במלאת 75 שנה לפרופ' חיים שירמן ו־50 שנה להופעת ספרו הראשון

חמישים שנה בדיוק חלפו מאז פירסם חיים שירמן את ספרו הראשון – עבודת־הדוקטור שלו על תרגום המקאמות של אלחרירי בידי אלחריזי, שיצא לאור בשפה הגרמנית בפראנקפורט ע"נ מיין בשנת 1930.

שנה אחר־כך, ב־1931, ראה אור באותה לשון מאמרו על “קומדיה עברית־איטלקית מהמאה ה־16” – היא המחזה “צחות בדיחותא דקידושין” (“אמון ודבורה”), המוכר כיום לכל כ"מחזה העברי הראשון" שהגיע לידינו. מחזה זה, שנכתב בסוף המחצית הראשונה למאה ה־16, ואף הוצג, כנראה, פעמים מספר, נשכח מלב במשך מאות בשנים. עד שבא החוקר הצעיר, יליד קיוב, שסיים את חוק לימודיו בברלין, וגילה אותו בכתבי־היד.

בין מאמריו הראשונים של שירמן מצוי גם מאמר על חוגי־המשוררים העברים באפוליה ובסיציליה, שראה אור בשנת 1933. שנה אחר־כך הופיע בברלין ספרו העברי הראשון של החוקר: “מבחר השירה העברית באיטליה” – אנתולוגיה ראשונה מסוגה, ובה יותר מ־300 שירים של למעלה מ־120 משוררים עבריים, המסודרת בסדר כרונולוגי ומלווה מפתחות־עזר וביבליוגרפיה רחבה. כשליש מן השירים באותה אנתולוגיה הוצאו מתוך כתבי־יד שונים, וראו אור־דפוס לראשונה רק בספרו של שירמן.

החשובים בשירים אלה, לדעת העורך עצמו וחוקרים רבים אחרים, היו שיריו של יוסף בן שמואל צרפתי – משורר ורופא, שחי ברומא ובפירנצה בסוף המאה ה־15 ובתחילת המאה ה־16. שירים בודדים מאד מפרי־עטו ראו אור־דפוס עוד בימיו, אולם לא היה בהם כדי לפרסם את שמו כמשורר הראוי לציון. למעלה מ־220 משיריו נותרו במשך יותר מ־400 שנה בכתב־יד מס' 554 בספרייה הבודליאנית באוקספורד. דבר קיומם היה ידוע לחוקרים, אבל זה היה שירמן שפירסם 36 מהם לראשונה באותה אנתולוגיה. בין השירים היו גם האוקטבות המפורסמות – שירי־האהבה ברוח “קארפה דיאם”, שהעניקו למחברם־מעבדם מקום־כבוד בשירה העברית בתקופת הרנסאנס.

לכבוד יום הולדתו ה־75 של מורי, הפרופ' ח. שירמן, ולכבוד מלאת יובל שנים לפעילותו המחקרית העניפה, הנני מביא כאן – מתוך אותו כתב־יד של יוסף צרפתי, שממנו העתיק הוא לפני 45 שנה את האוקטבות – צרור מכתמי־מוסר קצרים, שטרם ראו אור־דפוס. השירים לקוחים מתוך המהדורה הביקורתית של כל שירי יוסף צרפתי, שאותה הכינותי לפי עצתו של פרופ' שירמן ובהדרכתו בימי לימודי באוניברסיטה העברית בירושלים.

“תפשת מעט – תפשת” 🔗

לפני שבועות מספר, ב־14.12.79, פרסמתי מעל עמודי המוסף לתרבות, ספרות ואמנות של “ידיעות אחרונות” כמה מכתמים ושירי־מוסר של יוסף צרפתי, המטיפים כנגד העצלות והטפילות ובעד חריצות והסתפקות במועט. אל אלה אוסיף עתה כמה שירים מאותו אוסף, ובהם מוטיבים דומים.

שיר במידת ההסתפקות 🔗

אִם בַּחֲרִיצוּתָךְ זְמָן. אָנַסְתָּ,

דוֹד, עַד כְּדֵי מִחְיָתְךָ כִּנַסְתָּ.

עֵת תַהֲרֹס יוֹתֵר וְתַעְפִּיל לַעְלוֹת –

בִּנְיַן מְעַט הוֹנָךְ אֲזַי הָרַסְתָּ.

אִם תָּפְשָׂה רַב יָדְךָ – לֹא תֶאְסֹף

דָבָר, וְתָפַשְׂתָּ מְעַט – תָּפַשְׂתָּ.

זהו שיר קכ"ו באוסף. המשקל: השלם ג'. אם הצלחת, דוד, לאנוס את הזמן בחריצותך – תאסוף מזון שיספיק כדי מחייתך. אבל אם תשאף (“תהרוס”, עפ"י “הרסו לעלות”, שמ' יט 24 ו"ויעפילו לעלות", במד' יד 44) לעלות גבוה יותר ולחיות מעל לאמצעיך – תהרוס אז גם את “בנין מעט הונך” (משחק לשון בין “תהרס” ל"הרסת"). אם רצתה ידך לתפוש “רב” מדי, – סופך שלא תצליח לאסוף דבר. כאן עשה המשורר, כמובן, שימוש באימרה המוכרת" “תפסת מרובה – לא תפסת; תפסת מועט – תפסת” (ר"ה ד' ועוד).

“דבש לרוב ישוו כאב” 🔗

שיר קמ"ט (“מסיבה ערבה”), שנדפס ברשימה הנזכרת ב"ידיעות אחרונות", מגנה את החמדנים והזללנים, ה"מצפים לשולחן אחרים" ונמנעים מלאכול בביתם, בשעה שהם מוזמנים לסעודה, כדי להרבות באכילה במקום שאליו הוזמנו. באוסף שיריו של יוסף צרפתי מצויים כמה שירים כנגד הזלילה והזללנים, וביניהם שירים המתייחסים לאנשים בני תקופתו, שהפריזו, כנראה, באכילה (בעיקר על שלמה מפוג’יבונסי; שירים צג, קס"ט). גם שיר ק"ן נועד, כנראה, לעקוץ אדם מסויים אלא ששמו אינו נזכר בשיר:

שיר מוכיח איש מפליג בסעודתו

תְּנָה לְךָ בְּאָכְלְךָ

גְבוּל, הֲטוֹב תְּהִי זְאִב?

הֲלֹא אֲכֹל דְבַשׁ לְרֹב

בְּבִטְנְךָ יְשַׁו כְּאֵב!

השיר כתוב במשקל היתדות, הנחשב כמשקל נדיר וקשה למדי. “מפליג בסעודתו” – מפריז באכילה (וראה, למשל, הלכה וסעודה… והפליג נוטל ידיו", תוספ' ברכ' ד יא). “זאב” – חיה המוכרת כזללנית (“כזאבים טורפי טרף”, יחז' כב 27; ובפולקלור: “טורף כזאב”). “אכול דבש” – על פי “אכול דבש הרבות לא טוב” (מש' כה 27). “ישו” – יתן, ישים כאב במעיך.

תיאורי זללנים וסובאים היו אהובים על משוררי ימי־הביניים. באנתולוגיה הגדולה השניה שלו, “השירה העברית בספרד ובפרובאנס”, הביא פרופ' שירמן את תיאורו המפורסם של הזולל, הלקוח מתוך השער השלישי של “תחכמוני” לאלחריזי – סופר, שעליו כתב שירמן את ספרו הראשון (כרך ג של “ספרד ופרובאנס”, עמ' 105 – 107). באנתולוגיה השלישית שפירסם, “שירים חדשים מן הגניזה”, כלל פרופ' שירמן גם מכתם על זולל (עמ' 472). תיאורו של אלחריזי השפיע מאוחר יותר על משה מנדלסון, מחבר ספר־המקאמות “פני תבל” (ראה המחברת השביעית, “סובא וזולל ייוורש”, עמ' 34 – 35 במהד' תרל"ד); על ביאליק (“ארוחת ירק” ו"אריה בעל־גוף", כפי שכבר הראו במאמריהם נ. גוברין, ש. ורסס וי. רצהבי) ואף על עגנון (“אצל חמדת”) והזז (“דורות ראשונים”). תיאורי זוללים היו אהובים, כמובן, גם על סופרים בשפות אחרות, וראה, למשל, “שיחות ערב” לי. רצהבי, עמ' 110; וכן גרגנטואה ופנטגרואל", “הנרי הרביעי”, “טיל אולנשפיגל”, “קולא ברוניון”, “זורבה היווני” ועוד.

“היש עבד נרצע כרגלך?” 🔗

כמה משיריו הקצרים של יוסף צרפתי מגנים ידידים, המנצלים יתר על המידה את ידידיהם. כזהו, למשל, שיר קל"ג, הכתוב במשקל המרובה:

שיר במדות 🔗

מְאֹד אַל תַּעֲמִיס, דוֹד, עַל עֲמִיתָךְ

וְאִם הוּא סָר לְמִשְׁמַעְתָּךְ כְּעַבְדָךְ.

הֲיֵשׁ עֶבֶד לְךָ נִרְצָע כְּרַגְלָךְ? –

וְתִלְאֶה מִנְשׂוֹא טָרְחָךְ וְכָבְדָךְ.

כלומר: אל תעמיס עול כבד מדי על ידידך, גם אם (“ואם”) הוא מציית לך כעבד. אפילו רגלך, המשרתת אותך כעבד נרצע, מתעייפת בסופו של דבר מכובד משאה.

גם שיר כ"ד קשור בידיד כפוי טובה.

בְּקַבֵּל דוֹד כְּפִי עֶרְכּוֹ כְּבוֹדָךְ,

וְאַךְ הוּא מִכְּבוֹד חֻקָךְ שְׁרָרָךְ –

עֲזוֹב דִגְלוֹ וְסֹב מֵעַל גְבוּלוֹ,

וְאַל יִהְיֶה – בְּעוֹד יִחְיֶה – חֲבֵרָךְ.

המשקל: המרובה. חבר, המקבל ממך כבוד כפי ערכו, אך גוזל ממך (“שררך” כמו “שדדך”, עפ"י תהל' ה 9, כז 11 ועוד) מן הכבוד המגיע לך, “כבוד חוקך” – סור מעליו, ואל יהיה חברך, כל עוד הוא חי.

“כל אחי רש ישנאוהו” 🔗

שיר כ' עוסק בגורלו של העני, שאפילו אחיו מתנכרים לו ומתעללים בו, ורק ידיד אחד בא לעזרתו. קרוב לוודאי שהמשורר נתכוון לרמוז כאן למצבו שלו, המתואר גם בשירים אחרים. במשך שנים נהנה יוסף צרפתי ממעמד חברתי וכלכלי גבוה, כרופא־החצר של האפיפיור. אך אחרי שירד מנכסים, בעקבות שורה של אסונות, וחלה במחלה ממושכת נאלץ לפנות לקרובים ולידידים, כדי שיסייעו לו. לא כולם עשו זאת, כפי שמעידים רבים מהשירים שבקובץ.

בְּחַיַי, כָּל אֲחֵי רָשׁ יִשְׂנָאוּהוּ

וְאַחְרָיו יִקְרְאוּ מָלֵא וְהֶאָח.

וְיֵשׁ אוֹהֵב אֲשֶׁר יִדְאַג בְּצַעְרוֹ,

וְעָלָיו יַחֲמֹל מִכַּף וּמֵאָח.

גם שיר זה כתוב במשקל המרובה. “בחיי” – לשון שבועה, שמקובל בלשון־הדיבור בימינו (וראה “מחברות עמנואל”, מחברת כב, 96 במהד' ועוד. ואולי צריך לקרוא “בחיי־כל”. “אחי רש” – אחיו של העני, על פי “כל אחי רש שנאוהו” (מש' יט 7). “מלא והאח” – קריאות לעג ובוז (על פי “קראו אחריך מלא”, ירמ' יב 6 ועוד). “בצערו” – בסבלו, ואולי כאן גם לשון “מיצער”, דלדול. “מכף ומאח” – מכף אויביו ומאחיו, שגם הם הפכו לשונאיו.

גם שיר קה מכוון כנגד הרשע, האורב לעניים. יתכן שגם שיר זה נועד לעקוץ את אחד מקרוביו־יריביו של המשורר, שלא באו לעזרתו בצר לו:

שיר נגד אדם רשע 🔗

בְּמִסְתָּר יֶאֱרֹב רָשָׁע עֲנִיִים,

וְיִמְשׂךְ לַחֲטוֹף אוֹתָם בְּרִשְׁתוֹ.

וּמַאְוַיָיו וְחַיָיו יַחֲטֹף אֵל,

וְרָשׁ יִירַשׁ פְּקֻדָתוֹ וְאִשְׁתּוֹ.

המשקל: המרובה. “עניים” – לעניים. "וימשוך – יפתה אותם, אולי בחלקות־לשון. כאן הצליח המשורר לשבץ למשקל המרובה חלק ניכר מהפסוק “יארב במסתר… יארב לחטוף עני, יחטוף עני במשכו ברשתו” (תהלים י 9). אך אלוהים יחטוף את מאווייו וחייו של הרשע, והעני יירש את רכושו “פקודתו יקח אחר”, תהל' 8 8), ואפילו את אשתו. רוב השיבוצים בשיר זה לקוחים מספר תהלים (י 9, קט 8, קמ 9).

אכן, “שמחת עניים”…

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות