§32 עמרי ובנין עיר שומרון 🔗

אחרי מלחמת חמשים שנה עם יהודה ואחרי מהומה ממושכה מבפנים נתחזקה מלכות ישראל בימי המלך עמרי (885–875 לערך). עמרי היה לא רק שר־צבא אמיץ־לב אלא גם מושל חרוץ. עם יסוד בית־המלכות החדש יסד גם עיר־מלוכה חדשה במקום שתי ערי־המלוכה הארעיות, שכם ותרצה. לא רחוק משתי הערים הללו, בצפון נחלת אפרים, נמצאה גבעה נאה אחת, שהרים ועמקים סביב לה, והיא קניין אדם אחד ושֶמר שמו. מקום זה, המבוצר בידי הטבע, מצא חן בעיני עמרי, וכאן קנה לו חלקת אדמה ובנה עליה היכל ושאר בניינים. לא עברו ימים מועטים ונוספו במקום זה גם בתים אחרים, וקמה עיר חדשה שנקראה שומרון, על שם “שמר אדוני ההר”. עיר זו היתה עיר־מלוכה לישראל במשך מאה וחמשים שנה עד חורבן מלכות ישראל. וכל כך נתמזג שם העיר בשם המלכות עד שנקראה מלכות ישראל גם בשם “שומרון”.

מלך שומרון הראשון התאמץ לחזק את השלום והסדר המדינה אחרי המהומות שעברו עליה. עמרי לא נלחם עם מלכות יהודה כמלכים שקדמו לו. כנראה, כבר נכרתה בימיו ברית מדינית בין שתי המלכויות הצוררות, כדי להגן על עצמן בכוחות משותפים מפני האויבים מבחוץ. ברית־אחים זו נתחזקה בימי המלכים שמלכו אחרי עמרי. כנראה מן המאורעות הבאים, היתה מלכות־הנגב כופה בעסקי המדינות למלכות הצפון, שנמשכה יותר ויותר לתוך הפוליטיקה הגדולה באסיה וגררה אחריה גם את יהודה הבודדת.

בימי עמרי נקבעו יחסים תמידיים בין מלכות ישראל ופיניקיה (צור וצידון) שכנתּה, שהופיעה על שמי ישראל עוד בימי שלמה. לברית המדינות ניתן תוקף על־ידי ברית־משפחה: אחאב בן עמרי נשא לאשה את איזבל בת אתבעל, מלך וכהן לצידונים. הצורים והצידונים התחילו להתיישב באדמת ישראל וסוחרים אותה, אולם הביאו עמהם גם את עבודת־הבעל שלהם ומידות־חירות של עם שוכן לחוף־ים, שהיו מוזרות למידות התמימות של בני ישראל.

לאחר שכרת עמרי ברית עם שכניו הקרובים אליו – צור ויהודה, פנה כלפי שכניו המזרחיים מעבר לירדן ולים המלח. קודם כל יצא למלחמה על המואבים, שנכבשו לפנים על־ידי דוד אבל בימי המהומות הרימו ראש. כנראה, באה מלחמה זו להגן על שבטי עבר־הירדן, וסופה היה שעבּוּד מואב לישראל. כתובת עתיקה על גבי מצבת־הזכרון שהקים מישע מלך מואב במאה התשיעית לפני הספירה אומרת: “עמרי מלך ישראל עינה את מואב ימים רבים, כי יאנף כמוש (אלהי מואב) בארצו, ויחלפו בנו ויאמר גם הוא: אענה את מואב… ויירש עמרי את ארץ מידבא וישב בה ימיו וחצי ימי בנו ארבעים שנה”. בני מואב שילמו למלך ישראל מס מדי שנה בשנה (עי' להלן §37).

מלכות ישראל, שהיתה תקיפה במלחמתה עם מואב הקטנה, תש כוחה בפני עוצם שכנתה הצפונית־מזרחית, ארם או סוריה. בארם היו אז שלוש מלכויות, שהשׂתרעו בין נהר פרת והירדן: פדן־ארם, חמת או ארם־צובה וארם־דמשׂק. דמשׂק היתה התקיפה שבכולן. הארמים, שבימי דוד ושלמה היו פושטים על ישראל לעתים רחוקות, היו מרבים לאחר פירוד יהודה ואפרים להתנפל על מלכות ישראל. ארם־דמשׂק, שארצות צור וישראל גדרו בעדה את חוף הים, התאמצה לפרוץ את הסייג ולצאת אל מרחב הים לטובת שיירותיה המסחריות. עמרי לא עצר כוח בפני הארמים, ופעם אחת כשפרצו צבאות בן הדד הראשון מלך ארם לגבול ישראל, הוכרח עמרי למסור לרשותו ערי־גבול אחדות במלכותו, ושומרון עיר המלוכה הוקצו לסוחרי ארם רחובות מיוחדים לדירה ולמסחר.

כך נסתבכה מלכות ישראל במלחמת המדינות. עמרי הוא המלך הראשון בישראל, ששמו נזכר ברשימות הזכרון של עמים אחרים. במדינות אשור ידועה היתה בימים ההם מלכות “בית עמרי” (bit Humri), הנזכרת בכתבי־היתדות האשוריים בצד ארם וצור.

§33 אחאב ואיזבל. התרבות הצידונית 🔗

אחרי מות עמרי ישב על כסאו אחאב בנו (875–853 לערך), שנשא את איזבל הצידונית לאשה. לפי הזוהר החיצוני וריבוי היחסים עם המדינות דומים ימי מלכות אחאב לימי מלכות שלמה. אחאב לא היה שואף קרבות וכל מעייניו נתונים היו להתפתחות שליוָה של המדינה ולהדר החצר. הבריתות עם צור ויהודה הבטיחו, לכאורה, את השלום החיצוני לישראל. בתיקון החיים הפנימיים לקח לו אחאב למופת את צור, מולדת איזבל אשתו. המלכה הישראלית החדשה, אשה עריצה ורודפת אחר הכבוד, השתתפה בשקידה רבה בעסקי הממשלה. בתי־המלכות בצידון ובישראל התחתנו בזוג זה, שהשתדל להחיש גם את ההתמזגות התרבותית של שני העמים. סוחרים וכהנים צידונים הציפו את שומרון. במהירות יתרה פשטו כאן המנהגים והמידות של ארץ־הים העשירה: אהבת המותרות וחיי חירות ושמחה, עבודת אלילים ומושגים דתיים מתאימים. מחצר המלך יצאה התרבות החדשה, שהיתה למורת רוח לתמימי־דרך האוחזים במידות אבותיהם. המלכה איזבל קבצה מסביב לה המון נביאי־הבעל ולפי בקשתה בנה אחאב בשומרון מקדש ומזבח לבעל צור הוא מלקרת (מלך־קרת). ליד המזבח עמדה גם אשרה, סמל האלילה עשתורת. במקדש זה היו מכהנים כהני־הבעל הצידונים ועובדים את האלהים על פי דרכם. נוהגים היו להתפלל בקול גדול, לצאת במחולות, ויש שהיו “מתגודדים בחרבות ורמחים עד שפוך דם”, מתוך התפעלות, כדרך הנזירים המושלמים בימי הביניים ובימינו. ועבודה זרה זו מצאה לה מהלכים בין הקרובים למלכות מבני מרום עם הארץ בישראל.

התרבות הצידונית החמרית יכולה היתה בכללותה להשפיע על התפתחות ישראל לטובה, אבל הפולחן הזר גרם רעה לעם. סיפורי המקרא מתארים בצבעים עכורים את הסכנה שארבה בימים ההם לרוח הלאומי־הדתי בישראל מתוך העבודה הזרה שנמשכו אליה רוב בני ישראל, עד שלא נשארו אלא “שבעת אלפים, כל הברכּיים אשר לא כרעו לבעל”. אין זאת אומרת, שהמוני העם סרו מאחרי יהוה והלכו אחרי הבעל. כאן חזר ונשנה חזיון רגיל בדברי ימי קדם: כלאיים של פולחן (סינקרטיזמוס), כמו שהיה הדבר בימי השופטים בהשפעת עבודת הבעל הכנעני. במקרא נקרא חזיון זה בשם “פסוח על שתי הסעיפים”, כלומר דלוֹג על סף מקדש יהוה ומקדש בעל כאחד. במושגיהם של בני מרום עם הארץ, ואחאב בתוכם, לא נכווה יהוה מחופתו של בעל. אחאב בעצמו ש"עשה את הרע בעיני יהוה" כינה את בניו בשמות לכבוד יהוה: אחזיה, יהורם, עתליה (יה הוא קיצור מן יהוה).¹ אחדות מוחלטת של האלהות לא היתה עדיין מפותחת ומושג אֵל יחיד בעולם מטושטש היה כל־כך, עד שרבים ממעריצי יהוה לא הרגישו בערבוב הפולחנים את ערבוב ההשקפות הסותרות זו לזו. הדת נראתה בעיני המאמין מנהג ולא תורה, וכשערבב את הצורות לא הרגיש כי הוא מערבב מושגים מתחלפים.

רק המועט שבעם הבין את השקר שבשניות דתית זו. מתוך המועט הזה קמו אנשי־אמונה שומרי משמרת הקבלה הלאומית הקדומה, והיו בתוכם קנאים נלהבים שיצאו בתוכחות סוערות כלפי שתי הרשויות באלהות וכלפי התרבות הזרה בכלל. בעם נקראו מטיפים אלה בשם “נביאי יהוה”, בניגוד לכומרי האלילים וחרטומיהם שנקראו בשם “נביאי הבעל”. ולפי שנביאי יהוה היו מוכיחים בגלוי את מצדדי התרבות הצידונית, היתה איזבל, בהסכמת אחאב, רודפת את המוכיחים באכזריות. לפי המסופר במקרא ציותה להכרית את כל נביאי יהוה. רבים מהם נהרגו וקצתם ברחו ונסתתרו במערות ובחגווי הסלעים, ומצדדיהם היו מביאים להם לשם אוכל בסתר. עובדיה אשר על הבית, למשל, החביא חמשים איש במערה וכלכלם שם בלחם ומים.

הניגוד להשפעת חוץ נתגלה בשתי צורות: במחאה נגד פולחן הנכר והתרבות הנכרית. קצת מקנאי יהוה ראו בישוב העירוני משום קלקול מוסרי והתרחקו למדברות ולהרים כדי לחיות שם חיי טהרה. לאחר שנואשו מלהציל אחרים מן החטא ביקשו להציל את נפשם הם. כת הרֵכָבים, ויונדב בן רכב בראשה, התנגדה לכל תרבות המיוסדת על עבודת־אדמה וחרושת. הרכבים היו שוכנים באהלים על פני הערבה ועוסקים במרעה צאן כעברים הקדמונים הנודדים; לבם רחק מתענוגות הכרך ומשאת נפשם היתה שהעם ישוב למידות־הפשטות. לפי עדותו של ירמיה הנביא היו הרכבים עוד בימיו, לאחר שלוש מאות שנה, מקיימים דברי יונדב בן רכב רבם: “לא תשתו יין… ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו… כי באהלים תשבו”. בדרכי הרכבים הלכו גם הנזירים, שהיו בדלים מן היין וכל מיני מותרות ומגדלים את שערם פרע (עי' מלכים־בי י', טו ואילך; עמוס ב', יא–יב; ירמיה ל"ה). שתי הכיתות הללו התנגדו ב"שב ואל תעשה" אל התרבות הזרה שהלכה ופשטה בעם. אבל תפקיד היסטורי חשוב נפל בחלקם של הגיבורים שנלחמו ב"קום ועשה" – הם נביאי יהוה המוכיחים הקנאים.

§34 אליהו הנביא, הקנא לתרבות הלאומית 🔗

בראש הנביאים הלאומיים, שנלחמו בתרבות הזרה, עמד איש הרוח אליהו (אלי־יהוה), יליד העיר תשבה בגלעד. אליהו היה מקפיד על טהרת עבודת־יהוה ועצמיות האומה וראה במנהגים החדשים תחילת רקבון בעם. מתמרמר היה גם על התרבות הצידונית ותועבותיה גם על השניות הדתית, שמתוכה היו בני אדם מכירים בפיהם את יהוה לאלהי ישראל ובונים מזבחות לבעל. באישיותו של אליהו חוברו יחדו נזיר קפדן ולוחם נלהב, פרוש הבדול מן הבריות ומטיף עממי. עתים היה מתבודד במדבר הרחק משאון העיר, ועתים היה מופיע בשומרון כסער מתחולל וממטיר את תוכחתו על המלך והעם. בעיני המון העם מופלא היה בחיצוניותו ודרך חייו: היה לבוש אדרת־שער גסה, מגדל שׂער ארוך, פורש לפרקים מאכילת בשר ושתיית יין, ובכלל מתעב את התענוג וההנאה. נחשב היה לאיש־האלהים ועושה־פלא, וכמה אגדות נוצרו על אודותיו. מספרים היו כי בשעה שנסתתר בנחל כרית אשר על פני הירדן מחמת רדיפות איזבל היו העורבים מביאים לו אוכל בבוקר ובערב; כשישב בעיר צרפת שבצידון בבית אלמנה עניה אחת החיה את בנה הנוטה למות, וכשהיה רעב בארץ ולא נשאר לאלמנה אלא “מלוא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת” ניבא לה אליהו כי “כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד יום תת יהוה גשם על פני האדמה” – ונבואתו נתקיימה.

מתוך זכותו היתרה של “איש־אלהים” היה אליהו מעז להגיד את האמת המרה גם בפני המלך. הנביא הוכיח את אחאב על טעויותיו הדתיות ועל מעשיו הרעים מצד המוסר. התנגשות עזה אחת בין הנביא והמלך מתוארת במקרא כדברים האלה: “כרם היה לנבות היזרעאלי… אצל היכל אחאב מלך שומרון, וידבר אחאב אל נבות לאמר: ‘תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק כי הוא קרוב אצל ביתי ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו, אם טוב בעיניך אתנה לך כסף מחיר זה’; ויאמר נבות אל אחאב: ‘חלילה לי מיהוה מתתי את נחלת אבותי לך’; ויבוא אחאב אל ביתו סר וזעף על הדבר אשר דיבר אליו נבות היזרעאלי… וישכב על מטתו ויסב את פניו ולא אכל לחם; ותבוא אליו איזבל אשתו ותדבר אליו: ‘מה זה רוחך סרה ואינך אוכל לחם?’ וידבר אליה [כל אותו המעשה]… ותאמר אליו איזבל אשתו: ‘אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל?! קום אכול לחם וייטב לבך, אני אתן לך את כרם נבות היזרעאלי’; ותכתוב ספרים בשם אחאב… ותשלח ספרים אל הזקנים ואל החורים… ותכתוב בספרים לאמר: ‘קראו צום והושיבו את נבות בראש העם והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו ויעידוהו לאמר: ברכת אלהים ומלך! והוציאוהו וסקלוהו וימות’; ויעשו אנשי עירו הזקנים והחורים… כאשר שלחה אליהם איזבל… ויהי כשמוע אחאב כי מת נבות ויקום אחאב לרדת אל כרם נבות היזרעאלי לרשתו; ויהי דבר יהוה אל אליהו התשבי: ‘קום רד לקראת אחאב מלך ישראל אשר בשומרון… ודיברת אליו: …הרצחת וגם ירשת!… במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוקו הכלבים את דמך גם אתה… ונתתי את ביתך כבית ירבעם בן נבט וכבית בעשא בן אחיה’”. בהתנגשות זו אנו רואים את הנביא נלחם באומץ־לב גם בשרירות־הלב של מושל הארץ וגם בעוול החברתי.

לפרקים, בהשפעת פגעים קשים, היו המלך והממשלה נוטים לחדש פולחן יהוה לבדו כמקדם – ואז נעשה אליהו הנביא לגיבור השעה. פעם אחת היה רעב חזק בשומרון, שלוש שנים רצופות לא היה גשם בארץ, התבואה בשדות לא נתבשלה ויושבי הארץ רעבים היו ללחם.² רבים ראו ברעב זה אות־חימה של יהוה המייסר את הארץ על חטאי יושביה, והכירו בצורך השעה להשיב חמת האל הזועם. מקווים היו לעשות זאת באמצעות אליהו הנביא, אבל לא מצאו אותו בשומרון. ויהי היום ואחאב נוסע על פני הארץ והנה אליהו לקראתו, “ויהי כראות אחאב את אליהו ויאמר אחאב אליו: ‘האתה זה עוכר ישראל?!’ ויאמר: ‘לא עכרתי את ישראל כי אם אתה ובית אביך בעזבכם את מצות יהוה ותלך אחרי הבעלים’”. הנביא דרש לשם הצלת הארץ להקים את הדת הלאומית על מכונה ואחאב הסכים בצר לו. התחילה המלחמה המכרעת במצדדי הפולחן הכפול. האגדה המקראית מספרת מעשה זה כדברים האלה:

ויאמר (אליהו לאחאב): “…שלח קבוץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים ונביאי האשרה ארבע מאות³ אוכלי שולחן איזבל”; וישלח אחאב בכל בני ישראל ויקבוץ את הנביאים אל הר הכרמל. ויגש אליהו אל כל העם ויאמר: “עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם יהוה הוא האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו”. ולא ענו העם אותו דבר. ויאמר אליהו אל העם: “…יתנו לנו שנים פרים ויבחרו להם הפר האחד וינתחוהו וישימו על העצים ואש לא ישימו ואני אעשה את הפר האחד ונתתי על העצים ואש לא אשים, וקראתם בשם אלהיכם ואני אקרא בשם יהוה, והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים”: ויען כל העם ויאמרו: “טוב הדבר”… ויקחו (נביאי הבעל) את הפר אשר נתן להם ויעשו ויקראו בשם הבעל מהבוקר ועד הצהרים לאמור: “הבעל עננו”, ואין קול ואין עונה… ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו ויאמר: “קראו בקול גדול כי אלהים הוא, כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו אולי ישן הוא וייקץ”. ויקראו בקול גדול ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפוך דם עליהם, ויהי כעבור הצהרים ויתנבאו עד לעלות המנחה ואין קול ואין עונה ואין קשב… ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו ויאמר: “אלהי אברהם יצחק וישראל, היום יוודע כי אתה אלהים בישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה, ענני ה' ענני”… ותפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים… וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו: “יהוה הוא האלהים יהוה הוא האלהים”. ויאמר אליהו להם: “תפשו את נביאי הבעל, איש אל יימלט מהם. ויתפשום ויורידם אליהו אל נחל קישון וישחטם שם”.

אחאב היה מוכן להיכנע לרצון יהוה ונביאו, אבל איזבל המלכה נשבעה להינקם באליהו על הריגת כהני הבעל. אליהו ברח ליהודה משם המדברה. שם הגיע עד “הר־האלהים” חורב, הוא סיני, ולן במערה וראה חזון כי מהפכה מתרחשת לבוא במלכות ישראל.

§35 מלחמות ארם. מפלצת אשור 🔗

אחאב שהיה בטבעו רודף שלום נסתבך בשנות־מלכותו האחרונות בכמה מלחמות בעֶטיים של בני ארם־דמשׂק ומלכם בן־הדד השני. מלכות דמשׂק עלתה בימים ההם לגדולה ועמדה בראש ברית מלכויות ארם. ארם, שנמצאה בין אשור השואפת למשול בכיפה וישראל הרודף שלום, היתה נלחמת באשור מלחמת־מגן ובישראל מלחמת תגרה. בן הדד השני, שזכר נצחונותיו של אביו על עמרי, עלה אף הוא על שומרון עם המלכים הכפופים לו ובחיל גדול שם מצור על העיר. אחאב נבהל מפני האויב ומוכן היה להיכנע, אבל בן־הדד התנה תנאים משפילים כל כך (“כספך וזהבך ונשיך ובניך לי תתן”) עד שמלך ישראל לא יכול לקבלם, וכשקרא את זקני הארץ למועצה יעצו אף הם להילחם באויב המחוצף עד קצה גבול האפשרות.

לפי המסופר במקרא נשבע בן־הדד, בכעסו על ישראל המתקומם כנגדו, כי יציף את אדמת שומרון באנשי צבאו, ועל זה ציוה אחאב להשיב לו: “אל יתהלל חוגר כמפתּח”. אחאב לקח עמו גדוד של “נערי שרי המדינות” וחלק מן העם היוצא לצבא והתנפל על מחנה ארם לפתע פתאום בשעה שמלכם שתה לשכרה בסוכותיו “הוא והמלכים, שלושים ושנים מלך עוזר אותו”. הארמים הוכו מכה רבה “וינוסו ארם וירדפם ישראל, ויימלט בן הדד מלך ארם על סוס ופרשים”.

ויהי לתשובת השנה ויפקוד בן־הדד את ארם ויעל אפקה (בעמק יזרעאל) למלחמה עם ישראל. ועבדי מלך ארם אמרו אליו: “אלהי הרים אלהיהם על כן חזקו ממנו ואולם נילחם אתם במישור אם לא נחזק מהם”; ויחנו בני ישראל נגדם כשני חשיפי (עדרי) עזים, וארם מילאו את הארץ… ויחנו אלה נוכח אלה שבעת ימים. ויהי ביום השביעי ותקרב המלחמה ויכו בני ישראל את ארם מאה אלף רגלי ביום אחד; וינוסו הנותרים אפקה אל העיר ותפול החומה על עשרים ושבעה אלף איש הנותרים. ובן הדד נס ויבוא אל העיר חדד בחדר; ויאמרו אליו עבדיו: “הנה־נא שמענו כי מלכי בית ישראל מלכי חסד הם, נשימה נא שקים במתנינו וחבלים בראשנו ונצא אל מלך ישראל אולי יחיה את נפשך”; ויחגרו שקים במתניהם וחבלים בראשיהם ויבואו אל מלך ישראל ויאמרו: “עבדך בן הדד אמר: ‘תחי נא נפשי’”, ויאמר: “העודנו חי? אחי הוא!”… ויצא אליו בן הדד ויעלהו על המרכבה; ויאמר אליו (בן הדד): “הערים אשר לקח אבי מאת אביך אשיב וחוצות תשים לך בדמשׂק כאשר שׂם אבי בשומרון”… ויכרות לו ברית וישלחהו.

מידת החסידות של אחאב נחשבה בעיני רבים לטעות מדינית שיש בה משום סכנה, ואחד מבני הנביאים הוכיח את אחאב על ששילח מידו אויב קשה זה, שבודאי ישתמש בהזדמנות ראשונה להתנפל שוב על אדמת ישראל. וכך היה. לאחר שנשתחרר בן הדד לא מילא את כל הבטחותיו ולא החזיר את רמת־גלעד לישראל. כבוד מלכות ישראל דרש לענוש את מלך ארם שלא עמד בדיבורו, ואחאב התחיל מתכונן למלחמה חדשה עם ארם.

כזה היה מצב מלכות ישראל בין המדינות בימים ההם על סמך סיפורי המקרא בספר מלכים, שבהם קבועים המאורעות המדיניים במסגרת הסבר דתי קיצוני. כתבי־היתדות האשוריים מעמיקים את השקפתנו על היחסים בין המדינות שבקדמת אסיה באותה תקופה. אשור, יורשת שלטון בבל בארם־נהריים, התחילה מן המאה התשיעית ואילך מרחיבה את גבולותיה, ביחוד לצד חוף ים התיכון. ודרכה זה היה גדור על ידי ארם, צידון ישראל ויהודה. התעודה של אשור היא איפוא – לבלוע מתחילה את ארם וצידון, ואחריהן יגיע תור ישראל ויהודה.

קול צעדת קלגסי אשור נשמע מאחורי הקלעים של ההיסטוריה עוד בימי אחאב. אשור נזרפל מלך אשור (885–860) עובר עם חילו דרך הארצות שבין נהר חידקל והלבנון ומגיע עד ל"ים הגדול של ארץ האמורי", כלומר לים התיכון. כובש הוא את מלכות־ארם הסמוכה לו, היא פדן־ארם, על גבול סוריה וארם־נהריים, אחר כך הולך הוא לאורך הלבנון לחוף ארץ כנען ומשׂ‎ים מס על מלכי צור, צידון, גבל, ארווד ושאר ערי הפיניקיים (ברשימות נמנו דברי המסים: זהב, כסף, נחושת, כלי מתכת וגם ארזי לבנון). ושלמנאסר השני שמלך אחריו (860–825) מגיע עד ראש ארם, היא דמשׂק, ונלחם מלחמה כבדה עם אותו בן הדד עצמו (בכתובות האשוריות הוא נקרא ביר־אדרי או הדד־אדרי) שנלחם בו אחאב. בשנת 854 מוליך שלמנאסר את חילו מנינוה כלפי מלכי “ארץ החתים”, הם הארמים. על יד קרקר, בארם צובה, נלחמו האשורים עם צבאות־הברית של סוריה וארץ ישראל. והכתובת האשורית, המתנה גבורותיו של שלמנאסר, אומרת כי מלך אשור נחל נצחון על שנים עשר מלכי־הברית של ארם וארץ כנען; כאן, בצד ביר־אדרי מדמשק ואירחולֶן מחמת וכן גם מלכי צור ועמון, נזכר גם “אחאב הישראלי”, שבא בעשרת אלפים אנשי צבא ובאלפים רכב־מלחמה. ובכן נחשב אחאב לבעל־בריתם של מלכי ארם וכנען הנלחמים עם הכובש האשורי. קשה להגיד, אם היתה השתתפות זו פרי הידידות שבין ישראל וצידון או ברית ארעית מאונס עם ארם־דמשק. ייתכן, שמלחמה זו עם אשור חלה בתקופה של ברית־השלום בין ישראל וארם, שבה המתין אחאב לקיום הבטחותיו של בן־הדד, שרימהו אחר־כך. על כל פנים, מן הכתובות האשוריות יוצא בבירור, כי ישראל השתתף במעשה בפוליטיקה הגדולה של הימים ההם. סכנת אשור איימה על מלכות ישראל רק מרחוק, ואורבת היתה לפי שעה רק לשכן הרע לארם. ואולי סכנה זו היא שגרמה לארם לעלות על המערב, על אדמת ישראל הרחוק מן הסכנה. לפי המסופר במקרא, נלחם אחאב שוב עם ארם בשנה האחרונה למלכותו מלחמת־תגרה כדי להשיב את אדמת ישראל שנקרעה. במלחמה זו עזר לו יהושפט מלך יהודה, בן אסא המלך, שנלחם בשעתו עם מלכות־ישראל בסיוע ארם (§31).

§36 אחאב ויהושפט. מות אחאב 🔗

בשעה שאחאב מלך בישראל, מלך ביהודה יהושפט בן אסא (874–850). לפי המסופר במקרא היו ימי מלכותו שקטים ושלווים. יהודה פטורה היתה מאותן המלחמות והמהומות שרוששו את שומרון. אויבים חיצוניים תקיפים לא חנו סביבה. האדומים היו כפופים למלכי יהודה, ואחד ממלכיהם היה מושל בארץ כנציב מלך יהודה. נסיונם של האדומים למרוד ביהודה בסיוע מואב ועמון (מסופר בהרצאה מטושטשת בספר דברי הימים) לא הצליח. ומכיון ששלט יהושפט באדום ובדרכים המוליכות לים־סוף חידש את מסחר־הים עם ערב והודו, שתחילתו בימי שלמה. כנראה, נתקרבה יהודה באמצעות אחאב אל צור, שׂרתי בימים, שעוד בימי שלמה נצטרף לה ישראל במסעות הים. יהושפט ציוה לבנות אניות בעציון־גבר היא אילת על שפת ים סוף ולשלוח אותן לדרך רחוקה, אבל האניות נשברו ברוח־סערה, ומסחר־הים לא נתפתח. בעניינים הפנימיים הלך יהושפט בדרך אסא אביו “לעשות הישר בעיני יהוה, אך הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות”. לפי המסופר בספר דברי־הימים המאוחר היה יהושפט שולח את הלויים בערי יהודה “ועמהם ספר תורת יהוה” ללמד את העם, וכן גם העמיד בכל עיר ועיר שופטים שהיו כפופים לבית דין הגדול בירושלים. ולמרות חסידותו זו התחתן עם אחאב “הרשע” מלך ישראל. ברית שומרון ויהודה, שנכרתה בימי עמרי, קירבה גם את בתי־המלכות שבשתי המדינות. עתליה בת אחאב מאיזבל הצידונית נישאה ליהורם בין יהושפט. זיווג זה גרר אחריו מאורעות קשים ליהודה ולמלכות בית דוד.

ויאמר (אחאב) אל יהושפט: “התלך אתי למלחמה רמת גלעד?” ויאמר יהושפט אל מלך ישראל: “כמוני כמוך, כעמי כעמך, כסוסי כסוסיך”; ויאמר יהושפט אל מלך ישראל: “דרוש נא כיום הזה את דבר יהוה”. ויקבוץ מלך ישראל את הנביאים כארבע מאות איש ויאמר אליהם: “האלך על רמת גלעד למלחמה אם אחדל”, ויאמרו: “עלה ויתן אדני ביד המלך”; ויאמר יהושפט: “האין פה נביא ליהוה עוד ונדרוש מאותו!” ויאמר מלך ישראל אל יהושפט: “עוד איש אחד לדרוש את יהוה מאותו ואני שנאתיו כי לא יתנבא עלי טוב כי אם רע, מיכיהו בן ימלה”. ויאמר יהושפט: “אל יאמר המלך כן”. ויקרא מלך ישראל אל סריס אחד ויאמר: “מהרה מיכיהו בן ימלה”… ויבוא אל המלך, ויאמר המלך אליו: “מיכיהו הנלך אל רמת גלעד למלחמה אם נחדל”, ויאמר אליו: “עלה והצלח ונתן יהוה ביד המלך”. ויאמר אליו המלך: “עד כמה פעמים אני משביעך אשר לא תדבר אלי רק אמת בשם יהוה”. ויאמר: “ראיתי את כל ישראל נפוצים אל ההרים כצאן אשר אין להם רועה”… ויאמר מלך ישראל: “שימו את זה בית הכלא והאכילוהו לחם לחץ ומים לחץ עד בואי בשלום”.

נבואת הפורענות של מיכיהו נתקיימה. צבא אחאב ויהושפט עלה על רמת גלעד ונפגש שם בצבא בן־הדד. בשעת הקרב ציוה בן־הדד לשריו המיטיבים לקלוע אל השערה: “לא תילחמו את קטן ואת גדול כי אם את מלך ישראל לבדו”. אחאב התחפש כדי שלא יכירוהו, אבל אחד הארמים פגע בו לתומו. המלך מת בו ביום בפצע שנפצע. מיד עבר קול במחנה: “איש אל עירו ואל ארצו”. יהושפט שב לירושלים, וגופת אחאב הובאה לשומרון ונקברה שם. הקנאים מכת אליהו ראו במיתה זו עונש מן השמים על הויתורים שויתר אחאב לעבודה ולתרבות זרה.

§37 בני אחאב. אלישע הנביא 🔗

אחרי אחאב עלה אחזיה על כסא המלכות ומלך רק שנתיים (853–852). כנראה, היה מושל בעצת איזבל אמו ורוח הנביאים הלאומיים לא היתה נוחה הימנו. במקרא מסופר שנפל “בעד השבכה בעלייתו אשר בשומרון ויחל, וישלח מלאכים ויאמר אליהם: לכו דרשו בבעל זבוב אלהי עקרון אם אחיה מחלי זה”. הדרישה באלהי נכר הרגיזה את טובי העם, ואליהו הנביא יצא לקראת המלאכים וגער בהם בנזיפה: “לכו שובו אל המלך אשר שלח אתכם ודיברתם אליו: כה אמר יהוה המבלי אין אלהים בישראל אתה שולח לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון?!” לא עברו ימים מועטים ואחזיה מת ועל כסא המלכות עלה יהורם אחיו (852–842).

שנות־מלכותו המועטות של יהורם היו סוערות ביותר. היחסים שבין העמים הלכו ונסתבכו. שמי “מלכות עמרי” הקדירו מכל עברים. אחרי מות אחאב פשעו במלכות ישראל עובדי־המס הקודמים, הם בני מואב, שנכבשו בימי עמרי. מישע מלך מואב סירב לשלוח למלך ישראל את מס השנה שלו: “מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר” (בני מואב, יושבי עבר הירדן מזרחה, עסקו ביחוד בגידול צאן). יהורם החליט לענוש את המלך המורד. וכשעלה עליו למלחמה נלווה אליו גם יהושפט מלך יהודה. על צבא ישראל ויהודה נוסף גם צבא אדום ובראשו מלך אדום שהיה כפוף ליהודה. צבאות־הברית הלכו דרך מדבר אדום “ולא היה מים למחנה ולבהמה אשר ברגליהם”, אבל סוף סוף הגיעו לארץ מואב והחלו מחריבים את הארץ: “והערים יהרוסו, וכל חלקה טובה ישליכו איש אבנו ומילאוה, וכל מעיין מים יסתומו וכל עץ טוב יפילו”. מישע נמלט עם שיירי צבאו המוכה למדבר קיר חרושת (הוא כּרךּ של עכשיו). שם צרו עליו צבאות הברית. מישע ניסה להבקיע עם גדודו דרך חיל הצרים ולא הצליח. מרוב יאוש לקח מישע, כמסופר במקרא, את בנו הבכור והעלהו על החומה עולה לכמוש אלהי מואב כדי לרצות את כעסו. קרבן זה עורר רוח חיל מואב עד שעלה בידו להכות את הצרים אחור. צבאות הצרים נסעו משם, ומואב נעשתה עומדת ברשות עצמה.

מישע מלך מואב קבע מזכרת לשחרור ארצו על גבי אבן מצבה, שהקים לכבוד המאורע ליד במת מזבחו. ממנה ניתן להוציא ידיעות היסטוריות חשובות, לאחר שנסלק את דברי ההתפארות הרגילים של מנצחים, וזה לשונה:⁴

אנך (אנכי) מישע בן כמוש מלך מואב הדיבוני. אבי מלך על מואב שלשין שת (שלושים שנה); ואנך מלכתי אחר אבי. ואעש הבמת הזאת לכמוש בקרחה – – כי הראני בכל שונאי. עמרי מלך ישראל ויענו את מואב ימין רבין (ימים רבים), כי יאנף כמוש בארצו, ויחלפו בנו, ויאמר גם הוא: אענו את מואב – – ויירש עמרי את ארץ מידבא; וישב בה (ישראל) ימיו וחצי ימי בנו ארבעין שת – – ואיש גד ישב בארץ עטרות מעולם ויבן מלך ישראל את עטרות, ואלתחם (ואלחם) בקיר (בקריה), ואוחזה ואהרוג את כל העם, ראית (ראוָה) לכמוש ולמואב – – ויאמר לי כמוש: לך אחוז [את] נבו על ישראל, ואהלך בלילה, ואלתחם בה מבקוע השחרית עד הצהרים, ואוחזה ואהרוג כל שבעת אלפין גברים וגורין (צעירים) וגבירות וגוריות ורחמות, כי לעשתר כמוש החרמתיה. ואקח משם את כלי יהוה ואסחבהם לפני כמוש. ומלך ישראל בנה את יהץ וישב בה, בהתלחמו בי, ויגרשהו כמוש מפני; ואקח ממואב מאתין איש – – ואשאהו ביהץ ואוחזה לספות על דיבון. אנך בניתי קרחה, חומת היערין וחומת העופל, ואנך בניתי שעריה ואנך בניתי מגדלותיה ואנך בניתי בית מלך – – ובור אין בקרב הקיר בקרחה, ואומר לכל העם עשו לכם איש בור בביתו. ואנך כרתי המכרתת לקרחה באסירי ישראל.

במקום אחר נאמר בכתובת זו, כי לאחר נצחונו של מואב “ישראל אבד אבד עולם”. גוזמה מפורשת זו מכוונת אולי לצרה שבאה על מלכות בית עמרי במלחמתו עם אויב תקיף ממואב, הוא ארם.

הקרבות בין ישראל לארם לא פסקו כל ימי מלכות יורם. פעם אחת צרו הארמים על שומרון, “ויהי רעב גדול בשומרון… ויהי מלך ישראל עובר על החומה, ואשה צעקה אליו לאמר: ‘הושיעה אדוני המלך’, ויאמר: ‘אל יושיעך יהוה! מאין אושיעך, המן הגורן או מן היקב?!’ ויאמר לה המלך: ‘מה לך?’ ותאמר: ‘האשה הזאת אמרה אלי: תני את בנך ונאכלנו היום ואת בני נאכל מחר, ונבשל את בני ונאכלהו; ואומר אליה ביום האחר: תני את בנך ונאכלנו, ותחבא את בנה’; ויהי כשמוע המלך את דברי האשה ויקרע את בגדיו”. אין לדעת, במה היה נגמר מצור זה, אילולא הגיעה שמועה לארמים, כי “מלכי החתים” ו"מלכי מצרים" באו לגבולם. מיד ברחו לארצם ושומרון נגאלה. כנראה, הכוונה כאן לצבא שלמנאסר השני מלך אשור, שהיה עולה מדי שנה בשנה על סוריה ומחריב כמה מגלילותיה. מכתבי־היתדות האשוריים ידוע, כי מלחמות אלו נשנו בשנת 849 ובשנת 846, ואף כאן אנו מוצאים את מלכי ארם ובעלי בריתם “שנים עשר מלכי שפת הים”, הנזכרים בכתבי־היתדות שמימי אחאב (ביר־אודרי מדמשׂק ועוד).

לא עברו ימים מועטים ובדמשק מת בן־הדד השני, שהיה שונא לישראל בנפש, ועל כסא המלכות עלה בזרוע אחד משרי צבאו, “אדם מדלת־עם הארץ” (בלשון הכתובת האשורית) ושמו חזאל (חז־אלו). שינוי בית־המלכות לא שינה את היחס שבין ארם לישראל. חזאל עלה על מלכות ישראל כדי ללכוד את הערים שנספחו אל אדמת ישראל בימי בן הדד. צבאות חזאל ויורם נפגשו סמוך לרמות־גלעד, שהיתה עדיין סלע המחלוקת בין שתי המדינות, וכאן חנו מערכה מול מערכה. באחד הקרבות נפצע יורם ושב ליזרעאל להתרפא שם. לשר צבא בגלעד נתמנה יהוא, שהיה לפנים מקורב לאחאב, והוא תקיף בדעתו ורודף אחרי הכבוד.

מפלותיו של יורם הגבירו את התרעומת כלפי בית עמרי, שהכתה שרשים בחלק גדול מן העם מימי אחאב ואילך. המפלגה הלאומית ראתה סיבת כל הצרות בעבודה הזרה, שהיה בית־המלכות נוטה אחריה. איזבל המלכה השפיעה על ענייני השלטון גם לאחר מות בעלה והשפעה זו מתנגדת היתה לעצמיות האומה ולמשאת הנפש של נביאי יהוה. המפלגה הלאומית נוכחה, כי לא יהיה מנוח לארץ כל זמן שהשלטון בידי “בית עמרי”. והנביאים השתמשו בתרעומת העם כדי לעורר התנגדות עצומה לבית המלכות ולהביא לידי מהפכה מדינית. בראש מתנגדי בית־עמרי עמד אלישע בן שפט, תלמידו של אליהו הנביא. בימי מלכות יורם כבר לא היה אליהו בחיים, אבל הספיק להכין לו ממלא מקומו, הוא אלישע. לפי המסופר במקרא, מצא אליהו את אלישע “והוא חורש שנים עשר צמדים… ויעבור אליהו אליו וישלך אדרתו אליו, ויעזוב את הבקר וירץ אחרי אליהו”. בהשלכת האדרת הזמין את החורש הצעיר לבוא בקהל הלוחמים לטובת האומה. אלישע הלך אחרי אליהו, ליוה אותו בכל דרכיו ושרת אותו כל ימי חייו (לפי אמונת העם לא מת אליהו כמות כל האדם אלא עלה “בסערה השמימה” לעיני אלישע). לפני מותו מינה אליהו את אלישע לראש תלמידיו “בני הנביאים”, שהכירו כי “נחה רוח אליהו על אלישע”. בימי מלכות יורם כבר נתפרסם אלישע בארץ, עד שהוכרח המלך לשאול בעצתו בשעת חירום, למשל, בימי מריבת מואב ומצור שומרון על־ידי הארמים. באגדת העם אף אלישע עושה נפלאות כאליהו רבו; רופא חולים וגוססים, משביע כמה בני אדם במזון מועט, מכה את האויבים בסנוורים וכיוצא בזה. אפילו נכרים האמינו בכוחו של אלישע לעשות נפלאות. ונעמן שר צבא מלך ארם בא אליו “בסוסיו וברכבו” להתרפא מצרעתו.

דמות אגדית זו של אלישע האפילה בעיני הדורות הבאים על פרצופו ההיסטורי ועל תפקידו בחיי המדינה. ותפקידו זה חשוב היה הרבה יותר מתפקיד קוסם ועושה נפלאות. אלישע נבדל מאליהו רבו בדרך הפצת דעותיו. אליהו קנאי היה, מוכיח נלהב שביקש לעורר שינוי בהשקפות העם, ואלישע היה בעיקרו מטיף מדיני, ראש מפלגת המתנגדים לבית עמרי. אליהו קיוה עדיין להדריך את המלך ומנהיגי העם בדרך האמת, ואלישע נואש מתקוה זו וראה את ההצלה רק במהפכה מדינית. כדי להוציא מהפכה זו אל הפועל כרת ברית־סתר עם יהוא שר צבא ישראל. השר הסכים לדעת אלישע בדבר צורך המהפכה מפני טעמים אחרים; רוצה היה בירידת יורם כדי לעלות במקומו על כסא המלכות. ובשעה שיורם הפצוע עזב את מערכות המלחמה ושב ליזרעאל ויהוא נמנה לראש הצבא שבמחנה הסמוך לרמות גלעד קרובה היתה משאת נפשם של השר והנביא להתגשם.

§38 אבדן בית עמרי. מלכות בית יהוא 🔗

תולדות המהפכה, שנעשתה במלכות ישראל על ידי הצבא בסיוע מפלגת הנביאים, מסופרות בספר מלכים ב' ט' א–לז (בהשמטות):

ואלישע הנביא קרא לאחד מבני הנביאים ויאמר לו: “חגור מתניך וקח פך השמן הזה בידך, ולך רמות גלעד ובאת שמה, וראה שם יהוא בן יהושפט בן נמשי, ובאת והקימותו מתוך אחיו, והבאת אותו חדר בחדר, ולקחת פך השמן, ויצקת על ראשו ואמרת: כה אמר יהוה, משחתיך למלך על ישראל”. וילך הנער הנביא רמות גלעד, ויבוא, והנה שרי החיל יושבים, ויאמר: “דבר לי אליך, השר”. ויאמר יהוא: “אל מי מכולנו?” ויאמר: “אליך, השר”. ויקם, ויבוא הביתה, ויצוק השמן על ראשו, ויאמר לו: “כה אמר יהוה אלהי ישראל, משחתיך למלך על עם יהוה, אל ישראל, והכיתה את בית אחאב אדוניך, וניקמתי דמי עבדי הנביאים ודמי כל עבדי יהוה מיד איזבל ואבד כל בית אחאב”. ויפתח הדלת וינס. ויהוא יצא אל עבדי אדוניו ויאמרו לו: “מדוע בא המשוגע הזה אליך?” ויאמר אליהם: “אתם ידעתם את האיש ואת שיחו… כזאת וכזאת אמר אלי: ‘כה אמר יהוה, משחתיך למלך אל ישראל’”. וימהרו ויתקעו בשופר ויאמרו: “מלך יהוא”. ויאמר יהוא: “אל יצא פליט מן העיר ללכת להגיד ביזרעאל”. וירכב יהוא וילך יזרעאלה כי יורם שוכב שמה. ואחזיה מלך יהודה ירד לראות את יורם… ויצא יהורם⁵ מלך ישראל ואחזיהו מלך יהודה איש ברכבו, ויצאו לקראת יהוא, וימצאוהו בחלקת נבות היזרעאלי. ויהי כראות יהורם את יהוא ויאמר: “השלום יהוא?” ויאמר: “מה השלום? עד זנוני איזבל אמך וכשפיה הרבים”. ויהפוך יהורם ידיו וינס. ויאמר אל אחזיהו: “מרמה, אחזיה!” ויהוא מילא ידו בקשת, ויך את יהורם בין זרועיו, ויכרע ברכבו. ואחזיה מלך יהודה ראה וינס דרך בית הגן. וירדוף אחריו יהוא, ויאמר: גם אותו הכוהו אל המרכבה, וימת שם. ויבוא יהוא יזרעאלה. ואיזבל שמעה – ותשקף בעד החלון. ויהוא בא בשער, ותאמר: “השלום, זמרי הורג אדוניו?” (זמרי היה כנראה שם כינוי לכל רוצח מלך, עי' למעלה §31), ויאמר “שמטוה”, וישמטוה, ויז מדמה אל הקיר ואל הסוסים, וירמסנה. ויאמר: “פקדו נא את הארורה הזאת וקברוה, כי בת מלך היא”, וילכו לקברה, ולא מצאו בה כי אם הגולגולת והרגליים וכפות הידיים.

ועדיין לא היה מעשה המהפכה שלם. צריך היה לכבוש את עיר המלוכה, שבה נמצאו בני זרע המלכות והשרים. יהוא שלח לזקני שומרון מכתב מכיל דרישה של לעג: “וראיתם הטוב והישר מבני אדוניכם, ושמתם על כסא אביו, והילחמו על בית אדוניכם”. השרים והזקנים נבהלו והשיבו: “עבדיך אנחנו, וכל אשר תאמר אלינו נעשה”. אז דרש יהוא מאתם להרוג את כל בני בית אחאב, ודרישתו נתמלאה. זקני שומרון שחטו שבעים איש מבני בית המלכות. “וישימו את ראשיהם בדודים, וישלחו אליו יזרעאלה”. לאחר מעשה נורא זה בא יהוא בעצמו לשומרון. בדרך מצא את יהונדב בין רכב, ראש כת הרכבים (עי' למעלה §33), ובירך אותו כברך את איש שלומו, הושיב אותו במרכבתו ואמר לו: “לכה אתי, וראה בקנאתי ליהוה”. כשבא לשומרון הרג שם “את כל הנשארים לאחאב בשומרון”.

בית עמרי נעקר מן השורש ויהוא הרודף אחרי הכבוד הגיע למלכות בסיוע המפלגה הלאומית (942 לפני הספירה). עכשיו הוטל עליו לעשות מעשה המהפכה הפנימית, הדתית, שלשמה תמכה סיעת הנביאים את המרד של יהוא – להחזיר את אחדות הפולחן הלאומי ליושנה. צריך היה, קודם כל, לבטל את סמל העבודה הזרה – את מקדש הבעל בשומרון. וכאן השתמש יהוא בערמומיות ובאכזריות כאחת: הכריז שרוצה הוא לערוך “זבח גדול לבעל”, כי “אחאב עבד את הבעל מעט, יהוא יעבדנו הרבה”, והזמין למקדש הבעל שבשומרון את כל נביאי הבעל, עובדיו, וכהניו, וכשנתכנסו כולם העמיד משמר מבחוץ לבל יימלט איש מהם וציוה לעושי דברו להכות את כל עובדי הבעל שבמקדש לפי חרב. אחרי הרג זה הוציאו אנשי יהוא את מצבת הבעל וישרפוה, נתצו את המקדש והמזבח והחריבום. מאותו יום והלאה נאסרה במלכות ישראל עבודת אלהי צור וכנען.

תקומת פולחן יהוה באמצעות מיני אכזריות כאלה לא מצאה חן בעיני רבים מן העם ואפילו מבין הלאומיים. כעבור מאה שנה, כשהורד בית יהוא, ראה הושע הנביא בירידה זו עונש מן השמים: “ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא” (הושע א', ד).

§39 עתליה והמהפכה בבית המלכות ביהודה 🔗

בשעה שיהוא איבד את בית אחאב בשומרון משלה אחת מבנות אחאב בארץ יהודה – היא עתליה, בת איזבל ואחאב, שנישאה לבנו של יהושפט מלך יהודה והיתה ביהודה מה שהיתה איזבל אמה בישראל. אחרי מות יהושפט (850 לערך) מלכו ביהודה בזה אחרי זה בנו ובן בנו, ששמותיהם כשמות מלכי שומרון בני דורם. יהורם או יורם, בנו של יהושפט ובעלה של עתליה, לא הצליח במלכותו ביהודה, כמו שלא הצליח יורם בן אחאב בשומרון. “בימיו פשע אדום מתחת יד יהודה וימליכו עליהם מלך”; יורם יצא עם חיל־הרכב שלו להילחם באדום, אבל לא יכול להשיב את המדינה שנקרעה. וכן הרימו ראש גם השכנים שבמערב. העיר לבנה, שעל גבול פלשתים, אף היא פשעה מתחת יד יהודה, ופעם אחת – כמסופר בספר דברי־הימים־ב (כ"א, טז) – עלו על יהודה “הפלשתים והערבים אשר על יד כושים – וישבו את כל הרכוש הנמצא לבית המלך וגם בניו ונשיו”. כנראה, נפדו השבויים אחר כך, כי כל המעשה לא היה אלא התנפלות של לסטים, אבל מעיד הוא על התרופפות הממלכה. בסוף ימיו ניגף יהורם בחלי־מעיים קשה, שמת בו לאחר שמלך שמונה שנים (843). אחזיהו בנו הקטן לא מלך אלא שנה אחת. כמסופר למעלה, נמצא אצל יהורם בן אחאב דודו ביזרעאל, בשעת מהפכת־הדמים של יהוא, נפצע על ידי אחד מאנשי יהוא, נס למגידו ומת שם. עבדיו הביאו אותו לירושלים וקברוהו בקברות מלכות בית דוד.

אחרי מיתתו החטופה של אחזיה נעשתה עתליה אמו מושלת ביהודה (842). היה עליה למשול במדינה עד ימי בגרותו של אחד מבני אחזיה, אבל האשה הרודפת אחרי הכבוד לא הסתפקה בתפקיד צנוע זה וביקשה מלוכה תמידית. מה עשתה? ציותה לאבד את כל זרע מלכות בית דוד. ניצל רק יואש או יהואש, בן אחזיה הקטן: יהושבע דודתו, אשת יהוידע הכהן, גנבה את הילד מתוך בני המלך המומתים והסתירה אותו בבית המקדש. שש שנים מלכה עתליה ביהודה, והתנהגה כראוי לבת איזבל הצידונית. את פולחן הבעל, שנתבטל בשומרון, השתדלה לחזק בירושלים ובנתה שם “בית הבעל” עם צלמים ומזבחות, וכהן מיוחד, מתן שמו, ממונה היה לכהן בו. כנראה, נמצאו במרום עם הארץ אנשים הולכים בדרכיה. אבל רוב העם התמרמר על מעשיה הזרים. השמועות על המהפכה הלאומית בשומרון עודדו גם את רוח שלומי אמוני ירושלים. וכת זו קשרה קשר להוריד את עתליה ולהעלות על כסא המלוכה את יואש יורש העצר.

בראש קשר זה עמד יהוידע הכהן, דודו של בן־המלך הקטן ומחנכו. כשמלאו ליואש שבע שנים החליט יהוידע להוציא את מחשבתו אל הפועל. לשם זה כרת ברית עם שרי השומרים בחצר המלכות, ופעם אחת, ביום השבת, הוציא את בן המלך מחדרי המקדש הפנימיים החוצה, העמיד אותו על גבי עמוד, נתן עליו את נזר המלכות ומשחהו למלך, והעם הכּה כף ותקע בחצוצרות וקרא “יחי המלך”. שמעה עתליה את קול תרועת העם ומיהרה אל המקדש, וכשראתה מה שנעשה קרעה את בגדיה וקראה בקול: “קשר, קשר!” מיד ציוה יהוידע הכהן להוציא אותה מבית המקדש ולהמיתה מחוץ למקדש, ואנשיו עשו כמצוּוה עליהם והמיתוה (836 לערך). העם התפרץ לתוך בית הבעל, נתץ את המזבחות ואת הצלמים והרג את מתן כהן הבעל. יואש עלה על כסא המלוכה, אבל עד ימי בגרותו היה יהוידע הכהן מושל בשמו.

כך נתחדשו בתוך עשר שנים גם במלכות ישראל וגם במלכות יהודה הפולחן הדתי והשלטון המדיני ברוח הלאומי.

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות