בחוף המערבי של ארצות־הברית מצויים יערות עבותים ובהם עצי הסקוייה, ו"העצים האדומים" – הגבוהים והעבים ביותר בתבל. דרך אחדים מן הגזעים ניתן לעבור במכונית, או לחצוב בהם חנות או דירה. בני קליפורניה, אורגון, וושינגטון וקנדה גאים ביערות הללו, אך אינם מהססים לכרות בהם כיוון שהם משמשים גם מקור פרנסה.

יש תמונות, שבהן נתקל האדם לראשונה בספרים שהוא קורא בילדותו, והן נחרתות בזיכרונו ומלוות אותו שנים ארוכות.

בני־דורי, למשל, שאבו בנעוריהם חלק ניכר מידיעותיהם על העולם הגדול מתוך כרכי “אנציקלופדיה נעורים”, “פלאי עולם” ומעיתוני הילדים של אז. וכיוון שהתייחסו אז לספרים ולעיתונים ברצינות רבה, וחזרו ועיינו בהם שוב ושוב, הם זוכרים עד עצם היום הזה אחדים מן הציורים והצילומים שראו אז לראשונה, גם אם הגלופות ההן היו מטושטשות לא־מעט, ולפעמים קשה היה להבחין בכל הפרטים, המופיעים בצילום.

אחד הצילומים המרשימים והחביבים ביותר על עורכי הספרים והעיתונים ההם נשא את הכותרת: “מכונית עוברת דרך גיזעו של העץ הגדול בעולם”. בצילום הדהוי אפשר היה לראות גזע רחב של עץ ענק, ובו נחצב פתח מרובע, שגובהו מעל לקומת אדם. בתוך ה"מינהרה" שנחצבה בגזע, צולמה מכונית (תוצרת סוף שנות השלושים) שהצליחה לעבור דרך אותה “מינהרה” ולצאת מצידו השני של הגזע.

גם שמו של העץ אדיר־הממדים נחרת בזיכרוני מאז: “סקוייה”, השם שאותו העניקו האינדיאנים של קליפורניה לעצי־ענק אלה, שכיסו פעם חלקים לא־קטנים מן החוף המערבי של ארצות־הברית.

שנים רבות לאחר שהתוודעתי לראשונה אל עצי ה"סקוייה", באמצעות כרכי האנציקלופדיה “נעורים” וחוברות “הבקר לילדים” ו"משמר לילדים", מצאתי את עצמי נוהג מכונית ישר לתוך אותה “מינהרה” עצמה, שנחצבה בתוך גיזעו הרחב של אחד מעצי “חורשת הענקים” בפארק הלאומי ביוסמיטי שבקליפורניה. היה זה לפני כתריסר שנים, וכמו כל תייר אחר לא יכולתי גם אני להתאפק מלעצור את המכונית כשהיא “תקועה” בפיתחו של הגזע ולהצטלם כשאני יושב ליד ההגה, ממש כמו הנהג באותו צילום דהוי ב"אנציקלופדיה נעורים".

איש מעשרות הנהגים, שנסעו אחרי במישעול המפותל בתוך “חורשת הענקים”, ואשר נאלצו להמתין מאחורי עד שיצלמו אותי בפיתחו של הגזע לא התרעם ולא צפר, כדי להאיץ בי. שהרי גם כל האחרים עשו את כל הדרך עד לאותו גזע מנוסר לא רק כדי לחוש ברטט, העובר בך בשעה שאתה חולף במכוניתך מבעד לגזע העבה, אלא בעיקר, כדי להנציח את המאורע בעזרת המצלמה, ולא במיקרה: הזיכרונות חולפים וההתרגשת עוברת, אבל התמונה לעולם נשארת…

הענק שנדרס תחת גלגלי מכונית 🔗

לפני שבועות אחדים עם בוא החופש הגדול, פתחנו במסע בן חודש לאורך כל החוף המערבי של ארצות־הברית וקולומביה הבריטית – כדי לראות שוב מראות הזכורים מימי לימודי בקליפורניה, בשנות השישים, והן כדי לראות לראשונה מקומות יפים רבים שאליהם לא הצלחנו להגיע אז.

מטבע הדברים, הוליכה אותי מכוניתי כבר בראשית הטיול אל “חורשת הענקים” של הפארק הלאומי ביוסמיטי – אחד הפארקים היפים והמגוונים ביותר בכל ארצות־הברית. בפארק זה, וב"פארק הלאומי סקוייה", הנמצא לא הרחק ממנו, מצויים עדיין עצי־הסקוייה האדירים, שהם העצים הגדולים ביותר בעולם (האמריקנים אוהבים אומנם, להעניק לכל קיוסק או חנות כל־בו את התואר "הגדול ביותר בעולם; אבל הפעם התואר מוצדק בהחלט).

הפארק הלאומי ביוסמיטי נראה השנה מרהיב יותר מאשר בעבר. בכך “אשמים”בעיקר גישמי־הזעף שפקדו את קליפורניה בחורף האחרון, לאחר שתי שנות בצורת כבדה. בזכותם, התעשרו מפלי־המים הרבים שבפארק בכמויות עצומות של מים, ומפלים חדשים נולדו בפינות שונות בפארק. אולם המים היורדים מן ההרים סחפו עמם גם חול רב, וזה הולך וסותם לאט־לאט את אחד האגמים היפים ביותר בפארק – “אגם הראי” – שבו נשתקפו פעם ההרים שמסביבו כבמראת־בדולח.

“חורשת הענקים” שוכנת בחלקו הדרומי של פארק אדיר זה, ואנו מיהרנו לשם, כדי לבקר שוב את ידידנו גבה־הצמרת, ולעבור במכונית דרך הפתח המרובע שנחצב בגיזעו. למרבה ההפתעה, נאמר לנו כבר בכניסה ל"חורשה" כי עלינו להחנות את מכוניתנו במיגרש החנייה, ולעשות את הדרך ברגל, או במכוניות המיוחדות של רשות־הפארק, המונעות בעזרת חשמל (למניעת זיהום האוויר).

עד מהרה מצאנו את עצמנו באחת הקרוניות הללו, המוליכה את התיירים בשבילי “חורשת הענקים”, בין עצי ה"סקוייה" האדירים שרבים מהם נפגעו במשך השנים ממכות ברק, משריפות ומטפילים. המדריך נהג הקרונית, לא חדל לקונן על הנזק שגרמו בני־האדם באותם ימים, שבהם ניתן היה לכל אחד לנהוג בין עצי היער ולעצור בתוך גיזעו של העץ המנוסר. ואומנם, ברגע שהגענו אל המקום שבו עמד העץ הגדול הזכור לי עוד מאנציקלופדיה “נעורים”, נתחוורה מרירותו של שומר־היער:

העץ האדיר והפוטוגני, שהונצח במצלמותיהם של מאות־אלפי תיירים במשך השנים, הצליח להחזיק מעמד במשך מאות שנים בפני שריפות, ברקים, מחלות ומזיקים, אבל לא אצר כוח לעמוד בפני המכוניות הרבות, שחלפו בפתח שנחצב בתוך גיזעו. לפני עשר שנים בדיוק, בשנת 1968, ניסו גם בעלי ה"קמפרים" (משאיות וטנדרים, שעליהם הורכבו קרונות־שינה) לעבור דרך המינהרה הנמוכה. כשלא הצליחו, החלו לעקוף את העץ ולעבור סמוך לו. כובדן של המכוניות הללו כבש והחליש את שורשיו של העץ, ויום אחד לא יכלו עוד השורשים הכבושים להחזיק את כובדו של העץ הגדול והמצולם ביותר בתבל – והוא קרס תחתיו בקול רעם אדיר. רק בנס לא נפגע איש בשעת נפלו.

כיום שרוע הענק על האדמה, כשהפצע שנפער במקום בו נשבר לשניים טרם הגליד. המטיילים נעצרים לידו, מצטלמים ומשתאים לנוכח עוביו של הגזע ואורכו. אולם כל מי שראה את העץ זקוף־הקומה בימי־תיפארתו אינו יכול שלא להיעצר רגע בדומייה לפני הענק הכרות, ולהרהר בצער בגורל העץ הגדול בעולם שנפל גם הוא קורבן לתאונת־דרכים, שעה ששורשיו נרמסו תחת גלגליהן הכבדים של מכוניות המטיילים והנופשים, שבאו לראותו.

מ"צמחי הנגב" ל"יער האדום" 🔗

מן הפארק היפהפה ביוסמיטי, יצאנו צפונה, אל “יער מיואיר”, הנמצא במרחק כחצי־שעה צפונית לסאן־פראנציסקו, ונכלל עתה במסלול אחדים מהטיולים המאורגנים, שעורכות חברות־נסיעות ישראליות בחוף המערבי.

ב"יער מיואיר" אין עצי סקוייה. אך במקומם ניתן לראות את “העצים האדומים” (“רדווד”), הגדולים כמותם ומרשימים לא פחות מהם. היער נושא את שמו של ג’והן מיואיר, חוקר־הטבע הגדול של ארצות־הברית במאה הקודמת (1838 – 1914), שגילה לראשונה בפני התושבים הלבנים של ארץ זו כמה מפינות־החמדה המקסימות ביותר ביבשת. מיואיר היטיב לא רק ללכת, אלא גם לכתוב, והתיאורים הליריים היפים, שבהם תיאר כמה מן ההרים, היערות, האגמים והנהרות שגילה, חקוקים כיום על טבלות נחושת ועץ, הניצבות בצידי אחדים מן היערות, המפלים והאגמים, המנציחים את שמו.

ההתרגשות האוחזת בנו בכל פעם שאנחנו מוצאים את עצמנו בתוך יער־ענקים עבות כזה מובנת שבעתיים, אם לוקחים בחשבון שעד גיל עשרים היו יער חולדה ויער בן־שמן היערות העבותים ביותר שהיו מוכרים לנו אישית.

נקל איפוא, לשער, את הפתעתנו בשעה שתעינו ב"יער מיואיר" שליד סאן־פראנציסקו, ולפתע שמענו את שמנו בעברית צברית. היו אלה שני בוטנאים מבאר־שבע, אבינועם ילין ואלן ויצטום, שהסתובבו בין עצי־הענק כאילו הם מכירים כל אחד מהם אישית. אבינועם (בן לאחת המשפחות הראשונות בת"א שנקרא על שמו של אבינועם ילין, איש ירושלים) מוכר כיום לישראלים רבים בזכות ספרו על צמחיית הנגב וסיני. גם הוא בילה שנת־שבתון בברקליי, אחרי ש[XXX]¹ עד דרום־אמריקה [XXX]² אחר צמח ה"ריג’לה", האהוב על כל תרנגולות ישראל. וכשהגיע לאיזור לביקור עמיתו למחלקה באוניברסיטת באר־שבע נטל אותו אבינועם ל"יער מיואיר", לטיול בוטנאים של יום א' בבקר.

עוד כולנו משתאים בצוותא מגובהם של “העצים האדומים” קטף אבינועם אחד מעליהם, מולל אותו באצבעותיו והגישו לנו להרחה. מבלי לדעת כלל מה מצפה לנו שאפנו לנחירינו את הריח החריף שבקע מתוך העלה הפצוע וכימעט נתעלפנו. היה זה ריח כבד, משכר, שהלם בראשנו תוך שבריר שנייה, והשאיר אחריו כאב־ראש רציני, שלא נמוג במשך שעה ארוכה.

אבינועם התנצל. הוא לא ידע שריח־העלים חריף עד כדי כך. רק שמע שהאינדיאנים היו מריחים את עלי העצים האדומים הללו, כמי שמריחים סמים. ובעוד כולנו משוחחים על כאבי־הראש המשותפים, נדרנו נדר שלא לספר על התגלית ל"היפיז" של ברקליי. אחרת עוד תתחיל תנועה המונית “מן העיר אל החורשה”, והעלים העסיסיים, חריפי־הניחוח של “העצים האדומים” יהיו נתונים לסכנת פשיטה של “שבט לבני־העור”.

המטמון של מחבר “אי המטמון” 🔗

מ"יער מיואיר" המשכנו צפונה, וכעבור פחות משעה מצאנו את עצמנו ליד “יער ג’ק לונדון”, בו כבר ביקרנו ועליו כבר סיפרנו. אבל הפעם היו פנינו מועדות ליער אחר, הנמצא לא הרחק מן המקום שבו בנה ג’ק לונדון את ביתו. זהו “היער המאובן”, שבו ניתן לראות כמה גיזעי־ענק מאובנים, השרועים בהדר מלכותי על הקרקע ומדהימים בצורתם ובממדיהם.

“היער המאובן” נתגלה, כמערות וכפילאי־טבע רבים אחרים, באקראי, על־ידי רועה בור בשם צ’ארלי, שסובב בין היערות לפני כמאה ועשרים שנה, כשהוא רועה את עיזיו. לפתע נתקלו עיניו בגזעים עצומים שהיו שרועים על האדמה, אך נראו לו שונים מכל הגזעים שראה קודם לכן ביער: הם היו מכוסים איזוב ולא ניכרו בהם כל סימני התפוררות. כאילו היו אבן או שיש, שקרסו תחתם.

צ’ארלי סיפר את התגלית לאחדים משכניו. אחד מהם, בעל חוש מיסחרי, מיהר לרכוש את חלקת־היער, לגדור אותה ולמכור כרטיסי־כניסה למבקרים. תחילה לא נהרו רבים אל היער. אולם למזלו של בעל־המקום נקלע אז לסביבה הסופר רוברט לואי סטיבנסון (“אי המטמון”,“גנוב גונבתי”), שסבל אז מבריאות לקוייה, ממצב כספי חמור ומאהבה לוהטת לאישה סקוטית אדומת־שיער ונשואה, פני ואן דה־אוסבורן, אותה פגש במושבת אמנים קטנה בצרפת כשנה קודם לכן. סטיבנסון עשיר־הדימיון הציע לה נישואין, אך בעלה של הסקוטית עיכב את מתן הגט. בני הזוג החליטו לצאת לקליפורניה, ולהמתין שם לבוא הגט. וכיוון שסטיבנסון היה אז חסר־פרוטה, רכש לעצמו ביקתת־עץ עזובה ביער, לא רחוק מן הגזעים המאובנים. שם, ביער, פגש בצ’ארלי הרועה, שסיפר לו על תגליתו והביאו אל קרחת שביער. סטיבנסון נדלק מהתרגשות, ומיהר לכתוב סיפור על “היער המאובן”. סיפורו הועיל לא רק לצ’ארלי ולבעל היער, אלא גם לסופר: עד מהרה שב לאיתנו, וגם ביטחונו העצמי חזר אליו. וכשהגיע הגט המיוחל מסקוטלנד יכולים היו בני הזוג לעזוב את הביקתה הקטנה ביער, ולעבור לסביבה יוקרתית יותר.

כיום מונצח זכר הפגישה בין הסופר לבין צ’ארלי בתבליט עץ קטן הניצב לא רחוק מן הגזעים המאובנים. לזיכרו של הסופר עצמו הוקם בסביבה מוזיאון חביב, ובו כ־6,000 פריטים. אבל ה"פריטים" המעניינים ביותר בסביבה הם תריסר גיזעי־הענק, הנושאים שמות מלכותיים כ"המונארך", “מלכת היער” ו"הענק". לדברי אנשי־המדע, אין אלו גזעים שנתאבנו, אלא גזעים שנעקרו משורשיהם באחת ההתפרצויות הוולקניות של הר־הגעש סנטה הלנה, שפעל פעם בסביבה. אבק־הלבה והאפר כיסו את הגזעים, והמים שזרמו על פניהם איבנו את שיכבת האפר והאבק, עד שכיום נראים גזעים אדירים אלה כנפילים שהתאבנו. ואלה מכם המזדמנים לסילווראדו, בדרכם אל “יער ג’ק לונדון” – אל יחמיצו גם את היער הסמוך, הקשור בשמו של מחבר “ד”ר ג’קל ומיסטר הייד".

הגזע שהפך לדירת שלושה חדרים 🔗

“מסע היערות” בחוף המערבי הוליך אותנו הלאה, צפונה, לאורך דרך־החוף המרהיבה (“מספר 1”), המתפתלת לאורך מיפרצי החוף ומגלה נופים עוצרי־נשימה. כעבור חמש שעות נהיגה מצאנו שוב את עצמנו באיזור, “היערות האדומים”, המשתרע בצפון קליפורניה, על גבול מדינת אורגון. השלטים בצד דרך־המלך המליצו לרדת למשך שעה קלה מן הכביש המהיר אל “שדירת הענקים”. ואני, שזכרנו שדירה נהדרת זו מטיולינו הקודמים, נתפתינו להצעה.

הנוסע ב"שדירת הענקים" שבצפון קליפורניה מוצא את עצמו לפתע בכביש צר, שמשני צדיו מיתמרים עצי־ענק מדהימים. מדי פעם ממתינה בצד הדרך אטרקציה מיוחדת, שגם היא קשורה בעצים אלה. כזוהי, למשל, “החנות היחידה בעולם הבנוייה בתוך גזע עץ” – חנות למזכרות, גלויות וחפצי־חן (רובם עשויים עץ), שאחד מחדריה שוכן בתוך גזע ענק וחלול, שמקרקעיתו ניתן להבחין בקצה ה"ארובה", השוכן בגובה בניין בן שמונה קומות לפחות.

חוויה פיקאנטית לא פחות מצפה לכל מי שיעצור ליד “הבית היחידי בעולם שכולו בנוי מגזע עץ אחד”. בצידה של חנות־מזכרות נוספת ניצב גזע ענק, השרוע על הארץ. בתוך הגזע נחצבה דירה בת שלושה חדרים, המזכירה את דירות הקאראוונים הגדולים. וכל תייר העוצר בצד הדרך מוזמן לבקר באותה דירה, ולעבור מחדר אל חדר חינם אין כסף.

לא רחוק משם מבשר שלט גדול בצידי־הדרך על “העץ שניתן לעבור דרכו במכונית”. הפעם נדרש בעל־המכונית לשלם דולאר עבור הזכות לנהוג במכוניתו דרך הגזע המנוסר, שכן העץ הוא רכושה הפרטית של הרולד וגרייס דל־פונטה, בעלי חלקת־היער שבה הוא עומד. וכך ניתנת ההזדמנות לכל מי שהחמיץ את החוויה בפארק ביוסמיטי לעצור את מכוניתו בתוך הגזע המנוסר שבעיירה קלאמאת בקליפורניה, ולהצטלם ככל אוות־נפשו. זרם התיירים בסביבה דליל ביותר, ואיש לא ימתין מאחוריו לבוא תורו. נראה שאפילו הגברת דל־פונטה, הניצבת בכניסה לרחבה ומוכרת את הכרטיסים תמורת דולאר אחד, מאוכזבת מן המצב. אם כי מסיבות שונות לחלוטין מאלו, שלנו.

מובן שלא נעדר גם מקומו של “היער הקסום” – מלכודת תיירים אופיינית הזוכה לפירסום מירבי. תמורת שלושה או ארבעה דולאר לאיש ניתן לטייל בחורשה נוספת, ולראות בה פסלים אחדים שנחצבו מגיזעי העצים האדומים: פסל בדמות אינדיאני על סוסו, פסל בדמות דב וכד'. בפתח “היער הקסום” ניצבים שני פיסלי עץ צבועים ומכוערים, שמימדיהם קולוסאליים. אבל רק מעטות מן המישפחות הנקלעות למקום מצליחות לשכנע את הילדים שבמכונית כי חבל על הזמן ועל הכסף. בדרך כלל נכנעים המבוגרים להפצרות הילדים.

הספורט הלאומי – גילגול קורות 🔗

מרגע שנכנס האדם לתוך איזור “היערות האדומים” של צפון קליפורניה, ועד לצאתו מן היערות של קולומביה הבריטית וקנאדה בצפון הוא נמצא בעולם אחר; עולם, הרחוק מאוד מאמריקה של ניו־יורק, שיקאגו, לוס־אנג’לס או סאן־פראנציסקו. עולם ירוק יותר, שקט יותר, מרגיע יותר. עולם שהווי־החיים בו מתרכז סביב עצים וגזעים, נהרות ודיג. ואין הדברים אמורים רק בתיירים ובנופשי־הקיץ, אלא גם בתושביהן של מדינות קליפורניה, אורגון, וושינגטון וקולומביה הבריטית. במשך ימים נסענו לאורך החוף ולאורך הנהרות, ובכל אותה עת חשנו את עצמנו בעולם אחר, ולא פעם הזכירו לנו היערות – ובעיקר “יער הגשם” הסבוך שבמדינת וושינגטון, שעליו יורד הגשם רוב ימות השנה – את הציורים על גן־העדן או את ציורי הג’ונגל של רוסו הצרפתי.

יערות הענק באיזורים הללו משמשים ל"ילידים" לא רק מקומות נופש ופיקניק, אלא בראש ובראשונה מקור פרנסה עיקרי. חסידי־האקולוגיה מתלוננים על כך שהגרזן והמשור עומדים לחסל בהדרגה את היערות העבותים והמפוארים הללו, ואנשי־הכלכלה מכחישים האשמות אלה, מסיבות מובנות. אולם בכל פינה במדינות הללו אתה נתקל במשאיות־הענק, הגוררות גיזעי־עץ אדירים אל המינסרות. לאורך החוף באורגון, ובעיקר במיפרץ קוס (חורז עם סוס) ניתן לראות בצידי הדרך חומות אדירות של גזעים, המונחים זה על זה ומשקים בעזרת ממטרות, או שהם קשורים זה לזה כדוברות ומושרים במי הנהר והים, לפני שיגיעו אל המנסרות. איזורים שלמים מתפרנסים מכריתת העצים ומן המינסרות, וגובה ערימות הנסורת בכמה מקומות עולה על גובהה של החומה הסינית. היערות עבותים עדיין, אבל לא־פעם אתה נתקל בקרחות גדולות – חלקן נוצרו על־ידי שריפה, וחלקן בידי אדם.

כל הווי־החיים של מיליוני־התושבים, החיים באיזורים הללו, מושפע מן הקירבה אל יערות־הענק. החשש מפני שריפות מובן ובכל פינה ניתן למצוא בקתות של שומרי־היער ושל המועצה למניעת שריפות, הנעזרת בסימלו של “סמוקי הדב”.

אפילו ענפי־הספורט במדינות אלה קשורים ליער ולעצים. בחודשי הקיץ נערכות בכל פינה אליפויות ספורטיביות, שבהן מתחרים כורתי־העצים ביניהם מי יצליח לכרות גזע עבה לפני האחרים, ומי יצליח ל"גלח" את הקליפה מגזע אחר. לתחרויות אלה מגיעים מתחרים גם מאוסטרליה, והמשעשעת בכולן היא התחרות הנערכת בגילגול קורות על על־פני הנהר. כל אחד מהמתחרים עומד על קורה צפה, ומתחיל לגלגל אותה בתוך המים ברגליו היחפות. וככל שרב מיספרם של המחליקים למים, וככל שמצחיקות תנועותיהם של מגלגלי־הקורות, המנסים לשמור על שיווי־מישקלם – גדלה השמחה.

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות