מעמדה המרכזי של צפת במאה הט"ז בתולדות חיי הרוח בישראל הוא מן המוסכמות, ומחקרים רבים בשנים האחרונות הוקדשו לתולדותיה ולהשפעתה העצומה של צפת על הדורות הבאים, בעיקר בתולדות ההלכה – “בית יוסף” ו"השולחן ערוך", ובתולדות הדת והמחשבה – תורתם של ר' משה קורדובירו והאר"י. עולמה הרוחני של יהדות מזרח אירופה מהמאה הי"ז ואילך, יהדות שהעמידה את רוב מניינו ובניינו של העם היהודי עד לדורות האחרונים, מיוסד היה על עמודים שהוצבו בצפת – ההלכה והקבלה שנוצרו בה על־ידי חכמים שנתלקטו בה מכל תפוצות ישראל והקימו בה את אחד המרכזים הרוחניים הגדולים והחשובים בתולדותינו.

מלבד שני עמודים אלה – ההלכה והקבלה – הוצב בצפת עמוד שלישי, שהשפעתו על תולדות הספרות והמחשבה בישראל אינה נופלת מזו משל שני הקודמים, והוא ספרות הדרוש. אין לתאר את עולמה הרוחני של יהדות מזרח אירופה במאות הי"ז–הי"ט בלא להכיר בחשיבות הרבה שנודעה הן לדרשן הדורש בעל־פה והן לספרות הדרוש. גדולי היוצרים ביהדות זו יצרו בתחום זה, ממהר"ל ור' אפרים מלונשיץ ועד הרב קוק; ותנועות שלימות נתייסדו עליה, ובראשן החסידות, שספרותה בשבעים השנים הראשונות לתולדותיה כולה דרוש, ואף אחר־כך, ועד היום הזה, רובה דרוש. הדרשנים, דרשני הקהילות והדרשנים הנודדים, הם שהפיצו רעיונות ודעות, עוררו זרמים והלכי־רוח והיו נושאי התסיסה הרוחנית ביהדות עצומה זו.

ספרות הדרוש היא הספרות הוותיקה והרצופה ביותר בכל סוגי הספרות ששימשו את התרבות העברית. למן ה"פשרים" שבמגילות ים המלח, דרך ספרות התלמוד והמדרש בתקופת התנאים והאמוראים, ספרות ה"שאילתות" בתקופת הגאונים והדרוש הפילוסופי, הקבלי והמוסרי של ימי הביניים – ר' אברהם בר חייא, ר' בחיי בן אשר וה"זוהר", ועד תקופת הגירוש מספרד, לא פסקה השלשלת של יצירת ספרות הדרוש. ספרות במזרח אירופה במאות הט"ז–הי"ט אינה אלא החוליה האחרונה, העשירה והמגוונת ביותר, בספרות זו.

ואולם הדרוש העברי במזרח אירופה אינו המשך ישר, בצורתו ובתכנו, לדרשנות הפילוסופית והקבלית של המאות הי"ב–הי"ד. חוליותיו האחרונות של הדרוש שנתפתח בספרד בימי הביניים מצויות בדרשנות העברית באיטליה בתקופת הרנסאנס, בדרושי ר' יהודה מוסקאטו ובני דורו. הדרוש שנתפתח במזרח אירופה שאב אך מעט מהדרשנות בספרד ובאיטליה בתקופות הקודמות. מקור יניקתו של הדרוש במזרח אירופה הוא בספרות המשגשגת והמחדשת בתחום הדרוש שנוצרה בצפת במאה הט"ז. דרשני צפת שימשו מורי דרכם של דרשני מזרח אירופה. כשם שההלכה וכן הקבלה הקדומה לבשו לבושים חדשים בצפת ובלבושיהן החדשים הגיעו למזרח אירופה, כך ניתנו גם לספרות הדרוש פנים חדשות בצפת במאה הט"ז, ובצורה זו השפיעה את השפעתה העצומה על יהדות מזרח אירופה.

רבים היו דרשניה של צפת, ובהם מעמיקים וברוכי כשרון כר' שלמה אלקבץ, ואולם כשם שקבלת צפת סתם היא קבלת האר"י, וההלכה – תורתו של ר' יוסף קארו, כך דרושיה של צפת סתם הם דרושיו של ר' משה אלשיך, בעל “תורת משה”, שכונה “האלשיך” סתם, הגדול והנכבד שבחבורת דרשני צפת.

במחקר החדש במדעי היהדות לא הושם לב עד עתה לספרות הדרוש בצפת, מצדה הספרותי והרעיוני, וליצירתו של האלשיך בכללה. ספרות עשירה יש לנו בחקר ההלכה והקבלה בצפת, ואולם רק עתה זכינו למחקר ראשון בתחום הדרוש – מחקרו של שמעון שלם ז"ל על רבי משה אלשיך. מונוגראפיה זו אינה רק ראשונה בתחום חקר ספרות הדרוש בצפת, אלא היא המונוגראפיה הראשונה בחקר הדרשנות העברית בכללה מצדה הספרותי והרעיוני, ואכן נאות הדבר שהמונוגראפיה הראשונה הוקדשה ליצירת האלשיך, שהוא הדמות המרכזית בספרות הדרוש בימי הבינים.

ב 🔗

ש. שלם הקדים לספרו מחקר ביוגראפי וביבליוגראפי על יצירת האלשיך, תולדות חייו, מוריו, תלמידיו והשפעתו, וסקירה ממצה של תולדות ספריו הנדפסים ושבכתבי־יד, וכן אסף את הידיעות על חיבוריו שאָבדו, ובראשם ספר “שערים”, בו קיבץ את תורתו לפי ענינים, בניגוד לדרכו הפרשנית־דרשנית בדרושיו על התורה וחלק מספרי המקרא האחרים.

המחקר בדרושי האלשיך נחלק לשני חלקים: החלק הראשון דן באפיים הספרותי ובמבניהם של דרושי האלשיך, מיתודות הדרוש והפירוש, מתוך ניתוח דוגמאות נבחרות ובירור הצורות הספרותיות שנזקק להן. החלק השני סוקר, ענינים ענינים, את עולמו הרעיוני של האלשיך. החלק הראשון הוא החשוב שבשנים, משום שהוא מחקר ראשון רב־היקף בתחום הניתוח הספרותי והצורני ביצירתו הדרשנית של יוצר עברי כלשהו.

דרושיו של האלשיך ערוכים בצורת פירוש, ובכתביו נתמזגו שיטות הפרשנות והדרוש לכלל שלימות, שפרטיה ודרכיה תוארו בידי שלם בחלק הראשון של ספרו. חטיבת דרוש פותחת ב"מערכת קשיים", סידרה ארוכה של שאלות ובעיות שמעוררת חטיבה של מקראות; לעתים מגיע מספר ה"קשיים" הללו לעשרות, מהם ענינים לשוניים, מהם רעיוניים, מהם סיפוריים ומהם מוסריים. לאחר העמדת מערכת הקשיים פונה האלשיך לבחירת המיתודה המתאימה לפתרונם, שלב ששלם כינהו “קביעת הדרך”. שלם הוכיח ש"מערכת הקשיים" של האלשיך אינה מקרית ושרירותית, אלא אף בבחירת הקשיים הללו כיוון האלשיך את דבריו לקראת מטרה דרשנית ורעיונית, וכל שלב בפיתוח הדרוש מקדם אותו לקראתה. ב"קביעת הדרך" קובע האלשיך בסיס משותף לקשיים השונים, ופותח על ידי כך את האפשרות להשיב עליהם בבת אחת; בזאת נבדל הוא מפרשן רגיל, שכן חותר הוא לא לפירוש כל נקודה ונקודה בטכסט כשהיא לעצמה, אלא לבניין שלם ואחיד של דיון, הפותח בבעיות שונות ומסיים בתשובה אחת.

האלשיך מנצל את המקורות העבריים השונים ואת דרכי המחשבה השונות לשם ביאוריו ודרשותיו, ושלם סוקר בפירוט את דרכי שימושו בפרשנות מילולית, בדרושי חז"ל, בפרשנות על דרך הפשט ובפרשנות על דרך הסוד. האלשיך היה מקובל, ונזקק לעתים קרובות לרעיונות קבליים בפירושיו, אך עשה זאת בלא לנקוט נוסחאות ומונחים קבליים, אלא הלביש את הדברים לשון דרוש פשוטה, שווה לכל נפש. ש. שלם מסיים חלק זה של ספרו בדיון מפורט על היסודות המשותפים והמבדילים את האלשיך משאר פרשנים ודרשנים שקדמו לו, ומברר בעיקר את יחסו אל הדרשנים בני זמנו וחוגו, ובראשם רבו – ר' יוסף טאיטצאק, ותלמידיו האחרים. בעקבות בירורו מסתברת דמותו הרוחנית של האלשיך – כממשיך מסורת דרשנית ופרשנית קדומה, מרש"י עד האברבנאל, וכראש וראשון בחוג דרשנים מרכזי שהתווה את דמותו של הדרוש בצפת ובעקבות זאת ביהדות מזרח אירופה.

עניין מיוחד הקדיש ש. שלם לבירור יחסו של האלשיך לסיפור המקראי, ולהרחבה הסיפורית המצויה בדרושיו. האלשיך, למרות שהשתמש לפרקים בפרשנות אליגורית (דרך הרמז), לא נטה להוציא את סיפורי המקרא מפשוטם ולהפוך את גיבוריהם לסמלים, כדרך פרשנים מקובלים או פילוסופים. את הקשיים בסיפור המקראי נטה לפרש בדרך הרחבה, תוספת פרטים ותיאורים לסיפורים, שבעזרתם מסתברות הקושיות שמעורר הסיפור כפשוטו. בכך נתן האלשיך דחיפה חשובה לפיתוח דרך זו בספרות הדרוש בדורות שלאחריו.

בחלקו השני של הספר סוקר ש. שלם את עולמו הרעיוני של האלשיך – התיאולוגיה, הקוסמולוגיה, עיקרי האמונה, תורת הנפש, תורת האדם ותורת המוסר של האלשיך. המחבר נאלץ להסתמך על קטעי דברים הפזורים בדרושים, שכן בכתביו של האלשיך שנותרו בידינו אין חיבור שיטתי המסכם את עמדתו הרעיונית. איסוף החומר הרב והמפוזר היה משימה קשה עד מאד, אך שלם הצליח לערוך את הקטעים הללו לכלל מסכת רעיונית שלימה המשקפת היטב את עמדתו של האלשיך בכל הבעיות הדתיות המרכזיות.

שלם לא מצא מקום במחקר זה לברר את מקורותיו הרעיוניים של האלשיך, ולבדוק את השפעתן של השקפות שונות שקדמו לו על עיצוב דמותו הרעיונית, ואף לא לבדוק את מידת מקוריותו של האלשיך בתחום זה. ואולם התוצאה העיקרית של סקירתו יש בה כדי תשובה על שאלות אלה, אם כי שלם לא דן בכך בפירוט. רעיונותיו של האלשיך שאובים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, מתורת הקבלה, מן הזוהר ומקבלת צפת במאה הט"ז, אך ניסוחם לעתים קרובות אינו מכיל את הסמלים והמונחים הרגילים בקבלה, ואף לא את דרכי הניתוח והדיון הרגילים בספרות הקבלה. האלשיך ניסח ניסוח חדש, פופולארי, את העקרונות התיאולוגיים של הקבלה, והציגם לפני הקורא כשהם נטולי אוירה מיסטית, כמין קוסמולוגיה המסתברת במישרין מן הכתובים. ניסוחיו הבהירים והפופולאריים של האלשיך בוודאי תרמו תרומה חשובה להפצת הקבלה בכל מקום שדרשנים נזקקו לדרושיו של האלשיך, ובלי ספק יש חלק חשוב ל"תורת משה" וליתר דרושי האלשיך בתהליך כיבושה של יהדות מזרח אירופה לתורת הקבלה במאה הי"ז.

ש. שלם ציין בכמה מקומות בספרו, שאין לדון את האלשיך כיוצר יחיד מבודד ומנותק מסביבתו; אין הוא אלא אחד מגדולי היוצרים בתקופה של התעוררות רוחנית גדולה ומחדשת בתחומי היצירה השונים. לאחר השלמת מחקרו על האלשיך פנה ש. שלם להרחיב את המחקר ולסקור את תולדות חוג הדרשנים מבית מדרשו של ר' יוסף טאיטצאק, במסגרת עבודת דוקטור באוניברסיטה העברית. (מחקרו על האלשיך היה לכתחילה עבודת גמר בספרות עברית בהדרכת פרופ' י. תשבי, ובהדרכתו עסק גם בעבודת־הדוקטור). בשעה שהתקרב להשלמת מחקר רחב ומסועף זה נפל על משמרתו בשירות צה"ל. ספרו על האלשיך הוא עדות ליכולתו המחקרית הרבה, ובו פתח תקופה חדשה במחקר ספרות הדרוש העברית; נגזר עליו שלא להשלים את מחקרו בתחומים רחבים יותר, ואבידה כבדה היא למחקר במדעי היהדות.

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות