זאב לייבוביץ עבד את עבודתו במסירות נפש. כך ראיתיו בעבודתו במשך שנים רבות. כשחייתי בגליל, ראיתיו בעבודתו לעזרת גולי יהודה, שהוגלו על ידי ג’מל פחה לגליל התחתון.

בימי העלייה השלישית ראיתיו כבר בירושלים כשהוא נושא בעול הנהלת לשכת העליה מטעם ההנהלה הציונית בירושלים. לירושלים עלו אז בעיקר יהודים מארצות המזרח, ולייבוביץ דאג לעולים אלה. הייתי במגע קרוב אתו, כי אנכי ניהלתי את עניני העבודה במחלקת העבודה של ההנהלה הציונית, ולייבוביץ היה בא אתי בדברים בנוגע לסידורם בעבודה של העולים בירושלים. לכאורה שייך היה הסידור בעבודה ללשכת העבודה בירושלים, ולייבוביץ ניהל את לשכת העלייה, אבל הוא לא נח ולא שקט עד אשר היה בטוח, שהעולה אשר פנה אליו קיבל עבודה. סבלו של העולה היה ממש סבלו שלו. כשלייבוביץ היה רואה, שעולה פלוני סובל מפני שאינו מתאים לעבודה פיסית קשה, היה מתעניין באופן אישי ומבקש דרכים להקנות לו מקצוע. לייבוביץ היה מכתת לעתים קרובות את רגליו אל בעלי מלאכה שונים, כדי להשיג לעולה זה מקום להכשרה מקצועית. לאחר שהיה משיג את מקום העבודה, היה מתאמץ להשיג בשביל העולה את כלי העבודה, הדרושים לו לעבודתו. לעתים קרובות היה לייבוביץ מקבל על עצמו אחריות כספית אישית כלפי קופות מלווה, כדי לאפשר לעולה להשיג לירות אחדות לרכישת כלי עבודה… כשהיה נתקל בקשיים, שלא יכול היה להתגבר עליהם, היה מזעיק אותי לעזרה. לייבוביץ ראה הכרח להתגבר על המכשולים, כדי להעמיד את העולה על רגליו, כדי שיוכל להתקיים מיגיע כפיו. כך היה עושה יום יום במשך שנים רצופות. למרות הקשיים המרובים, שהיה נתקל בהם, היה מלא אושר, כשהיה מצליח להשיג את מטרתו. וזה היה שכרו! אלה היו שנות חייו המאושרות ביותר של לייבוביץ. הוא בא על סיפוקו בסדרו משפחות עולים רבות, בהושיטו את ידו, יד אחים, לקליטתם של העולים בעבודה ובחייהם בירושלים.

באותם הימים הגיעו ללייבוביץ ימים קשים עד למאוד. בשנות 1926־7 היה שפל כלכלי זמני בארץ. על דלתותיו של לייבוביץ התדפקו מחוסרי עבודה רבים. הוא היה עמל למעלה מכוחותיו, כדי למצוא ענפים בכלכלה הירושלמית הצנומה, שבהם יוכל להכניס עולים חדשים לעבודה במקצועות שונים. המצב הלך והחמיר. היו מגיעים עולים ממקומות אחרים בארץ לחפש עבודה. לייבוביץ דאג גם להקלת מצוקתם של העולים האלה. אולם היה נאלץ להחזירם למקומות מגוריהם. עליו היה לדאוג להוצאות הדרך, לאחר שהיה משדל את הסובלים לחזור למקומותיהם הקודמים. אף בהשגת הכספים למטרה זו היה נתון בסבל רב. עדים הם הדברים חדורי האחריות הרבה והרגש האנושי העמוק, אשר כתב לגזברות ההנהלה הציונית, כשהעירו לו על אשר הוא מוציא כספים לכרטיסי נסיעה רבים ברכבת בזמן שקופת ההנהלה הציונית נתונה בדוחק.

פעם הגיע אלי לייבוביץ, כשראשו חבוש תחבושת, אשר דם מבצבץ בה. לייבוביץ הוכה קשה על ידי מחוסרי עבודה מבני עדות המזרח, חמי המזג. בדרך נס נשאר בחיים, כי הוכה קשה בראש על יד הרקה. לייבוביץ בא אלי אז לסדר עניינים, כדי להקל על העולים, מכיון שהיה לו עוד כוח לעמוד על רגליו. הוא לא דאג לעצמו, כי אם לעולים. באותן השעות הקשות לא שמעתי מפיו תלונות על העולים, כי אם הצעות להקלת מצבם.

הימים הקשים ביותר בחייו של לייבוביץ היו אלה, שבהם קיבל בשורה רעה, שההנהלה הציונית החליטה בתחילת שנת 1928 לסגור את לשכת העליה בירושלים מפני שהעליה נחלשה עד מאוד. לייבוביץ לא יכול היה להשלים עם ההפסקה הזמנית של העליה. המצב הזה גרם לו יסורים ושברון לב. הוא נכנס אלי לחדר עבודתי, הראה ל נייר, שבו היתה ההודעה בדבר הפסקת הפעולה, הביט אלי, כשעיניו זולגות דמעות, ויצא מבלי להגיד לי יותר דבר. אז נפסקה למעשה עבודת היצירה של לייבוביץ, נפסקה שירת חייו.

כעבור שנים מועטות חזר אמנם לייבוביץ לעבודה במחלקת העליה של הסוכנות היהודית, אולם עבודה זו לא נתנה לו כל סיפוק, כי לא היתה לו אפשרות לפעול בתנופה עצמית, שיש בה משום יצירה.

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות