הנה כאן הסנטאריום “איינפריד”! לבן וישר־קווים שרוי הוא בבנינו הראשי המשתרע לרווחה ובאגף הצדדי שלו בטבורו של הגן הנרחב, המסודר לנוי במערות, שדרות־טיול עוטות־צל וביתנים זעירים עשויים קליפות־עץ, ומאחורי גגות־הצפחה התנשאו ההרים ירוקי־אשוחים, מבולקים, מוצקים ורכים, כלפי־שמים.
כאז כן עתה מנהל ד"ר ליאנדר את המוסד. בזקנו השחור, השסוע לשנים, שהוא קשה ומסולסל כאותו שער־הסוסים שמלעיטים בו את הרהיטים, בזגוגיות־משקפיו העבות, המבריקות ובאותו קלסתר־פני־אדם שהמדע ציננו, קישחו ומילא אותו פסימיות חרישית וותרנית, הריהו מטיל את מרותו החמורה והסגורה על הסובלים המסורים בידו, – כל היצורים הללו – אשר מהיותם חלושים יותר מדי לחוק חוקים לעצמם ולשמור אותם, הם מפקירים לו את הונם למען תהיה להם הרשות לחסות בצל־קפדנותו.
בנוגע לעלמה פון אוסטרלו הריהי עומדת בראש המשק של הבית בהתמכרות שלא תדע ליאות. אלי, מה זריזה היא בהחפזה על המדרגות למעלה ולמטה מקצה־הבית ועד קצהו! שוררת היא במטבח ובמזווה, מטפסת ומסיירת את ארונות־הכביסה, מפקדת על אנשי־השרת ועורכת את שולחן־הבית מבחינת החסכון, ההיגיינה, הטעם הטוב והנוי החיצוני, היא צופיה הליכות־הבית בשקידה מטורפת, ובזריזותה הקיצונית צפונה תוכחה תמידית כלפי עולם־הגברים כולו, שאף אחד מהם עדיין לא העלה על דעתו לקחת אותה לאשה. ואולם בלחייה, בשני כתמים עגולים ואדומים כתולעת־שני, יוקדת התקווה הבלתי־נמחית להיות ביום מן הימים לגברת דוקטור ליאנדר…
חמצן ואויר שוקט, שוקט… יאמרו מקנאיו ויריביו של ד"ר ליאנדר מה שיאמרו, בשביל חולי־ריאה יש להמליץ על “איינפריד” המלצה חמה ביותר. אבל לא רק נגועי־שחפת מצויים כאן, אלא חולים מכל המינים, גברים, גברות ואפילו ילדים. יש בידי ד"ר ליאנדר להראות על הישגים מוצלחים בתחומים שונים. נמצאים כאן חולי־קיבה, כמו אשת־היועץ שפאץ, שהיא זולת זאת חשה באזניה. אדונים לקויי־לב, משותקים, משוגרים ועצבנים בכל השלבים. גיניראל חולה־סוכר יושב ואוכל כאן את קצבתו מתוך ריטון בלתי־פוסק. כמה גברים עם פרצופים נטולי־בשר מטלטלים את רגליהם בשעת־הליכה באותו אופן בלתי שולט, שאינו מבשר טובות. גברת כבת־חמישים, אשת־הפאסטור היילנראוך, שהביאה תשעה־עשר וולדות לעולם ואינה מוכשרת עוד לשום מחשבה, ואף־על־פי־כן לא זכתה עדיין לבוא אל המנוחה, אלא זה שנה כבר שהיא תועה דרך כל הבית, דחופת אי־שקט נבער, תמוכה בידי המטפלת הפרטית שלה, קפואה ואילמת, ללא מטרה ומפיצה סביבה זרות וחרדה.
מזמן לזמן ימות אחד “האנושים”, מאלה השוכבים בחדריהם ואינם באים לא אל הסעודות ולא אל חדר־השיחות, ושום איש, אף לא שכנו־לחדר, לא ישמע על־כך דבר. בדממת־הלילה יסולק הצדה האורח שעינו כעין הדונג, וללא הפרעה ימשיך ההווי של “איינפריד” את מהלכו: העיסוי, החישמול, הזריקות, ההתקלחות, ההתרחצות, ההתעמלות, ההזעה ותרגילי־הנשימה בחדרים השונים, הערוכים בכל המכשירים של הזמן החדש.
אכן, עירות רבה שורה כאן. המוסד עומד בפריחתו. השוער שליד המבוא אשר לאגף הצדדי מצלצל בפעמון הגדול בבוא אורחים חדשים, וד"ר ליאנדר, ביחד עם העלמה אוסטרלו, מלווה בכל הדרת הנימוסים את העוזבים אל העגלה. כמה מיני בריות כבר ראה המוסד תחת צל קורתו! אפילו סופר מצוי כאן, אדם משונה, ששמו כשם איזה מחצב או אבן טובה, היושב כאן ומבטל את זמנו של רבון־העולמים…
אגב, מלבד ד"ר ליאנדר ישנו כאן עוד רופא אחד בשביל המקרים הקלים ובשביל אלה שאין להם תקווה עוד. אבל שמו מילר ואינו ראוי בכלל שנייחד עליו את הדיבור.
בתחּילת חודש ינואר הביא הסיטונאי קלייטריאן – בפירמה א. ד. קלייטריאן את שותפיו – את אשתו ל"איינפריד". השוער צלצל בפעמון, והעלמה פון אוסטרלו קידמה את פני האורחים שבאו מרחוק בחדר־הקבלה שבקומת־הקרקע, שהיה ערוך, בדומה כמעט לכל הבית הנכבד והישן, בסגנון־אמפיר טהור להפליא. מיד הופיע גם ד"ר ליאנדר. הוא החווה קידה ונתקשרה שיחה ראשונה, מבהירה את הענינים לשני הצדדים.
בחוץ רבוץ היה הגן החרפי וערוגותיו מכוסות מחצלאות, מערותיו משלגות וביתניו עזובים, ושני עבדי־הבית סחבו מן העגלה, שנעצרה על הכביש לפני שער־הגדר – כי שום שביל לא הוליך אל הבית – את המזוודות של האורחים החדשים.
“לאט לאט, גבריאלה, הזהרי, מלאכי, ואל תפתחי פיך”, אמר אדון קלייטריאן, בהוליכו את אשתו דרך הגן. וב"הזהרי" זו, שנאמרה אנגלית, היה כל איש, אלו ראה אותה, נאלץ להשתתף השתתפות פנימית, בלב ענוג וחרד, – אם כי אין לכחד שאדון קלייטריאן יכול היה לאָמרה גרמנית באין כל מפריע.
העגלון שהסיע את האורחים מן התחנה אל הסנאטוריום, איש גס ונבער מדעת ללא כל רגש עדין, החזיק ממש את לשונו בין שניו מרוב זהירות חסרת־אונים, בשעה שהסיטונאי סייע בידי אשתו ברדתה מן העגלה. כן, נדמה היה שאף שני החומים, מהבילים באוויר־הכפור הדומם, עקבו בהתאמצות, בעינים מגולגלות לאחור, אחרי התהליך החרד, חדורים דאגה לשפע רב כזה של חן תשוש וחמידות ענוגה.
האשה הצעירה חשה בקנה־הנשימה, ככתוב בפירוש במכתב־ההודעה שאדון קלייטריאן שלח אותו מעל שפת־ים־המזרח אל הרופא המנהל של “איינפריד”, וברוך השם, שלא היתה זאת הריאה! ואילו בכל זאת היתה זו הריאה, – חולה חדשה זו לא היתה יכולה להעניק מראה נחמד יותר, נאצל יותר, עילאי ובלתי־גשמי יותר מאשר עכשיו, בשבתה ליד בעלה המוצק, רכה ומיוגעה על כסא־הידות המשוח לבן וישר־הקווים, נשענת לאחוריה ומקשיבה לשיחה.
ידיה הנאות, החוורות, ללא כל עדיים, פרט לטבעת־הנישואים הצנועה, נחו בקפלי־חיקה של שמלת אריג כבדה וכהה, לבושה היתה אפודה אפורת־כסף ומהודקת היטב אל גזרתה עם צווארון זקוף־מוקשה, שהיה רקום כולו ערבסקוֹת של קטיפה עד למעלה. אבל אריגים כבדים וחמים אלו הבליטו עוד יותר את העניגות, המתיקות והליאוּת, הבלתי־ניתנות־להתאר, של ראשה הקטן, שנראה משום־כך עוד יותר נחמד, בלתי־ממשי ונוגע עד הלב. שערה החום־הבהיר מחובר עמוק בערפה לגוש אחד, היה מסורק למשעי לאחור, ורק בקרבת הרקה הימנית נפל תלתל מסולסל ורופף על פני־מצחה, לא הרחק מן המקום ששם השתרג מעל לגבה המשורטטת להפליא ווריד קטן, מוזר, חוור־כחלחל וחולני בתוך בהירות וצחות זו של המצח השקוף. ווריד כחלחל זה שמעל לעין שפך את ממשלתו באופן מעורר חרדה על כל הסגלגוֹלת העדינה של הפנים. הוא נתבלט יותר בשעה שהאשה התחילה לדבר, יתר על כן, בשעה שהיא רק חייכה, וזה שיווה לארשת־פניה משהו מיוגע, משהו מעונה אפילו, דבר שעורר חששות סתומים. ואף־על־פי־כן דיברה וחייכה. היא דיברה בלב גלוי ובחביבות בקולה המעולף קלות, וחייכה בעיניה, שהיו מביטות בקצת התאמצות, ומגלות אפילו מזמן לזמן נטיה קלה לפזילה, ואשר זוויותיהן משני עברי שורש־האף הצר חבויות היו בצל עמוק, וכן חייכה בפיה היפה והרחב, שחוור היה ונראה בכל־זאת כזורח. אולי בגלל זה ששפתיה היו משורטטות שרטוט חד וברור כל־כך. עתים היתה משתעלת. אז היתה מגישה את ממחטתה אל פיה ומתבוננת בה.
“אל תשתעלי, גבריאלה”, אמר אדון קלייטריאן, “הלא יודעת את שד”ר הינצפטר בבית אסר עליך את השיעול, יקירה, צריך רק להתאמץ קצת, מלאכי. הן זה, כאמור, אינו אלא קנה־הנשימה", חזר ואמר. “ואני, כשהדבר בא והיה, כבר סבור הייתי באמת כי הריאה היא זאת, ואלהים יודע, פחד גדול נפל עלי. ואולם אין זו הריאה כלל, לא, לעזאזל, לשטויות כאלה אין אנו נתפסים, וכי לא כן, גבריאלה? הו, הו!”
“בלי שום ספק!” אמר ד"ר ליאנדר והטיל בה ברק זגוגיות־משקפיו.
אחר־כך ביקש אדון קלייטריאן קפה, – קפה ולחמניות־חמאה, ורגיל היה להבליע את אות־הגרון בעומק־לועו ולומר “לחמניות” באופן זה שכל השומע יתעורר בו התיאבון לכך.
הוא קיבל את מבוקשו, קיבל גם חדרים לו ולרעיתו וכך הסתדרו על־נקלה.
אגב, את הטיפול קיבל על עצמו ד"ר ליאנדר בעצמו, בלי להטריח את ד"ר מילר למקרה זה.
אישיותה של החולה החדשה עוררה ענין בלתי־רגיל ב"איינפריד", ואדון קלייטריאן, רגיל להצלחות כאלה, קיבל בסיפוק רב כל אותות הכבוד והחיבה שהראו לה. הגיניראל חולה־הסוכר הפסיק את ריטונו רגע אחד בראותו אותה פעם ראשונה, האדונים עם הפרצופים נטולי־הבשר חייכו וברוב יגיעה ניסו לשלוט ברגליהם, בשעה שבאו בקרבתה, ואשת־היועץ שפאץ התרעתה אליה מיד כידידה גדולה ממנה בשנים. אמנם כן, היא עשתה רושם, האשה ששמו של אדון קלייטריאן נקרא עליה! סופר שמבלה את זמנו ב"איינפריד" זה שבועות אחדים, ליצן מוזר, ששמו כשם אחת האבנים הטובות, פניו הסמיקו ממש בעברה לפניו במסדרון, עצר הלוּכוֹ ונשאר עדיין עומד כמחובר לקרקע גם לאחר שנעלמה מעיניו זה כבר.
לא עברו שני ימים וכל קהל־החולים כבר ידע את קורות־חייה. ילידת ברמן היתה, מה שניתן, אגב, להכיר בדבוּרה, מתוך סירוסי־הברה נחמדים מסויימים, ושם גופה נישאה לפני שנתיים לסוחר הסיטונאי קלייטריאן לכל ימי־חייה. היא הלכה אחריו אל עיר־מולדתו שם למעלה על שפת ים־המזרח, ולפני עשרה חדשים בערך ילדה לו מתוך לידה קשה ומסוכנת למעלה מן הרגיל בן יורש, ילד ער ואמיץ שעלה יפה ביותר. ואולם, למן אותם הימים האיומים לא שבה עוד לאיתנה, אם נניח שבריאותה היתה פעם איתנה בכלל. כאשר אך קמה ממטת־הלידה, מיוגעת, מדולדלת בכוח־חייה במידה שאין למעלה הימנה, והנה פלטה מפיה אגב שיעול מעט דם, הוי, לא הרבה, רק קורט־דם בלתי־חשוב. אבל טוב יותר היה אלו לא נפלט כלל, ומה שחשוד היה שאותו מקרה קל ותמוה חזר ונשנה לאחר זמן קצר. היו אמנם תרופות לכך וד"ר הינצפטר, רופא־הבית, השתמש בהן, פקד עליה מנוחה שלמה, בליעת־פיסות־קרח, נתן לה מורפיום נגד גירוי־השיעול והרגיע את הלב ככל האפשר. ואולם הרפואה מאנה לבוא, ובשעה שהתינוק אנטון קלייטריאן הצעיר, יציר מפואר של תינוק, כבש ותפס במרץ רב ובלי־דעת־רחמים את מקומו בחיים, נראה היה כי האם הצעירה כלה והולכת מתוך להט רך וחרישי… שורש־המחלה היה, כאמור, קנה־הנשימה, מלה שבפי ד"ר הינצפטר עשתה רושם מנחם ומרגיע להפליא, כמעט מבדח, לכל הרוחות. אבל, אם גם לא היתה זאת הריאה, מצא הרופא לבסוף לרצוי ביותר, לשם החשת הרפואה, לבקש השפעתו של אקלים נוח יותר ולנסוע אל איזה בית־מרפא, ושמו הטוב של הסנאטוריום ומנהלו עשו את השאר.
כך היו פני־הדברים. ואדון קלייטריאן עצמו סיפר את הדבר לכל מי שהראה קצת התענינות. הוא דיבר בקול רם, בנחת ובמצב־רוח טוב, כאיש שכלי־עיכוּלו בסדר גמור הם כעניני־כספו, בתנועות־שפתים רחבות ובדרך־הדיבור הממושך והחטוף כאחד של יושבי החוף הצפוני. אי־אלו מלים היה מתיז מפיו עד שכל הברה דומה היתה למין התפרקות קטנה, והוא גופו צחק על כך כעל הלצה מוצלחת.
הוא היה בעל־קומה במידה בינונית, רחב, חזק וקצר־רגלים, פניו היו מלאים ועגולים ועיניו כחולות־מימיות, שהיו חוסות בצל עפעפיים צהובות־בהירות, נחירי־חטמו מרווחות ושפתיו לחות. הוא גידל לו זקן־לחיים אנגלי, וכולו היה לבוש בנוסח אנגלי והתפעל מאוד על שמצא ב"איינפריד" משפחה אנגלית שלמה, אב, אם ושלושה ילדים נאים עם האומנת שלהם, ששהתה כאן אך ורק משום שלא ידעה מקום אחר לשהות בו, ואשר בבוקר אכל אתה יחד ארוחת־בוקר אנגלית. בכלל אוהב היה לאכול ולשתות הרבה והיטב, הראה את עצמו כבקי גדול בדברי־מטבח ומרתף, ובידח את דעת המבריאים באופן מרתק בתארו את הסעודות הנערכות בביתו ובחוג־מכיריו וכן גם בתיאור מטעמים נבחרים מסויימים, בלתי־ידועים כאן כלל. בספּרוֹ התכווצו שתי עיניו מתוך הבעה חביבה ולשונו קיבלה מעין גוֹן חיכי וחטמני, בשעה שרחשים ממצמצים קלות בלועו היו מלווים את דיבורו. כי לא היה מואס חלילה שאר תענוגות־החיים הגשמיים, הוכיח באותו ערב, כשאחד המבריאים שבמוסד, סופר לפי מקצועו, ראהו חומד לו לצון במסדרון עם אחת המשרתות של הבית באורח לא־כשר לגמרי, – מעשה קל, הומוריסטי, שלמראהו עיווה אותו סופר את פניו עווייה מגוחכת של בחילה.
אשר לבת־זוגו של אדון קלייטריאן, ניתן היה לראות ברור ומפורש כי מסורה היא לו מלב וקרב. בחיוך היתה עוקבת אחרי דיבורו ותנועותיו. לא מתוך וותרנות זו של התנשאות, שאי־אלו חולים מגלים אותה כלפי בריאים, אלא בשמחה רבת־חביבות ובהשתתפות של חולים מנומסים בכל גילויי־החיים המפיקים בטחון מצד אנשים, הנהנים מעצמם ומכל הווייתם.
לא זמן מרובה שהה אדון קלייטריאן ב"איינפריד". הוא רק ליווה את רעיתו הנה. אך מקץ שבוע, לאחר שבטוח היה כי מסורה היא בידים נאמנות, לא האריך עוד את ישיבתו כאן. חובות בעלות חשיבות שווה, ילדו הפורח, עסקו הפורח גם הוא, קראוהו לחזור לביתו. הללו אילצוהו לנסוע ולהשאיר את אשתו בקרב הנאת – הטיפול המשובח ביותר.
שפּינל היה שמו של הסופר, השוהה זה כמה שבועות ב"איינפריד", דטלוו שפּינל היה שמו וצורתו החיצונית היתה מופלאה.
תארו לכם איש שחרחר כבן שלושים ומעלה, בעל קומה כבוּדה, ששער־צדעיו כבר זורקה בה שיבה גלויה, ואילו פניו העגולים, הלבנים והנפוחים במקצת אינם מראים שום סימן של חתימת־זקן. הוא לא היה מגולח, – את זה הלא היו רואים. רכים, מטושטשים היו ודומים לפני־נער, ורק פה ושם זרועים היו שערות־פלומה אחדות. ומראה זה היה משונה ביותר. מבט־עיניו, עיני־איילה חומות, צחות, היה מלא מבע רך, החוטם דחוק וקצת בשרני ביותר. זולת זאת היתה לו למר שפינל שפה עליונה מקומרת, מגוממת, בעלת אופי רומאי, שניים גדולות ונפסדות ורגלים בעלות היקף נדיר. אחד האדונים בעלי הרגלים הסרבניות שהיה ציניקן וליצן, כינה אותו מאחורי גבו בשם־הלוואי “היונק הנרקב”. אבל זה היה גס ובלתי־קולע. – לבוש היה יפה ולפי האפנה, מעיל ארוך ושחור וחזיה מנוקדת ברוב גווניה.
הוא לא היה איש־רעים ולא התחבר אל שום איש. רק לפרקים תקפו הלך־רוח חנון, עתיר־אהבה ועובר על גדותיו, וזה אירע בכל פעם כשמר שפינל נשתקע במצב־רוח אסתיטי, בשעה שאיזה עצם יפה, מזיגה מוצלחת של שני צבעים, אגרטל עדין־צורה, ההרים הזרוחים בנוגה־השקיעה, הביא אותו לידי התפעלות בקול רם. “מה יפה!” היה אומר אז, בהטותו את ראשו לצדדין, מגביה כתפיו למעלה, מפשק ידיו ומשרבב חטמו ושפתו. “אלי, יביט נא, מה יפה!” וברגע כזה עלול היה לחבק בעוורון את האדונים הכי־נכבדים, אם איש ואם אשה, מעוצם ההתרגשות שבנפש.
על שולחנו מונח היה תמיד, גלוי לעין כל מי שנכנס לחדרו, הספר שחיבר. זה היה רומן בעל כמות ממוצעת, עטיפתו מצוירת ציור מטורף לגמרי ונדפס על איזה מין נייר דק וכל אחת מאותיותיו דומה היתה לקתדראלה גוטית. העלמה פון אוסטרלו קראה אותו ברבע־שעה של בטלה ומצאה אותו “מחוכם”, הגדרה שהיתה משתמשת בה במקום: “משעמם עד לידי אכזריות”. תכנו לקוח היה מסאלונים מהודרים, מחדרי־ נשים כלילי נוי ושפע, שהיו מלאים חפצים יקרי־מציאות, סגולות־חן, רהיטים עתיקי־ימים, חרסינה נהדרת, אריגים שאין ערוך לשווים ושכיות־חמדה של אמנות מכל המינים. לתיאור הדברים הללו הוקדשה החיבה הנמרצת ביותר, ולנגד עיני הקורא נראה תדיר מר שפינל, איך הוא משרבב את חטמו למעלה ואומר: “מה יפה! אלי, יראה נא, מה יפה!”… אגב, בדין הוא שנשתומם על שלא חיבר עוד ספרים הרבה מלבד ספר יחידי זה, כי לפי הנראה היה כותב בתאווה. את רוב־היום בילה בכתיבה בחדרו והרבה מכתבים מסר למען יישלחו אל הדואר, כמעט יום יום מכתב אחד או שנים, – ורבה היתה התמיהה ומבדחת שהוא מצדו קיבל מכתבים רק לעתים רחוקות מאוד.
בעת הארוחה ישב מר שפינל ממול רעיתו של קלייטריאן. לסעודה הראשונה, שהשתתפו בה האורחים, הופיע באיחור־זמן קצת באולם־האוכל הגדול שבקומת־הקרקע אשר לאגף־הבית, השמיע בקול רך ברכה מכוונת לכל המסובים וישב על מקומו, אחר הציג אותו ד"ר ליאנדר בלי טקס מרובה לפני האורחים החדשים. הוא קד קידה, נבוך קמעה, והתחיל לאכול, בטפלו מתוך הידור מעושה בסכין ומזלג בידיו הגדולות, הלבנות והמחושבות יפה שהיו בולטות מתוך שרווליים קצרים ביותר. אחר נעשה חפשי והסתכל במתינות חליפות באדון קלייטריאן ורעיתו.
במשך הארוחה פנה אליו גם קלייטריאן בשאלות והערות אחדות ביחס לתכנית ולאקלים של “איינפריד”, שרעיתו שילבה בהן כדרך־שיחתה הנעימה שתים או שלוש מלים, ומר שפינל ענה עליהן באדיבות. קולו היה רך ונעים לאוזן. אבל אופן־דיבורו היה מעוכב קצת, כמי שגומע, כאלו עמדו שניו למכשול ללשונו.
כתום הארוחה, לאחר שעברו אל חדר־השיחה וד"ר ליאנדר איחל לאורחים החדשים במיוחד “שתנעם עליהם אכילתם”, שאלה רעיתו של אדון קלייטריאן על־אודות האיש שישב ממולה.
“מה שמו של האדון?” שאלה… “שפינלי? לא הבנתי את השם”.
“שפינל, לא שפינלי, גברת חנונה. לא, הוא אינו איטלקי, אלא יליד למברג, עד כמה שידוע לי”…
“מה אמר אדוני? סופר הוא? או מה?” שאל אדון קלייטריאן. ידיו היו נתונות בכיסי מכנסיו האנגליים המרווחים, הטה אזנו אל הדובר ופער את פיו לשם שמיעה, כדרך שנוהגים לעשות כמה אנשים.
“כן, איני יודע, – הוא כותב”… ענה ד"ר ליאנדר. “הוא פירסם כמדומני ספר, מין רומן, באמת איני יודע…”
“איני יודע” זה, שחזר עליו כמה פעמים, רצה לרמוז שד"ר ליאנדר לא העריך את הסופר הערכה יתירה וסירב לקבל על עצמו כל אחריות ביחס אליו.
“אבל, הרי זה מעניין מאוד”, אמרה רעיתו של אדון קלייטריאן. מעולם לא ראתה עוד סופר פנים אל פנים.
“אה כן”, השיב ד"ר ליאנדר בפנים מסבירות. “שמו לפי הנשמע, מפורסם במקצת…” ויותר לא דובר עוד אחר־כך על הסופר.
אבל זמן־מה לאחר־מכן, כשהלכו להם האורחים החדשים וד"ר ליאנדר עמד גם הוא לעזוב את חדר־השיחה, עיכבו מר שפינל וגם הוא מצדו חקרו.
“מה שמו של הזוג?” שאל… “אני כמובן לא הבנתי מאומה”.
“קלייטריאן”, ענה ד"ר ליאנדר ורצה ללכת. “מה שמו של האיש?” שאל מר שפינל… “שמם קלייטריאן!” אמר ד"ר ליאנדר והלך לדרכו. הוא לא העריך את הסופר הערכה יתירה.
האם כבר הזכרנו, שאדון קלייטריאן חזר לביתו? כן, שוב הוא שרוי על שפת ים־המזרח, נתון לעסקיו ולילדו, יציר קטן זה, השופע חיים ולא־יודע־רחם, שעלה לאמו ביסורים רבים מאוד ובליקוי קל בקנה־הנשימה. ואולם היא גופה, האשה הצעירה, נשארה ב"איינפריד", והגברת שפאץ התרעתה אליה כידידה גדולה ממנה בשנים. אך זה לא עיכב ביד אשת האדון קלייטריאן מלטפח יחסי־ידידות גם עם שאר המבריאים. למשל עם שפינל, שלתמהון כולם (כי עד עתה לא בא במגע של ידידות אף עם נפש אחת) גילה כלפיה מיד התמכרות ונכונוּת־לשרת־אותה במידה בלתי־רגילה, ואשר אף היא, בשעות־הפנאי שנשארו לה מסדר־יומה הקפדני, פטפטה אתו לא בלי רצון.
הוא התקרב אליה בזהירות בלתי מצויה וברוב יראת־כבוד, דיבר אליה רק בקול כבוש בחרדה, עד שהגברת שפאץ, ששמיעתה היתה לקויה, לא הבינה לרוב דבר מכל מה שאמר. הוא צעד על בהונות רגליו הגדולות אל הכסא שאשת אדון קלייטריאן היתה שרויה עליו רכה ומחייכת, נשאר עומד במרחק שתי פסיעות, רגלו האחת רתועה לאחוריה וחצי־גופו העליון רכוּן לפניו ודיבר דיבורו המעוכב והמגומע בלחש, בקול חודר, מוכן בכל רגע להסוג ולהסתלק מהר, כאשר אך יהא ניכר בפניה שמץ של עייפות ומורת־רוח. אבל שום מורת־רוח לא נראתה בפניה. היא הזמינה אותו לשבת אצלה ואצל הגברת שפאץ, ערכה אליו איזו שאלה והקשיבה לדבריו בחיוך ובסקרנות כי שיחתו היתה לפעמים כה מופלאה ומשעשעת כאשר עוד לא שמעה מימיה.
“מפני־מה, בעצם, הוא ב”איינפריד"?" שאלה. “מה הוא הריפוי שהוא נזקק לו, מר שפינל?”
“ריפוי? אני מקבל קצת חשמל. לא, לא כדאי לדבר על כך. הנה אגיד לה, גברת חנונה, מה טעם אני כאן, – לשם הסגנון”.
“אה!” אמרה רעיתו של אדון קלייטריאן, תמכה סנטרה בכפה ופנתה אליו בשקידה מוגזמת, כזו שמביימים אותה לפני ילדים, כדי שיספרו משהו. “כן, גברת חנונה. “איינפריד” הוא כולו בסגנון־אמפיר, לפנים היה זה ארמון, טירת־קיץ, כפי שאומרים לי. אגף זה אינו אלא בנין נוסף מזמן מאוחר, ואילו הבנין העיקרי עתיק הוא ומקורי. יש עתים שאין אני יכול פשוט לחיות בהן בלי אמפיר, שבהן נחוץ הוא לי בהחלט כדי להשיג מידה צנועה של קורת־רוח. הלא ברור הדבר שהאדם מרגיש עצמו אחרת בין אלו השולחנות, הכסאות והעטיפות ישרי־הקווים… בהירות וקשיות זו, פשטות קרירה וגסה זו וזו הקפדנות המסתייגת, משרה עלי רוח של יציבות והדרת־כבוד, גברת חנונה, שתוצאתה היא הטהרות והתחדשות פנימית למשך זמן רב, אין כל ספק שהיא מרוממת אותי מבחינה מוסרית…”
“אכן, זהו משונה”, אמרה, “אגב, מבינה אני זאת כשאני מתעמקת בדבר”.
על כך ענה שלא כדאי כלל להתאמץ, ואז צחקו שניהם. גם גברת שפאץ צחקה ומצאה את הדבר משונה. אבל לא אמרה שהיא מבינה זאת.
אולם־השיחה היה מרווח ונאה. דלת־האגפים הגבוהה והצחורה, שהוליכה אל חדר־הבילארד הסמוך, היתה פתוחה לרווחה, והחולים בעלי־הרגלים הסרבניות והאחרים התענגו שם יחד. בקיר אחר איפשרה דלת־זכוכית להשקיף על מרפסת רחבה ועל הגן. מן הצד עמד פסנתר. שולחן־משחק מרופד ירוק, שעל־ידו ישב הגיניראל חולה־הסוכר עם כמה אדונים אחרים ושחקו בקלפים. גברות קראו וידיהן היו עסוקות בסריגה. תנור־ברזל סיפק חום, אבל לפני הקמין יפה־הסגנון, שגחלים מלאכותיות עטופות פסי־ניר אדומים־לוהטים, ערוכים היו מקומות־מושב נעימים לפטפוט ושיחה.
“אדוני הוא ממשכימי־קום, מר שפינל”, אמרה רעיתו של אדון קלייטריאן. “במקרה ראיתי אותו זה שתים או שלוש פעמים עוזב את הבית בשבע וחצי בבוקר”.
“משכים־קום? הוי, יש בזה פנים לכאן ולכאן, גברת חנונה. הדבר הוא כך, אני משכים קום משום שבעצם הריני מאריך בשינה”.
“דבר זה עליו להסביר לי, מר שפינל!” – גם גברת שפאץ דרשה הסברה.
“ובכן, אדם שהוא משכים־קום, הרי לדעתי אין לו כל צורך לקום בבוקר השכם כל־כך. המצפון, גברת חנונה… ענין רע הוא מצפון זה! אני ואנשים שכמותי מתחבטים בו במשך כל ימי־חיינו ותדיר ידינו מלאות עמל, כדי להונות אותו פה ושם ולהעניק לו מזמן לזמן סיפוקים קטנים וערמומיים. אנו בריות בלתי־מועילות, אני ושכמותי, וזולת אי־אלו שעות טובות מעטות, מתלבטים אנו עד לידי חולי ומדווה עקב הכרת חוסר־התועלת שבנו. אנו שונאים את המועיל, יודעים אנו שהוא שפל ומגונה, ואנו מגינים על אמת זו, כשם שמגינים על אמיתות שהן נחוצות לנו בהחלט. ואף־על־פי־כן מכורסמים אנו כולנו מן המצפון הרע עד שאין בנו אף איבר אחד שלם. נוסף על כך, הרי כל דרך־קיומנו הפנימי, השקפת־עולמנו, אורח־עבודתנו… נוראים הם בפעולתם הבלתי־בריאה, החותרת והורסת, וגם זה עוד מגדיל את הרעה. והנה נמצאים אי־אלו אמצעי־רווחה קלים, שבלעדיהם לא היינו מחזיקים פשוט מעמד. נימוסיות ידועה והקפדה היגיינית בנוגע לאורח־החיים למשל, צורך פנימי הן לאדם משלנו. לקום בבוקר השכם, השכם עד לידי אכזריות, אמבטיה קרה וטיול רחוק אל תוך השלג… דבר זה גורם שאנו אולי מרוצים מעט מעצמנו במשך שעה אחת. אלו הייתי חי לפי נטייתי הפנימית, הייתי שוכב במטתי עד לאחר צהרים, תאמין נא לי. אם אני משכים קום הרי אין כל זה אלא גנבת־דעת”.
“לא, מפני מה, מר שפינל! אני מכנה זאת התגברות על היצר:… וכי לא כן, גברת שפאץ?” גם הגברת שפאץ כינתה זאת התגברות על היצר.
“גנבת־דעת או התגברות על היצר, גברת חנונה! יבחר לו כל אחד את המלה שהוא רוצה בה. מידת־הישרות טבועה בי עד כדי התעצב…”
“אכן, זהו הדבר. הוא בוודאי מתעצב יותר מדי”.
“כן, גברת חנונה, אני מתעצב הרבה”.
מזג־האוויר היפה עמד בעינו. צחורה, קשה וטהורה, כולה דממה וצינה בהירה, צחוּת מבהיקה וצלליות כחלחלה, שרויה היתה הסביבה, שרויים היו ההרים, הבית, הגן, ושחק כחול־ענוג, שרבבות זהרורי־אור מהבהבים, בדולחים נוצצים, נראו כמרצדים בו, התקמר לנוי, ללא כל פגם, מעל הכל. רעיתו של אדון קלייטריאן הרגישה את עצמה לא־קשה בעת זו. הקדחת הרפתה ממנה, לא השתעלה כמעט כלום ואכול אכלה בלי כל בחילה יתירה. במשך שעות שלמות ישבה תכופות, על־פי מצוות־הרופא, על המרפסת, בקור הספוג שמש. היא ישבה בשלג, מכורבלת כולה בשמיכות ופרוות ועליזת־תקווה נשמה את האוויר הטהור, הקרחי, למען רפא את קנה־הנשימה שלה. אז ראתה לפעמים את מר שפינל, איך הוא מתהלך לו בגן, מלובש גם הוא בגדים חמים, נעול נעלי־פרווה, המעניקות לרגליו היקף דמיוני. בצעדים מגששים הוא מתהלך בשלג, מחזיק זרועותיו במין זהירות נוקשה־חיננית, מברך אותה ביראת־כבוד בגשתו אל המרפסת, עולה על המדרגות התחתוניות כדי לפתוח בשיחה קלה.
“היום בשעת טיול־הבוקר שלי ראיתי אשה יפה אחת… אלי, היא היתה יפה!” אמר, היטה ראשו הצידה ופיסק את ידיו.
“באמת, מר שפינל? יתאר נא אותה לי!”
“לא, זאת לא אוכל. או אתאר אותה לה תיאור לא־נכון. רק דרך־העברה ראיתי את הגברת, בחצי־מבט בלבד, לאמתו של דבר לא ראיתיה כלל. אבל הצל המטושטש שלה, שעיני תפסתו, הספיק לעורר את כוח־דמיוני ולשאת משם תמונה שהיא יפה… אלי, כמה יפה!”
היא צחקה: “האם זהו דרכו להתבונן בפני נשים נאות, מר שפינל?”
“כן, גברת חנונה. ואין זה דרך טוב יותר, אלו הייתי תוהה בפניהן ישר, בגסות ובלהיטות אחרי הממשיות ומעלה משם את הרושם של מציאות כלילת־דופי”…
“להיטות אחרי הממשיות… זהו ביטוי מוזר! ביטוי אמיתי של סופר, מר שפינל! אבל זה עושה רושם עלי, הנני לומר לו. יש בו משהו מזה שהוא מובן לי קמעה, משהו בלתי־תלוי, חפשי, השולל אפילו את חשיבותה של המציאות, אם כי היא הדבר הכי־נכבד שישנו בעולם, יתר על כן, הנכבדות עצמה… וכן תופסת אני שיש משהו מלבד הניתן למישוש־ידים, משהו ענוג יותר…”
“יודע אני רק קלסתר־פנים אחד”, אמר לפתע במין נרגשוּת עליזה להפליא בקולו, הגביה את ידיו הקפוצות אלי־כתפיו והבעה את שניו הרקובות מתוך חיוך מוגזם… “יודע אני רק קלסתר־פנים אחד, שחטא גדול הייתי חוטא אלו אמרתי להגיה את מציאותו הנאצלת על־ידי כוח־דמיוני, שנכסף הייתי להסתכל בו, להשתקע בו, לא רגעים, לא שעות, אלא כל ימי־חיי, להבלע בו כליל ולשכוח בעבורו כל מה שהוא גשמי, ארצי…”
“כן, כן, מר שפינל. אלא שהעלמה אוסטרלו יש לה אזנים מובלטות למדי”.
הוא שתק והשתחווה עמוקות. משעמד שוב זקוף־קומה, נחו עיניו המפיקות מבוכה וצער על הווריד הזעיר, המוזר, שהשתרג חוור־כחלחל וחולני בתוך הצחות של מצחה השקוף כמעט.
ליצן, ליצן נפלא באמת! רעיתו של אדון קלייטריאן היתה מהרהרת בו לפעמים, כי זמן רב היה לה להרהורים. אי משום ששינוי־האוויר החל למנוע ממנה את ברכת־פעולתו, או משום שהיתה בה פתאום יד איזו השפעה מזיקה שהיא: מצב בריאותה הורע. קנה־הנשימה לא הניח את הדעת, היא הרגישה עצמה חלשה, עייפה ונטולת־תיאבון, היתה קודחת לא לעתים רחוקות. וד"ר ליאנדר ציווה עליה מנוחה שלמה במפגיע, שלווה גמורה וזהירות. וכך היתה יושבת, בשעה שלא היה עליה לשכב, בחברת הגברת שפאץ, שקטה, בחיקה מעשה־סריגה שלא טיפלה בו, נתונה לרקמת־הרהוריה השונים.
אכן, הוא הביא אותה לידי הרהורים, מר שפינל זה המוזר, ולא כל־כך, מה שהוא משונה ביותר, על אישיותו הוא, אלא על אישיותה היא. הוא עורר בה באיזה אורח שהוא סקרנות מופלאה, התענינות בלתי־ידועה לה עד עכשיו בהוויתה שלה עצמה. יום אחד השמיע אגב־שיחה את דעתו:
“לא, עוּבדות רבות־פליאה הן הנשים… עד כמה שאין זה חדש, הן לא יחדל גבר לעמוד לפני פלא זה ולהשתאות לו חרש. הנה כאן יציר ענוג, אוורירי, דמות שכולה בושם, חלום־אגדה של נפש־אשה. והנה מה זו עושה? הולכת ומתמסרת למין הרקולס שבשוק או לשוליה של קצב. מתהלכת לה שלובה בזרועו, ואולי אפילו משעינה ראשה על כתפו, ומביטה מסביבה בחיוך ערמומי, כאלו רוצה היא לומר: כן, ועתה הוגיעו מוחותיכם על התופעה הזאת! – ואנו מייגעים את מוחותינו”. –
בדבר זה הירהרה רעיתו של אדון קלייטריאן וחזרה והירהרה תכופות.
ביום אחר נקשר ביניהם, לתמהונה של גברת שפאץ, דו־שיח כדלקמן:
“הרשאי אני, גברת חנונה, לשאול פעם (אכן זהו קצת טרדני מצדי) מה שמה, מה בעצם שמה האמיתי?”
“הלא קלייטריאן שמי, מר שפינל!”
“הם. – זאת יודע אני. או נכון יותר: בזה אני כופר. כוונתי לשמה עצמה, השם שנקראה בעודה נערה. הגברת החנונה הלא תהא צודקת למדי ותודה, שמי שהעיז לקרוא לה “מרת קלייטריאן” ראוי הוא למלקות”.
היא צחקה צחוק לבבי כל־כך, עד שהווריד הכחלחל שמעל גבת־עינה התבלט ברור להפחיד ושיווה לפניה הענוגים והמתוקים ארשת של התאמצות ומצוקה, שעוררה אי־מנוחה עמוקה.
“לא! השם ישמרני, מר שפינל! מלקות? האם “קלייטריאן” הוא כה נורא בעיניו?”
“כן, גברת חנונה, אני שונא את השם הזה מעומק־הלב, מיום שמעי אותו פעם ראשונה. מגוחך הוא ובלתי־יפה עד ליאוש, ואין זאת אלא ברבאריות ונבלה, אם מפליגים במנהג כל־כך, לקרוא עליה שם בעלה ואדוניהּ”.
“ובכן, מה בנוגע ל”אקהוֹף"? כלום אקהוף יפה יותר? שם אבי הוא אקהוֹף".
“אה, רואה היא! אקהוף הריהו דבר אחר לגמרי! שחקן גדול נקרא אפילו בשם אקהוף, אקהוף מתקבל על הדעת. – היא הזכירה רק את אביה. וכי אמה…”
“כן, אמי מתה בעודני קטנה”.
“הה, תואיל נא לדבר על עצמה קצת יותר, הרשאי אני לבקש ממנה? אם הדיבור ייגע אותה, אזי לא. אזי תנוח נא, ואני אוסיף לספר לה על פאריס, כמו לפני זמן־מה. ואולם הן יכולה היא לדבר בלחש גמור, כן, אם תדבר בלחש יהא כל זה עוד יותר יפה… היא נולדה בברמן?” ושאלה זו שאל כמעט בלי קול, בארשת מלאה יראת־כבוד וכבדת־תוכן, כאלו ברמן הנה עיר שאין על עפר משלה, עיר מלאה הרפתקאות בל־תתוארנה וגנזי־פלאים.
“כן, יחשוב נא!” אמרה מבלי משים, “אני ילידת ברמן”.
“הייתי שם פעם”, העיר מתוך הרהורים. –
“אלי, גם הוא היה שם? לא, ישמע נא, מר שפינל, סבורה אני שבין טוניס ושפיצברגן כבר ראה את הכל!”
“כן, הייתי פעם שם”, חזר ואמר, “שעות־ערב קצרות אחדות. נזכר אני ברחוב ישן, צר שמעל גגות־בתיו עמד משופע ומופלא הירח. אחר הייתי במרתף שריח יין ועובש היה נודף בו. זהו זכרון חודר כליות ולב”.
“באמת? היכן יכול היה זה להיות? כן, בבית כזה, אפור ומשופע־גג, בית־סוחר ישן עם רצפה חורקת ויציע משוח בששר לבן, נולדתי”.
“מר אביה הוא איפוא סוחר?” שאל בהיסוס־מה.
“כן, אבל זולת זאת הוא בעצם אמן”.
“אה! אה! מאיזו בחינה?”
“הוא מנגן בכנור… אבל אין זה אומר הרבה. איך מנגן הוא, מר שפינל, זהו הדבר! טונים אחדים לא יכולתי מעולם לשמוע בלי שתעלינה בעיני הדמעות, בוערות באופן משונה, כאשר לא עלו עוד בשום חוויה. הן לא יאמין לי…”
“מאמין אני! הוי, ועד היכן אני מאמין זאת… תגיד נא לי, גברת חנונה: משפחתה עתיקה בוודאי? הרבה דורות כבר חיו בוודאי בבית־הגג האפור, חיו, עבדו ונפטרו מן העולם?”
“כן, מה טעם, אגב, הוא שואל זאת?”
“מפני שאין זה מקרה נדיר כי איזה דור שהוא, בעל מסורות מעשיות, בורגניות ויבשות, זוכה באחרית־ימיו עוד פעם לאצילות בחסד־האמנות”.
“הכך הוא הדבר? – כן, בנוגע לאבי הריהו בלי שום ספק אמן יותר מפלוני או אלמוני הנקרא בשם זה והחי על פירסומו. אני רק פורטת קצת על הפסנתר, עתה אסרו עלי זאת. ואילו אז, בבית, ניגנתי עדיין. אבי ואני, אנו נגנוּ יחד… כן, כל אותן השנים שמורות בלבי כזכר נעים, ביחוד הגן, גננוּ זה שמאחורי ביתנו. הוא היה פרוע עד כדי עליבות, מגוּדל־פרע ומוקף חומות מתפוררות, מאוזבות. אבל דווקא זה הוסיף לו לווית־חן. בטבורו היתה מזרקה, מעוטרת זר שופע של חבצלות. בקיץ בליתי שם עם חברותי שעות ארוכות. כולנו ישבנו מסביב למזרקה על שרפרפים קטנים…”
“מה יפה!” אמר מר שפינל והגביה כתפיו למעלה. “האם ישבה ושרה?”
“לא, לרוב ישבנו וסרגנו”.
“בכל אופן… בכל אופן…”
“כן, סרגנו ופטפטנו, שש חברותי ואני…”
“מה יפה! אלי, תשמע נא, מה יפה!” קרא מר שפינל ופניו נתעוותו כליל.
“מהו היופי המיוחד שהוא מוצא בכל זה, מר שפינל?”
“אה, זה שהיו עוד שש מלבדה, שהיא לא היתה כלולה בתוך המספר הזה, אלא דגולה מתוכן כבת־מלכה… מצוינת ומחוננת על פני שש רעותיה. עטרת־זהב זעירה, בלתי־נראית כמעט, אבל רבת־ערך, היתה קבועה בשערה ונוצצת…”
“לא, שטות, לא היה כל זכר לעטרה…”
“אף־על־פי־כן, היא נוצצה בסתר, אני הייתי רואה אותה, רואה אותה ברור בשערה, אלו עומד הייתי באחת השעות הללו בגנבה בעבי־הסבך…”
“אלהים יודע, מה היה רואה. ואולם הוא לא עמד שם, אלא יום אחד היה זה בעלי, בן־זוגי כיום, שיצא אז מן הסבך עם אבי יחד. יראה הייתי פן שמעו כל מיני דיבורים מפטפוט־שפתינו…”
“זה איפוא, גברת חנונה, היה המקום, בו הכירה את בעלה ואדוניה?”
“כן, שם הכרתי אותו לדעת!” אמרה בקול רם ובעליזות, ובעוד היא מחייכת נתבלט שוב במצחה, מעל גבת־עינה, הווריד הענוג־הכחלחל מיוגע ומוזר. “הוא ביקר אצל אבי בעניני־עסק, יודע הוא. ליום־המחרת הוזמן לסעודת־הצהרים ומקץ שלושה ימים ביקש מאת אבי כי יתנני לו לאשה”.
“באמת? האם נתרחש כל זה בחפזון גדול כל־כך?”
“כן… זאת אומרת, מכאן ולהבא הואט הקצב במקצת… כי אבי, עליו לדעת, לא היה בעצם נוטה לכך והציג תנאי של זמן ממושך יותר לשם ישוב־הדעת. ראשית, רוצה היה להחזיקני בצל קורתו, ושנית היו לו עוד כמה ספקות אחרים. אבל…”
“אבל?”
“אבל אני רציתי בדבר” אמרה מחייכת, ושוב השתלט הווריד החוור־הכחלחל בארשת המיוגעת והחולנית על כל פניה הנחמדים.
“אה, היא רצתה בדבר”.
“כן, ואני הראיתי רצון עז והגון למדי, כאשר תראינה עיניו…”
“כאשר תראינה עיני. כן”.
“…עד שאבי נאלץ לבסוף להסכים לכך”.
“וכך קמה ועזבה אותו ואת כנורו, עזבה את הבית הישן, את הגן הפרוע, את המזרקה ואת שש רעותיה והלכה עם אדון קלייטריאן”.
“והלכתי עם… יש לו, למר שפינל, דרך־ביטוי מיוחד!” – כמעט ביבלי! – “כן, עזבתי את כל זה שהרי רצון־הטבע הוא זה”.
“כן, כנראה שרצונו בכך”.
“וזולת זאת, הלא אשרי היה תלוי בדבר”.
“וודאי. והוא בא, האושר…”
“הוא בא, מר שפינל, בשעה שהושיטו לי פעם ראשונה את אנטון הקטן, את אנטון הקטן שלנו, וכאשר צרח בחזקה כל־כך בריאָתו הקטנה והבריאה, חזק ובריא שכמותו…”
“אין זו הפעם הראשונה שאני שומע אותה מדברת על בריאותו של אנטון הקטן שלה, גברת חנונה. אין זאת כי בריא הוא במידה בלתי־מצויה?”
“אמנם כן, כך הוא. והוא דומה לבעלי דמיון מצחיק כל־כך!”
“אה! כן, כך איפוא אירע הדבר. ועתה לא אקהוף שמה עוד כי־אם שם אחר, ובן קטן ובריא יש לה וליקוי קל בקנה־הנשימה”.
“כן. – והוא, מר שפינל, איש־חידות הוא בתכלית, זאת יכולה אני להבטיח לו…”
“כן, יענשני אלוהים, אם לא כן הוא!” אמרה אשת־היועץ שפאץ, שהיתה, אגב, קיימת עוד כאן.
אבל גם בשיחה זו הרהרה בלבה תכופות רעיתו של אדון קלייטריאן. עם כל היותה נעדרת חשיבות, הרי היה בכל זאת משהו גנוז ביסודה, שסיפק חומר לרעיונה על אודות עצמה. האם היתה זו יד־ההשפעה המזיקה שנגעה בה? חולשתה גברה ותכופות עלה החום, להט חשאי, שהיתה שרויה בו מתוך רגש של רוממות רכה, שהניח אותה לנפשה בהלך־רוח מהורהר, מפונק, נהנה וממוזג שמץ של עלבון. בשעה שלא שכבה במטתה ומר שפינל ניגש אליה כדרכו ברוב זהירות, על בהונות רגליו הגדולות, נעצר במרחק שתי פסיעות, ורגלו האחת רתועה לאחוריה וחצי־גופו העליון רכון לפניו, ודיבר אליה בקול מונמך מעוצם יראת־הכבוד, וכאלו מרים אותה למעלה למעלה בחרדת־קודש ומציע לה שם משכב על רוך ענני־משי, לבל ישיגנה קול צורם־אוזן ושום מגע גשמי לא יגיע אליה… אז נזכרת היא באופן־דיבורו של קלייטריאן: “זהירות, גבריאלה, שימי לב, מלאכי, ואל תפתחי פה!” אופן־דיבור עושה רושם, כאילו טופח היה בחזקה ובכוונה טובה על כתפו של מישהו. ואולם אחר־כך נרתעה חיש־מהר מן הזכרון הזה, כדי להיות רבוצה מתוך חולשה ורוממות על כרי־העננים הרכים, שמר שפינל הציע לה מתוך שקידה לשרת אותה.
יום אחד נזדמן לה שוב לנגוע באופן פתאומי באותה שיחה קלה, ששוחחה על דבר מוצאה וימי־עלומיה.
“ובכן, אמת הדבר”, שאלה, “מר שפינל, שהוא היה רואה את העטרה?”
ואף־על־פי שאותה שיחה התקיימה עוד לפני ארבעה־עשר יום, ידע מיד במה הענין מדובר ובמלים נרגשות הבטיח לה שאז, על־יד המזרקה, בשבתה בין שש רעותיה, היה רואה את העטרה הקטנה, כשהיא נוצצת בסתר בשערה.
ימים אחדים לאחר־מכן שאל אותה אחד המבריאים מתוך נימוסיות על שלומו של אנטון הקטן אשר בביתה. היא העיפה מבט נחפז אל מר שפינל, שהיה מצוי בקרבתה באותה שעה, וענתה כמשועממת במקצת:
“תודה. וכי מה יהא שלומו? שלומו ושלום בעלי בכי־טוב”.
בסוף פברואר, יום קור טהור ומאיר יותר מכל אלו שקדמו לו, שורה היה ב"איינפריד" כולו רוח של משובה ותעלולים. האדונים בעלי מיחושי־הלב דיברו ביניהם ברגש ובלחיים משולהבות, הגיניראל חולה־הסוכר זימרר כעלם ובעלי הרגלים הסרבניות יצאו מכל גדר ופרצו כל גבול. מה אירע כאן? דבר חשוב מאוד. עומדים היו לערוך טיול משותף בסביבה, טיול־מזחלות בכמה כלי־רכב עם צלצול־מצילות וקרקוש־שוטים אל בין ההרים. ד"ר ליאנדר בא לידי החלטה זו כדי לבדר את החולים שלו.
מובן מאליו שהחולים הקשים מוכרחים היו להשאר בבית. “הקשים” המסכנים! מתוך רמז ונענועי־ראש עליהם באו לכלל־הסכם שלא להודיע להם דבר מכל הנעשה. מין סיפוק־נפש פיעם את כולם, לחוש קצת רחמים, לנהוג קצת זהירות כלפי מישהו. אבל גם מאלה שיכולים היו להשתתף בעונג זה בלי כל ספק, היו אחדים שהוציאו את עצמם מן הכלל. אשר לעלמה אוסטרלו הרי פטורה היתה מכך ללא כל פקפוק. מי שמטופל בחובות כמוה לא היה רשאי כלל לחשוב ברצינות על טיולים בשלג. משק־הבית דרש את נוכחותה במפגיע, הקיצור: היא נשארה ב"איינפריד". אבל העובדה שגם אשת אדון קלייטריאן הודיעה כי ברצונה להשאר בבית, העכירה את רוח כולם. לשווא שידל אותה ד"ר ליאנדר בדברים, כי הנסיעה תרענן אותה. היא טענה שאין דעתה נוחה עליה, שיש לה מיחוש־ראש, שהיא מרגישה את עצמה עייפה, וכך השלימו עם הדבר על־כרחם.
אך הציניקן והליצן שבחבורה מצא מקום להעיר: “שימו לב לדבר, עתה גם “היונק הנרקב” לא יסע אתנו”.
והדין היה עמו, כי מר שפינל הודיע שבחפצו לעבוד היום אחר־הצהרים. בחיבה יתירה השתמש במלה “לעבוד” ביחס לפעולתו המפוקפקת. אגב, שום איש לא התאונן על העדרו. ובאותה קלות הבליגו על העובדה שהגברת שפאץ גמרה אומר להצטרף אל ידידתה הצעירה ממנה לימים, הואיל והנסיעה גורמת לה מחלת־ים.
מיד לאחר ארוחת־הצהרים, שהתקיימה היום כבר בשתים־עשרה, עמדו המזחלוֹת לפני “איינפריד”, וקבוצות קבוצות נעו האורחים בזריזות דרך הגן, מעוטפים בגדים חמים, סקרנים ומלאי־חיים. רעיתו של אדון קלייטריאן עמדה יחד עם גברת שפאץ על־יד דלת־הזכוכית, המוליכה אל המרפסת ומר שפינל ליד חלון־חדרו כדי להסתכל ביציאתם לדרך. הם ראו איך נתגלעו תגרות קטנות, מתוך צחוק ובדיחות דעת, מסביב למקומות־המושב הטובים יותר, איך העלמה אוסטרלו, סודר־פרווה לצווארה, מתרוצצת ממזחלת למזחלת, כדי לשים את סלי־הצידה־לדרך מתחת למקומות־הישיבה, איך ד"ר ליאנדר, כובע־הפרווה שמוט על פניו, סוקר עוד פעם את הכל בעד זגוגיות־משקפיו הנוצצות, תופס מקום גם הוא ונותן את האות לנסיעה… הסוסים משכו, אי־אלו גברות צרחו ונרתעו לאחוריהן, המצילות צלצלו, השוטים קצרי־הקת קרקשו ורצועותיהם הארוכות נגררו מאחוריהם בשלג, והעלמה פון אוסטרלו ניצבה על־יד פישפש־הגדר ונפנפה בממחטה שבידה עד שנעלמו המזחלות המחליקות עם עיקומו של הכביש ונחבא קול השאון העליז. אז חזרה למקומה דרך הגן, כדי לשקוד על חובותיה, שתי הגברות עזבו את דלת־הזכוכית וכמעט באותו רגע סר גם מר שפינל ממקום־המצפה שלו.
מנוחה היתה שורה ב"איינפריד". אין לצפות כי המשלחת תשוב בטרם ערב. “הקשים” היו שוכבים בחדריהם וסובלים. רעיתו של אדון קלייטריאן וחברתה הגדולה ממנה בשנים עמדו ויצאו לטיול קצר, ואחר פרשו אשה אשה לחדרה. גם מר שפינל מצוי היה בחדרו, עסוק לפי דרכו. בארבע בערך הביאו לשתי הגברות חצי־ליטרא חלב לכל אחת. בשעה שמר שפינל קיבל תה קל. זמן קצר לאחר־מכן דפקה רעיתו של אדון קלייטריאן על הקיר, שהיה חוצץ בין חדרה ובין זה של גברת שפאץ, ואמרה:
“שמא נרד קצת לאולם־השיחה, גברת שפאץ? איני יודעת עוד מה לעשות כאן”.
“תיכף ומיד, חביבתי!” ענתה אשת־היועץ. “אני רק נועלת את נעלי, אם תרשה. עליה לדעת כי שכבתי עד עתה”.
כפי שאפשר היה לצפות היה חדר־השיחה ריק. הגברות תפסו מקום על־יד האח. הגברת שפאץ רקמה פרחים על חתיכת־בד עדין, גם רעיתו של אדון קלייטריאן תפרה תפירות אחדות, ואחר הניחה את מעשה־סריגתה בחיקה ומוּטה על משען־כורסתה תלתה עינים חולמות בחלל־האוויר. לבסוף העירה הערה של מה־בכך, שלא כדאי היה להטריח את הפה בגללה. אך מכיוון שגברת שפאץ שאלה בכל זאת “מה?”, נאלצה לגודל חרפתה לחזור על כל המשפט. הגברת שפאץ שאלה עוד פעם “מה?” ואולם ברגע זה נשמעו צעדים בפרוזדור, הדלת נפתחה ומר שפינל נכנס פנימה.
“האם מפריע אני?” שאל בקול רך בעודו על סף־החדר, בהביטו אך ורק אל רעיתו של אדון קלייטריאן ובהרכינו חלק־גופו העליון קדימה באופן רך ומרפרף… האשה הצעירה ענתה:
“אי, וכי משום מה לא ייכנס? ראשית, הרי חדר זה נחשב לחוף חפשי, מר שפינל, ושנית: במה יפריע לנו. רגש בטוח בלבי, שאני משעממת את הגברת שפאץ…”
על כך לא ידע מה לענות עוד, אלא הבעה מתוך חיוך את שניו הרקובות והלך לעיני הגברות בצעדים בלתי־בטוחים למדי עד דלת־הזכוכית, מקום שם נעצר ונשקף החוצה, בהפנותו את גבו לגברות בדרך בלתי מנומסת משהו. אחר נרתע חצי־רתיעה לאחוריו, ואולם הוסיף עוד להסתכל החוצה אל הגן באמרו:
“אור־השמש נעלם. בלי משים התקדרו השמים. היום כבר הולך ומאפיל”.
“כן, באמת, הכל כבר שרוי בצל”, ענתה רעיתו של אדון קלייטריאן. “המטיילים שלנו עוד יזכו, כנראה, לשפע־שלג. אתמול עוד היה בשעה זו יום בהיר. הנה עולים הדמדומים”.
“אי”, אמר, “לאחר כל אלו השבועות הבהירים ביותר מיטיבה אפלולית זו לעינים. אני מכיר טובה ממש לשמש זו, המקרינה את אורה באותה בהירות מטרידה על יופי ודופי גם יחד, שכיסתה סוף־סוף את פניה במקצת”.
“האין הוא אוהב את השמש, מר שפינל?”
“היות ואינני צייר… האדם נעשה פנימי יותר בלי שמש. – שכבת־עבים, לבנה־אפורה במרום, ייתכן שהיא מבשרת מזג־אוויר לח למחר. אגב, לא איעץ לה לאמץ שם למטה את ראייתה במעשה־הסריגה שלה, גברת חנונה”.
“אי, אל נא ידאג לכך, הם גם בלאו־הכי איני עושה זאת. אבל מה יש לעשות?”
הוא ישב על הכסא המסתובב שלפני הפסנתר, בתמכו ידו האחת על מכסהו של כלי־הנגינה.
“מוסיקה”… אמר. אלו זכינו לשמוע עתה קצת מוסיקה! לפעמים שרים הילדים האנגלים שירי־כושים קטנים, זה הכל".
ואתמול אחרי־הצהרים ניגנה העלמה פון אוסטרלו בחפזה רבה את “פעמוני־המנזר”, העירה רעיתו של אדון קלייטריאן.
“אך הלא היא מנגנת, גברת חנונה”, אמר כמפציר וקם ממקומו… “הן לפנים רגילה היתה לנגן יחד עם אביה”.
“כן, מר שפינל, זה היה אז! בזמן־המזרקה, הלא יודע הוא…”
“תעשה נא זאת גם היום!” הפציר, “תשמיע נא הפעם האחת הזאת כמה צלילים! אלו ידעה, מה רב צמאי…”
“רופא־הבית שלנו וכמו־כן ד”ר ליאנדר אסרו עלי זאת בפירוש, מר שפינל!"
“הלא הם אינם כאן, לא זה ולא זה! חפשים אנו… חפשיה היא, גברת חנונה! אקורדים עלובים אחדים…”
“לא, מר שפינל, לא יצא מזה כלום, מי יודע אילו מיני פלאים הוא מצפה לשמוע ממני! ואני כבר שכחתי הכל, יאמין נא לי. על־פה איני יודעת כמעט דבר.”
“אה, אם כן תנגן נא את כמעט־לא־כלום זה! ולמרבה־השפע הרי מצויים כאן תווי־זמרה. כאן מונחים הם, למעלה על הפסנתר. לא, זה כאן אינו כלום, אבל הנה בזה שופין…”
“שופין?”
“כן, הנוקטורנות…”
“אל נא יאמין, מר שפינל, כי אנגן! אסור לי. ואם זה יזיק לי?”
הוא נשתתק. הוא עמד על רגליו הגדולות, במעילו הארוך והשחור ובראשו עטור־השיבה, המטושטש וחסר־הזקן, באורם של שני הנרות אשר על הפסנתר, וידיו תלויות למטה.
“ובכן, לא אוסיף לבקש עוד”, אמר לבסוף בחשאי. "אם היא חוששת, שמא יזיק לה, גברת חנונה, אזי תתן נא ליופי זה, המשתוקק לצאת לאוויר־העולם מתחת לאצבעותיה, לגווע קופא ואילם. הן לא תמיד היתה נבונה כל־כך. לפחות, לא בשעה שעמדה, להפך, לוותר על יפיה, היא לא היתה אז חרדה כלל לגופה, אלא גילתה רצון אמיץ יותר, בלתי־מהסס כל־עיקר, בעזבה את המזרקה והתנצלה את עטרת־הזהב הקטנה… “תשמע נא”, אמר לאחר הפוגה, וקולו שפל עוד יותר, “אם היא תשב עתה ותנגן כמו אז, בעוד אביה היה עומד על גבה ומוציא מקרב כנורו אותם הקולות שהביאו אותה לידי בכי… אזי ייתכן ששוב יראו אותה, את עטרת־הזהב הקטנה שלה, מתנוצצת בסתר־שערה…”
“באמת?” שאלה וחייכה… במקרה נחבא קולה בדברה דיבור זה שיצא מפיה חציו צרוד וחציו נטול־קול לגמרי. היא השתעלה ואמרה:
“האם אלו הן באמת הנוקטורנות של שופין, שישנן בידו?”
“וודאי. פתוחות הן והכל מוכן ועומד”.
“אם כן רוצה אני, בשם אדוני, לנגן אחת מאלה”, אמרה. “אבל רק אחת, השומע הוא? אזי גם בלעדי זה יספיק לו לעולמים”.
בדברה קמה, סילקה את מעשה־הסריגה שלה הצידה וניגשה אל הפסנתר. היא ישבה על הכסא המסתובב, שכמה ספרי־תווים מכורכים היו מונחים עליו, ערכה את הנרות ודפדפה בתווי־הזמרה. מר שפינל הסיט כסא אל צידה וישב על־ידה כמורה למוסיקה.
היא ניגנה את הנוקטורנה באס־דוּר, אופוס 9, מספר 2. אם באמת כבר שכחה מעט, הרי לא יסופק כי לפנים היתה נגינתה שלמה בתכלית השלמות האמנותית. הפסנתר היה רק כלי בינוני, אבל כבר אחרי המגעים הראשונים ידעה לנהוג בו בטעם בטוח. היא גילתה חוש עצבני לגוֹני־צליל מגוונים ושמחה על תנוּעתיוּת ריתמית, שהיתה מגיעה עד לידי דמיוניות. מגעה היה גם עז וגם רך, תחת ידיה שרה המנגינה מתוך מיצוי עומק־מתיקותה האחרונה, ובמין חן רשלני התרפקו עיטורי־הסלסולים על יצורי־גופה.
לבושה היתה באותה שמלה שמיום־בואה: אפודת־הגזרה הכהה והכבדה עם ערבסקות־הקטיפה הפלאסטיות, שהבליטו את ראשה ואת ידיה הבלטה ענוגה, נעדרת כל גשמיות. ארשת־פניה לא נשתנתה בשעת־נגינה, אבל נדמה היה כאלו קווי־שפתיה נעשו עוד יותר צחים והצללים בזויוֹת־עיניה עמקו עוד יותר. משגמרה הניחה את ידיה בחיקה והמשיכה להביט אל תווי־הזמרה. מר שפינל נשאר יושב ללא הגה וללא תנועה.
היא ניגנה עוד נוקטורנה אחת, ניגנה שניה, שלישית. אחר קמה. אבל רק כדי לחפש על גבי הפסנתר למעלה אחרי תווים חדשים.
על לבו של מר שפינל עלה פתאום הרעיון לבדוק את הכרכים, המעוטפים קרטון שחור, שהיו מונחים על הכסא המסתובב. לפתע הפליט מפיו הברה סתומה, וידיו הגדולות והלבנות משמשו בתאווה באחד הספרים המוזנחים הללו.
“אי־אפשר! לא ייתכן! אין זו אמת! אמר, ואף־על־פי־כן איני טועה! היודעת היא, מה מצאתי? מה היה מונח כאן? מה בידי אלה?”
“מה זה?” שאלה.
אז הראה לה באין אומר ודברים את שער־הספר. הוא היה חוור כולו, הניח את הספר מידו והסתכל בה בשפתים חרדות.
“באמת? איך זה הגיע לכאן? יתן נא לי איפוא”, אמרה בפשטות, העמידה את תווי־הזמרה על העמוד, ישבה, ואחרי רגע של דממה פתחה בצד הראשון.
הוא ישב על־ידה, רכון לפניו, ידיו חבוקות בין ברכיו וראשו כפוף. היא ניגנה את ההתחלה במין איטיות פרוּצה וּמענה, בהפסקות ממושכות בין הפיגורות היחידות עד להדריך מנוחה. יסוד־הכיסופים, קול בודד ותועה בחשכת־הלילה, השמיע בחשאי שאלה חרדה. דממה וצפיה. והנה – יש עונה: אותו צליל, חרד וגלמוד, אלא צלול יותר, ענוג יותר. דממה חדשה. כאן בקע ועלה יסוד־האהבה, באותה רכות עמומה ונפלאה שהיא כעין התנערות והתמרדות מאושרת של התאווה, מוטיב זה עלה מעלה מעלה, התמר ועלה למרום בהתפעלות עד לידי התמזגות מתוקה, נרתע לאחור מתוך פירוד, אז יעלו ויתבלטו הכנורות בזמרתם העמוקה, הספוגה עדנים כבדים וכואבים, ויובילו את הנעימה הרחק־הרחק מכאן…
לא בלי הצלחה ניסתה המנגנת על הפסנתר העלוב להעלות ברמז את פעולות התזמורת. קולות השלשלת של הכנור אשר להעפלה הגדולה נשמעו בדיקנות מאירה. היא ניגנה בדבקות מעונגת, עמדה באמונה על כל צורה והטעימה בהכנעה ובהפגנה את הפרט, כאשר ירים הכהן מעל ראשו את קודש־הקדשים. מה קרה? שני כוחות, שתי נפשות, נכספו זו אל זו מתוך יסורים ועינוגים והתחבקו מתוך להיטות נלהבת ומטורפת אחרי הנצחי והמחלט… הפתיחה התלקחה ושקעה. היא גמרה במקום שהמסך נחצה לשנים והוסיפה להביט דומם על תווי־הזמרה.
בינתים הגיע שיעמומה של אשת־היועץ שפאץ לאותה דרגה, בה הוא מקהה את פני־האדם, מזקר את עיניו מתוך ראשו ומשווה לו ארשת מטלת־אימה של פגר־מת. זולת זאת פעלה מוסיקה שכזו על עצבי־הקיבה שלה, הביאה את האיבר חולה־העיכול לידי מצבים של בעתה וגרמה לכך, שגברת שפאץ חששה להתקפת־שבץ.
“מוכרחה אני לפרוש אל חדרי”, אמרה מתוך חולשה. “חיי בטוב, אני אשוב לי…”
ובזה הלכה לה. שעת־הדמדומים כבר פשטה וגברה. מבחוץ נראה השלג הנופל בשפע ובלי כל רחש על המרפסת. שני הנרות הפיצו אור קלוש ומבליח.
“המערכה השניה”, לחש. והיא הפכה את העמודים ופתחה במערכה השניה.
קול תרועת שופרות אובד במרחק. מה? או שמא היה זה רחש־העלווה? הקילוח הרך של המעין? הנה כבר יצק הלילה את דממתו על פני גיא ונווה, ושום תביעה מתחננת לא יכלה עוד לכבוש את רהב־הגעגועים. הסוד הקדוש נשלם. המאור כבה. בגון־צליל מופלא שנתעמם פתאום בא ויורד יסוד־המוות, ובקוצר־רוח מבוהל מנפנפת התשוקה בצעיפה הצחור לקראת אהובה, ההולך וקרב אליה בזרועות פרושות דרך האופל.
הוי, תרועת־גיל פרועה ובלתי־רווּיה של ההתמזגות בספירת־הנצח של ההוויה! חפשים מן הטעות המענה, פרוקים מעול־כבלי־המקום והזמן, מזוגים האני והאתה, השלי ושלך, לעונג עליון אחד. להפריד ביניהם יכול היה רק מקסם־הכזב של היום, אך השקר הנרהב שלו לא עצר עוד כוח להשלות את כמהי־הלילה, מאז קידש את ראייתם כוחו של שיקוי־הקסמים. מי שהציץ כאוהב אל תוך ליל־המוות וסודו הערב, אין לו עוד בתעתועי־אור־היום אלא התשוקה היחידה, הערגה לקראת הלילה הקדוש, הנצחי, האמיתי, המאחד…
הוי, רדה־נא, ליל־האהבה, העניקה להם אותה שכחה שהם נכספים לה, לפּף אותם כליל בעדניך ונתק אותם מעולם־הרמיה והפרידה. ראה, דעך המאור האחרון, הגיון ושגיון שקעו בדמדומי־קודש, המתפשטים על פני יסורי־המדוחים וגואלים את העולם. אז, כאשר ידהה קסם־אחיזת־העינים, עת עיני תכלה ותדעך מרוב תענוגות: אלו שנמנעו ממני בתוקף תרמית־היום, אלו שהציגה לנגד עיני כמתעתעת, כדי להגדיל צער־תשוקתי אשר לא תדע שבעה, – אפילו אז, הוי, פלא־מלוּי־המאוויים! אפילו אז עדיין עולם אני. ועתה, לקול שירת־האפלה – “הבוּ־כבוֹד” של בראַנגנס, בקעה ועלתה אותה התרוממות־הכנורות, שהיא למעלה מכל שכל.
“לא את הכל אני מבינה, מר שפינל, רבות אני רק משערת. מה פירושו של זה, אפילו אז עדיין עולם אני –?”
הוא ביאר לה זאת בלחש ובקיצור.
“כך, כך הוא. איך, איך להבין זאת, שהוא, המבין את זה כה היטב, אינו יודע לנגן זאת?”
לגודל תמהונו לא עצר כוח לעמוד נגד שאלה תמימה זו. הוא נתאדם, ספק כפיו וכאלו הוא וכסאו שקעו יחד.
“רק לעתים רחוקות מצטרפים שני אלה יחד”, אמר לבסוף בקול מעונה. “לא, לנגן איני יודע. אבל תמשיך נא”.
והם שוב נמשכו לתוך הניגונים השכורים של חזון־המסתורין. כלום מתה האהבה מעולם? אהבתו של טריסטן? אהבתה של איזולדה שלי ושלך? אה, פגעי־המוות לא ישיגו את הנצחיים! וכי מה בעצם ימות, אם לא זה שמפריע לנו, זה שמפריד בין הדבקים בכוח־הטעות? באמצעות וו־חיבור מתוקה איחדה האהבה את שניהם… ואם המוות ניתק אותה, כלום ייתכן אחרת מאשר ישמש האחד בחייו גורם המות של השני? ודוּ־שיר כליל־סודיות אחד אותם בתקווה שאין לה שם למיתה־מאהבה, להיות חבוקים ללא כל פרידה במלכות־הפלאים של הלילה. לילה מתוק! ליל־אהבה נצחי! ארץ־האושר הפורשת רשתה על הכל! מי שצפה בך רק דרך־השערה, איך יוכל עוד להקיץ בלי חרדה אל אור־היום השומם? גרש אתה את החרדות, מוות הדוּר! התר נא אתה כליל את כל המשתוקקים מכבלי מצוקת־היקיצה! הוי, סער־הריתמים הבלתי־מושג! הוי, התפעלות ססגונית ממריאה של ההכרה המטאפיסית! איך להשיגו, איך להניחו, עונג זה, הרחק מעינויי־הפירוד אשר לאור? כיסופים ענוגים ללא תעתועים וצער, דעיכה עילאית נטולת־כל־סבל, דמדום נעלה מן האושר בספירת־אין־הסוף! אַת איזולדה, אני טריסטן, לא עוד טריסטן, לא עוד איזולדה – – –
פתאום קרה משהו מפחיד. המנגנת הפסיקה והעבירה ידה על עיניה, כדי לחתור אל האופל, ומר שפינל הסתובב חיש על מקומו, הדלת אשר מאחור שם, זו המוליכה אל המסדרון, נפתחה ופנימה נכנסה דמות אפלה, נשענת על זרועה של דמות שניה. זו היתה אחת האורחות שב"איינפריד", שלא יכלה גם היא להשתתף בטיול־המזחלות, אלא השתמשה בשעת־ערביים זו לסיוריה־סיבוביה האינסטינקטיביים והעגומים דרך כל המוסד. היתה זאת אותה חולה שהביאה לעולם תשעה־עשר וולדות ולא היתה מוכשרת עוד להגות רעיון כלשהו, זו היתה אשת הפאסטור היילנראוך, תמוכה על זרוע־המטפלת שלה. בצעדיה המגששים, המשוטטים מדדה, בלי לשאת עין, אל ירכתי־החדר, ונעלמה בפתח הדלת־שמנגד, אילמה ותוהה, תועה־מתלבטת ללא הכרה. שררה דממה.
“זו היתה אשת־הפאסטור היילנראוך”, אמר. “כן, זו היתה היילנראוך המסכנה”, אמרה היא. אחר הפכה את הדפים וניגנה את סוף־הדבר, ניגנה את מיתתה־מאהבה של איזולדה.
מה דהות וברורות היו שפתיה, ומה עמקו צללי־הזוויות שבעיניה! מעל לגבת־עינה, על מצחה השקוף, התבלט יותר ויותר מתוך יגיעה מדריכה־מנוחה, הווריד החוור־כחלחל. מתחת לידיה הטורחות יצאה לפועל עליית־הקולות הנועזות ביותר, מבותרת על־ידי אותה פיאניסימו פתאומית, כמעט זידונית, שכולה כעין השתמטות־הקרקע מתחת הרגלים וכעין השתקעות בתאווה נאצלת. לאחרונה פרץ ועלה שפע כביר של התפרקות והתמלאות, חזר ונשנה, הסתערות מדהימה של סיפוק לאין שיעור, שינתה את צורתה, שוב ושוב ללא דעת שבעה, בזרמה לאחור, כאלו עמדה לגווע, חזרה וארגה עוד פעם את יסוד־הכיסופים אל תוך מסכת־ההרמוניה שלה, נשמה לרווחה, כלתה, נחבאה, נעלמה. דממה עמוקה.
שניהם הקשיבו, היטוּ ראשיהם לצדדין והקשיבו.
“אלו הן מצילות”, אמרה.
“אלו הן המזחלות”, אמר הוא. “אני הולך”. הוא קם והלך דרך החדר. ליד הדלת שם למטה נתעכב, הסב פניו ורגע אחד דרך באי־מנוחה מרגל אחת לחברתה. ואז קרה הדבר שבמרחק חמש־עשרה, עשרים פסיעות ממנה כרע על ברכיו, על שתי ברכיו, ללא כל קול. מעילו הארוך והשחור התפשט על הרצפה, את ידיו החזיק שלובות, על פיו וכתפיו זעו.
היא ישבה, ידיה בחיקה, רכונה לפניה, מוסבת־פנים מן הפסנתר והסתכלה בו. חיוך סתום, לחוץ היה שרוי על פניה ועיניה תרו מתוך הרהורים ועמל כה רב בחצי־האופל, עד שנדמה היה כאילו היא פוזלת.
ממרחק רב קרבו ובאו קשקוש־המצילות, קרקוש־השוטים וערבוביה של קולות בני־אדם.
הטיול בשלג, שכולם דיברו בו עוד ימים מרובים, התקיים בעשרים וששה בפברואר, בעשרים ושבעה בחודש, יום של מזג־אוויר לח, שהכל בו מתרכך, מטפטף, משכשך, נוזל, היה שלומה של אשת־אדון קלייטריאן מצוין. בעשרים ושמונה בחודש פלטה מפיה קורט־דם… אה, בלתי חשוב כלל, אבל דם היה זה. באותו זמן תקפתה חולשה גדולה, גדולה כאשר לא היתה עוד מעולם, והיא עלתה על מטתה.
ד"ר ליאנדר בדק אותה ופניו קרוּ כאבן. אחר פקד עליה כל מה שגוזר המדע: פיסות־קרח, מורפיום, מנוחה שלמה. אגב, ביום שלמחרת, מרוב יגיעה וטורח, הסתלק מן הטיפול בה ומסר אותה לידי ד"ר מילר, שקיבל אותה, בהתאם לחובה וחוזה שלו, בכל מלוא עניווּתוֹ. איש שוקט, חוור, נטוּל־חשיבות ומלא עצבות דקה, שפעולתו הצנועה וחסרת־התהלה היתה מוקדשת לאלה שהיו כמעט בריאים או נעדרי־תוחלת.
הדעה שהשמיע קודם־כל היתה, שהפירוד בין הזוג קלייטריאן כבר נמשך יותר מדי. רצוי הדבר באופן דחוף שאדון קלייטריאן, אם רק ירשה לו עסקו הפורח, שוב יבוא לביקור ב"איינפריד". יש לכתוב לו, ואולי להריץ אליו טלגרמה קטנה… וברי שישמח ויעודד את האם הצעירה, אם יביא אתו את אנטון הקטן, מלבד זה שינעם מאוד לרופאים להכיר את אנטון זה הקטן והבריא.
והנה, ראה, מר קלייטריאן הופיע. הוא קיבל את הטלגרמה של ד"ר מילר ובא מעל שפת ים־המזרח. הוא יצא מן העגלה, ביקש שיתנו לו קפה ולחמניות־חמאה ונראה היה כנבוך מאוד.
“אדון”, אמר, “מה יש? למה נקראתי לבוא אליה?”
“כי רצוי הדבר”, ענה ד"ר מילר, “שיהא מצוי עתה בקרבת רעיתו”.
“רצוי… רצוי… אך הגם נחוץ? הכסף, אדוני, חשוב בעיני, הימים רעים והנסיעה ביוקר. כלום אי־אפשר היה להמנע מנסיעה זו במשך יום שלם? לא הייתי אומר כלום אלו היתה זאת הריאה, אבל מכיון שאין זה, תודות לאל, אלא קנה־הנשימה…”
“אדון קלייטריאן”, אמר ד"ר מילר רכּוֹת, “ראשית הרי קנה־הנשימה איבר חשוב הוא…” הוא אמר “ראשית” שלא כנכון, מאחר שלא הוסיף אחריה “שנית”…
ואולם יחד עם קלייטריאן באה אל “איינפריד” בריה מסורבלת, לבושה כולה אדום, נוסח שוטלנדית, וזהב, והיא שנשאה על זרועותיה את אנטון קלייטריאן הצעיר, את אנטון הקטן והבריא. כן, הוא בא ושום איש לא יכול להכחיש שמחונן היה באמת בבריאות מוגזמת. חכלילי וצח, לבוש נקי, רענן, שמן ובשים, הכביד על הזרוע הערומה, האדומה של המשרתת המפוארת, בלע וגמע אל קרבו כמויות עצומות של חלב ובשר קצוץ, צרח ומסר את עצמו בכל המובנים לרשות חושיו.
בעד חלון־חדרו ראה הסופר שפינל את בואו של קלייטריאן הצעיר. במבט מופלא, מעורפל וחד בכל־זאת תפסתו עינו, בשעה שנישא מן העגלה אל הבית פנימה, ושעה מרובה עוד נשאר על מקומו בארשת־פנים זו עצמה.
מאז נמנע מלהפגש עם אנטון קלייטריאן הצעיר עד כמה שהיה הדבר ביכלתו.
מר שפינל ישב בחדרו ו"עבד".
היה זה חדר ככל החדרים ב"איינפריד": ערוך לפי הנוסח הישן, פשוט ונדיר. השידה המוצקה קבועים היו בה ראשי־אריות של מתכת, ראי־הקיר הגבוה לא היה בעל שטח חלק, אלא רצוף חרסי־זכוכית זעירים, מרובעים ומשובצים בעופרת, שום שטיח לא כיסה את לוח־הרצפה המשוח בששר כחול, שכרעי־הרהיטים הקטנות השתקפו בו כצללים בהירים. שולחן־כתיבה מרוּוח עמד בקרבת־החלון, שהרומניסטן פרש עליו ווילון כתום, מן הסתם כדי לעשות עצמו פנימי יותר.
בדמדומים כתומים ישב כפוף על לוח־המכתבה וכתב, – כתב את אחד מאלה המכתבים המרובים, שמסר אותם מדי שבוע כי יישלחו אל הדואר, ואשר לרוב, לגודל הצחוק, לא קיבל עליהם שום מענה. גליון גדול ועצום היה מונח לפניו, אשר בקצהו העליון, בצד שמאל, מתחת לציור של נוף מסולסל, אפשר היה לקרוא את השם דטלוו שפינל באותיות משונות לגמרי, ואשר כיסה אותו כתב דק, מצויר בהקפדה ונקי עד למאוד.
“אדוני!” היה כתוב שם, “אני עורך שורות אלו אליו, מפני שאחרת איני יכול, משום שדבר זה, שיש בפי לומר לו, ממלא אותי, מענה אותי ומעביר רעד בכל גופי, מפני שהמלים נוהרות אלי בשטף עז כזה, עד שנחנק הייתי, אלו לא יכולתי לפרוק מעלי את משׂאָן במכתבי זה…”
למען תת כבוד לאמת, הרי ענין “המלים הנוהרות” לא היה נכון כל־עיקר. ואלהים יודע, מתוך איזה טעם של התרברבות אמר מר שפינל מה שאמר. המלים לא היו נוהרות אליו כלל, לגבי איש שהכתיבה היא אומנותו האזרחית, התקדם באיטיות עלובה, ומי שהיה רואה אותו, מוכרח היה לבוא לידי דעה, שהסופר הוא איש שהכתיבה עולה לו בקושי יותר מאשר לשאר הבריות.
בשתי קצות אצבעותיו החזיק אחת משערות־הפלומה המשונות שעל לחיו וגלגל וגלגל בה במשך כמה רבעי־שעה, כשהוא תוהה בחלל הריק, בלי להתקדם אף בשורה אחת, אחר כתב כמה מלים דקות ונאות ושוב נעצר. מצד אחר, חייבים להודות, שמה שיצא לפועל, עורר רושם של סגנון חלק וער, אם כי מפאת־התוכן נשא כל זה אופי מוזר, מפוקפק ולרוב אפילו בלתי־מובן.
“הדבר הוא לי”, כך הוא המשך־המכתב, "צורך בלתי־נדחה להראות לו מה שאני רואה, מה שניצב לנגד עיני זה שבועות כחזיון בל־יימחה, למען יראה גם הוא בעיני, יראה באותה הארה לשונית, כפי שהוא שהוא ניצב לפני מבטי הפנימי. רגיל אני להכנע ללחץ זה, המאלצני לעשות את חוויותי, בכוח מלים בלתי־נשכחות, העומדות איתן, תוססות ולוהטות, על מקומן, לנחלת העולם. על כן יטה נא אוזן לי.
איני רוצה כלום, אלא להגיד מה שהיה ומה שהווה, רק סיפור בלבד אני מספר, מספר אותו בלי פירושים, בלי קטרוג ובלי חריצת־משפט, רק במלים שלי בלבד. זהו הסיפור על־אודות גבריאלה אקהוף, אדוני, זו האשה שהוא רואה אותה כקנינו… וישים נא לב! הוא האיש אשר סיפור זה עבר עליו, ואף־על־פי־כן רק אני הוא שדברו ירומם אותו לפניו לידי חשיבות של חוויה. הנזכר הוא בגן, אדוני, גן ישן ומגודל־פרע מאחורי הבית הפאטריצי? האזוב הירוק צף ועלה בין סדקי־החומות שחוקות־הרוחות, שסגרו על השממה החולמת שבו. הנזכר הוא גם במזרקה שבטבורו? חבצלות שעינן כעין־הלילך שחו מעל שפתה הבלויה וסילון־מימיה הצחור פטפט סודית על גבי האבנים המובלקות. יום־הקיץ נטה לערוב.
שבע עלמות ישבו במעגל מסביב לבאר. אך בשערה של השביעית, של הראשונה, של האחת, נראה היה כאלו השמש השוקעת רוקמת בתוכו בסתר אות־נוגה נוצץ של הוד־עליון. עיניה היו כחלומות נפחדים, ואף־על־פי־כן חייכו שפתיה המאירות…
הן שרו. הן נשאו את פניהן הענוגות אל שיא־סילון־המזרקה, למקום אשר משם הוא נוטה מתוך התעגלות עייפה וענוגה כלפי ירידתו, וקולותיהן החרישים, הצלולים התעופפו מסביב למחולו התמיר. אולי חבוקות היו ידיהן הרכות מסביב לברכיהן בשעה ששרו…
הזוכר הוא את התמונה הזאת, אדוני? הראה אותה? לא, הוא לא ראה אותה. עיניו לא נבראו לשם כך, ולא אזניו, לשמוע את המתיקות הצנועה של מנגינתה. הראה אותה? הן אסור היה לו להעיז לנשום, חייב היה לאסור על לבו כי ידפוק. עליו היה לחזור, לחזור אל החיים, אל חייו הוא, ולשמור בנפשו לאורך כל שארית ימי־חייו עלי־אדמות את המראה הזה כדבר־שבקדושה שאין לנגוע בו ואין לחללו. ואולם הוא מה עשה?
תמונה זו, אדוני, היתה אחרית. האם מוכרח היה לבוא ולהרוס אותה, כדי לתת לה המשך של תפלות ושל סבלות מכוערת? היתה זאת האלהה שופעת שלווה ונוגעת עד הלב, טבולה באצילות הערבית של הירידה, של ההתפוררות ושל הדעיכה. משפחה עתיקה, כבר עייפה יותר מדי, אצילה יותר מדי משתוכל עשות, משתוכל חיות, עומדת באחרית־ימיה, וגלוייה האחרונים הם צלילי־אמנות, אי־אלו קולות של כנור, מלאים עצבות ספוגת־דעת של בגרות־המיתה… האם ראה את העינים, שקולות אלו הביאו אותן לידי דמעות? אולי היו נשמותיהן של שש החברות מחוברות אל החיים, ואילו זו, שרתן ואחותן, היתה נחלת היופי והמוות.
הוא ראה אותה, את יפהפיית־המוות הזאת, הביט בפניה כדי לחמוד אותה. אף שמץ של יראת־כבוד לא פעם בלבו, אף שמץ של חרדה לנוכח קדושתה הנלבבת. להסתכל בה בלבד לא הספיק לו, עליו היה לזכות בה, לנצל אותה, לחללה… מה טובה היתה בחירתו! יפה־טעם הוא, אדוני, יפה־טעם המוני, אכן בעל־טעם.
הנני מבקש ממנו לשים לב לכך, שאין כלל בדעתי להעליבו. דברי אינו גינוּי, אלא נוסחה, הנוסחה הפסיכולוגית הפשוטה בשביל אישיותו הפשוטה, שמבחינה ספרותית אין היא מענינת כל־עיקר, ואני מביע אותה אך ורק משום שיצר דוחפני להבהיר לו במקצת את עשייתו ומהותו, משום שזוהי תעודתי הבלתי־נמנעת עלי אדמות, לכנות את הדברים בשם, לדובב אותם ולהגיה חשכת הבלתי־נודע. העולם מלא מזה הטיפוס שאני קורא לו “הטיפוס חסר־ההכרה”. ואני איני סובל אותם, את אלו הטיפוסים חסרי־ההכרה! אין אני נושא אותם, את כל החיים והעושים הללו, המטומטמים, הנבערים־מכל־דעת, הנטולים מכל הכרה, עולם זה של תמימות מרגיזה, ההומה סביב לי! דבר־מה ימריצני בכוח מציק שאין לעמוד נגדו, לבאר – עד כמה שידי מגעת – כל הוויה שמסביב, להגות ולהביא לידי הכרה, בלי לחשוש כלל אם זה גורר אחריו תוצאה מקדמת או בולמת, אם זה מעניק נחמה ורווחה או גורם צער.
אדוני הוא, כפי שאמרתי, יפה־טעם המוני, אכר בעל־טעם. בעל תכונה גסה, בעצם, ומצוי בדרגת־התפתחות שפלה עד מאוד, הגיע פתאום, על־ידי עשירות ואורח־חיים של ריבוי־ישיבה, לידי ניצול בלתי־היסטורי וברבארי של מערכת־העצבים, הגורר אחריו עידון תאוותני ידוע של צורך־ההנאה. יייתכן ששרירי־לועו נתפסים למין תנועה ממצמצת, כמו למראה מרק נהדר או מנה יפה של מאכל־תאווה, בשעה שגמר בלבו לעשות את גבריאלה אקהוף לקנינו…
לאמתו של דבר הוליך את רצונה החולם שולל, הוא הוציאה מן הגן הפרוע אל החיים ואל הכיעור. הוא העניק לה את שמו המגונה ועשה אותה לאשת־בריתו, לעקרת־בית, ועשה אותה לאם. הוא השפיל את היופי העייף, החרד והפורח בחוסר תועלת שימושית של המוות, לשם שירות היומיומיות הגסה, ולשם אותו אליל האווילי, הגלמי והנבזה, הנקרא טבע, ואף מושג קל לא זע במצפונו המגושם על הנבלה העמוקה של ההתחלה הזאת.
עוד פעם: מה אירע? היא עם העינים הדומות לחלומות נפחדים, חוננתו בילד. היא מעניקה לנפש זו שאינה אלא המשך־קיומו השפל של מולידה, כל מה שצפון בדמה וביכולת־החיים שבה, ומתה. היא מתה, אדוני! ואם אין היא אובדת ברוב שפלות, אם היא בכל זאת התנערה לאחרונה מעומק־שפלותה, וגוועת גאה ומאושרת בתוקף־נשיקתו הממיתה של היופי, הרי יד־דאגתי היתה בזה. ואילו דאגתו הוא היתה בוודאי לבלות בינתיים את הזמן במסדרונות חשאיים עם נערות משרתות.
ואולם הילד שלו, בנה של גבריאלה אקהוף, חי וקיים וחוגג את נצחונו. אולי ימשיך הוא את חיי־אביו, יהיה לאזרח נאמן, עוסק במסחר, משלם מסים ואוכל היטב, אולי יהיה חייל, פקיד, יסוד נבער וזריז של המדינה. בכל אופן יציר זר לכל אמנות, ממלא תפקידו כהלכה, לא יודע מעצור, בוטח, חזק וטפש.
יקבל נא, אדוני, בזה את הודאתי, כי אני שונא אותו, אותו ואת בנו, כשם שאני שונא את החיים עצמם, החיים הגסים, המגוחכים והמנצחים בכל זאת, שהוא מייצג אותם, זה הניגוד הנצחי ואויבו־בנפש של היופי. איני רשאי לומר כי אני מבזה אותו. אין אני יכול. ישר אני. הוא החזק ממני. במלחמתי זו אין בידי להעמיד כנגדו אלא דבר אחד, את הנשק הנשגב ומכשירי־הנקמה של החלשים: רוח ודיבור. היום השתמשתי בו. כי מכתבי זה – גם בכך איש ישר אני, אדוני – אינו אלא מעשה־נקמה, ואם רק מלה אחת בו חריפה היא, מבריקה ויפה למדי, כדי להביאו במבוכה, להלך עליו הרגשת כוח זר, לקפח רגע אחד את שלוות־רוחו, אי־אז אגיל ברינה.
דטלוו שפינל"
את המכתב הזה שם מר שפינל במעטפה, הדביק בול וכתב כתובת מסולסלת ומסרו לבית־הדואר.
אדון קלייטריאן דפק על דלת־חדרו של מר שפינל. בידו החזיק גליון כתוב בכתב נקי ופניו פני־איש שגמר בלבו לנהוג באופן נמרץ. הדואר עשה את חובתו, המכתב אחז את דרכו. הוא השלים את נסיעתו מ"איינפריד" ל"איינפריד" והגיע בדיוק לידי האיש שנשלח אליו. היתה שעת ארבע לאחר הצהרים.
כשנכנס אדון קלייטריאן, ישב מר שפינל על הספה וקרא ברומן שלו עצמו, זה עם ציור־השער המבלבל. הוא קם והביט בפני המבקר בעינים מופתעות ושואלות, אם כי הסמיק באופן ברור.
“יומא טבא”, אמר אדון קלייטריאן, “יסלח נא לי, על שאני מפריעו במה שהוא עסוק. אבל, האם רשאי אני לשאול, אם כתב־ידו הוא זה?” בדברו החזיק למעלה את הגליון הגדול, הכתוב נקי, ביד־שמאלו ובגב־יד־ימינו טפח עליו, עד שרשרש בחזקה. אחר שם את יד ימינו בכיס־מכנסיו הרחבים והנוחים, הטה את ראשו הצדה ופער פיו, כדרך שכמה אנשים עושים כדי להקשיב.
לגודל־התמיהה חייך מר שפינל. חייך מתוך הסברת־פנים, נבוך משהו וכמתנצל למחצה, הרים ידו כלפי ראשו, כאלו מהרהר הוא, ואמר:
“כן, נכון… כן, הרשיתי לעצמי…”
הדבר היה כך, שהיום נמשך אחר טבעו וישן עד לפנות־צהרים. מטעם זה סבל וחש מוסר־כליות וחש בראשו, הרגיש עצמו עצבני ומוכשר אך מעט להתנגדות. נוסף על כך, עשה אותו מזג־האוויר האביבי, שנתהווה בחוץ, עייף ונוטה ליאוש. מן ההכרח הוא להזכיר כל זאת לשם הסברה, על שום מה התנהג במשך המעמד הזה בטפשות קיצונית כל־כך.
“כן! אהא! יפה!” אמר אדון קלייטריאן, בהורידו את סנטרו על חזהו, שירבב גבותיו למעלה, פרש זרועותיו ועשה עוד כמה הכנות דומות לאלו, כדי להגיע, לאחר מילוי חובת־נימוס זו, בלי רחמים אל עיקר־הענין. מתוך עונג על עצמו הרחיק קצת ללכת בהכנות אלו. הדבר שבא סוף־סוף לא התאים לגמרי לאותה האריכות המאיימת של ההכנות המימיוֹת הללו. אבל מר שפינל היה חוור למדי.
“יפה מאוד!” חזר ואמר אדון קלליטריאן. “אם כן יקבל נא את תשובתי בעל־פה, חביבי, ואמנם בשים־לב אל העובדה, שאני חושב זאת לשטות, לכתוב מכתבים ארוכים לאיש שאפשר לדבר אתו בכל שעה”…
“ובכן… שטות…” אמר מר שפינל בחיוך כמתנצל, וכמעט בהכנעה…
“שטות!” חזר ואמר אדון קלייטריאן וניענע ראש בחזקה, כדי להראות, עד כמה בטוח הוא בענינו ללא כל חשש של התקפה. “ולא הייתי מזכה את הכתבנות הזאת אף במלה אחת, ולא היתה ראויה בעיני, אודה בגלוי, אפילו כנייר לצור בו לחם, אלו לא היה מכתב זה מסביר לי כמה דברים שלא הבנתים עד עכשיו, שינויים מסויימים… אגב, אין זה נוגע לו ואין זה מענינו. איש־מעשה אני, ויש לי לתת דעתי על ענינים חשובים יותר מאשר חזיונות אלו שלו, הבלתי ניתנים להבעה…”.
“אני כתבתי חזיון בלתי־נמחה”, אמר מר שפינל והזדקף. זה היה הרגע היחידי במחזה הזה, בו גילה קצת עמידה־של־כבוד.
"בלתי־נמחה… בלתי־נדלה…! ענה אדון קלייטריאן ועיין בכתב־היד. “הוא כותב כתב גרוע מאוד, חביבי, לא הייתי מעסיק אותו במשרדי. במבט ראשון נראה הוא נקי למדי, אבל לאור הנר הריהו מלא מגרעות וחלחולים, אבל זהו ענינו הוא ואינו נוגע לי כלל. באתי כדי להגיד לו שראשית אינו אלא איש מגוחך, – אקווה שדבר זה ידוע לו. אבל זולת זאת הנהו מוג־לב גדול, וגם זה איני זקוק בוודאי להוכיח לו במפורט. אשתי כתבה לי פעם, שאין הוא מסתכל בפני נשים, הנפגשות לו בדרך, אלא פוזל לצדן רק כלאחר־עין, כדי לשאת אתו מהן רק השערה נאה, וכל זה מרוב פחד מפני המציאות. לדאבוני חדלה אחר־כך לספר במכתביה על־אודותיו, אלמלא זה הייתי יודע עוד סיפורים כאלה עליו. אבל כזה הוא טיבו. “יופי” הוא הדיבור השגור בפיו ביותר, ואילו ביסודו של דבר אין זה אלא פחדנות וזחלנות וקנאה, ומכאן נובעת בוודאי הערתו המחוצפת על “המסדרונות החשאיים”, שהיתה מכוונת כנראה לדקור אותי עד החומש, ובעצם לא גרמה לי אלא עונג בלבד. עונג גרמה לי! ועתה, היודע הוא פשר־הדבר האם עלה בידי להבהיר לו מעט את עשייתו ואת מהותו, איש עלוב שכמותו? אף־על־פי שאין זה “מקצועי הבלתי־נרתע” הי, הי!”
“אני כתבתי ‘מקצוע בלתי־נמנע’”, אמר מר שפינל. אבל מיד וויתר על כך. הוא עמד כאן חסר־ישע ונזוף כתלמיד בית־ספר גדול, עלוב ושיב־שער.
“בלתי נמנע… בלתי־נרתע… מוג־לב שפל הוא, הריני אומר לו. יום יום הוא רואה אותי ליד שולחן־האכילה, הוא מברכני לשלום ומחייך, הוא מגיש לי את הקערות ומחייך, הוא מאחל לי “תיאבון” ומחייך, ויום אחד הוא קם ושולח לי את הסמרטוט הזה, מלא פגיעות טפשיות, הי! הי! אכן, בכתב הוא מרהיב עוז! ואילו היה זה רק מכתב מצחיק זה בלבד. אבל הוא חתר תחתי, מאחורי גבי חרש מזימות עלי, כעת משיג אני את הדבר היטב… אם כי אין לו להתפאר בלבו שהדבר הועיל לו במשהו! ואם הוא מדמה בנפשו כי הצליח להכניס בלב־אשתי דברי־שטות וגנות, הרי אינו אלא טועה, אדוני הנכבד מאוד, כי על־כן היא אשה נבונה ביותר! או אם סבור הוא לאחרונה, שהיא קידמתני הפעם, אותי ואת הילד, אחרת מבשאר הימים, אינו אלא מגיע בכך לשיא חוסר־הטעם! אם לא נשקה לקטן מנשיקות־פיה, הלא רק מחמת זהירות עשתה זאת, כי זה מקרוב צצה ההשערה, שלא קנה־הנשימה הוא זה, אלא הריאה, ובמקרה זה הרי אין לדעת… אם כי ענין זה של הריאה עדיין טעון הוכחה, והוא עם “היא מתה, אדוני!” שבמכתבו, אינו אלא חמור!”
כאן ביקש אדון קלייטריאן למתּן קצת את נשימתו. הוא נתפס לכעס גדול, דקר בלי הרף את חלל־האוויר באצבע יד־ימינו וביד־שמאלו קימט ומירטט את הגליון עד להשחית. פניו בין פאות־הלחיים הצהובות האנגליות היו אדומים עד לאימה ומצחו המכוסה־קדרות היה משורג גידים נפוחים כאלו ריסקוהו חזיזי־חימה.
“הוא שונא אותי”, המשיך, “ועלול היה לבזות אותי, אלו לא הייתי החזק יותר… אמנם כן, חזק אני יותר, לעזאזל, לבי נתון במקומי הנכון, בשעה שלבו הוא נתון לרוב במכנסיו, ואני הייתי גוזר אותו לגזרים עם “הרוח והדיבור” שלו, אילו לא היה זה בגדר־איסור. אבל אין זאת אומרת, חביבי, שאני אעבור בשתיקה על כל חירופיו וגידופיו, אם אַראה לעורך־הדין שבביתי את הביטוי “שמו המנוּול”, שבמכתבו, אזי עוד יזכה להביט גדולות ונפלאות! שמי טוב הוּא, אדוני, ואמנם, בזכות־זריזּותי. אם מישהו ייאות להלווֹת לו על יסוד שמו אפילו אגורת־נחושת, שאלה זו יואיל בטובו לברר בינו לבין עצמו, אורח־פורח שכמותו! בריות כאלה יש לתבוע לדין. מסוכן הוא לחברה! הוא מבלבל דעת הבריות! ואולם, אל נא יהא סבור כי הפעם עלה הדבר בידו, פטרון־נוכל שכמותו! מפחד ברנשים כאלה אין אני נסוג מן המערכה. לבי נתון במקום הנכון…”
אדון קלייטריאן היה עתה נרגז באמת. חליפות צעק ואמר שלבו נתון במקום הנכון.
“הן שרו”, נקודה. אבל הן לא שרו כלל! הן סרגו. זולת זאת היו משוחחות, עד כמה שהבנתי, על שיטה חדשה של צליית־לביבות מתפוחי־אדמה ואם אספר לחותני על “הירידה” ו"ההתפוררות" בנוגע לו, יגיש אותו גם הוא למשפט. יכול הוא להיות בטוח בכך! “הראה את התמונה, הראה אותה?” מובן מאליו שראיתי אותה, אבל אין אני תופס, מה טעם צריך הייתי לעצור נשימתי ולהמלט משם. אין אני פוזל כלפי הנשים מפניהן והלאה, אני מסתכל בפניהן ישר וכשהן מוצאות חן בעיני, והן אף הן חפצות בי, אזי אני נוטל אותן לי. לבי נתון במקום הנ – – –"
קול דפיקה. – דפקו על דלת־החדר מהר־מהר תשע או עשר פעמים בזה אחר זה. סערת־דפיקות קצרה נמרצה ומבוהלת, שהביאה את אדון קלייטריאן לידי שתיקה, וקול מקוטע, יוצא מכליו ללא כל מעצור, אמר בתכלית־הבהילות:
“אדון קלייטריאן, אדון קלייטריאן, הוי, האם אדון קלייטריאן הוא כאן?”
“להשאר בחוץ”, אמר אדון קלייטריאן בגסות, “מה יש”, עלי לדבר כאן…"
“אדון קלייטריאן”, אמר הקול המרפרף והשבור, “עליו לבוא… גם הרופאים באו… הוי, מעציב הדבר עד כדי פלצות…”
בצעד אחד נבהל אל הדלת ופתחה בדחיפה. אשת־היועץ שפאץ עמדה בחוץ, החזיקה את הממחטה שלה לפני פיה, ודמעות גדולות, סגלגלות ירדו שתים־שתים מעיניה אל תוך הממחטה.
“אדון קלייטריאן” השמיעה בקושי, “כה מעציב הדבר עד כדי פלצות, היא פלטה דם רב כל־כך, רב עד לאימה, היא ישבה במטתה בשקט גמור וזמזמה לעצמה קטע של מוסיקה, וכאן בא הדבר והיה, הוי, אלי בשמים, כה הרבה מאוד”…
“האם היא מתה?!” צעק אדון קלייטריאן… ובכך אחז בזרועה של גברת שפאץ וטלטל אותה הנה והנה על הסף, “לא, לא לגמרי, מה? עוד לא לגמרי, עודנה יכולה לראות אותי… האם שוב הפליטה קורט־דם? מן הריאה, מה? מודה אני, שזה הוא אולי מן הריאה… גבריאלה!” אמר פתאום, כשעיניו מלאו דמעות, וניכר היה ברור, איך רגש אנושי חם וטוב פורץ ועולה בקרבו. “כן, הנה אני בא!” אמר וסחב אחריו בצעדים גסים את גברת שפאץ מתוך החדר ודרך המסדרון. ומפינה רחוקה של המסדרון נשמע עדיין קולו ההולך ונחבא באמרו: “לא לגמרי, מה? מן הריאה, מה?”
מר שפינל עמד עדיין באותו מקום שעמד בו בעת ביקורו של קלייטריאן שנפסק לפתע־פתאום והביט אל הדלת הפתוחה. לבסוף פסע פסיעות אחדות קדימה והקשיב אל תוך המרחק. אבל הכל היה דמום. על־כן סגר את הדלת וחזר למקומו.
שעה קלה התבונן אל דמותו בראי, אחר ניגש אל המכתבה, הוציא מתוך מגרה בקבוק קטן וכוסית וגמע אל קרבו מעט יי"ש, דבר ששום איש לא יבוא עליו בטרוניה בגללו. אחר התפרקד על הספה ועצם את עיניו.
האשנב העליון של החלון היה פתוח. בחוץ, בגנו של “איינפריד”, צפצפו הצפרים, וכל האביב כולו התבטא בקולות הדקים, הרכים והחצופים האלה ברוח ענוגה וחודרת. מר שפינל אמר לעצמו חרש: “מקצוע בלתי־נמנע”… אחר הניד ראשו הנה והנה ושאף אל קרבו את האוויר דרך שניו, כמו מתוך כאב־עצבים חזק. אי־אפשר היה להגיע לידי־מנוחה והתרכזות־נפש. איש כמוהו לא נברא לחוויות גסות כגון אלה! בתוקף מהווה נפשי, שניתוחו היה מצריך אריכות־דברים יתירה, הגיע לידי החלטה, לקום ולהתנער קצת, להתהלך קמעה לרוח־היום. ובכן נטל את כובעו ועזב את החדר.
בצאתו מן הבית וספג את האוויר הרך והמבושם, הפנה את ראשו והעביר את עיניו לאט על פני הבנין עד למעלה, אל אחד החלונות, חלון מכוסה ווילון, שמבטו שהה ותהה בו שעה קלה בחזקה וברצינות. אחר הפשיל ידיו לאחוריו ופסע על פני שבילי־החצץ הלאה, פסע תפוס הרהורים עמוקים.
הערוגות היו עדיין מכוסות מחצלאות, ואילנות ושיחים עוד עמדו ערומים. אבל השלג נעלם ואיננו והדרכים עוד הראו פה ושם עקבות לחות. הגן הרחב עם מערותיו, שביליו עוטי־הצל וביתניו הזעירים השתרע באור מגוון לתפארת של אחרי־הצהרים, מלא צללים עזים וזיו רווה וזהוב, והסבך הקודר של העצים התבלט חד ורך לנוכח הרקיע הבהיר.
היתה זאת השעה, בה שמש לובשת צורה, עת גוש־האורה חסר־הדמות נעשה לגלגל שוקע, והעין יכולה לשאת את להטו הרווה יותר, הרך יותר. מר שפינל לא ראה את השמש. דרכו הוליכו כך שהיא היתה מכוסה וגנוזה ממנו. כפוף־ראש הלך ונהם לעצמו קטע של מוסיקה, רקמה קצרה, פיגורה עולה למרום, חרדה ומקוננת, יסוד־הכיסופים… ואולם פתאום, בתנועה אחת, בנשימה קצרה ואחוזת־עווית, נשאר עומד על עמדו ככבול, ומתחת לגבות מכווצות תהו עיניו הנרחבות נכחן מתוך מבע של התגוננות מזועזעת…
הדרך נטה לעבר אחר. הוא הוליכו עתה לקראת השמש השוקעת. משובצת בשני פסי־עננים צרים ומוארים עם שוליים של זהב. עמדה גדולה ומלוכסנת בפאתי־שחק. אש יוקדת הטילה בצמרות־האילנות ויצקה את נגהה האדמומי־כתום על פני הגן. ובאמצעה של אצילות זהובה זו, הילת־הזיו של גלגל־החמה הענקית לראשה, עמדה זקופה, קוממיות, בדרך דמות־אשה, אודם וזהב כולה, לבושה שוטלנדית, יד־ימינה נתונה על מתנה המלאה, ושמאלה תניע קלות, אילך ואילך, עגלה חטובה לנוי. ואילו בעגלה זו ישב הילד, ישב אנטון קלייטריאן הצעיר, ישב בנה השמן של גבריאלה אקהוף!
הוא ישב לבוש מעיל־סלסלות לבן, חבוש מגבעת גדולה ולבנה, תפוח־לחיים, מפואר ומפותח למשעי, בתוך הכרים, ועליז ונכון נפגש מבטו בזה של מר שפינל. הרומניסטן עמד מוכן להתנער, הלא הוא היה גבר, היה עוצר כוח לעבור על תופעה בלתי־צפויה זו, הטבולה כולה בתפארת, ולהמשיך את טיולו לתומו. והנה קרה עתה הדבר הנורא ביותר, כי אנטון קלייטריאן התחיל לצחוק ולצהול, הוא צרח מרוב עונג בלתי־מובן, עד כדי לעורר תמהון מוזר בלב־השומע.
אלהים יודע, מהו הדבר שפיעם אותו כל־כך, אם הדמות השחורה שממולו הביאה אותו לידי עליצות פראית שכזו, או שתקפו גל של קורת־רוח אנימאלית. בידו האחת החזיק טבעת־עצם לנשיכה ובשניה קופסת־פח מקשקשת. את שני אלה הגביה למעלה באור־החמה, טלטלם וחבטם זה בזה, כאלו רצה להפחיד ולגרש את מישהו בלעג רב. עיניו היו עצומות מגודל־ההנאה ופיו היה פעור כל־כך עד שנראה חכּוֹ הוורוד. אפילו את ראשו טלטל הנה והנה וצחק
אז פנה לו מר שפינל עורף והסתלק מכאן. אחריו הלך מורדף צהלת קלייטריאן הקטן, ידיו מורמות קצת במין זהירות נוקשה־חיננית, צעד על פני החול בצעדים מאופקים בחזקה, צעדי־גבר הרוצה להסוות כי בורח הוא בריחה פנימית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות
אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה
עד כה העלינו למאגר 65056 יצירות מאת 4464 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־34 שפות. העלינו גם 22248 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.
בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.
נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!