ואידך פירושא היא זיל גמור"¹⁰. הדברים האלה, אשר היו באחרית הימים לאור עמים רבים, יצאו לראשונה מפי בחיר הענוים והתמימים הלל הבבלי, על פיהם כלכל כל דברי ימי חייו וכל יתר דברי חכמה ומוסר אשר יצאו מפיו מסכימים ומתאימים אל הנאֻם הנעלה והנפלא הזה.

רוחו הטובה לא נתנתהו לבא בריב גם עם אנשים החולקים על דעתו בדברי התורה, ופעמים רבות נטה מפניהם ויבטל דעתו גם מפני דעת צעירים ממנו¹¹. הוא היה חונן דלים ועושה צדקה וחסד ובענות רוח ויקרת נפשו נזהר מאד שלא לבַיֵש את המקבל, בתמכו בידי עני בן טובים נתן לו גם סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו¹². כל יהבו השליך על ה' מעֻזו ומשגבו ובכח בטחונו זה הסיר כל פחד מלבו ויאצל מרוחו על כל בני ביתו לבטוח בה' כמוהו וכשנכנס לעיר ושמע קול צוחה בקרבה, ענה ואמר: „מובטח אני שאין זה בתוך ביתי“¹³. רוח תורת חיים – תורת המדות נעלה ורוממה – שפוכה על כל משליו ואמרי דעת, אשר הורה לעם בקצור נפלא ומלאים דעת וחכמת הנפש עוד יתר מאשר עשו החכמים שלפניו, והוא היה אומר: „אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני”, ויוסף לאמר: הֱוֵי מתלמידיו של אהרן – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה“¹⁴. הוא חזה עתידות האֻמה הישראלית ורוחו נמלא מתעודתה הנשגבה להיות לאור גוים בדעת אלהים אמת, ובעת נסוך המים בחג, בשמחו בקהל עליזים ב„שמחת בית השואבה” קרא בעליצות נפשו: „אם אני (האֻמה הישראלית) כאן, הכל כאן, ואם אין אני כאן, מי כאן?“¹⁵. תורת היהדות רמה ונשגבה בעיניו, עד כי נפשו נרעשה ויזעף לבו על האיש העושה אותה לכלי חפץ בידו, להשיג על ירה שם תהלה וכבוד ותפארת בהחברה ויאמר: „נגיד שמא אבד שמיה, ודלא מוסיף יסף, ודלא יליף קטלא חיב ודאשתמש בתנא חלף”. וכשם שהיה הלל הבבלי מופת לרבים עד לדור אחרון בצדקה ורוח־תֹם וענות צדק, כן היה לנס אל הוגי תורה ודורשי דרכי היהדות בתורת חקיה ומשפטיה וכעזרא הסופר נחשב גם הוא למשובב נתיבות התורה המסורה ועושה אזנים לתורה שבעל פה¹⁶, ובשנים עשה גדולות להחיות את רוח התורה ולקימה בישראל: על השמועות אשר שמע מפי רבותיו שמעיה ואבטליון העלה עמו מבבל עוד מסורות וקבלות עתיקות, אך עוד יתר הרבה הגדיל לעשות, כאשר חִקֵּר ותִקֵּן את יסודות הקבלה על פי דרכי ההגיון הלמודי ויכונן את המדות שהתורה נדרשת על פיהן; על פי המדות האלה חדלה ההלכה להיות פורחת באויר, אך נוסדה בהתורה הכתובה; התורה המסורה חדלה מעתה להשען רק על מוצא פי גדולי דור ודור, כי אם על דורשי התורה באמת על פי המדות אשר שם הלל. הוא הודה לדעת הצדוקים, כי יסוד ההלכות הוא בתורה שבכתב, אבל לא על אותיות המכתב, אותיות מֵתות, באין כל רוח בהן יוָסדו חקי התורה, כי אם על הרוח הצפונה בקרבן ובחקרי תבונות ודרכי הגיון ישר יצא משפט אמת ליסד חקי תורת חיים. יסודות החקירה הזאת המה „שבע מדות שהתורה נדרשת בהן"¹⁷. המדות האלה נבחנו ונצרפו ועוד נוספו עליהן ברבות הימים, הן ירו אבן פנה למוסדות חקירת התורה, מוסדות הבנין הגדול, אשר אסף אל קרבו את כל תורת הקבלה, בנין עולם להאֻמה הישראלית, אשר בוניו עמלו בו עדי הקימם אותו לשם־עולם ונודע בשם: התלמוד.

מן כל התקנות שתקן הלל בימי נשיאותו הכי נכבדה האחת, המעידה בשפה ברורה, כי ידע המורה לצדקה הזה את החיים וישכֵל אל דרכיהם. כפי הכתוב בתורה: בשנת השמטה יַשְׁמֵט כל בעל משה ידו את אשר יַשָּׁה באחיו (דברים ט"ו ב-ג). אך החק הזה הטוב מאד בארץ ממשלת־העם, ממשלה טבועה על יסודות החברה, אשר בניה יחיו נפשם מעמל כפיהם בעבֹדת האדמה וגדול בהמות, חברה טהורה מחלאת המדות הנשחתות, תולדות המותרות והרדיפה אחרי התענוגים והתפנוקים, חק נכון לחלץ עניים מענים ומשבט הנוגש בם ולהביא לידי הַשְׁוָאָה ופשרה את מפלגות העניים והעשירים, החק הזה חדל להועיל להיטיב את דרכי החברה בימי ממלכת הורדוס, אשר בני הדור עזבו דרכי־תֹם – הכסף ענה את הכל והעשירים קפצו ידם מֵהַלְוֹת לעניים בשעת דחקם „ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים ט"ו); השָּׁמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', עמד הלל והתקין פרוסבול“; שיהיה אדם מוסר כל חובותיו לבית דין לגביה מבלי שיעבור הנשֶׁה על האזהרה שבתורה: לא יִגֹשׂ את רעהו וגו', בכח התקנה הזאת הסיר הלל הבבלי מכשול גדול מעל דרכי החיים בימים ההם מבלי לעקור אזהרה מפורשת בתורה. ונקרא שם השטר, אשר בו ימסור הנשֶׁה את כל שטרותיו לבית דין בשם היוני „פרוסבול” שהוראתו: מסירה¹⁸. עוד תקנה שניה נמצאה מהלל, אשר ממנה נראה גם כן את רוחו הכביר ודעתו הגדולה בדברים שבין איש לאיש וישֶׁר הגיונו בשאלות החברה וכלכלתה: על פי דברי התורה: „איש כי ימכור בית מושב בעיר חומה והיתה גאֻלתו עד תם שנת ממכרו וגו' ואם לא יגאל בשנה הראשונה וקם הבית לקנה אותו לדרתיו" וגו'. על פי החק הזה נמצאו קונים, אשר הונו את המוכרים החפצים לשוב ולגאול את אחזתם, כי התעלמו מהם עד עבור היום האחרון לגאֻלה, היום האחרון בשנה הראשונה אחרי מכירת השדה, „עמד הלל והתקין שיהא אדם חולש מעותיו ללשכה (שבמקדש) ויהא שובר את הדלת ונכנס"¹⁹.

המשנה להלל וממלא מקומו בסנהדרין היה מנחם האסיי²⁰. אין ספק בי מאת הורדוס היתה שומה להרים את מנחם למעלה גדולה כזאת, כי היה אוהבו ולבו טוב לו מאד. ועל שרש דבר נטות לב הורדוס למנחם האסיי סֻפְּרו כדברים האלה. בהיות הורדוס עוד נער קטן נבֵּא לו מנחם גדולות – כי היו האסיים מוחזקים ליודעי עתידות ועושי פלא – כי יהיה מלך בירושלים ומלכותו תתגדל ותתנשא, אך ישחית דרכו ויחבל צדק ומישרים. ובהיות הנער לאיש־ומלך זכר את הרואה האותיות למרחוק ויקרא אליו וישאלהו להודיע לו מדת שנות ימי מלכותו, אך מנחם קפץ פיו ולא ענה דבר; וישאל הורדוס את מספר השנים וימנה: עשר, עשרים ושלשים, ויחרש האסיי ולא ענה דבר, וישפוט הורדוס כי שנות מלכותו תארכנה למצער שלשים שנה. אבל לא ארכו ימי שבת מנחם בסוד הסנהדרין ויצא – אם לעבֹדת המלך, או כי שב להיות בודד במועדו כדרך האסיים –. על מקום מנחם ישב לכסא משנה ראש הסנהדרין שמאי²¹. בתכונתו, דרכיו ומחשבותיו היה שמאי הַהֶפֶך מהלל, אך גם כמַשְׁלִים וּמְכַלל את תעודתו. אין ספק כי היה יליד ארץ ישראל ויתערב בכל הסכסוכים אשר קמו בימים ההם בדברי ימי החיים – בדת והנהגת המדינה. בדעותיו בכל דברי הדת ופקודי התורה היה נוטה להחמיר וירבה לדקדק בהם מבלי להפיל אף דקדוק אחד ארצה. אך גם לא צדקו אלה, אשר נתנו את שמאי לבעל מרה שחורה ושונא הבריות ומשפט מעֻקָּל הוא לאמר עליו, כי היה רגזן ומתהלך בשבט מוסר את כל הקרב אליו, ונהפוך הדבר, כי הוא היה אומר: „עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות"²². שני ראשי הסנהדרין הלל ושמאי הקימו שני בתים לתורת ישראל, אשר נחלקו בכמה וכמה שאלות נכבדות ועקריות בחיי הדת, מדות ומוסר, דרך ארץ ותקון העולם (סאציאלע פראגען) ובבא ימי המבוכה המדינית בארץ צלחה רוח שני הבתים האלה על בני העם למפלגותיהם. ויהי כל עם יהודה נדון אלה נטו אחרי בית שמאי ואלה אחרי בית הלל ותרב פעֻלת הבתים האלה על הליכות העולם המדיני בימים ההם, והורדוס לא חש ולא הרגיש את האחרית הרעה הנשקפת אל ביתו אחריו בכותלי בית המדרש ואהלה של תורה.

בלב מלא פחד היום הבא נסע הורדוס אל האי רוֹדוּס (Rhodus) לעמוד לפני אוקטבינוס מנצח חיל אנטניוס על יד העיר אקציום. כי הוא – אוקטבינוס קיסר הנקרא אחרי כן בשם אגוסטוס – היה עתה השליט לבדו בכל ארצות רומא – והורדוס הפוסע ברגל גאוה על ראשי בני יהודה, עמד לפני המושל התקיף ממנו שח ושפל מבלי כתר מלוכה ומפשט מכל הוד ותפארת מלכותו, אך כאיש לב המתאושש לשמוע משפטו. ויהי בדבר הורדוס אל אוקטבינוס על דבריו ועלילותיו עד היום, ולא כחד ממנו, כי היה אוהב נאמן לאנטניוס ויחזקהו ויאמצהו בכח ידו בכל עת מצוא, אך גם הוכיח, כי ביום בֹא אליו השמועה מהמלחמה על יד אקציום סר ממנו ויעזבהו לנפשו, ובמרוצת דברו התאמץ הורדוס לתת בינה בלב המושל האדיר, אשר יעמוד לפני כסא משפטו, כי מאד ייטב להמנצח אם איש זרוע כמוהו יקדיש מעתה את כחו, אמץ ידו ורוחו לו להאיש אשר גבר על אנטניוס אוהבו מלפנים, ואוקטבינוס לא היה טְהָר לב למאס באנשי כחש ומרמה כהורדוס, אם אך ידע, כי ימצא בם כלי חפץ למעשהו, גם לא היה בטוח בעֶמְדָתו ולא בטח בכחו לבדו, כי יוכל עמוד בלי עזרת אנשי זרוע כמוהו, על כן נשא פני הורדוס ויחננו ויצוהו לשום כתר מלכות על ראשו ויכבדהו לפני כל שריו וישלחהו בכבוד ויקר אל ביתו ואל ארצו (בשנת 100 לפני חה"ב). והורדוס אשר ידע למצוא נתיבותיו בכל העתים והמסבות היה מהיום ההוא אוהב נאמן לאוקטבינוס, כאשר היה לאנטניוס מלפנים זה שתים עשרה שנה. ויהי בנסוע אוקטבינוס עם חילו למצרים להכות את שארית שונאיו ומתקוממיו ויצא הורדוס לקראתו עד עַכּו ויתן לו מתנות רבות וינהל את מחנהו בלחם ויין בעברו דרך מדבר וציה מקום אין מים לשתות. ואנטניוס כל עוד נפשו בו ראה כי אין ישועתה לו בהורדוס ואמונת לבבו איננה כצור מעוז ביום צרה. עוד חזה הורדוס נקם בקליאופטרה אשת הזנונים ואויבתו בנפש, כי נבצרה ממנה לאסור גם ידי אוקטבינוס בחבלי אהבה ונאופים ובקרוב הוא עליה למלחמה ותרא כי אבדה כל תקוה ותבחר מות מחיים ותטרוף נפשה באפה. גם היהודים באלכסנדריא של מצרים שמחו במות המרשעת הזאת, כי ידעו את רשעתה וגֹדל שנאתה לכל היהודים ועוד לפני מותה חפצה בזדון לבה להרוג כל יהודי אלכסנדריא בגלל נטות לבם אחרי אוקטבינוס קיסר, על כן נשאו היהודים במצרים חן וחסד בעיני אוקטבינוס וַיָּקֶם בידם את כל זכיותיהם – משפט האזרחים כהיונים יושבי הארץ – ועוד הוסיף להותירם לטובה בחקים ומשפטים טובים וכה בטח באמונתם, עד כי הפקיד את נשיא היהודים באלכסנדריא הָאַרַבַּרְךְ (Arabarch) על כל תרומות המסים מתבואת הארץ היוצאות דרך נהר נילוס וים התיכון ותהי זאת לאות אמונה ובטחון בדעתו איך יקרה להמושל הזה אלכסנדריא עם מבואות ים התיכון, עד כי נתן דת לבל יעוז כל איש מגדולי רומא היושבים בסוד מושב זקנים (סינט) להציג כף רגלו על אדמתה בלי רשיונו. בימים ההם מת הנשיא (אַרַבַּרְךְ) באלכסנדריא ויפקד אוקטבינוס־קיסר לממלא מקומו את היהודי נקנור ויותירהו לטובה בכל זכותי הארברכים שהיו לפניו. לא כן היו דרכי הקיסר הזה עם היונים, כי ידע את לבם העקוב ורוח תהפוכות מלא מרד ומעל אשר בקרבם ולא נתנם להיות בעלי פקודות במדינה, אך העמידם תחת שררות שופטים אשר הקים עליהם מבני רומא. רק ליהודים הטה חסד ויכונן להם בית מועצה מקרב אחיהם והנשיא הָאַרברך היה לראש היועצים, וינהַג את עדת היהודים הוא לבדו, וישפוט אותם ותהי פקודתו גם להשגיח, כי יקימו את כל מצות הקיסר הרומאי כפי הברית והאמנה.

ולמלך יהודה נתן אוקטבינוס קיסר מתנות ארבע מאות אנשי צבא מבני־גַליא (Gallier) שומרי ראש המלכה קליאופטרה וישב לו כל ערי הים וחבל יריחו; גם את הערים: שמרון, גדרה והִפּוֹס אשר בעבר הירדן השיב קיסר רומא ליהודה וגבולות הממלכה רחבו ונסבו, כאשר היו לפני ריב האחים והתערבות רומא בעניני ממלכת יהודה. אך מה שֻׁנּו פני הימים האלה מהימים הראשונים לממלכת יהודה! – מהספור כי אוקטבינוס קיסר הרים תרומת נדבתו לקרבן התמיד בבית המקדש²³ נודף ריח הגדה ונראה כהפרזה על המדה. אך מהימים האלה החלו להקריב קרבנות במקדש למען שלום קיסרי רומא ואין ספק, כי מאת הורדוס, המשית בחלקות לאבירי רומא, היתה שומה לעשות זאת, בחפצו לתפוש את הרומאים בלבם ולהפיק רצונם. אז הגיע הורדוס אל מרום קץ גדולתו וכל מאויי לבו קמו ונהיו; הסער אשר התחולל על ראשו, לא לבד כי חלף הלך לו וישב לדממה, כי גם הועיל לחזקהו על עמדתו ולהוסיף לו און ועצמה. אך גם הצלחתו כצל חלפה והלכה ואיננה. מוסר עונו היה לו למחתה ומכשול לב, דבק בבשרו ויאחז בעקביו וישקהו כוס תרעלה להשביעהו תמרורים ולהגדיל שברון לבו עד לבלי הרפא. בקרב ביתו קמה עליו רעה נוראה, אשר דמיונה לא חזה ולא הגה גם מליץ וחֹזה שוגה ברוב דמיונות. למרים אשתו ואמה אלכסנדרה החשמונאית, אשר היו סגורות כשבויות חרב בהמבצר אלכסנדריון, נודעה עתה, מפי הפקיד אשר שמו אותו למשמר עליהן, הפקודה אשר פקד העריץ עוד הפעם להרוג את אשת חיקו, אם יֵהרֵג גם הוא בעמדו לכסא דין אוקטבינוס קיסר, לבל תשאר אחריו בחיים. ויהי בשוב הורדוס לעירו והיכל מלכותו נִשא ביקר תפארת גדולתו, לא הסתירה מרים את כעסה ושנאתה בלבה ובדברו אליה דברי חן ואהבה הוציאה את כל רוחו לפניו ותזכירהו את כל התועבות אשר עשה, כי אביה ואבי אביה, אחיה וכל קרוביה מידו נגזרו. אז הֻכה לב הורדוס ויִקָרַע לקרעים מאהבתו העזה את האשה היפה וחשקו ותשוקתו הגדולה אליה ומכעסו על שונאתו ואויבתו בנפש, וברגז לבו נפתה למרמת אשת המדנים שלמית אחותו ויט אזנו להעלילה אשר שמה על מרים, כי שחדה בכסף את משקה המלך לשום מות בכוֹסו, ובעת החקירה והדרישה וַיִוָדַע לו, כי גלה עבדו הנאמן את סודו למרים, גם בדבר פקודתו להרגה, אם לא ישוב בשלום. המעל הזה אשר מעל בו אחד מעבדיו לגלות את סודו לאשתו הציתה בו אש הקנאה והנקמה. ראש העבד הפקיד הוסר מעליו וגם מרים הובאה במשפט על שתי עלילות שקר אשר שם לה: עון זמה ומזמת רצח. השופטים האמינו, כי יפיקו רצון הורדוס במהרם לחרוץ על המלכה משפט מות, ועצת המלך לאחר את מותה בידי המשפט הפירה שלמית אחותו, כי נתנה מורא בלבו, אשר אם עוד תִוָּתֵר מרים בבית הכלא ויקום כל עם יהודה כאיש אחר למרד בו ולמלט את נפשה – הנה כן הובלה לטבח היפה בבנות יהודה, מרים בת מלכי החשמונאים, חטר מגזע גבורים, הדרת יהודה הודו ותפארתו. מרים עלתה על במת־מטבח ברוח גבורה ולב אמיץ, לא בכתה ולא התמוגגה כדרך נשים ותראה לדעת, כי דם החשמונאים נוזל בעצביה ואמץ רוחם גם בקרבה ילין. כמות אבותיה הגבורים מתה גם הרכה והענוגה בְּהִכָּרֵת ראשה בידי משפט־רצח (בשנון 99 לפחה"ב). ותהי מרים החשמונאית לאות ומופת אל בת עמה, בת יהודה השדודה, אשר כמוה גם היא בנכלי מרמה ותאות־לב־עקוב הוצאה להורגים ויעל הכורת גם עליה…

במות מרים עוד לא כבה אש הנקמה בלב הורדוס ורוחות רעות, רוחות שואפות נקם, הרג ואבדן הוסיפו לענותו, רוחו חֻבָּלָה באין מרים אשת החן לנגדו, כל מזמותיו נתקו ויהי פרוע ובינתו הסתתרה. אז אמר להשכיח שאון לבו בשפך דם ויצו להרוג את השופטים, אשר בחפצם להחניפו מהרו ויחלטו ויחרצו משפט מות על מרים; משבר רוח נפל בחלי קשה וכבד והרופאים לא האמינו כי ישוב ויחיה. זאת ראתה אלכסנדרה חמותו ותתברך בלבבה כי עת רצון היא עתה לפניה להביא את ירושלים בידה ולהדיח שונא נפשה משאתו ויהי הקשר הולך וחזק. לשמועה כי מחתה קרובה התחזק הורדוס ורוחו שב אל קרבו, עתה מצא תֹאנה להסיר גם את המוקש האחרון מעל פניו, אלכסנדרה האחרונה מבני משפחת החשמונאים, וגם משפט מותה נחרץ ונמלא מבלי התמהמה ובמותה אבד כל שריד להחשמונאים וַתִּכָּחֵד משפחת הגבורים מיהודה, כי גם בני בבא הקרובים להחשמונאים בקרבת משפחה נהרגו בחרב הורדוס העבד האדומי, ועל כן היה בצדק דבר החכמים אחרי כן, אשר כל האומר, כי ממשפחת החשמונאים הוא, אות הוא כי מזרע־עבדים הוא, וממקור הורדוס האדומי מוצאו.

כה עבר השליש הראשון מימי מלכות הורדוס. יתר שני השלישים הלכו בנתיבה אשר פלס לו העריץ מראשית ימי מלכותו מבלי מעשים כבירי עלילה ומאורעות גדולים כבראשונה. בכל העת ההיא נראה רק שלשלת ארוכה ממעשים קלי הערך והתוצאות: דברי חנף ושפלות הנפש לפני אוקטבינוס אגוסטוס קיסר ויתר גדולי רומא, חשק נמרץ לבנינים גדולים ונפלאים עם עריכת חזיונות למראה שעשועים אל העם, התפשטות המדות הנשחתות אל בני העם מאת היכל המלך ורואי פניו; בגד בוגדים, קשר ומרד כל היום בחצר המלוכה, שפך דם הקושרים אשר נלכדו בשחיתותם וכהנה וכהנה רעות רבות חדשות לבקרים. למען הפק רצון מאת אגוסטוס קיסר אדיר רומא הנהיג הורדוס את חג הנלחמים באגרוף אחת לארבע שנים (Actioden), בנה בתי־משחק ומערכות הַמֵרוּץ להתחרות, הכין שעשועי מלחמה מגבורי־כח (Athleten) הנאבקים עם חיתו טרף וינאץ את רוח אמוני העם, אשר ראו בכל הדברים האלה מעשים זרים לרוח היהדות ונטות לב אל האלילים והבליהם. וירא העם וינאץ וימצאו עשרה אנשי לב מקנאים להדת ורוח לאום ישראל, אשר חרפו נפשם למות בהתנקשם בנפש העריץ וחפצם לבער אחרי חטאתו. הקשר נגלה טרם גָמְלו והקושרים נהרגו בענוים קשים, אך העם נקם נקמתו במגלה הסוד ויפלו עליו ויקרעוהו לגזרים. עוד הוסיף הורדוס להכעיס תמרורים את עם יהודה כי שב ויבן את שמרון וירחיבה ויגדילה בהקף חצי פרסה מסביב ויכונן בה ארמנות תפארה והיכלי חמד ויחשוב מחשבות גם לרוממה על ירושלים ולהקים עליה עָל את שמרון צרתה, לתקוע בה יתדו ולעשותה לעיר הראשה בממלכתו, וַיָמֵר בזה לב בני עם יהודה, בראותם חפצו לפשוט מעל עיר האלהים את כבודה ותפארתה ולהוציא ממנה כל הדרה. את שם העיר שמרון החדשה קרא, לכבוד אגוסטוס קיסר: סֶבַּסְתָּה, כאשר קרא לפני זה את הבירה או מצודת דוד מלפנים בירושלים בשם שער אנטוניה לכבוד אנטוניוס אביר רומא בעודו בגבורתו. כל ארץ יהודה מִלֵא הורדוס בערים ומצבות־זכרון לאנשי חסדו אדירי רומא או בני משפחתו ושאריו, על העיר מגדל סטרטון אשר על חוף ים התיכון פזר הון עצום ותהי לאחת הערים היפות ערי משוש היושבות על מבואות הים ויקרא לה בשם הקיסר „קיסרין" (Casarea) ומגדל אחד בנה בחומת העיר ויקרא לו „דרוזוס" לכבוד בן אגוסטוס קיסר, ולא ידע הורדוס בשת ולא חש כל מכשול־לב ויבן גם היכל־עם זר – בטעם רומא – על אדמת הקדש ביהודה. את העיר קיסרין פאר בשני פסילי־ענק (Colossen): האחד אַנדרטי של אגוסטוס קיסר גדול המדה כהאליל יופיס (Jupiter) ותארו ותבניתו והשני סֵמֶל העיר רומא בדמות אחות יופיס היא יוּנָא (Juno); ותמלא יהודה אלילי רומא ועצביה, וכל הרואה את „קיסרין" בעת חֲנֻכַּת העיר, אחרי הבנותה בשתים עשרה שנה, דִמָה כי הובילוהו רגליו אל עיר אלהי העמים מלאה עצבים ואלילים וצדקו מאד כל אמוני עם יהודה בקראם לקיסרי בשם „רומא הקטנה"²⁴. ברבות הימים ישבו בה נציבי רומא ותהי צרת ירושלים „ותתמלא מחרבנה“, וכאשר היתה קיסרין צהלה ושמחה התאבלה בת ציון ותבך מרה. ומבוא הים בקרבת קיסרין אשר בנה הורדוס ויהי ברבות הימים לעיר גדולה קרא בשם „סֶבַּסטָס” –. ויצב מצבת זכרון לנפשו הרחק מירושלים נגבה כשתי פרסאות במקום גברה ידו על בני העם ברדפם אחריו, על יד המבצר „הורדיום" (Herodium) ויבן שם ארמון נהדר והיכל תפארה עם מגדלים גבוהים ברוב הוד והדר על ראש הגבעה הגבוהה ובשתי מאות מעלות עשויות מאבני שיש עלו אל הארמון ותעלה גדולה עשה להביא מים אל „הורדיום"²⁵. אמנם כן, הורדוס יִפָּה את יהודה ויכללה ויפארה, אך דמיונו כהמעטרים את קרבנותיהם בהובילם אותם לטבח, כי כן הקריב גם הוא את יהודה עולה כלה למֹלך־רומא .

בבניניו אלה השביע האות נפשו להוד ותפארת עינים, אבל עוד לא מלא את נפשו השואפת לכבוד ושררה. ידע הורדוס כי לשוא יְיַפֶּה דרכו לבקש אהבת עם יהודה ויתן לבו למצוא חן בעיני עמים אחרים ולהִכָּבֵד בפיהם. העלה מסים כבדים מנשוא על עם יהודה, נִגש את העם ויבֹז את יגיעו ועמלו, הוציא אוצרות הטמונים בקברות המלכים הקדמונים, מכר את הענושים על דבר גנבה לעבדי עולם לארצות נכריות למען בצוע בצע, וכל זה למצוא הון ומוצא לכסף למען פָּאֵר את ערי סוריא, יָוָן וכל משכנות הגוים באסיה הקטנה ויפזר לרוח כסף כאפר אשר גזל מעם יהודה לפאר ערי צריו ומשנאיו בגאותו וזדון לבו. כסף רב הוציא למבנה בתי־חנוך לחלוץ־עצמות (Gymnasien) בטְרִיפּוֹלִיס ודמשק וסללות ומבצרים בהעיר בִּבְּלוס; בתי־משחק (תיאטראות), ובתי מועד ושוקים ורחובות לרבים בצידון. בעד מפעליו אלה רצה אותו אגוסטוס קיסר וישבחהו ויאמר: „ראוי הוא הורדוס לשאת על ראשו נזר ממלכת יהודה ולו גם יאתה לשאת על ראשו כתר מלוכת סוריא ומצרים". ותועלת הפיק הורדוס מחנו בעיני אגוסטוס, כי נתן לו את הגלילות: ארץ הבשן (Batanäa), הרי חַוְרָן (Auranitis) וטרכונא (Trachonitis), כי גדודי שודדים פשטו בכל מרחבי הגלילות ההמה ומבלעדי הורדוס לא נמצא איש אשר יבצור רוחם ויכניעם תחת ידו. גם שנים רבות אחרי כן, לפני מותו נאנס הורדוס לחשוב מחשבות, במה יוכל לשום רסן בפי השודדים השטים בכל גבולות ארץ טרכונא ויטה לב נשיא אחד מנשיאי היהודים בבבל ושמו צמרית (Zamaris) ולו מאה מבני ביתו וחמש מאות איש רוכבים סרים למשמעתו, אשר עבר את נהר פרת ויתקע אהלו לצפון מי־מרום, כי ישב הוא ואנשיו בארץ הבשן למען נטות ידו על בני טרכונא השודדים מרגיזי הארץ. וכאשר כל מחשבות לבו היו רק למצוא חן בעיני העמים האחרים כן היו היו אנשי עצתו כרבם יונים ורומאים. לאוהב נאמן בכל ביתו קנה לו את היוני ניקולאוס מדמשק, מליץ מְהֻלָּל וסופר דברי הימים, והוא דבר עליו טובות כפעם בפעם באזני אגוסטוס קיסר, אחיו תלמי (Ptolemäus) היה יועצו ומנהיג ומושל במלכותו. היוני אנדרמכוס (Andromachos) והרומאי גֶמֶלוס היו אומני בניו, אשר ילדה לו מרים החשמונאית והם – בניו – האמינו באומניהם יתר רב מאשר באביהם.

הורדוס רכש לו חן ורצון היונים, הרומאים והיהודים היושבים מעל לגבולות יהודה וישתוממו ויתפלאו על מעשיו הכבירים, אך עם יהודה היושב בארצו תֵּעַב אותו וימאס בהעבד, אשר התנשא למלוך, וברום לבבו וזדון רוחו יצר מחשבות און להסיר לב בני העם מדרכי אבותיהם – דרכי תם וישר – ללכת בארחות עקלקלות, דרכי בני הנכר ומעשיהם הזרים לרוח היהודי. אף כי בהיות רעב כבד בארץ (94 לפחה"ב) ולרגליו פרצו עוד מחלות רבות מתדבקות בארץ, החיש הורדוס תשועה לנדכאים ויעש טוב וחסד ברחמים רבים, אך גם מעשיו הטובים עשה בזרוע רמה ותקף ממשלת עריצים, והעם חזה בו רק חומס הכסא, רוצח נפש החשמונאים, משחית ישרי לב ואמוני העם, גוזל משפט העם ורומס חרותו ברגל גאוה. את שלשת הכתרים: כתר מלכות, כתר כהונה וכתר תורה (כח הסנהדרין ותקף פעלתו על העם) השליך לארץ ויחלל כבודם ותפארתם. את כתר המלוכה הסיר מעל ראש אלה אשר להם יאתה בצדק ומשפט וישימהו על ראשו להרבות און ועמל; את כתר הכהֻנה הגדולה אשר היתה עד היום נחלת המשפחות הגדולות במשפחות הכהנים, השפיל לעשותו לסחורה עוברת לסוחר ויתנו לכל המרבה במחירו או לאלה האנשים, אשר היו לכלי חפץ בידו להפיק בהם כל זממו; מהסנהדרין לקח את כל העז והמשרה אשר היו להם מימי קדם קדמתה; אחרי חנמאל המצרי הכהן הגדול נשא את ראש יהושע בן פאבי ויכהנהו, אך למצער היה ימי כהֻנתו, כי נתן הורדוס עיניו בבת כהן יפה־פיה, אשר גם היא בשם מרים נקראה ויחשוק בה לקחתה לו לאשה ויקח את שמעון אביה – והוא איש בלתי נודע מתמול שלשום – וישימהו לכהן גדול תחת יהושע בן פאבי, למען הרים בכבוד את אבי האשה אשר יביא אל ביתו (בשנת 94 לפחה"ב). הכהן הגדול שמעון היה בנו של ביתוס, אשר הניח אבן פנה אל גדולת המשפחה ביתוס או הביתוסים, היא המשפחה אשר הקימה מקרבה איזה כהנים גדולים וכנראה היה מיוצאי אלכסנדריא של מצרים וראשי מפלגת הביתוסים, אשר היו קרובים בדעותיהם אל הצדוקים ועל פי הפילוסופיא האלכסנדרית אשר נחה עליהם ומשפטי־שוא נוסדים על חריצות־השכל (Sophismen) הבינו יותר מהצדוקים לתת ללמודיהם פנים מסבירות ומתקבלות אל הלב. כל המעשים האלה הֵסַבו לב בני העם אחרנית מאת הורדוס וַיְיָאֵש גם הוא את לבו מקנות אהבתם ויאמר למשול עליהם ביד חזקה ולבצור את רוחם לבל יוכלו הָרֵעַ לו. אז הוציא פקודה כי ישָׁבע לו כל איש ביהודה שבועת אמונים וכל הממאנים להשָׁבע יִסֵּר באכזריות חמה. רק מהאסיים אשר לא נשבעו לו הניח ידו ולא עשה להם רעה, כי ידע אשר לא ממרד וממעל לא יחפצו הִשָּׁבֵע, אך מאשר, כי על פי חקי המפלגה לא נכון להם להוציא שם ה' גם על שבועת אמת והם היו אנשים מתהלכים את אלהים תמיד ושלוים ושקטים ולא ירא אותם כי ימרדו בו. גם את הלל רצוי נפש העם ורעהו שמאי ותלמידיהם, אשר לא אבו הִשָׁבֵע נקה הורדוס, כי בטח בם לבו וידע, כי המה לא ירימו בו יד. ואת כל יתר בני העם הממאנים להשָבע יסר ויענשם קשה ורבים המית גם בחרב.

אך אחרי כל התחבולות האלה עוד לא ידע הורדוס שָׁלֵו בנפשו, לא בטח בעמו ויירא מרגשת המורדים המצפים ליום רע, וַיַּעֲמֵד לו מחנה מרגלי־חרש, אשר התערבו במקהלות עם ויקשיבו אל כל אשר ידברו בהורדוס לרגל אותם אל המלך; פעמים רבות התחפש גם הוא ויתגנב בסוד קהל ועדה, בהתיעצם על דברי המדינה, ואוי להאיש אשר התמלטו מפיו דברי תלונה על הורדוס וממשלתו; כי בעוד דברו בפיו נתפש ויושם במשמר במבצר הורקניון או נרצח חרש לבל יהיה לשטן על דרך המושל העריץ. אך מתוקה היא אהבת־העם גם למושל עריץ ואכזרי כהורדוס, מתוקה היתה לו אהבת עמו וישאף אליה גם לבעבור התהדר בה לפני מושלי רומא, וביותר לפני אגוסטוס קיסר, אשר חנה אז בסוריא (בשנת 90 לפחה"ב) ויתאוה, כי יאמין הקיסר, אשר חפץ בו עם יהודה והוא יושב על כסאו שָׁלֵו ושאנן ואין מחריד. למען תפוש את העם בלבו עשה הנחה שליש המסים, כי היו השנים ההן שנות בצרת והארץ לא נתנה את יבולה כפעם בפעם. חפצו לרכוש לו אהבת העם ותשוקתו מאז להתעסק בבנין היכלי חמד הכינו את לבו אל מחשבה גדולה, לחדש את בית המקדש הנושן מעת הִבָּנוֹתו זה חמש מאות שנה, כי היה צר מאד להכיל בקרבו את ההמונים, גם תארו וטעם בנינו התישנו ויאבדו חִנָּם וחמודם. טובי העם וזקניו בשמעם את מחשבת הורדוס ואשר את לבבו לעשות נבהלו ויפחדו, אולי דבר בליעל יצוק במחשבתו זאת, להרוס את המקדש ולשדד משכן ה' בקרב עמו ואחרי הרסו לא ישוב עוד לבנותו, או כי יאריך ימי הבנין בזדון לב ותשבת עבֹדת אלהים מישראל. אך הורדוס מהר להרגיע לבבם ויבטיח להם, כי לא תגע ידו במקדש הישן, עדי תֵעָשֶׂה כל התכונה לבנין בית המקדש החדש ובנאים וחרשים יָעָמְדו לרוב להחל הבנין ולכלותו בזמן קצר. עוד מעט ועגלות לאלפים, טעונות ועמוסות באבני גזית מהקצעות ומחֻטבות נראו על מקום הבנין ועשרת אלפים בונים אמנים וחכמי חרשים טובי טעם ומביני ומביני מלאכת הבניה עמדו הָכֵן למלא ידיהם במלאכה. בשנת שמונה עשרה למלכותו (בחרף בשנת 89 לפני חה"ב) החלה מלאכת הבנין ואחרי שנה ומחצה נשלמה כל המלאכה בתוך הבית פנימה והוקם בית המקדש החדש על מכונו; אך הבנינים החיצונים: החומות, האולמים, העזרות, שדרות עמודים וכהנה עוד לא נשלמו ויארכו ימי הבנין עד שמונה שנים וגם ימים רבים אחרי כן עד קרוב לחרבן הבית עוד לא שבתו מתקונו והִדּוּרוֹ.

מקדש הורדוס היה כליל תפארת ודבר בני דורו עליו היה: „כל מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו (סכה נ"א. בבא בתרא ד), ויעל על מקדש זרבבל, אשר נהרס מפניו, ברחבת ידים וביתרון הוד ותפארת. הר הבית עם החומה הגבוהה והבצורה אשר הקיפה אותו, עם מגדל אנטוניא שחבר אליו החזיק בהקיפו שש ריס (סטאדיען²⁶) במדה. על פי תכונתו וגבה קומתו נשקף המקדש לכל הבאים בשערי ירושלים בעודם מרחוק וירחֵב עיניהם ויפליאם הפלא ופלא. על פני כל ארך החומה החיצונה מבית נמצאו אולמות, מצפים ארז ומרצפים במרצפת אבנים משלל צבעים בעין מראיהן. בשלשת הצלעות היו האולמות ושתי שְׂדֵרות־עמודים ומפאת הדרום היה מקום רֶוַח גדול לשלש שדרות. החצר הראשונה היתה מוסַבָּה בשדרות־עמודים ושם נועדו כל פנות העם להתיעץ על כל דבר נכבד אשר נפל ביהודה וַתִּקָרֵא איסטַוַנית²⁷. רק אליה באו כל טמאים ובני הנכר עובדי האלילים ומהמקום הזה והלאה לא יכלו לעבור, ועל כן צוה הורדוס לָחֹק כְתֹבות על העמודים ברומית ויוניות לאמר: „כל בן נכר אל יהרס לבא לפנים מן הסורֵג והחומה אל הקדש פנימה והעובר דמו בראשו". החצר הפנימית הגביל הורדוס מלבד הסורג גם בחומה נשגבה אך לא גבוהה. כבימי זרבבל נעשה גם עתה הבית משלש עֲזָרות בלי תקרה וגג מלמעלה והיכל הקדש עם קדש הקדשים מכסה בגג. העזרה נחלקה לעזרת נשים, לעזרת אנשים (ישראל) ועזרת כהנים. מקום הקֹדש היה: האולם, ההיכל וקדש הקדשים. בתבניתו ושטחו מבית לא נשתנה בנין הורדוס ממקדש זרבבל, ומדתו פנימה היתה כמדת המקדש הנהרס: מקום הקדש: להמנורה, שלחן הזהב עם מערכת לחם הפנים עם מזבח הזהב, היה ארבעים אמה ארכו ועשרים רחבו; וקדש הקדשים לפאת מערב היה רבוע – עשרים אמה ארכו ועשרים אמה רחבו. אך מחוץ היתה מדת הקיפו של בנין הורדוס גדולה מאד. ארך המקדש – ממזרח למערב – וקומתו היו – מאה אמה. בזה נחשב גם האולם במזרח המקדש – רחבו היה – שבעים אמה – מנגב לצפון. אל החומה המבדלת בין האולם ולהיכל נשענו תאים, חדרים ויציעים לצרכים שונים במשמרת הבית ואוצר המקדש. קירות המקדש נבנו מאבני שיש, מצהירות ובהירות. ומאשר כי הבית היה נשא על ראש ההר, על כן הרהיב במראהו את עין הרואה ויעיר בו השתוממות והתפלאות. על יד קירות המקדש והעזרות נמצאו שדרות־עמודים עם ספסלי־עץ למושב להכהנים, אשר מצאו שם מחסה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, או בבֹאם שמה להִנָּפֵש מעבודתם. עזרת נשים היתה נבדלת מהמקדש ויציעות עשויות לה מחוץ לשלש רוחותיה, ששם עמדו המון הבאים לראות בשמחת המקדש בימי חג ומועד.

ברוב תפארת נעשו פתחי המקדש ושעריו עם המשקוף והמזוזות. כל השערים היו מצֻפים זהב מלבד השער שבמזרח „שער נקנור“, המבוא מעזרת נשים לעזרת ישראל, אשר היה כלו מֻצָּק מנחשת קורינת. ממנו עלו בט”ו מעלות אל „השער הגבוה". האולם לא היה ננעל בשערים, – אך היה פתוח בפתח גדול ורחב – „פתחו של היכל" אשר דרך בו באו מהאולם אל ההיכל, ודלתות כפולות – בעלות־כנפים היו לפתח מבית ומחוץ, ונקראו גם בשם „שער הגדול". פתחי השער הזה היו כבדים, גבוהים וחזקים, עד כי נאספו לוים רבים לפתוח את השער בדי עמל ויגיעה. בין הקֹדש לקֹדש הקדשים לא נמצא שער, כי אם שתי הפרֹכות היו מבדילות ביניהם וביניהן אמה, והפרֹכות היו עשויות משש, תכלת וארגמן ברוב פאר והוד. גג המקדש היה מְכֻסֶה בחניתות חַדות, מצֻפות זהב (כליא עורב) למנוע את הצפרים, מעשות שם קִנָּן. על כן הצהירו והבהיקו ראשי המקדש מזהר קרני השמש הנופלות על ראשי החניתות, וכל הבית נראה מרחוק כנגה אש אוכלת מלמעלה; כליא עורב היתה גם כן נכונה, מבלי כונת הבונה – להגן על הבית מפחד הברקים, אשר לא יכו באִשָם להבעיר את גג הבית ולנפצו.

חֲנֻכַּת המקדש עשה הורדוס ברוב כבוד והדר יתר רב מחנכת הבית, אשר בנה שלמה. מאות על מאות קרבנות הקריב הורדוס ויעש משתה לעם ברחובות קריה. החֲנֻכָּה היתה בעצם היום, אשר בו לכד הורדוס את ירושלים לפני עשרים שנה, זכרון ליום רע ומר בדברי ימי יהודה; היד אשר בנתה את בית המקדש, הכינה גם לפיד בוער להעלותו על מוקדו ולכלותו בתמרות אש, עשן ודם. הורדוס הפקיד את הבית בצל כנפי רומא. כנפי נשר רומא היו פרושות על המקדש. הנשר היה סֵמֶל עצמת רומא פטיש כל הארץ ואוכלת עמים רבים, הֹעל על השער הגדול, דרך בו יבאו כל העולים אל בית ה', לדאבון לב כל התמימים ואמוני העם. על פי פקודת הורדוס הביאו קרבן תמיד מדי יום ביומו בעד הקיסר אגוסטוס. ברבות הימים היה הקרבן הזה לאות הכנעה ושעבוד אל רומא. ממגדל אנטוניא, אשר פקודתו היתה לשום ממנו משמר על המקדש, עשה הורדוס מְחִלות ומערות, לצאת ולבא אל המקדש, למען דעת את כל הנעשה בו, ולכלוא את רוח מרד והתקוממות נגדו מראשית צמיחתם ולבצור רוח העם הנלאה מנשוא עֻלו הכבד. כה היה לבו מלא קנאה וחשד על העם, אשר הדק תחת רגליו וימשול בו ביד חזקה ורוח עריצים.

בנין בית המקדש היה המפעל האחד, אשר בגללו הביעו לו בני העם תודה מבלי להשיב את לבבם אליו לאהבהו, מלבד זאת היתה מלכותו לישועה רק להיהודים היושבים מעל לגבולות יהודה. היונים יושבי אסיה הקטנה לא חדלו מֵהָצֵר את היהודים בכל מקומות מושבותיהם, ולא שעו גם אל פקודות המושלים ברומא, אשר צוו לבל יזידו לנגוע לרעה בחפש היהודים לשמור חקי דתם. היונים שקדו על חפצם לקחת מהיהודים את זכיותיהם, להיות להם משפט אחד עם בני עם הארץ. ומכל היונים הרבו הָרַע להיהודים יושבי העיר עֶפֶזוס (Ephesus) ויאנסום לבא למקום המשפט בימי שבת ומועד, לצאת בצבא, לעשות בכל עבֹדה בפקודות המדינה אשר למשא ולא לכבוד המה לפקידיהם; מנעום מאסוף ומשלוח את נדבותיהם כפי מסת־ידם לבית המקדש אשר בירושלים ויתנשאו גם לקחת מהם את תרומת הקדש והנדבות לצרכי העיר ובנין בתי משחק ומערכת שעשועים; לפלא הוא, כי יהודי אסיה הקטנה לא דרשו עזרה מאת הורדוס. – אולי לא בטח לבם בו, באשר ידעו מאהבתו את היונים ונטות לבם אליהם – אך הוא נמצא ללא דרשוהו ויהי להם לישועה. הורדוס היה אהוב נפש מרקוס (Marcus Agrippa) חתן אגוסטוס קיסר כאשר היה אהוב להקיסר: אז היתה לשיחה בפי גדולי רומא כי „מלבד מרקוס אגריפוס היה הורדוס האהוב ביותר להקיסר וחפץ ביקרו, וכן הוא האהוב ביותר לאגריפוס מלבד אגוסטוס". ויהי בנסוע אגריפוס בכל הארצות מסביב וישא פני הורדוס לסור אל ירושלים ויכבדהו בכבוד גדול (בימי הבציר בשנת 85 לפחה"ב) וילוה אותו על דרכו אל ערי אסיה הקטנה. במקרה הזה השתמשו היהודים להתאונן באזני מושל רומא ומלך יהודי על רעת היונים. הורדוס היה להם למגן ומליץ ישר ואוהבו הסופר ניקולאוס מדמשק המליץ גם הוא בעדם. גם היונים לא הכחישו את היהודים ויודו, כי באמת יָצֵרו צעדיהם בכל עת מצוא, יען כי גרים הם בארץ ולא להם המשפט לְהֵאָחֵז ביניהם, אף כי זה מאות בשנים אשר ישבו באסיה הקטנה וכהיונים נחשבו ליושבי הארץ מעולם. אז הודיע אגריפוס, כי מאהבתו את הורדוס יחשוב למשפט צדק, לעמוד לימין היהודים לבל יגעו בהם לרעה להניאם מלמלא פקודי דתם, לתת להם חֹפֶש־הדת ולצוות על היונים לבל יוסיפו להונותם ולהצר להם. גם שלח מכתב בפקודה נמרצה אל מערכות הממשלה והמשפט להזהיר את היונים לבל יזידו לשלוח יד בתרומת הנדבות, אשר יאספו היהודים לשלח ירושלימה והעובר ענוש יענש כחק מועל בקֹדש ומחלל המקדש ואל ראש השופטים (Prätor) צוה לבל יועיד את היהודים לבית המשפט ביום השבת.

כנראה, לא יצאה פקודת הקיסר לפעלת ידים ועמי יון יושבי אסיה הקטנה לא שמו לבם אליה ויסיפו להרע להיהודים ולהציקם; אז שלחו היהודים את ציריהם רומאה להתיצב לפני הקיסר אגוסטוס ויצא שנית דבר מלכות ממנו לאמר: היהודים היו מני אז מְצֻיָנים ברוח אמונה אל בית הקיסר ועל כן הואיל הסינאט והעם הרומי לתת להם חפֶשׁ הדת, והזכיות האלה הַמְקֻיָּמות ומאֻשָׁרות זה מכבר, תמלאנה עתה בכל תקף חקי הממלכה מאין נגרע דבר, על כן מוזהרים השופטים לבל להועיד למשפט כל איש יהודי בכל יום השבת ובערב שבת מחצות היום ולמעלה והרשות בידם לאסוף תרומת נדבה ולשלח כסף התרומה להיכל הקדש אשר בירושלים, וכל האיש אשר יזיד לשלוח יד בכסף התרומה הזה וכל הגונב ספר התורה מארון הקדש אחת דתו להענש כמועל בקדשים ושולח יד בכלי הקדש אשר בבית אלהים. ודבר מלכות זה צוה אגוסטוס קיסר לָחֹק על לחות־נחשת ולהציגו למראה בשְׁוָקים ורחובות העיר למען ידעו כל בני העם ולא יזידו עוד לעבור עליהם. גם על הנציב־המושל (פראקאנסול) באסיה הקטנה נורבנוס פֿלאַקקוס (Narbanus Flaccus) פקד, כי ישים עינו על פקודת הקיסר למלא אחריה וכי לא יגרע מזכיות היהודים דבר והוא – הפראָקאָנסול – הוסיף להזהיר את היונים תושבי עפזוס וְסַרְדֶס, אך היונים האלה היו חזקי לב, עזי מצח ומלאו שנאה אל היהודים היושבים בקרבם וכעבור שנים אחדות התאוננו היהודים שנית רעה עליהם באזני הנציב המושל – יוליוס אנטניוס – בן אנטניוס אחד משלשת האדירים אשר אחזו כאחד מושכות הממשלה ברומא – וגם הוא צוה על היונים לבל יזידו להצר צעדי היהודים, אך האם הוקם דבר האזהרה הזאת? לא נודע הדבר. גם במדינת קירֶנאיקא אשר באפריקא, ששם התישבו היהודים עוד בימי התלמיים מלכי מצרים הראשונים, סבלו רבות מהיונים צורריהם ואויביהם בנפש. בהמדינה הזאת היה רב מספר היהודים ויתנהגו על פי תורת מדינה ואזרח מיוחדת כעם לבדד ישכון. ויהי כאשר פרשו הרומאים את מצודתם גם על המדינה הזאת ויקימו בידי היהודים את כל זכיותיהם במדינה וכל הזכיות אשר נחלו מאז. אך היונים התאמצו לשלול מהם את משפטיהם וגם פה הניאו את היהודים מאסוף כסף תרומה לבית המקדש ושלחו לבית ה' בירושלים ולמרות פקודת הקיסר, שלחו הגוים יד בכסף התרומה, הנועד לקופת המקדש אשר בירושלים. ויהי כבוא מלאכי היהודים אל אגריפוס ויתאוננו רע באזניו על מעשי התושבים היונים ויוציא פקודה נמרצה, להותיר את היהודים לטובה, לתת להם לעבוד את אלהיהם ככל אשר יעלה על רוחם ולהשיב להם גם את כסף התרומה הנלקח מידם בגזל־משפט. לרגלי פקודות הקיסר אגוסטוס וחתנו אגריפוס היטיב גם נציב המדינה קירֶנאיקא מרקוס טיטיוס (Marcus Tittius) עם היהודים וזקניהם (Archonten). בעיר הבירה בֶּרֶניקי התקינו לברכהו במקהלות עם בכל שבתות השנה וראשי חדשים ולתת לו עטרת־עלי זית לאות תודה על כל הטובה אשר יעשה עם עדת ישראל ולאיש ואיש מהיהודים תושבי העיר. את דבר התקנה הזאת חקקו על מצבת אבן־שיש ויציבו אותה בבית התיאטר לזכר עולם. ויהי כשוב הורדוס ירושלימה אחרי הִוָעֲדו עם אגריפוס ויספר במקהלת עם את פרשת מעשיו והתשועה אשר עשה להיהודים יושבי אסיה הקטנה ויעש הנחה לכל העם רביעית המסים וכסף גלגלת לכל אלה, אשר עוד לא שלמו מנת המלך משנה העברה. אז נראה כי שב לב העם אליו ויריעו לקראתו תרועת שמחה. אך כמעט שקנה לב העם לאהבהו והנה קמה עליו הרעה מתוך ביתו, ומלאכי חבלה – מלאכי נקם עברה וזעם השליחו בו חצי רעל לפלח כבדו, למרר ימי חייו האחרונים ולהשיבהו עד דכא.

בהשליש האחרון לימי מלכותו באה עת הפקודה להעריץ ואיש הדמים, איש שיבה בן ששים שנה מתהלך באשמיו, וצרת ביתו עברה נפשו ותכהו בשממון ותמהון לב; עין בינתו חשכה ויגיע עד הגבול, אשר עליו יחדל האדם מהיות בן־דעה, נר אלהים אשר בבתי נפשו יכבה והיה לחית השדה להשתובב משובה נצחת. כל ההרוגים, אשר כפיו נגאלו בדמיהם קמו עמדו לנגד עיניו, הוליכו עליו אמים וירדפוהו בלהות ויחרידוהו ממנוחתו בהקיץ ובחלום, לבו נמלא רגז וחבלי מות ומצרי שאול סַבֻּהו. לשוא רדף לבקש אהבה, לב איש ונפש אמונה להשיב נפשו הנוגה, להניח רוחו ולנחמהו, עצמו ובשרו: אחותו שלומית ואחיו פירוֹרָס, אשר גִדַּל ורוֹמם, בניו יוצאי ירכו, כלם היו לו לאויבים בנפש ויתקשרו עליו לשום קץ לחייו. החיים הרעים והמרים האלה עוד הוסיפו להרגיז את רוחו וחמת אפו ויוסף להתאכזר ויגזור על ימין ועל שמאל ויטרוף ויחנק את כל הקרב אליו. סבת כל צרותיו ופגעיו היתה – מות מרים החשמונאית. ממנה נשארו לו שני בנים: אלכסנדר ואריסתובול, אשר בגדלם ויגיעו לשנות בינה וידעו את כל אשר נגזר על אמם ויתעצבו על מותה חפה מכל פשע וַתֵקַע נפשם מאביהם. בהבנים האלה, יען כי מזרע החשמונאים המה לבית אמם, בחר הורדוס לשומם ליורשי כסאו וישלחם רומאה ללמוד לשון וספר ולמען אשר יהיו מרואי פני הקיסר אגוסטוס למצוא חן בעיניו וישכילו וידעו דרכי בני רומא וארחות חייהם. בשובם ירושלימה נתן להם אביהם נשים: לאלכסנדר הבכור את גְלָפִירַה בת אָרכֵילוּס מלך קפוטקיא (Kappadocien) ולאריסתובול הצעיר את בֵּירֵינֵקָה בת שלומית אחותו. ויחשוב הורדוס בלבו כי בברית משפחה זאת יעשה שלום בביתו וקרב משפחתו. אך שנאת אחותו שלומית ואחיה פֵירוֹרָס לבית החשמונאים הפרה מחשבת הורדוס. שני חרשי משחית אלה נטרו בלבם את שנאתם אל מרים גם אחרי מותה וגם את בניה אחריה צררו בחמת אפם, ויפתו את הורדוס כי ישיב אליו את בנו אנטיפטר הנולד לו מאשתו הראשונה דוֹרִיס, אשר הדיח מפני מרים החשמונאית ויעמוד לפניו בכבוד בן־מלך. האיש הזה היה כליל הרעה והמרמה, וסמל האכזריות והכזב אשר מלאו לב בני המשפחה האדומית ואת רוע לבו הכין נגד אביו ואחיו. שלשת המרעים: שלומית, פֵירוֹרָס ואנטיפטר בכל שנאתם איש את רעהו, היו לברית נוכלים מְשֻׁלֶּשֶׁת וְחָבְרוּ יחד בשנאתם את מרים ובניה. כאשר הותיר הורדוס לטובה את בני מרים ועיני העם היו נשואות באהבה ורצון אל בני החשמונאים לבית אמם, כן הוסיפו שלשת המרעים לירא מפניהם ולשנאם. אנטיפטר חִפֵּא דברים אשר לא כן על אלכסנדר ואריסתובול ויבא דבתם רעה אל אביהם, כי מתנחמים הם להרגו לנקום נקמת דם אמם השפוך. אולי לא ידעו הנערים לשמור פתחי פיהם ובכעס לבם נמלטו מהם דברים אשר לא כן. הורדוס, אשר חשד וקנאה היו כל חיי רוחו, קִבֵּל את הדבה בחפץ לב ויחל לשנא את בניו. ולמען הרעימם נתן לאנטיפטר חלק בירושת הכסא כמוהם. הדבר הזה הוסיף להכעיסם תמרורים וישובו ויתאוננו רע וידברו סרה באביהם. מלשיניהם הוסיפו על דבריהם וישימו להם עלילות דברים, כי הכינו קשר בוגדים לשלוח יד במלך. ואנטיפטר הקים עדות לענות בם סרה, כי חשבו מחשבת און להוריד את אביהם בדם שאולה.

לשוא הרבו מלך קפוטקיא והקיסר אגוסטוס בכבודו ובעצמו לבקש רחמים מאת האב האכזר על בניו. אנטיפטר הערים מזמה וישכֵל פיו ולשונו לדבר טוב על אחיו ובמחשך חמס מזמות רשע, להעלות אף אביו וקנאתו עד לאין מרפא. את עבדי האחים בני המלך ואוהביהם באי ביתם הושיב הורדוס בית הכלא ויענם בענוים קשים ונוראים ומעצמת מכאוביהם העידו ככל אשר שאלו מהם. על פי העדים האלה הושיב הורדוס בעיר בֵירְתּוּס (Berythus) ועד־שופטים מאה וחמשים איש מאוהביו והשופטים האלה חרצו משפט בניו אלכסנדר ואריסתובול למות. הורדוס מהר עשות משפטם, ויסחבום אל שמרון – העיר אשר שם בא אביהם האכזר בברית עם אמם מרים החשמונאית – ויסירו את ראשיהם מעליהם (27 לפחה"ב) ואת גויותיהם שמו בארון ויקברו אותם בהמבצר אלכסנדריון.

במות שני בניו לא חדלו חרשי־משחית – אויבי הורדוס בני ביתו – לפרוש רשת לרגליו. הורדוס בּכֵּר את אנטיפטר על כל אחיו וישימהו אותו לבדו ליורש הכסא; אך אנטיפטר לא האמין בהטובה הצפונה לו, כל עוד אביו חי, והוא – אביו – האריך ימים יתר רב מאשר חפץ בנו יורש העצר. ויתקשר עם אחי המלך פירוֹרס לשלוח יד באביו ואיש חסדו כי נבאש פירורס בהורדוס אחיו מן היום אשר נשא שפחה לו לאשה לבשת משפחתו וחרפת המלך. אך שלומית נפרדה מעמם ותזהֵר את הורדוס ממוקשי מות אשר פרשו לרגליו. אך כבר עִוְרָה הזקנה את עיני הורדוס ובינתו הסתתרה ולא ראה את כל הקוֹשרים והמורדים, אשר סביב שתו עליו. ארבע נשים מבית המלכות היו בקושרות עם אנטיפטר בן הורדוס וּפֵירוֹרָס אחיו ויחשבו מחשבות לשום קץ לחייו: אשת הורדוס הראשונה דוֹרִיס, אם אנטיפטר, אשר השיב הורדוס שנית אל היכלו, אשת פֵּירוֹרָס ואמה ואחותה. הנשים האלה נועדו לעתים מזומנים להתיעץ על צפונותיהן וגם סריס המלך בַּגְאאַס נתן ידו אליהן ונער אחד יפה תאר מאד, אשר הורדוס חמד אותו בלבו ויעש עמדו תועבה נוראה, תועבת תבל וזמה במשכב זכור, גם הוא נלוה אל הקשר. אך לא לבד אנשי בליעל ומתועבים כאדֹניהם נתנו ידם אל הקשר, כי אם גם את הפרושים החרדים לדבר ה' ותורתו בקשו הנשים הקושרות ותמצאנה אותם דרושים לחפצן, כי שנאו הפרושים תכלית שנאה את המלך, אשר חלל כל קֹדש ויתנכר אל היהדות הנוסדה על טהרת המדות והשלמות המוסרית. ויהי כאשר יצאה הפקודה מאת המלך אל אחדים מהפרושים כי ישבעו שבועת אמונים לו ולכסאו וימאנו למלא אחרי הפקודה וישימו עליהם כסף ענושים רב מאד, אך אשת פֵּירוֹרָס נתנה את הכסף ותפדה אותם מידי עבדי הורדוס. יותר מששת אלפים פרושים נמצאו לחפצן – וכפי הנראה היו כלם מתלמידי בית שמאי, אשר לבם הגה שנאה ואיבה נצחת אל המלך האדֹמי. למען מגֵּר לארץ כסאו, נבאו אחדים מהמה אל אשת פֵּירוֹרָס, כי שומה היא מאת ה' לאבד כל זכר בית הורדוס ולקרוע ממנו הממלכה ולתתה לזרעה ולהסריס בַּגוֹאַס נבאו לאמר: כי בו בחר ה' להיות לאב ולמושל ביהודה, לתת לו יד ושם בממלכת יהודה ולמרבה הפלא, יחיה הסריס זרע ויצלח למלוכה. ההבטחות האלה, אם היו תולדות דמיונם העז, או כי נועדו למשוך אבירים ברשת הקשר, מצאו להן מאמינים ותחזקנה את התקוה בלבות אלה אשר חכו למות הורדוס העריץ וקץ מלכות זדון בארץ יהודה.

אך הורדוס לא ידע דבר ולא הרגיש מאומה מכל הנעשה סביביו ובביתו והיכלו עד אשר גלתה שלומית אחותו את אזנו. מובן מאליו, כי לא ידע האכזר רחם על הקושרים: הפרושים, אשר נתנו ידם אל הקשר, הסריס, הנער היפה, אשר אתו עשה המלך התועב מעשה הבל וזמה וכל שאריו וקרוביו, אשר הטו אזנם לנבואות הפרושים הומתו באכזריות חמה. גם את אשת פֵירוֹרָס חפץ הורדוס להמית, אך מאהבתו היתרה את אחיו לא המיתה וגם לא יכול לאלצהו לתת לה ספר כריתות. אך נגד האיש אשר עמד בראש הקושרים, נגד אנטיפטר בנו לא חש מאומה ויוסף לבטוח בו, אף כי הזהירו מלכת עם פירורס ועם „הנשים" ויגרשהו מעל פניו וישלחהו אל חבל ממשלתו – ארץ ממשלת־הארבעה (Tetrarchie) היא פֶּראָאַ (Peräa) או ארץ עבר הירדן, אשר השיג בעדו מאת אגוסטוס קיסר. ויהי כאשר ירא אנטיפטר את שנאת בני יהודה אליו ולא בטח לשבת בתוך עמו ויפתה את אביו כי ישלחהו רומאה, ושם יתאמץ להשביע רצון את אגוסטוס ולבקשו כי יקים אותו ליורש המלוכה כמצות אביו בצוָּאָתו. אך גם ברומא היה לבו כים נגרש ומשם רקם בסתר תחבולות און נגד אחיו הנותרים עד כי נחשפו כל מזמותיו ומחשבתו הרעה נגלתה לעין השמש. פֵּירוֹרָס מת פתאם (75 לפחה"ב) ויאשימו את אשתו אשר לקח למרות רצון הורדוס, כי ידה היתה במותו ויעשו בּקֹרֶת, אשר הוציאה לאור תעלומה אחרת. האשה לא כחדה, כי מאת פירורס ואנטיפטר היתה שומה לשום מות בכוס המלך. סם המות היה מוכן, אך ברגע האחרון הכה לב פּירורס אותו וינחם על מעשהו בגלל זכרו ברית אחים, בבוא אחיו לבקרו בחלותו ויצו לשפוך את הסם ארצה, ומהמעט הנותר עוד בכלי הוכיחה האשה כי כנים כל דבריה. גם עדות יתר העדים הוכיחו נאמנה, כי צדה אנטיפטר את נפש אביו לספותה. הדבר הזה אשר נגלה להורדוס מחץ את לבבו ויהי כהלום רעם: הבן האחד אשר הותיר לטובה על כל יתר בניו, אשר בו בחר להיות ליורש כסאו, אשר בשלו המית שני בניו הנולדים לו ממרים החשמונאית אשר לא נשכחה עוד מלבו, הבן הזה היה אויבו בנפש! זעף נפשו היה נורא מאד ולבו הוכה בתמהון ושממון ובכל זאת היה אנוס לשום סתר פנים לשית בחלקות אל בנו ולדבר אליו אהבה, למען ישוב ירושלימה. ויהי בשובו מרומא ירושלימה ויביאהו אביו במשפט לפני ועד־שופטים, אשר בראשם ישב נציב רומא קְוִינטִיליוס וַרוס (Kuintilius Varus) ויאשימהו, כי מאתו יצאה הרעה להמית שני אחיו וכי הכין מות לשום בכוס אביו. הבן הפריץ הצדיק נפשו ויתאמץ להוכיח כי חף הוא מכל פשע. אז התיצב לקראתו נִיקוֹלַאוּס הדמשקי, המליץ היוני והאוהב הנאמן להורדוס ויגלה עון הבן הסורר והמורה, עד כי נדמה אנטיפטר ויצא רשע בהִשָּׁפְטו ויחיבו אותו למות בחרב המשפט והורדוס בקש מאת אגוסטוס לקים דבר המשפט. בחבלי המשפט הזה נלכדה גם מרים השנית, אחת משמות נשי הורדוס אשר בנה יִעֵד הורדוס למלוך תחתיו אם ימות אנטיפטר על פניו. מרים נדחתה מארמון המלך ושם בנה נמחה מספר הַצַוָּאָה אשר כתב הורדוס וגם אביה שמעון בן ביתוס הוסר מהיות לכהן גדול ותחתיו הוקם מתתיה בן תֹפל (Thophil) לכהן גדול. בימי הכהן הגדול הזה נפל דבר, כי שארו הקרוב לו יוסף בן עלם מצפורי, שֵרֵת תחתיו ביום הכפֻרים, בהיות הכהן הגדול לא טהור ממקרה לילה. ומני אז הוקם לחק להעמיד לכהן גדול סגן או משנה למלא מקומו ביום הכפֻרים ושבעת ימים קודם היו מפרישין את כהן גדול מביתו לאחד מלשכות המקדש, גם התאמצו כי יהיה הכהן הגדול נעור בליל יום הכפֻרים²⁸.

שברון רוח ומכאובי לב רבים ועצומים דכאו לארץ נפש הורדוס כאשר זָקַן ויגיע לשנת השבעים ויטילוהו על ערש דְוָי. תקותיו כלן עלו בתהו ומפעלו הגדול – המלוכה על יהודה – אשר הוציא למענהו בדי עמל ותלאה, בעונות חטאים ובשפך דמי נקיים רבים מאד, מפעלו זה נבזה עתה בעיניו נמאס ותצר עינו ביוצאי ירכו ולבו הרע לא נתנו לעזוב את המלוכה לבניו אחריו, כי חשבם לאויביו ומבקשי רעתו. שלש פעמים החליף את החלטתו למי מבניו ינחיל את כסא ממלכתו אחריו, עד כי בחר בבנו הצעיר אַנטיפַס. אך שברון לב ורוח, המעורר לחמלה וחנינה גם לב אכזרי ורשע עריץ, הוסיף להכביד לבבו ולעורר חמתו להשחית. חטא קל חטאו שני אנשים צעירים לימים אך כבירי הרוח ואנשי לב מקנאים לה' ותורתו וַיְיַסֵר אותם מוסר אכזרי מורה מאד ובעמדו על פי פחת והחיים כבר היו עליו למשא התאכזר ויקשיח לבו מחמלה, כבימי עלומיו, בעודו הוגֶה מחשבות רבות לעשות לו שם ולנחול כבוד וממשלה רבה. הפרושים נטו מאחריו וישנאוהו וביותר רחקו ממנו המקנאים להתורה ורוח הַלְאֹם הישראלי, תלמידיו של שמאי הזקן. הפרושים האלה ידעו לצרור את האדומי־הרומאי בנאמם נאם בסוד קהל עדתם ובדברם במליצת כתבי הקדש ומשא הנביאים על בית עשו ואדום. כל הקללות ושנאת יעקב את עשו ידעו הדורשים האלה להליט במסוה הגדה ולגל אותן על בית הורדוס ובני רומא המושלים ביהודה, מבלי אשר נכשלו בלשונם לדבר דברים בשפה ברורה נגד המושל העריץ ורומא הרוֹדָה ביהודה.

בין הפרושים שונאי הורדוס ורומא היו שני אנשים מְצֻיָּנִים בעברתם הקשה וקנאתם לעמם לבלי חק וגבול: יהודה בן צפורי ומתתיה בן מרגלית ועל כן היו מרוצים לעם. ויהי בשמעם, כי הורדוס חלה ומחלתו אנושה מאד ויסיתו את שומעי לקחם להשליך לארץ נשר רומא החופף על המקדש ולהשבית החרפה הזאת מבית אלהים. השמועה כי מת הורדוס ויגוע בחליו אִמְצָה רוח הקושרים לקראת חפצם. אז התפרצו נערי בני ישראל בקרדומות וישתערו ויעפילו לעלות על שער הבית וינפצו את הנשר ויפילוהו ארצה. והשמועה באה אל אחד משרי החילים אשר להורדוס כי נזעק העם אל בית ה' ויצביא את אנשי חילו וישתרעו על צעירי יהודה בני עדת הקנאים מהרסי הנשר ויתפשו מהם ארבעים איש עם שני אנשים אשר פִקְּדו אותם. נפש הורדוס אשר באה עד שערי מות שבה לתחיה ותקם ותתעודד בהריחה דם, ויתחזק בראותו כי נמצאו לו בני מות למלא נפשו השוקקת לנקמה והרג רב. בעה הבקרת שמעה אזנו דברים יורדים חדרי בטן וידע, כי גם חמתו וחמסו לא עשו חיל להכריע כלה את רוח העם ועברתו הקשה עליו. כל הנאשמים הגידו ולא כחדו את חפצם ויתברכו ויתהללו במעשיהם ובשאלם אותם מי הסיתם לעשות כדבר הזה היה דברם: – התורה! – הורדוס האשימם בעון מחללי הקדש ויחרוץ משפטם להעלותם על המוקד ולשרפם חיים. גם חשב עוד להרבות חלליו, אך נחם ממחשבתו, לא מחמלה, כי אם מיראתו להוסיף עוד העלות עליו חרון אף העם וקנאתו. מתתיה הכהן הגדול אשר ידו היתה גם היא בקושרים והורסי הנשר הוסר מפקודתו ובמקומו נתמנה יועזר בן שמעון מבית ביתוס, איש אשר נאמנה רוחו את הורדוס ורומא ויהי הוא הכהן הגדול הששי מראשית ימי מלכות הורדוס.

ויד אלהי המשפט היתה באיש הדמים הזה לפני מותו. וגם שמחת לבבו העקוב לעשות נקמות בבנו אנטיפטר היתה לו למחתה ומצרי שאול. כאשר חלה את חליו הקשה, ומחלה עזה נתעבה ונאלחה דכאה לארץ חיתו, התאמץ לטרוף נפשו באפו בשכין לשים קץ למדוי לבבו, אך אחד מקרוביו גזל את השכין מידו. לקול היללה אשר הקיפה את היכלו יצא הקול בעיר כי גוע וימת והשמועה באה עד ירכתי בור מקום אשר בנו אנטיפטר אסור שם. וידבר אנטיפטר על לב שר בית הסהר לקרוא לו דרור ולשלחהו חפשי, למען אשר מבית הסורים יצא למלוך תחת אביו. אך שר בית הסהר לא אבה לחַיֵב את ראשו להמלך האכזר וימהר גם הוא אל היכל הורדוס לדעת העודנו חי. ויהי כשמוע הורדוס, כי אנטיפטר עוד נושא את נפשו אל המלוכה ועודנו הוגה תקוה לראות אור וחיים ויתן צָו אל טבחיו להמיתו. הדבר יצא מפי המלך ואנטיפטר בנו הומת כרגע. אף כי אנטיפטר היה שנוא להעם, בכל זאת מרה נפש כל בני יהודה על האכזר, אשר הכריע למות שלשת בניו וישחת רחמיו מפרי בטנו. הקיסר אגוסטוס אוקטבינוס בשמעו את מות אנטיפטר אמר כדברים האלה: „בחרתי היות חזיר הורדוס מהיות בנו". אכזריותו הנוראה נתנה יד להגדה מאֻחֶרֶת לְיַחֵס לו גם רצח ילדים רכים בבית לחם יהודה בהגיע אליו השמועה, כי במקום הזה נולד משיח בן דוד מלך יהודה.

מחשבתו האחרונה טרם נפחה נפשו היתה מזמת רצח ושפך דמי נקיים. כי צוה לקרוא אליו את כל גדולי יהודה אל היכלו אשר ביריחו ויאספם אל מערכת המרוץ וישם עליהם משמר אנשי חיל מְזֻיָנִים ואת שלמית אחותו ואישה השלישי אַלֵיקְסַס צוה, כי במותו ימיתו גם את קהל גדולי יהודה, למען תֵמַר נפש כל בני העם ויבכו למשפחותיהם במותו ולא ירנו ויצהלו באבֹד רשע ומושל עריץ. במזמות רצח החל לרוץ ארח חייו ובמזמות רצח נפח נפשו העקבה מדם, וימת ביום הרביעי אחרי מות אנטיפטר בנו (בימי האביב לשנת 74 לפחה"ב) בשנת הששים ותשע לחייו ושלשים ושבע למלכותו. חנפי לב אוהביו קראו לו „הורדוס הגדול" אך אמוני העם קראו לו בשם „עבד החשמונאים“. את גויתו חנטו ותובל לקברות אל מבצר הוֹרָדִיוֹם. אחרי מטתו צעדו גדודי החיל שומרים לראשו: הטרסיים, הגרמניים ובני גליא ובני חיל אגוסטוס הרומאי, אך עם יהודה שמח באבֹד רשע עריץ מן הארץ ויהי לו יום מותו כיום מועד „דלא למספד ביה”.

פרק שׁני: ארכילאוס ונציבי רומא הראשונים בארץ יהודה. (מן 74 עד 33 לפני חרבן הבית) 🔗

בכל אשר היתה ממשלת הורדוס לאסון עם יהודה ורעתה, תֵחָשֵׁב כתקופת האֹשר לעמת הממשלות הבאות אחריה. מלכות הורדוס נראתה ביפיה ונגה זהרה להכהות עיני המתבונן על עם יהודה, הוד והדר היו לבושה ותגדל ותשגה ותרחב גבולותיה מעל לגבולות הארץ גם בימי מלכות החשמונאים. ערי יהודה נשאו ראשן ותרוממנה בהוד ותפארת בנינים וארמונים בנוים בטוב טעם היונים יודעי־חן ונעם; אך ההוד וההדר שִׁוְתָה הממשלה הזאת על רומא ומשפחת הורדוס השלטת בארץ ולא על עם יהודה וחבל נחלתו. במבואות הים שטו אניות וביותר רבה תנועת המסחר והמון תשואות סחר הים במבוא אניות על יד עיר החוף קסרין; אך תבואת המסחר הנפרץ בארץ יהודה לא העשיר את העם היושב על אדמתו ולא הרבה את חיל־הלאום וחסנו. בית המקדש נשקף בהוד תפארתו כהמקדש בימי שלמה בן דוד ולמראה עין נדמה, כי שבה העת המאֻשרה ההיא ליהודה, אך על הכהנים היה להקריב קרבנות לרצון לפני אלהים בעד אלה אשר שנאום בלבבם ויקללום. גם נראה כאלו היתה יהודה ממלכה חפשה עומדת בפני עצמה, כי הנחשתים ומוסרות העבדות אשר שתה עליה רומא לא נגלו רק לעין המתבונן עליה וחוקר לכל תכלית.

כל התפארת הזאת היתה רק מַרְאֶה וחזון מַתְעֶה, ועל כן כלתה כחלום חזיון לילה במות האיש, אשר בכחו וגבורתו, בנפשו ומאדו הקים את המראה הזאת. וכמעט סגר הורדוס את עיניו ורוח־פְלַגוֹת עברה בארץ, בכל מערכות המשרה והחברה. רוח־פלגות זאת היתה כחלוץ העוברת לפני המון פגעים רעים המתרגשים לבא על יהודה. יסודות הממלכה מוט התמוטטו ועוד מעט ותפול תחתיה ותהי למעי מפלה ותחת משואותיה מצאה לה קבר שארית החפש, אשר נשארה לפליטה ליהודה עד העת ההיא.

מעשרת נשיו נשארו להורדוס בחיים ששה בנים (מלבד בנות רבות) ובצַוָּאָתוֹ הותיר אחדים מהם לטובה ומאחדים גרע נחלתם וימנע טובו מהם. עד כמה לא שם לבו אל טובת עם יהודה ואשרו בתֹר עם חפשי מושל לו לבדו נראה גם מספר הַצַוָּאָה, אשר צוה לביתו אחריו ויפקידהו על יד פטולומאוס אחי ידידו סופר דברי הימים המהולל ניקולַאוס הדמשקי. תחת להותיר את יהודה כממלכה אחת גדולה וחזקה קרע אותה לקרעים ויחלקה בין שלשת בניו, לאיש איש את חבל נחלתו לבדו ואת יתר בניו לא זכר וישכחם. לבנו ארכילאוס אשר ילדה לו אשתו השֹמרונית מַלְתַּקֶה הוריש את יהודה ושמרון והכבוד להִקָּרֵא בשם מלך; לבנו השני הורדוס אנטיפס הוריש את הַטֵטְרַרְכִיָה ארץ הגליל ועבר הירדן (Peräa) ולבנו פֿיליפוֹ (Philipp) אשר ילדה לו קליאופטרה הירושלמית נתן את גולן בבשן, חבל הארגב וכל הארץ אשר במעלה הירדן בעבר המזרחי מקום שם ישבו – או שטו ונסעו ממקום למקום – עמים פראים השכוני באהלים; גם את אחותו שלמִית פקד בצואתו ויתן לה את תבואות הערים: יבנה, אשדוד וּפַזָאֵליס. אך ספר הַצַוָּאָה אשר כתב הורדוס והמתנות, אשר חלק לפני מותו היו רק כגִּלּוּי־דַעַת להודיע רצונו ולהוציא חפצו לפעֻלות ידים הפקיד בידי הקיסר אגוסטוס לעשות כטוב וכישר בעיניו, לְקַּיֵּם את הַצַוָּאָה או לשנותה ולשבר חקו על הארץ ומושליה אשר יקים עליה. והאחים בני הורדוס, כאשר נולדו ויגדלו בלי אהבת משפחה, כן לא חשו את רגשות אהבת אחים ולא נקשרו איש בנפש רעהו. כל איש מהם קנֵּא ברעהו ולא שמחו־בחלקם; כן צרה עין אַנטִיפַס באַרְכִילֵאוּס על חבל נחלתו ארץ טובה ורחבה וכן, כי רק לו נתנה למורשה המלוכה. גם שלמית רבת העליליה צררה באפה את אַרְכִילאוס ותחשוב מזמות להדפנו משאתו. ובדעת יורשי הורדוס, כי חפצו האחרון, אשר הביע בספר צַוָּאָתוֹ תלוי בחפץ אנשים אחרים על כן חשבו מחשבות לְהָסֵב אליהם לב העם ולהפיק ממנו רצון ואהבה. ושְׁלמית ואישה אַלֵיקְסַס לא מלאו אחרי הפקודה האכזריה, אשר נתן המלך שואף הדמים לפני מותו, להכות חלל את טובי בני יהודה הנאספים במעגלת הַמֵרוֹץ, מחפצם למשוך להם את לב בני העם כלו.

עוד יותר מהם ראה ארכילאוס וְיָבֶן, כי אך טוב לפניו לקנות לב העם לאהבה אותו; ואחרי עבור ימי האבל בא אל חצר המקדש ויעמוד על במת המטיפים העשוי כתבנית כסא מלוכה וידבר טובות אל העם ויבטח אותו להעביר כל הרעה אשר עשה אביו ולהפוך רגז לרחמים וחנינה. כשמוע העם את דבריו ויוסף עוד לדרוש ולהביע חפצו, כי מעט לו הבטחת פי מלך, אשר ברוח יסודה, בני העם נַקְבוּ בשמות את כל הרעות אשר עשה אביו וידרשו להעבירן ולתת תחתיהן חקים ומשפטים צדיקים, אשר יחיו בהם; ובחמשה דברים החזיקו וידרשו מאת המלך החדש: א) להקל מעט את על המסים הכבדים מנשוא; ב) לְבַטֵּל את המכס משוקי הארץ, אשר הרימה הממשלה עד היום מכל דבר מקח וממכר; ג) לקרוא דרור לאסירי המלך, אשר בבתי כלאים הָחבָאו ימים על שנים; ד) לעשות משפט בהשופטים, אשר דנו בשרפה את הנערים שוברי הנשר הרומאי; ה) וכי יסירו ממשרתו את יועזר הכהן הגדול השנוא להעם ולהפקיד במקומו כהן אחר טוב ממנו. בחמשת הדברים האלה כונן חפץ העם לשום גבול לממשלת המלך ושלטונו מהיום על מוצא פי טובי העם, לשום קץ לרשעת הורדוס ולהעביר ממשלת זדון מעל הארץ.

ויד ארכילאוס קצרה למלא משאלות העם, אף כי לא קנא לכבוד אביו ולא הוקיר שמו וזכרו; אך לבל הרגיז רוח העם הבטיחם לעשות ככל חפצם, אחרי אשר יקים הקיסר ברומא את מצות אביו לפני מותו ככל הכתוב בספר. אולם ההמונים באי־מועד, אשר נהרו מכל קצות הארץ אל ירושלים בערב חג הפסח, ברוחם הלוהטה באש קנאות אשר הפיחו בהם הפרושים הנלהבים, בהעלותם על לבבם דבר המומתים על קדוש השם יהודה ומתתיה, שוברי הנשר הרומי החופף על היכל ה', ההמונים האלה בלבם הסוער מֵאֲנוּ לשמוע קול דברים והבטחות ריקות מאת ארכילאוס וידרשו ממנו בחזקה למלא כרגע את חפצם. ארכילאוס ראה רעה ויירא מאד לבל יפרץ מרד בעיר המלוכה וישלח גדוד אנשי צבא להחריד את המתגודדים הנועדים עליו ולגרשם. אבל כאשר הקריבו אנשי החיל קדמו ההמונים את פניהם באבנים ויניסום מפניהם. עד כה ועד כה וחצות היום הגיעה, הסערה קמה לדממה, העם נח מזעפו וכל הקהל באו אל המקדש להקריב קרבן הפסח במועדו, אז השליח ארכילאוס את חיל הרגלים בהעם הנמצאים על הר הבית להרגם לפי חרב, ובתחתית הר הבית במישור העמיד חיל פרשים למשמר, להשחית בבני העם הנמלטים מחרב חיל הרגלים ויפלו ביום ההוא שלשת אלפים איש על הר הבית והרחובות אשר על ידו והנשארים נפוצו וימלטו על נפשם. אחרי כן יצאו צירי ארכילאוס להעביר קול בכל חוצות ירושלים לאמר: מטעם המלך אין עוד חג הפסח בשנה הזאת ואיש לא יהין לעלות אל המקדש, והעובר דמו בראשו. זאת היתה ראשית מלוכת ארכילאוס וַחֲנֻכָּתָהּ!

וקרובי ארכילאוס, אף כי לא היו טובים ממנו וכמעשיו עשו גם הם לו היתה נפשם תחת נפשו, בכל זה נתנו בו דופי וירשיעוהו, על שפכו דם נקי. ויתקשרו להתאונן עליו רעה באזני הקיסר אגוסטוס, ויתאמצו להדיחו משאתו לבל ישב עוד על כסא יהודה. בני המשפחה הרעה הזאת הלכו לרומא להפיל את יהודה לפני הדום כסא הקיסר, להטיל גורלה בחיקו וממנו יצא כל משפטה, אם לקים צַוָּאַת הורדוס או לשנותה כטוב בעיניו. ובעוד הם רחוקים מיהודה והארץ היתה כמרקחה ולמערכת מלחמה, מלחמת־שערים, הרג ואבדן איש את אחיו פרצה ביהודה וכל הארץ מלאה מֻטָּה וָפֶרֶק; רבים משואפי שררה התנשאו למלכים וראשי העם, אלה לחמו בעד חפש העם וחֵרותו, ואלה קמו על עם יהודה להכחידו מגוי מושל בארצו. מאנקת חללים, מקול דמי נרצחים וממשאות הערים אשר אֻכּלוּ באש רעשה כל הארץ וחרד כל לב אמוני העם, לבל תֵשַׁם הארץ ותהיה כמדבר. על פי המאורעות הנוראות בשנת המהומה הזאת, בשנה הראשונה למות הורדוס, נקראה העת בפי קוראי הדורות בשם „פולמוס של אסורוס"²⁹, כי בעת ההיא היה נציב רומא בסוריא השליט וַרוּס, הוא וַרוּס הנודע אחרי כן במגפות אשר נגף לפני הַגֶּרְמַנִים. השליט הזה נותר בירושלים, אחרי צאת בני משפחת הורדוס לרומא, על פי דבר ארכילאוס, למען השבת סערת המרד מראשיתה עד שוב בני המלוכה אל עיר הבירה. הדבר הזה היה קל בעיניו, כי אמוני העם אשר נחרו בבני בית הורדוס, לא כוננו פעלם בעצה ותחבולות מלחמה ורק בעברתם הקשה נואלו להיות כממרים את בית המלוכה. בגלל זאת חשב וַרוּס את שבתו בירושלים למותר וישב אל מקום משרתו לאנטויכיא; אך בצאתו השאיר גדודי צבא, לבצור רוח המתקוממים ביד חזקה וזרוע נטויה. כמעט יצא הנציב מירושלים והנה צר ואויב, מציק רומי אחר בא בשעריה, סבינוּס שר האוצרות להקיסר אגוסטוס, בא במלאכות אדוניו, לקחת את אוצרות הורדוס ואולי גם אוצרות המקדש, כמו היה הקיסר יורש הורדוס ולוקח חבל נחלתו. כנראה היתה רעה נגד פני סבינוס; כי גם אחרי הבטיחו לוַרוּס לשבת בקיסרין עד יפול דבר מאת הקיסר במשפט הספר אשר כתב הורדוס לפני מותו; לא שמר מוצא שפתיו ויבא ירושלימה. אך פקידי האוצרות, אשר הניח ארכילאוס לפני נסעו, מאנו לשמוע לקול סבינוס ולא נתנוהו לגעת באוצר בית ה'; אז חרה אפו ויתאמץ להתגרות בעם ולהפיח בו אש מרד, למען ימצא הוא תואנה לקום כנגדם בזרוע חשופה ואז תמצא יד צבאות רומא להראות נחת זרועם ולבצע את זממם.

ובעת ההיא וימי חג השבועות קרבו לבא ובאי מועד בהמון נהרו מנפות עבר הירדן אל עיר אלהים ובלב כלם היה לתגר מלחמה בהרומאים והנוטים אחרי בית הורדוס. המלחמה החלה ואז נמצאו מפקדים ומצביאים את גדודי העם המתקוממים, אשר חנו על הר הבית ושער הסוסים (Hippodrom) ויתיצבו במערכה לעמת הרומאים, אשר תקעו יתדם בארמון הורדוס ובהעיר העליונה. סַבִינוּס כמעט נואש מֵהִמָלֵט מהיהודים ויעל על ראש מגדל אחד, אשר חִשב כי שמה לא תבואהו יד המתקוממים ויקרא אל הרומאים להתאזר עז ולתפוש את המקדש, גם שלח מלאכים אל הנציב וַרוּס לחזקהו בגדודי צבא, והיהודים הנלחמים ממרום הר הבית זרקו על הרומאים אבני קלע ויורו עליהם חצים ומות, וכמעט גברה ידם עליהם, לולא השליכו הרומאים לפידי אש בוערה על אולם הבית ועמודיו, והאש אחזה בהבית ותפרוץ להבה נוראה מסביב, עד כי לא מצאו הנלחמים יד להמלט וימותו, אלה בהשרפם חיים ואלה בחרב הרומאים ורבים טרפו נפשם בכפם. כמעט נעזב המקדש מהנלחמים בעדו והרומאים פשטו ויעטו אל השלל לבֹז אוצרותיו כשודדים וחומסים; השמועה תאמר, כי סַבּינוּס לבדו לקח לו ארבע מאות ככר. על דבר יתר החמס, אשר חמסו הרומאים ביום רעה, נמצאו בדברי הימים רק רשומים ודברים אחדים באותות, מובנות רק למבינים. – חמס היכל ה' וחלול הקדש והמקדש, כעשר שנים אחרי הִבָּנוֹתוֹ מחדש, הַמַר מאד את רוח העם ולב בני יהודה היה הולך וסוער על סַבִינוּס וינסו עוד הפעם לתגר בו. גם רבים מצבאות הורדוס במר נפשם על מחללי הקדש, פשעו באדוניהם הרומאים ויתחברו אל צבאות המתקוממים. רק גְרַטוּס שר צבא חיל הרגלים, ורוּפוּס שר פקיד גדוד רוכבים עם שלשת אלפים איש אשר הצביאו נשארו נאמנים להרומאים ולא עזבום, והיהודים המתקוממים צרו על ארמון הורדוס ויחפרו חפירות תחת החומה ויבנו דיק וישפכו סוללות להפיל החומות ויעידו בהרומאים להמלט מן העיר כל עוד נפשם בם ואם לא מרה תהיה אחריתם. וסבינוס רחף בין תקוה ופחד, לבו הגה אימה מהיהודים המתקוממים, אך חכה אל חיל עוזר הבא מִוַרוּס לְרַוְחָתוֹ לתשועתו ויקו להתגבר על היהודים ולעשות בהם נקמות ויותר במצודת הארמון ויסגר שם.

המעשים האלה התירו כל אגודות המשרה ויהודה מלאה פרעות וישבתו המשטרים וסדרי הממשלה מן הארץ, ולו נמצאו ראשים נבוני דבר לבני העם המתקוממים, אשר ידעו לנהג דבר מלחמה ולהטות לחפץ נכון את רוח העם הסוער, כי אז הֵסַבּוּ המעשים ההם את משפט יורשי בית הורדוס על דבר המלוכה אל תוצאות אחרות מאשר דמו היורשים האלה.

אך בפשוע ארץ ורגזה תחתיה יצאו המתקוממים פרצות, כל איש נגדו ולא כוננו פעלם אל חפץ אחד ומטרה ראשית. גם נמצאו פריצים, אשר התנשאו לכל לראש למען השג תאות לבם ולמלא נפשם השואפת לבצע מעשקות, על כן הרעו המבוכות האלה להעם יתר רב מאשר הרעו להם אויביהם מחוץ. אַלְפַּיִם אנשי צבא, אשר שלחם הורדוס מעל פניו ימים אחדים לפני מותו, וכנראה היו אדומים, התגודדו בנפת הנגב וירגיזו את התושבים וימלאו את הארץ מגור מסביב. ואיש אחד ושמו שמעון עבד להורדוס, איש תאר ויפה להלל, אסף אליו גדוד מרי נפש על הממשלה, וישימו אותו למלך עליהם ויעל על ארמון הורדוס ביריחו וישרפהו ויהרוס גם טירות אחרות, ואיש אחר אשר לא נודע שמו מארץ עבר הירדן עלה עם חבר סוררים ומתקוממים את היכל המלך בבית־רמה (Liwias) אשר בקרבת הירדן. ועוד פריץ אחד, רועה ושמו אַטְרוֹנְייַס (Athronges), איש נאזר בגבורה ורם הקומה כענק, ועמו ארבעת אחיו, אשר דמו לו בגבורתו וגבה קומתו, התנשא למלוך וישם כתר מלכות בראשו ויתגר בהרומאים, ויחסום בעדם את הדרכים, מבלי תת בא להם מחיה וכלי מלחמה, עד כי רמה ידו על הרומאים ויתחזק במלחמתו עמהם ורק בדי עמל ותנופת מלחמה הכריעוהו תחתיהם, והוא ידע להחזיק מעמד יתר רב מראשי המתקוממים אשר לפניו. מכל ראשי הגדודים המתקוממים בימים ההם היה רק אחד, אשר לבו ידע את מטרתו ויעש מעשהו בהשכל ודעת ולו נמצא לו עוזרים בצדק ומחזיקים בימין חפצו וההצלחה הופיעה על עצתו כי עתה שִחֵת להרומאים והנוטים אחרי בית הורדוס וירע להם רעה גדולה. שם האיש הזה היה יהודה הגלילי מהעיר גמלא מגולן, האיש הזה היה בן לחזקיה, הנרצח מאת ההורדוס בראשית ימי החלו להיות גבור מלחמה. יהודה הגלילי שנא תכלית שנאה את הרומאים ובית הורדוס באהבתו הגדולה לעמו וארצו; האהבה והשנאה הזאת ינק מחלב אמו ותבאנה כשמן בקרבו וכמים בעצמותיו ואת רוחו אצל על אנשים רבים מקרב עמו וייסד אגודה גדולה אגודת־קנאים להלאום והדת, אשר שפכה רוחה על כל העם ותוגיע את לגיוני רומא יתר רב מאשר הוגיעו אותם בני גליא וגרמניה. בקנאתו העזה לעמו ועברתו הקשה להרומאים, הפיח אש הקנאה בלב שומעי לקול דברו ויטו אחריו בני ארצו יושבי הגליל גבורי כח ויהי להם לראש ולקצין. בחבר אנשיו נפל על בית הנשק בצפורי, עיר הבירה בגליל בימים ההם, ויקח את כל הנשק הנמצא שם וירק בהם את אנשיו ומהכסף הנמצא נתן שכרם ותהי יראתו על פני כל הנוטים אחרי הרומאים.

יתר רב מאשר האיץ סבינוס השר, האיצו בהנציב הרומאי וַרוּס המהומות ההולכות וסוערות בסוריא, לנטות ידו החזקה על המתקוממים ולהוציא למרחב את צבאות רומא הצפויים אלי הרג ואבדן ביהודה וגליל. הפחד הזה עורר את וַרוּס להסיע לא לבד את כל חיל רומא הנמצא בסוריא (שני לגיונות רגלים וארבעה גדודים פרשים, כל אלה יותר מעשרים אלף איש), כי אם גם קרא לעזרה צבאות המלכים הקטנים שכני יהודה, ואריטס מלך הערבים שמח שמחה גדולה, בהמצא לו עתה מקום להנקם מהיהודים, אשר נלחמו בו בימי הורדוס ויכריעוהו, ויתנדב להעמיד את צבאותיו הכן לפקודת נציב רומא וחילו היה החלוץ למחנה וַרוּס, ויעברו ביהודה וַיָשם ארץ ומלואה וישלול ויבז ויעל כסף ענושים על העם, וראש אחד מלגיוניו שלח וַרוּס אל ארץ הגליל לתגר מלחמה בראש המתקוממים יהודה בן חזקיה. המלחמה בעד העיר צפורי היתה כבדה מאד, ובהלכד העיר לפני הרומאים, שפך וַרוּס עליה כל חמתו, הרס ולא חמל, את העיר שרף באש וכל יושביה מכר לעבדים, אך יהודה הגלילי נמלט בעור שניו. משם הגיח על עמאוס, אשר בה חנה ראש חבר מתקוממים אתרונגיס, אך יושבי העיר קדמו לברוח וימלטו על נפשם טרם הדביקתם הרעה. בבא וַרוּס לפני ירושלים מצא מלאכה קלה לפניו, כי היהודים הצרים על סבינוס, בראותם את חיל וַרוּס מגיח וקרב אל העיר נבהלו ויסוגו אחור ויעלו מעל ירושלים; אז צוה נציב רומא לרדוף אחר ראשי הקושרים ולהראותם קשה, ואלפים שבויים הוקיע על עצים עשוים בתמונת שתי וערב. זאת היתה אחרית המרד, אשר פרץ בשאון והמולה ויעש מעשהו בלי חשבון ועצה וגבורה למלחמה. תוצאות המרד היו, כי ממלכת יהודה עוד הוסיפה להִכָּנַע לפני הדום רגלי רומא וכבוד עמה ירד פלאים; לגיון רומא נשאר בירושלים למשמר וישראל כמעט שבת מגוי מושל בארצו.

בעת ההיא התנפלו יורשי הורדוס לפני הדום רגלי אגוסטוס קיסר ויבקשוהו לחוננם כעניים ודלים במתנת ידו – כתר מלכות יהודה, בשפלות רוחם ובהרשיעם איש את אחיו הוכיחו לדעת, כי כלם לא יצלחו למלוכה ועוד לא החליט הקיסר דבר מי יהיה למלך על ישראל ומלאכים באו מיהודה, חמשים איש מטובי העם והנציב וַרוּס חזק את לבם, להביע חפצם אל הקיסר, כי נקעה נפש העם מבני בית הורדוס, ולא יוכלו נשוא עֻלָּם הכבד ועל כן ידרשו לחַבֵּר את יהודה אל סוריא להיות עמה יחד כמדינה אחת ממדינות ממשלת רומא ורק בהנהגתה פנימה יהיו למדינת יהודה חקים בפני עצמה והיהודים יוכלו לעבוד את אלהיהם באין מפריע. שמונת אלפים יהודים אזרחי רומא המליצו בעד בקשתם ועל כן נתקבלו המלאכים ברצון מאת אגוסטוס קיסר ויט אזנו לדבריהם. המלאכים הרבו להתאונן רע על הורדוס, אשר הרבה תועבה ויוציא להורג את בחירי העם, ועשר הארץ וחילה וכל יגיע העם נתן מתנה לערי בני הנכר למען הגדילן על יהודה. אמנם גם אחרי שמוע אגוסטוס את כל העונות והפשעים, אשר השיאו המלאכים על הורדוס וביתו, קִיֵּם את צַוָּאָתוֹ, אשר כתב לפני מותו, רק כי לא נתן לארכילאוס שם הכבוד „מֶלֶךְ" ורק בשם „נשיא העם" (Ethnarch) יִקָּרֵא; אך הבטיחהו, כי אם ידע לכלכל נשיאותו במשפט מושל חרוץ ויפיק רצונו ונתן לו גם המלוכה. אמנם על אגוסטוס להקים דברי המלך רעו כאשר כתב בספר לפני מותו, אך ממנו לא נגרע דבר וגנזי ממלכת רומא לא אבדו מאומה בהיות יהודה לנשיאות בפני עצמה, מאשר היותה מדינה אחת ממדינות רומא באין בה נשיא מושל מקרבה.

וימי ממשלת ארכילאוס היו מעטים (כתשע שנים) ורעים. מכל תכונות הורדוס נחלו בניו רק את שפלות רוחו לפני רומא לכֹף ראשם לפני הקיסר כעבדים לפני אדוניהם והחשק להרבות בבנין ארמונות והיכלי תפארת ולא נמצא בהם כשרון ויתר רוח לכלכל דברי המדינה כמוהו. בארכילאוס נראה אך תהפוכות וזרות, לראשונה נראה כי התיצב על דרך טוב ויבקש להטות אליו לב בני העם ולכפר פניהם על הדם הרב אשר שפך בחצרות המקדש: העביר את יועזר הכהן הגדול מבית ביתוס ממשמרתו, כי ידע אשר שנוא הוא לאמוני העם ויפקד במקומו את אלעזר אחיו. אך גם הוא לא האריך ימים בכהֻנתו ומקומו לקח יהושע מבית שת, וגם הכהן הזה לא יכול עמוד וַיִּדָחֶה מפני יועזר, אשר שב שנית לכהן במקדש; כה שמשו שלשה כהנים גדולים בתשעת השנים לממשלת ארכילאוס. המלך הזה הוסיף עוד להכעיס את כל שלומי אמוני התורה, בקחתו את גְלָפִירָה אשת אחיו אלכסנדר המומת לאשה, והיא ילדה לאשה הראשון שני בנים ויגל ערות אחיו למרות רוח נוטרי הדת. מלבד המעשים הרעים האלה לא נודעו עלילות ארכילאוס, רק כי היהודים והשמרונים הוסיפו לצעוק חמס על אכזריות לבבו, לפני הקיסר אגוסטוס, עד כי הזניחו ממלכותו ויגלהו אל גליא (Gallia) לשבת בתוך בני השבט „אלוברוגים" (Allobroger) בהעיר וִינָה (Vienna) (65 לפחה"ב) ויהודה ושמרון היו למחוזות ממלכת רומא הגדולות. אך חבל ארץ הנשיאים בני הורדוס: אנטיפס ופֿיליפפו נשארו במעמדם מקודם. הערים אשר נתנו ירושה לשלומית אחות הורדוס, נסבו עתה ותהיינה נחלת בית הקיסר אגוסטוס, כי במותה נתנה שלומית את נחלתה יבנה ובנותיה מתנה לְלִיוִיָה (Livia) אשת הקיסר.

הנה כן סר שבט מיהודה ויחדל מהיות גוי מושל בארצו, אחרי מאה וחמשים שנה, אשר מושלו מקרבו יצא ויהי חפשי לנפשו, ואם גם נשא בעול זרים לפעמים, בכל זאת למראה עין נדמה, כי שוכן הוא לבדד ולא ינוח עליו שבט עם נכר, עתה אבדה חרותו כלה וסר ממנו גם צל מלוכה. ארץ יהודה חֻבְּרָה עם סוריא הגדולה ותשאר במצבה זה כמעט כל ימי המרד האחרון (בימי חרבן ביהמ"ק). מטעם הקיסר שם משטרו בארץ פקיד־נגיד, אשר קרָא לו השם מפקֵחַ עַל הָאָרֶץ (Prokurator) ויבחר למושב לו את העיר קסריה היושבת לחוף ים, אשר היתה מהיום ההוא והלאה צרה לירושלים וַתִּבָּנֶה מחֻרְבָּנָה. פקודת המפקח היתה, לשמור על יושבי הארץ לבל יתפרצו מפני ממלכת רומא, כי לא ירגיזו מנוחת המדינה וסדריה, לאסוף ולכנוס את המסים והמכסים השונים, לענוש גם ענש מות את כל פורע חקי המדינה, כפי ראות עיניו ושקול דעתו ולשום עין על הליכות הסנהדרין. בדבר האחרון הזה כשל כח הסנהדרין, אשר ירד ממעלתו עוד בימי הורדוס, ויחדל מהיות אספת־קריאי־עם רבת פעלים בחיי המדינה. וכאשר התערבו הרומאים בעניני הסנהדרין, כן נועזו להניח שבטם על משרת הכהֻנה הגדולה ויעמידו כהנים גדולים מן אלה אשר מצאו בהם כלי חפץ למעשיהם, ויקימו ויורידו כהנים, כפי אשר תכנו את רוחם ולבבם הנאמנים הם עם רומא אם לא. בגדי הקדש אשר לכהן הגדול היו צפונים באחד החדרים אשר בהבירה מצודת אנטוניה סגורים תחת בריח ומנעול ורק בערבי שלשת הרגלים וביום הכפֻרים באו ממוני המקדש ולקחום והשיבום למקומם אחרי תם העבודה במעמד פקיד אחד מפקידי רומא, אשר השגיח, כי יעשו ככל אשר צוה מפקח המדינה. הראשון אשר נמנה מטעם אגוסטוס קיסר לנגיד ומפקח מדינת יהודה היה קוֹפוֹניוּס (Koponius) שר פרשים ועמו בא גם נציב סוריא קְוִירִינוּס, ציר שלוח מטעם הקיסר להחרים נכסי ארכילאוס, כדין איש גולה בפשע־מדינה ולהקים בארץ את חוקי המסים החדשים ביהודה כבכל הנפות ארצות ממשלת רומא: למנות את העם למספר נפשות להעריך את אחזת איש ואיש ונכסיו, לְהִוָדַע ולקצוב ערך רכוש המדינה, למען דעת, עד כמה יד העם מגעת לשאת משא מלך ושרים. על כל נפש אדם אי־נקי אף נשים ועבדים הושם כסף־גֻלְגלֶת ולא היו חפשים מהמס הזה, רק נקבות פחותות מבנות שתים עשרה וזכרים פחותים מבני ארבע עשרה שנה. נוסף לזה הרימו מס מכל משלח יד ועדרי צאן ובקר, ומן הקרקעות נתנו תרומת־מס מקציר השדה שנה שנה. הזדון הזה הרגיז לב כל בני עם הארץ ויחשבו זאת לעריצות ובצע מעשקות, אשר תעשה רומא לקחת בזרוע רכוש איש ויגיע כפו, כמו היתה רומא לא רק השלטת בארץ, כי אם לגבירה ומושלת בלי־מְצָרִים על יגיע איש וקנינו. בני עם יהודה לא ידעו חקי רומא בדבר תרומת המסים ויראו בזה אותות עבדות, כי יהיו הם וקניניהם עבדי עולם לרומא ולבם חזה להם עתידות לא־טובות, כי צפויים הם אלי גלות שלמה מעל אדמתם כימי גלותם בבלה. והנה חק המסים, אף כי הפריזו על המדה, בכל זאת פחדו בני העם בצדק ויקם שאון נורא בקרב כל הארץ, ולרגלו קמו מפלגות חדשות בעם, מפלגות מדיניות, אשר לא רק לאמונה הגבירו לשונם ונושא דבריהם לא היה עוד: אם לקדש בקדושת התורה את הקבלה ומסרת אבות, כי אם: האם יתענו תחת ידי הרומאים ויכופו צוארם תחת עֻלָּם הקשה, או כי יקומו ויתעוררו לחלץ נפשם מצרתם ולפרוק עֻלָּם מעל צוארם. הפלגות האלה נולדו בחיק הסנהדרין וראשיתן נראה בהמחלוקות, אשר נשאו על דגלן את השמות: הלל ושמאי ויהודה הגלילי.

אמנם הלל ושמאי באו אל אבותם בשלום ונאספו אל עמם לפני הרעה אשר מצאה את יהודה ועינם לא ראו את בת עמם, כאשר הוסרה מגבורה ותהי כשפחת רומא האדירה. האגדה, כי הלל ישב ראש בסוד הסנהדרין ארבעים שנה³⁰, איננה ברורה כל צרכה בספר דברי הימים. במות הלל ספדו לו כל ישראל וזעקת שבר הקיפה את כל הארץ לאמר: הוי חסיד! הוי עניו! תלמידו של עזרא!³¹. את הנשיאות בסנהדרין ואהבת כל העם אותו הוריש לבני משפחתו, ותהי המשרה הכבודה הזאת על שכם בניו אחריו במשך ארבע מאות שנה. מעלילות בנו שמעון לא נדע דבר בלתי שמו ונקרא בשם שמעון הראשון³², אבל גדול מאד היה כבוד הבית אשר יסד, בית־תלמוד אשר נקרא שמו עליו – בית הלל.

כאשר לא יבוא אסון ופגע על גוי מבלי הִלָוֵּה אליו עוד צרות רבות ורעות, כן מלבד רעת על זרים וקושי השעבוד אל הרומאים, קמו עוד לרעת האומה וְהַוָתָהּ, פלגות בסוד הסנהדרין, אשר תעודתו היתה להיות אות ברית האחדות הלאומית בין כל פנות העם. אז קמו שתי שִׁטוֹת ושני בתים בישראל, מלבד בית הלל, קם בית מדרשו של שמאי, והפרץ הזה התרחב בדור אחר דור, עד שרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן, ולא ירדו לסוף דעת מוריהם, ואז רבו המחלוקות בישראל והתורה האחת לגוי אחד בארצו „נעשתה כשתי תורות". כה נאנחו מרה טובי האומה בדורות האחרונים. התלמידים שלא שמשו כל צרכן הם אלה, אשר שנאתם לבית הורדוס קלקלה לפעמים שורת הדין לאמתה של תורה³³.

כאשר שמו להם בני בית הלל את תורת רבם לקו וענות רוחו וטוב לבו למשקלֶת, כן אִמְצוּ להם בני בית שמאי את הֲלָךְ־רוּחַ מורם במצות ודינים שונים להחמיר ולהכביד בכל הלכות התורה, וּבְהִקָּרֶה לעתים רחוקות, כי דנו בית שמאי להקל באחד הדינים, ויהי הדבר ליוצא מן הכלל וחדוש בלתי נפרץ³⁴. ביותר החמירו בית שמאי בדיני השבת ויאסרו גם להחל כל מלאכה בערב שבת הנעשית מאליה בשבת ולמסור עבודה לנכרי מערב שבת וכדומה³⁵, ויוסיפו עוד להחמיר לאמר; לאסור בשבת גם „חפצי שמים", „לשדך את התינוקות, למסור הבנים אל המורים, לפסוק צדקה ברבים, לבקר חולים ולנחם אבלים“³⁶. ביותר החמירו בדיני טומאה וטהרה, במגע ובמשא הטמא בנפש אדם, בכלים ואוכלין ומשקין³⁷ ובדבר הזה היו קרובים להאסיים. ברית הנשואין היתה קדש לבני בית שמאי כברית עולם אשר לא תופר ויאמרו: „לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר”³⁸. ביראת חטאם וחרדתם אל הדינים והמצות המעשיות הרחיקו ללכת עד קצה האחרון, המה הרחיקו ללכת יתר רב מאנשי כנסת הגדולה, אשר אמרו „עשו סְיָג לתורה" והם הוסיפו לעשות סיג לסיגים, משמרת למשמרת וגדר לגדרים. יראת חטאם היתה קודמת לחכמתם, וכאמור, הרחיקו ללכת בתורת הפרושים ודקדוקיהם עד קצה האחרון. ומאשר כי רבו הנוטים אחריהם בסוד הסנהדרין, מצאה ידם לפלס נתיב להשקפותיהם נגד דעות בני בית הלל, וכאשר חם לבם בקרבם בּהִתְוַּכְּחָם ע"ד דיני הדת לא חשכו פיהם גם מִשים תָהֳלָה גם בהמורה הגדול הלל הזקן בכבודו ובעצמו³⁹. ויגערו בנזיפה בחבריהם בני בית הלל והם ענו אותם בענות חן ובנחת⁴⁰. מאת בני בית הלל רודפי שלום היתה זאת, כי לא פרץ הריב מעל כותלי בית המדרש החוצה ולא נהפך לריב־אחים ומלחמת־שערים, ואף על פי שאלה „היו פוסלין ואלה מכשירין, אלה אוסרין ואלה מתירין לא נמנעו מלישא נשים אלה מאלה ויקימו בעצמם: והאמת והשלום אֱהָבוּ⁴¹. בני בית הלל היו „נוחין ועלובין" ויבַטְּלו דעתם מפני דעת חבריהם „וחזרו להורות כדברי בית שמאי“⁴², אך בית שמאי עמדו על דעתם תמיד ולא שבו מדבריהם מעולם. וכאשר היו בני בית שמאי יראי חטא ומחמירים בדיני התורה, כן חזו רק חזות קשה בחזיונות החיים והם היו אומרים: „נוח לאדם שלא נברא משנברא”⁴³. לבם הגה רק אימה ויביאו מורא בלב הגרים הבאים לחסות תחת כנפי דת יהודית „וידחפום באמת הבנין שבידם“⁴⁴. בני בית שמאי לא קבלו ברצון את בני הנכר המתיהדים, כי זכר הורדוס הגר האדומי ובני משפחתו היה להם לחגא ויאחזו שער ויחרדו מאד, בזכרם כי הגרים האלה שמו להם את היהדות רק למסוה על פניהם למען תמצא ידם להכריע עם יהודה תחתיהם ולעשותו למס עובד להרומאים. ובכל קנאת שמאי הזקן ותלמידיו לדיני הדת ופקודיה, רבה מזה קנאתם לעמם ובפרוץ מלחמה בין יהודה ועמי הנכר, פרקו השמאיים את על המצות המעשיות מעל הנלחמים בעד עמם לא לבד מלחמת־חובה, מלחמת־מגן, כי אם גם במלחמת־רשות, מלחמת־תגרה; כאשר צרו בני יהודה על עיר מבני הנכר ללכדה, התירו לעשות מלחמה ביום השבת ולצור על עיירות של נכרים אם התחילו לפני השבת, וכן היה שמאי אומר: „עד רדתה אפילו בשבת”⁴⁵. גם בהסנהדרין גם בין בני העם רבו מאד הנוטים אחרי בית שמאי, ושנאת בני יהודה את בני הנכר לקחה יותר את לבם מלמודי בני בית הלל הנוחים ועלובים ועל כן בכל עת שעמדו למנין „רבו בית שמאי על בית הלל".

קרובים מאד לבני בית שמאי היו בני מפלגת הקנאים, אשר נחלו שנאה נצחת להרומאים מאת מורם יהודה הגלילי. תורתו, תורת הקנאות, אשר למד לאנשי בריתו הוא ותלמידו צדוק היתה לאמר: עון פלילי הוא שמוע לקול מושלי רומא, ושומר מצותם מפר מצות ה' ופקודיו. לה' לבדו העז והמשרה ורק לפניו יִכָּנְעוּ בני האדם ויקשיבו לקול דברו. החובה על כל איש נאמן לאלהיו ודתו, לבלי לחוס על חייו וחיי אשתו ובני ביתו ולהלחם ברהבים וגאים, החפצים למשול ביהודה במקום ה' אשר רק לו המלוכה על עמו. כחותם תכנית הקנאה לה' ועמו נצב לפניהם פינחס בן אלעזר הכהן, אשר קנא לה' ויבא צור חרבו בלב זמרי נשיא בית אב לשמעוני במעלו מעל בה' ועמו לזנות את בנות מדין. ממשלת ישראל בארצו לא תוכל היות רק ממשלת כנסיה חופשית וה' צבאות מלך בתבל ומלואה הוא לבדו המושל בהם. התורה הזאת משכה בעבותות־חן לבות רבים בעת צרה ומצוקה מבני הנכר הרודים ביהודה. זכר שם החרות הלהיבה את לב בני העם, וכאשר יענו אותם הרומאים, כן הרבו להקשיב לקול דברם גם אלה, אשר לא נחשבו על בני בית שמאי וחלק מפלגת הקנאים הלך הלוך וגדל וַיִנְּהוּ אחריהם רבים מכל קצות יהודה.

ויהי בתת קְוִירִינִיוּס הרומאי העוצר בעם יהודה פקודה בארץ, כי יביא כל איש כתוב בספר מכסת נפשות ביתו, מדת שטח האדמה אשר יעבוד, רכושו ומשלח ידו, אשר בם ימצא מחיהו, ויקומו שני הקנאים יהודה וצדוק ויסיתו את העם להתקומם נגד הרומאים, ובכמה מקומות הרים העם יד בפקידיהם. אך המתונים והמיושבים בדעה והכהן הגדול יועזר בראשם התאמצו להרגיע רוח העם הסוער ולהשכיח שאונם ויבארו להם, כי לא גזל־משפט ועשק גבר ונחלתו יחפצו הרומאים, כי אם לשום ערך וקצב להמסים אשר הטילו על אזרחי המדינה. בכל זה היה „הקנס" (Census) הזה או ההערכה לתועבה בעיני העם, עד כי קראו מני אז והלאה לכל ענש כסף בשם „קנס"; וגם המתונים, אשר חשכו העם ממרד, גם להם חרה היטב על העשק והמרוצה אשר יעשו הרומאים בארץ, להרים כסף־גֻלְגֹלֶת מכל בני העם ומכס מיבול הארץ, מס הבתים ומכס מהסחורות היוצאות לחוצה לארץ. גם בני בית הלל „הנוחים והעלובים" חשבו הרמת המסים והמכסים לשוד ועשק במדינה ויתירו להעביר המכס⁴⁶. וכה גדלה שנאת־העם אל המכסים אשר הרימה ממשלת רומא השואפת לבצע מעשקות, עד כי כל איש ישראל, אשר שכר המסים והמכסים מן הממשלה הרומאית שקצוהו בני עמו ונבדל מחברת אנשים ישרים ויהי פסול לעדות⁴⁷. עוד שנוי אחר נהיה בימים ההם לרגלי ממשלת רומא בארץ, בין מעשה ומפעל אשר בין אדם לחברו, כי התחילו למנות מספר השנים בשטרות ובגטין הכתובים על פי „דת משה וישראל" לשנות ממשלת הקיסר ברומא, בעוד אשר עד העת ההיא מנו רק למלכי ישראל. הדבר הזה המר מאד רוח הקנאים ויתלוננו על הפרושים המתונים וצדוקי (צדוק?) הגלילי היה אומר „קובלני עליכם פרושים שאתם כותבים את המושל עם משה בגט“⁴⁸. למען הָפיס דעת העם ולהרגיע לבבם הסוער על מעשה „הקנס” ראה קְוִירינוס, כי טוב לעשות להם איזה נחת רוח ויזניח את יועזר השנוא לעם מהכהֻנה הגדולה, וימנה תחתיו לכהן גדול את ענן ממשפחת שֵת; המשפחה הזאת היתה מהמפוארות שבמשפחות הכהנים והקימה מקרבה חמשה כהנים גדולים.

הדבר, כי חדל עם יהודה מהיות גוי מושל בארצו אחרי מות הורדוס, הראה פעֻלתו על דרכי החיים באומה. בימי המהומות יצאו רבים מאוהבי המנוחה מהארץ להארצות הסמוכות: סוריא, אסיה הקטנה ומשם הרחיקו לכת עד בבל היושבת על יד נהר פרת; היוצאים ראשונה משכו אחריהם את קרוביהם ובני משפחתם, עוד מעט וארץ הקדושה היתה נכונה להִשָׁאֵר שוממה ועזובה מבלי בניה. אבות הכנסיה הישראלית ראו את הרעה הצפויה אל האומה מתנועת היציאה לארצות נכריות ויחשבו מחשבה לקדם פניה. בימים ההם רק בדבר אחד יכלו לעמוד בפרץ למנוע את העם מעזוב את הארץ, להיות נבדל ומופרש מקהל ישראל בהקרבת קרבנות, גזרת טֻמאה על איש היה הענש היותר קשה ויטל אימה על כל העם. על כן נמנו וגמרו או חכמי שני בתי ישראל תלמידי שמאי והלל לגזור טֻמאה על ארץ העמים⁴⁹. האיש היוצא מארץ לחוץ לארץ נחשב כטמא ונגאל מבוא אל המקדש עד הטהרו כדת. הגזרה הזאת, אשר כוננו החכמים ביחוד נגד הכהנים עוזבי הארץ, החלישה רק את היציאה לחוצה לארץ, אך לא שמה מעצור בעדה. אסיה הקטנה, אשר כבר נמצאו בה אז קבוצים גדולים מיהודים, ובהם גם בעלי עשר ונשואי פנים ויתערו כאזרחים בארץ ההיא לרגלי החקים הטובים אשר נתן להם אגוסטוס קיסר, משכה אליה רבים מהיהודים יושבי ארץ ישראל. היציאה „למדינת הים" (אסיה הקטנה) משכה אחריה שאלות שונות בחיי הדת והמשפחה. הגברים הרבו לצאת ויעזבו נשותיהם, אשר לא חפצו ללכת אחריהם, בארץ ישראל, ועל פי תקנת חכמים לא היה בכח הבעל לכוף את אשתו לצאת אחריו מארץ לחוצה לארץ⁵⁰. לרגלי הדבר הזה רבו הגרושין בישראל ובעת ההיא כבר רבו גם הדינים והדקדוקים בהלכות ספר כריתות ובני מדינת הים היו מוחזקים לאינם בקיאים בטיב גטין⁵¹. על כן התקינו חכמי ירושלים „שהמביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם“. בעת ובעונה ההיא התפתחו דקדוקי דינים רבים מאד. לרגלי נטית בית שמאי להחמיר ובית הלל להקל על הדינים, רחב הפרץ בעם ואז „נחלקה התורה ונעשית כשתי תורות” לשני בתי ישראל: בית שמאי ובית הלל.

בימי המפקח על הארץ קוֹפוֹניוס (Coponius), אשר משל ביהודה אחרי קְוִירִינִיוּס נתעוררה לתחיה השנאה הישנה בין היהודים והשמרונים. למן היום אשר הרס הורקנוס החשמונאי את היכל הכותים על הר גרזים, נשכח מלב בני השבט הזה, הבלול מיהודים ובני הנכר וכמעט אשר אבד כל זכר למו ולמקדשם. אך הורדוס, אשר לא חשך כל רע ופגע מיהודה העיר את השמרונים משנתם ויאמץ כחם. הוא שב ובנה את שמרון וַיַּסֵב שמה סֶבַסְתֶה ויגדל אותה על ירושלים צרתה. מַלְתַּקֵה השמרונית היתה לו לאשה ותלד לו את בנו ארכילאוס. בלי ספק דמו אז הכותים, כי השעה משחקת להם עתה להנקם בירושלים ויהודה ויקוו כי הרומאים גם בראותם און לא יתבוננו ולא ישימו לב להם. אז נועצו לעשות המזמתה ובקרוב חג המצות ובני יהודה נהרו אל המקדש להקריב קרבן פסח ודלתותיו נפתחו מקריאת הגבר, התגנבו הכותים אל העזרה וישליכו עצמות אדם בין העמודים לטמאו. לא נודע הדבר, אם נעשה אז הפסח בזמנו או נדחה. אך בכל אופן נתעוררה ביתר שאת השנאה הנושנה. ימים מעטים אחרי כן עזב קוֹפוֹניוס את משמרתו ובמקומו בא להיות פקיד־נגיד ביהודה מַרקוס אַמְבִּיוִיוּס (Marcus Ambivius) ואחריו נתמנה אנניוס רוּפוס (Annius Rüfus) – שלשה מפקחים במשך שבע שנים –. לרעת העם והוָתו היו התמורות האלה, כי כל אחד מהנציבים החדשים התאמץ למלא חוריו טרף ולמצא עשר בבצע מעשקות, ויאכלו את יגיע העם ועמלו בכל פה.

מות אגוסטוס קיסר (56 לפחה"ב) לא הביא בעקבותיו כל שִׁנּוּי נכבד בהליכות ארץ יהודה. הארץ הזאת היתה ירושה לטבריוס (Tiberius) הקיסר החדש עם יתר המדינות ארצות ממשלת רומא המחבקת זרעות עולם. בני המדינות האלה לא חשו כל רעה וישבו בשלום תחת ממשלת טבריוס. הוא הקל עֹל המסים מיהודה וישלח אליהם פקיד־נגיד טוב מאשר היו לפניו, את וַלֶרְיוּס גְרַטוּס (Valerius Gratus), אשר עמד על משמרתו עשתי עשרה שנה (מן 35 עד 44 לפחה"ב). אולם בסתר לבבו היה טבריוס עוין את היהדות ושונאה יותר מאגוסטוס אשר היה לו לאב. כמו לבם הגיד למו – לקיסרי רומא – כי עתידה היהדות לפוצץ ברוחה הכביר את רומא העתיקה פטיש כל הארץ וממלכת האליל כליל תחלוף. המשטמה הזאת התגברה בלב הקיסר, בראותה כי רב כח היהדות למשוך בכחה אבירי רומא ולתפוש אותם בלבם וגם נשי רומא הפנו לבן אל דת ישראל. נפש היהודים דרכה עז באמונתם הטהורה ורוח האמונה לבשתם בכל תקף עזה והרומאים אך ברוח קרה כמצות אנשים מלֻמדה החזיקו, הם וכהניהם, בדת־לאומם בלי כל רגש לב והתעוררות הנפש. הרגש הנעלה הזה נגעה עד לב תאבי אמונה ושואפי חזון־לב וחיי אצילות וירבו בני הנכר המתיהדים הַנִלְוִים על עם ישראל, בחדול רומא להיות כנסיה חפשית אבדו רגשי הדרור וחזון לב בעלי הרגש הנעלה, החיים אבדו חמדתם והנפשות המשתוקקות לנשגב ונעלה תעו בלי־חמדה במדבר החיים כבעולם התהו ויתאוו למצוא ענין־רוחני למלא נפשם. בימי טבריוס נמצאו גרים רבים, אשר שלחו קרבנות להקריב לי"י השוכן בציון וצעיף הסוד הפרוש על האמונה הישראלית עוד משך בכחו ביתר שאת את הרומאים. הנטיה הזאת הכעיסה תמרורים את טבריוס קיסר וירע בעיניו לראות את הרומאים מתיהדים. ויהי כאשר נמצאו ארבעה יהודים נוכלים ברומא, אשר סבבו בכחש את אשה אחת גיורת ושמה פֿולוויא אשת רואה פני הקיסר, הסינטור סַטוּרְנִינוּס והמתנות, אשר שלחה בידם מנחה להמקדש בירושלים לקחו להם ויבא דבר הנכלה לפני הקיסר, ויחר אף טבריוס על כל היהודים ברומא ויציע חֹק לפני הסינט, וזקני רומא מהרו לקימו, כי כל היהודים והגרים היושבים ברומא אחת דתם לגרשם מן העיר מבלי שוב עוד אליה ואשר ימרה וישוב ימכר ממכרת עבד עולם, לבד מאשר ימיר דתו ויעבוד לאלהי רומא. בדבר הזה היתה יד יועץ־הקיסר, השר סֵיַנוּס (Sejan) אשר משל ברוח הקיסר ויטהו אל כל אשר יחפוץ. הוא הסית את הקיסר בהיהודים. בעת ההיא הגלו ארבעת אלפים בחורי ישראל ברומא אל הָאִי סַרְדִינִיָה, להלחם את גדודי השודדים, אשר הרגיזו את הארץ. מראש ידעו, כי יתמו הגולים למות בארץ גלותם ולא יכלו לשאת את תכונת הארץ ואוירה. אך אכזריות כזאת כאין נחשבה בעיני טבריוס וזקני רומא על כל היהודים באיטליא נגזרה גזרת גלות מן הארץ אם לא יבגדו בדתם. ביותר הרבו לאנוס את הבחורים והעומדים בשחרות ימיהם, לחלל את השבת ולצאת ביום הזה בצבא ואלה אשר לא מלאו אחרי דבריהם נענשו בענשים קשים מאר. הרדיפה הזאת ומצוקת היהודים בעד דת קדשם, היתה רדיפת־הדת הראשונה ברומא ובארצות המערב וכמבשרת רעה רדיפות רבות ועצומות, אשר התרגשו לבא בימים רבים ודורות הבאים. הפקיד החדש הנשלח אל יהודה מאת טבריוס, השליט גְרַטּוּס התערב בדברי בני יהודה פנימה. בעשתי עשרה שנות שלטונו העביר והקים חמשה כהנים גדולים. הוא הדיח משאתם את הכהנים הגדולים בשרירות לבו הרע או משאפו לשחד ובצע מעשקות ויש אשר טהר לב הכהן ואהבת העם אותו היו לו למחתה. כן הסיר מפקודתו את הכהן הגדול ישמעאל בן פאבי, אשר היה יקר ונכבד בעמו ונצר נאמן מזרע פינחס בן אלעזר וישאו עליו משל וחזון, כי „צוחה העזרה ותאמר: שאו שערים ראשיכם ויבא ישמעאל בן פאבי תלמידו של פינחס וישמש בכהֻנה גדולה"⁵². ובגלל אהבת העם אותו מאס בו השליט ויזניחו מהכהֻנה ויתננה לאלעזר בן ענן ממשפחת שת; אחרי עבור שנה אחת העביר גם אותו וימנה לכהן גדול את שמעון בן קמחית. לא עברה שנה ויעבר גם אותו ויקם תחתיו את יוסף כֵּיפָא. הוא האחד, אשר נשאר על משמרתו שנים אחדות. על הכהן הזה דברו סרה, אלה אשר נודעים לנוטים מאחרי הפרושים, ובפיהם היה לפרוש קפדן וקנאי שואף לדם ורודף כל איש אשר לא כלבבו וכרוחו.

בעת ההיא כאשר ביהודה ובנותיה: שמרון ואדום שלטו פקידי רומא, היו יתר חלקי הממלכה מלפנים: הַטֵטְרַרְכִיָה הגליל עם עבר הירדן (Peräa) ארץ ממשלת הורדוס אנטיפס והבשן (Batanäa) עם חבל ארץ אשר בגבולה (טרכוניס) עם מושלה פיליפו, לארצות, אשר מושליהן מקרבן יצאו ועומדות בפני עצמן. החלקים האלה נבדלו עתה מארץ יהודה, עד כי כזרות נחשבו לה וכחוצה לארץ נדמו בכל חקותיהן ומשפטיהן. בשנאת השמרנים ובהיות ארצם תקועה בין יהודה והגליל, רחקו קרעי הארץ, כי ברשעתם חסמו את הדרך בעד בני הגליל באי מועד עולי הרגל, ואלה בני הגליל אשר נשא לבם אותם, נאנסו לסב את שמרון לבל יחרו בם הכותים וַיָצֵרוּ צעדם⁵³. משני הנשיאים האלה אנטיפס ופיליפו לא נראה כל דבר ומפעל נכבד, רק כי התעסקו בבנין ערים וארמונות ויהיו סרים למשמעת רומא כעבדים נאמנים. הורדוס אנטיפס בנה את צפורי וישימה לעיר הראשה במלכותו וישב בה, ובשבת הקיסר טבריוס על כסא מלכותו הוסיף אנטיפס לבנות עוד עיר על ככר ארץ מברכת ויפה נוף על יד ים כנרת ויקרא לה בשם טבריה וישב בה. אמוני הדת נמנעו לראשונה משבת בטבריה, כי חשבוה לבית הפרס, יען נמצאו באדמתה עצמות אדם – כנראה שרידי חללי מלחמה מימים קדמונים – והחרדים על דיני טומאה וטהרה הרחיקו מעל העיר, ויהי אנטיפס עסוק לאסוף אליה אנשים אם בהבטחות לעשות ליושביה טובה או בחזקת היד וכמאה שנה אחרי הבנותה עוד רבו החרדים על הדת אשר מנעו רגליהם מבוא בשעריה. גם פֿיליפו, אשר כל הכנסתו מארץ ממשלתו היתה מאה ככר, גם הוא בנה שתי ערים: האחת אצל מוצא מי הירדן ויקרא שמה קסריה־פיליפו – להבדילה מהעיר קסריה אשר בנה הורדוס על יד ים התיכון – והשנית בצפונית־מזרחית לים כנרת, העיר אשר לפנים היה שמה „בית צידה" ועתה קֹרָא לה בשם יוליה" על שם בת הקיסר אגוסטוס. כה לא נמצאו גם ברומא בנינים וערים לזכרון אל בני משפחת הקיסרים יותר מאשר ביהודה. ופיליפו היה איש מנוחה ולא הלך בגדולות ונפלאות והאריך ימים על ממלכתו הקטנה שלשים ושבע שנה. אך באנטיפס נראו אותות תאוה הוללה ואכזריות לב מורשת אביו העריץ ואיש הדמים.

אחרי גרטוס היה לפקיד נגיד פונטיוס פילַטוס (Pontius Pilatus) וימי שלטונו ארכו כעשר שנים (מן 44 עד 31 לפחה"ב). על פי הדבר כביר העליליה וגדול התוצאות, אשר נפל בימיו ביהודה נשאר שמו לזכרון בספר תולדות אדם. מראשית ימי שלטונו הוכיח ברשעתו וזדונו, כי עוד לא נכנעו היהודים די־הכנעה לפני רומא ועוד עליהם לשתות כוס היגונים, כוס העבדות ולמצות שמריה. למען דעת תכונת פילטוס ונטות נפשו, די לדעת, כי הוא קבל את המשרה מידי השר סֵיַנוּס, אשר נתן חתיתו על הקיסר טבריוס והסינט הרומאי, והוא צרר באף את היהודים ואיש ימינו פּילָטוּס לא עשה מלאכתו רמיה ויבצע עצת אדונו הצר והאויב הזה. הוא נסה לעשות דבר בליעל, אשר לא נועזו לעשות הפקידים שהיו לפניו, כי נִאֵץ את קדשי בני ישראל ויתברך בלבבו לחלֵל את דת אלהיהם, הוא חשב להרגיל את היהודים לתת כבוד אלהים לפסלי הקיסר. עד העת ההיא נמנעו נגידי רומא מהכעיס את לב היהודים, אשר כל פסל ותמונה תועבה הם להם, ויסירו את צלמי הקיסר מעל נשק לגיונותיהם בבאם בשערי ירושלים. גם הורדוס ובניו לא נועזו להפר החק הזה ועל מטבעותיהם לא חרתו את ראשי אגוסטוס וטבריוס, אף כי מאד חפצו להחניף להם. כל זאת ידע פילטוס, אך הוא חשב אחרת וַיַתְעֵב עלילה, כי צוה להביא בסתר את צלמי הקיסר, אשר על דגלי הלגיון ויעמידם במקום רואה בחוצות ירושלים. הדבר הזה, להעמיד פסילים ולכבדם בכבוד אלהים בירושלים, הרגיז רוח כל יושבי העיר ולב כל בני הארץ היה כים נגרש. מכל קצות העם נהרו מלאכים אל הפקיד פילטוס ויתחננו לפניו להסיר את הפסילים מירושלים וגם אשר נשארו מבית הורדוס הרבו לחלות פניו. חמשה ימים עמדו לפני היכלו וירבו לבקש רחמים ממנו וביום הששי פקד על לגיונותיו לבהלם ולגרשם וגם להמיתם בחרב אם לא יחדלו מהתחנן לפניו. אך באשר ראה כי גם פחד המות לא יפחיד את היהודים וכי נכונים הם למסור נפשם על קדושת אמונתם, וגם מיראתו מפני הקיסר טבריוס אשר עשה דבר ופיו לא שאל נחם על הרעה ויצו להסיר את הצלמים סלמי הקנאה מעיני היהודים.

עוד הפעם הרגיז את יושבי ירושלים, כי בדא מלבו, אשר יחפוץ לעשות תעלת־מים ממעין רחוק מהעיר שתי מאות ריס (שטאדיען) ובזה מצא תֹאֲנָה לשלוח יד באוצר המקדש. בהיותו אז בירושלים, התנגשו העם מסביב לו ויקללוהו קללות נמרצות; אך הוא לא מצא און בנפשו להשליח לגיונותיו על העם, רק צוה לאנשי צבאו להתחפש בבגדי יהודים ולשלחם בין ההמון להכותם בעת המהומה, אז הֻכו ונפצעו יהודים רבים ורבים הומתו ויתרם נסו על נפשם.

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות