מדינת־ישראל נוצרה והוקמה על־ידי אנשי חזון ואנשי מעשה גדולים, אבל היא הוכנה והוכשרה מעט־מעט ולאט־לאט על־ידי שורה שלמה של עסקנים צנועים, שבנפשם חיו הכיסופים הגדולים להגשים את החזון במעשים הכרחיים, ושזולתם אין החזון יכול ליעשות מציאות. במעשיהם אלה הניחו העסקנים הללו, אפשר אפילו שלא מדעתם, יסוד לתקומת העם בארצו.

צנועים היו העסקנים הללו, לא רדפו כבוד ולא ביקשו פירסומת. הם עבדו יומם ולילה לשם אידיאל אחד ומיוחד, שהיה קרן־האור בחיי־החולין שלהם, קרן־האור שעל־ידה נעשה להם החול – יום־טוב, אורה ושמחה. הם עבדו בלא הרף והפסק בלא להחזיק טובה לעצמם ובלא לדרוש שכר לפעולתם, מתוך צורך פנימי, מתוך דחיפה פנימית להוסיף ולעבוד – וסוף ההגשמה לבוא.

העסקנים הצנועים הללו הניחו אותו המסד למדינה, שרק עליו הניחו אחרים את הטפחות ועוד אחרים השלימו את בניין המדינה, כמו שהוא לפנינו היום.

אחד מן העסקנים הצנועים הללו, רבי־הפעלים ומעטי־המלל, היה זאב לייבוביץ ז"ל.

הוא נולד בווילנה בשנת תרמ"א (1881), למד ב"חדר" ובישיבה, כנהוג באותן השנים, ונעשה ספוג תורת־ישראל וכיסופים משיחיים עוד בילדותו. לפיכך אין לתמוה, שהתחיל עובד עבודה ציונית עוד בשנת תרנ"ט (1899), כשהיה רק בן 18 שנה. העלם הצעיר כבר היה אז חבר לחברה הווילנאית “תורה מציון” ולאחר שנתיים, בן 20, נכנס לאגודה “התחיה”, שבראשה עמד העסקן החשוב יצחק ליב גולדברג. עד מהרה נעשה לייבוביץ חבר הועד של “התחיה”, ובתור כזה זכה, שהציג אותו גולדברג לפני הרצל, כשעבר המנהיג הגדול דרך ווילנה במסעו לפטרבורג. מאז נעשתה הציוניות תוכן חייו של לייבוביץ.

הימים ההם היו ימי קריאתו הגדולה של אוסישקין, עוד קודם לקריאתו של וויתקין, אל הדור הצעיר, שלא די במכירת שקלים ובהפצת מניות. ציוני אמתי חייב לדור בציון, להשתקע בה ולעזור לתקומתה בפועל, על־ידי מעשים בארץ גופה. וכך עוזב זאב לייבוביץ את ווילנה, את “ירושלים שבליטה”, שהיתה אז מרכז יהודי גדול ומרכז ציוני גדול, ובא סמוך לפסח תרס"ה (1905) לארץ־ישראל בהחלטה גמורה, שלא יעזוב את הארץ בשום מצב ומתוך שום הכרח חמרי. זה היה לו נדר שבלב. ואמנם כן, זאב לייבוביץ לא הפיר את נדרו אף פעם; הוא לא עזב את ארץ־ישראל אף ליום אחד עד יום־מותו.

בעוד שכל צעיר, שבא אז לארץ, כדי לחיות בה ולעבוד בתוכה, היה נמשך אחר יפו, ואחר־כך – אחר תל־אביב, שהחיים העבריים והציוניים החדשים הלכו ונתרקמו אז ביחוד בתוכן, קבע זאב לייבוביץ את מושבו בירושלים, שעדיין שלט בה אז הישוב הישן והחיים בתוכה היו קשים מאד לאדם, שבא מעיר כווילנה. לייבוביץ לא עזב את ירושלים אלא רק פעם אחת: כשגזר עליו ג’מאל פחה בימי מלחמת העולם הראשונה גזירת גלות לאנקארה, מפני שלייבוביץ היה חבר־ההנהלה וגיזבר בסניף הירושלמי של המשרד הארצישראלי שעל־יד ההסתדרות הציונית. צו־הגירוש נודע ללייבוביץ בעוד מועד והוא הספיק לברוח לטבריה ולהסתתר שם עד שתסתיים המלחמה. כשנסתיימה חזר מיד לירושלים, ושוב לא עזב אותה עד יום מותו.

מיום שבא לייבוביץ לארץ לא היה דבר לאומי וציוני בירושלים, שלא השתתף בו. הוא היה חבר לאגודה “ארץ־אבות”, שנלחמה באוגאנדיות, שפשטה בארץ דוקא בין הקונגרס השישי והשביעי; השתתף בייסודה של “לשכת המודיעין המתנדבת”, שלייבוביץ שימש בה מזכיר ראשי, ולא היה אז יהודי שבא לארץ ולא עזר לו לייבוביץ בעצה והדרכה, משעת ירידתו מעל הספינה עד שמצא תמיכה זמנית ומקור של פרנסה כל־שהיא. לייבוביץ השתתף גם בייסודו של בית העם הראשון בירושלים, שקשה לשער כיום את נחיצותו בימים ההם בבירת הארץ העזובה והשוממה. בבית־העם הזה היכרתי את לייבוביץ, כשביקרתי לראשונה בארץ באביב של שנת תרע"ב (1912). אז ראיתי את מסירותו הגדולה לכל דבר הנוגע לבית־העם ולספריה, שנוסדה בתוכו. בלהט נפשי כבוש ובלתי מתבלט עשה את כל מעשיו בירושלים, כי עבודת הקודש היה לו כל דבר, שהוא מוכשר לעודד את המתיישבים החדשים בעיר־הקודש, לב־האומה. בלהט נפשי כזה התייחס לכל פעולה יהודית וציונית בארץ; לקופת־מלוה “מוריה”, לגאולתה של אדמת עטרות (קאלנדיה), לחלוקת המזון, ששלחו יהודי אמריקה לארץ־ישראל בימי מלחמת־העולם הראשונה ושהציל את יהודי־ירושלים מלגווע ברעב ממש. כך התייחס גם לייסוד הבאנק של “הלוואה וחיסכון” בירושלים, שלייבוביץ היה חבר ההנהלה שלו, וגם של הבאנק “זרובבל”; כך התייחס גם ל"משפט־השלום העברי", ל"מכבים הקדמונים", לגימנסיה העברית בירושלים, ועוד. אף כשנתמנה למנהל בשכר בלשכת־העליה של ההנהלה הציונית ואחר־כך של הסוכנות היהודית, לא היה לייבוביץ פקיד־שכיר בלשכה זו, אלא אדם שהפיק את נפשו לכל עולה חדש, לכל זקוק להדרכה, עצה, ועזרה ראשונה בארץ בלתי־מפותחת מן הצד הכלכלי ומשונה בסדריה ובמנהגיה מן הצד הדתי, החברותי והתרבותי.

אין כאן גדולות ונצורות, אבל בלא המעשים המרובים והנצרכים כל־כך בשביל ישוב חדש בארץ עזובה לא היו באים גם המעשים הגדולים, שהביאו אותנו עד המדינה. בלא עזרה ותמיכה כל־שהן לעולה החדש בראשית דרכו עד שימצא לו פרנסה כל־שהיא, בלא קופות־מלוה ובאנקים קטנים, בלא בית־עם וספריה בתוכו, בלא התחלה של גימנסיה עברית, וכיוצא בזה, לא היה הישוב החדש מתקדם בארץ, ואפשר, לא היה בכלל מי שיבנה את הארץ ומי שיעשה אותה מוכשרת לחיים מדיניים עצמאיים.

אין אנו כיום, במדינת־ישראל הצעירה, יודעים להכיר טובה בעד מצבנו בארץ לאותם חלוצי־החלוצים, שעזבו ארץ נושבת וסדרי חיים מתוקנים ובאו לארץ לא לשם אידיאל נוסף על הרעיון הציוני, אלא אך ורק לשם רעיון גדול ורם זה בלבד, ונתנו את כל כוחם, את כל חייהם ממש, כדי לאפשר לעולים הראשונים לחיות בארץ ולהשתרש בתוכה. אכן, אם יש בני־אדם, שנפשם תהא צרורה בצרור החיים החדשים של האומה ושל הארץ, מפני שמסרו את נפשם לטובת שתיהן, יהא אחד מן הראשונים שבהם העסקן הצנוע והעובד החרוץ והמסור זאב בן צבי לייבוביץ, שלא אבן אחת הניח ביסודו של בניין מדינת־ישראל העצמאית.

תהא איפוא הוצאת קובץ המאמרים והזכרונות של זאב בן צבי לייבוביץ “בעליה ובבניה” שכר פעולתו ומצבת זכרון נאה לחייו ומעשיו המרובים והטובים כאחד כמעט במשך דור שלם.

ירושלים – תלפיות, ד' לחול־המועד של סוכות, תשי"ג.

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות