במלחמת העולם 1914–1918

(נכתב בשנת תש"א ונתפרסם ב"הד ירושלים", גליון מס' 13, תש"א)

מוקדש לאחינו חלוצי הצבא כיום.

כשתורכיה הצטרפה למלחמה בשנת 1914 לצדה של גרמניה, היה רב מספר בעלי ההכרה, שדחו את האפשרות להפליג למצרים ומשם לעולם הרחב שניתנה אז ע"י השרות האדיב של האניות האמריקאיות. האנשים האלה בחרו מדעת בעול הכבד של ההתאזרחות עוד לפני שמנחם אוסישקין רמז במברקו לקרוא בכובד ראש את דברי אזהרתו של הנביא המקונן ירמיהו “לא לרדת מצרימה”.

לזיכרון תישאר אחת הפעולות של “ועדת המתעתמנים החדשים”, שהתכוננה אז בירושלים. התכנסה אז ביזמתה של הועדה אסיפה סודית מצומצמת בביתו של מר דוד ילין. באסיפה היו נוכחים חברי הועדה הד"ר א. רופין, הד"ר א. טהון, אלברט ענתבי, בנו של החכם באשי פניג’ל, חלדי וכותב השורות האלה. ראש המדברים באסיפה היה א. ענתבי, שהשתדל לבאר, כי רעה צפויה לאלה, שעוד תמול היו נתינים של אותה הממשלה, אשר מחר תקרא לדגל ללחום בתורכי. לפיכך יש צורך לפנות אל “השער העליון” בקושטא ולהשתדל שם להשיג, בעד סכום גדול, שחרור מעבודת הצבא בפועל בשביל המתעתמנים החדשים. הד"ר רופין העיר, כי סכום גדול כזה איננו בא בחשבון. מר דוד ילין היה היחידי, שצידד בזכות ההצעה, בהעירו, כי סכום גדול דרוש יהיה בין כך ובין כך לתשלום כופר הצבא. נוסף על כך, הזהיר ילין, יהיו קרבנות בנפש ויגדל מספר האינוואלידים.

לא נעשה כלום בשטח המדובר והנה נתפרסמה הודעה, כי “כל המתעתמנים החדשים חייבים להתיצב במשך שעות אחדות במשרד הגיוס של הצבא”. חלק גדול מהחייבים בגיוס הופיעו בזמן המיועד. חבושי תרבושים, הסתדרו בשורה וחיכו עד בוש לפקודה. ה"קלארסי", ראש המשרד לגיוס, צ’רקסי שהתאסלם, מיחידי הסגולה כי היה נקי כפים, עסוק היה באותו זמן בחירופים וגידופים על ה"פרר", המשתמטים ובורחים מהצבא שנתפסו. כשנתפנה, הופתע ממראה האנשים המשונים, הזריזים והמקדימים, שבאו בסך לקריאה הראשונה. הוא סקר אותם, תיקן את כובעו, שגילה את הקרחת, ולבן־לויתו מלמל דבר־מה בתורכית. מיד הוקפה כל הקבוצה ע"י חיילים ונצטוותה ללכת. בדרך פגשו רוקח ירושלמי ובקשוהו להודיע מיד לילין ולענתבי, שמובילים אותם בכיוון לא ידוע. הרוקח קרא במנוד ראש: “נחפזים, ירוקים, בורים בתכסיסי המקום, למה לא השתמשתם בדחייה המקובלת של “בוקרא” ו”בעד בוקרא" ו"יש מחר, שהוא לאחר זמן"? נכנסנו אל העיר העתיקה דרך שער שכם. אחרי דפיקות בשער נפתח פשפש והמובלים הוכנסו פנימה. נרמז אמנם רמז, כי אחרי שהעצורים לא נמסרו לשומרים במספר, יכולים אחדים ללכת הביתה לנוח, אבל לא נמצא אף אחד שישתמש בזה. אחדים, שקיבלו עליהם לתור את המקום, שבו הם נמצאים, מסרו אחרי שעה קלה לאלה שנחו על האבנים ועל גבי הגדרות, שחלק מהמגרש מיועד לרבץ גמלים, שנתפסו לאנגריה. הם ספרו, שברוב החדרים העזובים, חסרי הדלתות והחלונות, שוכבים על האבנים השבורות של הרצפות חיילים משתמטים שנתפסו. הם שוכבים ונאנקים מתוך כאבים, יש להם חום והם מחוסרים כל טיפול. אחרי חילוף דברים נתקבלה ההחלטה לא להשתמש בשום חדר, גם אם פנוי הוא, ולהשאר כל הלילה תחת כיפת השמים. היה חשש של הדבקות.

יחס של ערנות והתענינות נתגלה בעיר בעקבות הידיעה בדבר העברת המגוייסים למעצר. הידיעה נפוצה בהוספת שמועות על אודות העצורים. במשך שעות לא נפסקו הדפיקות בשער. כשהיה נפתח בחריקה הפשפש הצר והנמוך, בקעו אורות של הפנסים, שהיו בידי אלה, שהביאו בכמות הגונה אוכל ובגדים.

לכמה אנשים ניתן ההיתר להכנס פנימה ולשהות שם זמן מה. ביניהם היו ר' זרח אפשטיין, מנהל ישיבת “תורת חיים” שבקרבת המקום, מקורב לראש לשכת הגיוס של הצבא, שהיה מבלה לפעמים אתו במשחק השחמט, והפרופ' ברוך שץ, שחרד למצב תלמידיו ב"בצלאל". ר' זרח אפשטיין יחד עם מלוויו הביאו קומקומים עם מים חמים.

קרוב לחצות הלילה, קבוצת מגוייסים פעילה השתמשה בכל האמצעים, כדי ליצור מצב רוח מעודד. כדי למנוע התנמנמות, הוסכם לנהל שיחות, להעלות זכרונות, לספר הלצות ולשיר לפי התור. נתמנו משגיחים על כך. אלה היו: הסופר־המורה קדיש־יהודה סילמן, בורוכוב הבן, והמורה לנגינה רוזנבלום. ההמולה וצהלת הנוער הפריעו את השקט של כל הסביבה. כפי שסיפרו השומרים, הופיע ראש לשכת הגיוס של הצבא פעמים אחדות, כדי לראות ולשמוע מה נעשה בין “הסהרורים”, – כך כינה אותם.

הוחלט לשחרר אחדים ולהטיל עליהם ללכת העירה, כדי שיפנו אל העסקנים. האנשים יצאו בהסכמת השומרים. נבחרו הצלם בן־דוב וכותב הטורים האלה.

מר דויד ילין שהעירו אותו משנתו, סיפר למשלחת על הצעדים שנעשו למען העצורים. הוא סיפּר למתעתמנים החדשים, שאחד מפקידי הצבא אמר, שרק שהות של 48 שעות ניתנה לשם קבלת הכופר חלף עבודה בפועל בצבא. דויד ילין הוסיף שלא נרתע אחורה מן הסכום שנקבו, והסכום יוכנס מיד!

בו במקום הוזמנו חברי “ועד הסיוע המאוחד האמריקאי” ו־וועד הסיוע האמריקאי (מר ילין היה יו"ר של שניהם) להתאסף מיד, כדי להחליט על סידור הלוואות לשם תשלום חלק מהסכום, שהיה דרוש לפדיון.

פנינו אל ממלא־מקום החכם באשי, הרב דנון, והוא מסר, שפנה במחאה אל השלטונות על שבין הנעצרים נמצאים שני “חכמים”, הפטורים מהצבא. הרב דנון סיפּר, שהטיף מוסר לפקידים אחדים על ההתנהגות המוזרה נגד אלה, שהתיצבו מיד בהתאם לצו והובלו כאסירים.

בשוב שני השליחים למחנה העצורים, התחילה העבודה הקדחתנית של רשימת הסכום, שכל אחד יוכל להשיגו בעזרת משכון וכדומה. דרוש היה מכל אחד סכום של 500 פרנקים. זה היה השעור הראשון. את השעור השני צריכים היו לסלק במשך שני חדשים. תצוין לשבח הסולידריות של האחים בצרה. לא יחידים, אלא כולם הסכימו לקבל על שמם ואחריותם המלאה את ההלואות, שתמסרנה לזקוקים להן. עד לפנות ערב שוחרר כבר הרוב המכריע.

בערב נתקבלה במשרדו של ראש הלשכה לגיוס לצבא משלחת, שהיתה מורכבת מה"ה דויד ילין, ד"ר גולדברג, מנהל תחנת הבריאות מיסודו של נתן שטראוס, וכותב הטורים האלה. בשפה הרוסית, שהיתה שגורה בפי ה"קלארסי", כי היה תלמיד של בית־הספר לקצינים במוסקבה, שמע הקצין התורכי דברי ביקורת חריפים על היחס המעליב אל אלה, שמילאו בצורה נאותה את חובתם. ה"קלארסי" הודה על פשעו ובקש סליחה. בפקודתו הועברו 23 האנשים, שנשארו עדיין עצורים, לבית המלון וארשאווסקי, תחת פיקוח כביכול.

כעבור זמן־מה, בערך כשנה, נתפרסמה פקודה, שלפיה הובאו בחשבון אלף הפראנקים, ששולמו כדמי כופר על־ידי כל אחד, רק כמתנה לצרכי המאמץ המלחמתי. חובת עבודה בצבא בפועל חלה שוב. לדרישה הזאת נענו כל אחד ביחידות. מספר המתגייסים פחת. נמצאו כאלה, שויתרו על הישיבה בירושלים. הם עברו למושבות ולמקומות מרוחקים, כמו הגליל. המתייצבים, אחרי המצאת ערבות, שוחררו בתנאי, שעליהם להופיע מידי יום ביומו ב"מגרש הרוסים". המקום הזה נכבש בטקס מיוחד ע"י המושל הצבאי, שהיה מניני “שבתי צבי”. היתה זו התרוצצות מעייפת ומכבידה, שנמשכה שבועות אחדים. היו ימים, שבהם בילו החייבים בגיוס שעות אחדות עד שבא אחד הפקידים ומתוך הרשימה שבידו בדק ורשם על יד כל שם, אם הוא התייצב. פעם, ביום ו' אחה"צ, הוקפו פתאום מכל הצדדים אלה, שנמצאו אותה שעה על המגרש, והוכנסו לאגף, המשמש כעת בית־אסורים. הפעם בא שינוי לטובה ביחס. בחדרים האפלים פרשו מחצלאות על אבני הרצפות. למרות הפקודה החמורה, שניתנה לשומרים, כשהמגלב ביד, להשגיח ולהפסיק כל קשר בין העצורים ובין החוץ, נמסרו ונתקבלו ידיעות. מלבד אוכל הובאו דרך סורגי הברזל לחדר אחד נרות, כדי לגרש את חשכת האפילה וכדי שאפשר יהיה לקבל את השבת. צר היה המקום להשתטח בו. בחדר החשוך השתרר שקט. כל אחד התייחד עם מחשבותיו ומועקת לבו. אחרי השעה עשר בלילה נשמע כל עשר דקות קול חזק, שנקב באיזה שם. השם יצא מסורס. הנקרא יצא למסדרון ולא חזר שוב למקומו. כשני תריסרים היה מספר הקרואים, שנקבו בשמותיהם. אחרי חצות הוברר הדבר. אלה היו האנשים ששוחררו על־ידי מתנות, שקרוביהם הכניסו, או ששוחררו למשך חדשים אחדים. שחרור לחלוטין לא חל גם על הפיסח והחולה.

זוועת הלילה נשארה חקוקה בזכרונם של כל האחים לצרה. כשחדרו קוי השמש לפנות בוקר, נתגלה, שאף אחד מאתנו לא נגע באוכל, שהמציאו לו.

בשעות הבוקר נשמעה המולה. ועדת הרופאים כביכול טיפלה בבדיקה והחלו הכנות מהירות לשלחנו לדמשק. בשבת אחר הצהרים נשלחו תחת שמירה מעולה לדמשק אלה, שנשארו במעצר. אחדים מהעצורים הצליחו להתחמק. יצאנו ברכבת לדמשק, מלווים על־ידי קרובים ומכרים רבים.

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות