בִּלְעָם

מתתיהו שוהם

m נחלת הכלל

kמחזות

פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אגודת הסופרים ע"י מחברות לספרות, תשכ"ה

דרמה בשלש עלילות

הנפשות: 🔗

משֶׁה, איש־האלהים

בִּלְעָם, הקוסם על נהר פרת

נוֹעָה, בתו, סהרורית

בָּלָק, מלך מואב

צוּר, אֱוִי, נשיאי מדין

כָּזְבִּי, בת צור

זִמְרִי, נשיא לשמעוני

פִּינְחָס, מבני הכהנים לבית אהרן

יְהוֹשֻׁעַ, שר־צבא, משרת משה

קְטוּרָה, אומנת כזבי

כֹּהֵן הַפְּעוֹר

הַכִּתִּי, עובר־ארח מארצות המערב

הַהֹדִּי, עובר־ארח מארצות המזרח

כּוּשִׁי, עבד בלעם

זקני מואב, מדיָן וישראל, כהניהם, שריהם ואנשי־צבאותם.

העת: לפני בוא בני־ישראל כנענה.

המקום: בין הפרת והירדן.

עֲלִילָה רִאשׁוֹנָה 🔗

חוף תּלוּל וסלעי על נהר פרת. הנוף פרא ושומם. מימין צוק־סלע נִשְפֶּה מבליט גבנוניו־חריציו, חצובי סערות־יובלים, לעברו האחד, וחָלָק־ישר, שׂרוּט גרעיני חול שקלט אל תוכו, יורד מעברו השני על פני־תהום. הרחק, על־פני אפק־הצפון, דמות רכסים־עננים, לוּטי חשכת־ליל, רק ראשיהם אמֻצים כחֻלים נושקים פאתי־שקיעה כבות.

משמאל אהל הקוסם וגדר סבוכה חֲדָקים. על־יד הגדר, מחוץ, מֻנחות אבנים גדולות ועליהן יושבים שלשה אנשים. שנים מהם לבושים אדרות עוברי־ארח, תרמיליהם לרגליהם ומקלותם בין ברכיהם. ממולם יושב הקוסם, עטוף כֻלו מעיל שחור, רחב־הקפולים, רק ראשו השעיר וחזו חשופים לרוחות נושבים מן הנהר.

בהרם המסך דממת־מרחקים שוררת בדמדומי־הערב.

הכִּתִּי (מפשיל את אדרתו כמתכונן לדרך)

כְּבָר פָּנָה יוֹם…

ההֹדי (קם ואוחז את מקלו)

לְנֹגַהּ שְׁמֵי לֵיל־שִׁנְעָר

וּלְרוּחוֹת עֵדֶן רְווּיֵי עֶדְנָה קָרָה

אֶת דַּרְכִּי אֶל מוֹלַדְתִּי אֲעַשׂ עָתָּה.

בלעם (כנעור פתאם לדבריו)

הַאִם נִחַמְתָּ כְּבָר וַתֹּאמֶר לָשׁוּב?

זֶה תְּמוֹל לְדַרְכֵי מַעֲרָב כִּי שָׁאַלְתָּ,

וּלְחוֹפֵי אַרְצוֹת יָם מֵעֵבֶר גְּבוּל

אֲרָם וְצוֹר…

ההֹדי (בהראותו על הכתי)

וּבְטֶרֶם גְּבוּלָן אָבוֹא –

מֵאֶרֶץ כִּתִּים בֶּן־הַמַּעֲרָב יָצָא

לִקְרָאתִי פֹה, לְבַקֵּשׁ בְּמִזְרָחִי,

אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לִמְצֹא שָׁם.

הכתי (כמדַבֵּר לנפשו)

עַל חוֹפֵי כַּפְתּוֹר, לוּטַת קֶצֶף כֶּסֶף,

וּמְיַבְּשָׁה פַז־תַּלְתַּלִים בְּחֹם הַשֶּׁמֶשׁ,

הָאֵלָה תֵשֵׁב דֹּם, וּשְׂשׂוֹן־הַחַיִּים

כְּאֶשֶׁד אוֹר מִכְּחֹל עֵינֶיהָ יִקְרַן

אֶל אִיֵּי יָוָן, וּמֵחֶמְדַּת שָׁדָהּ

רַב־שֶׁפַע אוֹן עַל גֵּיאוֹתֵיהֶם יִגְלָשׁ;

וְגָדוֹל כֹּה הַפִּתְרוֹן, תִּפְתֹּר לָנוּ –

אַךְ דַּלָּה נֶפֶשׁ אִישׁ מֵהָבִין כָּל

הַנִּגְלֶה, עַז־הַהוֹד, לְעֵינֵי בְשָׂרוֹ…

(פונה אל חבריו, ובהראותו מערבה)

שָׁם רָוְתָה עֵינִי אוֹר וְאָזְנִי שִׁיר,

וְסָפַג דָּמִי קְטֹרֶת הַמִּקְדָּשִׁים.

אַךְ פָּעֲמָה, עֲמוּמַת רָז־נְצָחִים,

לִקְרַאת חֲלוֹמָהּ נַפְשִׁי חִדְלַת־פִּתְרוֹן…

אָז רוּחוֹת־יָם מִנֶּגֶב וּמִמִּזְרָח,

הֶעֱבִירוּ שֵׁמַע כֹּהֲנֵי הַשִּׁיחוֹר,

וּבְקוֹסְמֵי פְרָת וּמָגָיו פִּתּוּ אוֹתָהּ,

וּבְחוֹזֵי פִישׁוֹן קָסְמוּ לָהּ –

וַתַּעֲזֹב נוֹף־מוֹלֶדֶת לָנוּד הֵנָּה.

בלעם

כֹּה יָשִׁיר גַּם פְּרָת בְּאָזְנִי בְשׂוֹרַת

מֶרְחַקֵּי גְאֻלָּה.

ההֹדי

אוֹתִי פִישׁוֹן הֵסִית

לִנְדוּדֵי גוֹלָה… לֹא הֶאֱזַנְתִּי מִצְוַת

רֹם עִנְקֵי הַרְרֵי קֶדֶם הָאֵיתָנִים,

אֲשֶׁר כָּל קֶסֶם מֶרְחָק לֹא יְפַתֵּם:

מִשַּׁחַק אֵל, צְרוּפֵי נֵצַח כָּחֹל,

כָּל חֶמְדוֹת־תֵּבֵל, לוּטֵי אֵד, יַבִּיטוּ,

וּפִתְרוֹן נָבוּב־אַחֲרוֹן, לְבֶן־הַשֶּׁלֶג,

וּמוֹשֵׁךְ אֶל כָּל רֵאשִׁית, גְּלוּמַת תֹּהוּ,

הֵם יֶחֱזוּ לָנוּ… כִּי אֵל חַי צָמֵאתִי,

וְלִבִּי פָחַד מֵחֲזוֹן הַתֹּהוּ,

וּבְעַד הַצָּעִיף, סְתוּם הָרָז, דִּמִּיתִי

לֹא עֶרְגָה אֶל הָאֶפֶס, כִּי נַפְתּוּלֵי

הוֹד תּוֹעֲפוֹת יְצִירָה בְנִצְחוֹנָהּ,

וָאֶעֱזֹב תּוֹרַת כֹּהֲנִים זְעוּמִים,

כִּי קִלְלַת פַּחַד בָּהּ – וּבִרְכַּת חַיִּים

יָצָאתִי פֹּה לְבַקֵּשׁ.

בלעם

לֹא רִחֶמְךָ

עוֹד אֵלְךָ, אִישׁ: הֲכִי יָדַעְתָּ עַתָּה

אֶל מִי הוֹבִילְךָ פֹה?

ההֹדי

אֶל מִי?

בלעם

לָאִישׁ

שֶׁאֵין כָּמֹהוּ עוֹד לְקַלֵּל יֵדָע –

וְעַתָּה מַהֵר שׁוּב, כִּי רֵעֲךָ

גַּם הוּא לְדַרְכּוֹ יַהֲפֹךְ.

הכתי

כֵּן, אָשׁוּבָה…

אִם חִידָה צְפוּנָה לִי – תְּהִי הַחִידָה

מֵאוֹר וּבְרָכָה רְקוּמָה, כִּי כָמוֹהָ

לִי עָלְתָה בְמוֹלַדְתִּי: אֶבְחַר בָּהּ

מִפִּתְרוֹן נְבוּב־הָאַחֲרִית עַל רֻכְסֵיכֶם…

לְאַרְצִי אָשׁוּב כָּל עוֹד אֶזְכֹּר דַּרְכָּהּ,

כָּל עוֹד לֹא פָג מִדָּמִי שִׁכְרוֹן רֵיחָהּ…

רְאוּ: שָׁם עוֹד יַאְדִּימוּ גַלֵּי פְרָת

לְנֹגַהּ אַחֲרוֹן גּוֹלֵשׁ מֵאֲרָרָט.

(פונה צפונה וכורע על ברכיו)

הֱיֵה לִי בָרוּךְ, הַר נְוֵה־הָאֵלִים!

כֹּה רִאשׁוֹן אַתָּה לְקַדֵּם אֵל־הַשֶּׁמֶשׁ

עִם קוּם הַיּוֹם, וְלַהֲדֹף גַּלְגַּל רִכְבּוֹ

עַל מַרְבַד שֶׁלֶג צַח וְרֻכְסֵי אֵשׁ;

וּבְלֶכְתּוֹ תַצִּית עַל פְּנֵי פִסְגוֹת כְּפוֹר

לַפִּידֵי שָׁנִי לְלַוּוֹתוֹ דֹם

וּלְהָאִיר דֶּרֶךְ עַד יַגִּיעַ בֶּטַח

עַד גְּבוּל מֶמְשַׁלְתּוֹ עַל־פְּנֵי חוֹפֵי תַרְשִׁישׁ,

בֵּין סַלְעֵי לֵיל הֵיכָלוֹ פֻסַּג שָׁם.

ההֹדי (מביט בלעג עצוּר אל הכתי הכורע מול פני אררט)

כִּי יָשִׂים אֵל לוֹ מִשְׁכָּן עַל הֶהָרִים –

עַל הָרֵי הֹדּוּ אִם אֶת שִׁבְתּוֹ יִבְחָר –

הֲדוֹם לְרַגְלָיו יִהְיֶה אָז אֲרָרָט.

הַאִם לֹא תִכֵּן אֶת אַדְמָתוֹ אֵל,

כִּי עוֹד לֹא נִרְאֶה עַל מְרוֹם הָרֵינוּ?

הכתי (קם מכרוע)

לֹא יִתֵּן אֶת הֵיכָלוֹ אֶל בֵּין אֵלֶּה

אֲשֶׁר בִּפְעָלָיו לֹא יְהַלְלוּהוּ;

כִּי אָזְנָם לֹא הִבְחִינָה צַו הָאוֹן,

אֶל נִבְכֵי בְרֵאשִׁית קָרָא, כְּלוּאֵי־רֶחֶם,

עַד רָגַע, רַב־רְתֵת, חֲלַל־הַתְּהוֹמוֹת:

מֵרֶטֶט עֶרְגַּת־אֵל כִּי הָרָה פִתְאֹם;

וּמִזְמוֹר תּוֹדָה שָׁר לָאֵל הַיּוֹצֵר,

הַמְּכַלֶּה אֶפֶס קַר בְּנִשְׁמַת חִשְׁקוֹ.

(שלשתם שותקים שקועי־חזיונות וללא זוע משתרעים צלליהם על החלו)

בלעם

שִׁיר תּוֹדָה?… אַשְׁרֵי אֹזֶן תַּאֲזֶנּוּ…

הָהּ, אַחַי, יֵשׁ אֲשֶׁר יֵרָאֶה לִי

בִּמְרוֹם אֲרָרָט אֱלֹהִים מְאֹד זוֹעֵם,

וְנִחַם שׁוּב עַל דּוֹר זֶה חָדָשׁ, כִּי

לֹא טוֹב הוּא מֵאֲבוֹתָיו, חוֹטְאֵי־בְרֵאשִׁית,

אֲשֶׁר חֲרוֹן הָאֵל בְּמֵי הַמַּבּוּל

הִשְׁמִידָם…

(מביט הרחק הרחק אל אפק הצפון)

יֵשׁ כִּי אֶדְמֶה: סָר וְזָעֵף,

וּבְעֶרְגַּת קַדְמַת בֹּהוּ יֶאֱרֹב אֵל

לְכַרְמֵי זֵיתֵי־פָז שֶׁפָּרְחוּ שׁוּב

בְּתַחְתִּית הָאֲרָרָט, אַחֲרֵי סְפוֹתָם;

וְקִלְלַת אָבְדָן אֶשְׁמָע אָז מִפִּיו

לְכָל הַנִּבְרָא וּבְזִמָּתוֹ פוֹרֶה…

מִי יִכְרֶה אָזְנִי עוֹד כִּי אֶשְׁמַע פַּעַם

בְּקִלְלַת־עַד זֹאת רֹן הַחַי לְיוֹצְרוֹ!…

ההֹדי (חלום־נזירות רב נצת בעיניו)

כִּי אֶל הָאֶחָד, אֶל הַחֵיק הַגָּדוֹל

הַכֹּל, יִבָּדֵּל מֶנּוּ, יַעֲרֹג שׁוּב:

בְּרֶחֶם סְתוּם עַרְפִלִּים שׁוּב הִגָּלֵם

וּבְשֶׁקֶט אֵין־סוֹף־כֹּל מַרְגּוֹעַ לִמְצֹא;

בִּדְרוֹר הָאֶפֶס לִפְרֹק עֹל הֲוָיָה

וּלְהָקִיץ מֵחֲלוֹם־בַּלָּהוֹת זֶה.

הכתי (נפשו, כמהת היצירה, סולדת לדבריו)

חֲלוֹם בַּלָּהוֹת?… הָהּ, אֲטוּמֵי־לֵב!..

מָה־רַבּוּ פִלְאֵי־אֵל, מַה־דַּל הָאָדָם

וּמְעַטִּים חוּשָׁיו לִתְפֹּשׂ כָּל הַהוֹד…

בלעם

וַאֲנִי דִמִּיתִי: אָצוּר אוֹן בָּאָדָם

אֲשֶׁר כָּל פִּלְאֵי־תֵבֵל, כּוֹבְשֵׁי חוּשָׁיו,

לֹא יוּכְלוּ לִדְלוֹת אוֹתוֹ – מְעַטִּים הֵם…

ההֹדי (שָׂם תרמילו על שכמו)

וּבְכָל מֶרְחַקֵּי אֶרֶץ אֵין גַּם אֶחָד

אֲשֶׁר מֵעַל לְקַרְחֵי הָרִים יַצִּית

אוֹר אֵל וּבְשׂוֹרַת נֹחַם רַבָּה יָבִיא

לַנּוֹדְדִים בִּנְתִיבוֹת סְתוּמֵי־מָחוֹז?

(נצב תחתיו כמחכה לקול גאֻלה, לברק־פלא, שיעצור אותו משוב)

בלעם (כובש פניו בידיו רגע, ופתאם, כגובר על התרגשותו בקול רועד)

בִּבְנֵי־הָאָדָם אֵינוֹ… בָּם נִכְבָּשִׁים

עַל אָבְנֵי יוֹצְרָם סְרוּחִים תַּחַת פַּטִּישׁ,

וְרֻכַּךְ, נָכַף גַּבָּם כְּבָר… מוסיף חרש אוֹ מוֹרְדִים

אֲשֶׁר קְשִׁי עָרְפָּם לְמַהֲלֻמּוֹת בַּרְזֶל

בְּאֵשׁ וּבְמֶרִי יַעַן – אַךְ אֵין גּוֹאֵל…

ההֹדי (מביט למרחקים קפואי־שקט)

וְאֵי הַמְּנוּחָה?…

עַל גְּדוֹת פִישׁוֹן אֵשֵׁב,

וְאֶל מֶרְחַקֵּי הָרִים אַבִּיט, עַד

שְׂעָרִי יִגְדַּל פֶּרַע וְצִפָּרְנַי

עֲקֻמִּים־חַדִּים יִסְמְרוּ מִבְּשָׂרִי;

וְאִם גַּם בַּת־בְּרַמָּה תַּעֲבֹר אָז עַל פָּנַי,

וְיָקוֹשׁ יָּפְיָהּ רֶגַע לְמַרְגּוֹעִי,

וְיַצִּית חֶמְדַּת אֹשֶׁר בְּמַצְפּוּנַי –

לֹא אַסֵּב רֹאשִׁי לִרְאוֹת בְּהֵעָלְמָהּ,

לְהַרְווֹת כִּלְיוֹן נַפְשִׁי, כִּי בְשִׁקְטִי,

אֲכוּל כְּאֵבִי, אָבוּז דֹּם לְחִשְׁקִי…

וְאִם פְּלִיאַת־אוֹן הָאַהֲבָה אֶל הָאִשָּׁה,

וְאִם אֱמֶת בָּהּ: בְּעָרְפִּי וּבְרַקּוֹתַי

לִי תִקְרַע אָז עֵינָיִם… אִם אֶת זֶה

הָאוֹת לִי תִתֵּן, טוֹב – אִם לֹא: אִסָּפֶה

מִתַּאֲנַת דָּמִי וְלֹא אַזְנֶה עֵינָי

(שב מזרחה)

הכתי (בפנותו לעבר השני)

וְאֵי הַפִּתְרוֹן? אִם בַּיָּם הַמַּחְלִיף

כַּלְּבוּשׁ אֶת גַּלָּיו וּלְכָל מוּצָק יִלְעָג;

וְאִם בְּכִפַּת כְּחֹל נִמְתַּחַת עַל

הָרֹאשׁ: אַפֶּדֶן אֵיתָן לִנְוֵה אֵלִים;

וְאִם בְּרוּחִי זֶה וְהוּא לֹא יֵדַע

מִי הוּא: הַכּוֹבֵשׁ כֹּל וְנִשְׂגָּב עָלָיו –

וּבְגָלְמֵי שֵׁישׁ תַּעֲלוּמוֹת אֵלִים יַחֲשׂף?

אוֹ נִבְעֲרָה חָכְמָתוֹ, רָהְבּוֹ הֶבֶל,

וְאֶל חִידַת כֹּל לְעוֹלָם לֹא יְבַקַּע?

וּכְחוּט בִּמְנוֹר־הָאוֹרְגִים רוּחַ חַיָּי,

וְיַד נֶעֱלָמָה טוֹוָה, שׁוֹזְרָה, גּוֹזְרָה…

(הולך מערבה)

בלעם (לבדו. שותק ואינו זע רגעי־מספר)

לִי סִלְחוּ, נוֹדְדִים, כִּי לֹא הֶרְאֵיתִי

לָכֶם הַדֶּרֶךְ אֵלָיו שָׁמָּה – אוּלַי

מִכֶּם הָאֶחָד מָצָא פִתְרוֹן אֶצְלוֹ,

וְאִם שֶׁמֶץ מִצְעָר מֶנּוּ, הֵד… כִּי לֹא

מִהְיוֹתִי צַר־הָעַיִן זֹאת עָשִׂיתִי:

מָנַעְתִּי אֶתְכֶם רַק מִלֶּכֶת עַתָּה

בַּדֶּרֶךְ לֹא הָלַכְתִּי אָנִי…

(מוריד את ראשו בין ברכיו וכתפיו רועדות ממצוקה. פתאם יזקף את ראשו, כמיה רבה וכאב עצור בקולו ועיניו בהירות־צופות למרחק)

וְאוּלַי

לֹא כֵן עִמָּדִי: צָרָה עֵינִי בוֹ,

אֲשֶׁר כֹּה אַמִּיץ, רְוֵה נִצְחוֹנוֹ יִסַּע,

וְצִבְאוֹת אֱלֹהָיו יְפַקֵּד בֶּטַח,

וּבְיָד עֲצוּמָה יַרְאֶה נְתִיב הַגְּאֻלָּה

לְאַחֲרִית הַיָּמִים… הָהּ, הָאֵל:

הֲלֹא כִי יֵשׁ בְּבָקְרֵי־אָבִיב צְעִירִים,

כִּי יוֹם יָפוּחַ אַחֲרֵי לֵיל נְדוּדַי,

וְיַז הַפְּרָת יַהֲלוֹמִים וּבָרָקוֹת

וּפִטְדוֹת־טַל בִּירַק הַדֶּשֶׁא יַחֲרֹז;

מֵהָאֲרָרַט עָבֵי־פָז יִנָּתְקוּ

כְּסִירוֹת־מְלָכִים שָׁבִים מִן הֶחָג

שֶׁמֶּלֶךְ־עוֹלָם חָגַג בְּהֵיכָלוֹ,

וְיֵדַע פִּתְאֹם לִבִּי בְּחֶבְיוֹן כְּאֵבוֹ

כִּי זֶה הָאֵל הַזּוֹעֵם – אֵל רַב חָסֶד,

וּבְנוֹ אֲנִי כָמוֹהוּ, נְבִיא הַגְּאֻלָּה…

(יכבש שוב פניו בין ברכיו. מהאהל יוצאה נוֹעה, לבושת לבנים ועיניה סגורות, ממהרת אל מול הסלע)

כִּי לָמָּה, לָמָּה, אֵלִי, רַק כְּזוֹעֵם

וְנִחָם עַל הָאָדָם לִי תִגָּלֶה

וְאוֹר פָּנֶיךָ תְכַס מִמֶּנִּי נֶצַח?

(קם ממקומו, מביט סביבו ורואה את בתו בתחתית הסלע. פניו מתבהרים ובקול חרש ידובב)

אִם לֹא אוֹת חֶסֶד זֶה עָשִׂיתָ עִמִּי

וַתִּתֵּן בַּת אוֹהֶבֶת לִי, הַבּוֹדֵד,

לְכַלְכֵּל לֵב אֲכוּל זַעֲמֶךָ…

(פתאם הוא רואה את נועה מטפסת מהר אל הסלע; ממהר אחריה, אוחזה בידה וקורא חרש.)

נוֹעָה!…

נועה

הָיִיתִי מְאֻשָּׁרָה, אָבִי…

בלעם (מושיבה על הסלע ויושב על ידה)

כֹּה

מִהַרְתְּ הַפַּעַם, בַּת, וּדְמוּתֵךְ שָׁטָה

כְסִירָה לִבְנַת תֹּרֶן עַל פְּנֵי שְׂפַת

הַתְּהוֹם, וָאִירָא פֶן בְּחָפְזֵךְ כֹּה

וְתִמְעַד רַגְלֵךְ רֶגַע – וָאֲעִירֵךְ.

נועה (נפעמת מחלומה)

מַה־נִּפְלָא הַחֲלוֹם… מַה־נּוֹרָא…

בלעם

מָה

רָאִית?

נועה (מביטה רגע בפני אביה)

מְדֻקַּר חֶרֶב עַל־פְּנֵי בָמָה

שָׁכַבְתָּ, אָבִי, וְעֵינֶיךָ אוֹרוּ.

בלעם חרש

לִקְרַאת הַמָּוֶת…

נועה (מתפכחת אט אט מחלומה)

לֹא!… לִקְרַאת זִיו נֶצַח

אֲשֶׁר מִמֶּנִי נֶעְלָם… עַל הַבָּמָה

יָשַׁבְתִּי אָז, יְתוֹמַת אִישׁ עֲרִירִי,

עֲזוּבָה, רַבַּת־אֵבֶל, לְלֹא מְנַחֵם

וָאֶסְפֹּד אוֹתְךָ.

בלעם (רועד כֻלו מפחד וכאב עצום)

אֵל, הֲבַעֲבוּר

קָרָאתָ אוֹתִי לְךָ לִנְבִיא חֲרוֹנְךָ,

יְקֻלַּל אוֹנִי עַל אֲדָמוֹת נֵצַח

וּבְאֵין מְנַחֵם פֹּה וְגוֹאֵל אֶעֱזֹב

בֵּין אַנְשֵׁי רִיבִי בִתִּי־יְחִידָתִי?

נועה (עיניה עֵרוֹת־אוֹרוֹת)

אָז בָּא הַגּוֹאֵל…

בלעם

מִי הוּא?

נועה

זֶה אֲשֶׁר

אֶת שְׁמוֹ מִפִּיךָ אֵדָע – אֶת אֲשֶׁר

תְּכַבֵּד יוֹתֵר מִשֶּׁתִּשְׂנָא.

בלעם (קולו רוטט)

משֶׁה?

נועה

אֲשֶׁר סִפַּרְתָּ לִי כִּי אָח וְרֵעַ

בִּימֵי נְעוּרֶיךָ הָיָה הוּא לְךָ אֶחָד

בְּאֶרֶץ שִׁיחוֹר, שָׁם בִּקַּשְׁתֶּם שְׁנֵיכֶם

מִפִּי הַכֹּהֲנִים כָּל רָז וְתוֹרָה…

אַךְ סָגַר אֱלֹהִים בְּלֵיל קִלְלָתוֹ

עָלֶיךָ אַתָּה, וְהוּא לְאוֹרוֹ הָלַךְ –

וַתְּקַנֵּא בוֹ…

בלעם (במצוקתו)

הָהּ, הַסִּי! לֹא הוּא גוֹאֵל,

לֹא הוּא אֶת אֱלֹהֵי־הָאֱמֶת יֶחֱזֶה,

אֲשֶׁר פְּנֵי חֲרוֹנוֹ עוֹד עֵין אִישׁ

כָּמוֹנִי, גְּלוּי־עֵינַיִם, חַי לֹא רָאָה –

כִּי חָפֵץ מִמְשָׁל הוּא וְשִׁלְטוֹן רָדָף,

וַיִּפְתֶּה בֵאלֹהִים הַנּוֹצֵר חֶסֶד

הָעָם שֶׁהִתְעָה אַחֲרָיו אֶל הַמִּדְבָּר;

כִּי רָאָה: נִלְאֵה נְדוּדִים בְּאֹהָלָיו

הָעָם יֵרָגֵן וְשִׁלְטוֹנוֹ יִפְרֹק.

נועה

הֲלֹא כִי קוֹסֵם רַב הָאִישׁ, אֲשֶׁר

בַּמִּדְבָּר, שְׂרוּף תַּלְאוּבוֹת אֵל־נְקָמוֹת,

לְעַמּוֹ יַטִּיף תּוֹרַת אֵל־חֲסָדִים;

הֲכִי לֹא תָעִיד שִׁקְרוֹ זֶה בְּפָנָיו

כָּל שִׁמְמַת מֶרְחַקֵּי צִיָּה?

בלעם

אָכֵן

רַב כֹּחוֹ לִקְסֹם עוֹד כְּאָז… חרש, כלנפשו כָּמֹהוּ

חָפַצְתִּי אֲנִי לַחֲזוֹת טוֹב וָצֶדֶק,

וּלְשַׂגֵּב יִפְעַת אָדָם עַל אֲדָמוֹת…

(שותק רגע, פתאום כמתעורר מחלום־שוא)

אַךְ דְּבַר הָאֵל כְּאֵשׁ אוֹכֶלֶת לִבִּי,

וְזַעֲמוֹ צוּף לְחִכִּי וּמְאֵרָתוֹ

לְפִצְעִי צֳרִי… בִּתִּי, שֶׁקֶר יַטִּיף:

לֹא דִבֵּר אֵל אֵלָיו, לֹא שָׁלַח אוֹתוֹ…

נועה (מביטה לערבה ובדברה קולה רק כעד הבא מסוף הליל)

וְאִם לֹא דְבַר־אֱלֹהִים עִמּוֹ – אָז רַב

מִזֶּה חֲנָנוֹ אֵל: הֲלֹא נִחוּמִים

אֶל נַפְשִׁי הִזִּיל גַּם הַלֵּיל בַּחֲלוֹמִי

וּפָנָיו קוֹרְנִים וּמִלָּתוֹ רַכָּה…

וַאֲנִי, עֲטוּפַת צֵל וְאֵבֶל כָּבֵד,

וְנַפְשִׁי מְרוּדַת עָנְיָה טֶרֶם תִּמְצָא

לְאֵל אָבִי תְפִלָּה, אוֹ גַם רְגֹן לָמָדָה –

הִקְשַׁבְתִּי לוֹ…

בלעם (חרש)

מָה אָמָר?

נועה (חוזרת על דברי חלומה)

מַה־לָּךְ, נַעֲרָה,

כִּי תִקְרְאִי לְאֵבֶל עַל אָב נִגְאָל

מֵאֵלוֹ כְבַד־הָאֶכֶף, קְצַר־הָאָף?…

הֲתִשְׁמְעִי: מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב

לְרוּחַ מָלֵא קָרָא אֵל הָאָרֶץ

לְהָבֵר בָּר מִבְּלִיל – מִקְּלָלָה בְרָכָה:

צְאִי אֵלַי וְעִזְבִי אֶת הַמֵּת –

וַאֲנִי מִהַרְתִּי עַל שְׂפַת תְּהוֹם לִקְרָאתוֹ,

וַתָּעַר אוֹתִי, אָב…

בלעם (במר נפשו)

וַאֲנִי עוֹד חָי…

(עיניו לוהטות נקם וקולו חנוק־הכאב)

אִישׁ חֶרְמִי! כִּי הַמְעַט לְךָ אֲשֶׁר

אֶת אֵלִי וְאֶת אוֹר רַחֲמָיו לְךָ לָקַחְתָּ,

וַתִּקְסֹם עוֹד בַּחֲלוֹמוֹת־לֵיל לָצוּד

אֶת נֶפֶשׁ יַלְדִּי…

(אחוז־פחד הוא אוחז ביד בתו)

נוֹעָה, אַל תִּפָּתִי

לִדְבָרָיו וּמִקְּסָמָיו אַל תִּירָאִי:

עוֹד רַבָּה יָדִי וְקִלְלָתִי כְבֵדָה,

וְרַב הַנָּקָם אֶקַּח…

(נרגש כֻלו, נושא עיניו למרומים)

עוֹד קְרָב אַחֲרוֹן

מֵאֵל קִלְלָתִי אֶפְצַר, עוֹד נִצָּחוֹן

לִי אַחֲרוֹן…

נועה (מלטפת ומרחמת אותו)

הוּא לֹא אוֹיֵב לִי, לֹא לָךְ,

מַה־תִּקֹּם לְלֹא אֵיבָה?

בלעם (נרגע כמעט)

כִּי יָדַעְתִּי,

כִּי נַפְשִׁי תַּגִּיד לִי: הוּא הוּא הָאוֹיֵב

לָאֵלֶּה הַמַּכְאִיבִים בְּקִלְלָתָם

כָּל חֶלְקַת בְּרָכָה נָבָה, וְאֶת כָּל דֶּרֶךְ

הַמּוֹבִיל לֵאלֹהָיו.

נועה

כִּי אָז לְאוֹיֵב

שָׂמָהוּ לְךָ הָאֵל…

בלעם

וּלְאוֹיְבוֹ אוֹתִי.

נועה (בפחד־רז)

אֵל נוֹרָא מַסִּית בַּעֲבָדָיו!…

(מבין רקמת מפלשי־עננים דקה־שקופה, ירקרקת־פז, יהל הירח המלא. שקשוּק גלי־פרת והדי־מרחקים צפים בתוך דממת שֶקֶט כחול ועטוף־נוגה שכורת הוד הליל נפשה סולדת לדברי אביה סתומים־שואלים)

אֵל

כֹּה אַדִּיר מַסִּית בַּעֲבָדָיו?

בלעם (נדהם לדבריה, נכנף כֻלו אל תוך צלו המשחיר על הסלע חשוף אור סהר. מתעודד פתאם)

בִּתִּי

אַל תִּשְׁמְעִי לִי – לוֹ הַצְּדָקָה, לוֹ… מוסיף חרש

כִּי אִם יָכֹלְתִּי לִסְגֹּר, צַר הַלֵּב,

הַדֶּרֶךְ אֵלָיו לִפְנֵי נוֹדֵד תּוֹעֶה

וּלְפָנַי אָנִי פֹה מִקִּנְאָה זָרָה –

אַךְ יָקַר אֹשֶׁר יַלְדִּי לִי… שָׂם ידו על ראשה אִם יָבוֹא

אֵלַיִךְ מִמִּדְבָּרוֹ, גֵּא נִצְחוֹנוֹ,

וְזִיו הַכּוֹבֵשׁ יִקְרַן מֵעַל פָּנָיו –

צְאִי אָז אֵלָיו, נוֹעָה…

נועה (סוקרת למרחקי הלילה)

עוֹד הוּא רָחוֹק

מִגְּדוֹת הַנָּהָר וּמֵאֹהֶל אָבִי:

לֹא בָקַע אוֹרוֹ עוֹד עַל תַּלְמֵי בִלְעָם,

שָׁם שָׂגָה נוֹעָה, טְלוּלַת רוֹשׁ הַקִּלָלָה.

בלעם (חנוק יגונו)

אָז עִזְבִי אֹהֶל זֶה וְאָב שְׁכוּל אֵל

וּלְכִי לִקְרָאתוֹ…

נועה (קולה ספוג רחמי ילד)

אָבִי, אִם אֶת קוֹלוֹ

מֵאַרְצוֹת שֶׁמֶשׁ אַאֲזִין קוֹרֵא לִי,

וּבְאֹשֶׁר בִּרְכַּת אֵל יְפַתְּ חֲלוֹמִי,

עַד אֶכְרַע תַּחְתַּי מֵהֲדַר יְקָרוֹ –

אַךְ אוֹתְךָ אֹהַב, אָב, וְגֵוִי אַרְכִּין

לְהָקֵל סֵבֶל אֵל מִשִּׁכְמְךָ

הַשַּׁח וּשְׂפָתַי נוֹשְׁקוֹת שׁוּלֵי שְׁחוֹר

מְעִילֶךָ.

בלעם

כַּנְפֵי אֵלִי שְׁחוֹרוֹת, לוּטוֹת

עֲשַׁן חֲרוֹנוֹ – אַתְּ כֹּה צְמֵאַת רַחֲמִים…

וְאִם נַפְשִׁי לוֹ הִקְרַבְתִּי עוֹלַת אִשּׁוֹ,

כִּנְתֹן לַשִּׁקּוּץ מֹלֶךְ עַרְלֵי גוֹיִים

בְּשָׂרָם קָרְבָּן – אַךְ לֹא אוּכַל הַקְדֵּשׁ

לִתְרוּמַת קִלְלָתוֹ אוֹתָךְ, בִּתִּי.

(נדכה ושחוח ימוט תחתיו.)

נועה

הַאִם רַק עָשָׁן אֵל יָרִיחַ וְאִם

בְּעַד עֲרָפֶל שָׁחוֹר יַבִּיט? הַגֵּד:

מִי חָלַק רֹן לַצִּפּוֹר, שִׁיר לַגָּל,

וַיַּקְטֵר בָּשְׂמֵי־לַיִל בָּעֲרָבוֹת?

מִי פִלַּג שֶׁטֶף כָּחֹל זֶה לַפְּרָת,

כִּי יַטִּיף שִׂיחַ־רָז לְיַרְקֵי חוֹפָיו,

מִי עָטַף רִקְמַת־פְּלָאִים פַּאֲתֵי־עֶרֶב?

בלעם

מִי נָתַן רוֹשׁ לָעֵנָב, שְׁרַב שִׁדָּפוֹן

לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, זִקְנָה לָעֲלוּמִים?

מִי יִמְנֶה שְׁנוֹת הָאָדָם, מִי יַשְׁמִיעַ

לְכוֹבֵשׁ עַז קוֹל כַּשִּׁיל חוֹפֵר קִבְרוֹ?

מִי יַנְחֶה אֶת הָאֶחָד אֶל מֶרְחַקֵּי

כָל אוֹן וּדְרוֹר, וַיִכֹּן אֶל מְצָרִים,

אֲפֵלֵי פַחֲדֵי־אֵל, אֲשׁוּרֵי אָחִיו –

וְגַם לוֹ בָעֹז וּבְקִנְאַת מִמְשָׁל חָלָק?

מִי הִפְרִיד כֹּה וַיְחַלֵּק אֶת הַיְצוּר,

אֲשֶׁר מִבִּרְכַּת אֶחָד אָחִיו נִגְרָע?

אִם קָצְרָה יַד אֵל הוֹסֵף עַל הַבְּרָכָה –

וְלָמָה קְלָלָה בָרָא? לָמָּה? לָמָּה?…

הכושי (בא דחוף מן האהל)

מִמַּעֲרָב שִׁפְעָה קְרֵבָה אֶל בֵּיתֵנוּ,

וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים רוֹכְבִים לְפָנֶיהָ.

בלעם (כובש את התרגשותו)

שְׁאַל מִי הֵמָּה? אל נועה אֶל הָאֹהֶל סוּרִי.

(הכושי הולך.)

נועה

אֶשָּׁאֵר עִמְךָ, אָבִי.

בלעם (סוקר את המרחק)

עוֹבְרֵי־אֹרַח

אֲשֶׁר מֵרָחוֹק בָּאוּ וַיַּדְבִּיקֵם

הַלֵּיל בְּאֶרֶץ זָרָה – אֵלֶּה עוֹד

אֵלַי יָסוּרוּ.

נועה (נפעמת כֻלה לזכרון חלום־רחוק)

אוּלַי שֻׁלְּחוּ הֵנָּה.

בלעם (בשחוק מר)

אַךְ גֶּבֶר נִרְדָּף, מַר־הַנֶּפֶשׁ, יָבוֹא

לִשְׁפּוֹךְ לְפָנַי עָצְבּוֹ פֹה וּלְבַקֵּשׁ

מִקְּסָמַי עֹז לִנְקֹם אוֹ גַם לָמוּת;

אַךְ אֹרְחָה זֹאת הַנִּרְאָה לִי בַאֲבַק־

הַכֶּסֶף לַיָּרֵחַ רַבַּת־כְּבוּדָה –

לֹא שֻׁלְּחָה אֵלָי… רַק הַלֵּיל פֹּה־תָלִין

וּמָחָר כִּי יִוָּדַע לָהּ עַל דַּרְכָּהּ

אֶל בֵּית־מִי סָרָה תְמוֹל, וְיַקְרִיב אָז

כָּל אֶחָד קָרְבַּן־תּוֹדָה לֵאלֹהָיו,

כִּי עָזַב צֵל קוֹרָתִי חַי וְשָׁלֵם

וְנֶדֶר יִדֹּר: אִם אֶל אַרְצוֹ יָשׁוּב

בְּשָׁלוֹם וְקִלְלָתוֹ לֹא תַדְבִּיקוֹ,

מִגָּרְנוֹ וּמִגִּזּוֹ מִנְחָה יָרִים.

(הכושי שב)

מַלְאָכִים הֵם מִמּוֹאָב וּמִמִּדְיָן

לַקּוֹסֵם בִּלְעָם… שְׁנַיִם מֵהֶם בָּאוּ

לָאֹהֶל כְּבָר, כִּדְבַר אֲדוֹנָם לָמוֹ,

לְבַקֵּשׁ מָקוֹם פֹּה וּלְהָכִין מָלוֹן;

כִּי רַבָּה הָעֲבֻדָּה לְרַגְלֵיהֶם,

וְרַבָּה גַם הַמִּנְחָה לְךָ הֵבִיאוּ –

הֲיֵצְאוּ אֶל אֲדוֹנִי?

בלעם

טוֹב, יֵצֵאוּ.

(הכּושי הולך. בלעם מקשיב רגע אל הדממה, פתאם, כמוצא פתרון רב)

כִּי יָדַע לִבִּי, יָדַע מָה הָעֵצָה

הַמֶּלֶךְ בָּלָק דּוֹרֵשׁ מֵאֵת בִּלְעָם:

עַל גְּבוּל בְּנֵי־עַמּון צְבָא־הָעִבְרִים נָטוּשׁ,

וְעוֹג וְסִיחוֹן חוֹלְשִׁים עַל גְּדוֹת יַרְדֵּן,

בָּם שָׂם מִבְטַחוֹ מוֹאָב, כְּבָר נִכְנָעוּ. –

וּבְהָצֵר לוֹ וְאוּרֵי אֱלֹהָיו יִדָּמּוּ,

וַיִּשְׁלַח אֵלָי…

(בפנותו אל נועה)

כִּי רְאִי, עוֹד רַב

הַכָּבוֹד יִרְחֲשׁוּ לְקִסְמֵי בִלְעָם,

וְרַב הַשַּׁי לִי שֻׁלַּח בַּעֲבוּרָם

לְחַלּוֹת פָּנָי…

(זוקף את גוו, ופניו החורים ומעֻני־הכאב הופכים סתומים־אפלים ומסוה גאון ולעג ילבשו)

אִישׁ מֵהֶם אַל יֵדַע

מַה־מִּסְכֵּן קוֹסֵם זֶה בַחֲדַר מִשְׁכָּבוֹ,

וּבְבוֹאוֹ לִפְנֵי אֱלֹהָיו בְּאֵין רוֹאֶה.

(זמרי ופינחס, לבושים בגדי מדיָנים, באים בלוית הכושי ונגשים עד לתחתית הסלע. בלעם אינו פונה אליהם, מביט למרחק־הערבה.)

זמרי

הַאַתָּה זֶה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲבַקֵּשׁ?

בלעם (הופך את פניו, נסוכי־הקפאון, לקראת הדובר בו)

לָזֶה אִמָּצֵא תָמִיד, כְּהִמָּצֵא

לְיֵצֶר רַע תַּחְבּוּלַת מִרְמָה: בִּלְעָם

הַקּוֹסֵם אָנִי. – אַתֶּם מִי?

זמרי

עֲבָדִים

לִנְסִיכַת מִדְיָן, כָּזְבִּי: הִנֵּה הִיא

וְשָׂרֵי בָלָק, מֶלֶךְ עַל הָאַרְנוֹן,

וְזִקְנֵי מִדְיָן בָּאִים אַחֲרֵינוּ

לִדְרֹשׁ בְּאֵלְךָ וְלִשְׁאֹל בַּקְּסָמִים.

בלעם

מֵאַרְנוֹן עַד הַפְּרָת הַדֶּרֶךְ כְּבֵדָה

וּשְׁלִיחֵי מֶלֶךְ אַתֶּם – סִלְחוּ לִי,

כִּי צַר הָאֹהֶל מֵאֱסוֹף בְּצִלּוֹ

אֶת כֻּלְּכֶם…

(מראה על הכושי)

לְכוּ עִמּוֹ, הוּא יַרְאֶה אֶתְכֶם

הַמָּקוֹם שָׁם הַלֵּיל אֹרְחַתְכֶם תָּלִין

וּמָחָר יוֹם אִדָּרֵשׁ לַאֲדוֹנֵיכֶם.

זמרי (עולה על הסלע)

הֲלֹא יָדַעְתָּ – אִם כְּשִׁמְעֲךָ

הַבָּא אֵלֵינוּ גְדָל־הַקּוֹסְמִים אַתָּה

לֹא נָלִין פֹּה עַד תִּשְׁמַע אֶת דְּבָרֵינוּ

כִּי דָבָר נָחוּץ לָנוּ.

בלעם

עִם הַשָׂרִים

אֲכַלְכֵּל דְּבָרַי, לֹא עִם הָעֲבָדִים.

זמרי

עוֹד נִרְאֶה דְּבַר מִי יִכְבַּד בְּעֵינֶיךָ,

מִמֶּנּוּ אוֹ מֵהֶם?… אַךְ הַרְחֵק עַתָּה

כָּל אִישׁ מִפֹּה, כִּי כֹה צֻוֵּינוּ אָנוּ,

אֲשֶׁר לֹא יֵדַע אִישׁ זוּלָתְךָ דָבָר…

וְגַם מִכָּל הַשָּׂרִים אֲדוֹנֵינוּ,

אֲשֶׁר בָּהֶם כִּבֶּדְךָ מֶלֶךְ מוֹאָב,

הַדָּבָר כָּמוּס; מַהֵר…

בלעם (כובש את תמהונו לדברי העבד)

גַּם הַחֵצִי

לֹא הֻגַּד עוֹד מִקִּסְמֵי בֶּן־בְּעוֹר

בְּאֶרֶץ בָּלָק, אִם כֹּה יָשִׂים דְּבָרָיו

בְּפִי מַלְאָכָיו אֵלַי: בִּלְעֲדֵיכֶם

עוֹד יַגִּיד אֱלֹהִים הַלַּיְלָה לִי

מַה יֵשׁ לְבָלָק אֵלָי

(נותן אות בידו כי ילכו)

זמרי (נשאר על עמדו)

אִם גַּם אֵלְךָ

יְגַל אֶת אָזְנְךָ הַלֵּיל מַה יַּחְפֹּץ

הַמֶּלֶךְ, אַךְ הֲתִבְטַח בּוֹ כִּי יֹאמַר

מַה־תַּעַן לוֹ?

בלעם

וְאִם אֶת דְּבָרוֹ יַסְתִּיר

הַלֵּיל מִמֶּנִּי, אָז תִּתְמַהְמְהוּ

עַד מָחָר, מָחֳרָתָיִם.

זמרי (עולה אליו)

אַל תְּנַס

הַפַּעַם אֱלֹהֶיךָ: יֵשׁ עִמָּנוּ

דְּבַר־אֱלֹהִים.

בלעם (נבוך)

עִמָּכֶם?

זמרי

כֵּן. אַךְ תֵּלֵךְ

הַנַּעֲרָה.

נועה (מביטה כל העת בפני זמרי, פתאם, כנזכרת דבר־מה)

מַה תַּסְתִּירוּ עוֹד מִמֶּנִּי

לִי גָלָה כְּבָר חֲלוֹמִי: אָבִי, רְאֵה,

לֹא עַבְדֵי בָלָק הֵם, כִּי שְׁלָחָם הֵנָּה

הַנָּבִיא מֹשֶׁה.

זמרי (הלוּם דבריה)

הַסִּי!… אַל יִוָּדַע

לָאִישׁ הַדָּבָר… אל בּלעם אִם כְּכֹחַ בִּתְּךָ

לִרְאוֹת כָּל נִסְתָּר כֹּחֲךָ גַּם אָתָּה –

לֹא חִנָּם שָׁלְחוּ הֵנָּה מַלְכֵי מוֹאָב

וּמִדְיָן מַלְאֲכֵיהֶם.

בלעם (הבליג כבר על התרגזותו ובקולו השקט יכס על מבוכתו)

לֹא רַק הֵמָּה,

גַּם כּוֹבֵשׁ עוֹג וְסִיחוֹן שָׁלַח אֵלַי… בלעג קל

הַאִם מִבִּטְחוֹ בֵאּלֹהָיו זֹאת עָשָׂה:

אַךְ יָרֹא יָרֵא אוֹתִי.

זמרי (גא ושקט)

הוּא לֹא יִירָא

אֶת קִסְמֵי בִלְעָם – בֶּטַח יָסֹל דַּרְכּוֹ,

אִם גַּם תִּתְיַצֵּב נֶגְדּוֹ… נדם רגע אַךְ לֹא יַחְפֹּץ

לִשְׁפּוֹךְ דַּם עַמִּים, שׁוֹכְנֵי אֶרֶץ שְׁלֵוָה,

וְהוּא לֹא לְמוֹאָב דַּרְכּוֹ יִפֶן, כִּי

לְעֵבֶר יַרְדֵּן מֵעֲרָבָה, אֶל

הָאָרֶץ נָתַן אֵל לִבְנֵי הָעִבְרִים

בְּנוּד אֲבוֹת שִׁבְטֵיהֶם מֵאוּר כַּשְׂדִּים,

וַיִּשְׁכְּנוּ בְתוֹכָהּ עַד כִּי נִשְּׁלָם

וּלְאֶרֶץ שִׁיחוֹר הֶגְלָה אוֹתָם פַּרְעֹה;

וְעַתָּה צִוָּם אֱלֹהִים, כִּי פָדָם

מִכּוּר מִצְרַיִם, לִכְבֹּשׁ אַרְצָם שׁוּב

מִיַּד אֱמֹרִי, עַבְדֵי נוֹגְשֵׂי פַרְעֹה –

וְאֵלֶּה דִבְרֵי מֹשֶׁה אֲדוֹנֵינוּ

אֶל בִּלְעָם בֶּן־בְּעוֹר עַל נְהַר פְּרָת:

בְּבוֹא אֵלֶיךָ מַלְאֲכֵי הַמֶּלֶךְ

מֵרַבַּת־מוֹאָב לִשְׁאֹל בֵּאלֹהֶיךָ

וּלְנַחֵשׁ לָמוֹ – כֹּה אֲלֵיהֶם תֹּאמַר:

שְׁבוּ בֶטַח בְּעָרֵיכֶם וְאַל תִּתְגָּרוּ

בִּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל קְרָב – לֹא אַרְצְכֶם

יַעַבְרוּ, לֹא יְעוֹלְלוּ כַרְמֵיכֶם,

לֹא יִסְתְּמוּ בְאֵרֵיכֶם, וְכָל הַנָּסָב

מִגְּבוּל אֱמוֹרִי אֶל מִנֶּגֶב אַשְׁדּוֹת

הַפִּסְגָּה, וְכָל אֲשֶׁר הָאַרְנוֹן יִתְאַר,

מִגְּבוּל עֲרָב עֵד יָם־הַמֶּלַח – חֵרֶם

לְעַם יִשְׂרָאֵל וְלֹא יָבֹאוּ שָׁמָּה…

וְהָיָה אִם כֹּה תֹאמַר שָׁלוֹם לְךָ,

וּבְרָכָה קַבֵּל מֵהַנָּבִיא מֹשֶׁה.

בלעם

אֵלָיו בִּרְכָתוֹ תָּשׁוּב – לִי לֹא תִּסְכֹּן.

זמרי

אַךְ רְאֵה הִשָּׁמֵר פֶּן עִם שְׁלִיחֵי בָלָק

אֶל אַרְצָם תֵּלֵךְ עַתָּה וְסִכְסַכְתָּ

אֶת מוֹאָב לַמִּלְחָמָה, כִּי לֹא תִהְיֶה

תִפְאַרְתְּךָ עַל דֶּרֶךְ זֶה וְקִלְלַת

בֶּן־עַמְרָם תַּשִּׂיגֶךָ.

בלעם (בגאון רב העוֹז)

שַׁאֲלוּ אוֹתוֹ:

הֲיִשְׁחַר תָּפְתֶּה אָפֵל מִצֵּל עָנָן

שֶׁכִּסָּה אֶת הַסַּהַר עִם לֵיל כָּחֹל?

אוֹ תַנִּין־יָם, אִם יֶחֱרַד, כִּי מִכַּדְךָ

עַל רֹאשׁוֹ תַז אֶת מֵי מַעְיָנְךָ קָרִים?

הֲיִירָא קוֹץ־חֲרֵרִים קֵיץ־שִׁדָּפוֹן –

כִּי יִירָא בִלְעָם קִלְלַת אִישׁ?… כִּי צִלְחוּ

הַפְּרָת עַד כַּרְכְּמִישׁ וְעַד אֲרָרָט,

אוֹ נֶגְבֶּה רְדוּ עַד יָם עֲרָב וּשְׁבָא,

וְעִבְרוּ הַחִדֶּקֶל בּוֹאֲכָה

עֵילָמָה וְאוֹפִירָה, אוֹ גַּם פְּנוּ

אֶל הַר חֶרְמוֹנִים וְעֵד הַיָּם הַגָּדוֹל,

וְשַׁאֲלוּ מַלְאֲכֵי גוֹיִים וְקוֹסְמֵיהֶם:

מִי שַׂר־הַקְּלָלָה וַאֲבִי־הַזָּעַם –

כִּי שָׁלַח זֶה אֵלַי פֹה לְיָרְאֵנִי!…

כֹּה תֹּאמְרוּ לוֹ, אִם אֱלֹהֵי הַבְּרָכָה

הוּא אֱלֹהָיו וּלְבָרֵךְ מִנָּה אוֹתוֹ,

אַל יַסִּיג גְּבוּל הַקְּלָלָה – גְּבוּלִי אָנִי.

זמרי (שקט בבִטחתו)

כִּי לֹא בְלַחַשׁ שָׁוְא וּנְחָשִׁים יַהְבִּיל,

בָּם לֹא יִלָחֵם, לֹא יִטָּמֵא לָמוֹ:

בְּשֵׁם אֵל־חַיִּים יָנִיף חֶרֶב־נָקָם

עַל כָּל הָרַע וּמְקֻלָּל עַל מָשְׁחָתוֹ;

כִּגְלֹשׁ הַצֵּל עִם קוּם הַיּוֹם עַל שִׂיאוֹן,

וּכְנוּב אֲפִיל סָפִיחַ עַל־פְּנֵי תְלָמָיו

בְּבוֹא הָאָבִיב לִפְקֹד מֶגְרְפוֹתָיו –

מִפָּנָיו יָנוּס כֹּה כֹל נִרְקָב, נָמַק,

וְיָרִים רֹאשׁ כָּל פּוֹרֶה וְכָל קָדוֹשׁ…

(הקוסם נצמת כֻלו לדברי זמרי, וכבד יגון־עולמים ראשו שח. מן האהל נשמע קול אנשים באים בהמולה.)

זמרי (יורד מהר מן הסלע)

וְעַתָּה דַע וּרְאֵה מַה יֵּשׁ לַעֲנוֹת

לְשָׂרֵי בָלָק – הִנֵּה בָאִים הֵם…

פינחס

עוֹד זְכֹר: לְעַבְדֵי כָזְבִּי פֹּה נִסְפַּחְנוּ,

עַד בּוֹא הָעֵת לָשׁוּב, כִּי דְּבָרְךָ נֵדָע;

וּבְנַפְשְׁךָ הַדָּבָר, אִם תְּגַל

לָהֶם, מִי אָנוּ פֹה לְהַסְגִּירֵנוּ הולכים.

(בלעם יושב נדהם כֻּלו ואור־הירח לוטף את פניו החורים וחזו החשוף. לרגליו ישֵנה נועה ועפעפיה רוטטים, סופגים כחול־סהר. בקרוֹב הצירים אל הסלע פני הקוסם שקטים־קרים, ועיניו, הנשקפות למרחקים, מכסות מעין זר את המתחולל בקרבו.)

שר מואבי

מִבָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מִנְחָה שְׁלוּחָה

לְבִלְעָם רַב־הַקּוֹסְמִים.

בלעם (צופה עוד למרחקים ובקול חזון ידבר)

כֹּה הֶרְאַנִי

בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה אֶמֶשׁ אֱלֹהִים:

מֵאֶרֶץ בָּשָׁן עַל פְּנֵי כָל הַגִּלְעָד

טָס נֶשֶׁר גְּדָל־הָאֶבְרָה אֶל הַיַּרְדֵּן;

בְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ נָח עַל נְבוֹ הָהָר

וּשְׁחוֹר־צֵל־כְּנָפָיו כִּסָּה עַרְבוֹת מוֹאָב,

מִבֵּית־פְּעוֹר עַד הֵיכַל מוֹשֵׁל דִּיבוֹן,

מִמַּעְלָה הַלּוּחִית עַד גֵּיא נִמְרִים…

(נדם פתאם, פניו קדרו, ובפנותו אל הצירים)

הַעֵת לִשְׁלֹחַ מִנְחָה עַתָּה? אִם

לֹא נָתַן מוֹאָב צוֹפֶה עַל מִשְׁמָרָיו,

וְקוֹל הַשּׁוֹפָר עוֹד לֹא שִׁמַּע אוֹתוֹ?

(אחוזי פחד־קסמים נצבים הצירים בדממת הליל)

השר

כִּי מִנְחַת קְנָאוֹת הִיא אֵלֶיךָ שְׁלוּחָה,

וּנְכוֹנָה הֶרְאוּ אוֹתְךָ אֱלהֶיךָ.

וְאֵלֶּה דִבְרֵי בָלָק לְךָ: עַם עָצוּם

מִשִּׁיחוֹר בָּא לָרֶשֶׁת אֶת כְּנָעַן

וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ – גַּם שְׁנֵי מַלְכֵי

אֱמוֹרִי: עוֹג הַמּוֹשֵׁל עַל הַבָּשָׁן,

וְסִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן – לוֹ מֵאָז

לְמַס הָיִיתִי כִּי הִכְנִיעַ אוֹתִי –

גַּם הֵמָּה נִכְנְעוּ לִפְנֵי הָעִבְרִים,

שֶׁשָּׁכְנוּ בְּעָרֵיהֶם מִן הַשְּׂנִיר

עַד נַחַל יַבּוֹק וְעַד הָאַרְנוֹן גְּבוּלוֹ;

וְעוֹד מְעַט וְאֵשׁ מֵחֶשְׁבּוֹן תִּלְחַךְ שֵׁנִית

מַצֶּבֶת מוֹאָב, נִקְּפָה הָאֱמוֹרִי –

וְאֵין עַם אֲשֶׁר יִתְיַצֵּב נֶגְדּוֹ עַתָּה

וְיוּכַל לוֹ… וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִי

בְּפִיךָ שָׂמוּ אֱלֹהִים קִלְלָתָם:

כְּבוֹא אֵלֶיךָ הַמַּלְאָכִים עַתָּה,

אַל־נָא תִמָּנַע מֵהֲלוֹךְ אֵלָי

לָקֹב לִי אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי אָז אוּכַל

לְגָרְשׁוֹ מִן הָאָרֶץ.

בלעם

הִנֵּה אָמֹר

אָמַרְתִּי: אָסַף בָּלָק אֶת כָּל חֵילוֹ,

וּבְרִית עִם אֱדוֹם כָּרַת וְעִם מִדְיָן,

וַאֲרָם דַּמֶשְׂקָה שָׁלַח אֶת מַלְאָכָיו,

וּלְכֹהֲנֵי הַכְּמוֹשׁ עֲצָרָה קָרָא –

(קם פתאם ממקומו ודבריו נראים רבי־ההחלטה)

מַה לִּי וּלְעַם הָעִבְרִים, כִּי אֲקַלְּלוֹ,

וְהוּא לֹא אוֹיְבִי, לֹא יָדַעְתִּי אוֹתוֹ;

וּמִנְחַת בָּלָק לִי הַלֵּיל הֵבֵאתֶם

לוֹ תָשׁוּב.

צור (נגש אל הסלע)

פִּי עֲשָׂרָה נוֹסִיף לְךָ

וְנֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם נְכַבֶּדְךָ –

אַךְ בּוֹא עִמָּנוּ.

בלעם

אִם מְלוֹא בֵיתוֹ זָהָב

לִי יִתֵּן בָּלָק שָׁם בְּעַד קִלְלָתִי,

לֹא תָבוֹא קִלְלַת שֹׁחַד אִם הָאֵל

לֹא צִוָּה קַלֵּל

צור

דַּע, לֹא לִרְכוּשֵׁנוּ

לְבַד דָּאַגְנוּ, כִּי מִלְחָמָה קָרְאוּ

עַל אֵלֵי כְנָעַן וְעַל כָּל קָדוֹשׁ לָנוּ –

וְאִם בְּנִשְׁקוּ צְבָא הָעִבְרִים יַהֲרֹס

אֶל מִבְצְרֵי הָאַרְנוֹן – הָהּ כִּי אָז

לֹא רַק לְאֶרֶץ יַרְדֵּן יִשָּׂא חֶרֶב

נִצְחוֹנוֹ: גַּם לַפְּרָת יְקַלְקֵל חִצָּיו,

וְאָז גַּם נַפְשְׁךָ תִּסָּפֶה, קוֹסֵם.

בלעם (קולו רב־הבּטחה, וכלעג שמח־לאיד מחלחל בדבריו)

מַה לּוֹ וּלְנַפְשִׁי?… יָבֹז רְכוּשׁ עָרֵיכֶם,

כָּל אֵפוֹד זָהָב מֵאֲלֵיכֶם יִשָּׂא,

וְרָבַץ תַּחְתָּיו שְׂבַע־הַשָּׁלָל, עַד

צְמֵא־הוֹן גּוֹי חָדָשׁ יָבוֹא שָׁם לְהַרְגִּיז

מֵרִבְצוֹ אוֹתוֹ…

צור (בקול רם)

שְׁמַע: אִם לֹא יָדַעְתָּ,

אוֹ לֹא שָׁמַעְתָּ מִי זֶה בָא מִסִּינַי,

וְאֵשׁ־דָּת לְעַמּוֹ נָתַן וּמִשְׁפָּטִים

כָּל זִקְנֵי כֹהֲנֵינוּ לֹא יַכִּירוּם…

אִם לֹא אוֹיִבְךָ זֶה שֶׁצִּוָּה עַמּוֹ:

כָּל קוֹסֵם וְכָל מְכַשֵּׁף לֹא תְחַיֶּה,

כִּי תּוֹעֲבַת הָאֵל כָּל דּוֹרֵשׁ לָמוֹ –

אִם לֹא אֵלֶיךָ דִּמָּה, רַב־הַמְּכַשְּׁפִים,

הַאִם לֹא תִירָא אוֹתוֹ?…

בלעם (בולם מצוקת נפשו. זוקף את קומתו, אך קולו רועד בדברו)

לֹא, לֹא אִירָא…

אַךְ אוֹיְבִי הוּא: מִנְּעוּרַי כִּי הָלַכְתִּי

לִקְרַאת נְחָשִׁים וְאֵין כָּמוֹנִי קוֹסֵם;

וְזֹאת קִלְלָתִי, אִם עַל רֹאשׁוֹ תָחוּל

לֹא תָּשׁוּב רֵיקָם – כִּי לְאֵל אֲקַנֵּא,

לְאֵל הַקְּלָלָה!… לִינָה פֹה, הַנָּשִׂיא,

עַד אֶשְׁמַע מַה־יְּדַבֵּר אֱלֹהִים

עִמִּי הַלֵּיל וּמָחָר אַגִּיד לָךְ.

(יורד מן הסלע ונכנס אל האהל. אחריו הולכים הצירים, דממה וליל ושקשוק הפרת. באור הסהר ישֵנה נועה. בצל הגדר מתחמקים חרש כזבי וזמרי.)

כזבי (יוצאת את הגדר)

הָעֶבֶד, חֶרֶשׁ צְעָד, פֶּן יִשְׁמַע אִישׁ.

זמרי

הֲלֹא תָשׁוּבִי, גְּבִרְתִּי, אֶל הָאֹהֶל:

הַלַּיְלָה קַר וְרוּחוֹת פְּרָת נִכְנָפִים

בְּשׁוּלֵי אֵטוּן מְעִילֵךְ.

כזבי (נשענת על זמרי, עולה על הסלע)

פֹּה לִי אֵשֵׁב…

לְרוּחוֹת לַיְלָה אֶחֱשׂף לַהַט בְּשָׂרִי,

וַהֲמִית הַגַּלִּים תִּנְעַם לְשַׂרְעַפָּי –

שְׁבָה עִמָּדִי.

זמרי

מֵעֲמַל הַדֶּרֶךְ

עָיַפְתְּ וּשְׁנָתֵךְ תֶּעֱרָב.

כזבי

הִיא נָדָדָה:

וּכְסָתוֹת, בֻּשְּׂמוּ מֹר, וְשִׁיר אֲמָהוֹת,

לִי לֹא יִתְּנוּהָ עוֹד…

זמרי

אָבִיךְ כִּי יִיקַץ

וְדָאַג לָךְ.

כזבי

צְעִיפִי הָסֵר עַתָּה

וְאֶל פָּנַי הַבֵּט דֹּם, בִּזְרֹעֲךָ

לָפְתֵנִי מְעַט, פֶּן אֶצְנַח מִן הַסֶּלַע –

וּשְׁמַע, הָעֶבֶד, מָה אֲסַפֵּר לָךְ.

זמרי

יְשֵׁנָה בַּת הַקּוֹסֵם פֹּה אֶצְלֵנוּ.

כזבי

לְשֵׁבֶט עֵיפָה, רֹאשׁ לְמַטּוֹת מִדְיָן,

אֱוִי בֶן־רֶקֶם נָשִׂיא וְאֵין בַּנְּשִׂיאִים

כָּמֹהוּ גִבּוֹר־חַיִל וְרַב־הַנְּכָסִים:

בְּמִרְעוֹת קֵדָר רוֹעִים עֶדְרֵי אֵילָיו,

בְּבָשְׂמֵי שְׁבָא לוֹ מַס יְשַׁלֵּם שֵׂעִיר;

מִטָּתוֹ שֵׁן מֵהֹדּוּ וּמִכּוּשׁ,

מִמַּחְצְבֵי עֲרָב הֵיכָלוֹ פֻסָּג;

וְרוֹכְלֵי מֶשֶׁךְ אֶל הַרְמוֹנוֹ קִבְּצוּ

כָּל נַעֲרָה גְמֵלַת שֶׁמֶשׁ הָאֲרָרָט;

מֶרְכַּבְתּוֹ מִמִּצְרַיִם בַּד בְּבַד

כְּרֶכֶב פַּרְעֹה, סוּסָיו מִתּוֹגַרְמָה,

וּבִגְדֵי רִכְבָּה לוֹ מִדְּדָן יָבִיאוּ…

(נדמה רגע)

זמרי

לְמַטֵּה עֹפֶר צוּר בֶּן עוֹרֵב נָשִׂיא:

בְּהֵיכְלֵי נִינְוֵה וּבְהַרְמוֹנֵי מָדַי,

וּבְעוּץ הַיָּפָה בִּבְנוֹתֶיהָ אֵין

כְּכָזְבִּי בִּתּוֹ יָפָה וַעֲנֻגָּה.

מִבְּשָׂמֵי עֵדֶן מָתוֹק רֵיחַ לֶחְיָהּ,

וְלֹא יְסֻלֶּה לַהַט עֵינֵי שְׁחוֹר

בְּשָׁהֳמֵי חֲוִילָה… עוֹד לֹא חָטַב

מִשֵּׁן כָּל אָמָּן כְּחַמּוּקֵי זְרוֹעָהּ,

וְצוֹר לֹא תִלְּעָה עוֹד כְּאַרְגְּמַן

שְׂפָתֶיהָ שַׁי לְשַׁלִּיט מֹף; וּכְרֹךְ

שְׂעָרָהּ עוֹד לֹא שׂרַק צֶמֶר שִׁיחוֹר.

כזבי

אֶת בֵּית נְכֹתוֹ וְתַמְרוּקָיו יִתֵּן

אֱוִי לָסוּךְ מֶשִׁי תַלְתַּלֵּי כָּזְבִּי;

מֵרִקְמוֹת שְׁלָלוֹ, טָווּן בְּדַמֶּשֶׂק

וּבְאֲשְׁקְלוֹן מִגֵּז הַתְּרוּמָה קְדֵשׁוֹת

בְּמִקְדַּשׁ הָאֲשֵׁרָה, רְדִידָהּ רֻקָּם…

וּשְׁבִיס הַפָּז בִּשְׁבוֹ וּבְאֹדֶם שֻׁבָּץ –

מִמִּכְרוֹת אוֹפִיר מַלְכֵי שְׁבָא חֲצָבוּם

לְמַלְכַּת נִינְוֵה אֶשְׁכָּר אָז, כִּי חָנְכָה

בְּנִשְׁפֵי חַג אֶת בָּבֶל, בִּירַת־צֶבִי,

עִם נְשִׂיאֵי קֶדֶם חוֹלֵי־אַהֲבָתָהּ:

לְכָזְבִּי מֹהַר יָבִיא אַלּוּף מִדְיָן. –

מֵהָבְנֵי אִיִּים יַחְטֹב מִטַּת דּוֹדִים,

בְּפִקְעֵי שֵׁן וּפְנִינֵי הֹדּוּ קְלוּעָה;

וּמָקְטָר בָּשְׂמֵי מֹר חֲדַר־הַמִּשְׁכָּב,

שָׁם תוּבַל כָּזְבִּי בְּמַקְהֲלוֹת־מְנַגְּנִים.

זמרי (צמא עגבתה וקולו רב־התוגה)

וּמָתַי יוֹם הַכְּלוּלוֹת?

נוֹעה (מתוך שנתה)

הוּא לֹא יָבֹא.

כזבי

הָעֶבֶד, הֲשָׁמַעְתָּ? הוּא לֹא יִהְיֶה…

וְנִבְאַשׁ שֶׁמֶן מֹר בִּנְכֹתֵי נָשִׂיא

וּשְׁבִיס הַכֶּתֶם יוּעַם עַל אֲדָמָיו;

וְנִתְּקוּ מֵיתְרֵי נֵבֶל חִדְלֵי שִׁיר,

וּכְדִמְעוֹת בְּתוּלַי לֹא רֻחָמוּ עִם

לֵיל כְּלוּלוֹת – פְּנִינֵי זֹהַר דֹּם תִּנְהַרְנָה

מֵעֶרֶשׂ הָבְנִים נָטוּשׁ עַל לְבֶן כָּרָיו.

(רועדת מפחד ומכאב היא נלחצת אל זמרי.)

זמרי

מִי יָזֹם רָעָה לָךְ, הַגְּבִירָה? יֵשׁ

חֲנִית לְזִמְרִי – וְאִם הוּא עֶבֶד עַתָּה:

גְּאוֹן אֲדוֹנִים לוֹ וְלִבּוֹ אַמִּיץ.

כזבי

מַה־יּוֹסִיף לִי לֵב אַמִּיץ בַּגִּבּוֹרִים,

אִם בִּגְדֵי־עֶבֶד יַעַט, לֹא פַּז־שִׁרְיוֹן –

לֹא תִהְיֶה לוֹ לְאִשָּׁה נְסִיכַת מִדְיָן…

(מחזיקה בידו וקולה חנוק־עגבים)

כִּי אַתָּה הוּא הַבָּא אֶל הֵיכַל צוּר

לִפְתֹחַ שְׂרוֹךְ נְעָלַי, עֶבֶד יָפֶה,

וַתִּפְתַּח סְגוֹר הָאַהֲבָה לַעֲלוּמָי…

הָעֶבֶד! מַה לִּגְאוֹן הָעֶדְנָה תִשְׁכֹּן

עַל מִצְחֲךָ, לְגֵו הַזָּקוּף יָשָׁר,

לְבִטְחַת אָדוֹן צְפוּנָה בְּמַבָּטְךָ –

וּלְשִׂמְלַת עֶבֶד נִכְנָע, בָּהּ עָטִיתָ?

הַאִם כִּי נָמָה הָעַשְׁתֹּרֶת שְׁנָתָהּ

בַּלֵּיל כִּי הָרְתָה עַל פְּנֵי מַצַּע־תֶּבֶן

אֵם־שִׁפְחָה אוֹתְךָ, וְאֵשׁ נְסִיכֵי אֶרֶץ

אֶל דָּמְךָ הוּצַק וְאֶל עֵינֵיךָ גֻנַּב

מִגִּנְזֵי בְרֵאשִׁית, טָמְנָה שָׁם הָאֵלָה

כָּל נִשְׁמַת חוֹלֵשׁ רַב וְשַׁלִּיט גּוֹיִם?

נוֹעה (יושבת נשענת על הסלע ועיניה עצומות)

לֹא עֶבֶד הוּא… לְמַטֶּה גְּדָל הַיַּחַשׁ,

מֵאֶרֶץ שִׁנְעָר נָדַד בִּימֵי קֶדֶם

בִּפְקֻדַּת אֵל אֲבוֹתָיו – זִמְרִי נָשִׂיא.

זמרי (נבוך)

הָהּ, הַסִּי, בַּת־הַקּוֹסֵם… אִם לָךְ גִּלָּה

חֲלוֹמֵךְ צְעִיף תַּעֲלוּמָה אַל תַּגִּידִי

לְאִישׁ זוּלָתֵךְ – בְּשֵׁם הַנָּבִיא הַסִּי…

(בפנותו לכזבי)

הַנְּסִיכָה, עוֹד לַמּוֹעֵד פִּתְרוֹן.

כזבי (נצבת על נועה וקולה רב־תחנונים)

מִי הוּא?

הַגִּידִי, אָחוֹת, לִי…

נוֹעה (שותקת רגע)

כְּבָר גָּז הַכֹּל.

כזבי (במצוקתה)

אַךְ גַּלִּי לִי הַסּוֹף.

נוֹעה

עַל עֶרֶשׂ־דּוֹדִים

אֶת שְׁנֵיכֶם אֶרְאֶה דָם נִגָּרִים.

זמרי (חרש)

דָּם?..

כזבי (פניה אורו)

הֲכֹה רָאִיתָ: אֶת שְׁנֵינוּ יַחַד, אָחוֹת, –

לְבִלְתִּי עוֹד הִפָּרֵד?

נועה (פותחת את עיניה, רגע היא נבהלה, מביטה על שניהם עת רבּה)

עַד הַמָּוְתָה…

(יורדת מהסלע ונכנסת אל האהל. הם הולכים אחריה. משׂמאל בּא בלעם. צועד רגעי־מספּר הנה והלום, פתאם יסב ראשו לעבר הירדן מערבה וקולו רב־העוֹז.)

בלעם

וּרְאֵה, הַנָּבִיא: יֵשׁ בְּיָדִי עַתָּה

לְפַקֵּד צִבְאוֹת עַמִּים וְלֶאֱסֹר

עִמְּךָ הַקְּרָב לְחַיִּים אוֹ לַמָּוֶת!..

(ידו המורמה צונחת פתאם, ראשו, הזקוף בדבּרו, שח; ונדכה וחדל־אונים יעמוד נשען על הסלע.)

(המסך)

עֲלִילָה שְׁנִיָּה 🔗

מדבר ארץ קדר מול גבול מואב.

בירכתים מימין על מרחבי החול עד קצה האופק נטויים אוהלי המחנה.

באמצע מִתַּמרים שלשה תמרים, יחידי הצל על מער החולות, וכפות ענפיהם נוגעות זו בזו. ביניהם מפריא סבך עבות בערוץ נחל חרב. משׂמאל מרחקי מדבר מָאדמים מיקוד ערבַּיִם. עם חנות היום עוטף המרחב אופל, רק ענפי התמרים וצמרות הסבך לוהטים בדמדומים כחֻולים־שוממים.

מן המחנה באים בלעם ונועה.

בלעם

הַאִם בַּחֲלוֹם רָאִית כָּל־זֹאת אוֹ עֵרָה

הָיִית בְּדַבְּרָם עַל־הַסָּלַע?

נועה

לֹא

יָדַעְתִּי אָבִי.

בלעם

אַחַת הִיא: הֶרְאַנִי

הָאֵל הַנֶּשֶׁק, בּוֹ יִלָּחֵם לִי

בְּטֶרֶם יִשְׁלֹף מוֹאָב לַהַט־חַרְבּוֹ.

כִּי רִאשׁוֹן אַבִּירֶיךָ, מֹשֶׁה, נָפַל

בְּרֶשֶׁת כָּזְבִּי כְּבָר, כָּמוֹהָ רַבּוֹת

בִּבְנוֹת הָאַרְנוֹן: שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ עַל

כָּל־נָשִׂיא בְיִשְׂרָאֵל.

נועה

אוֹתָן יִנְהַג

בַּשְּׁבִי יִשְׂרָאֵל כִּי אֶת־מוֹאָב יִירָשׁ;

תַּחְבּוּלַת שָׁוְא זַמּוֹתָ.

בלעם

לֹא בַנֶּשֶׁק

אִלָּחֵם עִמּוֹ עַתָּה כִּי בְרִית אֶכְרֹת

עִם־עַם הָעִבְרִים וּבִבְנוֹת הַפְּעוֹר

אֲסִיתֵם אָז בָּאֵל הַנִּלְחָם לָמוֹ.

(עוית־שחוק, הרת־נקם, תרחף על שפתיו)

בִּלְעָדָיו לֹא־יַעַמְדוּ הֵם בַּקְּרָב,

וְאָז יְחַלֵּק מוֹאָב שְׁלַל קִלְלָתִי.

נועה

בָּזֶה יְנַצַּח מוֹאָב אֶת־יִשְׂרָאֵל,

אַךְ לֹא־הַקּוֹסֵם בִּלְעָם אֶת־הַנָּבִיא.

בלעם (פניו קדרו כמעט)

הוּא יִרְאֶה עַמּוֹ נָפוֹץ, תּוֹרַת־אֵל

עֲזוּבַת כֹּל, כָּמוֹנִי אָז יְקַלֵּל – – –

הָהּ אִישׁ־הָרוּחַ! כִּי דִמִּיתָ בָּחֹר

בָּעַמִים עָם לְגָאֳלוֹ, וּלְטַהֲרוֹ

וּלְתִתּוֹ מוֹפֵת, מִבְחַן אֵל בָּאָדָם, –

וְלֹא זָכַרְתָּ: מְקֻלָּל הוּא וְטָמֵא,

וְלֹא נִרְתַּעְתָּ בְּשַׁגָּם הוּא בָשָׂר…

רַק אֵל הַמַּבּוּל אֵלוֹ. אַךְ אִם־שָׁגָה

בְּרַחֲמָיו אָז לְהַשְׁאִיר אֶת־הָאֶחָד,

לָתֵת לָאָדָם נִיר וּלְהָקִים שָׂרִיד,

לֹא יִשְׁנֶה זֹאת, בְּבוֹאוֹ לִפְקֹד שֵׁנִית

עַל־חֶלְאַת יְקוּם, וְיַחְסֹל כָּל־הָאָדָם…

וּרְאֵה, בֶּן־עַמְרָם, אֶת־הַטּוֹב בָּהֶם –

וְנָשִׂיא הוּא – שָׁלַחְתָּ פֹּה אֵלַי

כִּדְבַר הָאֵל, וַיִּשְׁכַּח אֶת־מִצְוָתְךָ

בַּעֲבוּר הָאִשָּׁה…

לבל תשמע נועה;

הִיא הַמְפַלְּחָה אוֹתָם!

(מן המחנה באים רוכבים צור ושני עבדים עמו. כזבי, קטורה, זמרי ופינחס מלוים אותם.)

צור (אל בלעם)

אֵם־נָשִׂיא צוּר, כְּרָץ לִפְנֵי אֲדוֹנָיו

לְבַשֵּׂר בּוֹאֲךָ אֲמַהֵר עַתָּה

לְמֶלֶךְ מוֹאָב.

בלעם

רַב הַכָּבוֹד תִּשָּׂא

מֵאֵת הַמֶּלֶךְ, צוּר, כִּי־פִתִּיתַנִי

לַעֲזֹב הַפְּרָת וְנָוִי שְׁלֵו־הַבִּטְחָה

וּבְרִיב לֹא־לִי הִתְגָּרוֹת.

צור

רַק קִדַּמְתָּ

לְהַתִּיק פְּנֵי הָרָעָה מִגְּדוֹתֶיךָ

בְּצֵאתְךָ אֶל־הַיַּרְדֵּן: לוּ לֹא־אַתָּה

יָרַדְתָּ לִקְרָאתוֹ, וּמְצָאַתְךָ

עַל־גְּדוֹת הַנָּהָר יָדוֹ. מִי יוֹדֵעַ,

אִם־לֹא אֵחַרְתָּ אָז… אַךְ הַגֵּד, בִּלְעָם,

הַאִם אֵל קַנָּא אֵלְךָ? – צַו וְסָגְרוּ

כָּל־מִקְדְּשֵׁי הַפְּעוֹר בְּכָל־עָרֵינוּ

עַד־יַעֲבֹר זָעַם; אוֹ מַתְכֹּנֶת תֵּדַע

לִזְנִים קְטֹרֶת תֶּעֱרַב לֵאלֹהֶיךָ –

וּלְכֹהֲנֵי־נְבוֹ מֶרְקַחְתָּהּ זָרָה? –

בִּפְקֻדַּת בָּלָק יֵצְאוּ מָחָר שָׂרִים

לַעֲרָב וִירִיחוֹ לִקְנוֹת רָאשֵׁי בְשָׁמִים;

אוֹ בָחַר בֵּין כָּל־בַּהֲמוֹת אֶרֶץ אֵלְךָ

הָאַחַת לוֹ עַל־מִזְבְּחוֹ לְקָרְבָּן? –

וְתַחַת שֵׁבֶט נַעֲבִיר עֶדְרֵי מוֹאָב!

אוֹ יֵשׁ אֶת־נַפְשְׁךָ דְּבַר־סָתֶר? – נָבוֹא

אֶל־בֵּין הַתְּמָרִים פֹּה, וְתִפְתַּח אָזְנִי.

בלעם

אֲשֶׁר עִם־נַפְשִׁי יֵשׁ לַמּוֹעֵד תֵּדָעוּ…

וּלְאֵלִי לֹא־בִקְטֹרֶת עַם יִתְרַצֶּה,

וְלֹא בְזֶבַח־זָכָר שְׁמַן־הַפִּימוֹת

חֲמָתוֹ תָשֹׁךְ אוֹ יְחֻרְחַר זַעְמוֹ.

וַאֲשֶׁר לַפְּעוֹר, הַנִּיחוּ לוֹ וְיָרַח

מִנְחָתוֹ! לִי לֹא־יֵרָע!

צור

כִּדְבָרֶיךָ

כֹּה יִהְיֶה.

פונה אל כזבי:

בִּתִּי, הֲתֵעָתְרִי לִי

לָשׁוּב עִמִּי אוֹ עוֹד בְּמִרְיֵךְ תִּשְׁגִּי?

כזבי

סְלַח, אָבִי, לִי הַפַּעַם וְאַל־תָּאִיץ

בִּי עַתָּה עוֹד; רְאֵה, שָׁאַלְתִּי אוֹתָךְ.

צור

אַךְ זָר לִי רוּחֵךְ, כָּזְבִּי: עַל־הַגְּבוּל

מְחַכִּים לָנוּ בָלָק עַם־הַשָּׂרִים.

מַדּוּעַ־זֶּה תְּמָאֲנִי לָבוֹא

עוֹד מָחָר שָׁם? וְאַתְּ יָדַעַתְּ, בִּתִּי,

כִּי־יַרְבּוּ דְאָגָה לָךְ מֵאֶל כֻּלָּנוּ,

וְאֶל־נָכוֹן כְּבָר אֱוִי לִקְרָאתֵךְ יָצָא.

כזבי (מפצירה בו)

תֵּן, אָבִי, לִי עוֹד לֵיל, עוֹד שַׁחַר אֶחָד

לִהְיוֹת בַּמִּדְבָּר… עִם־הַקּוֹסֵם אֶסַּע,

וּמָחֳרָתַיִם עַל־הַגְּבוּל נִפָּגֵשׁ

בלעם (אל נפשו)

זֹאת אֵל בְּלִבָּהּ שָׂם…

אל צור

הֵעָנֵה, נָשִׂיא,

לְבַקָּשָׁתָהּ; עִמִּי מָחָר תִּסָּע.

צור

הֲפַכְפַּךְ דַּרְכֵּךְ, בַּת… אַךְ כִּי־עָרַבְתָּ

לִי אוֹתָהּ, בִּלְעָם, אֶצְלְךָ תִּשָּׁאֵר…

כִּי־אָמְנָם לֹא יָדַעְתִּי עוֹד, מָה אַעַן

לַנָּשִׂיא, כִּי עָלֶיהָ יִשְׁאַל אוֹתִי.

עוברים הלאה. בלעם ונועה נשארים

בלעם

הָאֱלֹהִים! הַאֻמְנָם עוֹד זָכַרְתָּ

אֶת־עַבְדְּךָ וּבְכָזְבִּי אוֹת לִי תִתֵּן…

אֵי זִמְרִי, נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל?… כַּתֵּר עוֹד

הַלֵּיל וּמָחָר תִּבְחַר בֵּין הַמַּחֲנוֹת:

הֲתָשׁוּב אֶל־הַמַּחֲנֶה שָׁם־עָזַבְתָּ

נְבִיא אֱלֹהֶיךָ, שִׁבְטְךָ וּבֵיתֶךָ –

אוֹ עִמִּי תֵלֵךְ. שָׁם בְּמַחֲנֵה מִדְיָן

אָהָלְךָ תִּתְקַע כָּזְבִּי בַנִּדְגָּלוֹת…

וּבְךָ יִבָּחֵן מֹשֶׁה, כִּי כָמוֹךָ

כַּטּוֹב בְּשָׂרָיו כֻּלָּם קְשֵׁי־הָעֹרֶף.

כהן מדיָני (גח מן הסבך)

הַקּוֹסֵם…

בלעם

אַתָּה מִי?

הכהן

לְמִדְיָן כֹּהֵן,

לָאֵל הַקּוֹרֵא לְךָ מִמֵּצָר…

(נדם רגע)

בָּאתִי

עִם־צוּר אֵלֶיךָ, כִּי עוֹד לֹא הֵעַזְתִּי

לָלֶכֶת שָׁם אֵלָיו…

(מראה מערבה לירדן, שם נטוש מחנה ישראל.)

בלעם (קצר־רוח)

אֶל־מִי? מַה־תֶּחְפָּץ?

הכהן

בְּטֶרֶם תֶּאֱסֹף נְשִׂיאֵי נְבִיא יִשְׂרָאֵל

לְפַתּוֹת אוֹתָם לֵאלֹהֵי כְנָעַן,

הֲלֹא בְעַד כָּל־נִדְּחֵי פְעוֹר וּכְמוֹשׁ

הַמְשָׂרְכִים שְׁבִיל אֶל־אֹהֶל מֹשֶׁה, תִּגְדֹּר

הַדָּרֶךְ.

בלעם (נרגז)

בָּאֵר לִי שְׁאֵלָתְךָ, כֹּהֵן

הכהן

מִיּוֹם עַל־דַּרְכֵי מִזְרָח שֵׁמַע סִינַי

וּנְבִיאוֹ עָבַר…

בלעם (מפסיקו)

שֵׁמַע סִינַי!… מַה

לְהֹר־הָהָר, כִּי־כֹה מִפָּנָיו רָעַשׁ,

וְנִשְּׁאוּ כֹהֲנָיו מִפַּחֲדֵי בְרָקִים

שֶׁרָב בְּיוֹם עֲרָפֶל סִינַי?

הכהן

פַּסָּה

אֱמוּנַת אֱלֹהֵי מִלִּבִּי.

בלעם

אֵין

לִי תְרָפִים לִמְכֹּר.

הכהן (בלעג)

מַה מַּעַנְךָ חָדֵל,

וְזֶה־הָאֵל, בִּשְׁמוֹ תִתְאַמֵּר כָּכָה,

מַה־צַּר כְּנָפַיִם הוּא; הֲלֹא־כִי רַב

מִמֶּנִּי דָּרַשׁ יִתְרוֹ, כֹּהֵן רִאשׁוֹן

לְנֶגֶב כְּנַעַן, מֵהַנָּבִיא מֹשֶׁה –

וַיִּתֶּן־לוֹ.

בלעם (בבוז, ללא מנוחה)

מַה נָּתַן, סָכָל?

הכהן

אֵל

וַחֲזוֹן מוֹרָשָׁה רַב; מְעַט מִזֶּה,

רַק רֶטֶט, רֶשֶׁף אֶחָד נַפְשִׁי תַּחְפֹּץ –

וְאֵין לָךְ.

בלעם (סתום)

אָיִן.

הכהן נוטה ידו לעבר ישראל

לֵךְ אֵלָיו!

בלעם (נרתע)

אָנֹכִי?

הכהן

כֵּן, אַתָּה לֵךְ… הֲיִשְׁבֹּר אֶרֶס קְלָלָה

כָּל־צִמְאוֹן אִישׁ לָאֵל וְעֶרְגַּת חַיִּים?

(יורד שוב לסבך, כממהר לדרכו.)

בלעם (לנפשו)

כְּנָחָשׁ עַל־פְּנֵי חוֹלֵי מִדְבָּר גָּלַשׁ

וְחָלָף…

(אל נועה:)

רְאִי, גַּם אִם־מְרֵרָתוֹ יִשְׂבַּע

כָּמוֹנִי אִישׁ – וְלֹא יָנוּחַ לוֹ.

נועה

מְחַלֵּל מֶגֶד־אֵל כָּל־בּוֹרֵה רֹאשׁ.

בלעם (פונה ללכת)

אֲנִי חָרַשְׁתִּי סְלָעָיו – כֹּה צִוָּנִי;

וּלְלֹא יְבוּל בִּנְקִיקִים זָרַע דָּמִי…

(כנושא גאון עלבונו יישר זקוף דרכו. זמרי ופינחס שבים.)

פינחס

הִגִּיעָה עֵת לָשׁוּב… אָמַרְתִּי: עוֹד

הַלֵּיל בִּישֹׁן הָאֹרְחָה נִבְרַח דֶּרֶךְ

בְּנֵי עַמּון עַד הַיַּבּוֹק, כִּי מִשָּׁם

עֲקֵב מַחֲנֵנוּ נָטוּשׁ עַל־פְּנֵי גִלְעָד,

וְאַתָּה בּוֹשֵׁשׁ כֹּה, וַתִּקְצַר נַפְשִׁי.

זמרי

לֹא נָשׁוּב עַד כִּי־נֵדַע כָּל־אֲשֶׁר

עָלֵינוּ יָעַץ בִּלְעָם.

פינחס

אַחַת לָנוּ

אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר: אִם־לְשָׁלוֹם – טוֹב!

אָז נַעֲבֹר אֶת־הַיַּרְדֵּן מוּל יְרִיחוֹ,

וּמוֹאָב יִשְׁכֹּן בֶּטַח… אַךְ בִּכְמוֹשׁ

כִּי יִבְטַח וְדַרְכֵּנוּ יִגְדֹּר –

בְּרֹאשׁוֹ דָמוֹ, וּבִרְכוּשׁ הֵיכָלָיו

וּשְׁבוּיֵי בָנָיו מַס יְשַׁלֵּם לָנוּ.

זמרי

לִמְנֹעַ קְרָב עִמּוֹ הַנָּבִיא יַחְפֹּץ,

כִּי קָרוֹב מוֹאָב לָנוּ.

פינחס

לְשֵׁם יִתְיַחֵשׁ,

אַךְ עוֹיֵן הוּא אוֹתָנוּ. וְזֶה הָאוֹת

כִּי שָׂכַר אֶת־הַקּוֹסֵם לְקַלְּלֵנוּ.

זמרי

לֹא יַאֲמִין לָנוּ, כִּי עַל־אַרְצוֹ נִפְסָח,

וַיִּירָא לִבּוֹ עָקְבַת צָר.

פינחס (באכזבתו)

וַאֲנִי

רָאִיתִי כְבָר מְרִיאֵי מוֹאָב קָרְבָּן

עַל־מִזְבַּח אֱלֹהִים, אֶת־בְּנוֹתָיו שְׁבוּיוֹת

וּלְרֹאשׁ כָּל־נָשִׂיא בִּזַּת רַחֲמָתָיִם;

בַּחֲזוֹן נִצָּחוֹן כְּבָר דִּמִּיתִי כָזְבִּי

לִמְנַת מַלְקוֹחִי, עֵת נְחַלֵּק שִׁבְיָה.

זמרי (סולד כֻלו לדברי פנחס האחרונים)

הַאֻמְנָם לֹא יָדַעְתָּ עוֹד כָּל־קָדוֹשׁ

מִבַּז וְקָרְבָּן?… אִם־מִלְחָמָה תִהְיֶה,

וְנָפַל מוֹאָב וּבַשְּׁבִי יְנֻהָג –

בְּאֹהֶל נָשִׂיא לַשִּׁמְעוֹנִי כָזְבִּי

גְּבִירָה תְהִי וְעַל כָּל־בֵּיתִי תִפְקֹד,

וְלֹא מִמַּעֲשַׂר צֹאנִי וּמִלִּקְטִי

לָהּ יִפְרֹס כֹּהֵן בַּחֲדַר מִבְשָׁלוֹ.

פינחס

אַל־תִּקְצֹף, נָשִׂיא: עוֹד יִמָּצֵא לָנוּ

וּלְכָל־יִשְׂרָאֵל! וּמִשְּׁלַל מִקְדָּשִׁים,

שָׁם מִבְחַר בְּנוֹתָיו נָתַן מוֹאָב קְדֵשׁוֹת

לַפְּעוֹר וְלָאֲשֵׁרָה, רַבּוֹת אֶבְחַר

לְכַפֵּר אֶת־פָּנֶיךָ בְּעֵד כָּזְבִּי.

זמרי (בכבשו קצפו)

הֲתֹאמַר, כִּי חֲסַר פִּילַגְשִׁים אָנִי,

וְתוֹסִיף לִי עֲלֵיהֶן עוֹד כָּהֵנָּה

מִפִּרְחַח נְעָרוֹת כֹּהֲנוֹת לַפְּעוֹר,

שֶׁטֶּרֶם יִמְעֲכוּ עוֹד כֹּהֲנָיו

בְּמִשְׁחַת שַׁמְנָם אֶת־שְׁדֵי עֲלוּמֵיהֶן?

פינחס

יֵשׁ רֹךְ לִנְזִירוֹת פְּעוֹר: בְּצֵל מִסְגָּדִים

בְּשָׂרָן עֻדָּן; לֹא־כְמוֹהֶן נְשֵׁי

יִשְׂרָאֵל הָאֱמוּנוֹת עַל שְׁרַב־מִדְבָּר:

מִנְּדוּדֵי דוֹר מְלֹא שְׁדֵיהֶן צָמַק,

וְנִרְזוּ יַרְכוֹת רֹךְ לֹא־יָדְעוּ תַמְרוּק,

עַד־אָבְדוּ חֶלְקָה תַּחַת כְּסוּת שְׂעִירָה…

יָדַעְתִּי, נָשִׂיא, נַפְשְׁךָ בָן קָצָה,

בִּבְנוֹת כְּנַעַן דָּבֵקָה. וּכְבַכּוּרוֹת,

שֶׁעוֹד לֹא־יָדְעוּ בוֹצֵר וּמַזְמֵרָה,

מִנֶּשֶׁק קְרָב נִמְלָטוֹת, כֹּה תִפֹּלְנָה

אֵלֵינוּ הֵן, כְּכָזְבִּי צַחוֹת, גְּמֵלוֹת.

זמרי (דבריו נמרצים, ספוגי בוז)

כִּי־כֹה הִסְכַּנְתֶּם, מְשָׁרְתֵי הַמִּזְבֵּחַ,

הֵן עַל־הַדּוּד וְהֵן בְּאַהֲבַת נָשִׁים:

לָקַחַת כֹּל אֲשֶׁר הַמַּזְלֵג יָעַל – – –

לְשֵׁבֶט שִׁמְעוֹן כָּל־עוֹד זִמְרִי נָשִׂיא,

כִּשְׁלַל מִלְחָמָה לֹא־תֵחָלֵק כָּזְבִּי:

וְאַתָּה לֵךְ וְתוּר לְךָ אַחֶרֶת

בִּבְנוֹת הָאָרֶץ.

פינחס (קר־רוח)

כִּי כָמוֹךָ אֵדָע:

כְּכָזְבִּי אֵין בִּבְנוֹת אֱמוֹרִי יָפָה;

וְאִם־בַּת נֵכָר טְמֵאָה לִי לֹא אֶמְהַר

לְאֵשֶׁת חֵיקִי, כִּי עַל־כֵּן קֻדַּשְׁתִּי –,

מֵחֶמְדַּת בְּשָׂרָה־זֶה לֹא אֶמְנַע נַפְשִׁי

בְּיוֹם הַשָּׁלָל, כִּי־יְשֻׁדַּד מוֹאָב…

כִּי זִמְרִי נָשִׂיא – הוּא כִפְלַיִם יִקָּח,

אַךְ חֶלְקֵי אָנִי לֹא יֵעָדֵר מֶנִּי:

הֲכִי לֹא בֶן־מִשְׁפַּחַת כֹּהֲנִים

גְּדוֹלִים פִּינְחָס?

(שב אל המחנה.)

זמרי

אָז בְּיוֹם הַשָּׁלָל

(וְהוּא הֵן יָבוֹא: לֹא לְשָׁלוֹם עָזַב

הַקּוֹסֵם בִּלְעָם רֵבֶץ קִלְלָתוֹ)

כִּי־תִּדְרֹשׁ, פִּינְחָס, אֶת־הַנְּסִיכָה כָזְבִּי,

בְּאָהֳלִי תְּהִי, מִיָּדִי תִּדְרְשֶׁנָּה;

וְאַל־תָּבוֹא אֵלַי בְּמַאֲכֶלֶת כֹּהֵן,

בְּחֶרֶב גִּבּוֹר תַּחְגֹּר אָז מָתְנֶיךָ.

(חפץ ללכת, הכהן המדיָני גח מן הסבך)

הכהן

עֲמֹד, הַנָּשִׂיא!

זמרי

מֶה חָפָצְתָּ?

הכהן

סוֹדְךָ

שָׁמַעְתִּי פֹה.

זמרי (שולף חניתו)

וְאַחֲרוֹן הוּא יְהִי

לְכָל אֲשֶׁר־עוֹד תִּשְׁמָע!

הכהן (עוצר בידו)

עִם־זֹאת אָזְנִי

יֵאָטֵם פִּי, וְהוּא לְגַלּוֹת יֵדַע

לִנְשִׂיא יִשְׂרָאֵל סוֹד נְסִיכַת מִדְיָן.

זמרי (שותק רגע)

מַה־תֵּדַע, אִישׁ?

הכהן

בַּעֲצַת הַקּוֹסֵם הִיא

מְפַתָּה אוֹתְךָ לֵאלֹהָהּ.

זמרי (תוקף אותו)

אוֹ אַתָּה

לְנַסּוֹתֵנִי בָאתָ. עַל־מָה שָׁוְא

רְכַסְתֶּם עָרְמָה?

הכהן

לְךָ יְנַכֵּל בִּלְעָם.

לֹא בִי, בַּנְּסִיכָה יָקוּשׁ לָךְ.

זמרי

הַאֻמְנָם

כֹּה הִתְּלָה בִי?.. אַךְ־שֶׁקֶר אַתָּה דוֹבֵר!

כִּי לוּ כָזֹאת גַּם־הָיְתָה, אֵיזֶה רוּחַ

עָלֶיךָ עָבַר, כֹּהֵן מִדְיָן, כִּי

קִנֵּאתָ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל?

הכהן

לֹא

יְדַעְתִּיו, גַּם לֹא־לוֹ קִנֵּאתִי. נָקַם

בְּאֵלֵי כְנַעַן אֶחְפֹּץ וּבַקּוֹסֵם

הַגֵּא הַזֶה, אֲשֶׁר אֶת־אֵלוֹ יַחְשׂךְ

רַק־לוֹ לְבַדּוֹ… עוֹד נִתְרָאֶה, נָשִׂיא,

בְּמַחֲנֶה עַמֶּךָ. דָּבָר לִי לַנָּבִיא

וְחֵקֶר אַחֲרוֹן שָׁם…

(מרחוק קרֵבות כזבי וקטורה.)

רְאֵה, הַנְּסִיכָה

כְּבָר שָׁבָה עִם־אוֹמַנְתָּהּ… אַל־תִּלָּכֵד!

(נעלם בסבך. זמרי מסתתר בין התמרים. כזבי וקטורה באות.)

קטורה

כִּי־לֹא אַכִּירֵךְ עוֹד, הַאַתְּ הִיא כָזְבִּי,

אֲשֶׁר מֵעַרְשֵׂךְ עַד יוֹם אֵרוּשַׂיִךְ

כְּצֵל יְמִינֵךְ הִתְהַלַּכְתִּי אִתָּךְ?

אִם־לֹא זֹאת־יָדִי הָרוֹחֶצֶת אוֹתָךְ

מֵרֶחֶם אֵם בְּצֵאתֵךְ, לֹא זֹאת־יָדִי

בְּמֶלַח מָרְחָה אָז וְחִתְּלָה בְשָׂרֵךְ?

וַתִּגְדְּלִי אַיֶּלֶת מִדְיָן קַלָּה,

אֲשֶׁר נְסִיכֵי שְׁבָא וְכוּשׁ עֲדִי-

עֲדָיִים שָׁלְחוּ לְפַתּוֹתֵךְ לָמוֹ.

כִּי נִרְאֶה לִי: עִדָּנִים חָלְפוּ כְבָר

מֵאָז הָיִיתִי אֶצְלֵךְ.

כזבי (מדברת לנפשה)

לֹא־מִשְּׁבָא

הוּא בָא וְלֹא־מִכּוּשׁ…

קטורה

כִּי מִמּוֹלַדְתֵּךְ

בַּנְּשִׂיאִים גִּבּוֹר, מִגִּבּוֹרִים דָּגוּל.

כזבי

מֵאֶרֶץ לֹא־יָדַעְתִּי אוֹתָהּ, קְטוּרָה,

וּבְשַׁחַר לֹא־פִלַּלְתִּי־בוֹ לַפֶּלֶא

הוּא בָא אֵלַי, וְנִנְהָה עַז־הָעֶרְגָּה

וְחֶסֶד נְעוּרִים גָּמֵל לִבִּי אַחֲרָיו.

קטורה (בפחדה)

מֵאֶרֶץ זָרָה בָּא אֵלַיִךְ זָר,

אַךְ־בָּא – וַתֵּדְעִי כְבָר, כִּי לוֹ הָאֹשֶׁר…

וְאֵיפֹה הוּא, כִּי עֵינִי לֹא רָאָתְהוּ?

הֲקוֹסֵם הוּא, הַאִם לוֹ נֹפֶךְ פֶּלִאי,

אֲשֶׁר אִם־נָשָׂא אוֹתוֹ אֵינוֹ נִרְאֶה?

אוֹ אַךְ־חֲלוֹם חָלָמְתְּ… יֵשׁ־לִי אַחְלָמָה,

מֵאִמֵּךְ נִשְׁאֲרָה יְרֻשָׁה לָנוּ,

שְׂאִי, כָּזְבִּי, אֶת־הָאֶבֶן – הִיא תְגָרֵשׁ

מִנַּפְשֵׁךְ כָּל־חֲלוֹם וּפִתְרוֹן רָע;

וּנְכוֹנַת רוּחַ תֵּלְכִי בֵית נְשִׂיאֵךְ.

(מן התמרים זמרי נותן אות לכזבי.)

כזבי (לוקחת את האחלמה, נושקה)

כְּאֵם הָיִית לִי, קְטוּרָה.

קטורה (מקשיבה)

דְּבַר־מָה זָע – – –

רְאִי, הַאֵין פֹּה אִישׁ?

כזבי

זֶה קוֹל הָרוּחַ

בַּתְּמָרִים.

קטורה

נָשׁוּב הָאֹהֱלָה, בִּתִּי.

הַמִּדְבָּר חוֹתֶה אֵשׁ לְקָרְבַּן עָרֶב.

כזבי

עָיַפְתְּ, אוֹמַנְתִי, שׁוּבִי אֶל־הַמַּחֲנֶה

וְשִׁכְבִי. טֶרֶם בּוֹא הַלֵּיל אָבוֹאָה

אַחֲרַיִךְ שָׁם.

קטורה

מַה־תַּעֲשִׂי לְבַדֵּךְ?

כזבי

לִי טוֹב הֱיוֹתִי פֹה עוֹד. דִּמְמַת עֶרֶב

תָּפִיחַ כְּאֵב יְגוֹנִי.

קטורה (פונה ללכת, כמדברת על לבה)

לֹא־לִקְטוּרָה

לִנְדֹּד בַּדְּרָכִים: רַגְלַי כּוֹשְׁלוֹת כְּבָר…

אַךְ יֵשׁ מֶרְחַקִּים, שָׁמָּה יָעוּף חִישׁ

זִכְרוֹנִי עִם־נְדוּדֵי שְׁנַת הַזִּקְנָה.

לֹא־יִתְחַר גָּמָל בּוֹ וְסוּס עֲרָב,

עֵת אָחוֹר בְּדַרְכּוֹ יִסֹּג וּבִן־לַיְלָה

יְגַמֵּא נָתִיב, דּוֹרוֹת עָבְרוּ שָׁם

כָּל־שִׁבְעִים שְׁנוֹתָם.

פונה אל כזבי:

אַל תִּתְמַהְמְהִי

בַּחוּץ!

(הולכת.)

זמרי

לְבַדֵּךְ אַתְּ?

כזבי (קרבה אצלו)

לְבַדֵּנוּ… וְאִם

גַּם־יָבוֹא אִישׁ, לֹא יֹאמַר, כִּי יָדֶיךָ

מְחַבְּקוֹת אוֹתִי, כִּי־אִם תְּשָׁרֵתְנָה.

זמרי (מתחמק מעגבתה)

הֲיֵשׁ כִּי־נֶחְשַׁב כְּבָר לְחֵטְא לְבַת

כְּנַעַן, אִם־אֶת־בְּשָׂרָה שַׁי הִקְרִיבָה

בִּזְרוֹעוֹת צַר לְאֵל מוֹלַדְתָּהּ?

כזבי (נפעמה)

זָרִים

דְּבָרֶיךָ לִי.

זמרי (במריו)

כִּי מִתְחַפֶּשֶׂת אַתְּ,

אֲשֶׁר־יָרֵאת פֶּן־יִרְאוּ מִן־הַמַּחֲנֶה

וַהֲלֹא מֵהֶם שֻׁלַּחַתְּ לָצֶקֶת פֹּה

בְּחֵיקִי נֶסֶךְ אַהֲבָה לֵאלֹהָיִךְ.

כזבי (חודרת למחשבתו)

אֵי־אֵלִי זֶה – וַאֲנִי בִבְשָׂרִי אֶחְפֹּץ

לְשַׁלֵּם נִצְחוֹן עַמּוֹ?… אִישׁ! הֲלֹא

אֱוִי לְאֵלִי נָשִׂיא רִאשׁוֹן, וְאַהֲבָה

חָשַׂכְתִּי מֶנְהוּ.

זמרי

כִּי הִקְדִּישֵׁךְ בִּלְעָם

לְכָל־הַנְּשִׂיאִים וְלִשְׁנֵי הָעַמִּים.

כזבי

מַהְבִּילִים אוֹתְךָ, זִמְרִי… מִי־זֶה רִגֵּל

לְךָ כָּל־זֹאת?

זמרי

אִישׁ נֶאֱמָן, כֹּהֵן עַמֵּךְ;

בְּסוֹד הַקּוֹסֵם עִם־אָבִיךְ הוּא עָמָד.

כזבי (בקולה נקם מרד)

וּפִי לֹא שָׁאָל! – לֹא, לֹא תִּהְיֶה זֹאת!

יֵשׁ גָּמָל לִי, וְרַבִּים דַּרְכֵי מִדְבָּר,

וְעֶבֶד נֶאֱמָן לִי…

(תופשת ביד זמרי)

הַלֵּיל נָנוּסָה.

זמרי (נענה לכאב אהבתה)

חַי אֱלֹהִים! כָּל־קִסְמֵי בִלְעָם יַחַד

לֹא יִטְווּ מַסְוֵה תֹם וּבֹר כָּאֵלֶּה

לְכַסּוֹת עָקְבַת זְמָמוֹ: כֵּנָה אָתְּ!…

(צופה סביב)

הַכֹּהֵן – אַיֵּה הוּא? הֲשִׁקֵּר לִי,

אוֹ רִמּוּ אוֹתוֹ אוֹ לְנַסּוֹתֵנִי

הַקּוֹסֵם שְׁלָחוֹ עָתָּה?

כזבי (כנזכרת פתאם, ללא בטחה)

מַה־לְּךָ

וּלְבִלְעָם, הַגֵּד לִי,

זמרי (כמצפין סוד)

דְּבַר אֱלֹהִים…

כזבי (עלובה)

מָה רַבּוּ הֵם בְּלֵב הַגֶּבֶר: כֹּל

הֲבֵל גְּאוֹנוֹ, קִנְאַת מִמְשָׁל, חֵשֶׁק

אֲשֶׁר הַיּוֹם יְפַתּוּ דָמוּ, רָהְבּוֹ,

וּמָחָר רוּחַ עֶרֶב יִזְרֶה אוֹתָם, –

דְּבַר אֱלֹהִים הֵם לוֹ…

זמרי

אַךְ יֵשׁ כִּי־יָבוֹא

דְבָרוֹ פָּעַם.

כזבי (בגאון ומרי מלכות)

פֹּה, בְּפִרְזַת מִדְבָּר, –

וְגַם אָז יִגָּלֶה רַק לְאֹזֶן גָּבֶר?

לֹא, לֹא! כִּי שָׁם מֵעֵבֶר גְּבוּל הַמִּדְבָּר,

שָׁם עַם עִם־עַם יֵאָבֵק, אִישׁ אֶת־אָחִיו

עַל־אֵזוֹר כָּסֶף, עַל־רַץ כִּבְרַת אָרֶץ,

וְנִסְפַּח אֱלֹהָם הַדַּל אֲלֵיהֶם

לָקַחַת חֶלְקוֹ הוּא בִשְׁלַל גִּבּוֹרָיו:

מִזְבֵּחַ זָהָב, אֵפוֹד אוֹ קְדֵשָׁה;

אַךְ לֹא־כְמוֹהֶם אֱלֹהֵי הַמִּדְבָּר,

אֲשֶׁר שַׁבְּתוֹנוֹ יָחֹג נוֹרָא־לַהַט

עַל־מֶרְחֲבֵי שַׁפְרִירוֹ, פָּז מִשְׁטָחָיו:

בְּכֹחֲךָ, הַגֶּבֶר, וּבִשְׁלָלְךָ

לֹא תְשַׁחֵד אוֹתוֹ… עִמְּךָ יַמְתִּיק סוֹד

וְלִי לֹא יַגִּיד, יַעַן אִשָּׁה אֲנִי?

זמרי (קסום גאון יפיה)

מַה־יָּאֶה לָךְ, הַשְּׁזוּפָה־הָעֲנֻגָּה,

לְכַהֵן לוֹ עַל־מִזְבַּח הָעֲזָאזֵל

וּבְדַם שְׂעִירִים לָרֹס סַלְעֵי שְׁרָבוֹ!

לִי זָר הוּא כְבָר, וּמְקוֹמוֹ אַחֵר יָרָשׁ.

כזבי

עַל־דַּרְכֵי שִׁמְמוֹנוֹ גַּן בִּכּוּרַי

לְךָ פִתַּח סְמָדַר־אֵשׁ… הֱיֵה לִי בָרוּךְ

נוֹף־מִדְבָּר רֵיק מִכַּרְמֶל בַּמּוֹלֶדֶת:

עַל־רֹאשׁ בְּצִירֵי פָז, עַל־תּוֹלַע כְּרָמַי

זְהַב חֲרֵרֵי מֶרְחַקֶּיךָ אֶזְכֹּר…

אַךְ רְאֵה: מַחֲרֶשֶׁת שַׂרְעָף עוֹד מוֹשֶׁכֶת

עַל־חֶלְקַת מִצְחֲךָ חֲרִיצֵי סְתָרִים:

דְּבַר אֱלֹהִים שׁוּב יִרְמֹז לִי מִשָּׁם,

וַאֲנִי נִדַּחְתִּי כְבָר מִמְּךָ וָהָלְאָה…

זמרי

לֹא, כָּזְבִּי, לֹא! מִכָּל־מֶרְחַקִּים אֶרְאֶה

רַק אוֹתָךְ פֹּה… אַתְּ אָשְׁרִי קַל הָרֶגֶל,

אֲשֶׁר רְוֵה־נֶצַח יִפְסַח עַל־תְּהוֹמוֹת

נִצָּחוֹן וַאֲבַדּוֹן, תֹּם וָמָרֶד…

כזבי (נצמדת אליו)

וְאַתָּה דוֹלֵק?

זמרי

פְּצוּעַ־רָגֶל…

כזבי (בשכרון שמחה)

עַד

אֲבַדּוֹן?

זמרי

עֵד הַמָּוֶת!

הכהן (זעום־לעג נגלה מן הסבך, אל זמרי)

עֵד הַבָּגֶד!…

הָהּ, כִּי מִמֶּנִּי תַחְשׂךְ דֶּרֶךְ אַחֲרוֹן,

חָשַׂכְתָּ תִקְוַת הָבֶל.

זמרי

שֶׁקֶר, כֹּהֵן,

לֹא אֶבְגָּד.

כזבי (כובשת פניה)

סוֹדִי נִגְלָה.

הכהן

שָׁוְא יִתְנַשֵּׂא

הַנָּבִיא: רַק דִּמְדּוּמֵי אֱלֹהִים

חֲדָשִׁים בְּעַרְפִלֵּי כְנַעַן יַצִּית,

אוֹ לֵיל אֲפֵל זְוָעוֹת אֵלוֹ יַעַט

כְּאֵל הַפְּרָת… הַיּוֹם שְׁקוּף הָאֳפָקִים

לֹא יָהֵל מִקְדְּשֵׁי כָל־אֵל לְעוֹלָם.

(שב לעבר המחנה.)

זמרי

וַאֲנִי הַשַּׁחַר אַבִּיט עוֹלֶה לוֹהֵט

עַל־רֹאשׁ הַגּוֹאֵל… עִוְרִים, עִוְרִים אַתֶּם…

כזבי

מִי־הוּא אֲשֶׁר תְּדַבְּרוּ בוֹ, מִי־זֶה

אֲשֶׁר לֹא־תִמְרֹד בּוֹ? מַה־תַּחְרִישׁ לִי?

זמרי

עַל־נְתִיב נַפְתּוּלָיו עֵד יוֹם הַנִּצָּחוֹן

נִשְׁבַּעְתִּי אֵמוּן לוֹ, הִקְדַּשְׁתִּי דָמִי.

כזבי

וַאֲנִי נִצָּחוֹן כְּבָר הֵבֵאתִי לָךְ,

מִכְּאֵב נַפְתּוּלַי אָנִי, מִרְדִּי אָנִי.

זמרי

וְגָדוֹל הוּא וָרָב… אַךְ מִנָּה לִי

הָאֵל מִמֶּנּוּ רַב וְרָחוֹק.

כזבי (נעלבה גאה)

שֶׁקֶר!

מִשְׁלַּל בַּת־צוּר, מִגְּאוֹן אֱוִי־הַנְּשִׂיאִים

מַה־יּוֹתֵר רָב?

זמרי (כמתנצל)

לְעֶבֶד מָךְ…

כזבי

לְמֶלֶךְ

נַהֲרַיִם…

זמרי

מַה־גָּאִית, מַה־יָּפְיָפִית…

כזבי (נכנעת־מתחמקת)

הָהּ, הֶרֶף… כִּי־חָפַצְתִּי לִהְיוֹת עַתָּה

מִמְּךָ רְחוֹקָה כְנִצְחוֹנְךָ זֶה…

אַךְ אָהֳלֵי נְדוּדִים פְּרוּזִים, לֵילוֹת מִדְבָּר

קֵרְבוּנִי לָךְ, עַד תֻּחְמוּ כָל־מֶרְחַקַּי

וְרָבְצוּ לְרַגְלֶיךָ – רַק לִפְשֹׁט

הַיָּד, יַד עֶבֶד מָךְ, וּלְאָסְפָם אֵלָיו – – –

וַהֲלֹא כַחֲלוֹם מֶרְחַקִּים הָיְתָה כָזְבִּי,

חֲלוֹם לְלֹא־פִתְרוֹנִים כִּבְדֵי מֹהַר,

לִנְסִיכֵי קֶדֶם כֻּלָּם, עֵד־כִּי בָאתָ,

וּבְלַהַט זְרוֹעֲךָ הַפִּתְרוֹן בָּשֵׁל.

זמרי

וַיְהִי הַפִּתְרוֹן לִי לְמִשְׁנֵה חִידָה;

וַתְּהִי אַהֲבָתֵךְ לִי לְמֶרְחַק אשֶׁר,

אֲשֶׁר לֹא־אֶדְרֹך בּוֹ, כִּי דַרְכִּי עוֹלֶה

מִמִּדְבָּר זֶה לֹא־שָׁם – וְלֹא מִדְיָנָה.

כזבי

כִּי־אָז אֶל־אֶרֶץ מְכוֹרָתְךָ, זִמְרִי,

פַּדֶּנָה אוֹ עֵילָמָה, אֶל־בְּנֵי עַמְּךָ

בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם אֵלֵכָה.

זמרי

עוֹד מוֹלֶדֶת

לְעַמִּי אָיִן.

כזבי

שָׁם בִּנְתִיב נְדוּדָיו

עִמְּךָ אֲשָרֵךְ דֶּרֶךְ חַיָּי.

זמרי

עוֹד

מִלְחָמָה לוֹ בְּכוֹבְשֵׁי אַדְמַת אָבוֹת;

וּבְאֵין לוֹ חוֹמוֹת אֶבֶן וּמִבְצָרִים,

בְּלַהַט חַרְבּוֹ יִשְׁמֹר טָהֳרַת מַחֲנוֹ,

לְבַל־יִתְגַנֵּב זָר לְחַלֵּל בְּרִיתוֹ

אֶת־אֱלֹהָיו, שֶׁאֵרֵשׂ לוֹ בַמִּדְבָּר;

וּבְרֵאשִׁית אַהֲבַת דּוֹדִים, רַבַּת קִנְאָה,

וּבְחֶדְוַת כְּלוּלוֹת יַחְמֹד לוֹ לְבַדּוֹ

אֶת־אֱלֹהָיו, בְּטֶרֶם צֻוָּה עוֹד

לָשֵׂאת אֶת־שְׁמוֹ אֶל־גּוֹיֵי תֵבֵל כֻּלָּהּ.

כזבי

הַמִּדְבָּר! אֵם־נִשְׁאַרְתָּ־לִי פֹה אַחֲרוֹן

מִקְלָטִי עַל־אֲדָמוֹת?… שְׁמַע לִי, זִמְרִי,

אֶל־מִקְדַּשׁ אֵלְךָ תָבִיא אוֹתִי, אֶל

הַכֹּהֵן, וְאֶנָּזֵר שָׁם לִקְדֵשָׁה.

וְאִם־לֹא אֶהְיֶה אֵשֶׁת־בְּרִית בְּבֵיתֶךָ,

עִם־נִשְׁפֵי חַג בְּתָא מִקְדָּשִׁים אָפֵל

בְּחֵיקְךָ אֶסֹּךְ נִסְכִּי לְאֵל עַמֶּךָ.

זמרי (חרש)

אֵין קְדֵשׁוֹת לָנוּ, כָּזְבִּי… לֵאלֹהַי

יִנָּזֵר אִישׁ בְּלֵב וְרוּחַ טָהוֹר.

כזבי

הַאִם לָזֹאת עַל־נְתִיב נְּעוּרַי הִקְרוּ

לְפָנַי אוֹתְךָ אֱלֹהִים, כִּי תִהְיֶה

לִי בְּשׂוֹרַת גִּיל, לָנֶצַח לֹא־יְבוֹאֵנִי,

כִּי תִהְיֶה־לִי כַחֲלוֹם מַעְיָנִים קָרִים

לְצִחֵה צָמָא, שְׁבוּי נְקַם הַמִּדְבָּר?

זמרי

אִם־נִגְזְרָה לִפְנֵי הָאֵל אֲשֶׁר

נִפָּגֵשׁ שׁוּב, אָז לֹא נִפָּרֵד עוֹד.

כזבי (נזכרת דבר־מה)

כָּזֹאת הֲלֹא בַת־בִּלְעָם לִי חָזָתָה…

הָאִישׁ, כִּי־תַּצְפִּין עִמְּךָ סוֹד… הָהּ, הַגֵּד,

הֲיֵשׁ עוֹד תִּקְוָה לִי, וּלְנַפְשִׁי יִרְוָח?

זמרי

הֲתַחְפְּצִי, כִּי תָבוֹא לָךְ תִּקְוָתֵךְ,

אִם־יֵשׁ אֲשֶׁר בְּבוֹאָהּ כָּלָה תָבִיא

לְאַרְצֵךְ, עַמֵּךְ וֵאלֹהָיִךְ?

כזבי

חִידוֹת

דְּבָרֶיךָ לִי: כִּי אִם־יָדַעְתִּי כְבָר,

אֲשֶׁר לֹא עֶבֶד זִמְרִי, אַךְ עוֹד לֹא

הִגַּדְתָּ לִי מֵאֵיזוֹ אֶרֶץ בָּאתָ

וּלְאֵיזֶה שֵׁבֶט, אֵיזֶה עָם תִּתְיֶחָשׂ.

מִי אַתָּה, אִישׁ?

זמרי (שותק.)

מִי אַתָּה?… אִם־יֵשׁ יוֹתֵר

מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת אֶרֶץ, וּמִשָּׁם

לִי בָאתָ, אִם־בְּמִשְׁפְּחוֹת הָעַמִּים

וּבְסִפְרֵי קוֹרוֹתֵיהֶם־מִלְחֲמוֹתָם

יִפָּקֵד עוֹד שֵׁם שִׁבְטְךָ – לְנַפְשִׁי

מֶרְחַקֵּי אַרְצֵךְ כֹּה קְרוֹבִים, יָקָר

הָעָם הַזָּר.

זמרי (קולו חנוק)

הַצָּר?

כזבי

לְמִי?

זמרי

לְצָרוֹ

עַם מִדְיָן יַחְשֹׁב עַמִּי וּמִלְחָמָה

יִתְגָּרֶה בּוֹ.

כזבי (נרתעת)

וְאַתָּה…

זמרי

עִבְרִי אָנִי.

כזבי (אחוזת פחד רב)

לַחְפֹּר אֶת־מַחֲנֵה עַמִּי בָאתָ אֵלַי

וְלֹא־הִגַּדְתָּ לִי… מְרַגֵּל!

זמרי

לֹא

לַחְפֹּר אֶת־מִדְיָן בָּאתִי.

כזבי

הוּפְרָה עַתָּה

תִּקְוָתִי הָאַחֲרוֹנָה: בֶּן עַם אוֹיֵב

לְמִדְיָן אָתָּה, וּמִלְחָמָה לָנוּ

עִם־עַם הָעִבְרִים.

זמרי

אִם־מִלְחָמָה תִהְיֶה

בֵּין מִדְיָן וְיִשְׂרָאֵל, לִי אָז תִּהְיִי.

כזבי

כִּשְׁבוּיַת קְרָב?

זמרי

כְּמַלְכָּה גוֹלָה.

(בלעם ונועה קרבים בלאט ונצבים על הסבך.)

כזבי

שְׁתַּיִם

עָלַי בָּחַרְתָּ פֹּה וַתַּחְשׂךְ אוֹתִי

מִמַּה שֶׁיֵּשׁ לַצְּעִירָה בְשִׁפְחוֹתַי:

תְּפִלָּה לְאֵל עִצְּבוֹנִי… מָה אֲבַקֵּשׁ

וּלְאֵל אֶתְפַּלֵּל: אֵם־לְאַרְצִי שָׁלוֹם

וִיגוֹן אַלְמָנוּת לִי בְהַרְמוֹן בַּעַל

לֹא־אֹהַב אוֹתוֹ – אִם־לִכְאֵבִי צֳרִי

מֵאֵל עֲלוּמַי אֶשְׁאַל, וְיָדַעְתִּי,

כִּי חֶרֶב קְרָב גִּבּוֹרֵי מִדְיָן תַּפִּיל,

וְאֵשׁ אֲבַדּוֹן תֹּאכַל עָרֵי עַמִּי.

זמרי

וַאֲנִי לְשָׁלוֹם פֹּה שֻׁלַּחְתִּי, נְסִיכָה,

לִמְנֹעַ אֶת־הַקּוֹסֵם מֵעֲצַת

הַדָּם…

כזבי

וַתַּעַשׂ כֹּה?

זמרי

כְּמִצְוַת שׁוֹלְחִי.

כזבי

וַתִּשְׁכַּח אוֹתִי?

זמרי

גַּם אֶת־אָשְׁרִי אָנִי…

כזבי

הַיֵּשׁ לְךָ דָּבָר, אִישׁ, וְעָצוּם הוּא

מֵאַהֲבָה? אוֹ כִי־תֵּדַע אֶחָד שַׁלִּיט,

אֲשֶׁר־לְרַגְלָיו תִּשָּׂא קָרְבַּן אֹשֶׁר

בְּנֶפֶשׁ רַבַּת תּוֹדָה?

(פני בלעם חָורו, ונרעש יט אזנו לסבך.)

זמרי (שותק)

כזבי

הַגֵּד לִי:

הֲתֵדַע אֵל אוֹ־קֹדֶשׁ רַב וְיָמִיר

גַּם־לִי אַהֲבָתִי?

זמרי

לָךְ?

כזבי (רבת תחנונים)

אִם־לֹא כְאֵבִי

כְּאֵבְךָ אַתָּה? אוֹ־כִי צֳרִי תֵדַע,

אוֹ רוֹפֵא יֵשׁ לְךָ וּבְמִדְיָן אָיִן,

וְאֵיכָה תּוּכַל עוֹד לִרְאוֹת בְּלַחֲצִי?

זמרי (קשה רוח)

הַנְּסִיכָה! אִם־דָּרַשְׁתְּ מִמֶּנִּי הוֹנִי

אוֹ חַרְבִּי, דָּמִי, חַיָּי – לָךְ נְתַתִּים;

וְאוּלַי גַּם נִפְתֵּיתִי לָךְ לִבְגֹּד

בְּמוֹשֵׁל עַמִּי; אַךְ כִּי־אֶבְגֹּד בּוֹ,

בַּנָּבִיא, אָז בְּנַפְשִׁי אֲנִי אֶבְגֹּד,

בָּאוֹר הַמֵּאִיר עֵינַי וּבָרוּחַ

בִּי־נָפַח אֵלִי… הָהּ, מַה־דַּלָּה תִהְיֶה

לָךְ אַהֲבַת אִישׁ, בְּאֵין כָּל־אֵלֶּה לוֹ!

(הוא תופש בידה ונושקה, נושקה)

אַךְ זֹאת דְּעִי: אִם־שָׁנִים מֵאָה אֶחְיֶה

וְנָשִׁים מְלוֹא הַרְמוֹנִי לִי־תִהְיֶינָה,

אֲבַקֵּשׁ תָּמִיד אֶת־הָאַחַת אֶצְלִי,

אֲשֶׁר מִמֶּנִּי מָנַע אוֹתָהּ אֵל…

(פונים לצאת.)

כזבי

יֵשׁ הַר בְּמִדְבָּר סִין, שָׁם בְּתוּלַת מִדְיָן,

אֲשֶׁר בַּקְּרָב אַלּוּפָה נָפַל חָלָל,

חֳדָשִׁים שְׁנַיִם תִּבְכֶּה עַל בְּתוּלֶיהָ,

לְאַחֵר כִּי־יִנָּתְנוּ, לֹא לִבְחִירָהּ.

אִם־אֵלֵךְ שָׁם, וְהָיָה כִּי תִשְׁאֵלְנָה

רֵעוֹתַי: מִי מִדּוֹדִים דּוֹדֵךְ הָיָה

לְאֵבֶל כִּי־קָרָאתָ, מָה אַעַן לָמוֹ?

(בוכה חרש. הם יוצאים את הסבך ונתקלים בבלעם ונועה)

זמרי

הַקּוֹסֵם!

בלעם (פניו קודרים־סתומים, משתמט מהם.)

הַרְפּוּ־לִי… אֶתְבּוֹדֵד עוֹד

בְּמִדְבָּר זֶה הַלֵּיל וּלְאֵל אֶתְפַּלָּל.

זמרי

לִי עֵת לָשׁוּב, וְטֶרֶם תַּגִּיד לִי,

מָה אַעַן שׁוֹלְחִי דָבָר.

בלעם

מַה־לְּךָ אַעַן,

וְלֹא עָנַנִי אֵל

זמרי

כִּי דַּרְכְּךָ

לְפָנָיו יָרָט: מַה־לְּךָ לִדְרֹשׁ

דְּבַר אֵל בְּאֶרֶץ אַרְנוֹן, וַאֲנִי

גִּלִּיתִי לְךָ בְּבוֹאִי, כִּי בִדְבָרוֹ

שֻׁלַּחְתִּי פֹה אֵלֶיךָ, בִּלְעָם.

בלעם

פָּנִים

אֶל־פָּנִים בִּי יְדַבֵּר, לֹא בְּפִי

שָׁלִיחַ.

זמרי

אוּלַי סָר מִמְּךָ, לֹא־יוֹסִיף

לַדָּבָר עוֹד עִמָּךְ, וְדַרְכִּי נְחוּצָה.

בלעם (כנעור מקפאונו)

מִמֶּנִּי סָר?… הַאֻמְנָם הֵיטִיב כְּבָר

כָּל־בָּשָׂר דַּרְכּוֹ עַל־אֲדָמוֹת, כִּי

לֹא־יוֹסִיף לִזְעֹם אֵל?

(זוקף ראשו הגא, ועיניו מפיצות להט)

שׁוּב אֶל־שְׁבָטֶיךָ

וֶאֱמֹר: כֹּה עָנָה בִלְעָם בֶּן־בְּעוֹר

הַקּוֹסֵם: אַל־יַשִּׁיאֲכֶם הַנָּבִיא,

כִּי לֹא קִלְלָתִי יִירָא, אַךְ מֵחֶפְצוֹ

לַחְשׂךְ מִבּוֹא בַדָּמִים עַם יִשְׂרָאֵל

עִם־כָּל־הַגּוֹיִים שׁוֹכְנֵי עֵבֶר יַרְדֵּן,

מִזְרָחָה נֶגְבָּה מִן־הָאַרְנוֹן עֵד

הַר שֵׂעִיר, שָׁלַח אֶת־מַלְאָכָיו פְּתוֹרָה…

יָדֹעַ יֵדָע: עוֹד הָעָם לֹא־נֻסָּה

בְּמִשְׁפָּט אֵל וְעֶרֶל לֵב יְהַלֵּךְ;

מִנַּפְשׁוֹ עוֹד לֹא־פָגוּ הַבְלֵי שִׁיחוֹר:

וְאִם־יוֹם יְעַדֵּר מַנּוֹ אֱלֹהִים,

לְעֶגְלֵי מֹף זְהַב צְמִידָיו יָרִים,

כִּי טֶרֶם תִּצְרֹף נַפְשׁוֹ אֵשׁ הַדָּת;

וְאֵם־יִסְלַח אֵל לַעֲווֹן עֲבָדִים רְעֵבִים,

לְפֶתַח כְּנַעַן מִשְׁנֵה־חַטָּאת רוֹבְצָה

וְאוֹרְבָה־לוֹ מֵהוֹד וּגְאוֹן הַשִּׂבְעָה;

וְאִם־יֶחֱטָא שָׁם, וְקָצַף אֱלֹהִים,

וְאֵשׁ חֲרוֹנוֹ אֶת־קִלְלָתִי תַפְרֶה –

הֲיוּכַל אָז לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ מֹשֶׁה

וּלְחַלּוֹת פְּנֵי הָאֵל בְּעֵד הָעָם?

הֲלֹא כַחֲשָׁשׁ יְאֻכַּל אֵשׁ, תְּטַאטֵא

קִלְלָתִי אֵת־כָּל־סְלִיחַת רַחֲמַי אֵל.

וְזֹאת הַבְּרָכָה, בֵּרַךְ מֹשֶׁה עַמּוֹ,

כְּהִמּוֹג שֶׁפַע עָנָן עַל־אֲגָלָיו

עִם־בּוֹא מִמִּדְבָּר לוֹהֵט סוּפַת שָׁרָב

כֹּה בִרְכַּת נָבִיא תִמּוֹג בִּפְנֵי קִלְלַת

הַקּוֹסֵם בִּלְעָם…

(קולו רפה ללא בטחה)

כִּי לְעַוֵּר עֵינַי

וּלְתֹאֲנָה לוֹ בָחַר מוֹאָב עָתָּה.

וְהוּא לְהָשֵׁךְ אֶת־קִלְלָתִי יַחְפֹּץ

לִגְדֹּר בְּעַד הָאַף וּלְהַצִּיל אָז

כָּל־בִּרְכַּת אֶל וְגָאֲלָה אַחֲרוֹנָה

שֶׁעָבִט מֵאֱלֹהִים לַהֲמוֹן עֲבָדִים

בְּעֵרָבוֹן קֹדֶשׁ וּבְהַבְטָחַת נָבִיא

לְהָקִים לוֹ מֵהֵם עִם כֹּהֲנִים –

לבעבורן שָׁלַח ציריו הִנֵּה

לְעֵבֶר בִּבְרִית עַמִּי.

זמרי (גא ושוקט)

אֵם־יַאֲמִין אָלֶף

אוֹ רבבת אֲסַפְסוּף בְּיִשְׂרָאֵל

לְדִבְרֵי בֶּן־בְּעוֹר, הִתְאַמֵּר, כִּי

בֵּין גּוּרִי מִדְבָּר אֵלֶּה, שֶׁלֹּא אָכְלוּ

מִסִּיר עֲבָדִים עַל־פְּנֵי חוּמוֹת רַעְמְסֵס,

וּמֶרְחָב דְּרוֹר וְחָזוֹן הַנָּבִיא טפחם,

אוֹ בֵּין נְשִׂיאִי עִם יִמְצָא אַחֵד,

אַשֵּׁר לִשְׁמֹעַ כָּל־דְּבָרַיִךְ אַלָּה,

צִוִּיתָ־לִי, לֹא יִשְׁאַל: אֵיזֶה דֶּרֶךְ

אֵת־רוּחוֹ יַעֲבִיר אֱלֹהֵי הָאָרֶץ

מִנֶּאֱמָן בֵּיתוֹ וּמֵרוֹעֶה שְׁבָטָיו

לְדַבֵּר עִם־כֹּל־קוֹסֵם בְּחָזוֹנוֹ?

אֵם־רִיב חָפַצְתָּ עִם־הַנָּבִיא, בִּלְעָם,

עַל־דֶּרֶךְ־זֶה לֹא־תִּהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ – – –

אַךְ עַתָּה עשוב, כִּי יָדַעְתִּי כְּבָר,

מָה־יֵשׁ אֵת־נַפְשְׁךָ לָעוּץ לְבָלָק.

(זמרי פונה ללכת. בלעם צונח בסבך, ופניו תשושי עוית.)

נועה (מביטה ברחמים בפני אביה… פתאם, אחוזת פחדי אל.)

עֲצֹר בּוֹ, אָב! רָאִיתִי: בָּאָה עֵת,

כִּי תַעֲמֹד לְגוֹרָלֶךָ.

בלעם (מטה ידו)

שׁוּב, הַמַּלְאָךְ!

(שותק רגע, ראשו מורד וקולו רועד.)

מַה כֹּחוֹ, כִּי תַאֲמִינוּ בוֹ?

זמרי (בעיניו יקוד והערצה רבה וקולו רב האמון)

בְּעֵינוֹ –

גְּאֻלָּה, דְּבָרוֹ – רוּחַ אֵל, וְחַרְבּוֹ –

נִצָּחוֹן רָב.

בלעם (זוקף אט אט את ראשו ופניו מביעים מצוקת איש הנלחם על נפשו)

מַה תִּקְרְאוּ גְאֻלָּה?…

בַּמִּדְבָּר הֵמִיר לָכֶם גְּדוֹת הַשִּׁיחוֹר,

וּכְנַעַן תִּשְׁקֹט עוֹד בְּיַד גּוֹיָיהָ.

זמרי

אֵין שָׁלֵו בָּהּ… לֹא כִּי־חָסַרְנוּ נָשֶׁק,

אוֹ־יַעַן רַךְ לְבָבֵנוּ לְמוּד נוֹגְשִׂים,

הִקַּפְנוּ סִין וֶאֱדוֹם עֵד־נְבוֹ

לִתְעוֹת בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ שָׁנִים רַבּוֹת:

הַמִּדְבָּר זִנֵּב בָּנוּ הַנֶּחְשָׁלִים,

אֲמוּנֵי תּוֹעֲבַת פִּגּוּלֵי שִׁיחוֹר.

וְאִם־לֹא יָרַשְׁנוּ עוֹד אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן,

הַאִם לֹא־גָאַל סִינַי כְּבָר יִשְׂרָאֵל

בַּיּוֹם מִמֶּנּוּ דִבֵּר אֱלֹהִים?

בלעם (גופו הרזה מתכוֵץ כולו, כאחוז שבץ)

הַיּוֹם הַהוּא!… מִמִּדְבַּר סִין עַד גְּדוֹת

הַפְּרָת קוֹל אֱלֹהֵי הָעִבְרִים חָצַב…

וְגֻדְּעָה קֶרֶן שׁוֹר בְּמִקְדַּשׁ מֹף,

וְלוּחוֹת שִׁנְעָר, חֶמְדַת חֻקֵּי קֶדֶם,

הִתְפּוֹרְרוּ בְּמִקְדְּשֵׁי אַמְרָפֶל.

(קולו רב תחנונים)

הָהּ, הַגֵּד לִי, אִם־אָז הָיִיתָ שָׁם,

הַאֱמֶת סִפְּרוּ לָנוּ עַל־הַפְּרָת

הֲמוּמֵי פַחַד פְּלִיטֵי הָאֱמוֹרִי…

(זמרי וכזבי עומדים אחוזי פחדי־רז למראה הקוסם הרועד כולו.)

נועה (מלטפת חרש את אביה, ועיניה צמודות־חודרות למחזה קסמים נגלה לה ממרחק דמדומים. שותקים.)

בלעם

כִּי מַה־נְּדַמּוֹתָ, אִישׁ? הָהּ, כִּי־יָדָעְתִּי:

לַשָּׁוְא נִפְתֵּיתֶם, קָסֹם קָסַם מֹשֶׁה.

נועה (עיניה שתומות־קפואות, נעוצות בזמרי, והיא מביטה בעדו והלאה)

בַּיּוֹם הַהוּא הַמִּדְבָּר חָל עַל־מְצוּקָיו,

וּבְרָקִים רָב הָהָר וְעָשָׁן כָּבֵד,

מֵאֵשׁ עֲרָפֶל דְּבַר הַנָּבִיא בָא

אֶל־כָּל־הָעָם, בְּדַבְּרוֹ עִם־הָאֵל.

בלעם (גוחן לרגליה)

מַה־דִּבֵּר, בַּת?

נועה

אַךְ קוֹל־לֶהָבוֹת אֶחֱזֶה

וְכְנוֹעַ קְצִיר שִׁבֳּלִים עַל־גַּבְנוּנֵי

שְׂדוֹת הַר, בִּצְנֹף הַסַּעַר חַשְׁרַת עָבִים,

הָעָם יָנוּעַ כֹּה לִקְרַאת הַקּוֹלוֹת.

בלעם

וּמָה הַקּוֹל תִּשְׁמָעִי?

נועה

כְּקוֹל הָרַעַם,

בְּגָלְשׁוֹ מֵאֲרָרַט אֶל־הַשְּׁפֵלָה.

בלעם לופת את רגליה

וּמָה הַדְּבָרִים?

נועה

לֹא אַבְחִינֵם, אָבִי.

זמרי (מתנער מתמהונו)

הֲלֹא בְסוֹד הָאֵל הַקּוֹסֵם יַעֲמֹד,

וְאֵיךְ מִבִּלְעָם כֻּסָּה דְבַר הָאֵל,

אֲשֶׁר לֹא בַמִּסְתָּרִים וּבַחֲלוֹם

לְאֶחָד נָבִיא, כִּי לְכָל־הָאָדָם

מֵרֹם הָהָר כְּרַעַם שַׁדַּי בָּא?

אֵין־זֹאת, כִּי־כֹחֲךָ כְּבָר סָר, וְטֶרֶם

עוֹד תֵּדָע.

נועה (בחזונה)

הַס!… מֵעַל הָהָר הוּא יוֹרֵד

וְלוּחוֹת גְּאֻלָּה לוֹ וְעֹז אֵיתָנִים…

מְעִילְךָ שָׁחוֹר, אָב, הוּא – לָבָן יִלְבָּשׁ;

סָר כֹּחֶךָ, בְּעֵינוֹ אוֹן נְצָחִים,

וְרוּחַ אֵל לוֹ גָלָה סוֹד הַבְּרָכָה,

מִמְּךָ לָנֶצַח צָפָן.

בלעם (גוהר אין אונים)

הַסִּי, בִּתִּי!

גַּם־אַתְּ בַּקּוֹשְׁרִים עָלָי.

נועה (קולה רך, ועיניה קודחות־קרות נעוצות בקוסם)

לֹא, לֹא, אָבִי…

מֵאֲחוֹרֶיךָ אֶחֱזֶה עוֹמְדָה דְּמוּת

בְּצַלְמְךָ, אָב אֻמְלָל; אַךְ פָּנֶיהָ

מַבִּיעִים פִּתְרוֹן רַב וּגְלוּיֵי אֹשֶׁר,

וְחֶסֶד אַחֲרוֹן מֵעֵינֶיהָ נִשְׁקָף.

(נעורה מחזונה וכורעת אצל אביה)

הֲלֹא זֹאת דְּמוּתְךָ הִיא… הָהּ, כִּי־לֹא עָזַב

לְעוֹלָם אוֹתְךָ אֱלהֶיךָ, אָבִי!

בלעם (קם מלוא קומתו, קולו עז תמרורים)

לֹא עָזַב אוֹתִי אֵל? אִם־לֹא בֶאֱמוּנָה

וּבְתֹם עָמַדְתִּי לְפָנָיו תָּמִיד

וּבְלֵבָב שָׁלֵם? מָה הַחֵטְא בִּי מָצָא

מִנְּעוּרַי עַד הַיּוֹם, כִּי יָשִׂים תִּפְלָה

בְּעַבְדּוֹ בִלְעָם? מִי הָאִישׁ בִּי יַעַן,

אֲשֶׁר בְּשֹׁחַד הָפַךְ קִלְלַת אֵל

בְּפִי לִבְרָכָה? כִּי אֵם־לֹא כְסֶלַע

הִקְשֵׁיתִי לִבִּי וְכָבַשְׁתִּי רַחֲמָיו,

אֲשֶׁר לֹא־יָשִׂים חֶסֶד לַמְקֻלָּלִים?

וְהָיָה עוֹד בַּעֲלוֹת בְּעֵינִי דִמְעָה

לְאָח עֲיֵף נַפְתּוּלִים, יְצוּר נִרְדָּף,

בִּיקוֹד חֲרוֹנְךָ, אֵל, הוֹבַשְׁתָּ אוֹתָהּ.

וַתְּהִי הַמְּאֵרָה לִי לְאָחוֹת־שִׁפְחָה,

וּלְרֵעַ־עֶבֶד הָיָה לִי הַמָּוֶת.

כִּי־עַתָּה בָא הַלָּז מִמְּשָׁרְתֵי מֹשֶׁה

לִלְעֹג לִי, עַבְדְּךָ, כִּי־הִזְנַחְתָּנִי…

וַאֲנִי לְזַעְמְךָ מִבְצָר, אֵל, וּמִקְלָט.

הַאֻמְנָם תְּכַס מִבִּלְעָם אֶת אֲשֶׁר

דִּבַּרְתָּ מִן־הָהָר?… הָהּ, הוֹדַע לָמוֹ:

עַל־סִינַי לֹא־יָרַדְתָּ, אֵל, וְנֶאֱמָן

לְנָבִיא בִּלְעָם לָךְ.

זמרי

כִּי־כֹה לֹא־יַאֲמִין

בְּבִרְכַּת יוֹם וּבְאֹשֶׁר שֶׁמֶשׁ זָהָב

עֲטַלֵּף לְמוּד הַלֵּיל אוֹ חֲפַרְפֵּרָה

בְּמֶגְרְפוֹת נִקְרָתָהּ.

בלעם

לֹא, הָעִבְרִי!

לֹא דִבֵּר שָׁם הָאֵל, אַךְ בַּסַּנְוֵרִים

הֻכֵּיתֶם כֻּלְּכֶם עַל נְשֵׁיכֶם, טַפְּכֶם:

כִּי אֵבוּס בֶּעָלִים מְלֵא הַבְּלִיל עֲזַבְתֶּם,

וּבְטֶרֶם תִּמְצְאוּ בַמִּדְבָּר מִרְעֶה

כְּבָר נִרְגָּן עֵדֶר עַמְּכֶם יְעֵף הַגְּאֻלָּה.

בִּלְהָטָיו עָשָׂה מֹשֶׁה עַל־הַר סִינַי,

כַּעֲשׂוֹת הַכֹּהֲנִים בְּמִקְדַּשׁ נֹא,

לְיָרֵא אֶתְכֶם בַּחֲרוֹן אֵל קַנָּא

וּלְפַתּוֹת אֶתְכֶם בְּתוֹרָה וּבִבְרָקִים…

(כמוצא כף מפלט אחרון)

וְלוּ דִבֵּר אֵל עִמּוֹ, הַיְגַל לָכֶם

הָאֱמֶת אָז? הֲלֹא זֶה חֶפְצוֹ לִמְשֹׁל

וְהוּא – בֶּן־פַּרְעֹה – לֹמַד שָׁם לִסְתֹּם

כָּל־חָזוֹן, יֵדַע, כִּי בְיִרְאַת עָם

מֵאֵל־אֵין־פִּתְרוֹן שִׁלְטוֹן מוֹשֵׁל יִכּוֹן.

זמרי

הֲכֹה נִסְכַּלְתָּ, רַב הַקּוֹסְמִים, כִּי

מִקִּנְאַת שָׁוְא בִּנְבִיא הָאֵל תְּכַחֵשׁ…

מִי הוֹרִישׁ עוֹג וְסִיחוֹן וְאַרְצוֹתָם?

אִם־גַּם צִבְאוֹתָם נִרְזֵי כָפָן הָיוּ,

וַיִּפְתְ לְלַהֲטֵי נָבִיא לִבָּם, עַד

כִּי נָפְלוּ חָלָל?… וְאִם־בִּלְהָטָיו עָשָׂה

לְהַפִּיל פַּחְדּוֹ עַל־הַגּוֹיִים עָתָּה?…

אֵם־כֵּן הוּא, מִי כְבִלְעָם יֵדַע לִקְסֹם.

בְּכֹחֲךָ זֶה צֵא לְנֶגֶד מֹשֶׁה

וּשְׂכֹל לָרִיב אֵלָיו! וְרַב הַכָּבוֹד

יַנְחִילְךָ בָלָק, כִּי תְּקַלְקֵל חִצָּיו

וְתַרְכִּיב יָדוֹ לִירוֹת חֵץ תְּשׁוּעָה

לְמוֹאָב בְּיִשְׂרָאֵל; אוֹ בִכְבַד

קָרְבָּנוֹ עַל הַפְּעוֹר תְּנַחֵשׁ מָחָר,

וּבְדַם הַפָּרִים אוֹת נִצָּחוֹן תִּרְאֶה.

הֲלֹא כִי רַבָּה יָדְךָ בְכָל־אֵלֶּה,

אֲשֶׁר לְתַעֲבָם צִוָּנוּ מֹשֶׁה:

עֲשֵׂה בָהֵם, וְהוּא יְנַס בְּכֹחוֹ,

אִם־קְסָמִים בּוֹ – הֲלֹא שֶׁלְּךָ עֲצוּמִים;

וּנְבוֹ הָהָר וְתוֹעֲפוֹת אֲשָׁדָיו

עַל־גְּבוּל הַיַּרְדֵּן עֵדִים יִהְיוּ, מִי

בָכֶם הַקּוֹסֵם, מִי נְבִיא הָאֵל.

נועה (מניחה ידה האחת על כתף בלעם ואת השניה תהדה מזרחה, לפרת…)

עוֹד עֵת לָשׁוּב… אֲנִי לֹא־אֵלֵךְ אֵלָיו

מִגְּדוֹת הַפְּרָת, לֹא־אֶעֱזֹב אוֹתְךָ, אָבִי…

אַךְ אֵם־תִּפָּגֵשׁ שָׁם עִמּוֹ, עַל־גְּבוּלוֹ,

הֶרְאַנִי אֱלֹהִים בַּחֲלוֹם לֵיל אָמֶשׁ:

לוֹ הַנִּצָּחוֹן יִהְיֶה, לוֹ הַשָּׁלָל,

וְאַחֲרָיו תֵּלֵךְ נוֹעָה בַּאֲשֶׁר יֵלֵךְ.

בלעם (נדכה, עזוב בטחונו… פתאם פונה אל כזבי, וקולו ספוג לעג מר)

וְאָתְּ? הַאִם לֹא־נָסַךְ בָּךְ הַפְּעוֹר

יְקוֹד נַאֲפוּפֵי דוֹרוֹת וּמֵעַגְבַת

סוֹד נִשְׁפֵי חָג?… אִם־לֹא עַל־מִשְׁכַּב דּוֹדִים,

שֶׁרִפְּדוּ קְדֵשׁוֹת אַרְנוֹן בְּמִקְדָּשָׁיו,

כָּל־אֵלֵי כְנַעַן כָּבָשׁ? מַה־לָּךְ, כִּי

לֹא־עָמַד לִבֵּךְ בָּךְ לְאוֹיֵב אֵלֵךְ?

(לעגו פג פתאם)

כִּי גַם־תְּשׁוּעָתֵךְ, כָּזְבִּי, שָׁוְא פִּתַּתְנִי

הַאִם בַּמֵּצַר בָּאתָ, אֵלִי, עַתָּה,

וְאֵגֶל בְּרָכָה, אַחֲרוֹן לְרַחֲמֶיךָ,

וְלַבַּת קִלְלָתְךָ יִשְׂאוּ יַחַד

עַל־מֹאזְנֵי מִשְׁפַּט אֵל לְלֹא־הֶכְרֵעַ?

כזבי (כורעת לרגליו)

הָהּ, שׁוּבֶה, קוֹסֵם! כִּי אִם־תֵּלֵךְ עִמִּי

אֶל־גְּבוּל הָאַרְנוֹן, שָׁם מִלְחָמָה תֶהִי.

(בהראותה על זמרי)

לוֹ הַנִּצָּחוֹן! מִדְיָן נָפֹל יִפֹּל,

וְאַחֲרָיו תֵּלֵךְ כָּזְבִּי בַּאֲשֶׁר יֵלֵךְ.

(קמה פתאם ותופשת בזמרי)

אוֹ לֹא, אַל־תָּשׁוּב! לֵךְ וּקְרָא מִלְחָמָה

כִּי אָשְׁרִי בָהּ… הָהּ, לִבִּי, צְמֵא הָאֹשֶׁר

וּכְבַד הַבָּגֶד!

זמרי (בפנותו ללכת)

מַה לְּשׁוֹלְחִי אָשִׁיב?

בלעם (על פניו החִורים־קפואים נסוך שקט)

כִּי עוֹד לֹא־הוּרַם צָעִיף אַחֲרוֹן, נָבִיא,

וּמַעְיַן רְכָסִים, רַב הָאוֹר, כִּי יָסֹל

לַבִּקְעָה דַרְכּוֹ, טֶרֶם יֵדַע, אִם

לֹא־תִבְלַע תְּהוֹם אֲפֵלָה גַּלֵּי שִׁמְשׁוֹ.

(זוקף ראשו, ועיניו בהירות)

אַךְ גַּם־תְּהוֹם הַתֹּהוּ וְהַמַּחְשָׁךְ

בִּנְשֹׁב בּוֹ רוּחַ אֵל וְהָרָה שָׁמֶשׁ.

כֹּה תַעַן לַאֲדוֹנֶיךָ… עוֹד אֱמֹר:

מִדִּבְרֵי אֵל לֹא יָסוּר בִּלְעָם יָמִין

אוֹ שְׂמֹאל ולְדַבֵּר יִשְׁמֹר אוֹתָם תָּמִיד.

(זמרי וכזבי שבים אל המחנה. בלעם יושב בלי נוע וראשו בין ברכיו. שמי המערב לוהטים ארגמן, ומהאהלים נשמע שיר עוּגָב, הומה בכי ומרי עד סוף העלילה.)

נועה (בהביטה אל הסהר העולה)

הֱיֵה לִי בָרוּךְ, לַיְלָה!… אִם־בְּאַרְצִי

מִגַּל וְסוּף לִי רֹן חֲלוֹמוֹת תִּלְחַשׁ

אוֹ פֹה עַל־דַּרְכֵי מִדְבָּר תַּשִּׁיב דָּמִי

וְחֶסֶד רַב לְחוֹלֵי יוֹם וּפְגָעָיו…

יָרֵאתִי אֶת־הַיּוֹם מֵעוֹדִי: צָפוּן

בְּחֵיק הַשַּׁחַר סוֹד כָּל־מָחָר כּוֹבֵשׁ,

הַבָּא בִמְעִיל חֲמוּץ יְקוֹד נַפְתּוּלִים,

וּבְצֵאתוֹ יִרְעַף דָּם מִסֶּרַח שׁוּלָיו.

אַךְ שׁוֹקֵט כֹּה הַלֵּב עִם־סַהַר חִוֵּר,

וְכַנְפֵי לֵיל בִּמְנוּחַת תְּמוֹל רֻפָּדוּ;

בְּרֹךְ כָּל־זֶה שֶׁעָבַר, חָלַף כְּבָר

אֶת־שְׂדוֹת הַקְּרָב, וְעַתָּה אַחַת לוֹ,

אִם־נִצַּח שָׁם, אוֹ־רִחֵם מָוֶת אוֹתוֹ.

הֱיֵה לִי בָרוּךְ, לַיְלָה, בְּבוֹאֶךָ!…

(פונה אל אביה)

שׁוּב, אָבִי, הָאֹהֱלָה. בָּא הַלֵּיל.

בלעם (כנעור מחלום קשֵה חזיונות)

מַה, בִּתִּי, מַה־מִּלֵּיל?

נועה

עַל־עַנְנֵי כֶסֶף

מִגְּבוּל הַמִּדְבָּר יִסַּע, גְּלוּי הַמָּסָךְ.

(בלעם מתנשא אט אט; פתאם נופל על ברכיו וידיו פרושות השמימה)

מַה־תַּעֲשֶׂה, אָבִי? קוּם, כֹּה רוֹעֵד אָתָּה.

בלעם (קולו רב מרי ותחנונים)

הַאֻמְנָם יֵשׁ, כִּגְלֹם הָאִישׁ מְעִיל,

כֹּה תִצְנֹף אָדָם חַי, הָאֵל הַגִּבּוֹר,

לְטַלְטְלוֹ עֵד־קַצְוֵי כָל־מֶרְחַקִּים

וּלְשַׂחֵק בּוֹ כִּבְכַדּוּר קַל וְנָבוּב

עַל־עֶרְיַת מִדְבָּרֶיךָ אֶל־כָּל־רוּחַ?

וּבִי בָחַרְתָּ, אֵלִי?… הַגֵּד לִי,

אֵי־הַמַּטָּרָה כַּדּוּר חַיַּי תִּקְלַע

לְלַעַג וּלְתַעְתּוּעֵי עַרְלֵי־לֵב?

כִּי יֹאמְרוּ: אַךְ־מַהֲתַלּוֹת חָזָה בִלְעָם,

וְרוּחַ עִוְעִים הָרָה אֶת־קִלְלָתוֹ…

וְאַתָּה עֵד, כִּי לֹא חָפַצְתִּי אוֹתָהּ,

וּכְרִצְפַּת אֵשׁ הִיא צָרְבָה חֵךְ עֲלוּמָי;

וְאִם־לֹא אֲנִי פָצַרְתִּי בְךָ, הָאֵל,

לָתַת הָאוֹת, אוֹת אֱלֹהִים וְיוֹצֵר,

וּלְהַתִּיךְ אֶת־הָאָדָם לַיְלָה אֶחָד

לְסֵמֶל צַלְמְךָ הַנִּשְׂגָּב, אוֹ

כְּצוֹרֵף יֶהְגֶּה סִיגִים מִמַּתַּכְתוֹ

בְּדֶבֶר אַחַר דָּבֶר, עֵד דּוֹר אַחֲרוֹן,

לְצָרֵף אֶת־הָאָדָם עַד־יִטְהָר.

אוֹ כִי־בִזְרוֹעוֹת בְּרֵאשִׁית תֶּאֱחֹז שׁוּב

בְּכַנְפוֹת תֵּבֵל זֹאת, יָצַרְתָּ פָּעַם,

לְנַעֵר אֶת־הָאָדָם – שִׁגְגַת יוֹצֵר…

וְלֹא הַדְבִּיקוֹ עַל־פְּנֵי דַרְכֵי חַיָּיו

בְּקִלְלַת נֹחַם־עַד?… הָהּ, כִּי־נִשְׁבַּעְתָּ

לְבִלְתִּי הָבֵא מַבּוּל עַל־הָאָרֶץ

וּבְאִמְרַת חוֹזֶה, גּוֹאֵל חָדָשׁ, תִּבְטָח!

(כובש את פניו)

כִּי לֹא אֶת־כְּבוֹדִי אֶדְרֹשׁ – מִי אָנִי?

אַךְ בִּי קִלְלָתְךָ שָׁכְנָה, כְּבוֹדָהּ אֶדְרֹשׁ.

וְאֵיךְ תֵּחַל הִיא, וְאַתָּה לִי נְתַתָּהּ?

כְּבוֹד שִׁמְךָ, אֵלִי, נְקֹם מֵחוֹרְפֵי בִלְעָם…

נועה (מרגיעה אותו)

אֵי־חוֹרְפֵי בִלְעָם, כִּי דָּרַשְׁתָּ נָקָם?

וְאֵי־חוֹרְפֵי אֵל? הַהוּא בְּמִזְרָח יַרְדֵּן,

כִּי יִשָּׂא שֵׁם הָאֵל לְבִרְכַּת עַמִּים?

הַאִם לֹא־יָצַר אֵל גַּם אֶת־הַטּוֹב,

וְאֵם־חָפַצְתָּ, כִּי לֹא־יֵדַע רַחֵם

לְעוֹלְמֵי עַד?… הֲכִי לֹא תִשְׂמַח, אָבִי,

כִּי־עָזַב אֱלהֶיךָ אֶת־הַקְּלָלָה

וּבְרָכָה צִוָּה?

בלעם

עִם־מִי צִוָּה?

נועה

עִם

הָאֶרֶץ כֻּלָּהּ, עִמִּי, עִמְּךָ, אָבִי.

בלעם (במר נפשו)

אַל, בִּתִּי, אַל־תְּנַחֲמִי אוֹתִי הָבֶל:

כִּי אַחַת יִבְחַר אֵל בָּאִישׁ, לֹא יִשְׁנֶה…

מִי בִלְעָם עוֹד, אִם־יֶחְדַּל אֵל מִקַּלֵּל?

כְּמַחְתַּת אֵשׁ, בָּהּ־חָתָה אֵל צְבָאוֹת

אֶת־גַּחֲלֵי זַעְמוֹ, אֻכַּל לִבִּי נֶצַח

וּקְלָלָה שָׂבַע… הֲכִי יָכֹלְתִּי עַתָּה

לְחַלֵּק בִּרְכַּת אֵלִי עִם־רְבָבוֹת,

וַאֲנִי נִפְלֵיתִי תָמִיד מֵהֲמוֹנָם?

(חושף חזו היוקד לרוח המדבר, וקולו עז המכאוב)

הַאִם לֹא אֶחָד אַתָּה יוֹצֵר אוֹר

וְחֹשֶׁךְ, לָמָּה שַׂמְתָּ דַרְכִּי אֲנִי

בִּשְׁאוֹל וְאֹפֶל דֳּמִי, וַתַּנְחֶה אוֹתוֹ

עַל־רֻכְסֵי שֶׁמֶשׁ־עַד? אִם־לֹא מְקוֹר

כָּל־מַר וּמָתוֹק אָתָּה, כִּי הִבְדַּלְתָּ

לָתֵת עַל־עַבְדְּךָ הָאֶחָד סֵבֶל

מְצוּקַת כָּל־הָאָדָם וְלַשֵּׁנִי –

כָּל־אוֹר וְטוֹב וְאֹשֶׁר עַל־אֲדָמוֹת?

הַאֵל יְעַקֵּל מִשְׁפָּט? כִּי מַדּוּעַ

נִגְלֵיתָ לִי מִתְּהוֹמוֹת לֵיל וְחָרוֹן,

שָׁם הֶמְיַת כְּרוּבֵי בְרֵאשִׁית שָׁמְעָה אָזְנִי

עַל־נֹחַם אֵל כִּי־קָרָא מִן־הַתֹּהוּ

לָאָרֶץ וְלָאָדָם, וְקִלְלָתְךָ

בְּרַעַם שְׂרָפִים פִּלְּחָה כָּל־הַנְּצָחִים, –

וְלוֹ, לִנְבִיא הָעִבְרִים, עַל־הַר סִינַי,

עֲטוּף עַרְפִלֵּי אוֹר וְחֶדְוַת יוֹצֵר,

נִגְלֵיתָ, אֵלִי, עֵד־כִּי רַנָּה תֵבֵל

וְיוֹשְׁבֵי־בָהּ לִבְשׂוֹרַת אֵל הַבְּרָכָה.

(דממת מדבר. הסהר עולה. בלעם נופל על פניו)

הָהּ, אֵלִי, אֵלִי, כִּי־נְדַמּוֹתָ עָתָּה,

וּגְרוֹנִי זֶה, בְּפִיךָ שׁוֹפָר הָיָה,

בַּמִּדְבָּר וּבַלֵּיל לַשָּׁוְא עוֹד יִקְרָא…

נועה (מחליקה שערו הפרוע וכֻלה רחמים רבים)

מַה־יִּתְרוֹן אוֹר מִצֵּל וְיוֹם מִלֵּיל,

כִּי־כֹה עָרַגְתָּ, אָב, לִנְגֹהוֹת שֶׁמֶשׁ

מִדְּמִי הַלֵּיל, שָׁכַנְתָּ בּוֹ עַד־עָתָּה?

הֲלֹא אֲנִי כָמוֹךָ, אָבִי, אֶרְאֶה

בַּחֲלוֹם הַלֵּיל כָּל־שְׂפוּנֵי טְמוּנֵי שָׁמֶשׁ

וּשְׁקוּפֵי־תוֹכָם אֶרְאֵם אָז בִּדְמוּת

לֹא־חָזָם יוֹם: וְהָיָה־לִי כָל־מַעְיָן

לֹא חֶלְקַת גַּלִּים מַכִּים לְלֹא־תַכְלִית

בְּחוֹפֵי חוֹל, שֶׁתְּלָלָם הַקָּדִים;

וְהָיָה־לִי הָעֵץ לֹא גֶזַע וַעֲנָפִים,

הַחַי אֶת־חַיָּיו מִסְפַּר שְׁנוֹת אֲבִיבִים,

עַד־יִרְקַב שָׁרְשׁוֹ, יִרְקַב לְלֹא־תַכְלִית;

וְהָיְתָה־לִי הָאָתוֹן לֹא־רַק חַי,

הַכּוֹפֵף גֵּווֹ תַחַת אֻכַּף רוֹכְבוֹ,

עַד־יִפֹּל נְבֵלָה תַחְתָּיו, טֶרֶף אַיּוֹת.

(אט אט, כנשמעת לכח פלאי, היא צונחת על החול, עוצמת עיניה רגע ופותחת אותן שוב קפואות־נוצצות באור הסהר.)

אֶת־מַסְוֵה יוֹמָם תַּחַת כְּנַף הַלֵּיל

בַּדְּמָמָה יְשַׁלּוּ וְתוֹךְ־תּוֹכָם יִתְגָּל,

עֵד־כִּי לֹא־אֶבְחַן עוֹד הַגְּבוּל, נִבָּדֵל

אֲנִי וְהֵם לְדוֹמֵם, חַי וָמִין…

וּמַרְאוֹת, לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ אֲכַנֵּם

בִּשְׂפַת הָאָדָם, וְאוֹר הַקּוֹרֵן צָפוּן

מֵאִישׁוֹן לַיְלָה וּמִגְּנָזָיו אֶחֱזֶה,

כִּי חִידָה יֵשׁ לְתֵבֵל, חִידַת נֶצַח,

וְיוֹם הַסִּינַי טֶרֶם יִפְתֹּר כֻּלָּהּ…

בלעם

אַךְ־הוּנַף כִּמְעַט קָט צְעִיף הַחִידָה

מֵרוּחַ שַׁדַּי, עַל־פְּנֵי סִינַי נָשָׁב,

וּלְעֵין הַנָּבִיא אוֹר הַפִּתְרוֹן קָרָן.

וַאֲנִי מֵעוֹדִי שְׁחוֹר הַשֹּׁבֶל אֶשָּׂא,

תְּקָעוֹ אֵל בְּיָדִי, סֶרַח צְעִיפוֹ,

וְטֶרֶם תִּזְרַח קֶרֶן אוֹר מִתַּחְתָּיו.

נועה (נרדמת אט אט)

בֵּין גַּלֵּי בְלִימַת כְּחֹל הַסַּהַר יָשׁוּט,

וּשְׁכוּרוֹת אוֹרוֹ עֵינַי כֹּה־תִכְבֵּדְנָה…

שֵׁב אֶצְלִי, אָב! אֲשֶׁר־יֵרְאֵנִי עַתָּה

בַּחֲלוֹמִי אֵל, וְאַגִּיד אוֹתָהּ לָךְ.

ישֵנה.

בלעם

מַה־תֶּחֱזִי עוֹד, מַה לִי־תַגִּידִי יוֹתֵר?

וּבְפִיךְ זֶה־עַתָּה חָרַץ אֵל גּוֹרָלִי

וַיְגַל לִי אַחֲרוֹן רָזִי, פִּתְרוֹן קִצִּי.

(כפוף על בתו הוא צונח אט אט ונצב על ברכיו ילחש ממרחקי חזונו)

בַּהֲמִית הַגַּלִּים שָׂפוּן פֶּלֶא־הֵד

לְרֹן מַזָּלוֹת רָב, כִּי סִבְּבָם

בִּמְסִלּוֹת בְּרֵאשִׁית אֱלֹהִים בְּהִבָּרְאָם;

וְכָל־צַמֶּרֶת – סֵמֶל שֶׁפַע־אוֹן,

שֶׁצַּר לוֹ בִגְבוּלוֹתָיו וּבִגְלָמָיו,

וּמְפַלַּח הָעוֹלָמוֹת אֶל אֵין־סוֹפוֹ;

גַּם בַּאֲתוֹנִי דָגוּר גַּרְעִין מְרִי

לְסַנְוְרֵי הַגּוֹרָל וְשֶׁמֶץ תּוֹדָה

לַחוֹל הַמְרַכֵּך דַּרְכָּהּ וְלַדֶּשֶׁא

הַמְגָרֶה חֵךְ, וּבְפִיהָ אֵלֶם־דָּבָר

לְאַהֲבָה וּדְוָי, שֶׁלְּשׁוֹן הָאָדָם

לְמִלַּת רַחֲמִים אוֹ מֶרֶד תִּצְרֹף – – –

נודד א' (בא ממזרח, בעברו)

כִּי מִשְׁנֵה־צֵל לַיְקוּם: הָאֶחָד יִגְוַע

בֵּין אוֹר לְאוֹר, וְעוֹד שֵׁנִי שַׂגִּיא יִגְהַר

אֶל־הָעוֹלָמִים.

נודד ב' (בא ממערב, בעברו)

וּמִשְּׁנֵיהֶם יִיף,

מֵאַדְמַת בְּרָכָה יִשְׂגֶּה, כַּאֲשֶׁר־הוּא,

בֵּין צֵל וְצֵל, הַגַּל, הָעֵץ, הֶחָי;

וְעֵירֹם־אֵיתָן שֶׁפַע חָסְנוֹ יַפְרֶה

הַחוֹלֵף וְהַנִּצְחִי, שְׁנֵי הַסְּרָחִים

הָעוֹדְפִים עָלָיו.

(עוברים. בלעם, עודנו נצב על ברכיו, מביט אחריהם רגע. פתאם יכה על חזו)

בלעם

תַּחַת שִׁכְבַת קְלָלָה

רַק פְּרֻדַת רָקָב תָּאֹר אָבְדַן נִצְחָהּ;

מִפְּנֵי הַיּוֹם תְּכַס כָּל־חֶרְפַּת מַקָּהּ

וְעַל־תַּלְמֵי מָוֶת תִּזְרַע בְּאשׁ דִּרְאוֹנָהּ.

(ובשאט נפש יביט על בשרו… פתאם והוא נצב על רגליו, קומתו זקופה, זרועו חשופה לזהר ליל המדבר, ועלבון עולמים בקולו)

אַךְ מִשְׁפָּט יֵשׁ כִּי־יִדְרֹשׁ גַּם הַמְקֻלָּל,

גַּם זֶה הַנִּרְקָב, כִּי־שְׁכָחוֹ שָׁמֶשׁ.

לְמִפְגָּע לְךָ הָיִיתִי עַתָּה, אֵלִי.

הָהּ, תַּן לְבִלְעָם מִשְׁפָּט, טֶרֶם יָמוּת.

הָאֵל! אַךְ־לֵיל מִנִּיתָ־לִי, שָׁוְא חִכְּתָה

מִמִּצְפֵּה פְרָת לִבְשׂוֹרַת שֶׁמֶשׁ עֵינִי,

וְשׁוֹפַר שַׁחֲרִי נִחַר מִן־הַקְּלָלָה,

אָצַלְתָּ אַתָּה לִי בְלֵילוֹת אֹפֶל,

וּתְרוּעַת אוֹר לֹא תָקָע – – הָהּ, כִּי פִתְאֹם

וְשׁוֹפַר נָבִיא מָשַׁךְ לַמֶּרְחַקִּים,

וְהוּא לֹא שׁוֹפָרִי, לֹא מִמִּצְפִּי רֹעָע.

בָּא יוֹם הַפְּדוּת! קָרַעְתִּי עֵינַי אָז.

מִמִּגְדָּל פֻּסַּג עַל־פְּנֵי הַרְרֵי אֵלִי

בְּמִדְבַּר סִינַי, עַל־פְּנֵי סַלְעֵי חוֹרֵב,

וּמוּפַז זֹהַר – קוֹל יְבַשֵּׂר גְּאֻלָּה…

וְרֵיק וְשׁוֹמֵם, נְבוּב חֲשֵׁכָה, עוֹמֵד

בַּשְּׁפֵלָה מִצְפֵּה בִלְעָם, אֹהֶל קְלָלָה.

כִּי־לוֹ יָעַדְתָּ יוֹמְךָ, יוֹם בַּלָּהוֹת,

וְחֶרְדוֹת שְׁאוֹל וּפְקֻדַּת כָּל־הַחֵטְא

מֵהָעוֹלָמִים עַד דּוֹר יָקוּם אַחֲרוֹן.

וְאִם־מִשְׁפָּט יֵשׁ, וְאַתָּה אֵל הַצֶּדֶק,

אֵיךְ אַאֲמִין לוֹ, כִּי אַתָּה פֹה שְׁלַחְתּוֹ

לִפְקֹד הָאָדָם וְלֶאֱצֹל בִּרְכָתְךָ

לַאֲשֶׁר בְּפִי קִלַּלְתָ וְזָעָמְתָּ?

אֵיךְ אַאֲמִין עוֹד, כִּי אוֹתִי, אֵל, זָנַחְתָּ

וְלֹא גִלִּיתָ אָזְנִי עַל־הַבְּרָכָה?…

(כובש פניו בזרועותיו, ויאוש עולם בנאקתו)

אוֹ אִם־לֹא אַתָּה, אֵל, דִּבַּרְתָּ בִּי,

בִּקְרֹא מִמֵּצַר נַפְשִׁי, מִמַּעֲמַקִּים,

לֹא אַתָּה לִי קָרָאתָ עִם־נְדוּדֵי

לֵילוֹתַי, כִּי בֶעָפָר הִתְפַּלָּשְׁתִּי?

(ושוב יגל הפניו השמימה, וקול עז מרי ותלונה חוצב דממת מרחקי הערבה)

אִם־רַק בִּתְרוּעָה יַעַל אֵל וְאִם

עַל־גָּבְהֵי הַר בֵּין בְּרָקִים רַק יִגָּלֶה?

הָאֱלֹהִים מִנֹּגַהּ וּמִיקָר

וְלֹא אֱלֹהֵי מִשְּׁאוֹל וְאֵימָה אָתָּה?…

וַאֲנִי כְאוֹב מֵאֶרֶץ לְךָ צָוַחְתִּי,

וַאֲפוּף צַלְמָוֶת הָיָה לִבִּי הֵד

לְאֶנְקַת יְצוּרִים כָּלִים מִזַּעְפֶּךָ.

אַךְ אַתָּה קַלֵּל, קַלֵּל לִי צִוִּיתָ,

וּבְבוֹא עֵת רַחֲמִים לְךָ, וְלֹא זְכַרְתָּנִי – – –

הָהּ, מִשְׁפָּט דּוֹרֵשׁ בִּלְעָם מֵאלֹהָיו,

הַמַּסְתִּיר פָּנָיו וּמִתְנַכֵּר עַתָּה

לִנְבִיאוֹ בָחַר־בּוֹ בְיוֹם חֲרוֹנוֹ!

נועה (בחלומה)

כֹּה אֶרְאֶה, אָב: בֵּין מִפְלְשֵׂי הַתְּכֵלֶת

כְּעָנָן לָבָן, צַח תְּרַחֵף דְּמוּתֶךָ;

בֵּין קַרְנֵי זֹהַר זָהָב תֵּרוֹם, תִּשְׂגֶּה…

בלעם (אינו שומע אותה… נכנע, נרעש ונפחד כורע פתאם.)

כִּי אֶל־סְלָעֶיךָ, אֵל, בְּשַׁלְשְׁלֹות

הַבַּרְזֶל רִתַּקְתָּנִי. וּמַדּוּעַ

מִזֹּהַר שְׁחָקִים נַפְשׁוֹ, אֵל, טָוִיתָ

וּבְרִקְמַת חַסְדֵי אוֹר שִׁנַּסְתָּ אוֹתָהּ?

נועה (עפעפיה הסגורות נוצצות בסהר)

וּמַה־קָּרַנְתָּ, אָבִי, וְיָדֶיךָ

לְבָרֵךְ שַׁחֲקֵי הַמֶּרְחַבְיָה פְּרוּשׂוֹת…

בלעם (משתטח ומתפלש בעפר המדבר, קולו חנוק־מרסק)

כִּי לָמָּה בִּי קִלְלָתְךָ בָחֲרָה,

וַתַּפְלֶה אוֹתוֹ לְךָ לִבְרָכָה, אֵלִי?

נועה

אֵיפֹה נֶעֱלַמְתָּ, אָבִי? עַל־הָהָר

עוֹד עוֹמֵד הוּא וּמְבָרֵךְ אֶת־הָעָם.

בלעם

הָהּ, לוּ פָתַחְתָּ עוֹד פִּי עַבְדְּךָ

אַךְ פַּעַם וַתְּצַוֵּהוּ, אֵל, לְבָרֵךְ…

(המערב יוקד על שלהבותיו, וקול העוגב הומה בוכה מן האהלים.)

(המסך)

עֲלִילָה שְׁלִישִּׁית 🔗

(בין הרי העברים, על הר הפעור הנשקף מול מחנה ישראל. על ההר ערוכים מזבחות לפעור, ועתר העשן עולה מהקרבנות שהעלו עתה.

מסביב נצבים צור, שרי מואב ומדין וכהניהם.)

הכהן

עַל הַמִּזְבֵּחַ תִּדְעַךְ אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ:

הָאֵלִים רָצוּ קָרְבַּן שְׁנֵי הַמַּחֲנוֹת –

וְטֶרֶם יָבוֹא בָלָק עִם הַקּוֹסֵם.

אוי (בלעג נסתר)

כִּי עוֹד לֹא נָקַב בִּלְעָם אֶת הַשָּׂכָר

בְּעַד קִלְלָתוֹ יִדְרֹשׁ.

צור

הֶרֶף, נָשִׂיא:

כִּי לֹא יִנָּקֶה כָּל הַלּוֹעֵג לוֹ.

(מתרחק אל ירכתי ההר וצופה על פני מחנה האויב.)

אוי

מַה יַעַשׂ אִישׁ כָּמוֹנִי חוֹגֵר חַרְבּוֹ,

הָרוֹאֶה מַחֲנֵה אוֹיְבוֹ מוּל הַגְּבוּל,

וּמְפַקֵּד צְבָא גִבּוֹרִים לְהוּטֵי קְרָב –

אַךְ צַו לֹא יוּכַל תֵּת לִתְפֹּשׂ מִלְחָמָה,

כִּי עוֹד לֹא בָא עַל שְׂכָרוֹ קוֹסֵם פְּרָת.

מן המחנה עולה אל ההר שר מדיָני.

מַה תָּבִיא, שָׂר? מַה צִוָּה בָלָק לָנוּ?

השר

מֵאַשְׁדּוֹת נְבוֹ עֵד פְּעוֹר הָהָר וְעַד

קְצֵה מַחֲנוֹתֵינוּ נְחִתִּים עַל דִּגְלֵיהֶם

כָּל צִבְאוֹת עַם יִשְׂרָאֵל, וּלְעֻמָּתָם

חֲלוּצֵי מוֹאָב חוֹנִים… וּבִנְשׂוֹא

הַקּוֹסֵם מִן הָהָר נְאֻם הַקְּלָלָה,

וְאָסְרוּ אֶת הַקְּרָב רִאשׁוֹנִים הֵמָּה,

וְצִבְאוֹת מִדְיָן מִן הָאוֹרֵב יֵצְאוּ

לְהַחֲזִיק אַחֲרֵיהֶם.

(יורד שוב למחנה ושרי מואב ומדין עמו.)

צור (ממצפו)

כָּל הַשְּׁבָטִים

אֶל מוּל הַגַּיא מֵעֵבֶר אַרְנוֹן נְטוּשִׁים,

וּבְטוּחֵי שַׁלְוָה נְטוּיִים אָהֳלֵיהֶם,

וּלְאִטּוֹ רוֹעֶה מִקְנָם בָּעֲמָקִים…

בַּמַּחֲנֶה אֵין קוֹל שׁוֹפָר – מִן הַמִּשְׁמָר

אִם יֵשׁ כִּי יַבִּיט צוֹפֶה אֶל הַגְּבוּל:

לְמַעֲרַב יַרְדֵּן יִצְפֶּה, מוּל יְרִיחוֹ.

הכהן

וְלָמָּה כֹה נִבְהָלְנוּ? מִי יוֹדֵעַ

אִם טוֹב לַעֲרֹךְ לִקְרָאתָם קְרָב, וְאִם

לֹא טוֹב הָיִינוּ עוֹשִׂים לְחַכּוֹת עַד

יָנוּסוּ מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְכֵי כְנָעַן,

וַעֲיֵפֵי קְרָב אֵלֵינוּ אָז יִפֹּלוּ,

וְרָצְפוּ דַרְכֵי מוֹאָב בַּז וּרְכוּשׁ

בְּטֶרֶם אִישׁ מִמֶּנּוּ יִפְתַּח חַרְבּוֹ,

וְיִלְחַךְ אַרְנוֹן דַּם בַּחוּרֵי בָנָיו.

כהן שני

אִם צִבְאוֹת מַלְכֵי כְנַעַן בְּאַלְפֵיהֶם

יַהַרְגוּ – קִלְלַת בִּלְעָם רְבָבוֹת תַּפִּיל.

הכהן הראשון (חרש אל השני)

שָׁמַעְתִּי: מֵאֵן בִּלְעָם בָּרִאשׁוֹנָה

הֲלוֹךְ אֵלֵינוּ, כִּי אֶת אֵלָם יָרֵא.

הכהן השני

אֵל אֶחָד לָמוֹ; אַךְ יוֹדֵעַ בִּלְעָם

מֵאֵין כָּמֹהוּ עוֹד לְהַחֲרוֹת אַפּוֹ

עַל רֹאשׁ הַצָּר.

הכהן הראשון

וּנְבִיא הָעִבְרִים יֵדַע

לְעוֹרֵר רַחֲמָיו וְלַהֲפֹךְ כָּל קְלָלָה.

(הולכים ויורדים.)

אוי (ששמע בדברם)

וּבְיַד הָאֵל הַזֶּה הַגּוֹרָל צָפוּן:

אִם יָעִיר אַפּוֹ אָז יְנַצַּח מוֹאָב

וְאִם יִכְבְּשׁוּ חֲרוֹנוֹ רַחֲמָיו עַתָּה –

אֲדֻמִּים יִנְהֲרוּ מֵי אַרְנוֹן מָחָר

מִקְּצִיר הַקָּטֶל… הָהּ, כִּי שָׁכַח מוֹאָב

מִיּוֹם רִאשׁוֹנָה שִׁלֵּם אֶת הַמַּס

לְמוֹשֵׁל חֶשְׁבּוֹן לִתְפֹּשׂ עוֹד בַּחֶרֶב,

וַיִּפֶן אֶל לְחָשִׁים וּבַקְּסָמִים

אֶת כִּסְלוֹ שָׂם!… כִּי יִתְחַר בִּלְעָם לוֹ

עִם נְבִיא הָעִבְרִים – אַךְ מִי יֵרֵד, יַגִּיד

לְגִבּוֹר מַחֲנָם, כִּי מְחַכֶּה לוֹ

אֱוִי, פֹּה עַל הַפְּעוֹר וְחַרְבּוֹ צְמוּדָה,

לֹא נִחֵשׁ בָּהּ מֵעוֹדוֹ כִּי אִם שָׁנַן

בְּסַלְעֵי גִיר עֲרָב וּבְגָרְמֵי אוֹיְבָיו…

כִּי, חַי אֱוִי, אֵין יָקָר לִי מִכָּזְבִּי,

וּלְזֶה הַמַּכֶּה אוֹתִי כָּזְבִּי תִהְיֶה!

אַךְ אִם יָכֹלְתִּי לוֹ – נִשְׁבַּעְתִּי פֹה:

בְּבִיאַת מִקְדַּשׁ פְּעוֹר בְּקִיר חֲרֶשֶׂת

אֶת רֹאשׁוֹ אֶתְקַע שַׁי לְאֵל נִצְחוֹנִי…

צור (נגש אליו)

הַנָּשִׂיא, לָמָּה בוֹשְׁשָׁה הַנְּסִיכָה?

צור

עֲיֵפָה הִיא וַתֹּאמֶר עוֹד לָנוּחַ.

אוי

כִּי לֹא כְאָז פָּנֶיהָ אֶרְאֶה עָתָּה,

וַתִּזְנַח חַסְדָּהּ לִי מִיּוֹם בּוֹאֵנוּ

לְרַבַּת־מוֹאָב, שָׁם קְרָאָנוּ בָלָק…

וָאֹמַר תִּסַּע עִמְּךְ אֶל הַפְּרָת,

וְרוּחוֹת מִזְרָח שׁוּב יַחְלִימוּ נַפְשָׁה –

וְעוֹד רוּחָהּ סָר וְיוֹם הַכְּלוּלוֹת קָרֵב.

צור

אַךְ אֹרַח בְּתוּלוֹת לָהּ – אַל לִבְּךָ תָּשִׂים.

אוי

דִּמִּיתִי כָזְבִּי מַלְכָּה בְהַרְמוֹנִי,

בַּנְּסִיכוֹת דְּגוּלָה, כְּלִילַת גִּיל וְעֶדְנָּה –

אַךְ נַפְשִׁי תַגִּיד לִי: בְּיוֹם הֲסִירִי

צְעִיף בְּתוּלֶיהָ בְּאַפִּרְיוֹן דּוֹדִים,

לֹא אֹשֶׁר חֶמְדָּה בָאָה יִקְרַן תַּחְתָּיו.

צור

הֲלֹא כִּי כֹה תִפְחַדְנָה הָעֲנֻגּוֹת,

בְּבוֹא הַיּוֹם לַגְּבָרִים לַחְגֹּר חַרְבָּם

וּלְחָרֵף נֶפֶשׁ עַל שְׂדוֹת הַמּוֹלֶדֶת –

אַךְ יִכְלוּ יְמֵי הַקְּרָב, וְתִרְצֶה כָזְבִּי

אֶת חָדְשֵׁי גִילָהּ בְּהַרְמוֹנְךָ… שׁוּר,

שָׁם עוֹלָה הִיא עִם קְטוּרָה.

(כזבי באה עם אומנתה. קטורה נושאת מעיל לבן ארך.)

קטורה

סִלְחוּ לָנוּ,

כִּי לֹא לְמוֹעֵד הַקָּרְבָּנוֹת בָּאנוּ:

הַמֶּלֶךְ עָצַר בָּנוּ.

כזבי

מְעִיל הַבּוּץ

כְּשֶׁלֶג לָבָן נָתַן לִי וַיְצַו

לִטְווֹת בְּחוּטֵי כֶסֶף רָזֵי־תָוִים:

בּוֹ יִלְבַּשׁ בִּלְעָם עַל הַפְּעוֹר הַיּוֹם

כִּי יָאֹר אֶת הָעִבְרִים.

אוי

יָאֶה לוֹ

מְעִילוֹ זֶה הַשָּׁחוֹר יִלְבַּשׁ תָּמִיד;

וְטוֹב לְכָזְבִּי לִרְקֹם צְנִיף הַדּוֹדִים

לְרֹאשׁ אֱוִי.

כזבי

מָה אַעַשׂ, נָשִׂיא, לֹא

כְּחֶפְצִי יָבוֹא לִי הַכֹּל.

אוי (כמנָסה)

מַה תַּחְפֹּץ

הַנְּסִיכָה?

כזבי

תָּוֵי כֶסֶף עַל בּוּץ לָבָן –

זֶה אוֹת לְשָׁלוֹם, לֹא לְדַם מִלְחָמָה…

אַךְ לַמְרוֹת פִּי הַקּוֹסֵם כֹּה יָרֵאתִי:

וּבְחוּטֵי פָּז מְעִיל אַרְגָּמָן לִרְקֹם

חָפַצְתִּי אָנִי – – –

(מפסיקה, כיראה לגלות את אשר עם לבה.)

קטורה (מחפה על הנעימה הסתומה בקול כזבי)

דַּם נְשִׂיאֵי מִדְיָן,

גִּבּוֹרֵי סִין וַעֲרָב בְּלִבָּהּ יִזַּל;

וּבְשׁוּב הַצָּבָא מִן הַקְּרָב – רִאשׁוֹנָה

בִּמְחוֹל עֲלָמוֹת פְּנֵי אֱוִי תְקַדֵּם.

צור (אל קטורה)

לְכִי וְצַוִּי לִרְתֹּם הַמֶּרְכָּבָה

לִגְבִרְתֵּךְ, כִּי הַיּוֹם מִפֹּה תִסַּעְנָה

לְרַבַּת־מוֹאָב שְׁתֵּיכֶן וּתְחַכֶּינָה

עַד נָשׁוּב שָׁם בְּשָׁלוֹם מִן הַגְּבוּל,

לָחֹג אֶת כְּלוּלוֹת כָּזְבִּי עִם בְּחִירָהּ.

(קטורה יורדת)

כזבי (מלַוָה את קטורה, לנפשה)

בִּנְטוֹת הַיּוֹם וְנֶחֱרַץ כְּבָר גּוֹרָלִי,

אַךְ חִנָּם אָחִישׁ לִי פִתְרוֹנוֹ עָתָּה…

הָאֵלִים! תְּנוּ לִי עָרְמָה אַךְ הַיּוֹם –

לֹא מִרְמַת נִקְלֶה, כִּי מְזִמַּת נִרְדָּף –

לְכַלְכֵּל דְּבָרַי עִם הַנָּשִׂיא פֹה.

(שבה אל הנשיאים.)

אוי (מבליג על המרי בדבריו)

הַאֻמְנָם תֵּדַע קְטוּרָה נֶפֶשׁ גְּבִרְתָּהּ,

וְזֶה הַפִּתְרוֹן לִדְבָרַיִךְ, כָּזְבִּי,

אוֹ אַחֵר הוּא?

(עיניו חודרות־אורבות)

כזבי

אָמַרְתִּי כִּי קוֹל קְרָב

מֵחָזוּת שָׁלוֹם יִנְעַם לִי… הֲזָרוּ

לְךָ הַדְּבָרִים כֹּה?

אוי

בְּפִי הַגֶּבֶר

לִי יִמְתְּקוּ – בְּפִיךְ, הַנְּסִיכָה, מָרִים…

הֲלֹא מֵאָז בִּנְוֵה הַשָּׁלוֹם שָׁתְלָה

הָאַהֲבָה נְטִיעֵי מַחְמַדֶּיהָ

לְצִלְצְלֵי דְלָיִים וּלְקוֹל פֶּלֶךְ –

כִּי פִתְאֹם אָץ לָהּ עַתָּה רַעַשׁ נֶשֶׁק?

כזבי (בהמית נפשה)

הֲכִי אֵין יֵשׁ אֲשֶׁר מְעֻלַּף חֹרֶב,

עַל תַּלְמֵי שָׁרָב פֶּרַח עָנָו יַעֲרֹג

לְמִטְרוֹת סַעַר עַז וּלְלֵיל רְעָמִים,

בִּנְהַק אַלּוֹנִים פְּרוּעֵי הַצַּמָּרוֹת –

כֹּה יֵשׁ סַעַר רַב יִכָּלֵא פִתְאֹם

בְּדַם עֲלוּמֵי־אֵשׁ, אֲשֶׁר בִּמְחִיר

כָּל חֶמְדוֹת מְלָכִים לֹא יְסֻלֶּה חִשְׁקָם,

וּמְבַקֵּשׁ מִפְרָץ לוֹ וְאַיִן, אָיִן.

אוי (אל צור)

רְאֵה, הַנָּשִׂיא: לֹא כָמוֹךָ אַתָּה

לִי בִתְּךָ תַּעַן… סַעַר קְרָב יְשֻׁבָּח,

וְשֶׁמֶשׁ פָּז בִּרְסִיסָיו יִלְטֹשׁ קְרָנָיו,

וִינוֹבֵב שָׁלוֹם שַׁדְמוֹת קֶטֶל דְּשֵׁנוֹת,

אַךְ מוֹעֲדָן כְּלוּלוֹתַי לֹא תִרְצֶינָה…

(בלעג מר)

בִּנְעוּרֵי כָזְבִּי, יוֹקְדֵי תְשׁוּקָה זָרָה,

לֹא יִשְׁווּ יְקָר כָּל הוֹן וַחֲמוּדוֹת נָשִׂיא.

צור

הַבַּת, מִי קָסַם לָךְ, מִמִּי לָמַדְתְּ

לְדַבֵּר כֹּה? הֲנָמוּ שׁוֹמְרֵי סִפִּי,

וּפְתוּחִים הָיוּ שַׁעֲרֵי הַרְמוֹנִי,

כִּי בָא שָׁם זָר אֶל חֶדְרֵךְ וּבְתַעְתּוּעֵי

בְנוֹת דַּלַּת עָם, אֲשֶׁר מְנָעָן אֵל

מִכָּבוֹד וּמִיקָר, וְנָתַן לָמוֹ

רַק זִיו עֲלוּמִים – חֶלְקָן זֶה הָאֶחָד

בְּחַיֵּי עֹל וְעָמָל – לִבֵּךְ פִּתָּה?

לָךְ רַב מִזֶּה…

כזבי (נרגשה)

מִנְּעוּרִים וְחֻפְשָׁתָם?

הָהּ, אָב, כִּי אָסוּךְ שֶׁמֶן מִשְׁחָה בְשָׂרִי,

הֲתֹאמַר – דָּמִי יָשֹׁךְ אָז בְּעוֹרְקָי?

וְאִם רִקְמַת תְּכֵלֶת אֶלְבַּשׁ בְּהַרְמוֹנִי,

וְיִיפוּ נְעוּרַי אָז וְאֻשְּׁרוּ יוֹתֵר?

לִי רַב מִזֶּה?… מָה רַב מֵאֹשֶׁר, אָבִי?…

הֲיִסּוֹג חֵשֶׁק לֵב מִכְּתֹנֶת פַּסִּים,

וְרַק תַּחַת שִׂמְלַת פִּשְׁתִּים לַהֲבוֹ יִגְאֶה,

וּבְהֵיכָל רוֹזְנִים לְלֹא חֶמְדָּה יִדְעָךְ?

אוי

הַאִם הֵיכָלִי הוּא וְלוֹ דִמִּית?

(בבוז אציל)

וּבֵין הָרוֹכְלִים אוֹ בֵין בּוֹקְרֵי מוֹאָב

לִבְחֹר יָדַעַתְּ לָךְ מִמֶּנִּי טוֹב?

כזבי (נרגעת)

כָּמוֹךָ אֵין בֵּין אַחַי טוֹב וְגִבּוֹר.

שר צבא (עולה אליהם)

צִיר עִבְרִי בָא.

צור

אֵלֵינוּ יַעַל הֵנָּה.

(השר נותן אות ויהושע שר צבא עברי עולה)

יהושע (משתחוה לנשיאים)

אֵי מֶלֶךְ מוֹאָב? מִן הַמַּחֲנֶה אֵלָיו

שֻׁלָּחְתִּי…

צור

מַה צֻּוֵּיתָ?

יהושע

רַק לַמֶּלֶךְ

אֲדַבֵּר דְּבָרַי.

צור

נְשִׂיאֵי מִדְיָן אָנוּ.

יהושע

כְּבָלָק אַתֶּם לִי, וְגַם אֲלֵיכֶם

הַנָּבִיא שָׁלַח לֵאמֹר: עַל הַגְּבוּל

נְטוּשִׁים צִבְאוֹתֵיכֶם נְכוֹנֵי קְרָב,

מִשְׁתַּקְשְׁקִים בְּנִשְׁקָם וּבְרִכְבֵּיהֶם –

הַאֻמְנָם קְרָב תַּחְפֹּצוּ?

אוי

כִּי אֲמַרְתֶּם,

אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם נִפְתַּח כָּל עִיר בְּצוּרָה

וּבְמַס נְקַדֵּם פְּנֵיכֶם?… פְּנוּ לָכֶם

מִמִּזְרָח יַרְדֵּן וּמִגְּבוּלִי הָלְאָה –

וְאַל תִּתְגְּרוּ בְרָעָה.

יהושע

לֹא אֲלֵיכֶם

דַּרְכֵּנוּ נָשִׂים, כִּי מֵעֲרָבָה יִפֶן;

לֹא נַחְפֹּץ קְרָב עִמָּכֶם…

(עז וגא)

אַךְ אִם אַתֶּם

דַּרְכֵּנוּ תִגְדְּרוּ – אַל תֹּאמְרוּ, עָיֵף

יִשְׂרָאֵל עַתָּה, וְהַנָּקֵל יִהְיֶה

לְגָרְשׁוֹ כֻלּוֹ וְלָרֶשֶׁת אַרְצוֹ

מִיַּבֹּק עַד הַחֶרְמוֹן… כֹּה שְׁלָחַנִי

הַנָּבִיא אֶל הַמֶּלֶךְ וְהַנְּשִׂיאִים:

אַל תִּבְטְחוּ עַל שֶׁקֶר, וּבְעוֹד מוֹעֵד

הַסִּיעוּ צִבְאוֹתֵיכֶם אֶל הָאַרְנוֹן

וּשְׁלוּ בִגְבוּלְכֶם – כִּי אִם תּוֹאֲנָה

תְבַקְּשׁוּ לָנוּ לְהִתְגָּרוֹת קְרָב,

וְנִחַם מוֹאָב –

אוי (מפסיקו)

אַל יִתְהַלֵּל עַתָּה

הַנָּבִיא כֹה: אֲרֻכָּה תִהְיֶה דַרְכּוֹ

מִנְּבוֹ עַד תּוֹצְאוֹת אַרְנוֹן.

יהושע

עוֹד זֹאת הוֹסִיף:

מִשִּׁיחוֹר עַד הַשְּׂנִיר הַדֶּרֶךְ רַבָּה

מִהְיוֹתָהּ מִן הַפְּעוֹר עַד מַעְיְנוֹת

מֵי נִמְרִים וְעַד גְּבוּל מִדְיָן.

אוי

הַגֵּד לוֹ,

כִּי לֹא בְשַׁעֲלֵי טַף וְנָשִׁים יִמַּד

הַדֶּרֶךְ אֶל גְּבוּל מִדְיָן וּבִכְבֵדוּת

יְנַהֵג מַחֲנוֹ: יָחִישׁ לוֹ מְעַט

פֶּן יִשְׁתֶּה צְבָאוֹ טֶרֶם בּוֹאוּ נִמְרִים

מִגַּלֵּי יָם הַמֶּלַח שָׁם יַדְבִּיקוּ

פָרָשֵׁי מִדְיָן אוֹתוֹ.

יהושע

אִם מִמַּכַּת

הֲדַד הַמֶּלֶךְ בִּשְׂדֵה מוֹאָב נִרְפָּא

כְּבָר מִדְיָן, כִּי יְדַבֵּר גְּבֹהָה עָתָּה?

אוי (בקצפו.)

מַה תִּשְׁלַח פִּיךָ, עִבְרִי? הַחֲסֵרִים

בְּמִדְיָן כְּלָבִים לִלְקֹק דַּם מַחֲנֶךָ?

יהושע

עִמָּהֶם יִכְרוּ עַל הַזֶּבַח גַּם

יְעֵנֵי מִדְבָּר עַל פְּנֵי שִׁמְמוֹת מִדְיָן.

צור (מתיצב ביניהם)

הַאִם עֵת דְּבָרִים לָנוּ, כִּי אֲמַרְתֶּם

לָקַחַת לָשׁוֹן וּלְהִתְחָרוֹת עַתָּה

בִנְאֻם, וְעוֹד מְעַט וְדַם אַחֵינוּ

הָעוֹמְדִים עַל הַגְּבוּל לַיַּרְדֵּן יֻגָּר,

לֹא טוֹב אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים…

(אל יהושע)

בֹּאָה עִמִּי,

וּדְבַר הַנָּבִיא תָבִיא אֶל הַמֶּלֶךְ.

(יורדים מן ההר.)

אוי (מביט אחרי יהושע)

כָּל עֶדְרֵי גְמַלַּי שַׁי לָאִישׁ הַמַּעֲבִיר

בַּמַּחֲנֶה שׁוֹפָר לִתְפֹּשׂ הַמִּלְחָמָה.

כזבי (כמרַצָה אותו)

כֹּה גֵא אֱוִי וְהוֹד תְּשַׁוֶּה עָלָיו

הַחֶרֶב יַחְגֹּר.

אוי (נרגע כמעט.)

חַי הַפְּעוֹר, אִם לֹא

הַמֶּלֶךְ עוֹצֵר בִּי, כִּי יַצְפִּין סוֹד

עִם בִּלְעָם עוֹד – מִדַּם הָעִבְרִים דָּבְקָה

אֶל יָדִי חַרְבִּי.

כזבי

יֵשׁ בֵּינֵיהֶם, נָשִׂיא,

גִּבּוֹרֵי חָיִל.

אוי

רַב יְהִי הַכָּבוֹד

גִּבּוֹרִים יַנְחִילוּנִי… כִּי הַאִם

לֹא תִבְטַח כָּזְבִּי עוֹד בִּזְרוֹעַ בְּחִירָהּ?

כזבי

עַל דַּרְכִּי אֶל הַפְּרָת פָּגַשְׁתִּי תְמוֹל

מֵהֶם הָאֶחָד וְכַעֲנָק לִי נִרְאָה.

(בקול רב דאגה)

בַּקְּרָב אִם תִּפְגַּע אוֹתוֹ…

אוי

מֶה חָפַצְתִּי

לְמַעֲנֵךְ, נְסִיכָה, לִפְגֹּשׁ אֶת הָעִבְרִי…

נָדַרְתִּי לֵאלֹהַי שִׁלּוּחֵי כָזְבִּי,

אִם רֹאשׁוֹ אָבִיא לְךָ לְמֹהַר כְּלוּלוֹת –

הַגִּידִי מַה מַּרְאֵהוּ, וּבִקְהָלָם

לְהַכִּיר אוֹתוֹ אוּכָל.

כזבי

אוֹתְךָ יַחְפֹּשׂ

בְּמַחֲנֶה מִדְיָן הוּא.

אוי

אֶת חֲלִיצָתִי

מֵהֶם בַּקְּרָב לֹא אֶחָד יַחְפֹּץ לִפְשֹׁט.

וִישַׁלֵּם חַיָּיו אָז בֶּן מִדְבָּר מִסְכֵּן

מְחִיר זְהָבִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בוֹ –

אֵיךְ אוֹתוֹ אַכִּיר בֵּין הָעוֹטִים אֶל

הַשָּׁלָל?

כזבי

לֹא זְהָבְךָ יַחְמֹד, לֹא

בֶּן מִדְבָּר דַּל הוּא, כִּי נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל…

(נדמה רגע)

וְאוֹתְךָ יַחְפֹּשׂ בֵּין נְשִׂיאֵי מִדְיָן

בַּמַּעֲרָכָה – לֹא כִי נִצַּב זָהָב,

מְשֻׁבָּץ אָדְמֵי־אֵשׁ לְלַהַב זֵינְךָ,

וּבְצוֹר מְעִילְךָ תֻלָּע – כִּי לִדְרֹשׁ

מִיָּדְךָ זֹאת אֲשֶׁר לְךָ טֶרֶם יִהְיֶה.

אוי

לֹא שָׁאַל עוֹד אֱוִי מֵאִישׁ מֵעוֹדוֹ,

לֹא לָוָה עוֹד, כִּי אִם בְּחַרְבּוֹ שָׁבָה –

מִי שָׂם לִי זֶה לְנוֹשֶׁה עָתָּה?

כזבי

אָנִי.

אוי (נרתע)

עֲנִי, הַנְּסִיכָה, מַה מִּמֵּךְ לָקַחְתִּי,

אוֹ מַה הִבְטַחְתִּי לָךְ וְלֹא שִׁלַּמְתִּי,

מִי אֶת הָעִבְרִי שָׂם לְגוֹאֵל לָךְ?

כזבי

כִּי תִקָּחֵנִי לְךָ וּפִי לֹא תִשְׁאַל,

אִם לֹא הָיִיתִי כְבָר לְאַחֵר.

אוי

אַתְּ…

לְמִי?

כזבי

לָעִבְרִי.

אוי (מתאמץ לעמעם עוד על מחשבתו)

מַה תַּחְשִׁיכִי, כָּזְבִּי,

דְּבָרַיִךְ, כִּי לֹא אָבִין פִּשְׁרָם עָתָּה.

כזבי (כנשמעת לגורל אכזר־מתוק)

לָעִבְרִי הָיְתָה כָזְבִּי…

אוי (בקצפו)

עַתָּה תִהְיֶה

לַנָּשִׁים שֵׁם… עַד עַתָּה רַק נִשְׁמַעְתִּי

לַמֶּלֶךְ עוֹד וָאֶמְנַע אֶת צִבְאוֹתַי

מִסְּעֹר עַל מַחֲנָם וּלְהַכּוֹתָם חֵרֶם,

עַד יָחֵל מוֹאָב רִאשׁוֹן הַמִּלְחָמָה –

(שולף חרבו)

מִלְחֶמֶת־מִשְׁנֶה לִי בְעַם הָעִבְרִים

וְנָקָם אֶקַּח: כִּי לֹא מָצָא לָמוֹ

בַּקְּרָב אִם יִקְחוּ שְׁלָלָם מִן הָאוֹיֵב,

וְשָׂמוּ שְׁבִי מִלְחָמָה גַם בְּשָׁלוֹם –

כִּי אֶל הַרְמוֹנִי, אֶל חֲדַר מִשְׁכָּבִי

יָבוֹאוּ בְמַחְתֶּרֶת וּמֵחֵיקִי

אֶת חֶמְדַּת נָשַׁי יִשְׁבּוּ… נָקָם אֶקַּח!

צופה למחנה ישראל איום הנקם

כזבי

לֹא שְׁבִי מִלְחָמָה אֶהְיֶה לוֹ, כִּי מַלְכָּה…

וְלֹא מֵחֵיקְךָ, נָשִׂיא, אוֹתִי לָקַח,

כִּי בָאתִי אֵלָיו –

אוי (במר עלבונו)

כֹּה גַם תִּשַּׁל תְּאֵנָה –

בְּבִכּוּרֶיהָ אִם יְנִיעָה עוֹבֵר –

עַל פִּיו מִחוּץ לַגָּדֵר: כִּי לֹא תֵדַע,

אֲשֶׁר לֹא הוּא שְׁתָלָהּ, לֹא נְטָרָהּ

בְּחָנְטָהּ פַּגֵּי בֹסֶר תַּחַת סַהַר…

אַךְ, חֵי אֱוִי, כִּי שַׁלֵּם לִי יְשַׁלֵּם

כָּל פּוֹרֵץ גְּדֵרִי וּמִבְּצִירִי גוֹנֵב.

כזבי (נעלבה)

אִם גֵּא אֱוִי, אַל יִשְׁכַּח כִּי גַם כָּזְבִּי

לְמוֹשֵׁל מִדְיָן בַּת – לֹא קִנְיַן כַּסְפּוֹ…

אֲנִי נָטַרְתִי כַרְמִי וְסִקַּלְתִּי

בְּבוֹא עֵת בָּצִיר אֶת מִשְׁעוֹלֵי חֶמְדּוֹ;

וּמִי יְכַזֵּב עַל מִשְׁפָּטִי, נָשִׂיא,

לְבַכְּרוֹ וּלְהַשִּׁילוֹ אֶל אֲשֶׁר

חָפַצְתִּי אָנִי.

אוי

כִּי מִיַּד אָבִיךְ

נוֹעַדְתְּ, נְסִיכָה, לִי; יָכֹלְתִּי עַתָּה

לְקַחְתֵּךְ אֵלַי וְלִדְרֹשׁ מֵאוֹתָךְ

מִשְׁפָּטִי – מִשְׁפַּט בַּעַל… אַךְ אַל תֹּאמְרִי:

בְּחָזְקָה אֶכְבֹּשׁ אוֹתָךְ – לִי הַגִּידִי

אֶת שֵׁם הָאִישׁ, וְעוֹד הַיּוֹם יִקָּרֵא

לָעִבְרִים מִן הָהָר, כִּי יִשְׁלְחוּ

אֶת גִּבּוֹר מַחֲנָם אֵלָי: אִם אַכֶּנּוּ

לֹא אֶחְפֹּץ מְאוּם מֵהֶם, כִּי שְׁלָלִי תִהְיִי,

הַנְּסִיכָה… וְאִם יַכֵּנִי הוּא וְשֻׁלַּח

לְמַחֲנוֹ חָפְשִׁי וְעוֹד מִדְיָן

לָעִבְרִים מַס וְכָזְבִּי תִהְיֶה לוֹ.

כזבי

לֹא אֶכְפָּה תוֹדַת לִבִּי לְךָ, הַנָּשִׂיא:

כִּי רָהַב רוּחֲךָ – לֹא שָׁכַח נְדִיבָה…

וְאִם יֵשׁ כִּי יִשְׁמַע אֱלֹהִים תְּפִלָּתְךָ

לִפְגֹּשׁ הַיּוֹם בַּקְּרָב אֶת נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל –

מִנְחָתִי יָרַח אֵל וְלֹא תַכִּירוּ

אֶת אָחִיו אִישׁ.

אוי

וְאַתְּ?

כזבי

הוּא יִקָּחֵנִי.

אוי

לֹא, כָּזְבִּי, אִם לֹא יֵדַע רוּחִי נְגֹשׂ

בָּאַהֲבָה – לְקַנֵּא אֶת מִשְׁפָּטוֹ

לֹא יִזְנַח כָּל עוֹד יָדִי תַחֲזִיק נָשֶׁק.

כזבי

אָז צַו, הַנָּשִׂיא, וְיַעֲבִירוּ קוֹל

בַּמַּחֲנֶה: אִישׁ לְאֹהָלֶיךָ, מִדְיָן!

וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם…

אוי

וְאַתְּ?…

כזבי

אֶל אַרְצִי

וְאֶל הַרְמוֹנְךָ אֵלֵךְ.

אוי

כִּי לֹא קִבֵּל

אֱוִי נְדָבָה עוֹד, גַּם נִדְבַת כָּזְבִּי

לֹא יִקַּח עָתָּה… שִׁמְעִי, אֵפוֹא, נְסִיכָה:

אִם עוֹד תָּשׁוּבִי אֵלַי – בִּי תִבְחֲרִי!

הֲתוּכְלִי הִשָּׁבֵעַ פֹּה עַל מִזְבַּח

הַפְּעוֹר: הַיּוֹם בְּשׁוּבֵךְ אֶל הַרְמוֹנִי

לֹא יָקשׁ מִמֶּרְחַקִּים זָרִים עוֹד

בֶּן עַם הָעִבְרִים לָךְ?

כזבי

לֹא… לֹא אִשָּׁבַע

לַשָּׁקֶר: שָׁם מִכָּל זָוִיּוֹת הֵיכָל

יִשָּׁקֵף אֵלַי.

אוי

כִּי לֹא יוּכַל אָדָם

לַחֲרֹץ מִשְׁפָּטוֹ פֹה – הַחֶרֶב תִּשְׁפֹּט:

לַמַּחֲנֶה אֵרֵד עַתָּה וַאֲצַו

עִם צָהֳרָיִם לֶאֱסֹר אֶת הַקְּרָב –

בְּיַד הָאֵלִים פִּתְרוֹן גּוֹרָלֵנוּ

(יורד)

כזבי (כורעת)

הָהּ, שְׁמַע לִי, תַּמּוּז אֵל הָאַהֲבָה,

בִּקָרְאִי עַתָּה לָךְ, כְּשָׁמְעִי תָמִיד

עִם יַרְחֵי בוּל אֶת קוֹל דְּמֵי עֲלוּמֶיךָ

מִמּוֹרַד לְבָנוֹן צוֹעֲקִים לְנָקָם:

שָׁם אוֹיֵב חַד הַשֵּׁן בְּסֻבְּכֵי צַיִד

אֶת חָזְךָ כִּרְסֵם וּפַרְסוֹתָיו שָׁטַף

מִדָּם הַקָּדוֹשׁ בְּמֵי נְהַר אֲפֵק.

הַנּוֹשֵׂא גַלָּיו, אֲדַמְדַמֵּי רֶצַח,

לְמִפְרַץ גְּבַל לְבַשֵּׂר הָאֲשֵׁרָה,

הַמְּחַכָּה לְךָ עֲטוּפַת תַּכְרִיךְ כֶּסֶף

בְּסִירַת דַּר, אֶת בְּשׂוֹרַת אַלְמְנוּתָהּ – – –

עֲנֵה, הָאֵל, וְרַחֵם אֶת אֲמָתְךָ

כְּרַחֲמִי תָמִיד יָפְיְךָ שֶׁדָּעַךְ

בְּלֹא עֵת וּבְקוֹנְנִי עִם הָאֱלִילָה

בִּבְכִי הָאֱלוּל עַל כָּל שְׁבִילֵי פֶרֶט

אֶת מוֹת הַיָּדִיד – הַתַּמּוּז, אֵל כָּל אָפִיל

וּכְאֵב כָּל בֹּסֶר פּוֹטֵר, הַבֵּט עָנְיִי:

מִיָּדְךָ לִי הָאַהֲבָה, לַבַּת אִשָּׁה

בְּדָמִי, אֵל, הִצַּתָּ – הֶחָפַצְתָּ

כִּי יֵלֵד מָתוֹק מַר וְאַהֲבָה אֵיבָה,

כִּי סִבְּכָה כָזְבִּי מִשְׁנֵה־קְרָב בֵּין עַמָּהּ

וְעַם הָאִישׁ בְּסוֹדְךָ לָהּ יָעַדְתָּ;

כְּתֹמֶר־צִיּוּן נִצָּב עַל הַגְּבוּל

בֵּין אוֹיְבִים־כּוֹרְתִים, כֹּה עוֹמֶדֶת אָנִי:

אִם זֶה אוֹ זֶה הַגַּרְזֶן יַפִּיל – בִּי

וּבְאָשְׁרִי יִנְחַת עַד דַּם נְעוּרַי יָזוּב…

(בוכה חרש. מן המחנות בא קל שופר הלך וקרב: היא קמה מכרע… על ההר עולים המלך, צור, בלעם, נועה, יהושע, שרי מואב וכהנים.)

צור

עֲנֵה לַצִּיר, הַמֶּלֶךְ.

בלק

בִּלְעָם, עוּץ

מָה אָשִׁיב לוֹ.

בלעם (נרגש. ורוחו נפעמה. וכֻלו אומר הכנה רבה לדבר רב־הפלא הנכון לפניו)

עוֹד אֵל לֹא נִקְרָה אֵלַי.

בלק

כֹּה בוֹשֵׁשׁ הוּא הַפַּעַם.

כהן מדיָני (זה שבעלילה השניה, בלעג מסֻתָר)

לוֹ בַפְּעוֹר

וְלֹא בָאֵל הַזָּר בָּטַחְתָּ, קוֹסֵם,

וַנֵּדַע תָּמִים כְּבָר מִפִּתְרוֹן אוּרָיו,

וְלֹא חִכִּינוּ יוֹתֵר.

בלעם (אל יהושע)

לֵךְ, הַצִּיר

וֶאֱמֹר לִנְבִיא הָעִבְרִים אֲדוֹנֶיךָ:

עִם בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבוֹא הַנִּצָּחוֹן.

יהושע

שֶׁל מִי?

בלעם

הוּא יָבִין… אַךְ אִם יוֹסִיף לִשְׁאֹל,

עֲנֵה לוֹ: נִצְחוֹן שְׁנֵינוּ – שֶׁל הַנָּבִיא

וְשֶׁל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם יִהְיֶה.

בלק

הָאֶחָד הוּא לִשְׁנֵיכֶם?

בלעם (שותק רגע… ובדברו יפן רק אל יהושע.)

אֶחָד הוּא

עַל רֻכְסֵי אֵל – וְאִם יֵשׁ אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה

לְעֵינֵי אִישׁ יִתְפָּרֵד הוּא לִשְׁנַיִם,

וּתְבוּסָה וְנִצָּחוֹן שָׁם יְכֻנֶּה,

וּבְרָכָה אוֹ כִי קְלָלָה לוֹ יִקְרָאוּ.

(בהביטו מעל יהושע והלאה אל עבר מחנה ישראל)

הוּא יָבִין זֹאת, כָּמוֹנִי יֵדַע מֹשֶׁה:

יֵשׁ גְּבוּל וְשָׁם רַק הַנִּצָּחוֹן יִשְׁכֹּן;

הַבָּא לְשָׁם לִשְׂפַת הָאָדָם יִלְעָג.

יהושע (בושש רגע)

כֹּה אַגִּיד לַאֲדוֹנִי.

(יורד.)

בלק (אל בלעם)

סְתוּמִים לִי

דְבָרֶיךָ אֵלֶּה… אַךְ בְּךָ בָטַחְתִּי

וּבְכֹחֲךָ כִּי רַב הוּא. אֵרֵד עַתָּה

לִרְאוֹת בַּמַּחֲנֶה פַּעַם אַחֲרוֹנָה

וְצַו לָתֵת לַקְּרָב… וְאַתָּה הִכּוֹן

לִקְרַאת קִלְלָתְךָ, בִּלְעָם. יַחְדָּו נֶאֱסֹר

מִלְחָמָה עִם יִשְׂרָאֵל: עִם צִבְאוֹתָם

יִלָּחֵם בָּלָק, עִם הַנָּבִיא – בִּלְעָם.

(כֻלם יורדים. נשארים הקוסם, נועה וכזבי. בלעם נצב בקצה ההר הנשקף מול מחנה ישראל וצופה, צופה ללא נוע, קפוא על מקומו כפסל.)

כזבי (חוזרת חרש על דברי בלעם)

יֵשׁ גְּבוּל וְשָׁם רַק הַנִּצָּחוֹן יִשְׁכֹּן

הַבָּא לְשָׁם – – –

(ראשה כבד והיא נשענת על כרכוב המזבח)

הֲתֵדְעִי, נוֹעָה, דַּרְכּוֹ?

נועה (צונחת על מעלות המזבח. עיניה כואבות מאור השמש הרב ופניה חולים־חולמים. מביטה בפני הנסיכה ושותקה)

כזבי

אוֹ מִקְסַם שָׁוְא אָבִיךְ פֹּה חָזָה, אָחוֹת,

וְלִבִּי חוֹלֶה כֹה וְהוּא רִמָּנִי:

אֵין גְּבוּל כָּזֶה, וְדֶרֶךְ אֵלָיו אָיִן.

נועה (קולה רפה וכמו בחלום תדבר)

יָדַעְתִּי דַרְכּוֹ…

כזבי (פניה חִורים אך עיניה נוצצות הדמעות, לוהטות ערגה וכאב פתרונים)

אֵי הוּא?

נועה

בּוֹ הָלַכְתְּ

הַלֵּיל, הַנְּסִיכָה…

כזבי

אָנִי?

נועה

בַּחֲלוֹמִי

רָאִיתִי אוֹתָךְ שָׁם.

כזבי (נפשה, עיפת נפתולים, רוטטת־מסלדת לדברי הרואָה)

הֲלֹא תַגִּידִי

חֲלוֹמֵךְ לִי, כִּי שָׁוְא יָגַעְתִּי, נוֹעָה,

לִמְצֹא מַה יִפְתֹּר זֶה הַיּוֹם לְחַיָּי.

נועה (עיניה עצומות, ובדברה צולחת ידה לאט לאט, כבמשוט שן, זהר הצהרים.)

עַל פְּנֵי גַבְנוּנִי גַּלִּים, תְּלָמִים כְּחֻלִּים,

נְפוּחַת מִפְרָשׂ וְנִתֶּקֶת עָגְנָהּ,

לַגַּלִּים מִשְׂחָק, שָׁטָה סִירַת כָּזְבִּי.

כזבי

וְאֵי מַלָּחַי הָיוּ?

נועה

אֶל הַקֶּרֶשׁ

הַמְּשׁוֹטִים קְשׁוּרִים, וְהַסִּירָה חִשְּׁבָה

לִטְבֹּעַ.

כזבי

כֹּה אֳנִיַּת חַיַּי תֵּתַע,

וּלְסַעַר הָעֲלוּמִים עוֹד מְעַט

יְפוֹצָץ תָּרְנָהּ.

נועה

פִּתְאֹם יָד אַמִּיצָה

בַּמָּשׁוֹט תָּפְשָׂה, וּבֵין גַּלִּים תְּלוּלִים

הַסִּירָה גָלְשָׁה בְטוּחַת חוֹבְלָה… עַל

הַמִּכְסֶה עָמַד…

כזבי

מִי?

נועה

נְשִׂיא הָעִבְרִים.

כזבי (שחוק אשר רחף בעיניה)

עוֹד מֶה חָזִית?

נועה (פניה שקטי החזון רגשו פתאם)

כִּי קֶצֶף גַּלִּים תֻּלַּע

אַרְגָּמָן חָי.

כזבי (פניה מביעים חדוה רבה)

לִמְעִילוֹ שׁוּלֵי שָׁנִי.

נועה (נרגשת עוד יותר ומתאמצת להתעורר ממצוקת חלומה)

וְהָפְכָה אָדֹם תְּכֵלֶת מְשִׁי הַמִּפְרָשׂ…

כזבי

מִנֹּגַהּ שַׁחַר חָדָשׁ.

נועה (קולה רוה פחדים)

וְאֶגְלֵי דָם

יָזוּבוּ עַל הַמָּשׁוֹט.

כזבי

אֵלֶּה הֵמָּה…

(רואה את פני נועה מעוותי הכאב ופחדי רזים ומפסיקה פתאם)

מָה הֵמָּה אֵלֶּה, נוֹעָה?

נועה

אֶל הַחוֹף

הַסִּירָה תַחְתֹּר אָט…

(פותחת את עיניה. מסביב דממת זהר רבה והיא נרגעת כמעט)

חֲבוּקֵי זְרוֹעַ

נִצַּבְתֶּם שָׁמָּה, וּפַעֲמֵיכֶם דָּם

נִגָּרִים, דָּם…

כזבי (בקול חרדות)

מָה רַב הוּא?

נועה (שקטה־חִורת)

דַּם הַגְּאֻלָּה!…

(לוקחת את המעיל הלבן)

גַּם פֹּה עַל לִבְנַת שׁוּלֵי הָאַדֶּרֶת

לְאָבִי אֶרְאֶה אוֹתוֹ.

קול המון עולה

כזבי

הִנֵּה שָׁבִים

הֲלוֹם הַמֶּלֶךְ, אָבִי וְהַשָּׂרִים.

(מעבר מזה עולים מהר המלך ולויתו… ולאט לאט, ושלות עולם נסוכה על פניו החִורים, צועד לקראתם בלעם מקצה ההר השני. התרגשותו פגה כֻלה)

בלק (בנטותו ידו מוּל צבאות ישראל)

הַצַּו כְּבָר נִתָּן!… שׁוּר, הַקּוֹסֵם, שָׁמָּה

וְאֶת קְצוֹת מַחֲנֵיהֶם מִן הַפְּעוֹר אַרְאֶךָּ:

זֶה מִשְׁכַּן אֱלֹהָם וְעוֹרוֹת תְּחָשִׁים

אֲדֻמִּים סְרוּחִים מִן הַגַּג עַל צְלָעָיו;

זֶה אֹהֶל נְבִיאָם, וּמִסְּבִיבוֹ נְטוּיִים

שְׁנֵים עָשָׂר אֹהֶל, מִסְפַּר כָּל הַנְּשִׂיאִים;

מִשָּׁם וְהָלְאָה עַל פְּנֵי כָל הַיְשִׁימוֹן,

מִדֶּרֶךְ הָאֲתָרִים עַד הַבָּשָׁן,

הַמַּחֲנֶה נָטוּשׁ עַל רִבְבוֹתָיו: רַב

מֵהֶם כִּכָּרִים אֶשְׁקֹל מֵאוֹצְרוֹתַי

עַל יָדְךָ, בִּלְעָם, פֹּה וְעֶשֶׂר יָדוֹת

בַּשָּׁלָל לְךָ – אִם תָּבוֹא קִלְלָתֶךָ.

צור

לֹא יִמְנְעוּ נְשִׂיאֵי מִדְיָן אוֹתְךָ

מִכָּבוֹד וּמִתְּשׁוּרָה, כִּי תְקַלֵּל

אֶת עַם הָעִבְרִים וְאֶת נְבִיאָם לָנוּ.

כהן הפעור

גַּם מַטֵּה נְבִיאָם, בּוֹ אֶת קְסָמָיו יַשְׂגִּיא

וְאוּרֵי אֱלֹהָם, כָּל אֶבֶן יְקָרָה

מִשְּׁבָא וְכוּשׁ וְאוֹפִיר שֻׁבְּצוּ, לְךָ

בְּעֵד קִלְלָתְךָ מִנְחָה… רַק הַלּוּחוֹת,

חֲרוּתֵי תוֹרַת אֱלֹהֵי הַר סִינָי,

הֲדוֹם לַפְּעוֹר נָדַרְנוּ – שַׁי נִצְחוֹנוֹ.

בלעם (בדברם יצפה אל מול מחנות ישראל… כמתעורר פתאם)

מְעִילֵי אֵי הַלָּבָן?

נועה

גָּלוּם הוּא

עַל הַמִּזְבֵּחַ.

בלעם

הַלְבִּישִׁינִי אוֹתוֹ.

(פושט את מעילו השחור ונותן לה.)

וְאֶת הַיָּשָׁן, שְׁחוֹר הַשּׁוּלִים, זִרְקִי

מִתַּחַת הָלְאָה – בּוֹ לֹא יִלְבַּשׁ עוֹד

הַקּוֹסֵם בִּלְעָם…

(נועה מלבישה אותו)

מַה תַּבִּיטִי בִי?

נועה

לִי נִדְמֶה: כְּבָר רָאִיתִי אוֹתְךָ כָּכָה

בַּלֵּיל, בַּמִּדְבָּר אֶמֶשׁ, אָב… הֲכִי

הַיּוֹם לֹא בָרִאשׁוֹנָה לָבָן תִּלְבָּשׁ?

בלעם (כֻלו לבוש לבן באור הצהרים. שוליו ושרווליו, רחבי הקפולים, רקומים כסף נוצץ. בהניפו ידו זרועו הגרומה תֵחָשף וקולו מעתה כקול נביא בחזונו)

כִּי דְבַר הָאֵל לִי הָיָה; שְׁחוֹרִים תַּעְטֶה

וְדֹם תֵּאָלֵם עַד יִפָּתַח פִּיךָ

לְצַו הַקְּלָלָה…

(מרים ראשו לשמים.)

אִם מָרִיתִי דְבָרְךָ

הַיּוֹם, הָאֵל – חֲרוֹנְךָ שִׁבְעָתַיִם

יִתְלַקַּח בִּי, וּקְלָלָה אַחֲרוֹנָה

כִּמְרוֹרַת פֶּתֶן תַּז וְתִפְרֹם שְׂפָתַי,

וְתַמְטִיר גָּפְרִית עַל אֲפִילוֹת תְּלָמִים,

וּתְיַבֵּשׁ יַד כָּל פּוֹרֵס פַּת עֲמָלוֹ

וּמֶלַח תִּזְרַע לְשׁוֹן עֲיֵף הַמִּדְבָּר.

בלק

אִם כֹּה תְקַלֵּל לִי, כָּל גִּנְזֵי מוֹאָב

יִפָּתְחוּ לָךְ.

בלעם

וְעוֹד רַבָּה יָדְךָ, אֵלִי:

מִמַּשַּׁק אַרְבֶּה יִדֹּם קוֹל רֵחַיִם,

וְנִסְכַּר רֶחֶם אֵם בְּעֵת הַמְלִיטָהּ,

וּבְפִי הָעוֹלָל שַׁד מֵינֶקֶת יִצְמָק;

וַעֲיֵפֵי רַהַב־שָׁוְא יִשַּׁחוּ כֻלָּם,

נְמַקִּים־כּוֹשְׁלִים, תַּחַת עֹל קִלְלָתְךָ…

בלק

אִם כֹּה תְדַכְּאֵם, קוֹסֵם, תֵּרוֹם אַתָּה.

בלעם (אינו פונה לדברי המלך… צער ומרי כבוש הומים בדבריו)

מִנְּשֹׂוא עֹל מִרְיָם בְּךָ כִּי יִלְאוּ אַחַי

וְנָשַׁת אוֹן נַפְתּוּלִים מִנַּפְשׁוֹתָם,

וּכְפוּפֵי גֵו אֵלֶיךָ לֹא יִתְגַּבְּרוּ –

הָהּ, כִּי תְבוֹאֵם מַר קִלְלָתְךָ, אֵלִי:

עֲרִירִי אָז, חָנוּק בְּאשׁ שִׁפְלוּתָם,

כְּאֶחָד מִנְהֶם, כּוֹשֵׁל, טָמֵא, נִרְגָּן,

וּלְכָל הָאָדָם אָח לְחֵטְא וּלְאֶפֶס

וּלְעֶרְגַּת עַד לַקֹּדֶשׁ וְלָנֶצַח,

בְּמַחֲנֵה הַמְקֻלָּלִים אֶסְתַּפֵּחַ,

לָשֵׂאת הַקְּלָלָה וּלְהֵאָסֵף עִמָּם.

בלק (קצר־רוח)

הַאִם תְּקַלֵּל?

בלעם (עיניו אורו שוב וקולו צלול)

אַךְ אִם תִּרְצֶה, אֵלִי,

אֶת בִּלְעָם זֹאת הַפַּעַם וּבִבְגָדָיו

הַלְּבָנִים לְךָ יְכַהֵן פֹּה וּבְשִׁמְךָ

יְבָרֵךְ… הָהּ, כִּי תָחֹן אוֹתִי, אֵלִי,

הַפָּעַם.

(שתי דמעות זהר גולשות מעיניו… הנאספים נבוכים)

הכהן המדיָני

סָרָה רוּחַ אֱלֹהָיו

מִמֶּנּוּ.

בלעם (רב העז.)

לֹא! כִּי פָעֹם יִפְעַם, כֹּהֵן –

כָּמֹהוּ עוֹד לֹא נָח עָלַי מִנְּעוּרָי…

אוי (עולה דחוף בהר; אל המלך)

כְּבָר אָסְרוּ נַעֲרֵי מִדְיָן הַמִּלְחָמָה

(פונה לרדת… אל בלעם)

הָהּ, מַהֵר, קוֹסֵם, מַהֵר, פֶּן קִלְלָתְךָ

תְּפַגֵּר עוֹד וְתָבֹא רַק לְזַנֵּב

אֶת הַנִּמְלָטִים.

(יורד.)

בלק (מאיץ בבלעם)

הַבֵּט לָעֲרָבָה,

שָׁם הָכֵן יוֹצְאִים חֲלוּצֵיהֶם… קַלֵּל

(קול שופר בא הולך הלוך וחזק)

בלעם

הָהּ, אָרוּר עוֹשֶׂה דְּבַר הָאֵל רְמִיָּה!… שְׁמַע

הַמַּשָּׂא, מוֹאָב, שָׂם הָאֵל בְּפִי נְבִיאוֹ:

(נדם כמעט רגע… קולו עמום־עמוק כמגשש־מעפיל לרכסי חזון רחוקים – זרים לנביא הקללה, יצלל ויגבר יותר ויותר, וחוצב להבות באחרית חזון הברכה.)

הֶרְאַנִי אֱלֹהִים עַל בָּמוֹת דִּיבוֹן טְלוּאוֹת

וְעַל רָמוֹת מַעֲלֵה לוּחִית שִׁפְעַת גְּדוּדִים צוֹבְאִים:

לֹא צְבָא פָרָשִׁים דְּחוּפִים, נוֹשְׁקֵי לַהַט כִּידוֹן,

לֹא צוֹפֵי עַם הָאָרֶץ יוֹדְעֵי תְרוּעַת קְרָב –

אֶת בְּנוֹתָיו נָתַן מוֹאָב צוֹפוֹת אֶל הָאַרְנוֹן;

שָׁם אָח וְדוֹד חֲלוּצִים יָצְאוּ לַמִּלְחָמָה;

וּלְמִבְחַר בָּנָיו יִדְאַג מוֹאָב וּלְיִתְרָתוֹ

בִּגְרָנוֹת שַׁאֲנַנּוֹת וּבִיקָבִים חָסָן;

וּקְדֵשׁוֹת פְּעוֹר עֲגוּנוֹת עַל כָּל גַּב מְחַכּוֹת

לְכֹהֲנָן וּלְפֶסֶל אֱלֹהָן בַּקְּרָב כִּי הָלָךְ;

עִם אֵל יִשְׂרָאֵל דָּבָר לוֹ… וּפָחַד לִבָּן:

הֲיִגְבַּר פְּעוֹר עָלָיו, אוֹ כִי בַגּוֹלָה יֵצֵא –

וְדִבְּרָה זֹאת אֶל זֹאת בִּרְתֵת: מַדּוּעַ בּוֹשֵׁשׁ

הַמְבַשֵּׂר כֹּה לָבוֹא מִמִּצְפֵּי יַהְצָה בְצוּרִים

לְשַׁדְמוֹת יַעֲזֵר בְּשֵׁלוֹת־פָּז, וּלְכַרְמֵי שִׂבְמָה,

וּמִזְבְּחוֹת קִיר־חֶרֶס טֶרֶם יִרְצוּ קְטָרְתָּם? – – –

וַאֲנִי פְעָמָיו אֶבְחַן פֹּה, וּבְשׂוֹרַת אֵל

לְמוֹאָב חָזְקָה אֵלָי…

(קול שאון מלחמה רב עולה מתחת)

צור (אל בלק)

שְׁמַע, הַקְּלָלָה עַתָּה תָּבוֹא.

(יורד למחנה.)

בלק

הָהּ, מַהֵר, מַהֵר, קוֹסֵם, קוֹל הַקְּרָב לִי קוֹרֵא…

לְמַעַנְךָ עַל קְצֵה הַגְּבוּל הַיּוֹם נֶחְלַצְנוּ,

לְחָרֵף נֶפֶשׁ וּלְהַרְאוֹתְךָ אֶת הָאוֹיֵב…

(קצר רוח ורב הדאגה יביט רגע למורד ההר ורגע ידבר אל בלעם לזרזו)

פֶּן יֹאמְרוּ: בִּלְעָם קוֹסֵם פְּרָת הַמּוֹעֵד הֶעֱבִיר

וְיֵקַל כְּבוֹדְךָ אָז בִּכְנָעַן, וּבַעֲבוּרְךָ

לְעַמִּי, אַרְצִי יֵרַע עַד הָעוֹלָם… קַלֵּל!…

בלעם

מַה תִּירָא, בָלָק, כֹּה: לֹא שִׁבְטֵי פְרָאִים עוֹלִים,

שֶׁזָּר לָהֶם הֶחָרִישׁ וְלִלְמֹד לֹא יֵדְעוּ

לֶאֱחֹז בְּאֵת וּבְחֶרְמֵשׁ וְלָשֶׁבֶת שְׁקֵטִים,

כִּי תָמִיד יְבוּל הַשָּׁלוֹם יִלְחֲכוּ בְחֶתֶף

קְרָב עַל דַּם הַחוֹרְשִׁים וְהַקּוֹצְרִים בֶּטַח –

אִם אוֹתָם תִּירָא – לֹא מִפֹּה יָבֹאוּ לָךְ:

(הודה ידו נגבה)

אָז צִבְאוֹתֶיךָ שַׁמַּע, מֶלֶךְ, אֶל גְּבוּל נֶגֶב,

שָׁם שִׁבְטֵי הָעֲרָבִים יִצְפְּנוּ לְחֵילְךָ

בְּיוֹם הַבָּז… כִּי לֹא לִגְזֹל הַהוֹן אָצַרְתָּ

בְּגִנְזֵי דִיבוֹן וְנָדַרְתָּ תְּרוּמַת קֹדֶשׁ

לְמִקְדְּשֵׁי אֶלְעָלֵה, לֹא לָשֵׂאת תְּנוּבָתְךָ

לְאָהֳלֵי קֵדָר שְׁזוּפִים בָּאוּ אֵלֶּה הֵנָּה:

לֹא יִשְׁקְדוּ עַל גְּדִישְׁךָ, לֹא תִירוֹשְׁךָ יִשְׁתּוּ,

וּבְבוֹא הַבָּצִיר לְךָ וִיעוֹלְלוּ כַרְמֵיהֶם

בְּקִיר־חֲרֶשֶׂת בּוֹצְרֵי מוֹאָב וּבַיְקָבִים

יְרוֹעָע הֵידָד עוֹד…

(תרועת חצוצרות מושכת וקרבה ממחנה ישראל)

בלק (מהסו)

כִּי לֹא לְהַזְהִיר אוֹתִי

מִשֵּׂעִיר וַעֲרָב קָרָאתִי לְךָ, הַקּוֹסֵם.

צָפוֹנָה שׁוּר, שָׁם גְּדוּדֵי חֲלוּצֵיהֶם פָּגְעוּ

בְצִבְאוֹתֵינוּ: קַלֵּל!…

בלעם (פונה צפונה אל עבר מחנות ישראל)

שָׁם מִמִּדְבָּר עוֹלִים

חֲלוּצֵי עַם הָעִבְרִים… הָהּ, לוּ פָקַח אֵל

עֵינֶיךָ וְרָאִיתָ: מִמִּדְבָּרוֹת רַבִּים

בְּמֶרְחַק עִתִּים עוֹלִים הֵם לִכְבֹּשׁ כָּל אֶרֶץ,

שֶׁרוּחַ אֱלֹהִים עוֹד טֶרֶם יִפְקֹד אוֹתָהּ. –

לִגְדֹּר אֶת דַּרְכָּם תַּחְפֹּץ?… הֲיָדַעְתָּ, בָּלָק,

מָה רַב הוּא, רָב… לְקַצְוֵי יָם וְאֶרֶץ אָשׁוּר

וּגְבוּל לֹא אֶרְאֶה לוֹ: חֲלוּצֵי אֱלֹהִים

לְמִדְבַּר עַמִּים עָרֵל הֵמָּה דַרְכָּם עוֹשִׂים,

וְנִיר הָאֵל, פְּרוּז הַמֶּרְחַבְיָה, טְמֵא שִׁקּוּצִים,

מִדָּמָם יִקְדַּשׁ, יָנוּב… הָהּ, מִי יִקֹּב אוֹתָם

וְלֹא יִנָּקֶה זֶה מִקְּלָלַת הַדּוֹרוֹת,

כִּי הֵם כֹּל בִּרְכַּת עָתִיד יֻצְפְּנוּ לָאַחֲרִית

הַיָּמִים.

בלק (בקצפו)

אִם לְסַפֵּר לִי תְהִלָּתָם בָּאתָ,

הַס, קוֹסֵם, הָס, כִּי עוֹד מְעַט וּתְבָרֵךְ אוֹתָם…

קול המלחמה ברֵעָה

הַאִם לֹא יָקַר לְךָ הַשָּׂכָר, עוֹד כָּמֹהוּ

לֹא לָקַח קוֹסֵם מִן כָּל שַׁלִּיט רַב וּמֶלֶךְ?

הָהּ, בִּלְעָם: כִּי אָמַרְתִּי רַב יְהִי כָבוֹד צֵאתְךָ

מִזֶּה בְּבוֹאֲךָ לְךָ שַׂמְתִּי, אַךְ כִּי מָנַע

מִכָּבוֹד אוֹתְךָ אֱלֹהִים, וּבְאֵין מְאוּם

לְאַרְצְךָ עֲרִירִי עַל אֲתוֹנְךָ תֵצֵא.

בלעם

אֵיךְ אֶקֹּב אוֹתָם לְךָ וְנִסְתְּמָה מִמֶּנִּי

הַקְּלָלָה פִתְאֹם פֹּה כַּחֲלוֹם בַּלָּהוֹת רָחוֹק…

(פניו קורנים)

כִּי הִזִּיל בִּי הָאֵל דָּם חָדָשׁ אַחֲרֵי בְלוֹתִי,

מְזֻקָּק, זַךְ, הַצּוֹעֵק מִלָּה אַחַת: בָּרוּךְ –

כִּי טֶרֶם יִלְמֹד עוֹד אֶת כָּל נְאוּם הַבְּרָכָה.

שר מואבי (בא דחוף)

הָעִבְרִים פָּרְצוּ אֶת הַגְּבוּל

בלק (פוצר בבלעם)

עוֹד עֵת לְהַצִּיל

אֶת שְׂכָרְךָ, בִּלְעָם: מַהֵר, קַלֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל.

בלעם

הַיִיקַר לִי זְהָבְךָ מִכַּפָּרַת חַיָּי,

וּבִרְכַּת אֵל, שֶׁפֶּלֶא רַחֲמִים נוֹבְבָהּ

עַל מַעֲנִיּוֹת נִיר שֶׁשִּׂדְּדָה הַקְּלָלָה –

בְּאֶשְׁכַר כָּל נְשִׂיאִי אֶרֶץ לִי תִמָּנֶה?…

וְאִם לֹא בָגַדְתִּי בָּאֵל כִּי צִוָּה אָרֹר,

עֵת נַפְשִׁי כִלְכְּלָה בְסִתְרָהּ חַסְדֵי בְרָכָה,

הַאֶמְרֹד עַתָּה בוֹ, כִּי צִוָּה אוֹתִי בָרֵךְ?

(פורש ידיו לברך ושרוולי מעילו נמתחים ככנפים לבנות)

הָהּ, עַם מֵעַמִּים נִפְלֶה, פְּקוּדֵי אֵל צְבָאוֹת,

אִם קָטָן אֵל נְתָנְךָ בֵּין עָרִיצֵי גוֹיִים

וְדַל אָהָלְךָ שָׂם, לְצִבְאוֹת כּוֹבְשִׁים מִשְׂחָק –

אַךְ רוּחֲךָ מִבְצַר עֹז, לְסַעַר יוֹבְלִים יִלְעַג,

וַאֲשֶׁר אֵלָיו פַּטִּישֵׁי עַמִּים יִתְפּוֹצָצוּ,

וְכָל מֶרְחַקֵּי גָלוּת לֹא יְעַמְּמוּהוּ –

וְכֹה יֶחֱזֶה בִלְעָם לָךְ: בְּעַרְפִלֵּי זְמַנִּים,

בִּנְתִיב נַפְתּוּלֵי אֵל וְטֹרַח נְדוּדֵי דוֹרוֹת,

קְשֵׁה־עֹרֶף, רַב הַצָּו, בְּנַהֲרוֹת דָּמְךָ תִּצְלַח

לְמֶרְחַק עַרְבַת־יָהּ, שָׁם חוֹזֵי פִרְאֵי עַמִּים

בְּיַעֲרוֹת־עַד מַלְעִיטִים קָרְבַּן־דָּם אֵימֵיהֶם,

מִדֶּשֶׁן רֵאשִׁית צֵידָם וּמִבְּחִיר שִׁבְיָתָם,

לִתְפִלַּת סְבוּאֵי נָקָם וּמִשְׁמַנֵּי שָׁלָל:

בְּדָרְבַן מִשְׁפַּט אֵל אֶת עָרְלַת נַפְשָׁם תִּמְחָץ

וּבְלַפִּיד גְּאֻלַּת עַד תְּפַלַח עֵיפַת דַּרְכָּם;

וְגוֹאֲלִים וּמְשִׁיחֵי יֶשַׁע לָמוֹ תָקִים,

בַּהֲזָיַת מִדְבַּר אֵשׁ וּבְעֶרְגַּת פִּתְרוֹן פְּדוּת,

מִסִּבְלְךָ וְאִשְּׁךָ, מִנַּחְשׁוֹלֵי תֹפֶת,

מִצִּפִּיָּתְךָ עַז וְגֵא מֵעֵבֶר כָּל הָרְכָסִים,

לְהַעְפִּיל רִאשׁוֹן צִיר לִקְרַאת כָּל פֶּלֶא עָתִיד…

וּשְׁכוּלֵי כֵרַת דָּם עַל קִיאָם וְזִרְמָתָם,

כָּל מוֹאָב אֱדוֹם וַעֲמָלֵק אָז יִתְקַשְּׁרוּ,

וְיִשְׂכְּרוּ עָלֶיךָ כָּל נְבוֹן לְחָשִׁים,

וּמְקַלֵּל רַב וּמְסַכְסֵךְ כַּלְבֵי עַמִּים שְׁפֵלִים

עַל שֵׂה הָאֵל הַפְּזוּרָה בֵין אֲרָיוֹת טוֹרְפִים,

שֶׁקָּהוּ מַלְתְּעוֹת כָּל כְּפִיר לְגָרֵם אוֹתָהּ –

הָהּ, שִׁמְעוּ לִי, גַמָּדִים, קוֹסְמֵי עָתִיד רָחוֹק,

וּצְעִירֵי כָל הַמְקַלְּלִים: מַה תִּקֹּבּוּ אַתֶּם,

וּבִלְעָם בֶּן־פְּעוֹר לִמְכַשְּׁפֵי קֶדֶם רֹאשׁ

וְאָב לִמְקַלְּלָיו אֶת חֶרְפַּת חַיָּיו כִּפֵּר

בְּבִרְכַּת נֶצַח לָמוֹ: בָּרוּךְ עַם הַגְּאֻלָּה!

(המלך, הנשיאים וכל הנצבים עליהם המומי פחד וקצף. פתאם ושאון המולה רבה, קול ענות ותרועת חרָדות עולים מתחת. שרי מואב ומדין באים מבוהלים.)

שר ראשון

הַצָּבָא חָת וַיִּסֹּג… מַלְכִּי, נוּס,

הִמָּלֵט, עוֹד מְעַט וְהִדְבִּיקוּךָ.

(מהומה ומנוסה)

שר שני (בא ונדחף אל תוך הנסים)

הָעִבְרִים לָכְדוּ הָאֲשָׁדוֹת…

(רואה את בלעם העומד ללא נוע וידיו פרושות)

נוּסָה,

הַקּוֹסֵם…

(בלק ושרי מואב יורדים מעבר ההר השני. שרי מדין נצבים ומחכים לכזבי)

שר מדיָני (עולה)

מַהֲרוּ, שָׂרִים, פֶּן לֹא יִשְׂרֹד

בְּמַחֲנֵה מִדְיָן אִישׁ עֵד רְפוֹת הַיּוֹם…

(בהערצת פחדים.)

בֵּין לַהֲבוֹת חֲנִית וְדִגְלֵי שֶׁמֶשׁ

רָאִיתִי יַד נְבִיאָם עַל כֹּל רָמָה…

הַנְּסִיכָה, מַהֲרִי אַחֲרָי…

כזבי (נלוה אליהם רגע אחד, אך בשאון המנוסה מתחמקת מהם ושבה אל הקוסם ונועה)

פֹּה אֲחַכֶּה…

יָדַעְתִּי: הוּא הָרִאשׁוֹן יָבוֹא אֵלָי.

בלעם (עיף תאֻני נצחונו יצנח נשען על נועה)

הֲכִי בֵרַכְתִּי, נוֹעָה, אוֹ קוֹל נַפְשִׁי אֶשְׁמַע

הַקּוֹרֵא: בָּרוּךְ, בָּרוּךְ – אַךְ עוֹד אִלְּמוֹת שְׂפָתָי?

נועה

בֵּרַכְתָּ, אָב…

בלעם (פניו מביעים אשר רב)

וּבָרוּךְ יִהְיֶה עַד הָעוֹלָם…

פינחס (עולה אל ההר. חרבו שלופה ועיניו לוהטות קנאה)

הַקּוֹסֵם!…

(הורגו.)

בלעם (נופל על ידי בתו)

אוֹדְךָ, אֵלִי, כִּי צִוִּיתָ

בִּרְכָתְךָ עִמִּי טֶרֶם מוֹתִי… אוֹדְךָ…

(מת.)

פינחס (אל כזבי.)

הַנְּסִיכָה, רִאשׁוֹן בָּאתִי פֹה – אַתְּ שְׁלָלִי.

כזבי (שולפת חנית קטנה מחגורתה)

בְּחַרְבְּךָ אֲשֶׁר שָׁבִיתָ תִקַּח –

אַךְ עוֹד חָפְשִׁיָה כָזְבִּי…

(מגינה על נפשה.)

פינחס (שומט חניתה)

נְסִיכָה גֵאָה!…

לוֹ לֹא כִהַנְתִּי לֵאלֹהַי – לְאִשָּׁה

לָקַחְתִּי כָזְבִּי לִי, אַךְ לֹא אֲחַלֵּל

מִשְׂרָתִי קֹדֶשׁ – אַתְּ פִּילַגְשִׁי תִהְיִי.

(אוחז בה… מתחת בא אוי, חרבו נִגרת דם ופניו לוהטים אמץ גבורים)

כזבי

הַצִּילָה, נָשִׂיא!…

(פנחס נסוג מהר ונצב מתחת לפסל… על ההר עולה זמרי)

זמרי (ברודפו אחרי אוי)

אַתָּה הוּא… כְּלָבִיא

טָרַפְתָּ צִבָאוֹת מַחֲנִי… הַאֱוִי

יִקָּרֵא שְׁמֶךָ?

(רואה את כזבי.)

כָּזְבִּי!…

אוי (נצב ביניהם. אל כזבי)

מִי הוּא?

כזבי

הוּא…

אוי (לזמרי.)

אֶת שְׁמִי יָדַעְתָּ, אִישׁ, הֲלֹא כִי תֵדַע

מִי כָזְבִּי לִי… וּלְמִי מִשְּׁנֵינוּ תִהְיֶה

הַחֶרֶב תֶּחֱרַץ פֹּה…

(נאבקים.)

כזבי (מכסה פניה.)

הָהּ, כִּי נִפְגַּשְׁתֶּם…

(אוי פוצע את זמרי בימינו. זמרי תופש חרבו בשמאלו, דוקר את הנשיא אל חזו… שניהם נופלים נִגרים דם.)

אוי

אֶת שְׁנֵינוּ כִי שִׁכְּלוּךְ הָאֵלִים, כָּזְבִּי.

(מת.)

זמרי

הַפַּעַם חַרְבְּךָ הֶחֱטִיאָה, נָשִׂיא,

לֹא אָנוּשׁ פִּצְעִי…

(אל כזבי)

תְּנִי לִי חִתּוּל, נְסִיכָה.

כזבי (כורעת בין שניהם ומכסה בצעיפה עיני אוי)

סְלַח לִי, אֱוִי הַנָּשִׂיא: לֹא לִסְפֹּד

לְשַׂר בְּעַמִּי, בֵּין גִּבּוֹרָיו בָּחוּר,

נִשְׁאַרְתִּי פֹה, וְיַד נְסִיכַת מִדְיָן

תְּחַתֵּל פֶּצַע זָר וְתִמְחֶה דָם

מִזְּרוֹעַ זֶה…

(חובשת את פצע זמרי)

וְהוּא דַם נָקָם לְךָ

מִמַּרְבֶּה חַלְלֵי אֶחָי.

(לופתת את ראש זמרי ונושקה לו.)

זמרי

וְדַם בְּרִית

לְבַת פְּעוֹר, שֶׁטֹּהֲרָה לְאֵל

יִשְׂרָאֵל וְלִנְשִׂיאוֹ.

(נזקף על ברכיו, מחבקה בשמאלו)

פינחס (אכול קנאתו)

בֶּגֶד, בֶּגֶד!

לְבַת אֵל נֵכָר זָנָה נָשִׂיא בֵּית שִׁמְעוֹן.

(הורג את זמרי.)

דַּם קְנָאוֹת לֵאלֹהִים…

(אל כזבי)

וְאַתְּ בִּקְלוֹן

הַשְּׁבִי תְחַטְּאִי דָם בִּגְלָלֵךְ נִשְׁפָּךְ.

כזבי

בְּדָמִי…

(דוקרת חרב זמרי בלבה ונופלת מתה.)

נועה (כנעורה פתאם. ראש אביה בחיקה והיא רואה את כזבי והנשיאים מדֻקרים.)

כֹּה רָאִיתִי עַל הַנָּהָר

אֶת עֶרֶשׂ כְּלוּלוֹתֵיכֶם דָּם נִגָּרֶת…

פינחס (נצב על המתים)

כְּבִלְעָם קוֹסֵם פְּרָת, כְּבַת מִדְיָנִים,

הָיִיתָ, זִמְרִי, לִי, כִּי בַעֲצָתָם

נִלְכַּדְתָּ לִהְיוֹת לָעָם לְמוֹפֵת,

לְטָמֵּא קְדֻשַּׁת מַחֲנוֹ וּלְהַזִּירוֹ

לְבֹשֶׁת בְּנוֹת פְּעוֹר, וּבְדַם נְּעוּרֶיךָ

חֲמַת הָאֵל מֵעַמִּי הֲשִׁכֹּתִי.

נועה

הָהּ, הַס, הַכֹּהֵן! אַל תְּחַלֵּל עַתָּה

בְתוֹרַת כֹּהֲנִים קְדֻשַּׁת מָוֶת…

קמה ועוברת בין החללים

הַפְּרָת, הַפְּרָת! בְּלֵיל עָזַבְנוּ אוֹתְךָ

וְסַהַר אָדֹם מִגַּלֶּיךָ נִשְׁקַע,

וּמְעֻלַּף אֵד אוֹתָנוּ נוּגֶה לִוָּה;

לֹא הֵבִין זְקַן קוֹסְמֶיךָ אֶת הָאוֹת

נָתַתָּ לוֹ וּלְכָזְבִּי וְלַנְּשִׂיאִים

כִּי נִפְרְדוּ מִמֶּךָּ…

(פונה אל פינחס)

כִּי מַה תָּחִיל,

הַכֹּהֵן, עוֹד: הֲקֵהָה כְבָר הַלַּהַב

לְחֶרֶב קְנָאוֹת?

(חושפת שָדה לחניתו… משה, יהושע ושרי ישראל עולים בהר)

יהושע (נצב על זמרי)

זִמְרִי נָפַל חָלָל,

וְאֶצְלוֹ נַעֲרַת מִדְיָן דְּקוּרַת חַרְבּוֹ –

הַאִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ?

נועה (עיניה נעוּצות באיש האלהים)

קָרְבַּן קִנְאָה

הַכֹּהֵן לֵאלֹהָיו הִקְרִיבוֹ.

פינחס

נִפְתָּה

עַל הַמִּדְיָנִית.

משה (נצב חרש על המתים… פניו רבי הזהר קדרו כמעט קט… פתאם יפנה אל פינחס)

לֵאלֹהִים קִנֵּאתָ

בְּדַם אָחִיךָ, כֹּהֵן?… כֹּה גַם קִנֵּא

כָל חַיָּיו לֵאלֹהָיו בִּקְלָלָה בִלְעָם,

וְנֶאֱמַן דְּבָרוֹ לְפֶתַח זַעְמוֹ רָבַץ,

כִּי חֶסֶד אֵל רַב אוֹר לֹא חָזָה – הָהּ,

עַד מָתַי תֹּאמְרוּ לִסְכֹּן לֵאלֹהִים

בְּקִנְאַת אָדָם?

(קול ההמון עולה מתחת… פונה אל יהושע)

מַהֵר רֵד לָעָם

וֶאֱמֹר אֲלֵיהֶם: פִּינְחָס בֶּן הַכֹּהֵן

הָרֹאשׁ אֶלְעָזָר לְאֵל יִשְׂרָאֵל קִנֵּא,

וְעַל מִזְבַּח פְּעוֹר אֶת נְשִׂיא בֵית־אָב

לְשֵׁבֶט שִׁמְעוֹן הָרָג, כִּי עַל קְדֵשָׁה

מִדְיָנִית נִפְתָּה…

(מתעודד וקולו רב מרץ)

לֹא לָעָם לִרְאוֹת

מְאַשְּׁרָיו בְּהִכָּשְׁלָם, פֶּן בַּעֲבוּרָם

נְתִיב הַגְּאֻלָּה יַעֲזֹב… טוֹב כִּי יַאֲמִין

בְּקִנְאַת כֹּהֵן קְדוֹשָׁה…

(יהושע יורד אל המחנה)

פינחס (כמתנצל)

כִּי דִמִּיתִי:

אַךְ חֶסֶד אֶעֱשֶׂה עִם הָעָם לְבָעֵר

הַזָּדוֹן מֵאֹהָלָיו עַד לֹא לִהֵט

חֲרוֹן הָאֵל עָלָיו… וְזֶה אַךְ תְּמוֹל

בְּשַׁעַר מַחֲנוֹ קָרָא אָז הַנָּבִיא

לְקַנֵּא אֱלֹהִים בְּדַם שְׁלשֶׁת

אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל.

משׁה (כלנפשו הוא, במרי ודאגה)

אִם עַד עוֹלָם

כִּשְׁלוֹנִי לֹא יְחֻטָּא, כִּי בְחֹרֵב

מִלֵּאתִי יַד הַכֹּהֲנִים לִנְקֹם

בְּעָם לֹא לֻמַּד עוֹד עֲווֹן הָעֵגֶל,

וְלֹא כָבַשְׁתִּי קִצְפִּי אָז…

(ועז הרצון, ונקי־נִשָא על כל שגגה יפנה אל הנצבים)

הֲלֹא

כִּי שָׁם הֵמִירוּ אֱלֹהֵי הַצֶּדֶק

בְּתַבְנִית שׁוֹר, וַחֲזוֹן גְּאֻלַּת עוֹלָם

בִּמְחוֹל הִלּוּלֵי שִׁמְצָה… לֹא עַל אִשָּׁה –

עַל כָּל הַתּוֹעָה שֶׁמִּמֶּנָּה צֹרַף

בְּאֵשׁ וּבְמִדְבָּר נִפְתָּה שָׁם יִשְׂרָאֵל,

וַיֵּשְׁטְ לִשְׁבִיל הַקְּלָלָה…

(ולפינחס יביט)

הֵן בִּרְאוֹתִי

יַד אִישׁ בְּאָחִיו וּבִבְנוֹ נִרְתַּעְתִּי

מִזַּעַם עִוְרוֹן קִנְאָה, וָאֶתְלַבֵּט

בִּמְרוֹם הָהָר וּלְאֵל זָעַקְתִּי מָרָה

לִמְחוֹת מִסִּפְרוֹ אוֹתִי אוֹ לְכַפֵּר

אֶת שִׁגְגַת יִשְׂרָאֵל.

פינחס (נבוך ונפשו סולדת ממבט הנביא)

גַּם הַקּוֹסֵם

מֵחַרְבִּי נָפַל פֹּה – הַאִם גַּם דָּמוֹ

לֹא יִרְצֶה אֵל כְּשַׁי מֵעַבְדּוֹ פִינְחָס.

משׁה (נצב על בלעם, מביט בו ושותק רגע)

הֲדָמוֹ יֶעֱרַב לֵאלֹהֵי הָאֱמֶת?

שְׁמַע לִי, פִּינְחָס: אִם גַּם שָׁנִים אָלֶף

לְאֵל תְּכַהֵן לֹא יֵאָמֵן בְּרִיתְךָ

עִם אֵל כַּבְּרִית עִם בִּלְעָם כָּרַת נֶצַח…

הַקּוֹסֵם! רַבָּה הָיְתָה קִלְלָתְךָ,

נְטוּלַת אֵל, אַךְ רַב מִמֶּנָּה יַחְשֹׁב

לִצְדָקָה אֵלְךָ לְךָ, כִּי לֹא יָכֹלְתָּ

הִבָּדֵל מִן הָאָח זְעוּם אֵל נִשְׂגָּב

וְלֵאמֹר זָר הוּא לִי – כִּי לֹא יָכֹלְתָּ

לָשִׂים פְּדוּת בֵּין אַחִים טְמֵאֵי חֵטְא

וְאֵל הָעוֹשֵׁן בָּם, וְלַעֲמוֹד

בַּתָּוֶךְ אֶחָד צַדִּיק, בְּטוּחַ סְלִיחָה,

כִּי כָפְרְךָ הִקְרַבְתָּ הַמְקֻלָּלִים

לִקְמָצִים לַחֲרוֹנוֹ – וְנִפְדֵּיתָ – – –

כַּעֲמוֹד הַכֹּהֵן עַתָּה בְּטוּחַ שְׂכָרוֹ

עַל דָּמָם בֵּין הַחַיִּים וְהַמֵּתִים.

(מליט פני בלעם ובעפר יכס על הדם.)

נועה (נופלת לרגלי הנביא)

אִישׁ אֱלֹהִים! לֹא עַל קִלְלָתוֹ מֵת…

בְּטֶרֶם מוֹתוֹ חָנַן אֵל אֶת אָבִי,

וַיְבָרֶךְ אֶת יִשְׂרָאֵל.

משׁה

אֶת בִּרְכָתְךָ

לָקַחְנוּ, בִּלְעָם…

(אל הנצבים)

קִרְעוּ הַמִּזְבֵּחַ

וּבְאֶפְרוֹ כַסּוּ אֶת הַדָּם הַנִּשְׁפָּךְ,

וְקִבְרוּ אוֹתָם פֹּה עַל רֹאשׁ הָהָר

בִּמְקוֹם הַפְּעוֹר הַנִּתָּץ: אוֹת דֵּרָאוֹן

לְקִנְאָה זָרָה…

(אל נועה)

אַתְּ לַמַּחֲנֶה בֹאִי –

הֲלֹא כִי חֶסֶד אֶגְמֹל אֶת בַּת בִּלְעָם,

וַאֲנִי יָדַעְתִּי נַפְשׁוֹ: שְׁבוּיַת אֹפֶל

וּכְסוּחַת זַעַם קְלָלָה, עוֹד כָּמוֹהָ

לְאוֹר וּלְרַחֲמִים נֶפֶשׁ אִישׁ לֹא עָרְגָה…

(מסיר בקצה מטו כמעט את המכסה מעל המת.)

כִּפְרִי נַפְתּוּלָיו אִם יְשֻׁלַּם אִישׁ,

בְּקוּם חֲזוֹן הַגְּאֻלָּה, יַחְדָּו, בִּלְעָם,

בְּרַתּוֹק אֵל נִצְמָדִים, צָרִים־תְּאוֹמִים,

לְמִשְׁפָּט וְלִגְמוּל בַּפְּקֻדָּה נַעֲמֹד.

(פונה אל השרים)

בַּשּׁוֹפָר תִּקְעוּ פֹה: אַל יִרְדֹּף אוֹיְבוֹ

יִשְׂרָאֵל עוֹד.

(כֻלם יורדים… אחד, ענק, הוא נצב בזהר השמש)

הַגְּאֻלָּה!… יֵשׁ כִּי אַאֲמִין

אֶל גְּבוּלָהּ בָּאתִי: שָׁם מִמַּעֲרַב יַרְדֵּן,

מִשְּׂנִיר וְכַרְמֶל תִּגְלֹשׁ לִבְנַת אֶבְרָה;

אַךְ פִּתְאֹם תּוּעַם כֹּה וּתְשָׂרֵךְ אוֹרָהּ

בִּנְתִיב עַרְפִלֵּי נְדוּדֵי דוֹרוֹת אָדָם

עֲלֵי אֲדָמוֹת… גְּאֻלָּה… יֵשׁ כִּי אֶבְחָן:

רַק הֵדֵךְ פּוֹעֵם בִּי וּמְפַתֶּה נַפְשִׁי

מֵאֶרֶץ לֹא שְׁזָפַתָּה עוֹד עֵין כּוֹבֵשׁ,

חֲתוּלַת פִּלְאֵי עָתִיד נֶעְלָם־הוֹד –

אַךְ יֵשׁ לְקוֹל תְּרוּעָתֵךְ, צַו נִצְחוֹנֵךְ,

לְרַגְלַי אֶרְאֶה תֵבֵל כֻּלָּהּ, כֻּלָּהּ

הִתְקַפְּלָה רַבַּת אוֹן וּנְכוֹנַת פְּדוּת –

וּדְרוּכַת מֶרֶד אַחֲרוֹן אִם תְּפַגְּרִי

אֶת בּוֹאֵךְ…

(זוקף קומתו… כֻלו אומר תפארת גבורה וחזון נצחים בקולו)

עַם יִשְׂרָאֵל, הָלְאָה, הָלְאָה,

הַדֶּרֶךְ עוֹלֶה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן…

(עומד חסון־פלאי ועיניו חודרות למרחקי עתידים… חַיָל עברי עולה ומניף פטישו על ראש הפסל)

(סוף)

קִראו עוד על אודות הפרויקט ועל איך לעזור 1

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות

&

הצעת תגית חדשה