לפני ארבעים שנה

הישיבה בארץ היתה קשה. צריך היה לוותר על נוחיות וצרכים שונים. אם התנאים בארץ כולה היו בהם משום “ייסורי הארץ”, הרי הישיבה ב"ירושלים דלמטה" היתה כרוכה בסבל וקשיים גדולים שבעתיים. במיוחד הורגש בירושלים החוסר במים. בתוך העזובה, הרשלנות ואזלת היד ששררו בעיר, פגע חוסר ההשגחה על הבורות בבריאות האוכלוסיה. הנוזל יקר הערך, המרווה את הצמאון, הדרוש לבישול, לניקוי, ולחיטוי, היה בצמצום רב בירושלים. הזנחת השמירה על הבורות היתה גורמת להתהוות קנים לטפילים מחוללי מחלות. גם השאיבה היתה פרימיטיבית. בעזרת פחית קשורה לחבל היו שואבים מים מהבור. על יד הבור היתה נוצרת בזמן השאיבה שלולית מים, כעין ביצה, ששימשה מקום מיועד לרמשים. גם בזמנים כתיקונם, כשהגשמים היו באים בעתם, היו נוהגים קימוץ קפדני במים. השתדלו, שאף טיפה של מים לא תוּצא לבטלה. בעונת הקיץ אפשר היה לראות איך ששומרים בגיגיות את המים, ששימשו לפני כן לכביסת לבנים. מים אלה שבגיגיות שמשו להדחת הרצפות בערבי שבתות. בהשפך המים על הרצפות היה ריח צחנה מתפשט ברחוב. בזמן עצירת גשמים היו מצטופפים האנשים על יד הבורות המשותפים בשכונות. כאן אפשר היה לעמוד היטב על פירוש המלים “מי מריבה”. השאון היה מחריש את האזנים. לא רחוק ממקום זה אפשר היה לראות איך ששבע נשים מחזיקות בידי “סאקע” עמוס נאדות מים. כל אחת היתה מושכת אותו ומפתה אותו בתשלום מופרז. הזוכה לא היתה בודקת, אם המים שבנאד ראויים לשתייה. בדיקה כזאת נחשבה לפינוק ויהירות.

קרה פעם, שעולה צעיר התרוצץ בעיר במשך חמש שעות רצופות עד שנזדמן לו נושא נאד מים. הצעיר התנפל על המציאה וקנה אותה. מהכלים, שאליהם הורקו המים, עלו מיד ריחות רעים, שעוררו בחילה. כעבור יום נתקף הצעיר במחלת הקדחת. המחלה לא הרפתה ממנו במשך חודש וחצי. מרוב החינין שהלעיטוהו סבל מדפיקות בלב, נעשה חרש למשך זמן מסויים ומפיו נשרו לאט לאט שניו…

שמונה רופאים יהודים היו בירושלים. טול מהם שנים, את אלה שעמדו בראש בתי החולים ע"ש רוטשילד ו"שערי צדק", שבעזרתם היו משתמשים רק במקרים מיוחדים, כמו בהתיעצויות, הרי נשארו ששה. ששת הרופאים היו עמוסים עבודה. הרופאים היו מבקרים את החולים, הצמודים למיטותיהם, בבתיהם. הרופאים היו עובדים גם בקליניקות שעל יד בתי החולים ובקליניקות פרטיות כביכול. רוקחים זריזים, מחוננים בחוש מסחרי, היו מקצים בבתי המרקחת שלהם פנה, מובדלת בכעין פרגוד. שמה היה סר לשעה קלה הרופא כשהוא רכוב על חמור. בעמידה, לעתים כשהשוט עוד בידו האחת, היה עונה לחולים. בבדיקה ללא טרחה מיוחדת, תמורת תשלום קטן, היה רושם תרופה. התרופה היתה כמובן מוכנה במקום. יהודי ירושלים היו מתלוצצים ואומרים, שלפי החמור, הקשור על יד בית המרקחת, אפשר היה להבחין מי הוא הרופא העונה לחולים בבית המרקחת.

רופא ירושלמי אחד היה מקבל לפני לכתו בשבתות ובחגים אל החולה משכון, כדי שלא יקופח שכרו. בדרך היה מצטרף אליו רוקח. הרופא היה מודיע לרוקח בעל פה, לא בכתב, איזו תרופה יש להכין.

שני רופאים לא יהודיים רוב לקוחותיהם היו יהודים. האחד היה הרופא הגרמני, איש גאה, מצוחצח, שהיה כנראה יסוד לחשד, שהוא אנטישמי. השני היה הרופא היווני, שדיבר ספרדית צחה והיה מכניס לתוכה ניבים עבריים מקובלים. שני הרופאים האלה עבדו בבתי החולים היהודיים “ביקור חולים” ו"משגב לדך".

לא מעטים בין הרופאים היו מביטים בעין קנאה על שני רוקחים מעשיים, חסרי כל הכשרה ותעודה, שרכשו להם אמון רב, שהיה גובל עם אמון עיוור, אצל “עמך”.

אל “אברהם’קה אפטייקר”, שגר בעיר העתיקה, היו נוסעות כל יום עגלות עם עשרות אמהות, שרצו לשאול בעצת הידען. לבוש קפטן, עם כיפה לבנה על ראשו, היה מקשיב לסיפורי הנשים על מחלותיהן, מסתכל, ממשש, וכבר ידע מה היא המחלה. הוא היה רושם דבר מה על פתקה בסימנים, שהיו ידועים רק לו. במקרה זה היתה החולה מבינה, שהמחלה אינה קשה. אברהם’קה אפטייקר היה מכין מיד את התרופה ונותן הוראות איך להשתמש בה. קימט את מצחו ושקע במחשבות, סימן הוא שהמקרה רציני. אברהם’קה היה שולח במקרה כזה אל רופא, שהיה נוקב בשמו. כעבור יום, יומיים, היתה אותה האשה מבקרת שוב אצל אברהם’קה ומוסרת לו את חוות דעת הרופא. אברהם’קה היה מקשיב, עובר על מה שכתב הרופא, ולא היה מהסס להוסיף או לגרוע ממה שרשם הרופא. דבריו היו מתקבלים כהחלטה, שאין לערער עליה.

קרה, שלאחר לחץ בלתי פוסק מצד הרופאים בבית החולים “ביקור־חולים”, הד"ר א. מזי"ה והד"ר אנשלר, הוטל איסור על ידי הנהלת המוסד הזה על אברהם’קה אפטייקר לטפל ולענות לחולים בכתלי המוסד הזה, שבו עבד כרוקח. התעוררה מחאה עזה. מסביב לדירתו של הד"ר מזי"ה הופקדו כעשרה גברתנים, ששמרו על הרופא, במשך זמן מה יום ולילה. היה חשש להתפרצות לביתו. הד"ר אנשלר, שנהנה מחסותו של הקונסול הגרמני, לא חשש כלל להתנפלות עליו.

הרוקח השני, ר' זלמן סולובייצ’יק, היה סמל של טוב הלב. לעתים קרובות אפשר היה לראותו הולך אחרי חצות הלילה אל חולה להחיש לו עזרה. לפנות בוקר היו כבר מחכים על יד מעונו חולים. כל זה היה עושה שלא על מנת לקבל פרס. הוא היה מבקר בבתי החולים. לדבריו ועצותיו שמעו יותר מאשר לעצות רופאים. כשהיה מקרה רציני, היתה עננה עוברת על פניו היפים. בחדר מיוחד על יד בית המרקחת שלו היה מקבל חולים. את הוראותיו היו מקיימים גם אם היו בניגוד לדברי רופא. ר' זלמן עבד בבית המרקחת בשותפות עם עוד שני רוקחים, גם הם מחוסרי תעודה והכשרה מקצועית.

המחלות, שמהן סבלו במיוחד תושבי הארץ, היו הקדחת והגרענת. החולים היו זקוקים לטיפול בבית חולים.

לקהל החולים האלה יש להוסיף את הישישים, הזקנים והזקנות, שבאו לירושלים לבלות את שנותיהם האחרונות ושהיו נטולים כל סעד ועזרה בזמן מחלה. בודדים ורחוקים ממשפחותיהם, היו זקוקים לטיפול בבית חולים.

יכולת האישפוז של בתי החולים היהודיים בירושלים היתה בלתי מספיקה.

*

בעיר העתיקה היו קיימים שני בתי חולים:

א. “ביקור חולים” הוותיק, שניתנו לו זכויות מיוחדות. אחת מהן היתה ה"חזקה" של אספקת תכריכים בשביל המתים האשכנזים. בכל ביקורי הרבים בבית־חולים זה לא מצאתי בכתלי המוסד חולה מעדות המזרח. אינני רוצה לאשר, שהיתה בזה משום שיטה, כי אם לציין, שקשה לחולה להמצא במקום, שכל התנאים, בכללם השפה המדוברת, זרים לו. הרבה פעמים הייתי עד ראיה, שלרגל חוסר מקום לא נתקבלו שם חולים, שהיו זקוקים מאד לטיפול בבית חולים. צווחות ויללות לא הועילו, כי לרגל הדוחק הועמדו כבר מיטות והושכבו חולים בפרוזדורים הצרים והחשוכים.

ב. “משגב לדך”. למרות השם “בית־חולים כללי” היו מרוכזים שם למעשה רק חולים, שהיו שייכים ל"עדות המזרח". ידוע לי דוקא, שהיתה נטיה גדולה, – ולוא רק לשם תעמולה, – לקבל חולים אשכנזים. פעמיים נסיתי לפתות חולים, שהיו זקוקים לבית חולים, להיכנס ל"משגב לדך". בכל פעם הייתי מקבל את התשובה האופיינית: “מהגבאים עד מנקי המחראות במוסד זה כולם ספרדים הם, קשיחי לב, שחוץ מהשפה והתנאים זרים להם גם אנחותינו”… גם במוסד הזה היתה הדרישה למיטות גדולה עד מאד, במידה שעלתה על האפשרות. חלק גדול מאלה, שהתדפקו על דלתות מוסד זה ולא נענו מחוסר מקום, נפתחו לפניהם בקלות דלתות בית־החולים של “המיסיון”.

מחוץ לעיר העתיקה קיימים היו שני בתי חולים:

א. “בית החולים רוטשילד”. חידה סתומה היתה לי בסובבי פעמים אחדות במוסד זה העובדה, שבין החולים לא היה אף אשכנזי אחד. על פי רוב היה משמש ספרדי כמנהל מוסד זה. מי שהיה מורה או מנהל בית־ספר של חברת “כל ישראל חברים” היה מתמנה על ידי ה"אליאנס" למשרה זו. חוץ מזה, לפי שחשתי, היה שם רע לעצם הטיפול והיחס בבית־חולים זה, שכינו אותו “בית החולים דארבלה”, על שמו של מנהל בשם זה. הכל היה נחתך בבית־החולים ע"ש רוטשילד לפי הוראות וראות עיניה של ההנהלה בפאריס. בית החולים נוסד על ידי אחד ממשפחת רוטשילד מווינה, שהכניס סכום גדול, ששימש קרן קיימת, שפירותיה ישמשו לכיסוי ההוצאות לכלכלת המוסד. עם הרחבת המוסד גדלו ההוצאות והברון הנדיב לקח על עצמו את כיסוי הגרעון בכל שנה. על־ידי זה נתון היה הפיקוח לפקידות של “אליאנס” בפאריס. כל תיקון או שכלול חדש היה זקוק לאישור מפאריס, וכל אישור היה לעתים דורש זמן רב. כשמשרת הרופא הראשי, ולזמן קצר גם הנהלת בית החולים, הוטלה על הרופא הד"ר נפתלי וייץ, אישיות בעלת אופי מוצק ושאיפה, חל פתאום שינוי די ניכר. חולים אשכנזים רבים מלאו את בית החולים. הד"ר וייץ קשה־העורף נלחם ולא ויתר על דעותיו, ברצותו להכניס תיקונים. הוא נתקל בהתנגדות עזה, נאבק זמן ידוע ונאלץ לצאת בדימוס. הד"ר יעקב סגל, שבא אחריו, יליד צפת, שהתמחה ברפואה ומדעים בצרפת, העיז לצעוד קדימה, בהכניסו לבית־החולים שתי אחיות מדופלמות שבאו מרוסיה. הוא נקרא לפאריס ונדרש למסור דין וחשבון מפעולותיו. הוא נשאל על המהפכה, איך זה קרה פתאום, שרוב החולים בבית־החולים הם רוסיים, אנשים החשודים בניהיליזם, ומה פשר דבר הכנסת שתי אחיות מדופלמות דוקא מרוסיה. כדאי לספּר, שהד"ר סגל התכונן לפני נסעו לפאריס לאפשרות שלא יחזור כבר לארץ. עמדה לו היכרותו האישית עם הברון הנדיב והסתפקו רק בהערה ונזיפה. הד"ר סגל המשיך לשרת הלאה כרופא הראשי בבית־החולים. הרבה חולים מחוץ לירושלים קבלו עזרה רפואית על ידו בבית־החולים ונוצר יחס נאה ומתוקן…

ב. בית החולים “שערי צדק”, או כפי שנקרא על שמו של הרופא, שהיה הרוח החיה במוסד “בית־החולים של הד”ר ואלאך". מוסד זה נמצא אמנם במצב, שאפשר היה בקלות להגדיל בו את מספר המיטות. אחרי שהמוסדות, שדאגו להחזקתו, לא יכלו להמציא לו את כל הסכומים הדרושים, הרי קטן היה מספר החולים, שנתקבלו בלי כל תשלום. המקומות הפנויים בבית־החולים היו מיועדים לאלה, שידם השיגה לשלם בעד הריפוי והעזרה.

בשים לב למצב הכללי שתארתי, אין לקטרג. אין אדם נתפס על צערו. אין להתפלא איפוא על שרב היה מספר הפונים לעזרה אל “בית החולים מיסודו של המיסיון האנגלי”. ההכרח לא יגונה. בנשיכת שפתים היו החולים היהודיים נאלצים לשמוע קול תפלה והודיה לגואל הנצרי. הנהלת בית־החולים של המיסיון סדרה אוכל כשר, כדי שהחולים לא יהיו אנוסים להתגעל במאכלים אסורים. אנשים, שהכירו את הסדרים בבית־חולים זה אשרו שיחס אדיב שרר שם. מוחשת היתה יד לוטפת, שהיתה משקיטה לעתים את סבלו של החולה. רופאים מומחים ומסורים שרתו בבית חולים זה. חולה אחד, שהטחתי נגדו על שנתפס בעוון שימוש בבית־חולים זה, שפך לפני את מרירות לבו: ירחים רבים דכאה אותו המחלה, בכל בתי החולים היה אורח לא רצוי; בני משפחתו שבעו אי נעימויות עד שעלה בידם להכניסו לבתי חולים אלה; היחס שם היה למטה מכל ביקורת; בבית־החולים של המיסיון מצא, חוץ מהעלבון של התפלות ודברי הטפה חטופים, מסירות ויחס חם; גם חז"ל אסרו לגור במקום, שחסר שם רופא, שהוא השליח ועל ידו נמסרת התרופה והרפואה; “בל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”, – גמר את הצדקת הצעד שעשה.

הייתי עד ראיה למקרה של הוצאת מת, שנפח את נשמתו בכתלי בית־החולים של המיסיון, במהירות רבה מבית־חולים זה. כשהרופא היה נוכח, שימי החולה ספורים, היו מזמינים את הקרובים, שיוציאוהו משם, כדי להינצל מלהט החרם של קבורה מאחורי הגדר. במקרה אחד הופעתי כעד, כדי לצנן את להטו של החרם. לפנות ערב אחד הגיעו מיפו לירושלים שני צעירים כשהם חולים ורועדים. אחרי ריצה, השתדלות ומאמצים עלה להכניס לבית החולים ע"ש רוטשילד את אחד מהם. נמצאו טובי לב, שהתענינו ויעצו לשני, שקדח מחום, שייכנס לבית־החולים של המיסיון.

הבדיקה הראתה, ששניהם חלו בטיפוס הבטן. הצעיר, שהוכנס לבית החולים של המיסיון, נפח את נשמתו. נתעוררה שאלה של קבורה. הוזמנתי כעד אל ראש החברה קדישא ר' חיים זוננפלד. כששמע את המסיבות והפרטים, הושיבו בית דין, שבטל במקרה זה את החרם והתיר לקברו לפי הנהוג והמקובל.

עוד בית חולים מיסודו של המיסיון עמד על תלו בירושלים. לגביו נהגו כמעט היתר לקבל עזרה רפואית. היה זה בית־חולים למחלות עינים. על פי רוב עבד שם רופא מומחה ממדרגה ראשונה. בעוד שבית־החולים הכללי של המיסיון היה מיועד בעיקרו לרפוי וטיפול בחולים יהודים או יהודים למחצה, הרי בית־החולים המיוחד למחלות עינים היה פתוח לכל החולים, שהתדפקו על שעריו. מי שנזדמן בסביבה בלילות היה רואה ערבים רבים מהכפרים הסמוכים שוכבים ולנים על יד בית החולים, כדי להיות מראשוני הזוכים להתקבל בבוקר. מחלות עינים, בעיקר הגרענת והסיבוכים השונים הכרוכים במחלה זו, היו נפוצות במדה רבה בירושלים. לפעמים היתה הגרענת מתגלית בצורה חריפה והיתה גורמת עיוורון לילדים מספר. נמצאו טובי לב, שדאגו לטפל במסכנים, שנגזל מהם מאור עיניהם. הם קיימו “עינים הייתי לעיוור”. בושה היתה מכסה את הפנים, כשהייתי רואה את זנבות התור בבוקר ולפנות ערב על יד בתי המרקחת. קולות הפעוטים והתינוקות, שהיו מתפתלים מכאב בזרועות האמהות הנרגשות, היו מחרישים את האזניים. מריחת העיניים במשחה היתה נעשית כמעט בלי כל הבדל על ידי הרוקח מאחד הבקבוקים, שעמד על ידו. התוצאות היו מחלות עינים כרוניות. היו כאלה שאחרי מאמצים, בעזרת קרובים, עלה בידיהם לנסוע לווינה, ברלין או פאריס, כדי לרפא את עיניהם. לפעמים היה כבר המועד מאוחר.

מר יצחק ניסנבוים, העסקן הציוני, ביקר לפני ארבעים שנה (שנת תרס"ה) בירושלים. מה גדולה היתה הפתעתו, כשפגש בלילה, בלכתו לבית המלון שלו מאסיפה, נושאי מיטה, שהשתדלו להתחמק חרש מעין רואים. הוא שאל לפשר המראה וקיבל תשובה, שהאנשים האלה רצו להציל יהודי, שנפטר בבית החולים של המיסיון האנגלי, מביזיון של קבורה מאחורי הגדר. קרובי הנפטר מזדרזים להביא את הגוויה הביתה בחשכת הליל ולביים על ידי זה, שהאיש נפטר בביתו.

מר ניסנבוים משך את כתפיו לאות השתוממות ואמר: “בחפזי סברתי, ששבילי ירושלים אינם זרים לי לגמרי. נדמה היה לי שדוקא בשטח העזרה הרפואית נעשה כאן לא מעט. חשבתי, שבתי החולים, המכריזים בצלצלי שמע על קיומם, מספּיקים בהחלט למספר התושבים היהודים”.

מר ניסנבוים ישב אח"כ שעות רצופות והקשיב לדברי אחד הבקיאים בבעייה. מר ניסנבוים חקר ודרש, שאל שאלות ורשם לו פרטים חשובים מפי מוסר הידיעות. האורח התרשם מאוד מתאור המצב של האישפוז והשגת עזרה רפואית בירושלים. הוא הביע תודה לצעיר, שלמד ממנו הרבה, והבטיח לפעול למען תיקון המצב. “בריאות הדור הצעיר בארץ צריכה במיוחד לעמוד בראש דאגתנו”, אמר מר ניסנבוים.

מאז לא חדל מר ניסנבוים להתעניין בבעיית העזרה הרפואית בירושלים. בפגישות, שהיו לו עם העסקנים הפעילים בירושלים ר' יחיאל מיכל פינס ומר דויד ילין, עורר את השאלה הכאובה. הם השתוממו, כששמעו מפיו פרטים, שהיו ידועים רק למקומיים מעטים. העסקן הפיקח מר מרדכי אדלמן, בא כח החברה “למען ציון”, אמר למר ניסנבוים, שהרבה עטים נשברו כבר בכתיבה על הנושא המדובר.

מר ניסנבוים הבטיח לפעול לתיקו המצב וקיים את דברו. אחרי זמן קצר נשלח לירושלים בהשתדלותו של העסקן הציוני היקר הזה רופא מומחה למחלות עינים.

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות