כא. הפרסים ¹

שבטי האריים, אשר התפרצו בגבול ארץ הודו לכבוש אותה ולהשתרר בה, באו הלום מארץ אזיה התיכונה, ובצאתם עוד השאירו אחריהם שבטי עמים רבים מבני גזעם, אשר כמוהם אחזו גם הם בדרכי התרבות אשר להאריים. שבטי העמים האלה נשארו בארץ מולדתם הנקובה בשם “אִירַן” והיא הארץ השוכנת בתָּוֶך בין גבולות ארץ הודו ולשון ים הפרסי מעבר אחד, וים הכספי וים השחור מעבר השני. על שם הארץ הזאת נקרא גם העם היושב בה בשם “אריים”, כי חלק אחד ממנה נקרא בשם “אַרְיַנָּה”². השפות המדוברות בפי העמים יושבי הארץ הזאת היו גם הן נצר השפה הקדומה, אשר ממנה יצאו כל לשונות עמי האריים, וגם השפה הסנסקריטית בכללן, ובכן היו השפות השוררות בארץ “אירן” קרובות בקרבת משפחה אל השפה הסנסקריטית. יש לנו יסודות חזקים להשען עליהם והננו יכולים להחליט בבטחה, כי לפני כבוש האריים את ארץ הודו התגוררו בה אבות ההודים והאירנים גם יחד, וקולטורה אחת ותרבות אחת משותפת היתה למו. ואם באמת סגלו כלם דרכי תרבות אחת, הנה לא נפונה, כי גם דת אחת היתה לכלם. בפרקים הקודמים ראינו איך התפתחה הדת ההודית – האירנית בארץ הודו. מדַּת קשה, נזעמה ופראית, כמו שהיתה בתחלתה, מדת מוקדשת לשם כחות אדירים וסוערים, אשר מלחמה למו עם כל הסובב אותם, התהפכה לאט לאט לדת בעלת תכונה שוקטה וחדלת־עלילה, אשר על ידה הביעה החברה האנושית השוקטה והנכנעת, הכואבת וסובלת מכאובים, את מחסורה ותלאותיה – לפני אלי המרום, אשר הואילו לענות לדורשים אותם כשאלתם. שבטי העמים, אשר נשארו בארץ אירן, הוסיפו ללכת במסלתם רבת העליליה והמלאה נסיונות ממסות החיים. הם היו אמנם מחוננים ברגש עז ובשכל שנון ורך, המוכשר להכפף ולהתפתל לפנים שונים, אבל לעמת זה חסר למו הנטיה אל החקירה, ההסתכלות והתעמקות השכל, ויהיו נוטים מטבעם לרגשי מוסר וצדק זכים ובריאים יתר הרבה משארי בשרם ההודים. ראוי להעיר, כי בעוד שהדת ההודית לא פעלה על עמי אירופה כל פעולה גלויה ומוחשת עד שנות המאה הנוכחת, פעלה לעמתה הדת הפרסית פעולה נכרת ביצירת עולם המחשבה ההוא, אשר בתחומו אנחנו חיים בעת ההוה.

המקורים. השקפה על דת הפרסים, אשר התפשטה ונתאזרחה בקרב הספרות התולדתית, שאובה ממקור סופרי יון הקדמונים, אשר את משפטם וחות דעתם הננו להביא בסוף הפרק הנוכחי. כעת, אחרי שנתגלו ספרי הקדש של הפרסים הקדמונים, והנם מבוארים וגלוים לכל קורא, יש לנו היכלת לברר וללבן את הדעות הכלולות בתורת הדת הזאת, ולברוא לנו מושג נאמן ונכון מתכונתה ומשפטיה – מושג, העולה בישרת השקפתו על מושגיהם של הסופרים הקדמונים. רק בעת האחרונה הצליחה בידינו להשיג את ספרי הדת האמורים מידי הפרסים היושבים בארץ הודו, הנוצרים את דתם העתיקה עד היום הזה, והם החברים (Gäbren) שרידי הפרסים הקדמונים, הידועים בשם “עובדי האש”. רבות עמלו חכמי אירופה לבוא עד תכונת הספרים הנזכרים, ורק בכבדות הצליחו לבאר את דבריהם ולהבינם לאשורם, ואחרי כל זה ישנם עוד מקומות רבים בתוכם, אשר בבאורם נפלגו החכמים בדעותיהם, ולא נפתרו עוד פתרון נכון עד היום הזה. בתקופת העת הארכה, אשר עברה על הספרים הקדמונים האלה מיום הכתבם נוספו המון ספרים, אשר תכליתם לבאר את תכן ספרי הקדש ואת פרשת מליהם, והם כתובים בשפת הפרסים, וכמו כן נמצאו תרגומי הספרים האלה בשפות אחרות מלשונות עמי הקדם. פה תתעורר השאלה, האם נחוץ להחוקר המערבי, בחקרו את ספרי הקדש של הדת הפרסית, להחזיק בספרי המבארים האלה, הכוללים בקרבם בלי ספק איזה מסרות עתיקות, המסורות בקרב הכנסיה הדתית, ולבלי לזוז מהם עד מה, או יחשוב את עצמו לבר־סמכא במדה אחת עם המבארים העתיקים, ולחדור על דעת עצמו אל עמק כונת הדברים, הכלולים בקרב ספרי הדת, ואל עצם מחשבתם המקורית; ואולי עוד ישכיל מהם לברר פשר דברי אמת, בהשוותו אותם אל ספרי הוֶדָה, אשר מקור השפעה אחד להם? מאליה מתעוררת השאלה בלבנו: באיזה זמן נתחברו, באיזה מקום בארץ אירן נכתבו, אם יש בהם איזה דבר, אשר נכתב על ידי המחוקק הפרסי צרואסתר, ואם בכלל ראוי לחשוב את צרואסתר ליצור היסתורי? על השאלות האלה ועל עוד שאלות רבות הדומות להן עוד לא השיבו החכמים תשובה בדעה אחת. והנה אם באמת סתומים הדברים במדה רבה כזאת בנוגע אל ספרי הדת ומוצאם, אם כן אפוא הלא יחויב להיות גם ענינים רבים מוטלים בספק בנוגע אל תולדות הדת ואל עצם תכונתה. בכל החקירות, המתיחסות אל המקצע הזה, אשר תבואנה בפרק הזה, שמנו לנו ליסוד את החקירות, שחקרו החכמים המובהקים, בהשענם על המקורים המתיחסים אל הדת הפרסית, הנכללים בספר “ספרי הקדש אשר לעמי הקדם”, אשר כתב החכם מקס מיללר. החלק השלשים מן הספר הנזכר יפיץ אור חדש על הענין הזה, ובחפץ לב הננו גם אנחנו להשתמש בו וללכת לנגה אורו.

ספרי הקדש של הפרסים נודעים לנו בשם “צַנְדְ־אַוֶּסְטה”, והוא משובש, תחת אשר באמת נכון היה לקרוא אותם בשם “וֶסֶטַה ו”צַנְדְ". המלה “אוסטה” דומה מאד אל “ודה”, הקרובה אליה על פי קרבת המולדת והשפה, והוראתה “תורה ודעת”. המלה “צנד” איננה מורה פה על השפה, שבה נכתבה תורת הפרסים, הנקראת גם היא בשם “צנד”, כי אם הוראתה “באור” או “ספר מבאר”, אשר נספח בעת המאוחרת אל התורה המקורית. הבאורים (צנד) אשר לה"אוסטה" נכתבו לא בהשפעה הצנדית, כי אם בשפה הַלַּבִּיִית או הפרסית. ספרי ה"אוסטה", אשר נכתבו בשפה הצנדית העתיקה, שפת הקדש של הפרסים כוללים בקרבם, ככל ספרי הקדש, אשר לכל העמים, קבוצת ספרים, שנתחברו בזמנים שונים, ואולי גם בארצות שונות. הספרים האלה נסתדרו ונאספו לקבוצה אחת רק בראשית ימי התקופה הנוצרית. האגדות המאוחרות המספרות ספורים מפליאים על אדות רוח האלהים, אשר נחה על המחוקק, ועל תורתו שנתנה בכתב מאת האלהים, לא יעמדו לנו לשטן בדרך חקירתנו זאת. ראוי להעיר את לב הקורא לדעת, כי ספרי הדת הפרסית, אשר השתמרו והגיעו אלינו היום, הם רק שרידים קטנים ודלים מן הספרות הדתית הרחבה, אשר פרחה בקרב הפרסים בימי קדם. ה"אוסטה" כללה בקרבה בראשונה עשרים ואחד ספרים (בשפה הצנדית “Noska”), אך מרביתם ספו תמו בימי־המהפכה, אשר היתה בארץ פרס, כשנלכדה על ידי אלכסנדר הגדול מלך מוקדון. רק “נוסקה” אחת הגיעה אלינו בשלמותה, בעוד אשר מיתר ספרי האוסטה הגיעו אלינו רק קטעי פרקים. תכונתם הראשית של ספרי האוסטה כפי שהגיעו אלינו, היא תכונת ספר, הכולל בקרבו תפלות ותחנונים, הנערכים בקהל עם. יש אמנם בתוכם גם איזה אגדות ושירי תהלה וגם קבוצה גדולה מחוקי הדת, אולם תכונתם העקרית היא תכונת “סדר תפלה”. רק הודות אל תכונתם זאת השתמרו הספרים האלה ולא נאבדו בימי המהפכות הגדולות, שהתחוללו בארץ פרס בעת הלכדה, בפעם הראשונה על ידי אלכסנדר המוקדוני ובשניה על ידי המושלמים, כי היו מפורסמים ונפוצים בקרב כל העם, בתור תפלות ושירי תהלה, השגורים על שפת בני העם יום יום. האוסטה כוללת בקרבה שלשה חלקים. החלק הראשון, והוא העתיק מכלם, – “יַסְנָה”: מאסף, האוצר בקרבו נוסחאות קבועות של תפלות וסדרי עבודת האלהים, אשר נוכל לדמותם אל סדרי עבודת האלהים, אשר אצל הנוצרים הקדמונים, בראשית הוסד הברית החדשה; עליהם נוספו גם שירי תהלה ותודה (Gaten), והוא החלק היחידי הכתוב בחרוזים הנכלל בספרי האוסטה. החלק השני–וִיסְפרַדְ, כולל בקרבו תפלות שונות; החלק השלישי – וֵינדִידַד: קבֶץ חוקים עתיקים, ואגדות דתיות קדמוניות. מלבד הספרים הנזכרים למעלה, אשר הם עצם האוסטה ועיקרה, יֶשְׁנָה גם ה"קָּרְדָה־אַוֶּסְטַה" (ר"ל האוסטה הקטנה), הכוללת בקרבה סדר תפלות לכל עתותי היום, לימי החדש ולכל ימי השנה. התפלות האלה נערכו לא רק בשביל הכהנים לבדם, לקרוא אותם בהיכלי הקדש לשם קהל הבאים לעבודת האלהים, כי אם גם בשביל כל בני הכנסיה, ועד היום הזה ישתמשו בם (למצער, במרביתם) לחפץ עבודת האלהים.

תכן ספרי צנד־אוסטה כלול מהרכבת יסודות שונים.

החוקר המלומד, המתבונן אל הספרים האלה יכיר בהם; לא שיטה דתית אחת, כי אם אחדות מהן משלבות יחד. במקום אחד לפנינו עבודת דת המקודשת לאל אחד, המלמדת אותנו כי האל הזה הוא האל היחידי, אשר אותו ראוי לעבוד, ומבלעדיו אין לשום לב לאלהים אחרים. ומצד השני הננו קוראים איזו תפלות, האוצרות בקרבן רשימות ארכות מְעֻבָּדוֹת ומשוכללות למדי, הכוללות בתוכן שמות אלים ועצמים הנקדשים ונעבדים בתור אלהים. בפרקים אחדים מתוארת הדת בכללה לעינינו בתור קנין האיש הפרטי, אשר דבר לה עם כל איש ואיש מבני הכנסיה בלי כל מְתַוֵּך ואמצעי; ובפרקים אחרים היא נתונה למשמרת בידי מפלגת כהנים. מאז מעולם הסכינו לחשוב, כי יסוד הדת הפרסית היא עבודת דת מוקדשת לכח האש, ועם זה נראה, כי יקדישו בעלי הדת הזאת גם את יתר כחות הטבע, – את הארץ והמים, ובאמת כאשר נדרוש בספרי הדת הקדמונים, נמצא אך איזה רשמים קלים וכהים מעקבות אמונה כזאת. הסגנונים השונים, אשר נפגוש בקרב הספרות הדתית אשר להפרסים, הם באמת העתקה נכונה מהדת האירנית רבת־הפנים. באמת לא היתה דת אחת שוררת בארץ אירן, כי אם דתות אחדות כאחת, ופתרון החקירה הנצבת לפנינו בזה היא רק לתאר, איך התנגשו הדתות השונות אשה אחרי רעותה עם תורת צרואסתר, הדת המקומית והמקורית, סגולת ארץ אירן, ונקלטו בתוכה להיות אתה לבשר אחד. הדתות השונות התיחסו על פי מולדתן לגלילות ארץ שונים. יָדוע הוא, כי כאשר לכדה ממלכת פרס את ארץ מדי, שלמה המנצחת במחיר נצחונה המדיני את שעבודה הדתי, כי עם כל תקפה ושלטונה נכנעה לקבל עליה את הדת של המנוצחים. כמו כן ידענו, כי הדת אשר החזיקו בה מלכי פרס, כפי אשר נחרוץ משפט על פי הכתבות החרותות על מצבות הזכרון, אשר הוקמו לכבודם, איננה מתאמת לא אל אחת מן התמונות הדתיות המתוארות בספרי האוסטה. האמגושים (Mag), אשר שמם נקרא גם על הדת הפרסית, ולפי המושג שנתבצר בקרב העם, נחשבו סתרי תורתם עם תורת הפרסים לדבר אחד, – היו בעצם וראשונה בארץ מדי, ומשם נפוצו על פני כל ארץ אירן, ששם גברו ויתחזקו במצבם, ויהיו השולטים ברוח כל העם. הפרסים שאבו איזה דעות ומושגים וגם איזה מנהגי דת מארץ צפון ממקור הסקיתים, וגם מארץ הנגב מאת הכשדים. בארח כזה ועוד דרכים שונים חדרו ארצה אירן מיני דתות בעלות תמונות שונות, אשר נבדלו מדת צרואסתר במדה מרובה כזאת, כפי אשר רחקו התמונות המאוחרות של הדת הנוצרית מן התמונה הפשוטה של הדת הנוצרית המקורית בראשית הוסדה, ואם כי גם בעלי הדתות האלה חשבו את המחוקק הנוצרי למחוקקם ולמיסד דתם.

צרואסתר. את חקירתנו נחל הפעם בתורת צרואסתר. הד"ר מאיר בספרו “תולדות ימי קדם” וכמו כן החכם דרמשטיטר בספרו “מבוא לתורת אוסטה”, יחשבו את צרואסתר ליצור האגדה, אשר בדאו מלבם העומדים בראש שלטון הדת השוררת בארץ, בהפיצם בשם מחוקקם המדומה את פקודיהם וחוקיהם. ולעמתם רבו החכמים המובהקים והנחשבים לבני־סמך במקצע הזה, המאשרים ומקימים את מציאותו ההיסטורית של צרואסתר, ואשר עוד יוסיף לעַנין את לבנו הוא, כי המוציא לאור את שירי התהלה בשפת אירופה (Gata), בחלק ל"א מספרו “כתבי הקדש אשר לעמי בני קדם”, השכיל בתור התנגדות אל דעת דרמשטיטר, לערוך ולסדר את שירי הקדש של הפרסים במערכה נכונה כזאת, עד כי תערוך לפנינו תמונה בהירה מהליכות מיסד הדת ועלילותיו בעת בשרו את תורתו אל בני עמו, למען אשר תתרשמנה בדרך טבעי צורת המחוקק ומלאכותו בלב הקורא, ונדמו לו כגלגולי מעשים ועלילות, אשר נעשו על ידי מחוקק אמתי היסתורי. הם יערכו לפנינו דמות נכונה מן התנועה הדתית, אשר התפתחה בימי המשורר אב השירים האלה ויוצרם, – תנועה, אשר בכחה תתאמץ הדת הצרופה להכניע את האמונות התפלות, אשר גברו בקרב הארץ, למען התכונן תחתן ולהשתרר ברוח העם. בשיריו אלה יתאר המשורר לפנינו נביא ומחוקק, אשר קם לחַדש את פני הדת ולתקנה, והתורה אשר שם המשורר בפיו היא היא התורה, אשר נקבעה לנקודה המרכזית בקרב הדת הפרסית. להתרומם אל מצב כזה (מצב מחוקק ומתקן) מוכשר רק איש בעל רוח כביר, הוגה דעות, בעל מחשבות עמוקות ורגש חסידות, ותכונות מפוארות כאלה מיוחסות אל המחוקק הפרסי, כפי אשר יהֻלל שמו בספרי הקדש אשר להפרסים. ובכן הננו פותחים דברינו בצרואסתר ומפעליו, וראשית כל נשתדל להשיב על השאלות: איפה היה מקום מגורו, ואיזה דת שררה בימיו בארץ מולדתו?

את הזמן, אשר בו חי צַרוּאַסְתֵּר או צַרַטוּסתְּרָה (בשם הראשון נקרא המחוקק אצל היונים, והשם השני הוא בשפה האירנית, והפרסים עוד קצרו אותו ויקראוהו זַרְדוּשתוּ), נוכל להגביל רק בקֵרוב, אך לא בדיוק אמתי. תקופת חיי המחוקק היתה בטח בראשית התקופה הספרותית אשר לספרי האוסטה, וכאשר ידענו הנה הדת, אשר לקחה לה את הספרות האַוֶּסְטִית לכלי מבטאה להביע על ידה את רוחה ודעותיה, התפתחה במשך תקופה ארכה מאד. אבל אין הדבר עולה על הדעת להקדים את צרוּאַסתר עד לפני זמן התפרד האריים ההודים מן הענף ההודי – האירני. ובהוסדו על יסודות בלתי קבועים ובלתי מוגבלים כאלה, הננו יכולים להגביל את זמן חיי צרוּאַסתר רק 1400 לפני ספה"נ ולא יותר. בנוגע אל מקום מגורי המחוקק והמקום אשר משם נפוצה תורתו, חושבים רבים מן החוקרים, כי התפשטה מקדמת ארץ אירן לפאת ים; ואם כי לפי המסרה נולד צרוּאַסתר בארץ מדי, אבל מקום המחזה לפעולתו היה קרוב מאד אל ארץ הודו, בחבל ארץ בקטריה.

הדת הקדמוניה בארץ אירן. באמת לא הטיף המחוקק הפרסי את תורת דתו אל אנשים, אשר לא ידעו עוד כל דת וחק. רבים מן המושגים והדעות הכלולות בספרי הוֶּדה כבר נודעו גם בארץ פרס, ואם רק נלמד לדעת אותם על בוריָם ונתחקה על שרשם ומקורם, תהיינה תוצאות חקירתנו נכבדות מאד, לדעת על ידן את תולדות ההתפתחות הרוחנית בארץ פרס לפני זמנו של צרואסתר. מיטרה אליל השמש היה לסגולה להפרסים כלהודים. אליל השמים הנודע בארץ הודו בשם “ורונה” נכתר לאביר האלים גם בארץ פרס. שתי הארצות האלה גם יחד הכירו את אלהותם של אלילי האש, המטר והרוח, כאשר גם שתיהן יחד האמינו במציאות הנחש הענקי, האויב מעודו לבני האדם, ואשר רבות נלחם בהאלים הנזכרים פה. סדר עבודת הקרבנות עם המנחות המוגשות לשם האלים, והשירים ששררו לכבודם, שוה בשתי הארצות הללו שוו גמור. כבהודו כן גם בפרס לא היתה עבודת הקרבנות בראשיתה בידי מפלגת הכהנים לבד, כי אם בידי כל העם, וביחוד עסקו בה מושלי המדינה ופקידיה; בשתיהן יחד לא נצטמצמה העבודה בבתי מקדש והיכלי קדש, כי אם ערכו אותה בחוץ תחת כפת השמים במקומות מיוחדים לעבודת הדת. הקרבן הכי־נרצה להאלים לפי מושגי הפרסים נחשב זבח סוס או סוסה, ובתור מנחה הרצויה מאד לאלי המרום בחרו הפרסים את מיץ הצמח “הָמַה” תחת אשר ההודים בחרו למטרה הזאת את מיץ הסמה (בחלוף האותיות ס' תחת ה"א) שקוי חריף ומשכר, אשר חשבו אותו ליסוד חיי העולם, ויכבדוהו בתור אלהות, וכאשר ידענו הסמה ההודית אחת היא עם ההמה הפרסית. עוד מימי קדם השתררה בשתי הארצות הללו ההשקפה המהבילה הידועה על זבחי הקדש: כי האלים בעצמם מופיעים אל מקום הזבח ומשתתפים בהחגיגה והכֵּרה אשר יכרו מגישי הזבח, בשבתם אתם יחד אל שלחן אחד, וכי הזבחים הם כאמצעי נכון להבריא את האלים, לעודדם ולהוסיף למו כח חיים ושפעת אונים.

התוים והשרטוטים האלה, וכן עוד רבים כמוהם, המשתוים בשתי הארצות הנזכרות, יורונו לדעת, כי שתי הדתות, ההודית והפרסית, נובעות ממקור אחד כללי, ומשרש אחד ינקו את הדעות והמושגים הקלוטים בתוכם. עוד מופת אחד נכבד ידוע לנו, המראה בעליל לא רק את האחדות המקורית, המאחדת את שתי השיטות הדתיות האלה בעצם וראשונה, כי אם גם יתאר לעינינו, איך נפלגו שתיהן אשה מרעותה. בארץ הודו נפגוש שתי מלות לסמן על ידן את שם המין של אלים: “דֶּוַה”, הוראתה “אל נאור או מזהיר”, ו"אַהוּרה" והוראתה “אל חי וקים”. את השמות האלה בעצמם אנחנו מוצאים גם בארץ פרס; אולם בשתי הארצות האלה השתמשו בהשמות המוסכמים האמורים להוראות שונות. בהודו הונחו בתחלה שני הכנוים גם יחד להורות על מושג האלהות, ולאט לאט נפלגו במושגיהם הכלולים בהם, כי בעוד אשר המלה “דוה” השתמרה בהוראתה הראשונה לסמן את “מין האלים” אשר יקדישום ויעבדום ביראה ורגשי כבוד, הנה שנתה המלה “אַסוּרה” (במקום אהורה קראו ההודים אסורה, כאשר ראינו גם למעלה, כי קראו סמה תחת המה) את הוראתה הראשונה, וההוראה הזאת הוסיפה להשתנות יותר ויותר, עד כי לאחרונה החלה לסמן עצמים מִשְנִים העומדים במדרגה שניה, ועמידתם מושפלת למטה ממצב הדֶּוִים, ובעיקרם הם המון כחות רעים מלאים זעם ומשטמה ושואפים להרע ולהשחית. הפך מזה היה גורל שתי המלות האלה בארץ פרס. שם נשארה המלה אהורה בתקפה, ועוד נתַּן לה יתר עוז בהשתמשם בה לסַמן על ידה את כח כל הכחות, את אלהי האלהים – את האל האביר והראשי בקרב קהל האלים; ולעמת זה בשם “דוה” ישתמשו בספרי האוסטה בתור כנוי לסמן על ידו את האלים הרעים, אשר לא יוקדשו, לא יכֻבדו ולא יֵעָבֵדוּ. רבים מן החכמים רואים בזה נסבה לסכסוכי דעות ולמחלקת, אשר גרמה להתפלגות הדת המקורית לשתים. איזה תסיסה רוחנית אשר התחוללה בין עובדי “הדֶּוים” ובין עובדי ה"אהורים" קרעה את הדת הכללית לקרעים, אשר התרחקו זה מזה יותר ויותר עדי התפרדם לשתי דתות. הדעה הזאת היא רק השקפה מחודשת מן ההשקפה, אשר השתררה עוד מלפנים, שעל פיה דת צרואסתר רק תולדה טבעית מפעולת המלחמה הדתית או התנגשות הדעות שבתוך הדת, תנועה מתנגדת מכֻוֶּנֶת לנכח האלים הנעבדים והמקודשים בארץ הודו. באמת אין כל אותות ברורים וגלוים המוכיחים בעליל את מלחמת הדעות המשוערת פה, ויוכל היות, כי ההבדל והשנוי, אשר תארנו למעלה התהוו רק הודות אל התפתחותה הטבעית של הדת ההודית – האירנית במצביה השונים ובקרב עמים שונים. בעת בוא צרוּאַסתר לבשר את תורתו מצא לפניו את ההתנגדות האמורה מוכנת ומשוכללת כבר בכל תקפה ורחבה, ומבוארת די צרכה בשירי הקדש; אנחנו רואים אותו, כי מדי דברו על אדות עניני הדת אל בני עמו, הנהו רק כמזכיר דבר, אשר איננו בא להורותו ולהציע אותו כתורה חדשה, כי אם כהרצאת דברים ידועים ומפורסמים לכלם מכבר. ראוי לשום לב אל הדבר הזה מדי בואנו לחקור על דבר הזמן, אשר בו חי המחוקק הפרסי.

עתה נבואה לתאר ולברר את תורת צרוּאַסתר, את מפעלותיו והליכותיו, בהוסדנו על שירי ה"גָּטָּה", אשר כלם סובבים על הציר המבוקש. שירי הגטה הם שירי עלילה המזכירים מעללי קדם, ונכתבו בחרוזים, כפי תכנית החרוזים אשר לשירי הוֶּדה, וכשירי התהלה של ההודים כן נועדו גם הם אותם לזמר בעת עבודת האלהים. כל הדברים האמורים בשירי הגטה על דבר תורת המחוקק ועלילותיו מעוטפים במעטה מליצה ורוח שירה נסוכה עליהם; פה לא יוצעו המעשים והמקרים כדברים כהויתם, כי אם הם מבוארים ומעֻבדים כפי הדרוש כדי להשתמש בהם להמטרה הדתית המושמה לפניהם. שירי התודה האלה מושמים בפי צרוּאַסתר, כאילו הוא אשר שר את השירים האלה, והוא אשר חברם ויכתבם בספר וגם יעד אותם להיותם מושרים בעת עבודת הקרבנות, ועל כן בהעלות המשורר על לבו את תעודת שיריו ואיך ישתמשו בם בני הכנסיה, ישים לפעמים בפי בעלי דתו, אשר בשבילם כתב את שיריו, את הדברים “צרוּאַסתר וגם אנחנו”. בדברים האלה אין די תקף להוכיח אותנו לדעת, כי לא מלב צרוּאַסתר יצאו השירים האלה. לפי דברי הד"ר מילס, כתובים שירי הקדש האלה ברוח שירה נעימה, והם מלאים רעיונות ורגשות לב נעלים. אמנם תמונתם החיצונית גסה ומגושמת, המבטאים מלבד שאינם מיופים, אלא הם גסים ולעתים גם קשי ההבנה, עד כי דרוש לכל ההוגה בם סבלנות ושקידה רבה, ושכל שנון להבקיע אל כל חידה ותעלומה הלוטות בתוך החרוזים, למען הבין אל קשרי הרעיונות הכלולים בהם; אולם בחדרנו אל תוכם ובהביננו את הגיון מחשבותיהם אז הננו משתוממים על עמק שירי קדם אלה, המלאים רום ותפארת ונתן למו כבוד וגדֶל, ונכירם בתור מצבת תפארת הראויה להתנוסס כמזכרת נצח לכבוד מולדת דת נשגבה ולזכרון יום הוסדה.

הקריאה אל צרוּאַסתר. שירי הקדש אשר בתורת הפרסים יתארו לפנינו תמונה בהירה וחיה מחיי התקופה הקדמוניה ההיא, אשר בה חי המחוקק. הוא חי בעולם מלא שוד ורצח, סערות מלחמת גדודי פראים ואכזרים. מעבר אחד הננו רואים עדת עובדי אדמה, אשר גברה בם הנטיה גם למסחר וקנין, וכמו ההודים (גם אלה החיים אתנו בעת ההוה) יחֲסו איזה קדושה לעדרי צאנם ובקרם אשר נחשבו למו לרכושם הראשי. ומעבר השני, הננו רואים על יד גבולות הארץ בין שדות מזרע ואדמת ציה מתגוררים גדודי שודדים, אשר התנפלו על יושבי הכפרים, גזלו את עדרות מקניהם, וישחיתו את שדותם, ויהרסו את המכונות, אשר נעשו להשקות את האדמה ולהפרותה. שתי המפלגות האלה, אשר קמו בקרב העם נבדלו זה מזה כן בדעות ומושגי־דת וכן גם במצב התרבות וההשכלה מפלגת האכרים הקדישו והעריצו את “אהורה”, אשר הכיר את אלהותו ותעבדנו ברגש כבוד והכנעה; ולעומתה אלה אשר בזו ושקצו את עבודת הדת המקודשת לשם בהמת וחית השדה מכונים בשירי הקדש בשם “דֶּוִיים”, לאמר “רעים וחטאים”. לא מאת צרוּאַסתר היתה נסבה, כי תקרע הדת לקרעים, ולא הוא חולל את מפלגותיה, כי הוא כבר מצא את פלגות הדת מבוצרות וקבועות בצורתן, אך הוא בתור נושא משרה במשמרת הדת, מצא את עצמו מחויב להורות לעם את הדרך ילכו בה ואת הדעות אשר יחזיקו בהן. כן הוא מצב הדברים, אשר השתרר בימי המחוקק, כפי אשר יסופר בשירי הקדש. הבה ננסה נא להרצות את תכנו של איזה משירי הקדש. ידוע, כי סגנון השירים האלה הוא קשה עד מאד, ואיננו מובן לאשורו בלי הערות ובאורים רחבים, ולוּ גם יתרגמוהו אותו תרגום נאמן; כי לפי המבטאים ודרכי הלשון הנהוגים אצלנו בעת ההוה אין סגנון מקוצר, אשר יכשר להביע על ידו את המבטאים האדירים ורבי התכן אשר יכילו השירים האלה בקרבם, ועל כן חדלנו מתרגם את השירים האלה לפי סגנונם. ואחרי כי לפי דרך החקירה אשר לפנינו, הנקודה הראשית בדת הפרסית המענינת אותנו ביותר היא נבואת צרוּאַסתר ומתן תורתו, אשר רק הם הנמו היסוד אשר עליו בנוים כל דברי הדת הפרסית וספרי קרשיה. לזאת הננו לברר את הענין הזה בפרטות על פי דרכנו ועל פי סגנוננו אנו, מבלי לפסוח גם על דבר קל הראוי לדעתו.

השיר הראשון, אשר נעתק בספר “ספרי הקדש אשר לעמי בני קדם”, כולל בקרבו את חזון התגלות האלהים אל המחוקק, אשר נוכל לקרוא אותו בשם “הקריאה אל צרוּאַסתר”, כי השיר הזה ביסודו הוא מחזה נבואי, ובין העולים על במת המחזה נמצא גם המחוקק הקרוא מאת האלהים למלא את המלאכות הגדולה, להיות לנביא, למחוקק ולראש לבני עמו. השיר הזה, אשר אמנם רוח פיוטית נעלה מרחפת עליו, ותמונתו היא תמונת שירת־חזיון (דרַמה), מקיף את כל תוצאות התנועה הכבירה ההיא, אשר בכחה הורם צרוּאַסתר למעלה להיות לכח עלילה, למניע מוסרי, רוחני ודתי. רבים הם שמות המדברים בהדרמה הדתית הזאת המחולקת למערכות שונות, ובכל מערכה ומערכה נראה את גבורי הדרמה כל אחד בעתו ובבוא התור לו יוצא על במת המחזה, מדבר את דבריו ועולל את עלילותיו, ופעולת כלם כוננה למטרה אחת, לתקן עולם ולזכותו במשטר נכון. זה הוא המפתח אל שירת החזיון.

בראשונה עולה על המחזה “נשמת קינה”. “נשמת קינה” היא סמל עדת עובדי האדמה המאוגדת לכנסיה דתית – כנסיה, אשר הדבר הנשגב והקדוש לה מכל קדש הוא עדרי צאנה ובקרה. היא מתאוננת לפני “אהורה” ולפני “אַשַּׁה” (מדת הצדק)³ על מצבה המעציב, בהיותה שדודה ועשוקה בידי עושקיה, נדכאת ונרמסת תמיד בלי חמלה. היא מיללת ביגונה על מרי גורלה, ומפיה יתמלטו הדברים: “בשביל מי ולמה יצרתני?!” היא תקרא אל האלים בני הנצח, כי ילמדוה איך לעבוד את האדמה, בתקותה, כי הם יכוננו פעלה, יושיבוה לבטח, והעתירו לה עתרת שלום וברכה.

אחרי כן ידבר אהורה את דבריו, בשאלו את פי “אַשה”: מי הוא אשר נועד להיות לשומר “קינה”, ולהיות לה למגן ולמחסה לבל יעשקוה; “אשה” משיבה דבר, כי השחית כל איש דרכו, עד כי אי אפשר למצוא איש בעל לב טהור, רחוק מעשק וזדון ואיננו שקוע בתאוות וזהומת החיים, אשר יכשר לשאת על שכמו משרה נכבדה כזאת: לנצור צדק ומשפט, ולהגן על העשוקים מפני עושקיהם. מקור כל הרעה הוא: המצב הפרוע השורר בארץ, ובכן על כל מבקש עושר ומבטח עז בחיים לבטוח באהורה עצמו ולבקש את קרבתו הוא, ואך שוא לבטוח בהעמים הנכנעים תחתיו ותלוים בו.

אחריו יבוא צרוּאַסתר למלא את דברי “אשה”: הוא ישען יחד עם “קינה” על אהורה וישימו בו תקותם; הם נכנעים לפניו, משתעבדים אליו ודבקים בו; אליו יפנו בכל עת להתר למו כל ספק המנקר את מחם, ולפתור למו את השאלות המתחוללות בקרבם לרגלי המהומה והמבוסה הגוברת בארץ, בהעדר בטחון החיים והרכוש בקרב יושביה.

אהורה מדבר אל לבו כעונה דבר לנפשו על שאלתו. אמנם כן, אי אפשר למצוא מושל צדיק, אשר יעצור בקינה, איש כליל המעלות ובעל תכונות נעלות, אשר תָּתְאֵמנה בשלמות אל המשרה המושמה עליו, כפי שמצב הדברים דורש, ובכל זאת הפקיד את צרוּאַסתר לראש על עדת עובדי האדמה.

עתה תדבר המקהלה את דבריה, היא עדת המאמינים אשר לעיניה נערך כל החזיון הזה, או המון ה"אַמֶּשָׁסְפֶנְדִים", והם תארי אהורה, אשר התגלמו לתמונות אישיות מיוחדות, ושפתן תבענה תהלה ותודה לאהורה בעד כל חסדו וחכמתו אשר יראה לבריותיו; ועם זה יחד תשאל המקהלה: מי הוא זה המאושר אשר אִשרהו אהורה להאציל עליו מחכמתו, או, כאשר הסכננו אנחנו לאמר, אשר הִשרה עליו את רוח קדשו, לבשר את תורתו לבני חלוף. המקהלה מעמדת פניה כלו שכחה את המלאכות אשר הושמה על צרוּאַסתר, כפי האמור בחרוזים הקודמים, – כמו לא יתכן הדבר, כי איש כצרוּאַסתר ירהיב עז לקחת עליו מלאכות כזאת. אהורה עונה את אמריו, יכפיל את דבר המלאכות הקדושה, אשר שם על צרוּאַסתר, אשר הפעם יקראהו בשם משפחתו “סְפִיתַמָּה” לאות חבה, בהבטיחו לחזקו ולאמצו ולהצליח בידו את התעודה הגדולה אשר אליה נועד הפעם.

עוד הפעם תדבר נשמת קינה את דבריה, היא מוסיפה להתאונן, כי ראשה ומנהלה, אשר הפקידו עליה, איננו מתאים אל תעודתו. צרוּאַסתר – לפי דבריה – הנהו איש רפה־רוח וחסר כח לב; הוא איננו מתיחש על פי מולדתו אל זרע המלוכה, ואיננו גדל־עליליה להוציא את חפץ לבו לפעולות כפים. גם האמשספנדים הנמו תמימי־דעים עם נשמת קינה, ופה אחד הם דורשים, כי יופיע בדבר אהורה השליט האמתי מושל כלבבם, אשר בו בטח לבם.

אחרי כן ידבר צרוּאַסתר; הוא מרגיש את חובתו העמוסה עליו לפנות בשם כל העם אל אהורה, ועל כן הוא מתחנן אליו הפעם, כי יריק את ברכתו שלום ואושר לכל בני עמו, כי בלעדו קצרה יד כל איש לכונן שלום בנאות ארץ. הוא מחלה את פני אהורה לתת לכל בני עמו לב להבין ולהשכיל; יכירו וידעו, כי שמחת איש בחלקו ושלטון של צדק ונכחה, אשר אם כי יופיעו ראשונה רק בלב האדם פנימה ושם מקור פעולתם בתחלה, יביאו לרגלם שפעת כל ברכה ואושר גם בעולם החיצוני. גם בעדו הוא מעתיר אל אהורה, כי יאציל עליו מתבונתו הנשגבה או מכחו העליון, והוסיף לו און ועצמה לעבוד את עבודת הקדש, אשר הפקדה בידו.

הקריאה אל צרוּאַסתר, והתאשרו במשמרת מלאכותו הגדולה המתוארת פה היא פשוטה וערומה מכל עדי ותפארת חיצונית – איננה מקושטת בספורי פלא, ואיננה מפרזת בדברי תהלה וכבוד אל המחוקק לרוממו ולנשאו עד למדרגה מגושמת, ובדרכה זה היא כהתנגדות עצומה אל המקורים המאוחרים, אשר בספרי האוסטה, ששם נראה את הנביא מתרועע בדרך נס ובארח פלאי עם אהורה, מדבר אתו פנים אל פנים, שואל בעצתו בכל דבר הקשה, ונענה על כל שאלותיו תשובות ברורות ומפורטות, אשר יבשרן אל העם בתור נבואה וחזון מאת האלהים. בשירי הקדש של הפרסים, הנושאים עליהם תמונת תורת דת עם תמונת שירה וחזון כאחת, הכל ערוך ומסודר בארח טבעי, הכל עשוי כמעשי בני האדם וכפי המתאים אל דרכי חייהם. מה נפלא החזיון, כי שירי הגטה מזכירים לנו בדברים רבים את נבואת נביאי ישראל אשר בכתבי קדשם. גם שם נראה, כי יבחר לו אלהים לחפץ מפעליו הנחוצים לפי צרכי העת – כלי־מעשה קלי ערך ורפי אונים. גם שם נראה, כי הנביאים אינם שבעים רצון מן המלאכות המוטלה עליהם, ועם כל זה לבם מלא בטחון נמרץ ומוחלט במעוז אלהיהם ואמונה שלמה ביכלתו הגדולה לבלי גבול ותכלית, וזאת היא אשר תאמץ בלבם הכרה פנימית שלמה, שאיננה נכנסת תחת גדר הספק, כי המלאכות אשר הושמה עליהם תצלח בידם. רשמים כאלה מתרשמים בלב כל קורא, בקראו את רוב שירי הפרסים על דבר מלאכות צרוּאַסתר. הנביא הפרסי שונה תמיד בתלונתו, בהכירו את רפיונו וקצר־ידו; כל עלילותיו אינן מעוטרות בעטרת נצחון, והוא פוגש על דרכו מעצורים ומכשולים, אשר יעציבו את רוחו ויכאיבו את לבו כאב גדול. ובכל זאת לא יתנודד לבו גם רגע באמונתו האדירה, כי אלהיו אשר בו בטח לבו – עמו, והוא יגבירהו חיל ויכונן את מפעליו. לפניו ישפוך שיחו, יביע כל רחשי לבו, כל מגור וכל תפונה אשר יהגה רוחו; הוא מאמין אמונה שלמה במדת טובו וחסדו, ומחכה בעזוז אמונתו לאלהי ישעו. בכל לבו ונפשו הוא נתון אל אהורה ואל משטרו אשר הוא דורש מבני האדם, והוא שואף בכל מאמצי כחותיו למלא את רצונו, רצון אל עליון. הוא מביע את אֹמץ רוחו לבלי חדל מהפיץ את תורתו ולקחו כל עוד חושיו בו וכל עוד לא יעזבוהו כחותיו, עדי יצלח חפצו בידו להביא בברית אמונת אמת את כל אשר רוח חיים באפו. עם כל רפיונו ואפיסותו בפני עצמו הנהו שגיא כח בחסד אלהים ואמתו הנשפעים עליו מאת “אהורה”; דבר שפתיו הוא כח אדיר להדוף מפניו כל צר ואויב ולהשפיע על רוחו בני האדם להחיש ולקַרב את ימי ממלכת־שדי; כהשליח הנוצרי פאול הוא מרגיש בנפשו, כי תורתו היא רוח קטב ומשחית להשיא מות וכליון על איזה מבני האדם, בעוד אשר לרבים מהם היא רוח תחיה לתת למו חיים חדשים.

תורת דתו. אולם מה היא הבשורה והחזון אשר קם צרוּאַסתר לבשר לבני עמו? זאת היא פלוסופיה, הנושאת מדברותיה על ראשית הבריאה ויצירת העולם, פלוסופיה הדורשת מאת המחזיקים בה גדל־עליליה, שקידה וחריצות למפעל ומעשה. המצב המעציב והכהה של התבל כלה דורש מאתנו להחיש למצוא את פתרונו, למען אשר נדע לאחוז את התחבולות הנאותות לרוחתו ולתשועותו; וצרוּאַסתר בהִכּוֹנוֹ לפרסם את תורתו בעולם הוא מתפלל אל “אהורה”, כי ישלח לו אורו ואמתו להורותו את הדרך ילך בה לבאר לבני האדם את ראשית הבריאה, ואיך התחולל העולם החמרי. אמנם פרָשת סוד הבריאה, אשר הורה הנביא איננה חדשה בהחלט; היא כבר תפסה לה מקום נרחב ברוח בני עמו ובהשקפתם על העולם, אפס הוא קבע אותה בתור יסוד ועיקר גדול בתוך הדת ויורה את התולדות המסתעפות ממנה ויחוסן אל החיים ומעשי בני האדם. בהשיר השלישי מן הספר הראשון ישמיע הנביא את תורתו לפני העם, והוא פונה אליו בדבריו לא כאל עם שלם בתור קבוץ לאומי, כי אם אל כל יחיד ויחיד מן העם, ובהכירו את גדל האחריות המוטלת עליו, הוא קורא אל כל אחד ואחד מן העם להקשיב אל תורתו, לקחת את אמריה בלבו, ולכונן על פיה את חייו ומעבדיו. תורת צרוּאַסתר היא באמת שיטת האלהות הכפולה, או, כאשר יכנוה חכמינו הקדמונים: “אמונה בשתי רשויות” (Dualismus), אך בתחלת הוסדה עוד טרם היתה לה התמונה המשוכללת ההיא, אשר התלבשה בה בעת המאוחרת, אחרי אשר התפתחה בשלמות, עת אשר צִיְרוּ למו את האלהות בתור שני עצמים אישיים, שני שליטים אדירים, אשר מראשית בריאתם כבשו תחתם את כל העולם, ויחלקו ביניהם את הממשלה למשול איש איש במקצעו, כי אם היתה עוד בתמונה בלתי מוגבלת ונשואה על כנפי החקירה וההסתכלות, ועוד לא נתבררה צורתה האמתית. מפי צרוּאַסתר הננו שומעים כדבר הזה: ישנם שני יסודות קדומים, שתי רוחות או שני עצמים (השמות, אשר תקרא תורת צרוּאַסתר לשתי הרשויות, אינם מוגבלים נכונה), והם הפוכים בפעולתם ומתנגדים אחד אל משנהו; כל אחד עמד ברשותו הוא ופועל את פעולתו כחפצו, מבלי להתלות בכח או ברצון זולתו, ואחד מהם הוא גבוה במעלתו ועולה בערכו וטיבו על השני הגרוע ממנו. צרוּאַסתר מציג את שניהם לפני עדת המאמינים ומציע למו לבחור באחד משניהם לאלהים, ביעצו לבלי לבחור בהכח ההוא, אשר בו יבחרו כל היצורים והכחות הרעים הנמצאים בעולם. אמנם גם בשיטת שתי הרשויות, אשר ערך צרוּאַסתר, הכיר לטוב לפניו להניח ביסודה איזו אחדות מוחלטת. שני הכחות האלה, היסודות התואמים שבתוך הבריאה, אשר האחד מהם הוא מלא אור וטוב והשני סמל החשך והרע, גם הם אינם באמת יצירות מקוריות הקודמות לכל מציאות והויה; הם הנמו רק תולדה והתפשטות מכחו של עצם נשגב מקורי “עתיק יומין”, אשר קדם להיות לפני כל הויה וישות. העצם הנשגב הקדמוני נקרא בפי צרוּאַסתר בשם “החי הנצחי” ובאיזה מקומות יקראהו בשם “הזמן הבלתי בעל גבול ותכלית”, כי אי אפשר ליחס אליו ראשית ואחרית. הוא התעטר בעטרת אור ומחונן בסגולות ותכונות, אשר קצרה בינתנו מהשיג; ובהיותו בלתי מובן ומושג לנו, על כן ראוי להכנע לפניו ולהשתעבד לו רק על ידי המחשבה והגיון לב, מאפס כל דת מעשית, אשר תכשר לקרב את העולם השפל אל המשגב הרוחני הזה. הבריאה כלה יצאה לפעלה לרגלי האצילות שנאצלה מן האין־סוף (Emanation), כלומר העצם הנשגב הקדמוני השפיע מעצמיותו ומיסודו איזה שפע, וממנו נברא העולם כלו. בראשונה נאצל מן “החי הנצחי” – האור, ומן האור נוצר ארמוצד מלך האור⁴. מן האצילות השניה, שנאצלה מן החי הנצחי, נצר אהרימון אלהי החשך והרע. שני היסודות האלה ארמוצד ואהרימון, היו מתחלת יצירתם כאחים תאומים אחוזים ושלובים יחד, ופועלים את פעולתם בנטיה אחת, מבלי להתנגד בהחלט איש לרעהו, ואם כי בכל מעשיהם כבר נזרע הזרע לנגוד והפכים. העולם, כפי אשר הוא לפנינו, נוצר על ידי שני הכחות האלה, אשר השתפו יחד ביצירתו, וישכללו תבל ומלאה בששת תקופות הבריאה המקבילות אל הסדר הנזכר בספר תורת משה, ביצרם ראשונה את האור התחתון (אין לערבב את האור הארצי עם אור שמים העליון), ואחרי כן את המים, את הארץ, את הצמחים, חית הארץ ואת האדם; והם גם אשר הגבילו מראש את גורל בני האדם, ביעדם בעד הרעים והחטאים, את הגיהנם לחיותם שם חיים קשים ומרים, ואת הטובים והצדיקים – לגן־עדן, והוא מעון חיים רוחנים נשגבים שאין למעלה מהם. כבצעם את מלאכת יצירת העולם החמרי, התפרדו שני יסודות היצירה איש מעל רעהו, ואז לקח לו היסוד הרע לסגולה את הרע ואת כל המעשים הרעים והמָשחתים, כל נבלה ותועבה, בעוד אשר הרוח הטוב בחר לו את הצדק והתום, ויכונן את מושבו במרומי שמים, והוא יחשוב לו לסגולה את כל עושי טוב ואת כל המאמינים בו באמת ובתמים. ה"דֶּוים" וכל בעלי בריתם, אשר יִנְהוּ אחריהם, אינם מוכשרים להכיר בין הטוב והרע, אינם יודעים לבחור בטוב ולמאוס ברע; עוד מראשית היותם הם נתונים אל “הרוח הרע”, אל השטן אבי כל רע, ויקדישו את עצמם לכל מעשים מגונים, לכל רעה ותועבה. ומני אז מלחמה ארוכה וממושכה נטושה על פני תבל. מצד אחד נמצא האל “אסורה”, הוא האל היחידי הנקוב בשמו הפרטי בשירי הגטה “אסורה” הוא אלהי השמים, בעצמיותו הנהו כפת השמים הבהירה, שמי התכלת, ועם זה יחד הנהו גם אל טוב וחנון, אשר רוח גיל וששון מרחפת סביבותיו. שירי הקדש מדי דברם בהאל הזה יסירו מעליו כל תכונה מוגבלת, יתארוהו בדמות עצם מופשט, המתקרב יותר אל אלהות, שמציאותה מתוארת רק ביסודי הדת, מאשר אֶל אֵל היסתורי. הוא סמל התגלמותם של הטוב והחסד, וכפי היאות לאל בעל תכונה נשגבה כזאת, הוא פועל את פעולותיו לא בדרך ישרה, כי אם באמצעות בריותיו בעלי בריתו. מדותיו של האל הזה, כלומר תואריו שהתגלמו להיות עצמים אישיים חפשים ועומדים ברשות עצמם (אמשספנדים) עומדים על משמרתם למלאות את כל פקודותיו; הם תומכים בידי הקדושים אשר בארץ לנחותם במסלתם הרוחנית, וישימו משטר נכון בתבל ומלאה. ומצד השני ה"דֶּוִים" עם השטן ראש השדים ואבי כל רע, העומד על משמרתו להפיץ בכל אפסי תבל און ושקר, כל נגע ואסון, וכמו ישאף להתנקם בבעלי ריבו הרוחות הטובות, להרע ולהשחית כפי מדת יכלתו. הטובים והצדיקים אשר בקרב בני האדם יודעים את חובתם, לתמוך בידי הכחות העליונים ולעזור להם במעשיהם הטובים – וגם לא קצרה ידם מעשות תושיה, ולחדש את פני כל המעשים, בהתחברם יחד עם “אהורה” גם בעודם בחיים פה על הארץ, בהשתמשם בעזרת “תואריו” הפועלים את פעולתם ברוחם ובפנימיותם הם, כפי אשר ישפיעו (אלה האחרונים) גם על אהורה; אנשים כאלה יכוננו משטר נכון בחיים, משטרי טוב וצדק, תם ומישרים, ובזה הם בונים למו בית נאמן בעולם הרוחני, כליל האמת והצדק.

וכאשר החלה תורת צרואסתר את התרקמות המציאות והוית כל היש מסבה אחת ראשונה ומאחדות מוחלטת, כן גם תכלה את שכללו והשתלמותו של העולם באחרית הימים עם אחדות מוחלטת. שלטון שתי הרשויות בעולם, אשר נתקים בחותמה של הדת הפרסית איננו חזיון קבוע ומתמיד לנצח, כי אם חזיון עתי ומוגבל בזמן. כעבור שנים עשרה אלפי שנים מעת שנחלק הכח השולט בעולם לשתי רשויות, תעבור ממשלת הזדון והרשעה – כן תבשר הדת הפרסית – של אהרימון וכל צבאותיו העוזרים אחריו וממלאים רצונו. אז בהמלא סאת הרשעה והזדון, אשר עוללו המון מלאכי הרע בארץ, יופיעו שלשה נביאי אמת וצדק לעזור לבני האדם בכחם ובחכמתם, להשיב אל התבל את שלמותה ותפארתה המוסרית, אשר היו לה בעצם ראשיתה. אז יבוא יום המשפט הגדול לשפוט את כל בשר, לגמול טוב לצדיק ולשימהו בנוה אושר נשגב, אשר תקצר כל שפה לתארו באמר ודברים, ולכלות פשע ופושעים יחדיו. ביום הגדול ההוא תעבור רעת אהרומון השטן המשחית כליל השקר והאון, כי ילכד ביד חזקה וכשבוי חרב יסגירוהו בידי המשפט והצדק לעשות אתו כלה, וכמהו כן תהי גם אחרית כל סגניו ומשרתיו לאבדן ולכליון חרוץ. האגדה הפרסית תתאר לפנינו את הענוים הקשים והאכזרים, אשר יעונו אהרימן ובני מפלגתו, אשר רק הדמיון העז של עמי בני קדם יוכל להמציאם, והוא כי ישקיעום בתהום מלאה נוזלי מתכת מותכת וקודחת עד כלותם. היעוד הדתי הזה, אשר תבשר תורת צרואסתר בתור אידיאל של הגברת הצדק ושלטון חסד ואמת לעולמי עד, נועד מראש מאת ה"חי הנצחי", אשר מאורו הנאצל התפשט שלטון שתי הרשויות גם יחד, ואל אורו הגדול, אור של צדק עולמים וטוב מוחלט ישובו כל סדרי העולם באחרית הימים.

תהפוכות וסתירות. בהערך מערכת תקונים באיזו דת קולטת התורה החדשה אל תוכה תהפוכות וסתירות; כמו על פי חוק התמדת־הכחות (Inertion) מתכנסות אל תוך התורה החדשה גם השקות נושנות, ואם כי אינן מתאימות אליה. ההשקפה על הענינים היסודיים שבתוך הדת מצדם הרוחני הדק שבדק חולפת ועוברת, ותחתה נקבעת השקפת חול, השקפה המונית גסה שבגסה. הננו לברר דברינו. התורה הנשגבה על דבר הגיהנם וגן־העדן מוגבלת במקומות רבים בספרי ה"אוסטה" הגבלה ברורה, והיא נשמעת לנו בתור המצב הפנימי של הנפש, אם מצב מזהיר ונעלה ואם רע ומעציב. אולם אִתָּהּ יחד תופיע לנו עוד השקפה אחת אחרת מזה, השקפה מסורה מדור לדור, על דבר מעון האושר והיגון העתידים לבוא בעולם הבא. בשירי הקדש נזכר פעמים אחדות הגשר הנקוב בשם “קִינְוַט”, אשר עליו תעבורנה, לפי אמונת האירנים, הנפשות אחרי מותן. הנפשות הזַכות והצדקניות תעבורנה שלום דרכן והגיעו מעבר לגשר לעלות על הר הקדש, ששם מעון נפשות הצדיקים הזוכות לחיים חדשים, חיי אור ונעימות נצח. אולם הנפש החוטאת, מדי עברה על פני הגשר יתמוטטו פעמיה, ונפלה מטה אל מעון השחת, מקום ענות ומכאובים. התהפוכה השנית, אשר אנחנו רואים בקרב הדת הזאת היא: כי בעוד אשר מצד אחד יקוה צרואסתר לתקן עולם בתורת דתו ולשים אותה לסגולה לכל בני האדם, הנה מצד השני ההתנגדות ומלחמת הנצח, אשר בין שני כחות היוצרים, הטוב והרע, בין הרוחות הטובות והרעות, כאשר גם בין בעלי בריתו הנוהים אחריהם, תניעהו לפעמים תכופות להטיף לשוד ורצח, לכח האגרוף ותחבולות רשע. באחד משירי הקדש נשמע את קול הנביא, הקורא אל בני עמו להתנפל בחרב שלופה על העמים הבלתי מאמינים בדת האמת, והוא מחזק ומאמץ את לב המאמינים לבטוח בגבורתם, בהבטיחו למו בשם אהורה נצחונות גדולים, ומבשר לבלתי־מאמינים מפלת פתאום. יחד עם זה הננו מזכירים את דרכי המחוקק, אשר השתדל להתחבר עם משפחות תקיפות בעלי זרוע, למען אשר יעזרו לו בכח הזרוע להפיץ את דתו בין אלה, אשר אינם נוטים אחריה. יחד עם שם המחוקק יזָכר תמיד גם שם המלך וַיִשׁטַפ (שם ארץ ממלכתו לא נודע), אשר היה מגינו ותומך בימינו. כן גם יזכרו שמות רעי הנביא ומיודעיו, אנשים אשר דבריהם היו נשמעים בארץ מולדתם, המקצע השני, אשר שם אנחנו נפגשים עם המחוקק המשתדל להסתגל אל המשטר השורר בקרב העם, ולאשר ולקים מנהגים נושנים הממרים את דעותיו והשקפותיו – היא עבודת הקרבנות. בשירי הקדש של הפרסים הננו קוראים באיזה מקומות דברים של טעם, האוצרים בקרבם השקפה נשגבה על עבודת הקרבנות, ומרוממים את ערכם של הקרבנות על צד השלילה, או, נדבר בסגנון יותר מדויק, משפט נאור המביע את דעתו, כי תחת זבחי צאן ובקר העולים המזבחה הטיבו מאד מגישי הזבח לעשות, לוא ידעו להגיש את עצמם, את נפשם ומאדם קרבן להאלים; הקרבן הנכון והאמתי, אשר על האדם להקריב לאלהים בעד חסדו ואמתו, הוא קרבן נפש אדם, רק בלי שפך דם, זאת אומרת, כי יקדיש האדם לאל את עצמו, את ישותו, את מאדו, ואת מאמצי כחותיו אשר הוא שולט בם, את הכל יביא קרבן לאלהים, ואל רצונו ומטרתו בעולם המעשה. ובעת ההיא, אשר השמיע המחוקק הפרסי את הדעה הרוממה הזאת, את האידיאל הנשגב, אשר באמת ראוי הוא להיות לכח מניע בכל דת נאורה, השואפת השתלמות דתית ורוחנית – באותה עת עצמה איננו מוציא אף הגה אחד מפיו לשום דופי במעשה הקרבנות, זבחי צאן ובקר, ולהשתדל להסיר את לב העם מאחריהם. ולא זאת בלבד אלא שהוא צועד עוד צעד בנטיה מהופכת, ומתהפך מן הנקודה הקיצונית האחת אל הנקודה הקיצונית שכנגדה. באיזה משירי הקדש הננו קוראים את תפלות המחוקק, המעתיר אל אהורה להורותו את דרכי וסדרי העבודה במעשי הקרבנות, כאשר גם בכל מנהגי הדת הדומים לזה. מגמת הנביא היא, כי תתרחב עבודת הקרבנות, ותתפוס לה מקום נכבד בכל מקצעות החיים, כאשר גם יתפשטו שירי התודה אשר יזמרו יחד עם הזבחים. באופן הזה הנה החיים הפנימים של האדם אינם עזובים לנפשם, ואינם מכונסים בפנימיותם, כאשר כן הורתה תורה בודהו, ובדרך בזה הוליכה את בעלי בריתה. האדם הולך במסלת החיים שלוב־זרוע יחד עם אלהיו; החסידות והתמימות, אשר יהגה לבנו, הִנֶּהָ גם היא כניצוץ אור החודר אלינו מגבוה; הנה היא כבת השמים השָׂמה משכנה בתוכנו להאיר את החשכה בעולמנו הפנימי, ומדת הצדק וישרת הלב, השופעת ממקור האלהות פועלת את פעולתה ברבנו ומולכת אותנו בנטיה המובלת אל מטרה. ובכן הנה מעללי האנשים הטובים והישרים וכן גם רצונם, תשוקותיהם ויצרי לבם הכל ערוך ומתוקן על פי האלהים.⁵ אשרי אדם יבין זאת, ישכיל אל ערך הדברים לאשורם. אז נפשו מתקדשת, וכמו שואפת ברגש טבעי למלאות את תעודתה ולזכות למשכרת רבה בעד תומתה וישרתה. אולם לעמת המשגב הפנימי של הדת הפרסית, כפי אשר הורה צרואסתר, ולעמת האמונה במציאות כח האלהות, השוכנת בפנימיותו של האדם, ביצר לבו וברגשותיו, תביע תורת הפרסים יחד עם זה גם דעות תעתועים, המלמדות את האדם לכרוע ברך לפני מחזות הטבע היותר פשוטים ורגילים, ולהביט בלב מלא יראת רוממות ורגש כבוד על האש הקדושה, אשר הכירו אותה לאלהות, ולמצער בתור תמונתה החיצונית של האלהות, המתגלה בצורה גשמית מוחשת אל בני האדם. עבודת הדת המקודשת לשם האש הקדושה צמודה ושלובה יחד עם עבודת הקרבנות המרחבת את גבולותיה; פה נראה מזבחות ערוכים בכל מקום אשר תורת צרואסתר מגיעה, ועל מוקדי אִשם יעלו לקרבן מיני בעלי חיים שונים, וביחוד סוסים, אשר נחשבו למבחר הקרבנות הרצוים לאל, ועל כן הביאו הפרסים את קרבנם מן הסוסים בכל עת ומקרה נכבד ובערכו, בכל עת אשר מצב הדברים דורש להשתדל בכל האמצעים האפשרים להפיק את רצון האלים. הננו קוראים בשירי הקדש, כי בכל עת אשר הסית הנביא את בני עמו לצאת למלחמה על הבלתי מאמינים הביא את קרבנו איזה סוסים, וקרבנות כאלה היו לו לערבון על הנצחון, אשר בשר מראש. אמנם, מה מוזר הדבר בעינינו, כי בכל הקרבנות אשר פקד הנביא על בני עמו, או בכל פעם אשר הקריב קרבנות בעצמו, לא נזכר מאומה על דבר ה"המה", המיץ החריף והמשכר, אשר נסכו הפרסים כנסך קדש לאלהים תחת הסמה אשר לההודים, ואם כי, כאשר הזכרנו למעלה, נחשב לקרבן החביב והרצוי לאלהים מכל קרבן וזבח. משערים, כי צרואסתר בטל את נסכי ההמה, ותחתם תקן את ההשתכרות לשם האלהים כמצוה דתית. ישנם גם שירי קדש, אשר תכנם קללת הנביא, דברי אלה ומארה לקלל את הרוחות הרעות, ככל דברי האלה והמארה, הנמצא גם בספר תפלות דוד בן ישי, המכֻוָנִים אל עוזבי אלהים ואל אנשי זדון ורשע.

אמנם כשגגה תחשב לנו, לוא נאמר לשלול מתורת צרואסתר כל מטרה רוחנית, בהראותנו כעל אות נאמן על המחזה הנראה לעינינו בכל שירי הקדש, כי “קינה” (עדת האכרים), אשר בשֶׁלה ובשל תלונתה המרה נקרא הנביא ללכות במלאכות אהורה אל בני עמו, היא עמוד התּוֶך בכל עלילות הנביא ומלאכותו, וכל מעשיו ודברי נבואתו כוננו רק לדאוג למצבה ולמחסוריה. לפי התורה, אשר הורה צרואסתר, נחשבה מפלגת האכרים לבעלת ברית היסוד הטוב, הכח האלהי הצדיק והישר, ועבודת האדמה המתוקנת והמשוכללת, אשר בעליה עסוקים תמיד בהשתלמותה היא התחבולה הכי נאותה והרצויה להפיק את רצון האל הטוב, ולהאדיר את כח ממשלתו, בעולם. הוא – האל הטוב – חפץ בשלום עדת האכרים, וכל משא לבו היא, כי תשב שוקטה ושאננה, לא תדע כל סערה ולבל ירגיזו זדים את מנוחתה; ובהיותו מגן ומחסה להמפלגה הזאת, החביבה בעיניו, הנה הרשות נתונה להנביא לקרוא אל אלהי הטוב והחסד, ולבקש את פניו, כי ילמדהו בינה להגיע אל המטרה המבוקשת. תורת הנביא פורצת ועוברת את הגבול, אשר נועד לה בתחלה; אך הוא לא יקשיח את לבו אף לרגע קטן מן הענין ההוא, אשר בשבילו התעוררה התורה והתעודה הזאת.

אם נקח את שירי הקדש, הכלולים בספרי האוסטה, כל אחד ואחד בפני עצמו, לא יביעו לנו מאומה על דבר מהות הדת, אשר החזיקו בה צרואסתר ובני דורו. בלי כל תפונה האמינו באלים רבים. בהפרקים ההם, אשר בספרי האוסטה, אשר על פי הזמן שנתחברו בּו הם קרובים מאד אל תקופת הזמן, שבה נתחברו שירי הקדש, שוררת האמונה באלים רבים במלא תקפה ועוזה. ואם כי הנביא במרבית מאמריו מדבר רק על מין אחד של אלהות, אהורה (ואם כי הוא מדבר את דבריו גם על אדות “בני־אלמות” בכלל), בכל זאת אין בזה כל אות מוכיח, כי דתו היא בעלת אמונה באל אחד; יכולים אנחנו ליחס את החזיון הזה אל המטרה המיוחדת, אשר היתה לפני המחוקק ואל הגבול המוגבל של שירי הקדש וקצֶר מדתם, כי מרבית ספרי הדת של הפרסים נאבדו מאתנו, ויוכל היות, כי שירים רבים כאלה וכאלה הושרו גם לאלים אחרים בלעדי “אהורה”. זולת זאת נוכל לראות בזה אות מוכיח, כי הנביא לא מצא לנחוץ לפניו להתערב בעניני האמונות והדעות, אשר מצאו קן למו בקרב בני עמו; בצמצמו את פעולתו הדתית בתחומה של המלאכות הגדולה אשר הוטלה עליו, כלומר: הפצת התורה הידועה שנמסרה לו, אשר בה ראה את כל תמציתה וכחה של דת אמתית, דת האוצרת בקרבה את האמת המעשית ההיא הנכונה לאַשֵׁר את בני האדם בחייהם המעשים, הנה חשב המחוקק לנכון לבלי עורר שאלות כאלה, אשר לפי דעתו תוכל הדת להתקים גם מבלי דעת את פתרונן הנכון, כאשר כן הסכינו לעשות גם מחוקקים רבים לפניו ולאחריו. בנגוד אל תורת ישראל, אשר שמה לנקודת המרכז בתוך הדת את האמת הפלוסופית על דבר האחדות המוחלטת, אשר ביסודו ונשמתו של העולם, וגם שאפה להעמיק את המושג הזה בלב בני הכנסיה במדה כזאת הקרובה יותר אל ההתענינות מאשר אל הידיעה הפשוטה קרת הרוח, מצא המחוקק הפרסי אך למותר להעמיס על בני עמו עיונים פלוסופים, ויסתפק רק בתורת מוסר המובילה אל תקון המדות ומשטר נכון בחיים. ידע המחוקק המנוסה הזה את רוח בני עמו, כי חסרה למו הנטיה אל החקירה, ההסתכלות והתעמקות השכל, בעוד שהם נוטים מטבעם לרגשי מוסר וצדק זכים ובריאים, ומחוננים בעזוז רגש (עיין בראש הפרק), ועל כן השכיל לערוך למענם תורת דת, המַקבֶּלת אל כשרונם ורוחם, הרחוקה מהסתכלות ועיון, ואיננה מתפרנסת מן השכל והבינה, כי אם דת, שיסודה ברגש ובתורת המוסר, ואשר שיטתה ביצירת העולם ושלטון שתי הרשויות מתאמת גם היא אל הרגש הפשוט, אל החוש החיצוני הגס; הפרסי רואה את כל המעשים והמקרים ההוים בתבל, והוא מבאר אותם לפי פשוטם; הוא רואה ומרגיש בעולם אור וחשך, אשר ואסון, טוב ורע, הרי, כי יש שתי רשויות, פועל טוב ופועל רע. וכאשר כבר הגדנו למעלה, הנה שיטה פשוטה בלי כל התחכמות וערמימיות כמו זאת, המפרשת את סוד הבריאה והנהגת העולם בתמימות ילדים – כבר תפסה לה מקום ברוח בני העם האירני, ורק זה הוא כל מעשה צרואסתר, כי קבע אותה בתור יסוד ועיקר גדול בתוך הדת, בהורותו את התולדות המסתעפות ממנה ואת יחוסן של אלה האחרונות אל החיים ומעשי בני האדם. עוד לפני צרואסתר התחוללו בלב האירנים הכנות קודמות לקבלת תורתו – איזה ציור של שיטה דתית, אשר התרקמה בשכל בני עמו בארח טבעי פשוט, ותהי לקו לכל דרכי הדת הפרסית גם בימים הבאים.

ידע המחוקק הפרסי, כי לא הוא המחוקק היחידי בתורתו אשר נתן לבני עמו, וכי אלה האחרונים השתתפו גם הם בִּיסֻדָּה של הדת הזאת, ובכן הננו רואים, כי קורא הוא אל בני עמו לקחת חבל נכבד בעבודת התפתחותה של הדת. פה הננו לצַיֵן את השרטוטים הראשיים של ההתפתחות הדתית הזאת.

1. האדם בתור שופט בין האלים. כאליהו הגלעדי, אשר קרא לבני עמו לבלי פסוח עוד על שתי הסעיפים, ולבחור למו, – אם את עבודת הבעל או את תורת אלהי ישראל, כן פנה גם צרואסתר בהצעתו אל בני דורו לבחור למו אחת משתי הדתות השוררות בקרבם בימים ההם. אולם יכולים אנו להראות על ההבדל העצום, אשר בין שני המקרים הנתונים לפנינו. לפי השקפת כתבי הקדש אין הבעל אֵל בעל פעולה ומעשים בנטיה ידועה, כי אם אליל שוא. האמונה באלהותו היא אמונה תפלה והזיה, ועל כן ישתדל הנביא להציג את האמת הערומה לעיני בני עמו למען ידעו, כי הבעל הוא אפס ואין, וחדלו מעבוד אותו. ובכן אין פה הבדל בין שני אלים, כי אם הַקְבָּלה וערך בין עצם נשגב ובין אפס מוחלט. לא כן כחזון נבואתו ותורתו של צרואסתר, שם ההבדל בין שתי הדתות המוצעות עמוק ורחב מזה. על האיש הפרטי נטַּל לבחור לו אלהים, עליו לחַות דע ולהכיר מי הוא הטוב והנבחר משני האלים הנתונים לפניו, מי הוא הנשגב משני הכחות השולטים בעולם והמתאבקים מראשית העולם ועד אחריתו, ואת אשר יבחר האדם הוא הנקדש והנשגב ואותו ראוי לעבוד, בעוד אשר משנהו הוא בזוי ונתעב ואיננו רואי לכל כבוד ויקר, ואם כי באמת הנהו גם הוא עצם ממשי, כח גדול ואדיר נמצא במציאות. השקפה כזאת נחשבה לנקודת־מבט חדשה בימי קדם. כשהסכינו בני האדם להאמין במציאות אלים רבים, המחוננים במדרגה שוה בכל התכונות המסוגלות אל האלים, וכלם רואים, כי יקדישום ויעבדום בתור אלים, רק כי כל שבט ושבט או כל עם ועם בחר לו כרצונו את אחד האלים, אשר בכח הבחירה הזאת נתיחד לו לבדו, לעָבדו תמיד, או כי האמינו, כי כל מדינה ומדינה נכנסת בחוג פעולת אל מיוחד. מעולם לא עלה הרעיון על לב היונים או הרומאים לבחור באיש פרטי ולשימהו לשופט, לחרוץ את משפט על טיב האלים הידועים למו, ולחות את דעתו מי מהם הנשגב והאדיר, ומי מהם ראוי כי יסירוהו משאתו ושלטונו. במקרה, שאנחנו דנים עליו מיוסד משפט הבחירה כלו על יסודות מוסרים. בני האדם נקראים מטעם הדת לחרוץ את משפטם על תכונתם וערכם של העצמים ההם, המכונים בשם “אלים”, ועם זה על הבוחרים לדעת, כי חפשים הם במשפטם, וכי אין אונס להכָּנע מפני האלים הפחותים והגרועים, אשר ימצאו בהם דופי, והנם בטוחים לנפשם מרעת העצמים המשחיתים והמסבבים נזק וכליון, ועל כן אימתם לא תבעתם. מלחמת נצח נטושה בשמים, ובשם בעלי הריב תקרא הדת אל בני האדם לצאת גם הם על מערכות המלחמה, להאבק את הכחות ההם, המַּמרים ומסרבים אל הטוב והצדק. איככה התחוללה מלחמה עצומה כזאת בין האלים, ואיככה נתנה הזכות לבני האדם להיות לשופטים ביניהם – אין לנו כל יידעה ברורה; הננו יודעים רק, כי הצעד הזה נעשה בפועל.

בכל זאת גם אחרי אשר נחרץ המשפט עוד נשארה הכרה פנימית קבועה בלב הכנסיה, כי ישנם במציאות כחות נסתרים רעים ונזעמים, אשר השפיעו ועודם משפיעים גם כעת בפעולתם על יצירת העולם, הנהגתו ותקומתו. האל הטוב, הפועל טוב וצדק איננו היוצר היחידי בקרב העולם ומנהלה, כי אם עצם מוגבל; מראשית היותו פעולתו מצומצמת בכל מעבדיו ועלילותיו, כי הרבה מתנגדים לו, המפריעים את פעולותיו, ובכל תקפו ועוזו אין לאל ידו להכריעם ולהשביתם כליל. הגיון לב הפרסים על דבר האלהות והעולם הוא כפול ביסודו וצורתו; המושג מהאל הרע יוצר העולם ומנהלו מחובר יחד עם המושג מהאל הטוב – וזה הוא ההבדל הבולט, אשר בין הפרסים ובין ההודים, השואפים תמיד בחקירתם הדתית על דבר האלהות אל יסוד האחדות.

2. דת הפרסים על פי תכונתה היא קנאית עד מאד, היא דורשת מאת המחזיקים כה לרדוף ולהאביד את כל אשר לא יתנו את ידם אליה. החובה על האדם לבחור לו את אחד משני בעלי הריב השקועים בהמלחמה הגדולה והארכה, אשר תקרע את העולם לקרעים, ועליו החובה לשית את ידו לאחד מהם, ולהשתתף במלחמת נצח זאת, להאריך את ימיה ולהאדירה, להקדיש לה את כל אונו ועוזו; החובה עליו להביט על ה"דֶּוִים" (הכחות הרעים) ועל כל בעלי בריתם הנוטים אחריהם כעל אויביו וצורריו בנפש, ועליו להשתדל להחלישם ולהאבידם. הדת האלילית הכללית בכל ענפיה וחליפות מראותיה, אשר השתררה בעולם הקדמוני היתה מחוננת ברוח סבלנות במדרגה גבוהה מאד; השקפתה על ההבדל, שבין דת אחת לרעותה היתה סבלנית ומלאה איזה חִבָּה וחנינה, ותכר לכל אחת ואחת מן הדתות את הקפה ומשפטה לשלוט בתחומה וגבולה. בבחינת ההשקפה הסבלנית הזאת היה הרשם, אשר פעלו היהודים על לב היונים והרומאים, רשם קשה ובלתי נעים מאד, יען הכחישו היהודים את ההשקפה האלילית הזאת, אשר היתה חביבה מאד על היונים והרומאים. היהודים התנכרו אל ההשקפה הסבלנית ההיא ויכחישו בה בהחליטם, כי רק דת אחת נכונה ישנה בעולם, והיא דתם הצרופה, המיוסדת על האמת המוחלטת, וכל הדתות זולתה הנן הבלי שוא, אולם הפרסים הרחיקו ללכת בבחינה הזאת עוד יותר מן היהודים, כי בעוד שתורת ישראל מטֶפת לאהבה ולשלום לכל בני הדתות האחרות, ואיננה מסיתה את בעלי בריתה לרדוף את כל עם, אשר דעותיו בעניני הדת הן שונות מדעותיה היא, הננו קוראים בשירי הקדש אשר בספרי צנד־אוסטה דברים מתלקחים באש קנאת דת, לעורר את לב המאמינים לרדוף באף וחמה את כל העמים הרחוקים מדת האמת. הרדיפות, אשר נרדפו הדת היונית והמצרית מאת מלכי פרס לוכדי הארצות האלה, הנן תולדות השקפתה של הדת הפרסית, המלאה אשר קנאות אל בני דת נכריה. כתורת ישראל כן החלה גם הדת הפרסית לבצר בלב בעלי בריתה את רגש הבוז לאלילי השוא בעלי האפס והתהו, אשר החזיקו בהם בעלי הדת האלילית. וזאת לנו לדעת, כי הדת המסגלת לה רגשות כאלה ומשתדלת להפיצם בקרב בני הכנסיה, מתכנסת אל תוכה, ומתנכרת בלב מלא איבה אל כל אשר סביבותיה. הכנסיה הדתית ההיא, אשר הסתלקה והתרחקה מעבוד את העצמים, אשר עד כה הביטה עליהם כעל אלים בני העולם הרוחני, ואת השקפתה זאת המירה רק בסמכה על היסוד, כי העצמים האלה אינם ראוים להכבד ולהֵעָבד בתור אלהות, כי אינם אלים אמתים ונכונים. בלב בני כנסיה כזאת יוכל למצוא לו מקום החפץ והרצון להשבית כליל את הדת המקודשת לעבודת אלים מזויפים כאלה, ולהשליט תחתה את הדת המקודשת לעבודת אלהי האמת, בהשתמשה, למען השיג את מגמתה זאת, או באמצעים קשים ואכזרים או נוחים וקלים, התלוים בכל זמן ומקרה הנתון לפנינו במצב ההשכלה והתרבות השורר בקרב העם ההיא.

התפתחות הדת. מלבד שירי הגטה המקורים והקדומים, הנחשבים לשירי הקדש במובנם העצמי והאמתי, נמצאים לפנינו עוד שירי תהלה המקודשים גם הם בקדושת הדת ואצורים בתוך הספרות הדתות הקדושה להפרסים, וגם הם נכתבו באותה השפה שבה נכתבו שירי הגטה הקדמונים. ממקור השירים האחרונים האלה נוכל לשאוב את דעת תולדות הדת הפרסית בתקופת העת אשר אחרי זמן הוסדה. השירים הנזכרים יעידו לנו, כי אחרי מות המחוקק נתקדשה תורת צרואסתר קדושה קיצונית בקרב בני אירן, אשר חשבו אותה לתורת אלהים חיים, ויוסיפו אֹמֶץ לפתחה, לעַבְּדָה ולשכללה באותה המגמה, אשר התוה לפניה המחוקק. מובן מאליו, כי הגבילו את תמונותיה יותר ויטביעו עליה צורה מבוררת ובולטת. האלהות, ז. א. העצם הנשגב, אשר לשמו נתיחדה עבודתה נקרא עתה בשם “אהורה־מַצְדַה”, זאת אומרת: “אל היודע כל” (השם “אהורה־מצדה” נתקצר בפי היונים לשם אוֹרמוּצד, ובפרסית הוֹרְמַצְדְ – Hormazd ובעלי התלמוד קראו לו “אהורמיז”. (על השם הזה יקראו העמים האירופאים לדת הפרסית Mazdeismus). אל אורמוצד יפנו הפרסים לעזרה רוחנית כן בכל דבר הנוגע אל החיים הזמנים וכן בנוגע חיי הנצח בעולם הנשמות, וכמו כן יעתירו אליו, כי יריק את ברכתו על יבול האדמה. באחת מן התפלות הכלולות בספרי צנד־אוסטה יסופרו שבחיו ומדותיו של אורמוצד בדברים כאלה:

“אשירה ואזמרה לאורמוצד רב התהלה, העצם הנשגב והנבחר; אשירה לאורמוצד השלם כליל השלמות, רב־כח וליכלתו אין גבול ותכלית, הזך מכל זך, הנבון והמפואר מכל, המקור היחידי, אשר ממנו שופע אֹשר ודעת אמת; אשירה לו, אשר ברא אותנו, אשר יצרנו וישם בנו רוח בינה ודעת, והוא הנוצר ומקים אותנו ויתמכנו בחסדו; לו אשירה, וארוממה את השכל הנשגב המרומם על כל שכל ותבונה”.

יחד עם זה נכרת בקרב הפרסים שאיפה והתאמצות לשפוך את נפשם בתפלתם, לא רק אל אהורה לבדו, כי אם גם אל העצמים הצמודים והגלוים אליו. רוח האדם כמו נלאתה מפעולתה המתמדת במגמה אחת לצמצם את הגיונה ורחשה על עצם נשגב אחד, והיא מתאמצת לאַחֵד אתו גם את הרוחות הטובות בנות האלמות; היא קוראה אל העצמים הקדושים, אשר נוצרו על ידי אורמוצד, אל האש הקרובה אליו מאד והמתגלה בדמותו וצלמו, אל הכוכבים הנחשבים לפי מושגי הדת הפרסית, להגויה אשר ילבש בהתעטף רוחו, אל המים, אל הארץ, אל הצמחים ואל בעלי החיים המביאים תועלת רבה בעולם. אז יוחל להקריב קרבנות אל נפש “קינה”. ולא אל נפשה של “קינה” בלבד, כי אם גם אל “נפשות כל הצדיקים והצדקניות”, אל ה"פִּרַוַּשִּׁים", כלומר נפשות בני האדם, ולא רק נפשות המתים, כי אם גם נפשות החיים; ומני אז החלה העבודה אל נפשות בני האדם להעמיק שרש כדת הפרסים, ותשתגשג ותתגבר הלוך וגבור. כל מיני האלים האלה הם בדוים, בעלי תמונה רפת הצבעים; אולם גם פה יופיעו אלים היסתוריים, התופסים מקום נכבד בהעבר. במצב כזה יתרומם גם המחוקק במעלתו והגיע למדרגת אֵל, וגם שירי התהלה יוקדשו ויוערצו בתור אלים מופשטים. עוד הפעם יופיעו על אופק הדת המעשית נסכי הָמָה, ואל אהורה יסתפח גם מיטרה אליל השמש והאור; עוד הפעם יתנשאו רבים מן האלים הקדמונים, אחרי אשר כבר נשכחו מלב, והם נזכרים ונקדשים יחד עם סמלי העצמים המוסרים המופשטים, אשר מספרם הולך הלוך ורוב. במקום אחד בספרי האוסטה יֵאָמֵר: כי העצמים הנשגבים הנעבדים בתור אלהות אצל הפרסים עולים במספרם עד כדי ל"ג, ואת מספר האלים הזה הננו מוצאים גם בארץ הודו.

מערכת עצמים רוחנים בני השמים. עם כל ההמון הגדול של אלים, ועם כל מציאות עדה גדולה של עצמים נשגבים מכל המינים, לא נגרע דבר ממשפט אהורה ומזכותו בתור אל ראשי גבוה על גבוה, כאשר נראה להלאה. באחדים משירי התהלה הכתובים בספרי האוסטה הננו מכירים פרעות ואי־סדרים בהשקפת הדת הפרסית, הננו רואים ערבוביה גדולה מדברים שונים, אשר אין כל יחס וצרוף נכון ביניהם; המון עצמים נשגבים בעלי תכונות שונות, כל תארי האלהות, שהתגלמו לאלים בפני עצמים, כל המקומות והזמנים, אשר חותם הקדושה והרוממות מוטבע עליהם – כלם יחד נערמים לעֲרֵמה גדולה. אולם בתור שִׁלֻּמִים בעד הערבוביה ואי־הסדרים המוחשים וגלוים לעין במקום אחד, הננו מוצאים בדת הפרסים מצד אחד גם שאיפה מצוינת מאד בערכה לערוך מן החמר המשולל כל תמונה נכונה – מערכת סדר ובנין משוכלל בהרמונה ידועה. לאחרונה הגיעה הדת הפרסית לתורה דתית פשוטה ונפלאה, אשר נערכה ונשתכללה רק הודות לסבה הפשוטה הזאת, כי התמונות המופשטות של אהורה, אשר יצר לו המחוקק ברוחו, נשתנו ונתהפכו לעצמים אישיים, ונערכו למערכה אחת שלמה על פי תכנית חיי החברה של ארץ הקדם. בהתפלות, הכתובות על ספרי צנד־אוסטה, אשר נתחברו בעת מאוחרת, יופיע לפנינו פתאום עצם שמימי חדש, אשר בשירי הגטה עוד לא נזכר על אדותיו מאומה, והוא "אַנְהֲרַה מַיְנְיוּ, אלהי החשך והרע, ובעת מאוחרת הוסב שמו לשם "אהרימון, קצור משמו המקורי. “אנהרה מיניו” העצם המשחית המקביל אל הרוח הטוב “סְפֶנְטַה מַיְנְיוּ” (בתחלה לא נחשב הרוח הזה כדבר אחד עם אהורה או כממלא מקומו, כי אם כתולדה שנולדה ממנו) כשתי הקצוות השוות אך מהופכות בפעולתן. הוא אביר כל המזיקים, ראש כל הרוחות הרעות ומלאכי החבלה. עתה נהיתה חדשה בעולם, ומערכת שתי הרשויות, תחת אשר בראשונה נדמתה בתמונת שני כחות: מתנגדים ונאבקים זה עם זה, תתגלה עתה בצורה חדשה, ותתגלם בדמות עצמים אישיים יצורים רוחנים. אהורה־מצדה ואהרימון ערוכים זה לעמת זה בתור אלים אדירים: האחד פועל טוב והשני – רע. שניהם יחד השתתפו במדה שוה ביצירת העולם, ויכוננו את התבל במצבה ובתכונתה כפי שהיא לפנינו היום. שני העצמים האלה נאבקים ונלחמים יחד, ומלחמתם נטושה בכל אפסי הבריאה, בכל נקודה ונקודה מן המציאות המורגשת לנו ובכל המעשים הנעשים בעולם, אהורה־מצדה הוא – אם נצא בעקבות סגנונו של דרמשטטר – כלו אור וזוהר, אמת וחסד, דעת ותבונה, בעוד אשר אנהרה־מיניו כלו חשך, שקר, רע ובערות. הרוח הרע אורב אל כל מעשי ידי הרוח הטוב לחבלם, ולעַוֵּת את פניהם; הוא מתנגד בכחו אל כל עלילות אהורה־מצדה, והנהו כרוח נגף המתדבק בכל מעשי העולם לקלקלם ולהשחיתם; האל המחבל והמשחית הזה הוא המוסך רעל בצמחי השדה כלומר: באחדים מהם והם הצמחים המזיקים, הוא המחולל את העשן בלהב האש, מפיץ עון ופשע בקרב חברת האנשים, ומרכיב שרש פורה מות בגזע החיים.

תארי אהורה. לכל אחד האלים האלה ישנה עדת סגנים ועוזרים המחזיקים בידו. עדת הסגנים והשלישים העוזרים לאהורה נוסדה עוד מראשית העתים; היא כוללת בקרבה את תארי אהורה, אשר התגלמו לתמונות מיוחדות, לעצמים אישיים רוחניים. גם בשירי הקדש של הפרסים, אשר נתחברו בעוד היות הדת הפרסית בערש ילדותה, יתחשבו תארי אהורה לעצמים אישיים בני לויתו של אהורה, העוטרים אותו תמיד. המתפלל פונה בתפלתו אל אחד מתאַרי אלהי האור והטוב, פעם אל תאר זה ופעם אל משנהו, הכל לפי הענין המבוקש, או בסגנון אחר, הכל תלוי רק בזה: אל איזה מדה ממדותיו של העצם האלהי ייחל המתפלל, כי משם תשיגנו ישועה ורוָחה. וכפי אשר הרגלנו לראות בתולדות כל הדעות והמושגים הדתיים, כי בעברם דרך השתלשלות של חליפות ותמורות, הם מתגלים לאחרונה בצורה מוגבלת ומדויקת עד מאד, ובמערכת סדר ומשטר נכון, כן קרה גם פה. תארי האלהות הם ששה במספר, ולכל אחד מהם נקבע מקצע מיוחד בבית אלהי האור והטוב ובהנהגת עולמו. ואלה הם:

א) בּוֹהוּ מַנָּה (מקוצר “בַּמַּן”), השכל הנשגב; הוא ראש לכל היצורים הנאצלים מאת אהורה, שומרם ונוצרם.

ב) אַשַּׁה וַהִיסְטְה (אַרְדִי־בֶהֶשְׁטְ), הקדוּשה הנשגבה; הוא מלאך השלום הממונה על האש.

ג) קְשַׁטְכַה וַיְרְיָה (שַׁחְרָוַר), השלטון הגבוה; הוא השולט על כל מיני המתכיות.

ד) סְפֶנְטַה אַרְמַטִי (סְפֶנְדַכְמַט), החסידות הנובעת מרוח האלהים; היא אלהות ממין היפה, היינו אלילת הארץ.

ה) הוֹרְוַטַּט (קְרְדַט), הבריאות.

ו) אַמֶּרֶטַטְ (אַמֶּרְדַט) האלמוֶת. שני אלה האחרונים הם אחד, ויחדיו הם דואגים לטובת המים ועצי השדה, אשר על פני הארץ.

גם אהורה בעצמו נחשב כאחד מן הרוחות האלה. באופן הזה יהיה מספר הרוחות הטובות השולטות בעולם שבע.

עדת סגני אהרימון ובני לויתו. על יד אנהרה־מיניו עומדים ששה סגנים, והם ששה מלאכי חבלה (דֶּוִים). כל אחד מהם רוח רעה המקבלת כעין נגוד אל אחת מן הרוחות הטובות, סגני אורמוצד, ומתנגדים אלה אל אלה בכל תכונותיהם. השכל הרע, המכלה, הכליון וההרס – אלה הם השמות אשר לאחדים מהם. העולם הרוחני כלו יפָּלג לשתי מפלגות: למפלגת האלים הטובים ולמפלגת האלים הרעים. ה"אִזַטִּים", כלומר המלאכים, הם אלים צעירים, אשר נקדשו ונעבדו בתּור אלהות בארץ אירן עוד מימים קדומים, ורבים מהם נעבדו גם בארץ הודו; אולם השם הזה הונח מקדמת הימים על המון אלים זעירים בלתי מוגבלים בתכונתם ובצורתם, המרחפים בשמים ובארץ, עד כי מפלגת האלים הזעירים האלה רחבה מאד ועלולה להתפשט או גם להתכוץ על פנים שונים. מפלגת האיזטים כוללת בקרבה עצמים רוחנים אחדים, אשר לרגלי השפעת הדעות החדשות, אשר הופיעו על אופק הדת, נחו ונהדפו ממרום מצבם, היינו ממעלת אלים בעלי המדרגה הראשונה, והורדו אל מעלת אלים בעלי המדרגה השניה, כמו “וֶרֶטְרַנְנָה” המתאים אל האלילים ההודים מיטרה ואינדרה אלהי השמש. מפלגת האלים המִשְׁנִים האלה גדולה עד מאד וכוללת בקרבה מינים רבים ושונים, וגם צרואסתר בעצמו, אשר הורם על ידי בעלי בריתו למעלת אל יתחשב גם הוא על המפלגה הזאת. המפלגה השניה, האוצרת בקרבה עצמים רוחנים קדושים, היא מנפשות בני האדם (פְּרַוַּשִׁים) הנפוצות במרחבי כל העולם, ואשר על אדותיהן כבר דברנו למעלה. וכאשר רבות ושונות הן הרוחות הטובות, וכפי שהן נפלגות למפלגותיהן ומיניהן, כן רבו גם הרוחות הרעות, וכן הן שונות בצורתן, בתעודתן ובתכונותיהן. אל הרוחות האלה יתחשב השד הגדול, אשר תמונת נחש לו, והנודע בשם “אַזְגִי”, התופס לו מקום נכבד באגדה המיתולוגית אשר לדת הפרסים, כפעולת וְרִיטְרִי בהאגדה ההודית. כן נוכל להזכיר גם את “אֶשְׁמוּ”, אשר בעת המאוחרת שנו את שמו לשם אשמדי, הנודע גם בהאגדה העברית. “הַנִּי” היתה בתחלה אלילה פרוצה ומנאפת, ואחרי כן נעשתה לשידה הממונה על הפריצות והזמה. הפַּיְרִיקִים הנן שידות נקבות המסיתות את בני האדם לדבר עברה. יַּתּוּ – שדים העושים מעשי כשפים, ואליהם יפנו הקוסמים בלהטיהם.

גדודי היצורים הרוחנים, אשר הצמיחה הדת הפרסית בעולם, ערוכים למערכה אחת קבועה וקצובה בדיוק נכון, והם נתונים בכל לבם ונפשם אל המלחמה הגדולה, אשר ישתתפו בה כלם למגדול ועד קטן, וזאת היא אשר תפיח בלב הדת הפרסית רוח גבורה לבלי תתרפה, ולבל תכרע תחת הזיות ואמונות תפלות, כאשר נקל לקרות לכל דת, המכרת את מציאותם של המון עצמים רוחנים גבוהים ושפלים, עת יגדלו אלה האחרונים ויפרצו במספרם למדי. אדירי האמונה, הנאמנים בברית הדת ודבקים בה ברוח נכון ובדעת צלולה, לא ישכחו גם לרגע קטן את “אהורה” ולהמירו באלים קטנים וצעירים ממנו, הם זוכרים תמיד, כי תורת המוסר, השקידה והעבודה הן המטרות הראשיות של הדת, ובהיותם שוקדים וזריזים למלא את החובות האלה הם מחישים את מהלך ממשלת הטוב והצדק ומקרבים את בואה.

ואולם אם בכלל מצוינת הדת הפרסית באיזה רוח הגיון מצדה העיוני, בבארה את השתלשלות חלקי היצירה איש מרעהו בנתיב ישר בלי קפיצות גסות, הנה לעמת זה חסרה לה התכונה הזאת בנקודה המקשרת את צדה העיוני אל צדה המעשי. הדת הפרסית מקדישה בקדושה דתית את ארבעת היסודות שמהם נוצר העולם לפי מושגי הקדמונים, והם: אש, עפר, רוח ומים, ומטלת חובה על בני הכנסיה לשמור את היסודות האלה בטהרתם, ולבלי טמא אותם בכל טומאה. עם זה היא מיחסת ערך דתי נכבד למלאכת־יד וביחוד לעבודת האדמה, בהחליטה, כי העבודה וחרשת כפים מחלישות את כח אהרימון וסיעתו, והן מוסיפות עָצמה לאלהי האור וסיעתו. אך למעלה מכל היא עבודת האדמה, כי ממנה תוצאות לצמיחה ויצירות חדשות, ובכחה יתאחדו כל ארבעת היסודות שמנינו לחבור הרכבות שונות. אפס מדי דברה בכל אלה לא תבאר לנו הדת הפרסית את הקשר אשר בין הסבות והתולדות, ואיך ישפיעו מעשים קלי ערך הנעשים בעולם החמרי על הכחות הנשגבים כעולם הרוחני. אך הדת הפרסית עומדת על דעתה בכל תקף ועוז. בתור דוגמא הננו להביא פה מאמר אחד קצר מספרי צנד־אוסטה בנוגע אל הדבר הזה:

“כפי אשר טהרת הגויה והרוּח היא תנאי הכרחי יחידי לגאולתנו ותשועת נפשנו, כן גם איתני הטבע – רוח, מים ועפר⁶ הם קדושים, וחובת האדם הנאמן לפני אלהיו לשמור עליהם לבל יטמאו מכל השפעת טומאה וזוהמה. רק האיש ההוא יחשב לקדוש אשר בנה לו בית על חלקת אדמתו בנגוד אל נוסעים בעדר ושוכנים באהלים), וישם בקרבו אש יוקדת תמיד, יגור שם יחד עם אשתו ובניו, ויגַדֵּל בביתו עדרי בקר וסוסים האיש השוקד על עבודת אדמתו, יעבדנה בזיעת אפיו למען תצמיח לו דגן וכל פרי תנובה, וכל שומר טהרת נפשו, – הוא יפיק רצון מאת אורמוצד, כמו קִיֵם את כל חוקי תורתו, וכמו העלה על מזבחו מאה זבחים”.

הננו להעתיק פה את נוסח התפלה המכונה בשם “ברכת הקדושה”; היא היתה אצל הפרסים כעין מבוא והקדמה לכל תפלה ותפלה ממין התפלות הנקראות בשם “וַסְתָה” (תפלת המלאכים), יען כי לפי אמונת הפרסים גם המלאכים מקדשים ומברכים יום יום את שם אהורה כבני האדם, ומהם נתפשטה הדעה הזאת גם בקרב העברים, כי המלאכים אומרים שירה לפני הקב"ה. וזה סגנונה:

הנני עבד נאמן ל"הורה־מצדה", מפניו אכָּנע ואליו אשתעבדה. הנני מאמין בתורת צרואסתר ומחזיק בבריתה, הנני צר ואויב אל הדֶּוִּים, ובכל לבבי ונפשי אשמורה את חוקי אהורה ואמלא את מצוותיו".

עדות הסופרים הקדמונים על דבר תכונת הדת הפרסית. הידיעות השונות אשר באו אלינו מבני הדורות הקדמונים מעידות לנו על מצב הדת הפרסית בעודנה במרום מדרגתה, בהיותה עוד מלאה כח ועוז. הנביא ישעיהו השני, אשר בשפתו הנמלצה יוכיח את סכלות הדת האלילית על פניה, ילעג לה, ויגלה את אפיסותה וריקותה, למרות כל אלה רוח ששון מרחפת על שפתיו בקדמו את פני כורש מלך פרס, בתקותו כי באור פני מלך נאור זה נשקפות עתידות טובות לעמו, והוא נשען בחזון נבואתו על אחדות מושגי הדת אשר בין הפרסים והיהודים. בשפתי הנביא קורא אלהי ישראל לכורש מלך פרס “רועה לצאן עמו”, בדעתו כי “כל חפצו ישלים”, הוא ישיב את שבות עמו לארץ אבותיו, ועל ידו “תבנה ירושלים והיכל יוסד”. וחזון הנביא, אשר חזה את קרבת המושגים (מושג האלהות) שבן הדת הפרסית ודת היהודים, וכי הפרסים הם קרובים מאד אל האמונה במציאות העצם הנשגב היחידי, אשר הורתה תורת ישראל, בעוד שכל יתר העמים התהוללו בפסילי עץ ואבן, ויאמינו באלים רבים. אמנם יש לו על מה להשען, ולא יפלא אפוא, כי בשורת הנביא על דבר פעולת כורש ויחוס הפרסים אל היהודים חדרה אל לב הפרסים, ויקבלו אותה כרצון אלהי האור מקור כל הטוב. לפי עדות סופרי דברי הימים שחיו בעת ההיא, הגיעה נבואת הנביא הזה אל כרש מלך פרס, על ידי היהודים החוסים בצל ממשלתו, ותעורר את לב המלך למלאות אחריה, ולצאת לישע היהודים, אשר חשבם כאחים־לדעה באמונה ודת. אך לָכד לכד כרש את ממלכת בבל, וימהר לתת את הרשיון לגולי יהודה לשוב להאָחז בארץ אבותיהם, ולכונן קבוץ מדיני החוסה בצל מלכי פרס. גם מלכי פרס, כמאה שנים אחריו, המלכים דריוש וארתחשסתא משכו חסד אל היהדות, ויביעו את רגשי הידידות והרצון אשר הגה לבם אל דת אלהי ישראל, שכפי הנראה מסגנון איזה מקורות בספרי דברי הימים, הביטו עליו כעל עצם נשגב, אשר בעצמותו הנהו אחד עם האלהים, אשר האמינו הם בו, עם אורמוצד אלהי השמים (עזרא ז. כא.), רק משתנת ממנו בתמונתו החיצונית, או כי הקבילו אותו אל “החי הנצחי” הפרסי, שמן האור הנאצל ממנו נוצרו, לפי אמונת הפרסים, כל הכחות הפועלים בעולם, פועל טוב ופועל רע גם יחד. כאשר הזכרנו למעלה היתה האמונה בשתי רשויות, אשר החזיקו בה הפרסים, בראשיתה עוד זכה ונקיה מן ההנשמות הגסות, מן האלים המִשְׁנִים והפשטת התוארים, אשר נספחו אליה בשטף העת. מצד אחת מתואר לפנינו האל “אסורה” אלהי השמים, אשר בעצמותו הנהו כפת השמים הזכה והבהירה, שמי התכלת המקיפים תבל ומלאה, אשר כבודם ומציאותם מלא עולם. הוא אל טוב וחנון, מלא חסד ואהבה, אשר ששון וגיל מרחפים סביבותיו. כאשר אמרנו למעלה הנה שירי הקדש היותר עתיקים, המביעים את ההשקפה המקורית, שהשתררה בדת הפרסית בימי נעוריה, מדי דברם בהאל אהורה או אסורה יפשיטו מעליו כל תכונה מוגבלת, יתארוהו בתור הפשטה קיצונית, עד כי כמעט לא נכיר בו אל היסתורי, כי אם עצם האלהים במובנו הפלוסופי. כבר בררנו למעלה, כי כאשר התפתח הרעיון הדתי בקרב הפרסים התלבשה האמונה בשתי רשויות במעטה פלוסופי עיוני, אשר על פיו התרכזה הדת הפרסית בפנימיותה ברעיון אחדות האלהים; אז הונח “החי הנצחי” לסבה הראשונה לכל המציאות, ואורמוצד גם הארימון הם רק כשפע ואצילות ממנו, או כצדדיו החיצונים הנוגעים אל העולם החמרי; נוסף לזה הכירה המחשבה הפרסית, כי האלהות הכפולה הנאצלת מן החי הנצחי היא רק חזיון לפי שעה, ובאחרית הימים (אחרי עבור תקופת 12000 שנים) תשוב גם היא אל האחדות הפשוטה, כי אז יחלוף כליל אלהי החשך והרע, הוא עם סגניו ועוזריו יחד, והיה אורמוצד אלהי האור והטוב, החסד והחנינה לאל יחידי, מושל ומנהיג לבדו, חודר ומקיף את כל הבריאה. כל אלה יורונו כי הרעיון הדתי של הפרסים למרות המסרה הדתית, שנתאזרחה בקרבם, היה מסרב להסכים בהחלט אל הכֶּפֶל והרבוי בעצם האלהות, עד כי התאמץ להמציא לו עיון פלוסופי למען התפשר באיזה צד עם האחדות המוחלטת, רעיון בהיר, אשר כל הדעות והאמונות המוזרות לא יכלו לעממו. כן גם נאמנה לנו עדות הסופר היוני הקדמון הירודוט המעיד, כי הפרסים בני דורו הקריבו קרבנות לאלהים, בהשיגם תחת גדר האלהות את כפת השמים המקפת תבל כלה. מנקודת מבט כזאת ראו מלכי פרס באורמוצד “אלהי השמים” כעין העתקה מדמותו הרוחנית של אלהי ישראל, ובכן היתה עבודת הדת המיוחדת לאלהי ישראל נכבדה וקדושה גם בעיניהם. ההשקפה הזאת מצדקת בארח טבעי את מפעלם, באחזם באמצעים נכונים לפתור את שאלת היהודים בדרך מדיני ודתי גם יחד, ויתנו רשיון ליהודים ליסד למו קבוץ מדיני, ולכונן למו מרכז דתי בהיכל הקדש בירושלים. גם מטרה מדינית היתה בזה לעיני מלכי פרס. בעת ההיא, אשר עבודת אלילים ופסילים, השנואה בעיני הפרסים לא פחות מאשר בעיני היהודים, הקיפה את מרחבי ארץ, קוו מלכי פרס, כי ממלכת היהודים החדשה, הקרובה אליהם בקרבת־הדת מאיזה צד, תוסיף עוז וחיל אל שלטונם המדיני בארצות הקדם, בדעתם את אמונת לב היהודים ואהבתם להפרסים.

המפעלים הגדולים והנכבדים האלה לא יכלו לצאת לאור לולא היתה דת הפרסים אמונה זכה במציאות אל אחד רוחני ונשגב; גם הידיעות השונות, שבאו אלינו מימי התקופה ההיא, המדברות על אדות הענין הזה מעידות לנו, כי דת הפרסים כפי מצבה שנמצאה בתקופת העת ההיא היתה בעלת תכונה נשגבה מאד. בתוך הכתבות הרשומות על מצבות האבן ומגלות הספרים, אשר הוקמו ונתחברו בימי מלוכת דריוש, לא נזכר דבר על דבר התפשטות הדת המקודשת לשם האלים מיטרה ואַנַּהִיטַה, תחת אשר כתבות בעלות תכן כזה תופענה לפנינו רק בתקופת עת מאוחרת, היינו בימי מלכות ארתחשסתא. אין גם אחת מהן אשר ידֻבר בה דבר על דבר אהרימן אלהי החשך והרע. אמנם לא נוכל לראות בזה מופת חותך, כי האמונה במציאות אלהי החושך והרע עוד לא השתררה אז; סגנון דברי נביא ישראל שהזכרנו פה, אשר מדי דברו במלך פרס ובהמלאכות אשר הוטלה עליו לתשועת ישראל, ירים קול עוז להכריז ולבשר לכל בני האדם, כי רק אלהי ישראל היחיד והמיוחד הוא, ורק הוא לבדו “יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע”, רק הוא לבדו ימחץ וגם יחבש, יכאיב וימציא תרופה, – סגנונו זה מעיד בו, כי בכונה הביע את דעתו כעין נגוד אל האמונה בשתי רשויות, אשר התאזרחה עוד בימיו בדת הפרסים. יוכל היות, כי האמונה בשתי רשויות, שהשתררה אז בקרב הפרסים היתה עודנה צלולה וזכה, טרם עוד התעטפה בצללים כהים, אשר החשיכו את פניה בעת המאוחרת, ועוד לא נעכרה מראיתה מן המון המלאכים, התגשמות התוארים ומלאכי החבלה, אשר התרבו בתוכה, עד כי מרוב העצמים הרוחנים הנספחים לא נראה העצם הנשגב. ובתמונתה המזוקקת הזאת אפשר היה להאמונה במציאות העצם הנשגב של הפרסים, להֵרָאות לעיני בני הנכר בעלי טוב טעם, לדת נשגבה המקודשת לשם אלהי האור ומקור כל הטוב והחסד. ובאמת כן חשבו אותו כל חכמי ומשכילי תקופת העת ההיא. כרשם הזה בעצמו יתרשם בלבנו בקראנו את ספרי חכמי יון הקדמונים ואת דעתם על הדת הפרסית. הסופר הירודוט (132, 131, 1) בן דורו של עזרא הסופר יספר בספרו בדברים האלה: “זאת היא אשר ידעתי על דבר מנהגי הפרסים, מדותיהם והליכותיהם: מטעם הדת אסור למו לכרוע לפסילים וצלמי אלילים, להקים מזבחות לאלים ולבנות לשמם היכלי קדש; אלה אשר ימרו את פי המנהג הזה נחשבו בעיניהם לסכלים ומהבילים, ובכן אדמה כי הם לא יתארו בדמיונם את אלי המרום בדמות בני האדם ובצלמם כאשר ידמו היונים, ולא ייחסו למו תכונת אנוש וטבעו. הם מקריבים את קרבנותיהם לאלהים על ראשי ההרים הרמים. נחוץ להעיר כי בתור עצם האלהים יחשבו הפרסים את כפת השמים במלא רחבה והיקפה. כן גם יקריבו את קרבנותיהם לשם השמש, הירח, הארץ, האש, המים והרוח. עוד מקדמת הימים הסכינו הפרסים להקריב את קרבנם להאלים המנוים פה; זולתם יקדישו הפרסים את מלאכת השמים את האלילה אפרודיטה, או אורניה. את עבודת הדת הנזכרת לאחרונה שאבו הפרסים ממקור שכניהם הערביאים והאשורים. האשורים יקראו לאפרודיטה – מיליטה, והערביאים אילת או אלִילַת, והפרסים – אַנהיטה. וזה סדר מעשה הקרבנות אצל הפרסים. הם לא יקימו במות ומזבחות להעלות עליהם את זבחיהם, גם לא יבערו כל אש, לא יסכו כל נסך, לא ינגנו בכלי שיר, לא יחללו בחליל, ולא יעלו על ראשם כל נזר, ולא יגישו מנחת גרש ושעורים. האיש המקריב את קרבנו לאחד האלים יצנוף את ראשו במצנפת קדש, והביא את זבחו אל מקום טהור, ושם יתפלל אל האלהים, אשר לשמו ולכבודו הוא מגיש את הזבח. אולם אין המשפט לבעל הזבח להעתיר לאלהים רק בעדו ובעד ביתו; בתפלתו הוא מעתיר לאלהים, כי יריק את ברכת שלומו וחסדו על כל עם הפרסים והמלך, בכללו את עצמו בכלל העם ומברכתו יבורך גם הוא. אחרי כן ישחט את הזבח, ינתחהו לנתחיו, יבשל את בשרו, וערך את נתכי הבשר המבושלים על מצע ירק דשא. אז ישיר האמגושי העומד על הזבח שירת קדש, אשר בה יסופר תולדות האלים ומקור מוצאם. הפרסים הסכינו להקריב את קרבנותיהם לעיני אמגושי העומד על הזבח, ובלעדו לא יזבחו כל זבח. בעל הזבח ישא את בשר זבחו אל ביתו והיה לו לאכלה, בהשתמשו בו דרך חול”.

במקום אחד מספרו יספר הירודוט על דבר הקדושה הנשגבה, אשר יחסו הפרסים אל המים, האש והשמש. כן יספר לנו הסופר הקדמון הזה, כי הפרסים חשבו דבר שקר וכזב לעון כבד מאד, וכמו כן נחשב לעון כבד לאיש אשר נשו בו משאת כסף, מפני שהאיש אשר נושים לו עלול להכָּשל בדבר שקר, למען הצטדק בשוא לפני נושיו, או להנצל מידם במרמה ושקר.

הסופר היוני פלוטרך, בהשענו על עדותו של סופר יוני עתיק ממנו לימים מימי המאה השלישית לפני ספה"נ יספר כדברים האלה: האמגושי צרואסתר, אשר חי כחמשת אלף שנים לפני מלחמת טרויה קרא להאל הטוב בשם “אורמוצד”, ולהאל השני – אהרימון. אורמוצד נולד מזוהר אור העולה בנוגה יפעתו על כל מאורי תבל; אהרימון – מחשכת מאפליה; ושני אלה נלחמים יחד תמיד בלי הרף. הראשון יצר עוד ששת אלים אחרים העוזרים על ידו (פה הוא הולך ומונה את תארי אורמוצד – האמשספנדים), ואהרימון יצר גם הוא כמספר הזה אלים עוזרים על ידו, המתנגדים בפעולתם אל הראשונים… עוד יבוא יום באחרית הימים, עת אלהי החשך אהרימון, בחפצו להרע ישלח על פני תבל את מגפותיו, את הנגף והרעב, יכלה בהחלט ואבד לנצח. אז יְאֻשְׁרוּ כל בני האדם; הם לא יצטרכו עוד לכלכלה ומחיה, החשך לא ימשול עוד בארץ, ואז תמלא הארץ אור נוגה, שלום ואושר. האל הטוב והנאור, אשר פעל כל הטוב והאושר הזה, ירגיע לעדן ועדנים, ושקט ושאנן במכונו, והתענג על ברכת השלום והמנוחה.

וֶנְדִידַדְ. חוקי הטהרה והטומאָה. בשם “ונדידד” יכונה אחד מספרי הספרות הדתית של הפרסים, הכולל בקרבו שרידים קטעים מספר קדמוני אחד, אשר ממנו הגיעו אלינו רק קטעים ותוצאות. הקטעים האלה יראו לדעת על התפתחות איזה דעות מוזרות, אשר גם אנחנו עוד לא שמנו אליהן לב עד כה. במדה אשר התפשטה והתרחבה תורת האלהות הכפולה והסתעף לסעיפים רבים מפורטים, בה במדה הוסיפו להִגָּלות אלים חדשים, ותופיע גם תורה שלמה המלמדת לאדם את הקדושה החופפת על איתני הטבע. התורה הזאת היתה כיסוד להמון מושגים, מנהגים וחוקים חדשים, אשר הננו מעתיקים אותם פה, והם החוקים והתורה הכלולים בספר ונדידד, אחד מספרי הקדש אשר להפרסים, שמוצאו מתקופת עת מאוחרת. יסוד הדברים הכלולים בספר הונדידד הם חוקים ומשפטים, אשר תעודם לנחות את בעלי הדת הפרסית בדרך המובילה אל טהרת החיים, להורותם את המעשה אשר יעשו, למען אשר לא יטמאו את נפשם כל דבר טמא, ולמען הקים את כל מנהגי הדת ופקודיה בעצם טהרתם. לפי המושגים שנתבצרו בהספר הזה מרחפת איזה רוח טומאה על פני כל החיים; חובה גדולה מוטלת על האיש ההולך בתורת צרואסתר להשתמר ולהתרחק מכל דבר אשר טומאתו בו, ולבער את רוח הטומאה במהירות האפשרות בכל עת הִגָּלוֹתָה באונס או בשגגה. עניני הטהרה והטומאה, אשר עליהם יָסבו כל דברי הספר הזה, אין להם כל יחס וקשר עם יסודות טבעים שיש בכחם להשפיע על שלום הגויה והבריאות, או גם יסודות מוסרים המסבבים את טהרת וטומאת הנפש. לטמא נחשב כל דבר, אשר לפי נקודת־מבט ידועה, שממנה השקיפו בעלי תורת צרואסתר על העולם והבריאה, נחשב כקנינו וכסגולתו הפרטית של הרוח הרע (אהרימון), אם מאשר כי הוא יצרו מראשית ימי עולם, או מאשר הכניסהו ברשותו ובחוג שלטונו, כפי אשר ירכש לו אהרימון את גוית האדם במותו, הנכנסת (לפי מושגי הפרסים) אחרי מותה ברשותו של הרוח הרע והיתה לסגולתו וקנינו הגמור. האדם בעודו בחיים הוא מטמא את עצמו, והוא נחשב לטמא, לא מאשר דבקה בו מחלה ממארת ומתדבקת העלולה לעבור על כל אשר מסביב לו, אם בנגיעה ישרה ואם בנגיעה בלתי־ישרה, כאשר על היסוד הטבעי ועל ההשקפה הנאורה הזאת נוסדו דיני הטומאה והטהרה בתורת ישראל, גם לא מפני שנכתמה נפשו ואיזה חלאה נמצאה ברוחו, כי אם רק מפני שנגע באיזה דבר הנתון תחת שלטון ה"דֶּוִּים" ועומד ברשותם, ובארח הזה נכנס גם הוא ברשות הדֶּוִים ובחוג השפעתם הרעה. ומפני שהטומאה לפי מושגי הדת הפרסית איננה נשענת על יסוד טבעי או מוסרי, כי אם על איזה נסבה היוצאת להלאה מגדרי הטבע, על כן נושאות עליהן התחבולות להטהר ולהעביר את הטמאה תכונת חידה וסוד, וביסודן הן השבעות ולחשים, המחוננים לפי אמנות הפרסים בכח שמימי להשבית את רוח הטומאה, כלומר להעביר את העצם הטמא מרשותו של הרוח הרעה אל תחום שלטונו של אלהי האור והטוב. אמנם המושג מסבת הטומאה והטהרה המבוארת פה תופס לו מקום נכבד גם באיזה דתות אחרות אשר השתררו בימי קדם; אולם פה הננו מכירים באופן מוחש ובולט את ערכו המקורי וראשית פעולתו בגבול הדת והחיים. עוד קַו אחד הננו רואים בתורת הטומאה והטהרה הכלולה בספר הונדידד, והיא האמונה שנקבעה ונתאשרה מטעם הדת הפרסית, כי היסודת הטבעים: האש העפר והמים, הם קדושים וטהורים קדושה עצמית, וכי לעון כבד יחשב לאיש, אשר יזיד לטַמא אותם באיזה אופן שיהיה. ומפני שכל דבר היוצא מן הגויה לחוץ טמא הוא, על כן לא נכון לאיש להפיח ברוח שפתיו מוקדי אש ולהבה, כי בנשימת רוחו היוצא מפיו הוא מטמא את האש ומחלל את הקדש. כן גם האיש אשר ירחץ בשרו במים למען הטהר מטומאתו, לא רק כי מטומאתו לא נטהר, כי אם גם עונו ישא על אשר טמא את הקדש, את המים, הקדושים על פי טבעם ותכונתם. המושגים על דבר הטומאה והטהרה המשתרעות על כל העצמים והנבראים אשר בעולם, וביחוד האמונה בהקדושה החופפת על איזה מאיתני הטבע, הביאו את בעלי הדת הפרסית במבוכה גדולה, מבלי דעת מה לעשות עם גויות המתים; כאשר הזכרנו למעלה האמינו הפרסים, כי הגויה נטמאת ברגע מותה מפני שהיא נתונה בידי אלהי החשך ומלאכיו הרעים, ויען גם האש גם העפר נתקדשו מטעם הדת הפרסית קדושה עצמית, על כן חשבו הפרסים לחלול קדש לקבור את מתיהם באדמה או לשרפם באש, כאשר נהגו אז כל עמי הקדם, פן יטמאו בזה את יסוד האש ויסוד העפר. ההכרח אכף על הפרסים להמציא מין קבורה חדשה, אשר לא עלתה עוד על לב איש עד כה, והיא להשכיב את גוית המת ערומה בלי כל לבוש על ראש בנין גבוה, אשר נועד ביחוד אל המטרה הזאת, למען יהיה לברות לבעלי כנף טורפי טרף (איזה מחכמי ארופה ישערו, כי את המנהג לשום את גויות המתים למאכל לעוף השמים קבלו הפרסים מן הסקיתים, אשר נדדו מקדמת אזיה בראשית התקופה הנוצרית ויאחזו בכל הארצות הנאורות באזיה ובאירופה. אך להשערתם אין כל יסוד נכון). בספר הונדידד נקבע מקום נרחב אל מערכת חוקים, המורים איך יתנהגו האנשים שהסתופפו בבית אשר שם מת המת למען הִטָּהר מטומאתם, איך לטהר את הבית, את נושאי הגויה, את הדרך אשר בה הוצאה הגויה ותובל אל בית עולמה, ובכלל את כל איש או עצם הנוגע בגוית אדם אחרי מותו או בנבלת חיה ובהמה.

איזה הדרך נקלט היסוד המוזר הזה בתורת דת הפרסים? שיטת חוקי הטומאה והטהרה, אם אמנם מושגיה הראשיים כבר הופיעו עוד בראשית תקופת יִסֻּד הדת וצמיחתה, בכל זאת היתה רופפה, דלה ומצערה בימי מלוך המלכים דריוש ואתחשסתא, ועוד טרם היה לה התקף הדתי שהשיגה בימי הדורות הבאים. ברור הדבר כי מציאתה של השיטה הזאת, שכלולה וקיומה, אינם הכרחיים אל התפתחותה וגם לא אל קיומה של דת צרואסתר, ואינם נחשבים בתוכה בתור כח יסודי הנותן חיים ותנועה אל הדת כלה. אם נתבונן אל תולדות הדת הפרסית הננו מוצאים, כי במצבה שהתיצבה בו בעת המאוחרת קלטה הדת המקורית הזאת, אשר צמחה בראשיתה על אדמת עמה – מושגים רבים גם מן החוץ. הדת הזאת מדי התפשטה מקדמת ארץ אירן לפאת ים נפגשה עם המון אמונות ומנהגי דת, אשר עם כל היותם מוזרים לרוחה ולתכונתה, נקלטו בה רבם מהם ונתמזגו בקרבה. אם נערוך את תורת ישראל אל מול תורת צרוּאַסתר בבחינת חוקי הטומאה והטהרה, אשר מצאו למו מקום בשתיהן יחד, נראה את חליפות הדעות ההולכות ושבות מזו אל זו בתקופות שונות, אולם לא חליפת דעות במובנה האמתי, כי אם חקוי חיצוני ושאילת מנהגים אשה מרעותה מבלי לחדור אל הדעות הצפונית בפנימיותם. ברור הדבר בעינינו, כי בהיות דת צרוּאַסתר שוטפת במרוצתה מקדמת אירן הימה, ובהתקרבה יותר אל גבול אדמת יהודה שאלה היא בראשונה את חוקי הטומאה מן היהדות, מבלי להבין את יסודם, ותעקם את צורתם הפנימית והחיצונית; ומה רב המרחק בין חוקי הטומאה אשר בתורת ישראל, ובין חוקי הטומאה אשר הורתה תורת צרוּאַסתר, ואם כי בתמונתם החיצונית הם דומים זל"ז! בעוד אשר היסוד לחוקי הטומאה, שבתורת ישראל היא הטהרה הטבעית, אשר מטרתה היא שמירת הבריאות, ולהגן בעד הפצת מחלות מתדבקות, כמו טומאת פגר אדם, נבלת בהמה וחיה, נדה זב ומצורע, הנה לעמת זה נתמכת תורת צרוּאַסתר על יסוד רחוק מן הטבע והעולם, על מלחמת אלים וכחות עליונים; ובעוד שהסגולה שקבעה תורת ישראל להשבית את הטומאה היא סגולה טבעית, רחיצה במים, שתכונתם להעביר כל זוהמא וחלאה, למדה דת צרוּאַסתר, כי המים הם קדושים על פי טבעם, ומפני זה האיש הטמא ברחצו את בשרו במים טהורים, לא לבד כי לא נטהר מטומאתו, כי אם גם עונו ישא על אשר טמא את הקדש. היסוד הזה, אשר נקלט בראשונה בתורת הפרסים על פי מראיתו השטחיית, התרחב במרוצת העת ויסתעף לסעיפים רבים, בלכתו בנטיה חדשה כפי אשר התהוו לו הפרסים המאמינים באלים תואמים השולטים בקרב העולם, אמונה אשר על פיה נחלקו כל גרמי הטבע, כל היצורים הנמצאים בעולם, לטהורים ולטמאים, לעצמים הקנוים לאלהי האור, ולעצמים הנתנים ברשותו של אלהי החשך המטמאים במגעם ובקרבתם, אם בדרך ישרה או בלתי־ישרה. אז החלו חכמי היהודים, העסוקים לעשות סיג לתורה, לחקור את הפרסים, ולהרחיב את גבול חוקי הטומאה והטהרה לפי התכנית החיצונית אשר שמו הפרסים לפניהם, מבלי לחדור אל תוך הכונה הפנימית הצפונה בם, הזרה מאד אל הרעיון היסודי הצפון בחוקי הטומאה והטהרה בתורת ישראל.

ידועה לנו כי דת צרוּאַסתר בראשית הוסדה היתה חפשית לנפשה ולא ידעה עול מפלגת כהנים; משערים כי נכנסה ברשותה של מפלגת כהנים רק אחרי שנעתקה על אדמת ארץ מדי. ובכל זאת אין כל תפונה, כי עוד בהדת הקדומה, ששררה בארץ אירן כבר נצפנו השרשים הדקים והנסתרים ההם, שמהם צמחה באחרית הימים מפלגת הכהנים, אשר כבשו תחת ידם את הדת הפרסית. גם צרוּאַסתר בעצמו נחשב על מפלגת הכהנים, וישתדל לחבב על בני עמו את הדת המעשית וכל מנהגיה. אולם גם במקצע הזה הוא מתגלה לנו בתמונה כפולה, ובעוד אשר בתור כהן במשמרת הדת צוה לדקדק בהדת המעשית ולמלא את פקודיה בכל תקף ועז, הנה בתור מחוקק היה זר מאד לרוחו הרעיון לשעבד את החיים אל מערכת חוקי דת מצות ומנהגים, כאשר נוָּכח לדעת מן המאמרים הרבים, האמורים בשמו בשירי הקדש היותר עתיקים. בנטיה כזאת נטתה דת צרוּאַסתר רק אחרי בואה בגבול ארץ מדי. יוכל היות כי השם “מַהֲוִי” (בשפה התלמודית נקרא “אמגושי”), אשר כנו בעלי דת צרוּאַסתר את כהני דתם היה בתחלה שם של איזה שבט, אשר על ידו נפוצה הדת הזאת בארץ מדי, ועל שמו קראו את כהני הדת בשם “מהגים”. אל התקופה הזאת מימי התפתחותה של הדת הפרסית הננו מיחסים את מוצא תורת חוקי הטומאה והטהרה הכתובה על ספר “ונדידד”, תורה דתית, שיצאה מלב מפלגת כהנים השוקדים להרחבת הדת, ואשר תכביד אכפה על בני הכנסיה בחוקי חיים קשים וכבדים מנשוא; המנהגים הם הם, אשר העמיסו עול כבד על בעלי ברית אהורה.

בהתקופה הזאת, המרוחקת מרחק רב מתקופת ראשית התיסדות הדת, הננו נפגשים עם השקפה חדשה על המחוקק ועל נבואתו ומלאכותו. אם נבוא לחרוץ משפט על תולדות התיסדות הדת הפרסית על פי המקורים העתיקים אשר שרדו אלינו מימי הנעורים של הדת הזאת, הננו נוכחים לדעת, כי צרוּאַסתר לא היה בדורו מחוקק חפשי במלא עמק מובנה של המלה הזאת, מחוקק שולט שלטון יחידי בדעת קהל בני הכנסיה, אשר השפעתו על העם ומשמעת זה האחרון אליו היא מוחלטת ובלתי־מוגבלת, כי אם היה בתור מורה ומלומד התלוי בדעת מושלי הארץ, למען הוציא את השקפותיו הדתיות לפעלן. הננו רואים אותו, והנה הוא הוגה דעות, מטיף את לקחו, אך דבריו אינם מתקבלים בקרב קהל עדתו כדברי נבואה הנאמרים בשם אלהי מרום. העם שומע את דבריו בקור רוח, יש גם מערערים ומפקפקים, והתורה החדשה מבקשת לה אומנים ומחנכים בגבול השלטון המדיני, תדרוש למליצים רבים להגיד עליה ישרה, כאשר בארנו למעלה. בספרי הדת, שנתחברו בעת מאוחרת מתוארת לפנינו ראשית צמיחת הדת בתמונה אחרת המתנגדת התנגדות קיצונית אל סדר המקרים אשר הזכרנו בזה. פה נראה את צרוּאַסתר קרוב מאד אל “אהורה”, הנראה אליו לדבר אתו פה אל פה לעתים קרובות כפי רצון המחוקק; הנביא יפנה בכל שאלותיו אל אהורה, ואהורה יעננו דבר דבור על אפניו, ואת המענה יבשר הנביא גלוי לכל העם, וכל דברי נבואתו אלה יתקדשו עד מהרה בתור חוקי אלהים ותורת פיו. כלכל הדתות יש גם לתורת צרואסתר מסרת קדומים, תורה מסורה העוברת לנחלה מדור לדור, ומוסכת בקרבה רוח חיים והתעוררות נמרצה להוסיף אונים, להתעודד ולהשתלם, וככל הדתות היא מתרחבת בגבולה המעשי על ידי מערכת חוקים נוספים על ידי מפלגת כהנים.

אם נאמר לתאר את פעולת תורת צרוּאַסתר בעולם, את השפעתה על יתר העמים, ואת הדעות אשר שאבו יתר הדתות ממקורה, ירבו מאד הדברים, ועלינו להרבות בחקירות ארוכות הדורשות עמל ויגיעה רבה. הננו פה רק לרמוז על איזה דברים, אשר ידיעתם, ואם גם ידיעה שטחית, נחוצה ומועילה מאד לכל קורא. ידוע לכל קורא בספרי הקדש אשר ליהודים את המפעל הגדול שפעלה הדת הזאת בעולם, מפעל גדול וכביר, אשר על ידו הגדילה את חסדה לכל החברה האנושית הנאורה, בתתה כבוד וגדל אל היהדות החביבה והרצויה לה, ובהמציאה את האמונה באחדות האלהים, אשר טפחה ורבתה היהדות – את היכלת לאסוף אונים ולחדש את מאמצי כחותיה, למען התגדל ולהיות לסגולה כללית לכל החברה האנושית. גם תורת צרוּאַסתר בעצמה נושאת עליה איזה גַוָן של דת כללית, העלולה להיות לסגולה להאנושיות כלה; התקוה גברה בלב הנביא הפרסי, כי עתידה דתו להתפשט הלאה גם מעבר לגבול ארץ מולדתו, ובאמת התפשטה דתו בכל גלילות ארץ אירן. ואם אמנם כי הדת הזאת לא היתה מעולם לדת רבת־עמים ולסגולת המון גוים, אולם בלי תפונה היתה מוכשרת להתרומם אל המדרגה הזאת, לולא נחנקה ופסקה נשמת רוחה על ידי תורת המהגים (Magismus) כהני השוא, אשר העמיסו עליה משא כבד של הזיות וחוקים מעיקים, או לו התחוללה בקרבה איזו תנועה חדשה, אשר הגבירה חיל להאדיר את היסודות הנאורים שבה, אותם היסודות המתאימים אל הטעם האנושי ואל התרבות האנושית, ולהחליש את היסודות המלאכותים, שמצאו למו מקום בקרבה. אם נעין היטב בדבר נכיר, כי הדת הפרסית היא רעועה בעצם יסודה; הנושא הראשי שבה, אהורה בעצמו, הנהו אל מופשט הפשטה נפרזה, הנהו אל פלוסופי, מבלי יכלת לעורר בלב המאמינים בו שאיפה ותשוקה עזה להפיץ את דתו ואמונתו בהעולם הסובב אותם בכדי ליַסֵּד תורה ודת הראויה להתקבל בקרב כל עמי הארץ, נחוץ לבחור לנושא הדת עצם המיוסד על בסיס חזק בתולדות ימי בני האדם, – אלהים אשר הראה את כחו וגבורתו באותות ומופתים, ואשר כח עלילותיו ומפעליו יעיד על משגבו ואלהותו; במלה אחת: נחוץ אל כביר־עליליה המצטין בתעצומות עוזו וביכלתו הנאדרה, בעוד ש"אהורה" איננו שליט חפשי בלתי־מוגבל כי אם רק שותף במעשה בראשית, ושולט בעולם רק למחצה. הוא מסובך תמיד בסבכי מלחמה עם אויביו, והוא עלול תמיד להיות המנוצח כאשר לנצח את בעל ריבו. אֵל כזה ראוי יותר להשתתף בצערו מאשר להכנע מפניו.

עתה נשארה לפנינו רק לפתור את השאלה, במה נשתנתה דת היהודים, על ידי מגעה בדת הפרסים. אמנם מערכת חוקי הטומאה והטהרה הכלולה בתורת ישראל היא מַקבלת בצדדים רבים אל מערכת חוקי הונדידד. אבל הן ידענו כלנו, כי המושג על דבר הטהרה הדתית ועל דבר הדברים המוכשרים לטמא את האדם – מושג המיוסד על יסוד טבעי, השתחרר בקרב היהודים עוד מכבר; וגם נשתכלל במערכת חוקים המתאימים אל מטרתם עוד תקופת עת ארוכה לפני גלות היהודים בבלה ופרס, כאשר נראה מספר תורת משה, ויוצא מזה, כי חוקי הטומאה והטהרה תפסו למו מקום בחיי היהודים עוד לפני תקופת התפשטות חוקי הונדידד; וכאשר בארנו למעלה הננו נוטים להאמין, כי את המושגים האלה שאבה דת הפרסים ממקור תורת ישראל, בחקותה אותם על פי תמונתם החיצונית מבלי לחדור אל תכנם וכונתם העצמית, ועל כן נטתה בדרך עקלתון להרבות הזיות ותעתועים. יש חכמים המשערים, כי האמונה בשכר ועונש ותחית המתים, אשר נפגוש אותה בדת היהודים רק מתקופת גלות בבל והלאה, ולא קודם לזה, שאלו היהודים מדת הפרסים, ששם נקבעה האמונה בחיי הנצח של נפש האדם ובהגמול והעונש היעודים לה בעד מעשיה אחרי המות – עוד מראשית הוָסד הדת על ידי צרואסתר. אבל באמת לא בפעם אחת סגלו למו היהודים את האמונה הזאת, ולא פתאום ובחפזון שכללו את צורתה בשלמות ויתקנוה ויתאימוה אל תעודתה הנשאה. כל מבין דבר ומשכיל אל ספר תורת ישראל ובקי בספרי הנביאים לא יפון עד מה לחרוץ משפט, כי האמונה הנוכחית הִנֶהָ גם אצל היהודים רק תוצאת התפתחות דתית מודרגת וממושכה, ורק לאט לאט ובצעדים מדודים הגיעו אליה היהודים, אחרי אשר נדחפו אל הצעד הזה על ידי הדעות הנשגבות, אשר נטעו בלבם על ידי נביאי ישראל, כאשר בארנו בפרטות מדי דברנו בתולדות תורת ישראל. היהודים שנמשכו אחרי תורת הנביאים בלב שלם לא יכלו להאמין אחרת, אם רק לא אבו לבגוד בההכרה הפנימית שהתעמקה בלבם, כי אלהי ישראל האחד והמיוחד הוא סמל הצדק והיושר, מקור האהבה והחנינה, ומלפניו לא יצא כל עול ורע, וכתולדה מחויבת מזה תבוא האמונה בגמול העתיד להנפש בעולם הרוחני להצדיק את החזיונות המוזרים המתגלים בחיי הארץ, אשר לפי ההשקפה השטחית היא כסותרת וכמכחשת את צדקתו וישרו של אדון כל הארץ. כח היצירה הנטוע בתורת ישראל הוא אדיר ונשגב ככה, עד כי אין כל נחיצות ליחס לה חקוי ושאיבה ממקור זרים, וחלילה לנו להשפיל את כבודה הגדול ולתת לה מורים קטנים צעירים ממנה, אם לא במקרים שאותות ברורים ומופתים חותכים מאלצים אותנו לזה.

כן טועים הם החוקרים הנוטים להחליט, כי האמונה במציאות מלאכים ושדים שאבו היהודים ממקור הדת הפרסית. גם האמונה הזאת צמחה בארח טבעי ובכחה המקורי על שדמת היהדות בעצמה, עת אשר החלו לחשוב את האלהים למרום מכל רם ולנשגב עד מאד, עד כי לא ישיגנו שכל אנוש, ועל כן הופיעה הנחיצות ביצורי הבּינים בין המשגב הקיצוני (העצם הנשגב) ובין העולם השפל, ואם לא באופן ממשי ובפועל, הנה למצער כדי לשבר את האזן. האמונה במלאכים החלה לצמוח על שדמת היהדות עוד מימים קדומים, אולם אל מרום קץ התפתחותה הגיעה רק בימי גלות בבל, עת נפגשו היהודים והפרסים, ויחלו לחקות איש את רעהו, ותחת אשר עד כה היו המלאכים כבאים במלאכות העצם הנשגב, וכמהו היו כלם קדושים, טובים ומלאים חסד וחנינה, וגם בהמיטם איזה רעה ואסון בעולם, עשו את מעשיהם לא מיצר לבם הרע, כי אם מלאו את רצון שולחם, כמו המלאך המשחית בעם (שמואל ב. כ"ד. טו), וכמו המלאך המכה את האשורים (ישעיה לז. לו), או המלאכים אשר השחיתו את סדום (בראשית יט.), לעמת זה הנה בבבל ופרס למדו היהודים לחלק את היצורים הרוחנים האלה לשתי מחלקות, לטובים ולרעים, למלאכי אור ולמלאכי חשך, בלקחם לתכנית ליצירתם את אהרימון אלהי החשך וכל כת דליה. הנה כי כן נולד השטן, הדורש רע לבני האדם ומקטרג עליהם לפני האלהים. אמנם הטיבו מאד חכמינו הקדמונים באמרם כי רק “שמות המלאכים העלו ישראל אתם מבבל”, כמו מיכאל, גבריאל, רפאל וכו', בעוד אשר את עצם המלאכים המציאו היהודים בעצמם. והנה כל עוד עומדות רגלינו בתקופת ימי כתבי הקדש, ימי הצמיחה והגִּדוּל להאמונה באחדות האלהים במובנה הצרוף והמזוקק, הננו רואים כי הגבורים נושאי התקופה ההיא בכל נטיתם לחקוי נזהרו מאד לבלי לצאת מתחומה של האחדות המוחלטות. המלאכים מן התקופה ההיא הם יצורים מוגבלים בלי שלטון חפשי בכחם העצמי, הם תלוים בדעת הגבוה עליהם, ועומדים ברשותו של העצם הנשגב, הנקודה המרכזית בחוג הבריאה, עד כי גם השטן עם כל היותו העתקה נאמנה מדמותו של אהרימון אלהי החשך של הפרסים, אין לאל ידו לעשות מאומה על דעת עצמו; הוא רק משטין ומקטרג לפני כח כל הכחות, ומשתדל לעורר את לבבו להתאכזר על ברואיו ולהשחיתם. אחרי חתימת כתבי הקדש נראה על אופק היהדות גם מלאכי חבלה, שדים ומזיקין, אשר בעצמותם אינם עוד חקוי חיצוני, כי אם שאובים בעצם מקהל מלאכי אהרימון ומשרתיו; הם כמו מחוננים בכח עצמי ומקורי מבלי להתלות מן הגבוה עליהם. בהם נראה כח דוחף להרע ולהשחית, והם הולכים ומזיקים באין מוחה בידם. איזה מן היצירות, אשר הופיעו בהעולם הרוחני של היהודים נבראו רק על ידי הספרות הקדושה של הפרסים. אשמדאי הנזכר בספר טוביה (כתובים אחרונים), “סמאל הרשע ראש כל השטנים” (דברים רבה י"א), לילית סבתא ולילית זעירתא הנזכרות בספרי המקובלים, – הם כלם יצורים שנוצרו בבית מדרשם של הפרסים, ונתאשרו מטעם הדת הפרסית. אמנם כחד לא נוכל, כי נמצאו בקרב היהדות בעת המאוחרת זרמים שונים, אשר זרמו מן העמים השונים הסובבים את העם, וכתות שונות שנמשכו אחריהם, אולם במקצעם של היצורים השמימים העומדים בתָּוך בין העולם העליון ובין העולם השפל גברה מאד ההשפעה הפרסית. על פי תבניתן של הדעות, אשר השתררו בדת הפרסית ערכה לה גם היהדות מן היצורים השמימים מערכה אחת גדולה של כחות פועלים, פקידים ושרים, המסודרים לפי מצבם ומדרגתם איש למעלה מרעהו, ותיחס אל המלאכים הגבוהים והראשים משרות נכבדות ומלאכויות מיוחדת בהנהגת ממלכת אלהים, אשר יסד בעולמו. וכמעשה הדת הפרסית ערכה לה גם היהדות מערכה מול מערכה; לעמת מערכת מלאכים הטובים והקדושים נצבת מערכת מלאכי חבלה, שדים ומזיקין עם המלאך המשחית הגדול אבי כל הרע, השקר והטומאה בראשם, והוא השטן או סמאל. באופן כזה נברא המלאך הגדול מטטרון, אשר אין כל ספק כי הוא מקביל אל האליל “מיטרה” הפרסי, אלהי הבינים בין אורמוצד ובין אהרימון. המלאך “דומה” אשר מפניו יפחדו כל הנוטים אחרי חכמת הקבלה, אשר תחת פקודתו נתונים כל יורדי בור, מתאים אל המלאך הפרסי “דַּהֲמַן”, המלוה את נשמות המתים מדי עברן את הגשר “קִינְוֹט” כאמור למעלה. מלבד זה ישנם המון מלאכים, אשר ראשית יצירתם היתה על אדמת פרס, והעברים לקחו אותם לתכנית, ויצרו מלאכים מקבילים למו, רק כנו אותם בשם חדש, כמו חפצו השואבים ממקור זרים להעלים את מוצאם. מלאכים כאלה ישנם לרוב בספרינו הקדמונים, והננו להזכיר רק אחדים מהם, כמו “שרו של ים” (בבא בתרא ע"ד), “יורקמו” שר הברד (פסחים קי"ח), “לילה” שר ההריון (נדה ט"ז), מלאך החיים ומלאך המות, נביל" שר העניות (שבת ס"ב), “נקוד” שר הכלכלה (פסחים קי"א), וביחוד ראוי לשום לב, כי שני המלאכים אשר יעדו חכמינו הקדמונים לכל איש ואיש, יצר הטוב ויצר הרע, השוכנים בפנימיותו של האדם ומשתדלים להשפיע עליו איש איש בנטיתו, לקוחים גם הם מן הפרסים, ונקראו בלשונם בשם “קֵירְדַּרִים”. בספר טוביה, שנחבר בזמן שלטון הפרסים על ארץ יהודה נזכרת השפעת דעות הפרסים בכל מלה ומלה שבו, עד כי נמצא בקרבו גם את הדעה על דבר שבעת תוארי האלהים שהתגלמו לאלים אישיים, היינו ה"אמשספנדים". והם נקראים בספר טוביה בשם “שבעת שרי המלאכים”, הערוכים מערכה מול מערכה, שבעת אמשספנדים טובים, שנאצלו מאלהי האור, ולעמתם שבעת שרי מלאכים, אשר נתפשטו מאלהי החשך אהרימון. החכם ד"ר ש. רובין ב"ספר המלאכים" משער, כי על שבעת שרי מעלה אלה ירמזו גם דברי הנביא באמרו “שבעה אלה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ” (זכריה ד יו"ד). לדעתנו השערה כזאת היא נגד האמת ורעיון אחדות האלהים המוחלטת, אשר גברה למאד בקרב היהודים בתקופת גלות בבל, ואשר את רוחה יביעו ספרי הקדש האחרונים, שנתחברו בעת ההיא בזהירות נמרצה, עד כי גם מן השטן, שנברא על פי תכניתו של אהרימון הפרסי מנעו עמידה ברשות עצמו, כי אם שמוהו לתלוי בדעת העצם הנשגב היחידי, ותעודתו רק לקטרג ולהשטין, אך לא לפעול ולהשפיע. המלאכים הנזכרים בכל הספרים הנזכרים מדברים את דבריהם, פועלים את פעולתם רק במלאכות האלהים, והנם רק כלי־מבטא או כלי־פעולה אל העצם הנשגב, אשר מרוב משגבו ורוממותו הוא בא אל בני האדם על ידי יצורי רוח מתַּוְכים. האמת היא כי “שבעת עיני ה' " הנזכרים בדברי זכריה אינם מכֻוָנים אל עצמים שמימים אישיים, כי אם נאמרו על דרך השאלה ומבטא מליציי, וכונתם השגחה נמרצה ומדוקדקת. והאות, כי היה המבטא המליציי הזה שגור בפי הנביא זכריה בנטיה הזאת שבארנו, יעידו לנו דבריו במקום אחר, באמרו “כי האבן אשר נתתי לפני יהושע על אבן אחת שבעה עינים” (זכריה ג. ט.). הן אמנם המתעקש יוכל למצוא יסוד להשערת ה' רובין בזה, כי בזכריה ד. יו”ד. נאמר “עיני ה' המה משוטטים” בל"ז המורה כי פה המובן הוא “עין” מלשון “צבע וגון” המתאים מאד אל הוראת “אמשספנדים”, אשר הונחו על תוארי האלהים לפי מושגי הפרסים. אבל כי גם בזכריה ג. ט. נאמר כמו כן “על אבן אחת שבעה עינים” בלשון זכר. אות הוא, כי בהתקופה ההיא אשר חדלה שפת עבר מהיות עוד מדוברת בשפת העם נטתה גם מחוקי הדקדוק, וישתמשו אז במלת “עין” בל"ז, למרות הכלל שקבעו מדקדקינו, כי שמות האברים הכפולים הם תמיד מין נקבה. אמנם אין כל ספק בדבר, כי בתקופת העת אחרי חתימת כתבי הקדש, נתאזרחו המושגים של הפרסים על דבר המלאכים הטובים והרעים באיזה מפלגות בקרב היהודים, ואז יחסו גם אל מלאכי השלום גם אל מלאכי החבלה איזו חוג פעולה בפני עצמם. חלפו עברו ימי ההתחזקות וההתאמצות בחיק הרעיון הגדול, רעיון אחדות כל הכחות בעולם, אשר לקח את לב העם כל ימי מלחמתו עם הדת האלילית. האמונה באחדות האל כבר נתבצרה בלב כל העם, עד כי לא הוסיפה עוד לעַנְיֵן את הלבבות ולהעסיק את המחות בחזקה, ותחתיה השקיע העם את מחשבתו בחקירת חוקי הדת המעשית, ובהיות זרם מחשבותיו שוטף בנטיה הזאת לא הרגיש עוד, אם איזה מפלגות בקרבו פוגמות בהזיותיהן בטהרת האמונה בעצם אחד נשגב יחיד ומיוחד. כה פרו ורבו מלאכים טובים ורעים, שדים ומזיקין על שדמת היהדות, לעכור את טֹהר מראיתה ולענֵּן עליה בענן המתפרץ לבוא עם הרוח הנושב עליה מארץ נכריה.

האלים אשר יצרו להם הפרסים היו פשוטים וערומים בלי כל עדי של פיוט ומליצה; וזה שלל מאתם את היכֹלת לעבור ולהיות לסגולה בארצות אחרות. “אהורה” הוא כבד־תנועה, איננו משוטט ונודד ממקום למקום על פני הארץ. רבים יחשבו, כי האלילה “אַנַּהִיטָה” עברה את גבול ארץ יון, ששם החליפה את פניה בתמונת האלילה הפרוצה וקלת הדעת אפרודיטה, וגם נתחלפה בהאלילה הקשה והזועמת “אַרְטִימִידָה”, אלילת המלחמה; באמת יוכל היות, כי האלילות הנזכרות אינן ממקור הפרסים. מכל אלילי פרס נודע בקרב עמי הקדם האליל “מיטרה”, אלהי השמש, האור והחכמה. האליל הזה היה אהוב וחביב גם בעיני צבאות חיל הרומאים בתקופת הזמן שהיתה רומא לממלכה אדירה, עד כי הכירו לגיונות הצבא עליהם את שלטונו וכח אלהותו, ועד היום הזה שרדו אלינו שברי פסילים מתבנית האליל הזה, אשר תארו אותו הרומאים בדמות איש גבור, וחרבו שלופה בידו ונטויה אל פר מסתתר במערת עפר להמיתו. לשם האליל הזה הקדישו גם הרומאים גם הפרסים עבודת דת קבועה, הנעבדת במסתרים ומעולפת בסודות ורזים (Mysterien), ואלה אשר נבחרו ונתקדשו למסתרי עבודתו נתנסו בנסיונות קשים, ורק אחרי שעצרו כח לעמוד במסות שונות נתקדשו ונתקבלו לעבודת הקדש הזאת. בתקופת העת ההיא בעצמה האצילה הדת הפרסית את רוחה על ארצות אירופה ואזיה המערבית גם בדרך אחרת. הדת המניכית⁷, אשר בעתה נחשבה לאחת מן שלשת הדתות הגדולות, אשר הרחיבו את גבול שלטונן אל עמים רבים, ונתפתחה אז למדרגת דת משוכללת עם עבודת־דת מיוחדת, מפלגת כהנים שומרי משמרתה וספרות דתית קדושה, הכוללת בקרבה את תורת הדת בשלמות – נוסדה על ידי מניכוס, נוצרי אחר מילידי ארץ פרס. המחוקק מניכוס יסד את דתו וגם התאמץ להפיצה על ארץ נכריה; וכפי עדות החכמים הבקיאים בתולדות הדת הזאת נתחברו רובי תורתו על אדמת כשדים, ורק מעט מזער – בארץ פרס. כספורי הידעונים הכילו ספרי הקדש של המניכיים אגדות וספורים ארֻכים על דבר מפעלות העצמים השמימים הרוחנים, אגדות על דבר המכאובים והיסורים, אשר סבלו העצמים הקדושים ההם למטרה דתית. אחת מהתכונות הראשיות, שהתנכרה בה הדת המניכית היא, כי גברה בה המלחמה בין האור והחשך, בין הכחות המלאים אור ונגה ובין הכחות הרעים והחשכים. את היסוד הזה לקחה הדת החדשה מתורת צרוּאַסתר, ותטעהו על אדמתה אחרי אשר עִבְּדָה אותו ותתאימהו אל תורתה.

הדת המניכית כוללת בקרבה ערבוביה של דעות מהופכות ומתנגדות, בה נראה את האמונה באחדות האלהים, אשר קבלה מן היהדות, את האמונה באלהות בעלת תמונה משולשת כעין חקוי לתורת הנוצרים, וגם האמונה בשתי רשויות בסגנונה של הדת הפרסית, ושלשתן השפיעו אשה על רעותה השפעה נמרצה, עד כי נקבעה על כל אחת מן האמונות האלה צורה מיוחדת, וכמעט לא נִכרה בה צורתה המקורית. האמונה באחדות האלהים, שקלטה הדת המניכית אל תוכה, המריצה אותה לקבוע על האמונה בשתי רשויות צורה מיוחדת, למען הפיג את חריפותה של ההתנגדות הנמרצה הזאת, ובכן תחת אשר בדת הפרסית היה הארימון אלהי הרע באצילות מיוחדת מן “החי הנצחי”, ודומה ביצירתו ובכל תנאיו אל אורמוצד, שם מניכוס ליסוד בתורתו, כי יסוד הרע הוא חמרו של עולם, כי השטן וכל משרתיו פועלי הרע הם רק תמצית הרע הכלול בחמרו של עולם. העולם נחלק, לפי דעת מניכוס, לשני תחומים, לתחומו של האור ולתחומו של החשך. אלהי האור הוא עצם נשגב רוחני, ומשרתים אין מספר יעטרוהו סביב; הוא המלך המושל בממלכת השמים, ממשלת הרוח המלאה אור וטוב. לעמת ממלכת השמים, המלאה אור ערוכה ממלכת החשך, הנתונה תחת פקודת השטן, מלך החשך וצבאותיו העוזרים על ידו, ובעצמותה היא החמר, או העולם החמרי, המתנגד בתכונתו אל העולם הרוחני וממשלת האור. החמר, לפי השקפת הדת המניכית, הוא קדמון ונצחי, לא יסוף ולא ישתנה לעולם. החמר בעצמותו הוא הוא הצד העכור והחשך של המציאות הכללית, ובו קשור עצם הרע; וכשם שהעולם הרוחני הוא מקור האור והטוב, כן חמרו של עולם הוא מקביל אל הרע והחשך; החמר הוא הוא השטן, הוא מלך החשך, הוא הרע המוחלט, מפני שהחמר הוא נצחי, גם הרע הכלול בו מתקים לנצח, מבלי לעבור ולהבָּטל עד העולם. החמר העכור או השטן החמרי מתקנא באלהי האור ובשפע האור הנובע ממנו, שואף להתגבר עליו, אולם אלהי האור השליט בממלכת השמים, בדעתו את הסכנה הצפויה אל ממלכתו מאת בעל ריבו, בורא לו כח חדש ומוסך בקרבו רוח חיים, ופוקד עליו לשמור את גבולות השמים לבל יתפרץ שמה מלך החשך, השטן הרע וסיעתו. את הכח הזה יכנה מניכוס בשם “אֵם החיים” או “נשמת העולם”, או כאשר יקראוה הפלוסופים האלכסנדרונים “אֵם עולם השכלי” “ספירת החכמה”, כלומר: המחשבה המקורית של העצם הנשגב, והידעונים כנו אותה בשם “Sophia”. “אֵם החיים” היא אצילות דקה מן הדקה, שנאצלה מן העצם הנשגב אלהי האור, ומפאת דקותה איננה מתחברת ואיננה מתמזגת עם החמר; רק הבן אשר נולד ל"אֵם החיים", והוא המכונה “האדם הקדמון” התקרב מעט אל העולם הגשמי, ויחל להלחם בַּשטן ועוזריו מלאכי החבלה. בעת אשר ילאה האדם הקדמון במלחמתו יופיע אליו לעזרה “הגואל המושיע” והוא “הרוח החי”, שנאצל מ"אֵם החיים", אשר יצרף את נשמת האדם הקדמון מטומאת החמר ומן הזוהמה, שדבקה בה לרגלי מגעה בממשלת השטן. בעלי הדת המניכית נפלגו לשתי מפלגות: ל"חברים מקשיבים" ול"בחירי הדת". בחירי הדת נזורו מכל תענוגות החיים ומחמדת בשרים, דברים אשר בכחם להחשיך את נגה אור השמים המזהיר בפנימיות נפש האדם. עבודת הדת הקצובה מטעם הדת המניכית היתה קרובה יותר אל עבודת הרוח והמחשבה מאשר אל דת מעשית. תורת מוסרה הצטינה מצדה העיוני במשגבה וטהרתה הקיצונית, לכן גם בסגופים ונזירות מתענוגי החיים, אשר הורתה להמחזיקים בה, בתמכה גם בבחינה הזאת את יסודותיה בהאמונה בשתי רשויות; על יסוד אמונתה זאת נתחזקה בה ההשקפה, כי כח הרע והחשך גובר בכל החיים החמריים, וסגופי וענויי הגויה גורמים להחליש את כח הטומאה ולחזק את כח הטוב; ועל כן דרשה הדת הזאת מאת בני הכנסיה צומות וסגופים ארוכים, הסתפקות ונזירות מחיי העולם הזה. הדת הזאת הציעה לפני קדושיה וחסידיה חובות מוסריות עוד נעלות ומרוממות מזה, אך הן נתיחדו רק אל הכהנים והחסידים, בעוד שהדת המעשית, הנִּתָּנה לכל העם, היתה מוגבלת רק בהצומות והנזירות, שהזכרנו פה. הדת הזאת הבטיחה לבעלי בריתה את החיים הנצחיים של הנפש אחרי המות, בתנאי כי ישמרו את חוקי תורתה ויחיו חיי מוסר וצדק. נפשות הצדיקים תזכינה לחיי נצח אחרי הטהרן מטומאת העולם החמרי, ברחצן ביאור גדול מלא מים חיים, המשתרע על פני הירח, ובהתקדשן בקרני אור השמש, ששם מעון “הגואל המושיע”, ושם תסתופפנה כל נפשות הצדיקים וחסידי הדת.

מקום מולדת מניכוס לא נודע בברור, רק זאת ידענו כי נמכר לעבד בארץ פרס, ואלמנה עשירה אחת מארץ פרס, אשר מצא המחוקק חן בעיניה בגלל יפי תארו, פדתהו ותוציאהו לחפשי. לרגלי מסעיו במצרים, בארץ הסינים ובהודו, למד מניכוס לדעת את כל השיטות הדתיות ומחקרי הפלוסופיה, שהשתררו בימיו בעולם. בהשקפתו החודרת הכיר לדעת את הכח העצום הצפון בתורת הנוצרים למשוך אחריה בדעותיה את לב בני ארצות הקדם, אשר התחנכו על ברכי ההשכלה היונית, וימצא לנכון לפניו להשתמש בתמונתה החיצונית של הדת הנוצרית, בתור יסוד לדתו החדשה, בהליטו את דעות הידעונים ובעלי הקבלה בצעיף של מנהגים ומושגים שאובים ממקור הדת הנוצרית. ולמען יאמינו העם בנבואתו ויקבלו את פניו בתור ציר הבא אליהם במלאכות האלהים, הבטיח מניכוס את בעלי בריתו, כי הוא ה"פרקליט", אשר בשר המחוקק הנוצרי את בואו עוד מלפנים, ככתוב בספר ברית החדשה.

מניכוס היה איש מלומד ומחונן בכשרונות נעלים. בשבתו בארץ פרס מצא חן בעיני המלך, אשר שמהו לרופא בחצר בית מלכותו. אולם כחלות אחד מבניו מחלה עזה ומניכוס לא מצא תרופה למחלתו, גרשהו המלך מגבול ארץ פרס. בימי גלותו נדד בארצות רבות, ויעבור בארץ אינדוּסתַּן, תוּרקיסתַּן ובארץ הסינים. לפי המסרה הנזכרת בספרי הדת מצאו את המחוקק בימי נדודיו צרות ותלאות רבות, ומשך שנה תמימה התבודד במערה אחת בנאות המדבר, ויכלכל את נפשו בצמחי שדה, ובמשך הימים ההם, אשר חדלה כל בשורה וידיעה ממנו נפוצה האמונה בקרב בני הכנסיה, כי עלה המחוקק השמימה. ובין כה וכה עלה על כסא המלוכה בפרס מלך חדש, אשר הטה את חסדו אל מניכוס, השב מארץ גלותו, ויכבדהו וינשאהו על כל שריו ויועציו. וגם הפעם היתה מנוחת מניכוס עד ארגיע. אחרי מות המלך מגינו ומטיבו היתה מהפכה בחצר בית המלכות בפרס, כל השרים אוהבי וידידי המלך המת גֻּרשו בחרפה, ומניכוס אשר היה יועצו ואיש סודו הומת מות אכזרי. אחרי מות המחוקק הוסיפה הדת החדשה חיל להתפתח ולהשתכלל בכל הדברים הנחוצים לדת, השואפת להתפשט בקרב עמים רבים. נושאי דגל הדת הזאת והעומדים בראשה השתדלו למשוך את הנוצרים אל תורתם החדשה, באמרם, כי כל מגמתם רק להסיר מעל הדת הנוצרית את הספיחים הזרים, אשר עלו בה, ולהעמידה על טהרתה המקורית. באחרית המאה הרביעית לספה"נ התפשטה הדת המניכית באפריקה ובספרד, גם בבולגריה, בצרפת ובלומברדיה, ובכל מקום בואה חתרה חתירה עמוקה תחת אָשיות הדת הקתולית. מלכי ביזנטיה רדפו בקנאת דתם את בעלי הכנסיה החדשה, וספר קבץ חוקי המלכות, אשר למלכי ביזנטיה בתקופת העת ההיא, מלא כלו חוקים מעיקים, הגבלות, גזרות ורדיפות נגד בני הכנסיה הדתית הזאת.

מן הדברים המעטים, אשר יודיעו לנו סופרי דברי ימי ישראל על אדות הדת הזאת, ידענו כי בעלי הדת המניכית קנאו קנאה גדולה לדתם, וישאפו להפיצה בארץ פרס, וגם יצאו במלחמה גלויה נגד דת הפרסית, ויחתרו חתירה עמוקה תחת אשיותיה, עד כי נכונה היתה האחרונה להתערער. האמגושים בפרס התעודדו לעמוד על דתם בפני הכחש והכפירה של הדת המניכית, וישתמשו גם הם בנשק האיום, אשר בידי בעלי ריבם: בקנאת דת קשה ויוקדת כשאול, והמלחמה בעד האמונה והדת התפרצה בעצם תקפה בכל מרחבי ארץ פרס. כנהוג במקרים כאלה כמעט אך התפרצה קנאת הדת פעם אחת, לא ידעה עוד להצטמצם רק בחוג המוגבל ההוא, אשר שם מקום מערכת הקרב, כי אם כפרץ מים שטפה עברה על פני גבולות הממלכה, ותפגע לרעה גם ביהודים העומדים הלאה ממערכות הנלחמים, ותמיט עליהם אסון ומצוקה, בשפכה עליהם את זעמה בתור עם בעל דת נכריה, כאשר ראינו כזה גם בימי מסעי הצלב, אשר גדודי הקנאים בלכתם לעשות נקמות בהמושלמים מחללי דתם הקדימו לשפוך דמי היהודים הנקיים. אז החלו האמגושים בהיותם נדחפים מרגש קנאת דת, שהתלקחה בקרבם ללהב נורא, לרדוף באף את היהודים יושבי בבל ופרס, תחת אשר עד כה התענגו שם על חופש המוחלט, הדתי והמדיני גם יחד. מספרי התלמוד ידענו, כי בעת ההיא נגזרה גזרה על היהודים לחלל את השבת. הדבר הזה קרה בימי מלוכת ויזדיגרד השני (מלך 457־440 לספה"נ). כל אלה היו כמבוא אל רדיפות היהודים, שהתחוללו בימי בנו המלך פירוז המכונה בפי בעלי התלמוד בשם “פירוז רשיעה”. היהודים בפרס, אשר נהנו ימים רבים על החופש המדיני נלאו לאחרונה לשאת את עריצות רודפיהם אשר רעצום ורצצום בשם קנאת הדת, ויתקוממו על מציקיהם ומזעזעיהם הפרסים, ותהיינה פרעות ושערוריות נוראות בעיר איספַּהַן ודם רב נשפך בין בעלי הריב היהודים והפרסים, ובין חללי הפרעות נמצאו גם שני אמגושים קדושי הדת הפרסית, אשר הומתו על ידי היהודים. קנאת הדת עוררה תאות נקם בלב העם והמלך, ויצו להמית את כל היהודים היושבים בעיר איספהן, ואת בניהם הצעירים לקחו בחזקה לחנכם בדת צרואסתר – לעבודת האש הקדושה. רדיפות הדת פרצו עוד ביתר עוז על כל יהודי פרס, והאמגושים התכַּונו רק להעביר את היהודים על דתם. וירבו בקרב היהודים קדושים, שמסרו נפשם למות בעד קדושת דתם. המצוינים בין קדושי הדת האלה הם: ראש הגולה מדי בן מר זוטרא, ושני החכמים אמימר בן מר ינוקא ורב משרשיא בן פקוד, אשר נתפשו בידי האמגושים ויומתו בעד קדושת דתם (400 אחב"ש). בפקודת מלך בבל נסגרו בתי הישיבות בבבל, אשר משם יצאה תורה והוראה לכל האומה הישראלית. ורבים מנערי בני ישראל נלקחו בחוזק יד לחנכם על ברכי דת צרואסתר (404 אחב"ש). זאת היא האינקביזיציה הפרסית, האינקביזיציה הראשונה אשר ראו היהודים בארץ גלותם, אשר נתגלגלה לידי יהודי פרס ובבל לרגלי תגבורת הדת המניכית, שבאה בריב דתי עם הדת הפרסית; זאת היא ההתנגשות הראשונה, אשר התנגשה היהדות עם תורת צרואסתר, תורת האור והחשך, הטוב והרע, אשר השפיעה לישראל גם טוב ואור וגם רע וחשך – בתקופות שונות חליפות – במדה מרובה. ההשקפה המלאה ידידות ואחוה, אשר השקיפה הדת הפרסית לפנים על היהדות, התהפכה עתה למשטמה נוראה, ותוצאותיה היו הרג ומשסה ומוקדי שאול.

והדת הפרסית המיוסדת בעיקרה על תנודת שווי־המשקל בין כחות האלהות הכפולה, על המלחמה הארוכה, ההולכת ונמשכת בלי הרף בקרב העולם, לא ידעה גם היא מנוחה ושלוה בדרך התפתחותה, ומחשבות שונות וזרמים שונים החלו להתרוצץ בה, להאָבק ולהתנגש, ולמלא את אופק הדת רעה וחשך כחשכת אהרימון אלהי הרע והחשכה; ובתקופה ידועה נראתה בזועה וכמפלצת בחברת בני האדם וידה היתה נטויה להשחית את עולמה האנושי והמוסרי, כאלו התגבר אהרימון על מתנגדו אורמוצד, וכאשר רמה ידו אמר להשכין על פני ארץ רשע וזדון, זמה ותועבה, להשיב את החברה האנושית לעדרי פראים, ולהפוך את קניני התרבות לתהו ובהו. בימי מלוך המלך קבד קם בקרב הפרסים מחוקק חדש, אשר אמר לתקן תבל על פי תורת צרואסתר, בשאפו לָסֹל להתרבות האנושית מסלה חדשה מלאה פריצות וזדון. שם המחוקק הזה הוא מַצְדֵּק. הוא קנא לדת הפרסים קנאה גדולה ויעל על לבו את הרעיון לשַׂגֵּב את אורמוצד ולתת לו און לנַצח את אהרימון אויבו על ידי מהפכה עצומה בסדרי חיי החברה, ולתכלית הזאת אמר להעביר את משפט הרכוש מידי האיש הפרטי, למען יהי ההון משותף להכלל, ועם זה חקק חוקי און להשבית את משטרי חיי המשפחה. לפי השקפתו נובעות רשעת בני האדם ורעתם ממקור אהבת הבצע וחמדת האנשים לנשי רעיהם, ועל כן הגה המחוקק ההוא מחשבה גדולה, כי רק כאשר יוחק חוק עולם לשום את הרכוש לקנין כללי לכל בני החברה האנושית וגם האישות תהי משותפת, אז ישרור צדק עולמים: החשכה תחלוף מפני האור, הרע מפני הטוב, ואלהי האור ינצח את אויבו אהרימון נצחון שלם ומוחלט. הדת הנתעבה הזאת משכה אליה את לב רבים מן העם, וביחוד את אלה אשר יֵצר לבם השיאם לשאוף חרות קיצונית והם היו למפלגה דתית גדולה ורבת־עם, ובתוכה נמנה גם המלך קבד (533־432 אחב"ש). בעלי הדת החדשה – הזנדיקיים (כן נקראה המפלגה החדשה), כמשפט החלוץ העובר לפני מחנה המאמינים בכל עת התיסד דת חדשה, קנאו לדתם קנאה גדולה מאד, ובהיות עוד תקף שלטון מלך למשען להם, התפרצו בכח הזרוע ויתנפלו על יתר העם להכניסם תחת כנפי דתם בכפיה ואונס; הם התנפלו בכח הזרוע על בעלי ההון לעשוק את רכושם, ויכבשו את נשיהם ובנותיהם לזמה ותבל כשרירות יצר לבם הרע. ביחוד נגעה המפלגה הזדונה הזאת לרעה ביהודים, החרדים מאד לטהרת חיי המשפחה כמצֻוֶה עליהם מפי דתם. הם לא יכלו לראות את נשיהם ובנותיהם צפויות למעשה זמה ותבל, ובהסתער לבם בקרבם נסו לעצור בעד משובת הזדונים בחרב שלופה. הנסבה הראשונה להתפרצות היתה מות רב יצחק ראש מתיבתא, אשר נרצח בידי הזנדיקים ההוללים. אז התעורר ראש הגולה מר זוטרא וירם את נס המרד, ועד מהרה נאספו תחת דגלו כל איש גבור חיל מיהודי בבל ופרס, ויגברו חיל לגרש את גדודי הזנדיקיים מכל המקומות, אשר היהודים נחתים. אחרי כן הראו היהודים את גבורתם גם על שדה המערכה, בהלחמם בחיל מלך פרס, הערוכים לקרב בכל תכסיסי מלחמה, ויכו את גדודי החיל, אשר שלח מלך פרס להכניע את המרד. היהודים לא הסתפקו בנצחונם בתור בטחון למצבם המדיני, אשר היה להם עד כה, כי רוח עוז לבשתם להשתמש בנצחונם ליסד למו ממלכה עברית חפשית על אדמת פרס. מר זוטרא פרק את עול מלכות פרס מעל מושבות היהודים בבבל, אשר נהיה הפעם לממלכה עברית חפשית, והוא היה עליה למלך (442 אחב"ש). העיר מחוזא, אשר ממנה יצאה תורה והוראה לכל תפוצות ישראל ע"י הישיבה המהוללה, אשר יסד רבא בתוכה, היתה לבירת הממלכה, וממנה יצא עוז שלטון מדיני לכל יושבי המדינה. וכאשר נכונה המלוכה בידי מר זוטרא התאזר חיל, ויכבוש איזה גלילות הארץ, אשר מסביב למושבות היהודים, וישם מס על יושביהם הפרסים, וינשא הנשיא הזה, חטר מגזע מלכי בית דוד, את דגל שלטון יהודה על אדמת פרס כשבע שנים. הגבור העברי הזה היה אהוב לאחיו היהודים וחביב גם בעיני האגדה העברית, אשר עטרה בספורי פלא את תולדות ימי חייו. לפי דברי האגדה העתיקה, ששרדה אלינו מהעת ההיא, היה בכל עת צאת מר זוטרא למלחמה על אויביו, עמוד אש הולך לפני מחנה חילו לנחותם הדרך, ולמחוץ את צריהם.

אולם תקומת הממלכה העברית החדשה לא ארכה ימים. כל עוד נסכה ההתעוררות הכבירה מרוחה על חיל היהודים לחרוף את נפשם בעד קדושת דתם, גברו חיל וילכו מנצחון אל נצחון. אולם אך נשתקעו בהחרות המדינית נצטנן חום הרגש, והתעוררות הרוח שככה; הפריצות, השחתת המדות ותאוות שפלות פרצו מן הפרסים לבוא גם בגבול ישראל; ויעזבו את דרכי תורתם, ויזנחו את דרכי המוסר והצניעות. אז בהיותם רכים ומפונקים ושואפי נעימות החיים סרה גבורתם עליהם, ומפני שהיו המעטים על כן היתה עד מהרה תבוסתם שלמה לפני חיל מלך פרס הרבים והעצומים. בהתחדש המלחמה שנית הוכו צבאות היהודים מכה רבה; העיר מחוזא בירת הממלכה נלכדה בידי הפרסים, אשר כבשו את יושביה לעבדים ואת רכושם החרימו. ראש הגולה מר זוטרא ואביו זקנו מר חנינא הומתו בחרב אויב, וגויותיהם נתלו על הגשר, אשר על יד עיר מחוזא לאות קלון וחרפה על ישראל. המלך קבד התנקם ביהודים, וירדף אותם ואת דתם באכזריות גדולה.

בתקופת ימי הרדיפות האלה נפסקה נשיאות ראש הגולה, בתי הישיבות אשר בבבל נסגרו, וחכמי התורה נפזרו לכל עבר ויסתתרו מחמת המציק, עד כי התעוררו אז שני אנשי מופת מחכמי בבל רב אהונאי ורב גיזא, מיראתם פן תשתכח תורת ישראל, וייסדו בית מדרש לתורה וחכמת ישראל מעבר לגבול ארץ פרס על יד נהר צבא (Zab). כל אלה קרו בשנת 449 אחב"ש (519 למספר הרגיל). כה ארכו ימי החשך והרדיפות עד מות המלך קבד (531 לספה"נ). המלך כוזרו נושירבן, המולך תחתיו, השיב ליהודים בפרס ובבל את תורתם וזכיותיהם כבראשונה. גם ידי הזנדיקיים רפו והמלחמה בין דת ישראל והדת הפרסית חדלה.

כה התהפכה הדת הפרסית בהשקפותיה והתיחסותה אל היהדות, מאהבה לאיבה ומידידות למשטמה חליפות, כידוע לכל קורא בספרי קורות ימי היהודים.

אולם לאחרונה נולדו בהדת הפרסית זרמים חדשים, אשר דחפו אותה להתקרב אל היהדות. בעת המאוחרת נגלתה בדת צרואסתר השאיפה להתפרק את האמונה בשתי רשויות, ולהתהפך לדת בעלת אמונה באחדות האלהים, להתאים אל היסוד הזה את תורת דתה, כן מצדה העיוני וכן גם את הצד המעשי שבה; והשאיפה הזאת התנכרה בכל מקום התפשטותה, בפרס כאשר בארץ הודו, אשר גם שם נפוצה דת צרואסתר עוד מראשית ימי הוסדה. אפס כי לא הספיק לה זמנה להתפתח בנטיתה הזאת. כבר נשמעו צלצלי חרבות המושלמים, אשר יצאו בסופה וסערה ממדבר ערב להביא את כל עמי אזיה בברית האיסלם. הערביאים לכדו את פרס ובחוזק יד נטעו שם את דתם, ומפניה נכחדה דת צרואסתר ונמחו עקבותיה מכל מרחבי ארץ פרס. גם בארץ הודו נתדלדלה הדת הפרסית מאד, ורק שרידים אחדים זעירים, אשר נשארו שם מן הכנסיה רבתי־עם זאת, יזכירו לנו את תקומתה מלפנים.

כג. מסקנה ⁸ 🔗

אך שוא יקוה הקורא לשמוע מפינו את התוצאה, המשתלשלת מכל התנועה הגדולה, המתוארת בספרנו זה – מבוארת ומוכללת בקצר מלין. ראשית דברנו בספר הזה היתה הגבלת עצם עצם הדת ומהותה, – הגבלה, שאפשר להוכיח אמתתה ע"י הבקרת והחקירה, רק אחרי ראותנו את השלמת התפתחות הדת, ורק אחרי הגלות לעינינו תעודתה האמתית. אנחנו שמנו ליסוד לחקירתנו הנוכחית, כי כל הדתות השוררות כעת ואשר שררו לפנים הנן בעצם רק דת אחת, שתוי תכונתה היסודית משתמרים ומתקימים בה בכל ימי התפתחותה הארוכה והנמשכת בלי הפסק, בכל הזמנים מקדמת ימי ילדותה ועד בואה אל מרום מדרגת התפתחותה הנשגבה. אין את נפשנו הפעם לאַמֵת את ההגבלה או ההשערה האמורה על ידי חקירות ומשא ומתן מדעי; תולדות הדתות, אשר העברנו פה לפני הקורא, הן בעצמן מאַשְׁרות ומקימות את אמתותה. באחרית ספרנו זה הננו להראות רק על תו אחד נפלא ברשמי פני ההתפתחות הזאת, המתגלה ברור אם במדרגה גדולה או קטנה בדרך התפתחותה של כל אחת ואחת מן הדתות, ועל כן נחשבנו לסגלה מצַיֶּנֶת ולתכונה עצמית אל הדת בכלל. אין ספק כי להתפתחות הדת, כאשר גם לכל יתר המקצעות שבחיי האדם, יש צדדים רבים ובחינות שונות. אולם נדמה כי אפשר להגביל את הקו המרכזי המבריח בתוך ההתפתחות הכללית של הדת מן הקצה אל הקצה, אשר יפיץ לנו אור על יתר קוי התנועה המקבילים לה (אל ההתפתחות הכללית) והעוזרים לה בהליכתה לפנים.

בפרק הראשון הצענו את הנחתנו להגביל את עצם ומהות הדת בכלל. אז קבענו את ההנחה, כי האדם מכיר את קצר יכלתו להושיע לנפשו, ומפני רפיון כחותיו הוא פונה אל העצמים הנשגבים, שהוא מחשבם לאדירי יכלת שבידם למלא את משאלות לב בני האדם, וזאת היא עצם הדת במובנה האמתי; ומזה יצאה לנו התולדה המחויבת, כי התקדמותה של התרבות וְהִתְרבּות צרכי האדם, המסובבת על ידה, הן הנן הסבה הנכונה אל התמורות וההתקדמות בגבול הדת. ולפי זה נוכל לבאר את התפתחות הדת רק על ידי הִוָּלֵד צרכים נעלים, ההולכים הלוך והתרומם במעלתם, המופיעים בחיי בני האדם ונולדים חדשים כפעם בפעם. אם רק תעלה בידנו למצוא את הסדר הנכון, שבו תתרוממנה שאיפות בני האדם הלוך והתרומם במעלת התפתחותה של החברה האנושית, כי אז נדע גם את הנטיה, שבה נטתה לה הדת בתנועת התקדמותה. אמנם אין קץ וגבול להמון צרכי האדם, משאלותיו וחפציו הם בעלי גונים רבים ושונים, לכל עם ועם ישנן שאיפות שונות ולכל מדינה ומדינה אידיאלים מיוחדים, ובכל זאת נוכל להכיר על פני שדה המערכה הרחבה להתקדמות האנושית את נקודות המעבר מצרכים שפלים בערכם אל צרכים גבוהים ונעלים עליהם, – נקודות מעבר, שבאמת הנן כלליות לכל בני האדם ומתגלות בתולדות כל עם ועם. לעינינו מתגלים בצורה ברורה ומסומנת שלשה מצבים שונים בחיי האדם, שחלפו איש בעקבות רעהו, והם נפגשים לנו בכל מקום שהתרבות מתקדמת. המצב הראשון הוא, העת שהאדם שקוע כלו בצרכים חמריים גסים; השני, בעת שעלתה בידו להשתחרר במדרגה ידועה מעול צרכיו החמריים, ושאיפות נעלות מזה ממלאות את לבו, הוא מתאוה לבצר את תקומת הלאום ולהאדיר את התפתחותו, והוא מרגיש את תועלתה של האגודה הלאומית, המאחדת את האנשים הפרטים העזובים לנפשם, ומגינה עליהם בכחה המשותף של הכלל; והשלישי הוא המצב, שבו יכיר כל איש ואיש מקרב העם את ערכו הפרטי מבלי להתלות בהממלכה, והוא יוצר לו רעיון נאצל ונשגב (אידיאל), שיהיה לו למשאת נפשו בחייו. לעמת שלושת המצבים האלה החולפים ועוברים בתולדות ההתפתחות האנושית ישנם גם שלשה מיני דתות בעלות טפוס מיוחד, והן מקבילות כל אחת אל המצב המתאים לה, ובכן הננו אומרים, כי ההתפתחות אשר להדת הכללית איננה אלא המעבר ממצב אחד אל משנהו הגבוה ממנו בשלושת המצבים האמורים למעלה.

דת מיוחדת לשבט אחד מתיחסת אל המצב הקדמוני ההוא שבחיי החברה האנושית, בזמן שכחות האדם היו מוקדשים רק לחפץ מלחמתו עם הטבע ועם שבטי נכר. תנאי חייו גדרו בעד התפתחות כשרונות נעלים מזה, ואם כי בלבו היו תוססות השערות רבות ורגש פנימי על דבר מציאות עצמים נשגבים, בכל זאת הדת שסִגֵּל לו היתה בכללה רק המון דמיונות ומסרות קבועות שאין להזיזן ממקומן, אשר לא יעיז בעליהן לעבור עליהן ברוח בקרת ומה גם להמירן ולשנותן. האלים אשר יעבוד אותם הם יצורים זעירים, מעטי ערך והולכים בשרירות לבם, והתחבולות שישתמש בהן להשפיע עליהם ולהטותם לחפצו, אם גם תהיינה ערוכות בתם לב וברוח סוערת ומתלקחת מחבת־דת ורגש חסידות, הן מתיחסות אל השכל, אל רגש היופי ואל רגש המוסר – רק במדה מועטת מאד. בקרב דתות כאלה תופסת לה מקום אמונה בכל מיני קסמים שאפשר להעלות על הדעת.

את דרכי המעבר של הדת מדת שנתיחדה לשבט אחד אל דת לאומית כבר תארנו בפרקים הראשונים מספרנו זה. ראשית התנועה יוצאת מאת בני המפלגות העליונות שבקרב הממלכה, על כל פנים מאת המפלגות, שהגיעו לאיזו מדרגה של השכלה, שמפני שעתותיהן פנויות להגות ולחקור גם בענינים נכבדים היוצאים מגדר הצרכים החמריים הפשוטים, יעלו על לבם רעיונות נכבדים ונעלים במדרגת מעלתם. אז תתכונן עבודת דת מוקדשת לאלהי הממלכה, ערוכה בדרך כבוד ומשוכללת ברוב תפארה; בחירי העם בעלי הכשרון עוזרים לשכלל את מעלת העבודה וכבודה בזה, שמיפים אותה בהדר השירה, במלאכת מחשבת, באגדות מתוקנות ורצויות למטרתן, ובסדר עבודה ערוכה בהוד ותפארת. חבת־הדת ואהבת ארץ מולדת תתאחדנה יחד לרגש קדוש אחד, הכהנים העומדים על משמרתם למלא את עבודת הדת נתמכים מידי שלטון הממלכה, וכבוד האלים יגדל בעיני המאמינים בם. אז תִּגְלֶינָה שיטות דתיות נשגבות המשוכללות גם בכוחן הפנימי גם במערכת בנינן ותכניתן החיצונית, והן מתנוססות בתפארת חיצונית ומעוטרות במסרות ואגדות מעוררות רגשי כבוד במדה גדולה כזאת, עד כי הן נראות לעין כמו נועדו לחיי עד ולתקומת נצח. כהני הדת ירומו במעלתם והיו למפלגה תקיפה מאד, וגם יקדשו ויתנשאו על פני כל העם; עבודת הקרבנות גם היא מתרוממת במעלתה, עד כי ייחסו אליה סודות ורזי אל, וכל פרטיה וכל דקדוק קטן באופן עשיתה נקדש בקדושתה של עצם הדת. עתה יתחברו וגם יִכָּתֵבוּ ספרי קדש, אשר לאט לאט יָחֵלוּ לחשוב אותם, כי נתנו ברוח הקדש הנאצל ממרומים, וכי הם כוללים בתוכם את האמת המוחלטת. נחוץ להעיר, כי גם במקרה הזה, הדת העתיקה איננה נהדפת ממקומה בפעם אחת מפני הדת החדשה הממלאת מקומה, כי אם מארכת את תקומתה אתה יחד, ומוסיפה עוד לפרוח ולציץ ציץ תחת צלה. השבטים השונים, שמהם נכללה האגודה הלאומית לא יחדלו גם עתה מכַבֵּד ומהוקיר את אליליהם המיוחדים למו. הם המאמינים, במרבית המקרים, כי עבודת הדת העתיקה היא מחוננת בכח אמת וכשרון־עלילה יתר הרבה מהדת החדשה דת הממלכה, ועל כן רבים ממעשי הקסמים, האמונות התפלות ומנהגי הדת העתיקים, שבאמת הם זרים וגם מתנגדים אל רוח דת הממלכה, עודם משתמרים ומתקימים, וביחד בקרב אלה מבני הלאום, אשר לא הגיעו עוד למדרגת תרבות נכונה, עד כדי להכשירם לדעת את ערך הדת החדשה ומעלתה על פני ההולכת לפניה.

וכל זה לא יוכל להיות למעצור בעד הדת הלאומית להתעשר ברכושה הרוחני ולהתפתח בתכנה; ובמדה ההיא, שההתפתחות הזאת מתקדמת, בה במדה תגיע הדת, כפי הנראה, אל מרום מדרגת תקפה ועוזה, וכן תגדל האמונה והבטחון בה. בהיותה שלטת בכל הקנינים הלאומיים המכונסים באוצרו של הלאום, בהיותה עשירה בכל נכסי חמר ורוח המסוגלים על פי תכונתם להיות נקלטים בתחומה, ובהיותה איתנה ומבוצרת במצב רם ונשא, ויראתה על פני כל לבלי לגעת בה ולבלי לגרוע ממנה, עד כי נוכל לדמות, שהגיעה אל תכלית משגבה ונצחונותיה, שעליהם אין עוד להוסיף, בכל זאת אם נתבונן היטב נמצא, כי גם בעת, שהדת הלאומית נראית לנו לאדירה ומבוצרת כראוי, כי אז פועלים עליה איזו כוחות, שמהם צפויה תמורה כבירה, הקרובה לבוא עליה. באותה עת עצמה, שהדת הלאומית הגיעה אל מרום התפתחותה נתרחבו גם חיי האזרחים, וכל איש ואיש מרגיש בנפשו צרכים ושאיפות כאלה, שאי אפשר להתמלאות בקרב ההיכל הלאומי. תנועת דת הלאום בדרך התפתחותה הלאה תֵרָאֶה אז כעין מחאה אל השיטה החדשה, שבה הופיע כח כזה. האיש הפרטי מתאמץ לסַגֵּל לו השקפה מתוקנת ומשוכללת על העולם והחיים, ורוח שפק ומינות מתחוללת בקרבו. הוא מבקש למצוא תורת חוקי מוסר, העולה בערכה על תורת הדת, המתנהלת על ידי חֶבֶר כהנים, עד כי דעת הקהל האשימהו כי הוא חותר תחת יסוד תורת המוסר, המקובלת בקרב החברה הלאומית. הוא מקשיב את הקול הקורא אליו ממעמקי לבו לשאוף אל השתלמותו הפרטית, הוא מרגיש את הצרך החדש העולה בלבו להגָּאֵל גאולה רוחנית הוא לבדו מבלי להתלות ולהאחז בחברת הלאום, אחרי שכבר הסכין לשוֹת לנגדו את הקדושה והטהרה האידיאלית, ולרכוש לו מושג נכון ממנה. ומפני שעבודת הדת, הקשורה בברית החברה הלאומית איננה מפיקה לו את תביעותיו אלה, הוא שואף אל מושגי־דת חדשים, ולפי מראית העין הוא מפיץ תורה חדשה, המתנגדת אל אהבת ארץ המולדת; מפני שדרכו הפוכה ומתנגדת אל הדת הקבועה בארץ מולדתו. ובכן באה תמיד התקופה שבה תתיחד הדת לסגולה פרטית לכל איש ואיש אחרי התקופה הלאומית. אולם גם בהִכָּנֵס הדת ברשות היחיד של כל איש יחידי, היא נהפכת עם זה לכל הפחות במקצת גם לדת כללית (universal) לכל בני האדם. כל בעל מחשבות וכל איש בעל רגש חסידות אינם מוצאים בקרב הדת הלאומית את האמונה הצרופה והנקיה מסיגי אי־דעת ויסודות מלאכותיים, זאת אומרת, אמונה זכה, שתוכל להתקבל על לבם. על כן הנצחונות אשר ירכשו למו במקצוע הזה אנשים יחידים, יכולים בתנאים מסוגלים לזה להיות לסגולה, לא רק למחוקק יחידי, או לבעל בריתו המקבלים ממנו את הדת המתוקנת, שנתקנה על ידו, כי אם גם לכל בני האדם. אולם במחזה אשר ראינו כבר, כי בהגלות הדת הלאומית לא תכחדנה כליל הדתות הנסות, שנתיחדו לפני זה להשבטים הבודדים, שמהם נתאחד ונתאגד הלאום, כי אם מאריכות את תקומתן אתה יחד, כן יקרה גם הפעם, כי הדת הצרופה המסורה אל לב כל איש ואיש, אם גם נזדככה בתמונתה ותכנה במדרגה נשגבה, איננה מכחדת בשלמות את עבודת הדת הלאומית. אמנם בשטף העת יש שיקרה גם כזאת, אך לא בפעם אחת. אפשר כי שלשלת הדתות האמורות מתקימות כאחת בתמונותיהן השונות אשה על יד רעותה; האמונה בכשפים וקסמים, הדת המיוסדת על מנהגים ונמוסים חיצוניים ועל זבחי קדש, הערוכים ברוב פאר מטעם הצבור, ודת התבונה והשכל, המיוסדת על הגיון הלב, רגש חסידות והשתפכות הנפש בתפלה אל חיק האלהים – כלן יחד, בהיותן מצומדות ומחוברות מוצאות למו מקום בקרב עם אחד בעת אחת. במקרה כזה, בלי ספק, כל אחת מהן משפיעה על רעותיה, כאשר גם היא נשפעת מהן.

המעבר המתואר למעלה, כלומר, המעבר מדת של שבט אחד לדת לאומית ומדת לאומית לדת כללית המסוגלת להיות לקנין לכל החברה האנושית, נחשב בעצמתו להתפתחות המרכזית של הדת, בעוד שכל התפתחות אחרת, היינו התפתחות כל הצדדים השונים של הדת מלבד הקו המרכזי שבה, כגון התקונים הנעשים בעבודת הקרבנות כדי להמיר את תכונתה ותמונתה הגסה בתמונה רוחנית, התפתחות משמרת עבודת כהני הדת, השתלמות תורת המוסר, המקוימת בהסכמתה של הדת, והרחבת הספרות המוקדשת אל רגש התמימות הדתית – כל אלה יתבארו ויתבררו לנו אל נכון על פי מהלכה של ההתפתחות המרכזית שזכרנו. התנועה הדתית הכללית הזאת התחוללה ונהיתה בקרב כל עם ועם; חלק אחד ממנה ראינו גם בכל פרק ופרק בספרנו זה. בקרב איזה עמים עמדה התנועה הזאת מלכת הלאה עוד בזמן קדום, עד כי נבצרה מהם על פי זה להכניס מפרי רוחם אל תוך הדת האנושית הכללית, בעוד שבקרב עמים אחרים התפרצה והתגברה התנועה הזאת במדה מרובה, ולאחרונה השתפכה אל הים הגדול, ששם התערבו והתמזגו מימיה עם יתר הזרמים האדירים הנופלים שמה.

על כן צריכה התולדה, המספרת את דברי ימי הדת האנושית הכללית להיות כלולה מהמון ספורי תולדות פרטיות מקבילות אחת אל אחת, שכל אחת ואחת מתיחסת אל חיי עם אחד ואל דתו המיוחדת לו. נפונה מאד אם אפשר לחבר תולדה כללית האוצרת בקרבה את תולדות הדת הכללית, המשותפת לכל בני האדם, אם לא רק על ידי ספורים פרטיים הנוגעים אל כל אחת ואחת מן הדתות השונות. אמנם איזו תקופות ידועות בקורות בני האדם ראו על פניהן סערת תנועה דתית, שהתחוללה בתמונות שונות בארצות רבות בעת אחת, כאלו הגיעה רוח החברה האנושית בתקופה אחת ידועה עד משבר באופן אחד, ותעמוד על נקודת פרשת־דרכים, שמשם נטתה בנטיה חדשה. המאה הששית לפני ספה"נ היא תקופת פעולת כל מחוקקי הדתות השונים, תקופת קונפוציוס ולעה־תסה בארץ חינה, ימי פעולת גואטמה בהודו, ימי חיי נביאי ישראל: ירמיה, יחזקאל ונביא הגולה אשר לא נודע לנו בשמו (ישעיה השני), גם ימי צמיחת המסתורין בדת היונית. אם אמנם זרמי התנועה הדתית, שהתחוללו בעת אחת בכל הארצות האלה הם מצוינים ונבדלים זה מזה בצביון מיוחד ובתכונה אישית שנקבעה לכל אחד מהם, אבל בכלם יחד הננו מכירים שאיפה אדירה לטעת את הדת ברוח האדם, להעמיק את שרשיה במעמקי לבו ולברוא קשר דתי פנימי, המקשר את נפש האדם באלהיו, תחת הקשר החיצוני נחלת ימי קדם, – לברוא ברית דת, המיוסדת על התקדמות השכל והבינה ותנועתם לפנים, והמבוססת על רגשי האהבה והידידות הרוחנית. תקופת העת הקרובה אל צמיחת הדת הנוצרית, שלפניה ושלאחריה, תוכל באמת להֵחָשֵּׁב לאחת מהתקופות האלה, עת שהתנועע שכל כל בני החברה האנושית תנועה כבירה לפנים. התאחדות המון עמים רבים תחת דגל שלטון רומא והתפשטות השפה היונית, שהיתה אז לכלי־מבטא כללי להחברה האנושית הנאורה כלה, הסבו תמורה גדולה בהשקפת בני האדם להכיר בהכרה פנימית (ולמצער הכרה נמרצת במדרגתה מאשר עד כה) את אחדות המין אנושי, מבלי הבט אל פלגות השפה והבדלי המולדת. העת ההיא התפשטה גם הפלוסופיה היונית, אשר על פי נטות רוחה ותכונתה היא קוסמופוליטית עד מאד; היא התעסקה בחקירותיה לפתור חקירות גדולות ועצומות, שעל פי ערכן וחשיבותן הן מענינות את כל בני האדם במדה אחת שוה, – חקירות על דבר היחס והקשר שבין האלהים והאדם, ועל דבר החובות המוסריות המוטלות על זה האחרון. אם נוסיף עוד לזה את ערבוב האמונות השונות ומנהגי הדת של עמים רבים, שהתערבו יחד לתערובת דתית גדולה בממלכת רומא האדירה ובכל הארצות ששם נפגשו יחד עמים רבים ושונים, נבין כי התקופה הזאת, על פי נטית הרוח השוררת בה, היתה מסוגלת מאד להרוס את כל הגדרים המלאכותיים, המבדילים בין משפחות בני האדם, ולשתף את פעולתנ עם כל הכחות המוסרים אדירי הפעולה וההשפעה, לכונן דת צרופה, שבכחה לאַחֵד את כל העמים לחברה גדולה אחת, ולהוליד בלבם את הרגש, כי אחים הם כלם יחד.

במשך שתי התקופות האמורות התקדמה התפתחות מין האנושי, התפתחות רוחנית גדולה מאד, הרעיון הנשגב, שהטיפו נביאי ישראל, כי רק כח נשגב אחד מחיה את כל הישות, כי רק אל יחיד עם כל רוממותו ואצילותו משפיל את עצמו לשׁכֵּן את רוחו בעולמו המוסרי של כל אחד ואחד מבני האדם בלי הבדל לאום ומולדת; הרעיון כי האהבה השופעת מהאל היחיד, הרחום והחנון משותפת וכללית לכל בני האדם – הרעיון הזה התפרץ עתה ממחיצה הלאום העברי, ויתפשט בכל כחו המוסרי בכל קצות החברה האנושית, שקבלה אותו בעיקרו, אם כי בפרטיו נתחלק בקרבה לסגנונים שונים, לפי השקפותיהם האישיות של העמים השונים. אחרי תקופה ארוכה שעברה להמין האנושי לעבודת דתות שפלות ומהבילות, שהשתעבדו בני האדם לאלילי ולמנהגי דת תפלים וחסרי בינה, הופיעה לראשונה תקופת דת הבינה והדעת, ובה הכיר האדם לדעת, כי אלהי האמת הוא ממלא את כל חלל העולם ונמצא לא רק בהעולם החיצוני הסובב אותו, כי אם שוכן גם בקרב לבו ובעולמו הפנימי, ואחריה מופעת גם התקופה הגדולה המכנסת בלבו את ההכרה, כי האלהים האמתי אחד הנהו לכל בני האדם, והם – אחים בני אב אחד. אולם בעוד שאנחנו מכירים ומציְּנִים את התנועות הכלליות, שהתחוללו ברוח בני האדם, באותה עת עצמה מרבית עמי הארץ הולכים ומתפתחים התפתחות ממושכה. כהמחזה הכללי שאנו רואים בעולם, כי כל עם ועם מעַבֵּד ומשכלל על פי צביון מיוחד ותכנית מיוחדת את קניניו הרוחנים, את מלאכת המחשבה המיוחדת לו, את ספרותו ומערכת חוקים המתאימים אל רוחו וטעמו ואל תנאי חייו, כן גם יברא לו כל עם ועם את דתו המיוחדת לו, בשכללו אותו ובקבעו עליה צורה אישיית על פי טעמו ורוחו. גם אחרי שהופיעה הדת האנושית הכללית, המשותפת לכל בני האדם, גם אז לא חדל הדת מהיות ענין לאומי, בהסתגלה לכל לאום ולאום בצביון פרטי מיוחד. כל עם ועם מטביע את חותמו על הדת האנושית הכללית לכל בני האדם, המתקבלת בקרבו בתמונה ידועה ובסגנון מיוחד, בהוסיפו להתחזק במנהגיו הדתיים ובהמסרות הקדמוניות ירושת העבר שלו; וכתכונתו הלאומית האישיית כן גם כל שאיפותיו ומגמותיו נקלטות ומתגלמות בתוך הדת. לכל עם ועם, וכן גם כל איש ואיש יחידי, כפי שטבע הענין מחייב, יש דת מיוחדת, המסומנת בתכונתה הפרטית, כתולדה מסובבת מתכונת בעליה הפרטית ומהשפעת העבר שלו, ובבחינות רבות אי אפשר לה לעבור ולהיות לסגולה לאחרים. ובכן אי אפשר לשני לאומים להחליף ולהמיר את דתיהם זה לזה.

אולם מצד אחר הננו מוצאים גם בקרב כל עם ענפי דת בעלי תמונות שונות, המשתנים ונבדלים זה מזה לא פחות מן הפרוד וההבדל שבין שתי דתות אשר לשני לאומים נפרדים. כבר אמרנו, כי לא יתכן לכל אמונה דתית ונמוסים דתיים, אם רק נגלו פעם אחת בעולם, להִכָּחֵד ולעבור מן העולם כליל. אותות מוכיחים את אמתת הדבר הזה נוכל לראות בקרב כל העמים. גם אחרי שהופיעה אותה הדת הנשגבה, שנקודת מרכזה הראשי תקועה בלב ובנפש האדם, עוד מוסיפה החסידות הדתית בעלת התכונה הגסה להאריך את תקומתה, ולפעמים היא מתגלה בכל תקפה ועוזה. כל עוד ישנן מפלגות מושפלות במצבן, שמצבן השפל אלצן להאבק עם מצוקתן ומחסורן החמרי – הנה אל תוך מפלגות כאלה, הננו שונים את דברינו, השקועות כלן בצרכים חמריים, לא תחדור הדת הנשגבה עד עולם, כמו שגדורה הדרך בעד דת כזאת להגיע אל שבטי עמים פראים. כפי שתנאי החיים הקשים שוללים מאת אנשים כאלה את היכלת לפַתֵּחַ ולחדד את כשרונות רוחם, כן גם אי אפשר לדתם להִצָרֵף ולהזדכך במחשבותיה, להשתכלל בדעות צרופות ומבוררות, ובכן היא מחויבת ע"פ תנאי מצבה להיות דת פשוטה, המבטחת לבעלי בריתה רק יעודים גסים, שגם החושים הגסים תופסים בם, או רֶוַח והצלה מן הסכּנות הצפויות למו בכל עת. גבוהה מזה היא מדרגת מפלגת האנשים, שהצליח למו להחלץ במקצת ממצב מלחמה כבדה עם מחסורי צרכיהם גשמיים, כל עוד לא השכילו השכלה שלמה להכיר את עצמם ליצורים רוחניים בעלי מחשבה והגיון, ואשר על כן הם מוצאים את האֹשר והתועלת, שאפשר להפיק מאת הדת מתרחבים יותר בהחיים החיצוניים מאשר בהחיים הפנימים. אם הטוב והאֹשר הנובעים ממקור הדת נכללים תחת נדר כזה ומובנים רק באופן הזה, אז נושאים החיים הדתיים עליהם תכונה מֶכַנִּיִית ונדחפים רק על ידי בקשת התועלת הפרטית. כתולדה מחויבת מזה הננו רואים, כי השיטות הדתיות המיוסדות על נמוסים ומצות מעשיות מוכרחות להעזר מפעולת חסדי עליון וברכת מרומים, למען אַחֵד את בעל הדת עם מקור האֹשר והטוב, הרחוק ממנו אם בזמן ואם במקום, כמו בשביל להמשיך עליו את שפע הטוב והאֹשר מעולם אחר.

בחברה כזאת, היינו בחברת אנשים, הבלולה ממפלגות שונות, תוכל הדת להוסיף להתפתח ולהשתלם הלאה רק כאשר יתחנך העם בהשכלתו ויתרומם במצבו ממדרגה למדרגה. במדה ההיא שירבה לראשונה מספר האנשים המשתחררים מסבלות עול דאגות ומחסורים קשים, ובמדה ההיא אשר ירבה אחרי כן מספר המשוחררים מהשקפות שפלות המכֻוָּנוֹת רק אל התועלת החמרית, בה במדה מתרחבת ומתעמקת תכונתם הרוחנית. האדם יחוש אז בנפשו צרך רוחני לסגל לו את עצם האלהים, אך לא את מתת חסדו ותשורותיו, ובהתגבר החפץ הזה בלבו הנהו מוכשר להכנס בברית הדת הנשגבה, שבאמת נוכל לכנותה בשם “חיי ההתאחדות עם האלהים”. הוא מתחיל להרגיש את החמדה והקסם, הנסוכים על חיים כאלה, ומשתוקק להרוות את צמאונו הרוחני ממי האֹשר ומנוחת הנפש הנובעים ממקור חיי דת כאלה.

על האדם לעבור עוד דרך ארוכה, ועוד עליו לעמוד במסות רבות, עד אשר יגיע אל דת האמת הנשגבה הזאת. היכלי מקדש רבים נבנו ונהרסו עד שצלחה בידי בני האדם להכנס פנימה אל המקדש האמתי, היכל הקדש, הבנוי בקרב נפשו ורוחו, אשר בו ימצא כל איש ואיש את האמת הדתית המוחלטת הדרושה לו לאשרו הפרטי, ואשר על כן רק בקרבו יוכל המין האנושי להתאחד לחברה גדולה אחת. הדת הנשגבה הזאת, גם אחרי שנודעה אל בני האדם, התכסתה לעתים קרובות בצללי אפלה, ותהי צפויה להכחד ולעבור מן העולם, לולא המלחמות הרבות והכבדות שנלחמו בעלי בריתה בעד קיומה, בהגינם על משפטה וזכויותיה, וישמרו עליה לבל תהָדֵף ממצבה הראוי לה בקרב החברה האנושית. במידה ההיא שתרבינה המסות בתולדות המין האנושית, כן תוסיף להתגבר הכרה מוחלטת בלב בני החברה האנושית, כי הדת הרצויה על כל יתר הדתות הנפוצות בעולם ברוח, האמת אשר בקרבה, היא הדת, המצוינת בפשטותה וברוח החפש השרויה עליה, לאמר, האמונה באל יחיד הנשגב ומפשט מכל מושגי החמר, ואשר עם כל משגבו הנהו קרוב אל בני האדם, שוכן את דכא ושפל רוח, ומקיף את בני החברה האנושית ברוח האהבה והחנינה השופעת ממנו; ובמדה ההיא מתעצמת ההחלטה הפנימית בלב החברה האנושית הנאורה, כי בהאמונה הצרופה באחדות האלהים, כפי התמונה שקצבו לה נביאי ישראל האחרונים, שהיתה ליסוד גם להברית החדשה בתמונתה המקורית בראשית צמיחתה, בה (בהאמונה הזאת) ובכח פעולתה בחיים כלולה התקוה הגדולה על עתידות המין האנושי. בעיני אלה, המסכימים אל ההנחה הזאת, לא תֵרָאֵה עוד תולדת הדת הכללית, המלאה תעתועים רבים ותקוות נכזבות מעוררות עצבון, כפי שתארנו בספרנו זה, כמסע נדודים ריק מכל תכן וחסר מטרה, – מסע נדודים בעולם הדמיון ובמעון צללי עלטה. לא מבלעדי קול האלהים הקורא אליו, ולא מבלעדי רוח ממרומים, המוליכה אותו בדרכו, יצא האדם עוד בימים הקדמונים לבקש את האלוהים, ולא בלי כח אלהי פנימי הצפון בקרבו שטף במרוצה ברוח עוז וגבורה במסלתו זאת, מבלי הבט על המעצורים אשר פגש על דרכו, ומבלי שוב לב אל תוחלתו שנכזבה לו כפעם בפעם הוא בקש וגם מצא.

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות