זכרונות על עלייתי לארץ בשבת הגדול, י' ניסן תרס"ה

(מוקדש לרעיתי אסתר – חברתי בחיים לשאיפה, עבודה וסבל).

נחו שקטו מזעפם הגלים כשהתקרבנו לעיר יפו, שלפי מסורת קדומה הוקמה ע"י הצעיר מניצולי המבול, יפת. הכוכבים־הספירים עוד טיילו ורמזו בשמי מרום, כשנשמעה תפילת הודייה בציבור של הצליינים הרוסיים. קול הצפירה הודיע, שהנה מתקרבים למה שמכונה חוף. מלוא חפניים לקחה לה יפו מקבי היופי. עם שלל הצבעים התפרצו ריחות בושם של תפוחי־הזהב וביחד גרמו לשיכרון קצר ונעים של החושים. נעורנו כשהספנים בקפיצתם לאניה התחילו לרעוש ולהקים המולה.

בתוך הסירה המתנודדת, העולה ויורדת, נשמע פתאום קול רם. בלחן המתאים, לפי טעמי הנגינה, קרא היהודי מצפת, שנלוה אלינו מבירות, מן ההפטרה של היום, שבת הגדול, ובהדגשה מיוחדת חזר על הפסוק: “הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא”. הוא המשיך ואמר: “בחודש ניסן הוקם המשכן והיום העשירי שייך לנשיא שבט דן, שבגורלו נפל הגבול עד ים יפו, לאחיעזר בן עמי־שדי. דבורה הנביאה אמרה בשירתה “ודן למה יגור אניות”, וחז”ל הוסיפו: ובשפע ימים ינקו – זה ימה של יפו, שגנוז לצדיקים לעתיד לבוא". במלים “שבת שלום וישוב טוב למחוננים עפר הארץ” גמר את דבריו לקול מחיאת כפים.

בצעדי הראשונים בארץ חמדה נחלת צבי, נפגשתי בלחיצות יד על־ידי שאול גורדון בן עירי, שהגיע ארצה שבוע לפני כן (ציר פועלי ציון בקונגרס הששי, מייסד לשכת המודיעין ביפו ומראשוני החברים של “הפועל הצעיר” בארץ), יצחק חיותמן (מעסקני יפו הידועים וממייסדי תל־אביב אחרי כן). האחרון כבדני מיד בפירות הארץ, בהוסיפו: “פירות ארץ ישראל קלים לאכילה מאלה של כל הארצות”.

לרגל ענין דחוף חזרו מיד. בהגיע תור הוצאת החפצים נתקלתי במעצור: נעצרו כל החבילות, שהכילו ספרים שונים. המלים הספורות בשפה הרוסית, שהיו שגורות בפי פקידי החוף, לא הספיקו, כדי לברר ולסדר את העניין. תפסתי רק את המלים “צנזורה” ו"אסור". לפי עצתו של ר' אלתר דרויאנוב שאלתי, בסדרי את האשרה אצל הקונסול התורכי באודיסה, בדבר הכנסת ספרים לארץ ובמפורש ניתן לי היתר. שמתי לב, שלא רחוק מטייל לו יהודי, שלפי הרושם הייתי בטוח, שהוא יחלצני מהמיצר. מה גדלה השתוממותי, כשנגשתי אליו, אחרי פריסת שלום אדיבה, שאלני, אם אני הוא שבאתי מווילנא ואם שמי ושם משפחתי הם כך וכך. מאד מאד גדלה שמחתי, כשנודע לי שזה הוא ראש ההסתדרות הארצישראלית ד"ר הלל יפה. מהמכתב שקיבל מאת בוריס גולדברג היה ידוע לו, שאני צריך לבוא. הוא אמר לי: “אל תדאג, חבר צעיר. במשך חצי שעה יביאו למלונך את כל החפצים. שום דבר לא ייעדר. האיסור ייהפך להיתר במחיר בישליקים אחדים”. בהפרדו הוסיף: “תמורת זה עליך לשלם לי עוד היום בביקור בביתי. שם תפגש עם איש אחד, שחזר מנסיעה של שליחות בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה”.

בהגיעי למלון “סאלאנט”, ברחבה שבסביבתה רבצו במנוחה גמלים, נשכחה העייפות. נגשנו להסתכל במחזה של היצורים המשונים. לא הסתפקנו בראייה בלבד, מיששנו בידים את “אניית המדבר”. איש אחד העיר: “אל תסתכלו בקנקן, אלא בתועלת המרובה, שיש בו”.

במלון, בבית היהודי הראשון בארץ שנכנסתי אליו, נפגשתי, לפני שהספקתי לנוח ולנער את אבק הדרך, בהפתעה מרגיזה. בביטחון ובהכרת ערך עצמו צעד לו בחדר יהודי גבוה, חסון, כיפה לבנה רקומה על ראשו, לבוש מזרחית, אבל בטעם הדור ואפנה מיוחדת. בהושיטו את ידו אמר לי ברחבות “שלום עליכם” והוסיף: אתם באתם הנה מרומים, האם לא ידוע לכם, ששהותכם בארץ אינה צריכה להימשך יותר מתשעים יום? רק לבקר הרשו לכם ולא לשבת בארץ באופן קבוע". הוא המשיך ואמר, כי לפני זמן קצר, בקבלו שטר מכר על נכסי דלא ניידי, קושאן, הוזהר על “לא תחוננם”, על איסור להשכיר דירות למהגרים החדשים. עניתי קצרות: “למרות שאין מנהגי הארץ זרים לי לגמרי ולא מעט שמעתי על דרכיהם בקודש של יקירי הארץ, לא פּללתי ל”ברוך הבא" שכזה. ה"לכם", “הזרים”, ו"לי", היחסן, לא ירפּו את הידים ולא יחלישו את המרץ. הנני תקוה, שלא מהגר, כי אם אזרח ותושב הארץ אהיה". אחרי כן נודע לי, שהאיש הזה הוא תושב ירושלמי, סוחר ידוע באתרוגים.

צפירת האניה, שהפליגה לפנות ערב, הזכירתני את חוב־הכבוד וההבטחה בדבר הביקור הראשון.

בצל קורתו של יושב־ראש ההסתדרות הארצישראלית התאספו ובאו, בלי הזמנה והודעה קודמת, כמעט כל בני הקולוניה הרוסית, לפי הכינוי, שהיה רגיל אז, שביפו ובסביבותיה. האורח שחזר משליחות חשובה, היה המהנדס נחום וילבושביץ'. הוא חזר מסיור באוגאנדה. המארח ד"ר הלל יפה חילק, לפני שהתחיל לדבר, בין האורחים את התשורה, שנשלחה לו על ידי יצחק לייב גולדברג, עשרות טפסים של ספר “הציונות” של הד"ר ספיר, שתורגם לעברית ע"י נובופלאנט. בהציגו את האורח וילבושביץ', ציין בבת־צחוק על פניו, כי לו בעצמו היתה זכות גדולה יותר; הוא נמנה כחבר של המשלחת שהלכה לתור את חצי־האי סיני. הוא נאחז בסבך זכרונותיו מאותו הזמן ותאר את ההרכב הכללי של המשלחת הזאת. הוא הבליט את דמותו של אחד מחברי המשלחת, האדריכל מארמורק מווינה, שבחזון הספרותי, אשר חזה הד"ר הרצל על העתיד הקרוב, נועד לו תפקיד מיוחד. בהשוותו את שתי המשלחות, שנשלחו לחצי־האי סיני ולאוגאנדה, נעשה הד"ר יפה רציני מאוד. קולו רעד וכה היו דבריו: “המנהיג בן־ האלמוות משוכנע היה, כי נמצא על סף ההתגשמות. המנהיג בחסד עליון האמין, שהוא ייחלץ מגזר־הדין, הנחרץ ע”י ההשגחה על המנהיגים, כי מרחוק תראה את הארץ ושמה לא תבוא, וכן יזכה להיות גם המסדר של ההנהלה, כששאיפתו תקרום עור וכשחזון לבו ייהפך למציאות. מי תיכן לרוחו העז והסוער, שקיווה, כי שם, ברגבי העפר השוממים והחולות הצורבים, שיהפכו למקומות חיים מלאי צל ולחות, יהיה מקום אחיזה ל"מדינת היהודים"? מוחו עבד בלי הרף, הוא הכין פרטי תכנית ההתישבות החדשה, שתשמש דוגמה ומופת ותשפיע על השער העליון להזיז את המשא והמתן, כדי שגם שערי הארץ ייפתחו. נכשלה התכנית, אבדה התקוה, מאוכזב היה המנהיג ונאחז ב"מלון האורחים" שבערבות אוגאנדה. והנה אורחנו וילבושביץ היה חבר המשלחת, שנסעה לתהות על קנקנו של בית המלון המוצע. לפי מיטב הכרתי נסעה רק כדי לצאת מהענין בצורה נאה".

במלים קצרות, מועטות המחזיקות מרובה, הסתפק נחום וילבושביץ'. הוא רצה להמנע לגמרי מנגיעה בפרשה הכאובה, שהפרידה בין אחים לעבודה ושאיפה ושהיתה הגורם למחלוקת. הוא לא יכול לעבור על זה בשתיקה, אחרי שהד"ר יפה השרה בדבריו מעין מרה שחורה. ווילבושביץ' הדגיש, שדבריו אמורים בתנאי, שלא יגררו אחריהם ויכוח. לדאבון לבי נתגלה לי אז, כי נגע האוגאנדיזם פשה בארץ. לקו בו גם אלה, אשר היו צריכים לכאורה להיות הכהנים ולהבחין, להורות ולפסוק לפי הסימנים בנוגע לטומאת הנגע.

מצב הרוח בקרב האורחים נשתנה מיד לטובה, כשנשמעה שירה. פינה אחת היתה המארגנת והמתחילה, השניה הצטרפה אליה מיד, השלישית הסתפקה בזה, שהפסיקה שיחותיה, ושירה צוהלת ועליזה השתפכה. תחילה שירה עממית מן הגולה ואחר־כך שיר הימנון לעבודה, שמחברו היה אחד הפועלים הותיקים, נח שפירא:

השעות של קורת רוח נמשכו עד מאוחר בלילה. במוצאי שבת נערכה מסיבת “מלווה מלכה” מיוחדת במינה, שהשלימה את היום הראשון לבואי ארצה והעשירה אותי בידיעות, שהצריכו לימוד והסתגלות.

למחרת יצאתי ברכבת למקום מטרתי ושאיפתי, ירושלים.

בקרון הרכבת ישב על ידי איש אחד לבוש אירופית וחבוש תרבוש. בדברו עם שכנו בערבית, הפליט כמה מלים עבריות בהברה יפה ובצלצול ערב של ביטוי “ח” גרונית. נתאשר הניחוש שלי, כי יהודי הוא. למרות שמר בנבנישתי זה, הפקיד האחראי והרוח החיה בהנהלת הבנק “ואלירו ובנו”, היה קמצן גדול בדיבורים, עלה בידי להוציא מפיו במשך זמן הנסיעה ידיעות בעלות ערך והערות מענינות. מפיו נודע לי שמר נבון, בן ירושלים, השיג אחרי מאמצים רבים את הזיכיון לבניין מסילת הברזל יפו – ירושלים. הוא חזר אחרי אילי הכסף היהודים וביקש, שיקבלו את הזיכיון. כשלא נענה, אנוס היה למסור את הרשיון לחברה צרפתית. הוא גם סיפר לי באנחה, כי אותו נבון ניהל בהצלחה רבה את המשא והמתן בדבר רכישת המקום המקודש שלנו, הכותל המערבי, ובעוונות שרבו, בגלל הפרעות מצד “השיכנזים – האשכנזים”, לא יצא הדבר לפועל. עוד סיפר: “לרגל העסקים הכספיים שלנו, היו לי הזדמנויות רבות להיפגש ולשוחח עם תיירים אנגלים נכבדים; ביניהם ישנם בקיאים בכתבי הקודש שלנו, המקווים ומחכים לתחית עם ישראל, לפי יעודי הנביאים; מפיהם שמעתי התנגדות חריפה לבנין מסילת הברזל, כי הם רואים בזה חילול הקודש. פני אשה אצילה אחת, ידידה טובה של אשת הקונסול האנגלי פין, שהצטיין במדות תרומיות ושאשתו עזרה לו בפעולות רבות לטובתנו, נתכרכמו בדברה על הרכבת, שעשנה יאפיל על ההוד הטבעי, שבו חוננה הארץ, וצפירת הקטר תפריע את השלווה השמימית הברוכה”.

בהגיענו לחצי הדרך אמר: "יפה־נוף זה, הבריא באקלימו והמצטיין במימיו הטובים, הוציאו יהודים, שבאו מבולגריה, מציפרני המיסיון. בסביבות המושבה הרטוב נשתמרו השמות של המקומות צרעה ואשתאל. על צוק סלעי מגור של ההר ובגבולותיו חצובה המערה, שהגיבור הטראגי שמשון היה מסתתר בה. אוהבי עבודה הם בני המושבה. מעטים הם צרכיהם ופעוטות הן דרישותיהם, אבל אין מי שיתענין בהם. מי שועה לעזרת היהודים הללו ומי מושיט להם יד? עזובים הם לנפשם והחטא שלהם: ספרדים הם. מי ירה את אבן פינת הישוב הארצישראלי אם לא הספרדים? את קשיי השממה הגידול וההתפתחות סבלו הם וכעת הם נחשבים כבנים חורגים. הם הם היודעים את השפה, הבקיאים בהרגלים, מנהגים ונמוסים של המקום והם היו יכולים להסיר הרבה מכשולים.

לרגל קלקול קטן ברכבת נעצרנו לזמן של יותר מחצי שעה בתחנה האחרונה. על ידי כך ניתנה לנו האפשרות לתור קצת את הסביבה ולהתבונן במעלות ובמורדות של הכפר, הנושא את השם העתיק, הספוג זכרונות קדומים, ביתר. כאשר התחילו הנוסעים, לפי האותות שניתנו, לחזור אל התחנה, נטפל אלי זה שישב על ידי ואמר: בחפירות במקומות אלה נתגלו אוצרות של מטבעות ממטבעות שונות מהתקופה הקדומה; כשתפגש עם ה"ה רפאלי וליפקין, שרכשו חלק קטן מהן והרוויחו סכום הגון, יספרו לך פרטים מענינים בנידון זה.

לפני שנפרדנו אמר לי מר בנבנישתי: “הפעם יצאתי מגדרי. אינני נוהג לשוחח עם אלה, שאני נפגש אתם במקרה. חשתי, שאתה שואף וחוקר לא מתוך סקרנות סתם, אלא מפני ש”תורה היא" וללמוד אתה רוצה".

הרכבת רצה. היא השתדלה להקטין עד כמה שאפשר את האיחור שנגרם. והמחשבה לוחשת, חוזרת ולוחשת: הנה מתקרבים אנו לעיר, שבמחשבת הבורא עלתה קודם שברא שמים וארץ…

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות