על הנֵר ועל הרוּחַ (היכל הכלים השבורים שער שביעי) ‏¹

דוד שחר

x מוגש ברשות פרסום

lפרוזה

פרטי מהדורת מקור: ירושלים: ספריית השעות, תשנ"ו, 1996

תאריך פרסום ראשון: תשנ"ה, 1994

וזה לְזִכְרֵךְ, אמא

כפי שצפה מראש, היתה זו הזמנה למסיבת־פרידה לכבודו של לורד רֶדְקְלִיף הצעיר – אותה מסיבה עצמה בה היתה רוחו מרחפת זה עתה, גם מתרעשת עוד לפני שהוחל בה – אך עם זאת הופיעו בה דברים בלתי־צפויים, ניתנים לפירושים שונים ומנוגדים זה לזה. אוריתה התנצלה בפתק על שרק עכשיו, ברגע האחרון ממש – היא מזמינה אותו – אם־כי הבטיחה להוריה להודיע למוזמניה שלה כבר לפני שבוע ומעלה, ובאותו משפט עצמו הוסיפה “דרישת־שלום מיוחדת לך מאמא – היא מאוד תשמח לבואך. היא שואלת מדוע לא רואים אותך בזמן האחרון.” את הפתק חתמה ב"מתגעגעת – אוריתה", ומתחת לחתימה הוסיפה בשוליים, “אם לא תספיק להגיע היום – אבוא מחר לפנות ערב, בין חמש לשש, לַבָּר של קינג דייויד.” מִכֵּיוון שהחליט מראש לא לבוא למסיבת הפרידה, נָקֵל היה לו לפרש את הכתוב על דרך הרמז, ולמצוא שאוריתה בעצם לא התכוונה להזמין אותו – לא מכיוון שאין היא רוצה לראותו, אלא מפני שפשוט מבקשת היא למנוע אי־נעימויות בפרידה מעל לידיד שלה שחוזר לארצו. ברור כשמש שרדקליף לא ישיש לקראתו, והיא עצמה תהיה חופשית יותר לנהוג בו כלבבה, משוחררת מן העין הרואה, הבוחנת וחורצת־משפט של גבריאל. אך מאחר שהגברת אשת־השופט היא שעורכת את מסיבת־הגן, והיא שביקשה להזמין גם את גבריאל, לא יכלה אוריתה להתעלם כליל מרצונה של אמה, ומצאה גם דרך לצאת־ידי־חובה וגם לרמוז לו שהיא מצידה, מעדיפה היתה להיפגש אתו ביחידות, אחרי נסיעתו של רדקליף, וכבר קבעה לו פגישה במלון המלך דויד.

“בַּיום בו יפליג רדקליף בחזרה לאנגליה, אפגוש שוב את אוריתה!” אמר בליבו, ומשהו הרֵה־משמעות־נסתרת דומה היה עליו כמהבהב מעבר לצירוף־מקרים זה שאוריתה נעלמה מעל דרכו מיום שרדקליף הודיע לה על כוונתו להאריך את שהותו בארץ־הקודש בשבועות מספר. גבריאל אמנם לא עשה מצידו כל נסיון שהוא להתקשר אתה, ובאותה פעם אחת ויחידה שנתקל בה, כשנמצאה בחברתו של רדקליף באולם הכניסה למלון, לא זו בלבד שלא שַׂשׂ לראותה, אלא אף נתקף בהלה שמא תאלץ היא אותו להצטרף אליהם – בהלה כפולה הן מן ההשתעות בחברתם כשהיא לעצמה, והן מן הסטיה מדרכו שלו שהובילה אותו לקראת הפגישה עם איילת־השחר, ואף־על־פי־כן, עכשיו, משהתפנתה דעתו להגות בה, הרגיש בזעם חומר־גואה בקירבו עליה, זעם של עלבון על שלא טרחה כלל לשגר לעברו איזה שהוא אות אשר, אילו שוגר, היה הוא ללא כל ספק מתעלם ממנו. גם בפגישתו האחרונה אתה בקפה “קנקן” היה לו בליבו עליה, והוא גם התכוון, כַּזכוּר², להטיף לה מוסר על שעינתה את נפשו של סרוליק בציפיית־שווא, וכאז, כן גם עתה, לא מנעה צלילות־דעתו את גיאותו של הכעס. אז גאה בו הכעס וחמר למרות דעתו הצלולה שאמרה לו שאין היא אשמה בכך שסרוליק מסרב להסיק את המסקנה האחת והיחידה מהתנהגותה כלפיו, ושהוא ממשיך לחזר אחריה; ועכשיו גואה בו הכעס וחומר למרות הידיעה הברורה לו כשמש בצהרי־יום־קיץ שאין לו כל זכות שהיא, לא מוסרית ולא הגיונית ובוודאי שלא זכות רגשית לכעוס עליה. הרי במשך כל הזמן הזה שהיה שקוע בכל ליבו ובכל נפשו ובכל מאודו באיילת־השחר, לא זו בלבד שלא ציפה לאות מאוריתה, אלא אף חרד מפניו, והנה פתאום מתעורר הוא לכעוס ולהיעלב!

“בזה אני דומה לגברת לוריא!” אמר בינו לבינו וגיחך. בשעת כעסו מכנה היה את אמו בשם ‘הגברת לוריא’. “הלא בכעסה עלי היא טוענת שאני דומה לאבא, לאותו ‘נואף טורקי זקן’; שאני עצם מעצמו ובשר מבשרו, ולמעשה, ובעצם אני עצם מעצמה ובשר מבשרה בכל מה שנוגע להתקפי הזעם” והרהור חולף זה העביר בו רטט כלשהו. במשך כל ימי ילדותו ונעוריו השזורים מריבות בין אבא לאמא, היו התקפי־הזעם שלה מטילים עליו אימה. היתה זו האימה הגדולה אשר יגור כל הימים – שבשובו הביתה מבית־הספר ימצא את אמו בעיצומו של אחד מהתקפי־הזעם אשר לה, וכשזו היתה נתקפת זעם, שוב לא עמד כל מעצור בדרכה, ושום התחשבות ושום חישוב לא הרתיעו ולא כבלו אותה – לא נוכחותם של שכנים או אורחים ולא רגשותיו של הבן החוזר באותו רגע הביתה עם אחד מחבריו, ואפילו לא השתקפות התפרצותה שלה בעיניהם של עדי הראיה והשמיעה שנקלעו למחיצתה במקרה. גם לא נמצא כל יחס בין גודל הגורם ובין חשיבותו לבין עוצמתה על ההתפרצות שהיתה כחומר־נפץ שמתפוצץ כולו בין אם הניצוץ קטן ובין אם השלהבת המציתה אותו גדולה. בין אם היתה זו פרשת־אהבים־נסתרת של בעלה שהתגלתה לה בדרך מקרה, ובין אם לא היתה זו אלא עגבניה רקובה או חמאה באושה שנמצאה בסל־המזונות שהגיע מן החנות, התפרצה חמת־הזעם בכל עוזה, ולא היה הבדל אלא בכמות חומר־הנפץ־התורן. למרבה הפלא אירע גם־אם־כי לעתים נדירות ביותר – שלא עמדה לרשותה שום כמות שהיא כל חומר־נפץ, ודווקא ברגע המכריע ובנקודה העמוקה ביותר, בציפור הנפש ממש, כגון בשעה שגילתה איגרת־אהבה מבושמת שנמצאה בכיס־החוצן של מעילו של “הנואף הטורקי הזקן” שלוחה אליו מאת תמרה שהיתה אהובת־ליבו התורנית הנסתרת באותה עונה. אם משום הרפיון הענוג שחילחל בכל אבריה אחרי שסיימה את מרק־העוף האהוב עליה, ואם משום הרוח החרישית הקלה המרפרפת ומבדרת את שולי־הווילון־הלבן, ואם משום קורת־רוח־ללא־פשר שנחה עליה משום־מה דווקא באותו רגע, היתה מפזמת בינה לבינה מפזמונות ילדותה משנחה עינה על הנואף הטורקי הזקן שתרדמת־לפני־הצהריים נפלה עליו בשבתו בכורסה האדומה על המרפסת. מראה הראש הקירח, המגולח למשעי, הצונח באלכסון כנגד הכרס הנדחקת קדימה, ושמע הנחירות הקצובות הבוקעות מבעד לשפם הצבוע בצבע השחור העז, העלו חיוך מבודח על שפתיה, והיא ניגשה אליו לכסותו בצעיף הגדול שלה מפני ההצטננות. כשרכנה להדק את קצות־הצעיף אל סומכות־הכורסה, הבחינה עינה במשהו בולט מתוך כיס־החוצן הפנימי של המעיל שנפתח בלחץ־הכרס בשנתו, והיא שלפה אותו מיד בתנועה אינסטינקטיבית ונחפזה לחזור למקומה ולקרוא בו בעיון נמרץ. בחוש־הריח שלה, הדק מן הדק והמפליג למרחקים בחישותיו, ריחרחו נחיריה אילך ואילך וקלטו מקרב התערובת הרגילה של ריחו של אותו נואף טורקי זקן המהול בריח הטבק ובריח עור־הארנק, את נימת הבושם של האיגרת עצמה, וזו, במקום שתפוצץ כּנַפָּץ את מטען חומר־הנפֶץ, קלעה דווקא ניצנוץ קונדסי במבט עיניה.

“איזה טעם זול” – קראה בקול גדול לעבר בנה שנשם לרווחה משבוששה ההתפוצצות לבוא – קול גדול שהיה מכוון, ללא־ספק, להעיר את הנאשם השקוע בשנת־ישרים – “בושם של זונת־רחוב. בוודאי קנתה אותו במשקל בסוק־אלעטארין ושפכה על עצמה חצי־אוקיה”. מילותיה של האיגרת שיעשעו אותה עוד יותר מבושׂמן העז, והיא פרצה בצהלת־צחוק משוחררת מכל מרירות. מילות־האיגרת לא היו אלא חרוז מתוך השיר הידוע של ביאליק “אל הציפור”, מותאם לריגושה של השולחת ולמינו של הנמען –

הכּל באגרת, וּמכֹּל שהיא בחינה וזווית־ראיה, הצחיק את הגברת לוריא. “ביאליק” – כך אמרה, “היה בווודאי רואה באיגרת זו את הציץ־עלי־כִּיפַּת־תפארתו! הלא בטוב שבחלומותיו לא ראה מין נקבה שכזאת, מין תמרה, שמשתמשת בבושם של זונת־רחוב, נזקקת לשירה שלו כדי להעלות בחכתה נואף טורקי זקן! מה אתה אומר גַבִּי? לי יש חשק לקחת את האיגרת הזאת ולשלוח אותה מהר – לפני שיפוג הבושם – אל חיים נחמן. וזאת תהיה לו לתעודה, להוכחה הניצחת, שהוא הוא באמת המשורר הלאומי שלנו, המשורר שיורד עד למעמקים של נפש־העם, עד לתחתית של כל זונת־רחוב!”

לגבי חוש־הריח שלה, זה הדק־מן־הדק והמרחרח למרחוק, כל בושׂם קרוב היה כפרץ חושני עוצר־נשימה, ונקל היה לה, לזו דקת‏־החושים, לכנותו בשם “בושם של זונת־רחוב”, וביתר־יחוד כשזה נבע מאיגרת־אהבה שנשלחה לבעלה, והמעבר ממנו אל זונת־הרחוב עצמה טבעי היה ומובן־מאליו ובלתי־נמנע למרות ידיעתה הברורה שתמרה, מנהלת־המשרד של בעלה, אינה קרובה לזונת־רחוב יותר משהיא עצמה קרובה לה. ולא פחות מעצם השימוש בחרוז משל המשורר הלאומי, שיעשעה את הגברת לוריא אותה ציפורה נחמדת, ציפורו היקרה של המשורר, שפינתה את מקומה לנואף הטורקי. הרעיון שקולו העמוק, החלול, עמוס־עשן־הסיגריות, מעורר בליבה של “זונת־הרחוב” את הנימים הדקות ואת כיסופי־הכיסופים אל ארץ־הפלאות שעורר ציוצה של הציפורה בליבו של חיים נחמן, המשיך להצחיק אותה גם אחרי שהלכה למטבח למזוג לעצה טה חיווריין, מהול בהרבה חלב, לקינוח סעודה. בשעת כעסה היה קולו הגורם הראשון והראשי לכאבי־הראש שלה, אלה כאבי־הראש המפורסמים שהזקיקו אותה למצנפת של בד שרוי במים קרים כמין טורבן לבן שלא נועד להיות נזר לראשו של מהראג’ה, אלא מזור לדאבת־ראשה. היא היתה טוענת שאין זה קול אלא נהמת אריה מיער. לימים, אחרי מותו של בעלה, כשהעתיקה את קובלנותיה מן הבעל המת אל הבֵּן הַחַי, היה קולו של הבֵּן שהצניף לראשה את הטורבן הלבן, וביחוד כשהיתה מגיעה שעתו של גבריאל להתגלח: במשך ההכנות לגילוח, הצבת כל הדרוש על גבי שולחן המרפסת, וביחוד הזמן הנדרש לחימום המים על גבי הפתיליה, היה גבריאל נותן קולו בשיר מבלי שהוא עצמו, בדרך־כלל, יתן דעתו על כך שהוא שר. לפיכך היה, לא אחת, נדהם כל־כך! – נדהם ונרגז במועקת־פתאום – כשהיה ראשה של אמו מציץ מתוך החדר מלופף במטלית הלבנה הספוגה מים, וקורא אליו, “אולי תפסיק לשיר בקול רם כל־כך! מדוע אתה מתחיל להרעיש עולמות דווקא ברגע שאני מרגישה שהראש שלי מתפוצץ מכאב? הרי אתה דומה לאביך בקולך! אין זה קול אלא נהמת אריה מיער. ואמור לי, בבקשה, במה טוב אתה מן הינשוף הפולני, מִזֶּה הפסנתרן הכושל? מדוע זה חברתם עלי, אתה והינשוף הפולני, לרדת לחיי? ברגע שמפסיק זה לדפוק בכל כוחו בפסנתר הארור, מתחיל זה לשאוג כמו אריה!”. הכעס והמרירות שבקולה ובדבריה היו מדליקים בו את כעסו ומרירותו שלו שהצמיתו בו מייד את חשק השירה והסבו את תשומת־ליבו לכך שעד לאותו רגע היה קולו מסלסל בשירים. כעס ומרירות ניצתים היו בו גם כשנאלץ להפסיק את זרם השיר מסיבות אחרות, ולא רק משום שזה הרגיז את אמו, וכך אירע לו כשניצמת בו, באחת, החשק לספר את סיפורו משום שיבּוּש שחל באווירה האופפת אותו, מערבולת של זרם עוין, הפרעה לקצב שלו ואפילו סתם גיאות של אדישות. מן הבחינה הזאת היה תמיד תמיה על אותם עסקני־מפלגות, אנשי־ציבור ומרצים באסיפות־עם שממשיכים לנאום לפני קהל אדיש, ומתעקשים להתנצח עם הזרמים העוינים להם ולהשמיע את שלהם עד תום. האם מסוגל היה שחקן תיאטרון להמשיך ולהציג את הַמְלֶט, או שחקנית להציג את אוֹפֶלְיה, או זַמָר לשיר את האריה שלו מתוך האופירה, או, למשל, יהודי מנוחין להמשיך ולנגן את הסימפוניה הקונצרטנטית של מוצרט לפני קהל מתפרע, עוין, או אפילו סתם אדיש, מִתְנַכֵּר או זר למנגינה? האם לא היתה חמתו עולה בו להשחית על כל אותם גסי־רוח ומטומטמי־לב, אותם חזירים אשר לפניהם זורה הוא את פניני־הנשמה של מוצרט? האם לא נשטף היה בהרגשה של חילול־הקודש, ועיניו לא נפקחות היו להבין מבפנים, כלומר – מתוך הרגשת קודש־הקודשים – את הפקודה “והזָר הקָרֵב אל הקודש – מות יוּמַת”? מי שנכנס לקודש־הקודשים לדרוס ברגליו הגסות את נשמתו של מוצרט חייב מיתה, כי על כן נכנס הוא להרוג אותה. הקם להורגך – הַשְכֵּם להורגו. מחוץ לכותלי ההיכל פתוח העולם כולו לאותו גס־רוח שיעשה ככל העולה על רוחו וישתעשע בחברתן של כל הבהמות הגסות בנות מינו, אך בַּל יהרוס אל הקודש לכבות את נר־נשמתו של מוצרט! ברונהילדה הכנרת הענוגה – מסכנה זו הלכה לרחוץ כלים במסעדה כשנשארה בלי פרוטה לפורטה, ולא היתה מנגנת אלא אחרי שהסתגרה בחדרה והגיפה את התריסים בפני העולם העוין וזר, אבל – כנגד זה – הלך הפסנתרן דורנוי לנגן מוזיקה קלה ברעש בתי־הקפה בכדי שלא יגווע ברעב. “צריך ללמוד להתאדש כליל לקהל, או, פשוט, לבוז לו, בכדי להמשיך בפרנסות שכאלה” היה דורנוי אומר. אבל כשאין זו שאלה של גוויעה ברעב, כשמקצבי־השיר נובעים מתוך אהבה ושמחת־חיים, מי יוכל להמשיך ולהרעיף אותם על האוזן העוינת, הדוחה ומתנגדת? פרץ־שמחת־החיים וגיאות־האהבה הופכים למערבולת של גלי־זעם קוצפים מתנפצים אל צוקי־חוף־ההתנגדות, כפי שקרה אז, במסעדה ברחוב אגריפס, לנביעתו הגואה לקראת בדל־אוזנה של אוריתה להעניק לה נשיקה, והיא קטמה אותה במכַּת־יד נמרצת ופסקנית. ושוב התעורר בו הכעס במלוא־עוצמתו עם זכירת אותו מעמד, ושוב תמה על עצמו – ושוב העניק לעצמו ציון־לשבח – על שהצליח לא רק להתגבר על חמת־הזעם, אלא אפילו על הבעת־פניו ונעימת־קולו. לא זו בלבד שלא הטיח את אגרופו ולא בעט בשולחן ולא ניפץ צלחות, אלא אף הניח לה, לאוריתה, שתמשיך לרחף ענוגות בעולמה שלה מבלי לחוש ומבלי להרגיש ומבלי לחשוש ומבלי לדעת שמץ מכל המתחולל בסתר לבבו.

כנגד זה לא קטמה אותו אף פעם כשהיה נותן בשיר קולו, או מספר סיפור: להיפך – אוריתה הרי היתה מתעופפת ובאה לה פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת, רק מכיוון שהתחשק לה לשמוע את השיר “בחורשה על גבעת השלושה”, ועד שלא סיים אותו כבר ביקשה שיחזור ויתאר, בדרכו שלו, את המריבה האחרונה שפרצה בין דוקטור לנדאו לבין ברל רַבָּן בעניין מילותיו של פסוק מן המקרא, וזאת דווקא ברגע שישבה הגברת לוריא על כיסא הטיפולים. עם פרץ הצחוק שלה, שחזר והידהד בזכרונו, כבר נמוג כליל כעסו עליה, ועם התבהרות הנשמה הופיעו קרני־הכרת־תודה, ואפילו על כך שהיתה זו היא, אוריתה, שהכירה לו את בלה. עם התרוממות מצב־הרוח פרץ בצחוק על מין הכרת־תודה שכזאת שבוודאי לא היתה משובבת את ליבה של אוריתה. שום אשה בעולם, וביתר יחוד מין אוריתה שכזאת, לא היתה מתענגת על מין מחמאה שכזאת שיוצאת מפיו של גבר כלשהו, ובפרט כשזה אמור להיות החבר שלה – “את יודעת מה, יקירתי: על הרבה דברים שהענקת לי, על רגעים יפים אני חייב לך תודה, אבל מעל ומעבר לכל אני מודה לך על שהִיכַּרְתְ לי את האשה האחרת!”. היתה רואה בכך את העלבון העמוק ביותר שהיה ממשיך לצרוב בנפשה שנים רבות אחרי שהיה הוא שוכח שאי־פעם יצאו מפיו דברים שכאלה, ושאילו היה נזכר בהם היה מתפלא על שראה אי־פעם צורך להגיד אותם, מפני שההרהור שנמוג לא השאיר שום משקע בנפשו שלו. על כגון זה היתה הגברת לוריא נוהגת לומר את הפתגם העממי ביידיש “מכת־היד חולפת, אבל המילה שנאמרה נשארת”. מכת־היד לא פגעה אלא בגוף שחדל לסבול זה מכבר, ובדרך־כלל לא תותיר אחריה אפילו את זכר הכאב, ואילו המילה המעליבה שחדרה דרך מעטה־הגוף פוגעת ישירות בנפש, גם תחרוט, כִּכְתובת קעקע, צלקת שתמשיך להתקיים עוד שנים רבות אפילו אם יקרה שה"אשה האחרת" לא זו בלבד שתסתלק, בינתיים, מחייו של המעליב, אלא תישכח כליל, ואם תיזכר – לא לטובה תיזכר אלא לרעה. אילו אמר לה זאת, היתה היא חייבת להחזיר לו במטבע שלו מנה אחת אפיים, ולתת לו אלף תודה ותודה על שסילק עצמו מעל דרכה והניח לה להתייחד במשך שלושה ארבעה שבועות עם רדקליף!

אילו, למשל, כך נהגה עכשיו, לא היה הוא נפגע ביותר, ואולי אפילו לא היה שם לב לדבריה, אם כי אין כל ספק בכך שבשעה אחרת היו דברים אשר כאלה שיוצאים מפיה פוגעים בציפור־הנפש אשר לו. ברגע זה לא היה נפגע כלל משום שרדקליף נפוג מדעתו כליל, ואפילו אוריתה עצמה הסתלקה ממרכז הבימה ופינתה את מקומה לבלה, או, ליתר הדיוק, לתכונה מסויימת של בֶּלָּה שעלתה בהרהוריו כמשקל־נגד או כקוטב־המנוגד לחמת־הזעם שהיתה, לפרקים – אם כי בהחלט לא תמיד – מתעוררת בה, בגברת לוריא, לשמע קולו המסלסל בשירים: אור היה נדלק בעיניה הכחולות־אפורות של בֶּלָּה כל פעם שהיה הוא פורץ בשיר, ומייד היתה נסחפת בַּגל הגואה ונובע ממנו ומצרפת את קולה לקולו ורוקעת בכף־רגלה הקטנה לקצב המנגינה, ובכך, בעצם, לא היתה שונה ממנו עצמו. גם הוא נוטה היה להיסחף במקצבי כל מנגינה מרחפת ובאה לאוזניו, ואפילו העלה על הכתב בפנקס הכחול משהו שעלה בדעתו בנידון. כשפתחה פעם בלה את הפנקס, מצאה בו את רישומי הרגשתו הבסיסית שהבְּריאה כולה, על כל גילוייה, איננה אלא עניין של גלים, של מקצבים, של ריתמוס כזה או אחר, ושהצרה עם עולמו המודרני היא בכך שֶאָטוּם הוא למקצבים הטבעיים של הקולות והצבעים והמקומות והאווירים והמימות והימים והלילות והחיים והרוחות. בצד הדברים האלה כתוב היה משפט באנגלית: The world if out of tune, ושוב, כדרכה, שאלה במצוקת־מה ובעיניים מפללות, “גם אני out of tune?” כי על כן ביקשה תמיד לברר לעצמה, לוודא עד תום את טיב זיקתו שלו אליה בכל אשר חשב והרגיש ואמר וכתב ועשה, גם כאשר נגע בעניינים אחרים, רחוקים מכל שהוא קשר ליחסים שבינו לבינה. כה מתוקה היתה בחרדתה הילדותית החשופה, חסרת־המגן, שמייד אימץ אותה אל ליבו וכיסה את פניה בנשיקות. “להיפך, להיפך, איילת השחר הקטנה שלי” הניח את דעתה, “הלא את בדיוק כמוני – את נסחפת כמוני בכל מנגינת־ריקודים שמגיעה במקרה לאוזנייך. מבחינה זו אנחנו שנינו נורא פרימיטיבים. אנחנו דומים לַכּוּשִים שמתחילים להתנועע לקצב כל תיפוף שמגיע לאוזניהם.”

כעבור שנים רבות, אחרי שאוריתה נשואה היתה זה מכבר לדוקטור לנדאו, גם היה לה בן גדול כבן חמש־עשרה, שמע גבריאל כדברים האלה שאמר לה, לבֶּלה, מהדהדים ובאים ממקור בלתי צפוי, מפיו של פרופיסור ורטהיימר דווקא, כשזה בא אליו במזוודתו הממורטטת אחרי סיבוב בבתי־הקפה כדי להיוועץ בו בעניין הקונצרט של ברונהילדה. תוך כדי דיבור נשא ורטהיימר את עיניו וירא והנה ראשו של גבריאל היושב מולו מתחיל פתאום להתנועע ימינה ושמאלה. ולא ראשו בלבד, אלא גם כתפיו וצווארו מתלבטים במין עווית. “אתה חולה!” קרא וורטהיימר כנגדו וקפץ ממקומו, “מה זה אתה רועד כל־כך פתאום? – זה טיק. טיק סְפַּסְמוֹדי. צריך לקרוא לרופא!”

מאחר שוורטהיימר לא האזין כלל למקצבים שהחלו מרחפים ובאים מן הרדיו של בית־הקפה בתחתית הרחוב – היו אלה מקצבים של ג’אז נוסח סנט לואי – ולא הבחין אלא בתנועות הגוף הקצובות, נראה לו גבריאל כאדם תקוף־ עווית־פתאום; כמי שעקצתהו הטאראנטוּלה אשר על שמה ייקרא ריקוד הטאראנטֶלה. ואולי אין זו אלא מחלה הידועה בשם ריקודו של סנט וִיטוּס?

“זוהי מחלה שנקראת בשם ג’אז”, קרא גבריאל כנגדו וקם ממקומו והחל מפזז בפרצוף פנים רציני וחמור ומקרטע ברגליו בריקוד ג’אז מוגזם־במתכוון למקצבי המנגינה החומרת וגואה מבית־הקפה למטה.

“אתה יודע מה, גבריאל” אמר וורטהיימר מקץ עיון מסויים בתופעה הנִגְלֶלֶת לנגד עיניו, “הלא יש בך יסוד פרימיטיבי חזק מאוד! אתה מתנהג בדיוק כמו הכושים האלה שמתחילים להתנענע ברגע שמגיעה מנגינת ג’אז לאוזניהם”.

וורטהיימר לא התכוון, כמובן, לפגוע בגבריאל, אלא אך ורק לציין עובדה מתמיהה שנגלתה לו, וגבריאל דווקא שמח על האישור הבלתי־צפוי הזה שניתן מבחוץ להרגשתו שהעולם הפנימי שלו בנוי על יסודות מוצקים ובריאים; שעדיין לא אירע לו מה שאירע לכל אותם אינטליגנטים מתוחכָּמים שאיבְּדו את הקצב הטבעי של הדברים. אבל חמש ועשר שנים קודם לכן, כשלחש גבריאל את אותם דברים עצמם בסתר המרתף באוזניה של איילת־השחר שלו, התחוור לו שהם, בכל־זאת קצת פגעו בה. “זה לא בדיוק כך” – ניסתה היא לתקן את הרושם שלו, “זאת לא כל פעם, וזה לא כל שיר שאני שומעת. זה בכלל לא כך אצלי. זה רק הקול שלך שסוחף אותי. רק כשאני שומעת את הקול שלך נעשה לי טוב על הנשמה. אתה הוא נקודת האור שנותנת לי כוח להמשיך במדבר השממה של חיי החולין. אתה יחידי ונר־חיי ומלאך לבבי מעודי ועד היום, וקולך הוא שמעורר בי את נשמת־החיים.”

אוריתה לעולם לא היתה משמיעה מיני דיבורים אשר כאלה, גם אילו היו הרגשות המפעימים את ליבה שלה עולים בעוצמתם על ריגושי־הריגושים המפעימים את ליבה של בֶּלה. היתה אפילו נרתעה מדיבורים דומים יוצאים מפיו של אדם שמחזר אחריה. וגם אילו מצאה בו, באותו מחזר, עניין כלשהו עד שלא פצה את פיו, אין כל ספק בכך שמיני מליצות נפוחות כגון, “אוריתה – הוי אוריתה! במדבר השממה של חיי החולין שלי, את נפחת נשמת־חיים באפי ותעשי אותי לאדם, לנפש חיה! את היא יחידתי ונר־חיי ומלאך לבבי מעודי ועד היום!” – מליצות־נפוחות נלחשות בקול שבור מפיו של המחזר הכורע ברך לפניה ומנסה, עם זאת, לנשק את כפות רגליה, – כל אלה היו הופכות אותו לא רק למגוחך ולמזולזל, אלא אפילו לנתעב ומשוקץ בעיניה, גם נחפזת היתה לספר בחברת אנשי־סודה את הדבר המצחיק שקרה לה. ולאמיתו של דבר גבריאל עצמו הרי סולד היה מפני כל מליצה, וכל שהיא התנהגות פאתטית, כל תשפוכת־מחוות ותצוגת־העוויות והפגנת־רגשנות מאוסה היתה עליו ונתעבת בעיניו עוד יותר מאשר בעיניה של אוריתה, – אך בכל־זאת, גם בראשית ההיכרות שלו עם בלה, כשהגיעו לאוזניו צלילי־העל שבדבריה – ואצלה מעולם לא היו אלה סתם דיבורים נפוחים וריקים אלא צלילי־על – כבר הרגש הרגיש שלגביה אין הם חורגים מן המידה; שכאשר אלה יוצאים מפיה אין בהם מן המליצות הנבובות, אלא מן ההיגד התואם במדויק את השפע הפנימי שלה השונה כל־כך בצביונו מן השפע הפנימי של אוריתה. היא קראה לו בשם “נשמת־החיים”, “הנשמה”. הוי –איפה, איפה הן, הנשמות ההן – הנשמה של בֶּלה והנשמה של אוריתה?

ואם ישאל גבריאל – אוריתה, נשמתך איה היא? ועם ההרהור עצמו על השאלה הראשונה שישאל אותה לכשיפגשו מחר בין חמש לשש בַּבָּר של מלון המלך דויד, הרהור שצריך היה למוגג אותו בהרגשה טובה, להשתלב באותו נועם כולל את כל הצפוי לו בפגישה עם אוריתה, צפה ועלתה בזכרונו תמונה ממעמקי־ימי־ילדותו שצבטה בליבו: תמונת החתולה ליאונורה. ליאונורה היתה חתולה יוצאת מן הכלל. לבנה כל־כולה. פרוותה הלבנה היתה צפופה ושופעת ואדוניתה באמת אמרה עליה שהיא שייכת לגזע מיוחד במינו שמוצאו מארץ פרס. אדוניתה אנגליה היתה, אשה משונה שכונתה בשם מיס דוריס. זוֹ ענדה קולר ורוד לצווארה של ליאונורה, קולר שתאם בצבעו את המטפחת שעטפה את צווארה שלה. גבריאל לא זכר מתי באה זו להשתכן בשכנותם, ומתי נעלמה, אבל זכר היטב את התחושה הנעימה של ליטוף החתולה, את המגע הענוג החמים של פרוותה המדהימה בלובן הבורק אדווה כחלחלה כנגד השמש, ואת הצפורניים החדות הנשלפות פתאום מתוך החמימות הענוגה, ונתקעות, תוך כדי משחק והיאחזות בשרוול, בתוך היד המלטפת. מיס דוריס אמרה שלכל החתולים יש שבע נשמות, ואילו בקרבה של ליאונורה שוכנות תשע. תשע נשמות! על משכבו בלילה הגה בתשע הנשמות של ליאונורה ולא ידע את נפשו. איפה, איפה יש מקום בגופה של ליאונורה לתשע נשמות? וגם אם נאמר שאין ליאונורה חתולה יוצאת־מן־הכלל, אחת ויחידה במינה, אלא חתולה רגילה בעלת שבע נשמות בלבד – איפה יש מקום, איפה שוכנות הן כל אלה שבע הנשמות? למחרת היום נחפז לחדרה של מיס דוריס לקבל מפיה את התשובה הנכונה. מיס דוריס, שהיתה יושבת בכורסה וקוראת בספר תוך כדי ליטוף החתולה המצונפת בחיקה, הפסיקה מקריאתה, עצמה את עיניה רגע ממושך מתוך ההתרכזות בבעיה עמוקה זו, ואחר חזרה ופקחה אותן וקראה בשמחה: “כל תשע הנשמות שוכנות ביחד בתוך הלב שלנו!”. גבריאל הבין שבדבריה, “הלב שלנו”, התכוונה ללב של ליאונורה בלבד, ולא ללב המשותף לשתיהן, שהרי אין להן לב משותף, ולוא לפחות מסיבה זו שמיס דוריס איננה לא חתולה יוצאת־מן־הכלל, ואפילו לא חתולה רגילה, אלא אשה אנגליה. על כן הוסיף ושאל, “והנשמה שלנו, הנשמה האחת שלנו, של בני־אדם, גם היא גרה בתוך הלב שלנו?”

ושוב חזרה מיס דוריס ועצמה את עיניה מתוך ההתעמקות, אלא שהפעם לא פקחה אותן כעבור רגע, ואפילו לא כעבור שלושה רגעים. נדמה היה לו שפשוט שקעה בתרדמה ושכחה שעומד הוא ומצפה למוצא־פיה, אך עם זאת חשש להעיר אותה שמא תפקח את עיניה לפני שתשלה ממעמקיה את התשובה הנכונה. השקיפה עליו ליאונורה מבֵּין דפי הספר וראתה אותו במצוקתו ונמלכה בדעתה והחליטה שהגיעה העת להעיר את מיס דוריס. מה עשתה? זינקה פתאום בדילוג אחד אל השרפרף שבצד הכורסה, ומשם חזרה וקפצה אל כתפה של מיס דוריס שהתעוררה בכעס וגערה בה, “ילדה רעה – מהר למקום שלך! הלילה לא ארשה לך לישון במיטה שלי” ועם זאת נתנה עינה בילד העומד לפניה כשואלת “מה לזה בינינו?” הילד נבוך וחשב לחזור על שאלתו, אלא שעיניה אורו פתאום, עם ההיזכרות, והיא אמרה, “הנשמה שלנו! הנשמה שלנו! כן – הנשמה שלנו”. ושוב עצמה את עיניה כאומרת לחזור ולהירדם, אלא שהפעם פקחה אותן מייד ואמרה, “מקומה של הנשמה הוא בלב, וממנו היא צריכה לזרום אל המוח. כך זה צריך להיות – אבל זה לא תמיד כך. יש כל מיני שיבושים אצל בני־האדם. יש כאלה שאצלם הנשמה שוכנת רק בלב, וכאלה, חסרי־לב, שאצלם היא מכווצת רק במוח. על האנשים האלה אומר הספר ‘חכמים הם להרע, ולהיטיב לא ידעו’. והנה ליאונורה עשתה מעשה רע – הפילה את הספר, ולכן מגיע לה עונש. אבל אל תחשוב שהיא דומה לאלה האנשים חסרי־הלב שעושים מעשים רעים מתוך רשעות. אצלה זה לא מחוסר־לב, מפני שהיא כולה לב. אצלה זה פשוט מתוך טיפשות. היא עושה הרבה מעשי־שטות פשוט מתוך ילדותיות, מפני שהיא רוצה לשחק תמיד.” גבריאל הסכים בליבו שאכן מגיע לה, לליאונורה עונש, גם אם המעשה הרע שעשתה לא נובע מתוך חוסר־לב אלא פשוט מתוך תאוות־המשחקים הבוערת בקרבה, וזאת עם ההיזכרות בציפורניים הנוראות שנתקעו פתאום בבשרו כשליטף אותה לאחרונה: על מין משחק שכזה צריך לתת לה סטירת־לחי, לזו הרכה והענוגה שנועצת פתאום ציפורניים חדות ביד שמלטפת אותה באמונה ובאהבה. צריך לתת – אבל הוא לא פגע בה, גם הרגיש שאסור לעשות זאת, שלהבא יהיה זהיר יותר בשעת המשחק אתה – אבל הפעם הבאה, הפעם שצריכה היתה לבוא – לא באה. גבריאל בא – אבל ליאונורה כבר לא היתה. היא כבר לא נמצאה בגוף המרוטש: כשחזר מבית־הספר ופנה לחדרה של מיס דוריס נתקל באיזו שהיא התקהלות מוזרה סביב למיס דוריס הנושאת בזרועותיה הרועדות את הגוויה הדרוסה של החתולה. עכשיו כבר לא זכר בדיוק מה שסיפרו לו אז, אם היתה זו כירכרתו של העגלון באשיטי, או אחת המכוניות החולפות ברחוב שריטשה את החתולה – ובעצם הרי גם אין זה משנה, לא לגבי מיס דוריס ובוודאי שלא לגבי ליאונורה שהיתה ואיננה עוד. מחשבה משונה עלתה בדעתה של מיס דוריס – משונה לגבי שאר בני־האדם אבל לא לגביה עצמה, שהרי בכל מה שעשתה היה משהו משונה – והיא גם הוציאה אותה מן הכוח אל הפועל. אמרה שליאונורה, שהיתה חוטר לגזע של חתולים מלכותיים, ראויה לקבורה מלכותית, ולא סתם קבורה מלכותית שגרתית, אלא קבורה מיוחדת במינה כפי שנעשתה לפני שנים רבות, יובלות ומאות בשנים, למלך אחד, מראשוני המלכים הסקוטיים, שקברו את ליבו בכנסייה הסקוטית בירושלים, על ראש הגבעה אל מול הר־ציון. גבריאל לא זכר, ובילדותו בעצם גם לא תפס – מה בדיוק התחולל בין הגברת דוריס לבין הכומר הממונה על הכנסייה הסקוטית מסביב לקבורת לב החתולה המלכותית, מכל מקום, בסופו של דבר, סיפרה לו מיס דוריס בעיניים ממתיקות־סוד ובחשאי שהלב הגיע למקום הראוי לו, וזאת על־אף התנגדותו של אותו “גולם נפוח”, ומאחורי־גבו. אך עד שהגיע הלב למקום הראוי לו, מונח היה בתוך קופסת־פח של טה “ליפטון” על גבי־השידה, ולגבריאל גם הוענקה הזכות המיוחדת במינה לחזות בשליפת הלב מתוך הגוויה. למראה הניתוח־שלאחר־המוות הלז נתקף חלשות, ברכיו פקו, ואילולי אימץ את כל כוח־רצונו להסתיר מפניה של הסקוטית הלזאת את רפיפותו – (מיס דוריס טרחה להסביר לו, בפנים נקוטות מחמת מורת־רוח כלשהי, שאין היא אנגליה, ושלא יעלה על דעתו, חס־וחלילה, לחשוד באיזה שהוא שמץ של אנגליות שמסתתר בקירבה או שדבק בה. סקוטית טהורה היא, ולא סתם סקוטית אלא נצר למשפחת המלכות העתיקה ביותר, משפחתו של אותו מלך משכבר הימים שליבו קבור פה, בירושלים, בכנסיה הסקוטית) – היה בוודאי מתעלף וכורע תחתיו. רק כעבור זמן־מה, משהתגבר על הזוועה, חזר והירהר באותו לב בפליאה נרגנת: מה לאומצת־בשר קטנה זו – קטנה ומסלידה, משום־מה – ולכל תשע הנשמות של ליאונורה? ואפילו לא היו אלה תשע, ואפילו לא שבע, ואפילו לא היתה זו אלא נשמה אחת בלבד – איפה יש כאן, בכלל, נשמה? לא זו בלבד שאין בחתיכת הבשר הגועלית הזאת נשמה, אלא שכל־כולה איננה אלא ההיפך הגמור מכל מה שאפשר לקרוא לו בשם נשמה. משמע – יש כאן איזה שהוא שקר, ואולי משהו עוד גרוע ממנו, משהו מהלך אימים: עכשיו, עם ההיזכרות, ניסה גבריאל לבחון את חוויית הילדות הרחוקה, לנתח באזמל ההגיון הקר את הזעזוע, ותוך כדי כך התחייך בינו לבינו עם ההרהור שאותו ילד שהיה או עצמו עשר שנים קודם לכן, גילה את אותה תגלית גדולה שעתיד היה לגלות הפרופסור הגרמני המפורסם, אם כי המסקנה שהסיק הילד מן התגלית מנוגדת היתה למסקנתו של המלומד הגדול, היפוכה הגמור, וגבריאל גם העניק לילד ציון לשבח, כי על כן הסכים בכל לב עם מסקנתו של הילד. במאמר שפירסם לאחרונה הרופא הגרמני הגדול, כתוב היה לאמור שבכל אלפי הניתוחים שערך בפציינטים שלו, בין לפני ובין אחרי מותם – וגבריאל הירהר בינו לבינו תוך כדי קריאה באותו מאמר שנפל לידיו לפני שבועות מספר, שכמה וכמה מאותם ניתוחים סייעו, בוודאי, לפציינטים שלו, בְּמַעֲבַר־הַיַבּוֹק שלהם מִגְּדַת־החיים אל גְּדַת־המוות – לא מצא כל נשמה או כל סימן שהוא לנפש, באף־אחד מכל הלבבות או המוחות שניתח, ובקיצור – המדע הוכיח שאין בנמצא דבר כזה שנקרא “נשמה”. לא היתה נפש ולא נבראה אלא בדמיונם של המשוררים או של יוצרי־הדתות או של פילוסופים מסוג מסויים. גם הילד המזועזע לא מצא כל נשמה או כל סימן שהוא לנשמה באומצת־הבשר שזיעזעה אותו, וגם הוא נוכח לדעת ממראה עיניו שאין באומצת־הבשר שום דבר מן המהות החתולית, מאותה חתוליות שבליאונורה שנשקפה ממנה והלאה בכל מראיה ובכל תנועה מתנועותיה, אך תגלית מזעזעת זאת לא גרמה לו שיכחיש את עצם מציאותה של הנשמה, אלא רק הבהילה אותו כתהום שנפערת פתאום, במקום בלתי־צפוי, תהום שממנה נרתע כי פחד להציץ לתוכה ופחד מפני כל מה שעתיד להתגלות לו באותו עולם הפוך, זר ונורא. ושוב התחייך בינו לבינו עם ההוכחה שבעצם ביסודו, אין גבריאל בן העשרים שונה מן הילד שהיה הוא עשר שנים קודם, ושהידע שרכש בינתיים לא שימש לו אלא כמכשיר לאישוש הרגשות היסוד שלו. עכשיו, אחרי שקרא באותו מאמר, יוכל הוא להקשות על אותו מלומד מפורסם קושיא גדולה לאמור – והמוח! המוח אשר אותו ניתחת פעמים כה רבות – האם מצאת באותם תאים ובאותן רקמות מחשבה אחת? האם מצאת שם רעיון אחד? האם מצאת בכל הגופים והגופות זיכרון אחד, רגש אחד, אהבה או שנאה או קנאה או ידידות או שמחה או עצב? ואילו ניתחתי אני את ליבך שלך – האם מוצא הייתי בו את כעסך הגדול על כל אותם להטוטנים מאחזי־עיניים גונבי־דעת וּמִתְחַזִּים שהפיצו בעולם כולו את השקר הגדול על קיומו של משהו שנקרא “נשמה”? לא, לא, ידידי המלומד הגדול והמפורסם, – לא הייתי מוצא בליבך לא כעס ולא שמחה, לא אהבה ולא שנאה ולא שום תכונה מן התכונות המיוחדות לך, ולא שמץ מן הגדלות של האישיות שלך, האחת והמיוחדת במינה – לדעתך, ושעליה גאותך – לא הייתי מוצא באותה אומצת־בשר מה שאין בכל האחרות, מה שאין בליבה של ליאונורה או של כל חתולה אחרת – לא הייתי מוצא בו אלא בשר־ודם.

וליבך שלך, אוריתה? לא, לא – אסור בתכלית האיסור להרהר בנשימה אחת בנשמתה של אוריתה ובנשמתה של ליאונורה או בנשמתו של אותו מלומד גרמני נפוח שמכחיש את עצם קיומן של הנשמות, פרט לנשמתו שלו, ל"אני" שלו הגאה כל־כך בתגליותיו, אם כי היה זה דווקא ההרהור בנשמתה של אוריתה שהעלה ממעמקי הילדות את זוועת־הלב־השלוף של ליאונורה. היה בכך משהו מן האמונה־התפלה, מין פחד שאם יקיש גזירה־שווה מליבה של ליאונורה על ליבה של אוריתה, עלול, חס־וחלילה, לקרות לאוריתה כמקרה החתולה. זאת ועוד: אותו פחד עמום, סתום, מפני כל נתיחה של גוף חי, לא כל שכן גוף־חי שאהוב עליך ויקר לך. הכאב של החיטוט בקרביים, והחיטוט כשהוא לעצמו – ויש דווקא שאוהבים זאת, שאינם משתוקקים אלא לאיזמל חד כדי לחתוך בו ולנעוץ אותו, כאותו מנתח מפורסם, למשל. ומה גם ש"ציפור־הנפש", הפנימי, העמוק ביותר, אינו נמצא כלל בפנים, כלומר – בתוך גלגליה הפנימיים של המכונה. מי שמחפש את המכונה לא ימצא אלא את המכונה, לא יגיע אלא אל המנגנון הפנימי של המכשיר, וכנגד עין־הרע יש לעשות הבדלה גמורה בתכלית בין המכשיר של אוריתה למכשיר של ליאונורה שמלפני עשר שנים ומעלה, להניח לו להיות קבור באשר הוא קבור, שם במקום בו לא נותר כל זכר לו, כי על כן שב אל האדמה אשר ממנה לוקח זה כבר.

מיס דוריס סיפרה אז בחשאי, בעיניים־ממתיקות־סוד, שהצליחה בכל־זאת, למרות התנגדותו הנמרצת של הכומר המטומטם, לקבור את הלב קבורת־מלכים בכנסיה הסקוטית, ורק עכשיו עלו בדעתו כל מיני שאלות של שטות אשר לא נשאלו בשעת מעשה, ואשר גם אילו היו נשאלות אז, לפני עשר שנים, לא היו מעלות ולא היו מורידות, כגון – מדוע הלב בלבד, ולא הגוף כולו; וכגון מה נעשה בו, בגוף, אחרי שנשלף הלב מתוכו, ומה מקום קבורה מצאה מיס דוריס שיהיה נאה ויאה לו, לגוף־חסר־הלב. ומכיוון שכל אלה השאלות המטופשות לא הירפּו ממנו, ובנוסף עליהן גם עלה בו זכרון הריח הנורא, אותו עיפוש־אימים שהחל פושה מן הקופסה המכילה את הלב בימים שקדמו לקבורתו, החליט גבריאל לצאת מייד אל האכסניה הסקוטית, זו שכוללת, באגף השמאלי שלה, את הכנסיה אשר בה קבור ליבו של המלך הסקוטי משכבר הימים, ובו, ייתכן, קבור גם ליבה של ליאונורה. טוב מראה־עיניים מהלוך־נפש, וזו גם הדרך הטובה ביותר לגירוש־דיבוקים ולהשבעת־שדים: אחרי שיוליכוהו רגליו לאותו מקום, ואחרי שיראה אותו במו עיניו וימשש אותו באצבעותיו, יסתלק לו דיבוק־ליבה־של־ליאונורה ובלב קל וצח וטהור יוכל להגות בצפונות ליבה של אוריתה.

כשהגיע אליה, מצא גבריאל את הכנסיה סגורה. סבב הלך לחפש כניסה צדדית או אחורית, ותוך כך ביצבץ כנגד עיניו, מבינות לשיחים, משהו בוהק בלובנו. חלף על פניו, ומשלא מצא כניסה פתוחה ואמר לחזור העירה, חזר בכל־זאת על עקביו, וגילה לוח של אבן, ולצידו עוד אחד, ואף הוא שעיע ומהוקצע כמציבה. זה לא היה בית־קברות מאלה המצויים, לפעמים, בצידי־כנסיות, וליבו של המלך משכבר הימים קבור היה, כיאות למעמדו, בתוך הכנסיה עצמה. לא היו אלה אלא שני לוחות־מציבה. על האחד חרותה היתה הכתובת: ראבּ. חבר נאמן ושומר הכנסיה והאכסניה, ועל השני מצא גבריאל את אותות הלב המבוקש בכתובת: “ליאונורה. נולדה ב־6 בנובמבר, 1912. מתה ב־17 בדצמבר, 1914. שאו שערים ראשיכם, והינשאו פתחי־עולם, ותבוא מלכת הכבוד”. ולא היתה זו מציבת־מלכת־הכבוד שהפתיעה אותו, אלא זו, השכנה לה, של אותו ראבּ האלמוני השומר הנאמן. מי היה הוא ומה היה הוא ומי קבר אותו בזה, והאם הקדים את ליאונורה בזה המקום שנבחר להם למנוחת נצחים? “דבר אחד ברור” – וההירהור מוגג את שפתיו בחיוך כשפנה ממקומו לחזור העירה, “שאיש מאנשי הכנסיה פה, וממבקריה, ומן העוברים־ושבים, אינו יודע מה שאני יודע. אינו מעלה כלל על דעתו מי היתה ומה היתה ליאונורה, זו מלכת־הכבוד הקבורה פה!” ואותו חבר נאמן – חבר של מי? בוודאי חבר נאמן למי שעתיד היה לקבור אותו בזה – האם היה מעלה בדעתו עם מי שעתיד הוא לבלות את מנוחת־העולמים שלו? ומעניין שאותו חבר שקבר את החבר הנאמן ראבּ לא טרח לציין שום תאריך, ואפילו לא את תאריך המוות. ואולי שפר עליו חלקו, על אותו ראבּ הנאמן – אולי טוב ונעים להיות כלול בכלולות־מנוחת־נצחים עם לב־החתול, טוב ונעים הרבה יותר מאשר, למשל, עם איזו שהיא מרשעת זקנה ומכוערת. הרי ליאונורה יפה היתה כל־כך, יפה להפליא, וצעירה כל־כך – בפריחת־נעוריה!

בין כך ובין כך, גורלו של אותו ראבּ האלמוני, ואפילו אם אמנם כפות הוא לליבה של ליאונורה לא רק פה, בקברו בעולם־הזה, אלא גם שם, בעולם־הבא, שפר עליו יותר מגורלו של אותו אדם מן האגדה ההודית. גבריאל נזכר באחת ההגדות ההודיות בהן עילעל פעם, אגדה שסיפרה את סיפור־המעשה שאירע לו, לאדם אחד, איש תם וישר שזכה אחרי מותו במקום הגון, כיאות לו, בגן־עדן. מכיוון שהגיע למקומו השמור לו לנצח בעולם־הנשמות, חשכו עיניו: לצידו מצא את אויבו, האיש הרע, השנוא עליו ביותר, זה שמירר לו את חייו עלי־אדמות. מבעד ומעבר לאפתעה המטאפיסית הצופנת משמעויות כה רבות, תמה גבריאל אז, בשעת הקריאה, ועכשיו – בדרכו מן הכנסיה הסקוטית לפגישה עם אוריתה בַּבָּר של מלון־המלך־דויד – מה צורה היתה לו, לאויב, שלא הירפה מאותו צדיק אפילו בגן־עדן: איך היה לבוש ואיך נראה החיוך שנבלע לו בין שפמו לזקנו. הרי כדי לזהות את האויב מימי חלדו, זקוק היה הצדיק – או למען הדיוק, זקוקה היתה נשמתו של אותו צדיק – לסימני־היכר זכורים לה מחייה עלי־אדמות; זכורים לרע. כגון אותו פרצוף־פנים שנוא ואותו חיוך נתעב ואותן תנועות־גוף והעוויות מאוסות ואותו קול בלתי־נעים, וכיוצא בהם המלבושים בהם נוהג היה לצאת – שהרי אין להניח שבחייו עלי־אדמות מהלך היה ועושה עירום כביום היוולדו. מכאן שאפילו בעולם הנשמות זקוקה הנשמה לצורות ולצבעים ולתווים ולקולות ולריחות ולחישות ואפילו למלבושים – לכל אלה הסימנים מסימני־ההיכר של עולם־החומר שנתפסים בחושים. ואם בשנאה כך – באהבה על אחת כמה וכמה! כל אותם תווים מיוחדים במינם, דקים מן הדקים, אותו בדל־חיוך של אוריתה, אותו ניצנוץ בזווית־העין, אותה נעימת־קול מושכת, מגרה דווקא בנימה המיתממת הנמשכת עד לעוקץ־הליגלוג הנשלף מתוך קצותיה, אותו בוהק־שיזפון־זהוב מרצד על מילאת־כתפיה, אותו ריח רענן מבעד לשמלת־הקיץ הקלה של בשריה שעלו מן הרחצה והובזקו בבושם הדק, אותה קווצת־שיער שובבה צונחת על עין־שמאל – הרי מבלי כל אלה אין טעם בכלל לתענוג המזומן לו בגן־עדן להיות שרוי בדיבוק עם אהובת־ליבו. מבלי כל אלה יהיה זה מין גן־עדן תפל חסר־טעם וחסר־ריח; גן־עדן של שיממון מחריד באינסופיותו. אפילו בגן־עדן היהודי, בו יושבים צדיקים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו־השכינה, זה גן־העדן שהיה מאז ומעולם מאוס בעיניו בגלל עצם הימצאותם של הצדיקים בתוכו, אותם צדיקים שהצטיירו לו תמיד, וללא יוצא־מן־הכלל, כיהודי־מאה־שערים במלבושיהם השחורים ובזקניהם הפרועים ובירמולקאות ובשטריימלעך שלראשיהם, אותם צדיקים שמחברתם היה נמלט אפילו בעולם־הזה, אלה הצדיקים שלא ביקשו בגן־העדן שלהם אלא עטרות של כבוד ואכילה גסה מבשר־שור־הבר ומן הלוויתן, אפילו בו זכו נשמות־הצדיקים לתענוגות של חושים, של חוש הטעם ושל חוש הריח, ושל יצרים – של בולמוס האכילה והשתיה ושל סיפוק תאוות־הכבוד – אלה היצרים שכלל לא העסיקו אותו, לפחות לא ברגע זה, וכאשר כן נתפס להם, בוודאי שלא ביקש עטרה של כבוד על פי המושגים של יהודי־מאה־שערים כפי שכל דיקדוקי הכשרות שלהם, עם הקפדה על כלי־בשר וכלי־חלב לא זו בלבד שלא עוררו בו בולמוס של אכילה, אלא להיפך – הצמיתו בו את התיאבון. בגן־עדן שאליו נשא הוא את נפשו, מזומנים היו לו עינוגים מסוג אחר לגמרי, מאותו סוג שהעניקו יעלות־החן, אלה החוּריוֹת יפות־העין למאמינים בגן־עדן המוסלמי, ועם זה ההירהור שינה מייד כיוון, ובמקום להמשיך למלון המלך דויד בו חשב לשבת באולם־הכניסה ולבלות את אחר־הצהריים בנעימים – בעילעול בעיתונות המצולמת והמאויירת והשבועית והיומית למינה על בקבוק בירה קרה ופינכה של מלוחים – עד להופעתה של אוריתה בַּבָּר בין חמש לשש לפנות ערב, כפי שהבטיחה בפתק שלה, – פנה לעבר המרתף שלו בכדי לחפש בספר האגדה את כל מה שנוגע לגן־העדן. זה היה לא רק מתוך ההרגל, שהפך לו לטבע, לבדוק את המקורות ולראות במו־עיניו את הכתוב לפני שיָחרוץ משפט, אלא גם מתוך נימת־רגש של אשמה על הסלידה שמעורר בו גן־עדן יהודי כשר הומה יהודים דוברי־יידיש, מיהודי מאה־שערים, בירמולקאות ובשטריימלך ובמעילים שחורים ארוכים שמציקים ללא־הרף לאלוהיהם בבקשות ובתחינות ובמילמולי תהילים כל היום וכל הלילה. “ובאמת, כדאי היה המאמץ”, אמר לעצמו משגילה לשמחתו שבניגוד ליהודי־מאה־שערים, שלא זו בלבד שאטומים הם לחלוטין לכל פרח פורח ולכל עץ נטוע (העץ האחרון שנותר לפליטה בשכונתם, איקליפטוס זקן שעדיין לא נפח כליל את נשמתו, נבחר על־ידיהם להיות לפינת־האשפה של השכונה כולה, ולמשען לכל הגרוטאות החלודות והסמרטוטים הצואים) – אלא אפילו את הלולב שחייבים הם לקנות לכבוד חג־הסוכות אין רואים אלא כאמצעי לקיום מצווה, – מלא גן העדן של האגדה ביהודים אוהבי־טבע שמתפעלים מכל שצומח ופורח ונותן ריח. במחיצתם של אלה נכון היה בהחלט לבלות, ובשמחתו על אלה היהודים האחרים גם מצא לנכון להעתיק את דבריו של ר' יהושע בן־לוי, "שני שערי כדכוד יש בגן־עדן, ועליהם ששים ריבוא מלאכי־השרת, וכל אחד מהם זיו־פניו מבהיק כזוהר הרקיע, ובשעה שהצדיק בא אצלם, מפשיטים מעליו הבגדים שעמד בהם בקבר ומלבישים אותו שמונה בגדים של ענני כבוד, ושני כתרים נותנים על ראשו, אחד של אבנים טובות ומרגליות, ואחד של זהב־פרוויים, ונותנים שמונה הדסים בידו, ומקלסים אותו ואומרים לו, ‘לך אכול בשמחה לחמך’ ומכניסים אותו למקום נחלי־מים מוקף שמונה מאות מיני ורדים והדסים, וכל אחד ואחד יש לו חופה בפני עצמו לפי כבודו, ומושכים ממנה ארבעה נהרות: אחד של חלב ואחד של יין ואחד של אפרסמון ואחד של דבש. וכל חופה וחופה למעלה ממנה גפן של זהב ושלושים מרגליות קבועות בה, וכל אחת מבהיק זיוה כזיו הנוגה, וכל חופה וחופה יש בה שולחן של אבנים טובות ומרגליות, ושישים מלאכים עומדים לראש כל צדיק וצדיק ואומרים לו: לך אכול בשמחה דבש, שעסקת בתורה שנמשלה כדבש, ושתה יין המשומר בענביו מששת־ימי־בראשית, שעסקת בתורה שנמשלה כיין. והכעור שבהם – כדמותו של יוסף וכדמות ר' יוחנן. ואין אצלם לילה, ומתחדש עליהם לשלוש משמרות. משמרה ראשונה נעשה קטן ושמח שמחת קטנים, משמרה שניה נעשה בחור, ונכנס למחיצת בחורים ושמח שמחת בחורים. משמרה שלישית נעשה זקן, ונכנס למחיצת זקנים ושמח שמחת זקנים.

“ויש בגן־עדן שמונים ריבוא מיני אילנות בכל זוויותיו. הקטן שבהם משובח מכל עצי בשמים. בכל זווית יש בו שישים ריבוא מלאכי־השרת מזמרים בקול נעים. ועץ החיים באמצע ונופו מכסה כל־גן־עדן. ויש בו חמש מאות אלף טעמים, ואין דמותו של זה דומה לזה, ואין ריחו של זה דומה לשל זה, וענני כבוד למעלה הימנו, ומארבע רוחות מכין אותו – וריחו הולך מסוף העולם עד סופו. ותחתיו תלמידי־חכמים שמבארים את התורה, וכל אחד יש לו שתי חופות, אחת של כוכבים ואחת של חמה ולבנה. בין כל חופה וחופה פרגוד של ענני־כבוד, ולפנים ממנה עדן, שבו שלוש מאות ועשרה עולמות…” ועם זאת ולמרות חמש מאות אלף הטעמים של עץ החיים ושמונה מאות מיני הוורדים ושישים ריבוא מלאכי השרת – העיקר חסר!

ואת העיקר החסר הלך לחפש מייד בגנו של מוחמד.

אשר לגן עצמו – על־כך עמד מייד – אין בכלל כל מקום להשוואה. לעומת גן־העדן שלנו הריהו דל ועלוב ובטל בשישים־ריבוא; מין נאת־מדבר כפי שיכולה לעלות בחלומו הטוב של בדווי שלא ראה בחייו אלא נאות־מדבר ואשר בדמיונו המוגבל אינו מסוגל להעלות אלא נאת־מדבר גדולה קצת יותר ופורחת קצת יותר ממה שחמדו עיניו במציאות חייו במדבר, אבל דווקא בה מצא גבריאל את אשר לא מצא על שפת־נחלי־המים המוקפים שמונה מאות מינים שונים של ורדים, ואפילו לא בין שמונה־מאות־אלף המינים השונים של העצים הגדלים בכל זוויותיו של גן העדן שלנו – הוא מצא בה את העיקר החסר לו, את יעלת־החן יפת־העין, את זו המיועדת לו, לצדיק המוסלמי: – עורה הצח לבן־ורדרד הוא כעין ביצת־היען השמורה באבק־המדבר, ועיניה הגדולות שחורות, ולא ידע אותה קודם לבואו של הצדיק דנן לא אדם ולא שד מן השדים, מאלה המכונים ג’ינים. שמורה היא לו בלבד בבתוליה, וכדי שלא ייפגם במאום התענוג המשומר לו, חוזרת היא לבתוליה אחרי הביאה ולפני הבאה אחריה, כמוה ככל נשי־גן־עדן שנשארות לעד במלוא ליבלוב הנשיות, כלומר – בגיל הקבוע ועומד ורצוי ומתאים לאווַת כל צדיק וצדיק. לא כל־כך נעמה לו ההשוואה של עורה הענוג של החוריה המחכה לו בגן־עדן עם ביצת־היען באבק המדבר – המחשבה על אותה ביצה עוררה בו סלידה, משום־מה, כמשהו לא שעיע אלא דווקא מכוסה חברבורות – אבל כנגד זה שיעשע אותו מבט־עיניה. הנביא מוחמד חזר והדגיש בכל מקום בו העלה את גן־עדן שאותן יעלות־חן משפילות את מבטן ארצה מגודל הצניעות. עיניהן היפות, הגדולות, המדהימות בצבען השחוק העז על רקע הלובן־הבוהק המקיף אותן בעין, אינן משוטטות להביט בחציפות אל הגברים, אם כי, למעשה, לא נועדו מטבע בריאתן אלא לעורר את תאוותם ולענג אותם. “כן, כן. אין כל ספק בדבר שיש בזה משהו. זה לא סתם כך. זה לא צירוף־מקרים בעולם. בעולם הזה. בלה היתה קוראת לכך ‘אצבע אלוהים’. אין אדם נוקף אצבעו פה, למטה, אלא אם־כן.” התרעשותו מן העיתוי בקריאת הדברים האלה עלתה בהרבה על הרושם שעשה עליו התיאור עצמו של יעלות־גן־העדנים, – מעצם העובדה שאלה ניגלו לו דווקא עכשיו, אחרי פרשת בלה ולפני הפגישה עם אוריתה, ומתוך כך שנוכח לדעת שאילו נפל התיאור לידיו לפני שלמד להכיר את בלה, לא היה זה אומר לו ולא כלום. דבר־קיומן של החוּריות ידוע היה לו, כמובן, זה מכבר – שמע עליהן עוד בימי־ילדותו – אך אילו טרח כך לחפש אותן בקוראן, כפי שיצאו מפיו של הנביא, לפני הופעתה של בלה, לא היה תופס כלל את כל הצפון באותו מבט מושפל ארצה, מבט נסוג ומתעלם של צניעות, ולא היה מבין על מה ולמה חוזר מוחמד ומדגיש אותו. עד שלא נכנסה בלה לחייו היה מין מבט שכזה מצליח להצמית בו את החשק, כי על כן נמשך מטבע ברייתו והולך היה שבי, להיפך, דווקא אחרי המבט הגלוי, התוזז עליצות שיש בה מן האתגר, ואפילו מן החציפות. מבט כמבטה של אוריתה, למשל. באחד מבט ממבטיה היתה אוריתה, וזאת לאו־דווקא בכוונת מכוון, ואפילו שלא־מדעת, מזניקה את הקטן לעמידת־דום וגורמת לו, לגבריאל, שיפתח בכל מיני תמרונים של הסחת הדעת והגוף כדי להחזירו למנוחתו, ובעיקר בכדי שאוריתה לא תבחין ולא תחוש בכך, וזאת, כמובן, מן הטעם הידוע של שמירה על כבודו “כגבר וכאדם” – כך ניסח זאת בינו לבינו. זאת לא היתה התנהגות מחושבת. כך נהג מכיוון שזו היתה דרכו, ורק לאחר־מעשה, אם טרח לשחזר את שהתרחש, היה מגיע למסקנה שפעל כפי שפעל מתוך “שמירה על כבודו כגבר וכאדם” – וביחוד כגבר, והמקרה המפורסם³ שאירע בתערוכה של הולמס, בו ניערה אוריתה מעליה את תשפוכת־חיזוריו של תלמי המסכן, וזאת קבל־עם־ועדה ובקול גדול; ריסקה אותו במדקרת־לשון כמחבט שמוחץ למוות זבוב טרדן במחי־יד, רק נתן בדיעבד יתר־תוקף לנכונותו של האינסטינקט; הוכיח את צידקתו של מה שגבריאל ממילא ידע בחוש. ואם־כי ידע זאת בחוש, גם ידע לנסח זאת בהכרתו, לא תמיד הצליח להיות גיבור הכובש את יצרו בנוכחותה ולהעמיד פנים של אדישות כנגדה, כפי שאירע לו כשנגרר אחריה לארוחת־הצהריים במסעדה המזרחית. ואחר־כך, כמובן, לא סלח לעצמו על גילוי־החולשה כלפיה, כפי שלא סלח לעצמו על כל גילויי־החולשה כלפי כל הדומים לה, כל אלה הסרבָּנים מבטן ומלידה שאומרים “לא” ברגע שפונים אליהם בבקשה כלשהי: לגבי אלה אין הדבר תלוי לא בטיב הבקשה ולא בקושי למלא אותה, אלא ברצונו של המבקש ובהזדקקותו להם. אם ירגישו שהפונה נזקק לשירותם, מייד ימנעוהו ממנו בדומה לחוק־היסוד של היצע וביקוש בכלכלה, וככל שיגבר רצונו ותתלהט תשוקתו, כן מובטח לו שיעמידו כנגדו חומת־סירוב מוצקה ומוחלטת יותר.

אך הירהור חולף זה באופיה של אוריתה נמוג עם כניסתו לאולם מלון “המלך דויד” והתגלות חמוקי־כתפיה של היושבת ומחכה לו בפינת הבָּר, ומשאורו פניה למראהו, והיא קפצה ממקומה בצהלה לקדם את פניו בזרועות פתוחות, כבר ניחם על התכונה הרעה שייחס לה בהירהורו הנלוז, הרהור שהוכיח לו שהוא עצמו, כפי־הנראה, אדם רע־לב, כי על כן רק איש רע יוכל לייחס רוע־לב לעיני־האור השטות לקראתו על ברק־השיניים־מלוא־החיוך־המלבב. בניגוד למצופה, ושלא כדרכה, לא כעסה עליו ולא באה בטרוניות על האיחור־הרב – בגלל חקירותיו בסוגיית החוריות בגן־העדן המוסלמי הגיע לפגישה כּעשרים רגע אחרי השעה שש – אלא, להיפך, קראה “יופי שבאת סוף סוף” – הודתה לו על שהקל עליה בבואו, הסיר דאגה מליבה, גם הציעה לו מייד שישתה מכוסה כי נראה שהוא צמא ומתנשף מן הדרך הארוכה שעשה בהילוך מזורז, כמעט בריצה קלה.

גם בטובים שבהבזקי־הדמיון שפקדוהו בדרך אל הפגישה, לא ראה את החן המשוחרר מכל קינטור הקורן לקראתו במציאות מאוריתה הממשית. “מי תשווה לה ומי תדמה לה מקרב כל החוּריות של מוחמד?” אמר בליבו משתאה לממש הזה שצופן במציאות הפתעות מרהיבות יותר משעשועי־הדמיון, אך זו לא היתה אלא הראשונה שבהן, ולא היה בה אלא אפס־קצה של טעימה־מראש של כיסופי־גן־העדן שהכינה לו אוריתה. כשאמרה לו באותו חיוך קונדסי אופייני לה כל־כך, “אתה יודע מה, גבּי, תאר לעצמך: עומדת לרשותנו פה ‘סוויטה’, וזכותנו להשתמש בה עוד עשרה ימים!” לא הבין כלל במה דברים אמורים, וביחוד לא תפס מה פירושה של אותה “סוויטה”. רק לאחר מעשה הבין שהיא השתמשה במילה הצרפתית באותה משמעות שהאנגלים מייחסים לה כשהם משתמשים בה, לאמור – שורת־חדרים, או, למעשה – דירה בת מספר חדרים בתוך מלון או בית־הארחה אחר שנועד לאנשי־המעלה, ועד אז גם לא ידע כלל, ולא עלתה על דעתו, שפה, בבית־המלון הזה, בנוסף על החדרים הרגילים לאורחים הרגילים, קיימות גם “סוויטות” לשועים ולנכבדים למיניהם, ושהלורד רדקליף לא מתגורר באחד החדרים כאחד־האדם, אלא ב’סוויטה' שלמה. מאחר שהלורד הצעיר שילם מראש – או שמי שהוא מאנשי־המימסד או מבני משפחתו שילם מראש בשבילו – בעד תקופת שהותו הנוספת בירושלים, תקופה אשר אותה לא ניצל עד תום, העביר לידי אוריתה את הזכות להשתמש בה במשך עשרת הימים הנותרים. לפיכך, גם כשנכנס בעקבותיה למעלית והיא לחצה על הכפתור שלחצה, לא הבין לאן פניהם מועדות, ובדמיונו ראש מכשיר־פטיפון עם כנת־תקליטים שעומדים לרשותם באחד האולמות למעלה כדי שישמיעו את המוזיקה האהובה עליהם, וזכות זאת עומדת להם למשך עשרת הימים הבאים. אפילו גמר אומר שאם אמנם יימצא, יעדיף הוא לשמוע משהו משל מנדלסון, ואגב כך החל אפילו מתפלמס בכעס עם המוזיקאים, כלומר – עם הדיעה המקובלת כל כך כיום לראות, משום־מה, במנדלסון קומפוזיטור “לא רציני”, ולהנמיך את ערך יצירתו לסוג ב' או ג' – הכל לפי מעמדו של המוזיקאי המחווה דיעה. ככל שזה נחשב יותר בעיני החברה, כן ישתדל הוא לגרוע מערכּו של מנדלסון. בפולמוס הזה המתחולל במוחו בתוך המעלית הנוסקת אנכית צצה ועלתה דמותה של תלמה ילין אשר אתה, אמנם, שוחח לאחרונה, גם רגז על עצמו על שלא אמר את שצריך היה לומר בעניין הקונצרט שזו תיכננה, כלומר – לא הביע את אשר ביקש לומר באופן שישתלב בהלוך־המחשבה שלה, ובדרך זו יתקבל על דעתה. לאותה שיחה עם תלמה ילין השתרבבו הסוויטות האנגליות של יוהאן סבסטיאן באך. תלמה ילין עמדה על עתיקותה של צורת־הסוויטה, שנמשכת והולכת למעמקי־ימי־הביניים־המוקדמים, גם הזכירה את השתלבותם של מקצבי־ריקוד שונים בתוכה, ואחר־כך צצה שאלת השם: מדוע קוראים לסוויטות הללו בשם “הסוויטות־האנגליות”? האדון פורקל, הלא הוא הביוגראף הראשון של באך, טען שכך אלו נקראות משום שהקומפוזיטור הקדיש אותן לאציל אנגלי אחד, ואילו אחרים טוענים שכך אלו נקראות מכיוון שבּאך השתמש במוטיבים משל הקומפוזיטור האנגלי פּרסל, וגבריאל לא ידע מדוע ובמה סותר הטיעון האחד את משנהו. הרי בהחלט ייתכן שהמחבר, שהשתמש בנושא מתוך הטוקאטה של פרסל, הקדיש את יצירתו לאחד האצילים האנגלים, ומטעם זה עצמו שהחליט להקדישה לאציל האנגלי, שזר לתוכה את המוטיבים מתוך יצירתו של המחבר האנגלי. “ועכשיו בוודאי שלא נמצא לא את הסוויטות האנגליות ולא משהו משל מנדלסון” אמר בליבו משנעצרה המעלית, והוא פסע בעקבותיה של אוריתה על השטיח הירוק־כהה הנמשך לכל אורכו של המסדרון. וגם כאשר פישפשה בתיק היד שלה ושלפה את המפתח השלול לסוויטה מספר אחד בקומה השלישית עוד סבור היה שעומד הוא למצוא בתוכה את מכשיר הפטיפון הגדול עם כנת התקליטים שיעמדו לרשותם במשך עשרת הימים הקרובים, והמשיך לתור אחריהם במבטיו אפילו אחרי שנכנסו פנימה לסלון המעוגל העשוי בסגנון לואי החמישה־עשר, ואחרי שהתיישב באחת הכורסות הנפוצות בו, לצידה של שידה שעליה היה זר ציפורנים אדומים ולבנים נותן את ריחו הדק בחריפותו. בדיוק מולו, מתחת לחלון הפונה לעבר מגדל־דויד וחומות העיר העתיקה, עמד מעין ארון מרובע, ישר־קווים וזוויות כשירטוט גיאומטרי יבש שנועד להתריס במתכוון כנגד כל הקישוטים המסתלסלים ענוגות של הסיגנון המלכותי משכבר הימים שאופף אותו מכל עבר; להפגין את היעילות ואת התכליתיות של העולם המודרני שמסוגל להמציא דברים אותם יכלו אנשי־החצר של לואי־החמישה־עשר רק לראות בטובים שבחלומותיהם, או לצייר לעצמם בדמיונותיהם – אם אמנם ניחנו בַּכּוח הַמְדַמֶּה – אך בוודאי שלא פיללו לאפשרות מימושם במציאות חייהם, כגון, למשל, תקליט של גראמופון. מבלי להזדקק לכל המוזיקאים ולכל כלי־הנגינה ולכל הארגון המסובך והיקר כל כך של הקמת תזמורת, שתהיה באפשרותו של כל אדם לשים דיסקית שחורה על גבי לוח מסתובב, ולשמוע את האהובה עליו מכל היצירות שמבוצעת על ידי הטובים שבנגני־העולם ובמנצחיו, וזאת בכל עת ובכל שעה שרק יתחשק לו – דְבַר־פלא אשר כּזה בוודאי שלא העלו כלל על דעתם, וגבריאל זינק אל דלתות־הארון לפתוח אותן – כבר ראה בדיוק ארון שכזה שמכיל את מכשיר הגראמופון המודרני, על האפרכסת הנאה שלו ועל כַּנת־התקליטים, בביתו של קונסול ארצות־הברית.

זה לא היה גראמופון. הדלתות שנפתחו גילו בקבוקי משקאות חריפים מכל הסוגים, החל ביין־פורטו מתוק וכלה בקוניאקים צרפתיים. “התכוונתי באמת למזוג לנו כוסית” קראה אוריתה וזינקה גם היא אל מזנון־המשקאות. “זה לא זה” פלט גבריאל וחזר בפחי־נפש אל הכורסה. לא שהיה לו בליבו משהו על אוריתה או נגד משקאות חריפים – להיפך, הוא הרי היה טוען תמיד שפה בארץ שותים כל מיני גזוזים מתקתקים מגעילים במקום ליהנות מן היינות השולחניים המשובחים, האדומים והלבנים למיניהם, עם הארוחות; ומן האפריטיף והמשקאות החריפים ביניהן. האכזבה נבעה מן המשקאות שבאו במקום המוזיקה אשר לה ציפה, מאותה הנאה שמוצעת לו כתחליף לתענוג המיוחל. מִסְדַר־הבקבוקים המתנצנצים על תוויותיהם הצבעוניות ועל שורת הגביעים העומדת הכן להתמלא, הִפגין את כל שטחיותה וסתמיותה של אותה הנאה גופנית כנגד מעמקי־השפע־מרטיטי־הכיסופים־הגנוזים בתענוג הרוחני של האזנה לקונצרט אשר אליו נשא את נפשו: כמה דלה וריקה ועלובה היא עמידתו של גביע וויסקי־סודה שבא במקומו של הכינור בניגוניו של מנדלסון! אילו בא כתוספת לנגינה, כלוויית־חן גופנית ליופי הרוחני, היה התענוג מושלם. “את יודעת” – אמר לה משנטל את הגביע מידה, “הנאות החושים, טעם הוויסקי…” ותוך כדי דיבור נתבלעה דעתו. ביקש לומר משהו על ההבחנה בין תענוגי־הגוף לבין עינוגי־הרוח, מין הבהק של רעיון שנראה לו ברור בתכלית בו ברגע שפצה את פיו, וּמִשְנֵהוּ כבר שום דבר לא התברר לו. להיפך – כבר לא ידע במה ואיפה ואיך אפשר בכלל להבחין בין הדברים: הרי כפי שהוויסקי פועל על החושים וחודר פנימה, אל הגוף, דרכם, כן גם המוסיקה פועלת על החושים וחודרת פנימה דרכם, וכמוהו כן גם היא גורמת הנאה באמצעות החושים, ומדוע, אם־כן, מרגיש אני בכל־זאת שהמוזיקה מעניקה לי משהו שהוא מעל ומעבר לתענוג הגופני? משהו שהוא עמוק הרבה יותר, עשיר הרבה יותר, וכן גם מתמשך לאין ערוך הרבה יותר; משהו שמעניק מעין הצצה אל הנצח, כביכול – משהו שמעניק משמעות לביטויים נפוחים ומעורפלים לאותן מליצות־לשון כגון “התעלות הנשמה”, “נשמה יתרה”, “התפשטות הגשמיות”, “לעד ולנצח נצחים”, “רקיע עליון”, “שמיימי”, “אלוהי” וכולי וכדומה? פקעת־הגיון זו שלתוכה נקלע לא היתה אלא רסיס אחד מקפץ, נזרק ומדלג על פני נחשול הרגשות המציף אותו – רגשות מתפרצים, מתפרעים בשצף־קצף מתערבל וגואה לקראת אוריתה הגוחנת עליו במבט הזוהר בעיניה ובחיוך הקונדסי מלוא כל שיניה הבורקות. “שערי גן־עדן נפתחו פתע פתאום” אמר לעצמו עם שהבזיק בתוכו הסיפור הידוע על הנשמה שנקלעת פתאום לטבעת־אור־עליון עם צאתה מן הגוף – אבל זה היה ההרהור המגובש האחרון שלפני הסערה. אחרי הסערה לא עלה שום הרהור מגובש. לא הצליח אפילו לשחזר את סדר ההתרחשויות, כלומר – את שרשרת התמונות מן הרגע שאוריתה פתחה לפניו לרווחה את שערי־גן־העדן, ועד לאותו רגע שמצא את עצמו בחוץ, מעבר ללהט־החרב־המתהפכת בחיוכה של אוריתה. “להט־החרב־המתהפכת בחיוכה של אוריתה” היה חוזר ואומר לעצמו עוד שנים רבות אחרי־כן, כל פעם שהיה הזיכרון, כלהב־הפגיון, נינעץ בליבו, ונשימתו היתה נעצרת כמתוך כאב של דקירת־ממש בגוף, במרכז־בית־החזה. אותו חוד־החיוך־הממורט המרצד הבזקי אורים ממבט העין ומקצות־השפתיים שהבקיע לפניו את השער פנימה, הוא הוא שהיה ללהט־החרב־המתהפכת שכרתה אותו חוצה וחסמה לפניו את הדרך חזרה פנימה. וכשהודיע לה, לאוריתה, עם תום עשרת־ימי־הסוויטה של הלורד האנגלי, שגמר אומר בנפשו לנסוע לצרפת בכדי ללמוד רפואה בפריז, פקחה היא את עיניה בתימהון משועשע כלשמע דבר־הלצה שאיננה במקומה ולא אמרה כלום – לא הגיבה כלל. רק כעבור כשלושה שבועות, חודש ימים, כשיצא לאסוף את אמו ממרפאת־העיניים של דוקטור לנדאו ופגש אותה בדרך, אמרה לו כבדרך־אגב, “אתה יודע, גַבִּי – נדמה לי – אבל, כמובן, זה עדיין בכלל לא ברור, כלומר – לא בטוח, אבל ייתכן שבכל־זאת, כי לא קיבלתי…” היא נכנסה לרכב של אבא שלה, שנעצר לידה באותו רגע, מבלי לסיים את דבריה שמשמעותם הברורה חתמה סופית בליבו את ההחלטה לנסוע לפריז בכדי ללמוד שם רפואה. דלת־המכונית שנסגרה עליה השמיעה באוזניו את חבטת־הנעילה על פרשת־אוריתה בחייו. “הפרשה הזאת בחיי תמה ונשלמה. זה הוא סוף פסוק” אמר בינו לבינו בסבר של החלטה נחושה המבוססת יותר על משאלת־לב למצוא לעצמו מרגוע, מזור לכאב הכוסס במחיקת שמה וזכרה, מאשר על הדחף הטבעי שעורר בו שאיפות מתגנבות, אסורות, ומעל לכל מסוכנות, לפתוח דף חדש, נקי, לקראת הפרק הבא שצפוי להם עם שובו לחופשה בירושלים, או עם נסיעתה שלה אליו לפריז, פרק הגאולה שתבוא מתוך התמורה, והתמורה שתבוא מתוך מחיקת כל זכר לכל מה שקרה. כי על כן גם באותם רגעים בהם הניח לעצמו להיסחף בדחף הטבעי ולהשתעשע בתקוות של דף חדש, לוח חלק שעליו ייכתב שיר השירים החדש אשר לגבריאל ולאוריתה, גם אז ברור היה לו ששום דף חדש לא יצלח כל עוד ישתקפו מבעד לו רישומי הדף הקודם לו, עקבות אותה חמת־רצח שטילטלה אותו טלטלה גבר ברגע בו להט החרב המתהפכת בחיוכה של אוריתה כרת אותו מגן־העדן והפילו בבת־אחת לגיהינום.

אבל הרישומים שהוטבעו באותו דף נשארו טבועים בו גם כאשר כל הדפים האחרים שנערמו עליו במרוצת הימים והשבועות והחודשים והשנים הבאות הסתירו אותו כליל עד שדומה היה כאילו כבר אינו קים כלל, ואין יודע אפילו את מקום קבורתו. פתע־פתאום היה זִכרם צץ ועולה אפילו בקַרְנָק הרחוקה אשר בפאתי בְּרֶטָאן, בעולם הרחוק והזר של הדוֹלְמֶנים והמֶנְהירים, וכמדקרת־פתאום של חץ נינעץ היה בו ומעורר מחדש את תאוות־הרצח הנוראה ההיא. אחרי שהפסיק זה מכבר את לימודי הרפואה בפריז, גם השכיר עצמו כפועל חקלאי לבעלת־חווה בְּריטונית משנותר ללא פרוטה לפורטה עם עצירת קיצבת־הלימודים שבאה בעקבות הפסקתם – כפי שכבר סיפרתי לפני עשרים שנה בשער הראשון, הלא הוא השער הנקרא “קיץ בדרך הנביאים” – נינעץ בו חוד־חץ־זכירת־פתע בעוצמה כזאת שנשימתו נעצרה והוא התרומם מן המיטה, ואחר־כך קם, סבב יחף בחדר וגנח. חיפה על פיו בכף ידו כדי שהגניחות לא תעוררנה את בעלת־הבית הזקנה הישנה בחדר הסמוך. באותו ליל עלה דווקא על מיטתו בלב טוב, רוטט ציפיות לקראת התגלות ארץ לא נודעת, הארה שתבוא לו בעקבות הטיול שעשה לרוח־הערב בשדה המנהירים, לאורכם של אלה עתיקי־היומין, עמודי־הענק, העשויים כל־אחד אבן־שחם־מקשה־אחת בשורות סדורות לאורך קווי זריחת השמש ושקיעתה, אגב הליכה והרהור בידע הרב של הפעלת כוחות־הענק שנדרש מעובדי־הכוכבים הקדמונים שעשאום והציבום לפני אלפי שנים בטורים המחושבים הללו, נשאה הרוח הקרה, רוח־האוקינוס הנושבת בפניו, כמו קרעי קולות אדם חמים שבאו כאילו ממימי המפרץ והמשיכו לדלוק אחריו עם המשבים מבעד למיסוך המיית הים עד שעמד וחזר על עקביו וראה שהקולות באמת קולות אדם הם, ובאמת באים הם מן המפרץ. בתוך אחת סירות הדייגים העוגנות לאורך המזח ישבו כמה נערים ונערות מן הכפר שפתחו באותו רגע בשיר מוכר, שיר־עם כפי הנראה, שהיה נשמע תכופות ברחוב האחד של הכפר, ושעניינו גורל אהבה נכזבת של נערה אחת. בדרכו חזרה לחדרו, רדפה אחריו נעימת הפיזמון החוזר ומילותיה, אותן החל הוא עצמו מפזם מבלי־משים בינו לבינו, “זה כתוב בשמיים / זה כתוב בשמיים…” וגל שמחה נפלאה שטף הציף אותו ונשאו פתאום אל הסוד הגלוי לכל עין הכתוב באותיות הקדושות של לבנה ומזרים ועיש וכסיל וכימה וכל נקודות הכוכבים לכל אורכה ורוחבה ועומקה של יריעת השמיים. כשעלה על יצועו עצם את עיניו מתוך ההתרכזות באותו היבהוב מתחמק, מבטיח את פיענוח הסוד, ומתוך האמונה התוססת כיסופי־כיסופים שהנה עוד מעט קט בוא יבוא רגע ההארה. ואז הוא בא: חוד־החץ־השלוח־באפילה נינעץ במלוא עוצמתו בבית־החזה עם מילות השיר האנגלי “עינייך הן עיניה של אשה אוהבת / עיניים של אשה מאוהבת…” המרחפות ובאות מבעד לחלון הפתוח לעבר המפרץ. השד יודע איך ומניין הגיע פתאום השיר האנגלי הזה עד הלום! אבל הרי אנגליה, בכל־זאת, קרובה הרבה יותר לכפר־הדייגים הקטן הזה משקרובה לו ירושלים, ויש הרבה יותר סיכויים שיימצאו בו מלחים בריטיים משייקלע לכאן בחור ירושלמי, ומה גם שהאיזור כולו נקרא “ברטאן” – פה ברטאניה הקטנה, ומעבר לתעלה הבריטית ברטאניה הגדולה, ואלו ואלו, התושבים משתי הגדות, נקראים ברטונים, ואם אמנם משהו פה יוצא־דופן, אין זה אלא הוא עצמו, החריג הירושלמי, גבריאל לוריא! גבריאל ששמע את המנגינה הלזאת מהומהמת ומזדמזמת בפיהם של השָׁרתים והחדרניות של מלון המלך דויד, שאהב אותה כל־כך באשר היתה לו למנגינת עיניה של אוריתא המאוהבת: – החוריה הפרטית שלו בגן העדן הפרטי שלו הרחוק כל־כך משדה־עמודי־הענק של הקֶלטים: – הוא עצמו היה פתע פתאום, ובלי כל קשר למתרחש סביב, לא רק מהמהם ומזמזם, אלא פורץ בשיר במלוא קולו העמוק ועז, קול בריטון־בס, “עינייך – עיני אשה אוהבת… עיניים של אשה מאוהבת…” כל אימת ששפע עדנת־הרגשות המציף אותו משתפך היה ועובר־על־גדותיו, אותו שפע שהיה פורץ חוצה לא רק באמצעות השיר המתנגן, אלא גם בהתעלות־הבשר שאותה נחפז להסתיר שמא תבלוט מבעד למלבוש לעיני העוברים במסדרון המופנות בפתיעה אל זה המוזר שמתחיל פתאום לשיר בקול רם. מנגינת־השיר המזדמזמת ומצופצפת בפיו של אחד הנהגים או נערי־השירות – שיר אשר מילותיו היו בּוודאי מצטלצלות כאסימונים זולים, נדושים ושחוקים, אילולי הלבישו את שפע־האושר שהעניק לו מבטה של אוריתה – מעוררת היתה בליבו לא רק את הנימה השמורה לה, לאוריתה, אלא גם מוסיפה נופך של הנאת־סתרים מעצם העובדה שכל אלה שמשמיעים אותה אינם יודעים כלל מה צפון במה שיוצא מפיהם: מנגינת־עיניה של אוריתה המאוהבת: החוריה הפרטית שלו בגן־העדן הפרטי שלו. גן העדן הפרטי שלו שהפך והיה לו לגיהינום הפרטי שלו, נתקע כמכת־פגיון בלב ברגע בו ציפה להתגלות מן הסוג הקוסמי, אם אפשר לומר כך. “ודווקא ברגע זה. ודווקא ברגע זה” חזר ואמר לעצמו מתוך כדי חניקת הגניחות, ואחר־כך, כשהיה נזכר בכך, היה פיו מתרפט בליגלוג על עצמו, על יומרנותו של זה הפישפש־באדם שסבור היה שהנה עוד מעט קט יזכה בהארה קוסמית, יחווה את כתב־הסתרים של כוכבי־השמיים שאליו נשאו נפשם עובדי המזלות משכבר הימים; על שחצנותוֹ זו שקיבלה מייד, ממנה ובה, את הלם העונש המגיע לה: – הא לך הארה קוסמית, והא לך פתרון סוד כוכבי השמיים הרחוקים! ואת הסוד הקטן, הקיקיוני, הבורח־פורח שבמבטה של אוריתה כבר גילית? לזה באמת אפשר לקרוא “צחוק הגורל” – תעלול קטנטן של גלגל־המזלות הגדול והרחוק שהחליט לזַמֵּן מלחים בריטיים לפינה נידחת זו, מבלי שהשיכורים הללו עצמם ידעו שהם נועדו מראש דווקא הלום, ודווקא ברגע זה, לפצוח דווקא במנגינת־השיר הלזאת כדי להלום בברנש אחד שאף הוא הגיע הלום מארץ אחרת, רחוקה הרבה יותר מארצם שלהם, ברנש נסתר מן העין במיטה ברטונית עתיקה שביקש לצלול אל מעמקי זמנם של הקלטים הקדמונים ולהשתאות להלוך־רוחם. והרי הללו היו כבר רחוקים מן העולם ומשונים אפילו בעיניהם של היוונים ושל הרומיים בזמן העתיק! פוסידוניוס, החוקר היווני הקדמון, ויוליוס קיסר כבר השתאו למנהגי־הפרא של הדְּרוּאִידים, אלו כוהני־הדת הקלטית, שהיו שורפים חיים את קורבנותיהם, עורכים בלילות־הקיץ מוקד מעצי־האלון־הקדוש להעלות עליו כל אדם אשר בו בחרו להיות להם לקורבן־עולה־כליל. וגן־העדן שלהם – מה דמות שיוו לו? האם עלה על דעתם – מה שעתיד היה לעלות כעבור שנים כה רבות בדעתו של הנביא מוחמד – לבחור להם את היפות אשר בבנות הקלטים כדי שאלה תשמשנה להם חוּריות בגן־העדן הקלטי? לא פוסידוניוס ולא יוליוס קיסר ולא כל הבאים אחריהם ובעקבותם – איש מכל אלה לא התייחס כלל לשאלת גן־העדן הקלטי, גם לא למבטיהן של בנות הקלטים יפות־העין! ואין יודע אם היו ואם לא היו רגישים למבט של יפות־העין, ואם אמנם כן – באיזו מידה, אך אין כל ספק בכך שהזקן הלז, מוחמד, רגיש היה, גם רגיש; בקי מאין כמותו בכל הדקויות ובנות־הגוונים של מבט־עיני־יעלות־החן, ולא בכדי חזר בנבואותיו ושם עליו את הדגש! ומכיוון שכך, בוודאי חזה מבשרו שאותו מבט מסוגל גם להפוך כהרף־עין ללהט־החרב־המתהפכת שתכרות את הצדיק מגן־עדנו ותפילנו ישר לגיהינום מתחת, אבל את העובדה הלזאת הסתיר ממאמיניו. על כך לא נשא את דברו, לא הוא ולא אף נביא אחר מן החוזים מחזות־גן־עדן. איש מהם לא התייחס לעראיותו של גן־העדן. כולם, כולם ללא יוצא מן הכלל, יצרו במאמיניהם את רושם הנצח אשר בגן־העדן: אם זכית להיכנס פעם אחת לגן־העדן, הרי מקומך שמור לך שם לעד ולנצח־נצחים. מין נצח־נצחים שעלול אפילו להרתיע את המאמין מפני נצחיותו, מפני איזה שהוא שיעמום ניצחי שאין לו קץ ותיכלה וסוף, וביחוד את אלה מקרב המאמינים שאינם רגישים כל־כך למבטה של החוריה יפת־העין, גם חסרים הם את היצר הגדול הפועם בליבו של נביאם בעל־הזקן. אם כך ואם כך, איש מקרב המאמינים לא הטיל ספק בנצחיותו של גן העדנים הצפוי לו, ולא העלה כלל על דעתו, גם לא ברעים שבחלומות הבלהה שלו, שלהט החרב המתהפכת במבטה של החוריה יפת־העין עלול לכרות אותו בבת־אחת מתוכו ולהשליכו כנצר־נתעב ישר לגיהינום. כֹּל הימים והלילות היפים, על כל מעמקי־כיסופי־כיסופיהם וריבוא־גוני־שירתם יעברו כהרף־עין, יהיו כלא היו, ימוגו כעשן, וכנגדם כל רגע וכל שבריר של שניה בגיהינום יהיה להם כנצח־נצחים של סבל. סבל כסבלו של אותו אומלל שנבחר על ידי הדרואידים בצילו של האלון הקדוש לעלות על המוקד ולהיצלות חי על גחליו.

גבריאל הסיר ידו מעל פיו בתנועת־פתאום וזינק אל השידה העתיקה – עתיקה לא פחות מן המיטה הברטונית שהיתה לפחות בת שלוש־מאות שנים – בכדי לפתוח במשיכה את המגירה העליונה. פרץ הגניחות פסק באחת, ואת מקומה של המועקה מילאה ללא הכיל המשיכה אל המגירה בה מונח היה ספר השירים בצד יתר הספרים עם הפנקס הכחול. זה היה מבחר משירת אנגליה, מפרי עִטם של הצעירים שבמשוררים, אותו קיבל במתנה מידיה של יעלי במסיבה שנערכה לו ערב נסיעתו לצרפת, וכשהסיר את ידו מעל פיו וזינק אל השידה, כבר היה חשש שבעלת־הבית הזקנה תתעורר לא מאנקת־הגניחה, אלא מרעש החבטה של המגירה שכמעט שלא נפלה ארצה בלהיטותו של גבריאל לשלוף אותה. היה זה הזיק שהבהיק והקרין נימת־קשר בין דברים שנראו לו עד כה רחוקים כה וזרים זה לזה: כשעילעל לראשונה בספר הקטן, בתבנית המצודדת שלו, ריפרפה עינו על פני שיר של אחד הצעירים שאת שמו כבר שמע פעם קודם בהקשר לא לשיר אלא לרומאן, וממנו המשיכה לרפרף על פני גלי־הים התיכון עד לאופק. כל משך ההפלגה לא חזר אליו אם כי משהו, איזה שהוא קול קטן בפנים, לחש לו שעליו לחזור, ולחישה זו, כשהיא לעצמה, כבר הפכה את הדבר למעין חובה שיש בה מן המועקה, וכל משך ההפלגה התפרק מכֹּל החובות למיניהן ונסחף כליל בפורקן הרחיפה בין השמיים למים. בפריז הדחיק את הספר הקטן יחד עם כל היתר בנסיונותיו לשקוע בעולמה של הפקולטה לרפואה, ורק עכשיו, ורק פה, בכפר הברטוני הקטן בין שדות־המיגאליטים לחורש האלונים, לשמע הקולות הבריטיים המזמרים, ניצת הקשר וגבריאל זינק אל הספר והחל מעלעל בו בידיים רועדות כמכור־לסמים שהצליח סוף־סוף, אחרי כל כלות־הנפש של המניעה, להשיג מעט מן הסם הגואל.

לאור מנורת־הנפט העתיקה, על השולחן הכפרי העתיק, העתיק בכתב־ידו את השיר מתוך הספר אל המחברת הראשונה ששלף, שהיתה במקרה מחברת לשיעורי האנטומיה, וזאת מתוך ההרגל. מאז ומתמיד נוהג היה תוך כדי קריאה, להעתיק למחברת את המשפטים שדיברו ביותר אל ליבו, אך הפעם לא זו בלבד שהעתיק את השיר כולו, אלא גם תירגם אותו בהעלם אחד. היה זה שירו של ד. ה. לורנס, “מתחת לעץ האלון”

ומשצייר את סימן־השאלה בסופו של תרגום השיר, ונשא עיניו מן הדף אל לשון־האש הקטנה הדולקת חרישית בסתר ארובת־הזכוכית שֶׁלִמְנוֹרַת הנפט, נתפס להזיות נסחפות אנה ואנה על־מילאת־זירמה־מפוייסת – מפוייסת עד כדי כך שעלה על דעתו להעתיק את התרגום לנייר מכתבים, לנקד אותו ולשולחו לאוריתה. ורק למחרת בבוקר, כשהעירה אותו בעלת־החווה לצאת לעבודה מתוך שנתו העמוקה, טרד מעליו את הרעיון שהתעורר עם יקיצה לשלוח לאוריתה את השיר המתורגם. “לא, לא” אמר לעצמו, בכעס וכמעט בקול רם, “רק זאת לא. לכל מי שהיא אחרת כן, ורק לא לאוריתה.” אפילו תמה על עצמו איך בכלל מסוגל היה להעלות מן רעיון של הבל אשר כזה. רעיון לא רק מטופש, אלא מזיק מכל הבחינות – ובכל זאת אמש, ברגע הרחיפה המענגת, זו ההיסחפות־ללא־כל־רסן, נראה לו הדבר לא רק טבעי ומובן־מאליו, אלא אפילו רצוי וטוב ומיטיב. “זאת צריכה היתה להיות הרגשה דומה להרגשתו של המכור לסמים שזוכה במסע טוב” – ועם זה ההירהור נזכר בחיבורו הנפלא של תומאס די־קווינסי, “ספר הווידויים של אוכל אופיום אנגלי”. תומס די־קווינסי החל, בעודו נער משוטט רעב וחסר־כל בחוצות לונדון, לבלוע גרגרי אופיום כדי לשכך את כאביו – כאבי הראש ולפיתות־הרעב, ושנים רבות אחר־כך תיאר בספרו את גן־העדן ואת הגיהינום של “אוכלי־האופיום”. זו מילאת־הזירמה־המפוייסת אשר לתוכה נמוג ובתוכה התבולל עוקץ־הכאב עם הקריאה בשיר דומה – כפי הנראה – לאותה תחושת־אושר בה שקע תומס די־קווינסי בזכותם של אותם גרגרי־קסם, ושירו זה של לוֹרֶנְס – (אשר בהלוך־נפש שונה ובנסיבות אחרות ייתכן שלא היה מדליק כלל את הניצוץ, ועם תמיהות שהיו מתעוררות בו, ואפילו מורת־רוח מביטויים מופלגים אלו ואחרים, היה גבריאל חוזר לסדר־היום בהרגשה ש"בכל זאת יש בו משהו. יש בו איזה זיק שהוא.") – שניצב בזה העימות הבלתי־צפוי עם גרגירי־האופיום הקיף וסגר ממקום אחר את מעגל־הקסמים (שנקרא, ובצדק, בלשונות אחרות בשם “המעגל המרושע”) שהתחיל בסוויטה האנגלית של מלון המלך דויד בגביע הוויסקי שניצב בעימות בלתי־צפוי עם הסימפוניה האיטלקית של מנדלסון.

“ובעצם” – הירהר בחיוך בינו לבינו, “אינני יודע מדוע התחשק לי אז לשמוע דווקא את האיטלקיה. מתאים היה הרבה יותר להאזין למארש החתונה של חלום־ליל־קיץ.” אז, בניקודת־הפתיחה של המעגל, כעס על גביע הוויסקי הבלתי צפוי שהוצע לו כהנאה מאכזבת במקומו של הכינור של מנדלסון, ואילו עכשיו הוצף רחשי־תודה לשיר הבלתי־צפוי שמילא את תפקידו של הסם לשיכוך־כאבים. מי היה אותו אדם שאמר שהדת איננה אלא אופיום להמונים? יש להניח שאמר זאת לגנותה, אבל אם אמנם מצליחה היא להעניק להמונים את אשר העניקו גרגרי־הקסם לתומאס די־קווינסי ולכל יתר הסובלים והמתלבטים והשבורים והכואבים והחלשים והחלכאים והנדכאים והזרוקים למיניהם שנזקקים לסמים, הרי שאותו אדם העניק לה, לדת, ובניגוד לכוונותיו, את דבר השבח המופלג אשר לא תמיד ראויה היא לו, ובוודאי שלא בכל המקרים. דומה הוא לבלעם בשעתו שיצא לקלל ונמצא מברך. גם בשיר ובסיפור ובתמונה ובמנגינה ובכל דבר־אמנות־של־אמת טמון אופּיוּם, אלא שגרגיר־אופיום זה לא נועד להמונים, גם אינו שווה לכל נפש. פועל הוא את פעולתו על הרגישים לו במיוחד. “And I am one of the happy few” אמר בליבו באנגלית. עשה את השימוש הפרטי שלו במשפט האנגלי המפורסם של ביירון, אשר אותו קבע כבר סטנדהאל בשעתו כמוטו לאחד מספריו, אגב ריפוט־שפתיים של היתול בסוג משונה זה של גאווה רחוקה כל־כך מן האחרת, מגאוות־היסוד הפצועה. באותו רגע נדמה היה לו שכל אחד ואחד מאותם “Happy few” זוכה לקבל מיצירת־האמנות לא רק את גרגיר־האופיום הטמון בה שמשכך־כאבים ומתיר־מתחים ומשרה־עדנה, אלא גם שפע שמעשיר את רוחו ומרומם אותה מעל ומעבר לאני שלו במקום ובזמן, וזאת תוך כדי נגיעה בנקודה הפנימית והנסתרת ביותר של אותו אני.

כן. וכך זה, בעצם, התחיל: בצורך – לא, לא בצורך אלא בהכרח־ההתעלות־מעל־ומעבר־לאני־שלו־במקום־ובזמן.

כשמבט־האשה־האוהבת בעיניה של אוריתה פתח לפניו לרווחה את שערי־גן־עדן והסיר את מגופת־השסתום מעל לתיבת־היצר שלו, הוזח עיקר מעייניו לכיבוש הגיאות המתפרצת ממעמקיו. שזו לא תפרוץ מהר מדי. שהתענוג לא יבוא אל קיצור לפני שיספיק למצותו על כל גווניו ובני־גווניו, ומעל ומעבר לו – הסיפוק שלה, והסיפוק שלה הוא הוא שהיה הציץ עלי כיפת תפארתו שלו, והוא הוא שהאציל את הקרנת־העל על סיפוקו שלו, גם העניק לו תהודת־עומק ומרחב־מחיה וחופש־הפורקן.

אותו כיבוש, שעליו היתה גאוותו, לא היה, למעשה, אלא הסחת־הדעת. מכיוון שהיה המפתח נכון לחדירה לחור־המנעול, ושערי־גן־העדן קרבו ובאו וביקשו להיפתח, לא הניח לעצמו להיסחף בגיאות העולה אלא להיפך – הסיט את דעתו לכיוון אחר, רחוק, ובמידת־האפשר מנוגד לתחושת־התענוג־המתלהט־והולך. היה אפילו דורש מזכרונו שיעלה לפניו איזה שהוא מאורע עגום, תמונה עצובה מימי־הילדות, כאדם המחפש בכרטסת־הספריה ספר שיעיף את רוחו בטיסה ישירה לעולם אחר, שונה בתכלית מן העולם בו הוא שרוי. אך בניגוד לאותו קורא שמבקש לחלץ את רוחו מן הקשיים הנערמים על דרכו, או מן המבוי הסתום שלתוכו נקלע, ביקש גבריאל לחלץ את רוחו מן העינוגים המלפפים אותו, וזאת לא בכדי להיפטר מהם אלא להיפך – כדי שיוכל להמשיך ולהתברג בהם עוד ועוד עד אחרי כלות שביעותה שלה שתיתן לו את האות לפורקנו שלו. וכשהיה מהרהר בכך לאחר מעשה, נדמה היה לו שהבהקים רחוקים מתנצנצים ורומזים לו מני־קדם, מן המזרח הרחוק, מן הדברים הכתובים בספרים הסינים העתיקים של חכמי־זן משכבר הימים שאותם קרא בשפה האנגלית בהמלצתו של סרוליק. היה זה סרוליק שממש דחק את הספר לידיו ברגע שהוא עצמו כלל לא התחשק לו להפליג לעולמות הרחוקים ההם, והוא נטל אותו אך ורק כדי לעשות נחת־רוח לחברו, אך מאז שהתפנתה רוחו לקרוא בו, היה זה לאחד הדברים העיקריים שעליהם רחש ליבו רגשי תודה לחבר הטוב. ובכל זאת, וגם אחרי שחזר ועיין בדברים ההם ומצא בהם טעם רב, לא העלה כלל על דעתו שחוכמת־זן – או, ליתר הדיוק, אחד מושג ממושגיה – ינצנץ ויקרוץ לו פתע־פתאום דווקא ברגע האינטימי ביותר, הייחודי ביותר, המלא ביותר – (ואפילו בינו לבינו חרד למלל את הביטוי ‘המאושר ביותר’, וזאת מתוך איזו שהיא אמונה תפלה שאסור לבטא את השם המפורש' מפני שעצם האמירה מוחקת את המהות, ואם גם איננה מבטלת אותה כליל, הרי היא לפחות פוגמת בה וגורעת מערכה: זה החשש הידוע מפני ‘עין הרע’)– ברגע אהבתה של אוריתה!

זה היה מושג ה־Detachment. איזה שם יתן לו בעברית? ניתוק או התנתקות. התנתקות ריגשית. התאדשות. שיהיה בכוחו של אדם להינתק מעצמו, מן האני שלו. שיוכל להתאדש לשאיפה העמוקה ביותר המפעמת בליבו, שיהיה שווה־נפש לחזקה אשר בתאוותיו, שיהיה אדון ליצרו. כל אלה ההגיגים התרגשו ובאו עליו ברגע בו היה ממצה את הרגשת האושר הגואה בתוכו למראה פניה של אוריתה המתמסרת למיצוי־תענוג־הפורקן שלה עצמה: עיניה נעצמו בכוח ופיה נקפץ וכל פניה נלפתו והאדימו במבע של מאמץ עליון עד אשר מעטה הסומק שילח פרודות לאורך הצוואר ונאקות פרצו ממעמקיה, צריחות־עינוגים־משולחות־רסן שמילאו את ליבו עדנה שופעת גולשת על גדות־מילאת־ההתנשאות, זו הגאווה השזורה בכוח להעניק לנאהבת ככל־אוות־נפשה. או אז צץ אותו “Detachment” באור חדש ומנקודת־ראות שונה בתכלית ממה שהבין עד כה באותה התאדשות סינית. אותו מושג הושג בהבהק אותו רגע כשסתום שמוסיף עוצמה לליהוט־היצר, מווסת אותו לפסק־הזמן הרצוי ומכוון אותו לפגיעת־בול במטרה. אילו נסחף היה הלהט פורץ ומתפוגג בטרם־עת, ובנחשול ההתרגשות היה מפספס את המטרה. אין ההתאדשות מבקשת להצמית את היצר לפגוע במטרה, אלא להיפך: להעניק לו יתר־עוצמה, ומתוך הניתוק לאפשר למכשיר לפגוע בול כלאחר־יד ובהיסח־הדעת! ככל שהיורה יכוון את הכלי בקור־רוח ומתוך שלוות־נפש רבה יותר, כן מובטח לו שהקליעה תהיה מוצלחת יותר. ואותו קור־רוח, שלא בא להכחיד את יצר־הקליעה אלא, להיפך, לשרת אותו על הצד הטוב והיעיל ביותר לפגיעה במטרה, לא מושג אלא באמצעות אותה התעלות מעל ומעבר לו, אותו ניתוק ממנו והתאדשות לו. הוא ידע זאת בחוש וכך היה נוהג עוד לפני שדחק סרוליק את הספר הסיני לידיו, ועכשיו, מכיוון שקרא, הוסיף לו הכתוב נופך של הנאה רוחנית, שביעות־רצון מן האישור הבלתי־צפוי שהגיע אליו מקצווי־ארץ, וממעמקי החוכמה עתיקת־היומין, ושהעניק אישוש ותפארת של אמת־מגובשת־במונח־של־תורת־חיים להתנהגות האינסטינקטיבית שלו.

“עינייך הן עיניים של אשה אוהבת” מנגינת־השיר הבוקעת מאחד מקלטי־הרדיו ומרחפת ובאה מן המסדרון, חילחלה פנימה ומילאה את כל חדרי־הלב הדים ובני־הדים לעדנה המציפה אותו. עיניה עצומות היו עדיין בהתמסרותה לפעימה הענוגה הזורמת מעדנות פנימה, וידיה פשוטות ורגליה פשוקות לרווחה וכל כולה מוטלת חסרת־מגן, פרוצה לכל פורענות שעלולה, חס־וחלילה, להתרגש עליה, וחשיפותה זו לכל פגע־רע העניקה גוון נוסף לאהבה החומרת־גואה בליבו, צבע עמוק של מגן. אני אהיה לה למגן – וידיעה זו שהוא יגן עליה בכל התנאים ובכל הנסיבות ומפני כל שהיא סכנה שתיפתח מאיזו שהיא רוח, ויהי המחיר אשר יהיה, ואפילו אם ישלם בחייו – ידיעה זו הוסיפה נופך משלה לגאווה הגואה בלבבו עם גיאות האהבה. “כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף” – הפסוק ריחף בזכרונו עם רחיפת מנגינת העיניים האוהבות המרפרפת על עיניה העצומות של אוריתה. כמעט שפילל להתפרצות־פתאום אל תוך זו הסוויטה המלכותית, על חמוקי־רהיטיה המלכותיים העשויים בנוסח לואי החמישה־עשר, של כנופיית בריונים ששים־אלי־אונס, כדי שתינתן לו ההזדמנות להילחם בהם בידיים ריקות, באגרופיו בלבד, להכותם שוק על ירך, לזרוק אותם חוצה דרך החלון ולהוכיח לה כך, בעליל, את כל אשר רוחש ליבו לה. או אז הבין לראשונה, ומבפנים, את מושג האבירות העתיק מימי־הביניים, את האביר השש לצאת לקרב ולהשליך את נפשו מנגד למען גבירת־חלומותיו, ועם זאת שינק בעודו באיבו פרץ של צחוק כדי לא לקטום את התערסלותה של אוריתה במעמיק־רחשושיה שלה. טחנת־הרוח העתיקה, זו שכְּנפיה חדלו מזמן להסתובב ברוח, ואולי גם מעולם לא סבבו, ואפילו לא בימיו של סֵר מוזס מונטיפיורי, נשקפה לו מבעד לחלון הפתוח בין התופת וגיא־בן־הינום מזה והר־ציון מזה, והר־העצה הרעה מעבר להם, ולא נותר לו אלא לקום ולהילחם בה. “Hic Rhodus, hic salta!” הנה פה, לפניך, טחנת־הרוח – צא, דון קישוט והילחם בה! הנה דולציניאה שלך, זו מלכת־הלבבות הירושלמית, מוטלת פה על ערש־המלכות כעולל חסר־אונים חשוף לכל רוח ופרוץ לכל סכנה, וכמוהו כן גם היא אינה מסוגלת עכשיו להגן על עצמה, וכמוהו כן גם היא אינה יודעת אף שמץ מכל הסכנות האורבות לה מכל עבר. אין היא מסוגלת להגן על עצמה לא מפני שהיא חלשה כל־כך; להיפך – זה עתה, בִּלהוט־להט־חישוקי־החשקים, נדהם אפילו מן הכוח הטמון באגן־הירכיים שלה להשיב מלחמה שערה, ובמתקפת־הנגד לחדירותיו להדוף אותו ואפילו להניף את כל פלג גופו התחתון אל־על עד שלרגע היה כמרחף בצבת־בשריה המתרוממים כנגדו באוויר. אבל עכשיו היתה מותשת, ועם זאת סגורה לעולם החיצון: אינה מרגישה בסכנות המרחפות סביב לה כי־על־כן מעייניה כולם זורמים פנימה, וחושיה שהתאטמו כלפי חוץ נפקחו לקסם כל המתחולל בתוככיה.

וכן גם עיניו שלו: גם הן נפקחו לאותו קסם, אלא שהן נפקחו לו מבחוץ, וחזו בהשתקפותו במעטה־הגוף, בסבר הענוג כל־כך של האשה היפה שנרדמה על־מילאת־חמדתה, בלחיים הפורחות ובשפתיים המלאות ובקשתות־הגבות ובשיער הגולש לאורך הצוואר הצח – אותו סבר שחזר להיות כל־כך תמים וילדותי כשל ילדה קטנה ששקעה בשנת־ישרים ואפה הקטון סולד ואפס־קצה שיניה הצחורות בוהק־מציץ בחריץ שפתי־השני שנפקחו קימעה והעניקו משנה־תוקף לגוף של האשה הבשלה. התמימות הילדותית הלזאת היא היא שהאצילה מראה של פריצות לחמוקי־גוף האשה והלהיטה מחדש את תאוותו המזדקרת. בין יציאה למלחמה – בטחנות הרוח או בכל שהוא אויב אחר – לבין חדירה לחריץ החבוי מבעד למפלשי כיכרות־העכוז התוססים בדשנותם, שוב לא היה כל ספק שהוא. הוא בחר בנחשקת ובעצם גם לא היתה זו שאלה של בחירה, והשאלה עצמה, בה במידה שאמנם ניצבה קודם – נמחקה והיתה כלא היתה. היא גאתה עלתה בו, החמדה, עם הגאווה ונחת־הרוח מן המעמד כולו: זה חדר־המשכב המלכותי העשוי בסגנון לואי החמישה־עשר אשר, למרבה ההנאה, שולם ממש בידי נסיך מן המקורבים להוד־מלכותו מלך בריטניה הגדולה והדומיניונים אשר מעבר לים, וזו מלכת־הלבבות הירושלמית השרוּעה בפישוק ירכיים, מוכנה ומזומנה לענג אותו בכל האופנים הצורות שיעלו על דעתו, – ועכשיו, אחרי שכלא את רוחו ומשך את התייצבותו עד אחרי שתבוא היא על סיפוקה המלא בדרכה שלה, ואם בכך לא די, גם נכון היה להשליך נפשו מנגד בסוככו עליה מפני כל המפלצות וטחנות־הרוח שבעולם, עכשיו, משחזר וניעור בו היצר בכל עוזו, עכשיו בוודאי ובוודאי שתשיש היא להעניק לו מן הדקויות וריצודי־הגוונים ככל אוות־נפשו. והיא, אשר גם בהיותה צוללת במעמקי־רחשושיה הפנימיים המשיכה, כמדומה, להתערסל על הגל שלו ושלה, זה הגל המשותף לאוהבים, פקחה את עיניה בדיוק באותו רגע כמו נענית היא מעצמה למתרחש בליבו.

“עינייך הן עיניים של אשה אוהבת” החרוז החוזר בשיר חזר וריחף פנימה עם עיניה הנפקחות לקראת גברותו העולה, ובקירבו עלץ ליבו לקראת העינוג המזומן לו. חזר גם ההירהור שנתהרהר לו אמש במרתף עם בֶּלה שבבוא יומו, אם ישאל את עצמו: גבריאל גבריאל – מה היו הרגעים המלבבים ביותר בחייך שאותם אתה מבקש לזכור לפני שיכבה הנר, הרי אין כל ספק בכך שתמונה זו תימנה עם הראשונות במעלה, תמונת האשה היפה, החשוקה, הכורעת לנשק; אשה אוהבת המשתוקקת להעניק עוד ועוד, והוא חפן את שערה בכף־ידו כולו נכון ודרוך לקראת העינוג הצפוי.

ובאותו רגע קרה הדבר: עד שלא הספיקו שפתיה לרפרף, הרתיעה את ראשה אחורה בכוח בלתי־צפוי, ירתה בו מבט חד ועם זאת התרפטו שפתיה בחיוך דק־מן־הדק ששיקף זילזול רחוק של שַׁליטה קָרַת־רוח. כל זה קרה כהרף־עין: במין קול מיתמם של נערה סרבנית ועיקשת שמעמידה פנים של צייתנות, שאלה אותו “אז איפה בדיוק אתה רוצה – פּה, או פּה, או פּה, או פּה?” ועם זאת נגעה בקצה האצבע לסימון הנקודה הרצויה לו. בחמת־הזעם ששטפה אותו נזקק לכל כוחות־הנפש אשר לו כדי להתגבר על כף־ידו החופנת את שיפולי־ראשה ועורפה, שזו לא תהדק ותמחץ את הצוואר הגבוה וענוג כל־כך, ועל כף־ידו הפנויה שזו לא תנחית סטירה ועוד סטירה מכאן וכאן על אלה הלחיים הפורחות על גומות־החן שלהן. עלול היה, בתאוות־הרצח, להחניק אותה למוות אילו מחצו ידיו החזקות עוד רגע אחד את זה הצוואר הענוג.

וחמת־הזעם הלזאת חוזרת היתה ומציפה אותו כל פעם שנזכר באותו מעמד, ובמעמד קודם, או – ליתר דיוק – מִשכּב קודם דומה לו. אחרי גילגול לרוחב המיטה שהסתיים ברכיבתה שלה עליו ובהתקמרותה עם פרץ־הזירמה, כשצנחה לצידו, פשט הוא את ידו לעבר חפיסת־הסיגריות על שולחן־הלילה. תענוג העישון שלאחר המשכב עלה על זה שלאחר הדשנה שבארוחות. היד נתקלה בעורפה. ייתכן שלא היה זה אלא פירוש מוטעה שנתנה לתנועתו, וייתכן שהדבר נבע מעצמו מתוכה. אם כך ואם כך, הבזיק פתאום חוד־חיוך בקצות־ריסיה ובזוויות־שפתיה, ובמין נעימת־קול מתחטאת נפלטה השאלה מפיה, “אז מה אתה רוצה שאעשה עכשיו?”

באותו רגע לא רצה ממנה ולא כלום.

אך גם אילו נשתלחה ידו לא אל חפיסת־הסיגריות אלא לקראתה, היתה נעימת־קולה המלווה את חוד־החיוך לא רק קוטמת בו כל חשק שהוא, כי־אם עוצרת את נשימתו כמשב־כפור־פתאום או כמו כאב ציפורניה של ליאונורה שנינעצו בידו המלטפת. ייתכן שבאמת ניסתה להיות אשה אוהבת. ייתכן שהרגישה בַּחֶסר אשר בה, גם סבלה ממנו, ובתום־לב שאלה מה בדיוק מתבקש, ואיך, אך נסיונותיה המודעים וכוונותיה הרצויות לא הצליחו להעניק חמימות לצינה הנודפת מן האדונית אשר מטבע־ברייתה אינה מסוגלת להאציל רגש על המשמשים אותה: הכושי עשה את שלו – הכושי יכול ללכת, וביתר יחוד כשאותו כושי־לָבָן ממוטט את מעמדה ועלול מרגע אחד למשנהו לתפוס את השלטון ולשעבד אותה. הציפורניים החדות של ליאונורה נינעצו גם מבעד לכפפות־המשי. היה אפילו תמיה על עצמו אם לא צריך היה לעשות זאת – כלומר, להנחית את סטירות הלחי, גם מכאן וגם מכאן, ועם זאת להרפות, כמובן, מן הלפיתה בעוד מועד, כדי שאסון לא יקרה, חס־וחלילה. ואפילו בסטירות־הלחי יש לנהוג בזהירות – אילו היה גופו קצת פחות חזק ועוצמת־אגרופיו קצת פחות מוחצת לא היה כלל צורך בכל אלה בלמי־ההתאפקות, שהרי נבלה זו ראויה גם ראויה לכמה וכמה סטירות־לחי מצלצלות בתוספת בעיטה באחוריים הדשנים שלה! הרי לך, מטומטם שכמוך, תגמול כל השתדלויותיך להעניג לה, להביא אותה לידי מיצוי־אוות־נפשה, כל דקויות הפאטנטים, החל בשיעורי־הזוויות וכלה ברוחניות של המזרח הרחוק, זן־בוזהיזם, “”Detachment, התנתקות מן האני, כיבוש־היצר, שליטה בגוף, להעניק לה עוד ועוד עד שתכרע, מותשת, על־מילאת־סיפוקיה, ונבלה כפויית־טובה זו, מכיוון שקיבלה את שלה, שוב אין בה אפילו מינימום של אסירוּת־התודה, צל של הכרת־טובה לגמול לו במשהו שאיננו בדיוק לרצונה שלה באותו רגע. לא ולא – היא תפעל ותעשה רק מה שמתחשק לה ורק בשעה שיתחשק לה – ולזה היא קוראת אהבה! לא הוא שהשמיע ציוצי־אהבה באוזניה, ואפילו לא כאשר כלתה נפשו אליה, אלא היא זו שדיברה על האהבה, ומגודל אהבתה לא תנקוף אצבע לעשות כרצונו שלו כאשר זה אינו עולה בקנה אחד עם רצונותיה שלה וכוונותיה שלה וחשקיה שלה. ובעצם, הרי צריך היה להבחין בכך מלכתחילה: לא הוא אלא היא זו שבחרה תמיד את המקום ואת הזמן ואת דרך־הבילוי על־פי גחמנויותיה שלה המשתנות תדיר כזגוגיות־הצבעונין בקליידוסקופ הסובב על צידו, והיא היא זו שהציבה את הגבולות, והיא היא זו שניתקה אותו מעולמו וגררה אותו לארוחת־הצהריים במסעדה המזרחית שהובטחה לסרוליק המסכן, וזאת רק מכיוון שבדרכה לפגישה עם סרוליק פגעה בו, במקרה; והיא היא ששילבה את זרועה בזרועו, גם ליטפה אותו כל עוד התחשק לה, אבל כשביקש הוא לנשק את בדל־אוזנה בבית־הקפה, ברגע הופעתו של גורדון, דחתה אותו בתנופה נמרצת. היא היא זו שהחליטה, ברגע הסתלקותו של רדקליף, למצות את מלוא ההנאה מן הסוויטה המלכותית במלון המלך דוד: משכיני אחרַיך, נרוצה! הביאתני המלכה חדריה – נגילה ונשמחה בך: נזכירה דודַיך מיין, עינייך – עיני האשה האוהבת!

“עינייך הן העיניים של האשה האוהבת” –

מה יש בו, במבט? המבט הלז שפתח לפניו לרווחה את שערי גן־העדן – שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי־עולם ויבוא מלך הכבוד! – איך התהפך אותו מבט כהרף־עין כלהב־החרב־המתהפכת וכרת אותו החוצה כחפץ נבזה, מזולזל, השליך אותו מטה ישר לגיהינום כדי שיהיו עיניו רואות וכלות: הִנה פתוחים לפניך שערי־גן־העדן לרווחה, אבל אתה לא תוכל לחזור ולחדור לתוכו. נדמה היה לך, תרנגול מתנפח שכמותך, שמספיק לך לזקוף את הכרבולת שלך ולקרוא קוקוריקו כדי שאני אשתטח אפיים־ארצה ואנשק את כפות־רגליך! שאני אתמוגג מעוצמת התענוג והכבוד והיקר שעשה לי המלך השולט בכיפה, ואנשק בחרדת־הקודש את קצה־שרביט־המלכות שהואיל מלך־המלכים, ברוב חסדו, להושיט לי? ובכן – הא לך! אחד מבט־שחוט־ממבטי דיו לשחוט את הצוואר המתרברב הלז ולהטיל אותו ישר לאשפה עם כל ראשי־המלכים שנכרתו לאורך ההיסטוריה. חיים ומוות בידי המבט שלי – חיים ומוות והגיהינום שאחרי המוות: שיהיה הראש הכרות מציץ אחרי מותו אל כס־המלכות הנמצא לידו, בהישג־יד ממש, מוכן ומזומן לָעוֹלֶה עליו, שיהיו עיניו רואות וכלות. היוונים קראו לכך ‘יסורי־טנטאלוס’.

נרתע והרתיע אותה, ודווקא בעדינות, ודווקא ברוך, גם לחש על אוזנה “אל תתאמצי. בואי ונצא עכשיו לשאוף רוח. בפעם הבאה”. וכשהודיע לה למחרת־היום – עם תום עשרת־ימי־הסוויטה של הלורד האנגלי – שגמר אומר בנפשו לנסוע לצרפת בכדי ללמוד רפואה בפריז, פקחה היא את עיניה בתימהון משועשע כלשמע דבר־הלצה שאיננה במקומה ולא אמרה כלום. רק הפריחה לו נשיקה ונחפזה לדרכה, סמוכה ובטוחה שתיקבע לו את הפגישה ההבאה לכשתיתפנה לכך. דומה שלא הרגישה בכלום: אותו הרף־עין שעלול היה להפוך אותו לאַנָּס – אנס מן הסוג האלים ביותר שמתענג על פחד־המוות הנשקף מעיניה, מידיה הרועדות המתלבטות להיחפז ולעשות כל מה שיבקש, מירכיה הנפשקות לקראת הגוף האלים, מצריחות־הכאב של החדירה האלימה והשדיים הנמחצים עד זוב־דם. כמו אותו רוקח מימי ילדותו שלא יכול היה לשכב עם אשה שרוצה בכך ונענית לו. הלז צריך היה לאנוס את מי שאינה רוצה בו, וככל שזו בחלה בו יותר והתענתה יותר, כן גבר בו הכוח, וכן רווה עינוגים. ואמנם בדרך זו מצא את אשתו – אחרי שנאנסה והרתה לו, נאלץ לשאת אותה לו לאשה, ומאז לא יכול היה עוד לשכב אתה, והיתה זו היא שדרשה לבסוף את הגט מכיוון שאבד לו הכושר אִתּה. וזה עלול היה להיות הרבה יותר נורא. כשהיה חוזר ונזכר בכך היה קוטם מייד את ההירהור מחמת הצמרמורת שטילטלה אותו – אילולי נמצא לו אותו כוח עליון בזה הרגע לגזור על ידיו שיתוק, עלול היה להחניק אותה למוות, ולרדת לאותה רשימה אפלה ומעוררת פלצות של חונקי־הנשים. אבל גזירת־השיתוק על ידיו החובקות־לופתות את צווארה, שיתקה גם את ציץ־תפארתו והפילה את ראש העטרה. היה זה, כפי הנראה, מקיאבלי שאמר ששתיים הן הדרכים בהן יוכל הנסיך לשלוט – מתוך האהבה או מתוך הטלת־אימה, בכוח הטירור, וברגע בו גזר על עצמו את איסור השימוש בכוח, איבד גם את השליטה באוריתה.

עד לאותו רגע בו הרתיעה אוריתה את ראשה בתוקף, התקפדה וירתה בו את חץ מבטה הקריר ומזלזל, לא העלה כלל על דעתו לערבב מושגים של שלטון במזמוטי־החֲשׁוּקִים: אני לדודי ודודי לי מתוך שמחה ומצהלות צחוק, כמו בשיר השירים אשר לשלמה – נגילה ונשמחה בך, נזכירה דודיך מיין: כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים – בצילו חימדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי. ליבבתיני אחותי כלה, ליבבתיני באחת מעינייך, באחד ענק מצוורונייך. נופת תיטופנה שפתותיך כלה, דבש וחלב תחת לשונך. יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו. להעניק זה לזו וזו לזה עוד ועוד ועוד כמו עם בֶּלה, זו איילת־השחר, שהיו עיניה שואלות תמיד ‘מה עוד לא נתתי ואתן’, שככל שביקש הוא לענג אותה, ביקשה היא להעניק לו מנה אחת אפיים וכפל כפליים ולרווייה – לרוות דודים ביחד: “Happiness was born a twin”. אחד מבט מעיניה של בלה, ואפילו באמצע רחוב המלך ג’ורג' ובצהרי־היום, די היה בו כדי להזקיף לו את ראש־העטרה, וכן גם מבטה של אוריתה, ומבטה של אוריתה בתחילה, כל עוד ליוותה אותו מנגינת השיר “עינייך הן עיני האשה האוהבת” עוד יותר: היתה בו, בליווי החיוך המסתמן בקצה־השפתיים, רמיזה של הבנה־בשתיקה לתעלולים עזים. אשה אוהבת! – כך, מכל מקום, נדמה היה לו עד שלא באה היא על סיפוקה המלא, ולתדהמתו – תדהמה מהולה בחרון־אין־אונים – כך נדמה היה גם לה – לא, לא נדמה היה, אלא סמוכה ובטוחה היתה בכך שהיא אשה אוהבת אפילו אחרי שהוכיחה לו שאין היא מוכנה לנקוף אצבע למענו לבקשתו; כלומר – מוכנה ומזומנה היתה לא רק לנקוף אצבע אלא אפילו לאמץ את היד כולה, לעמול בפרך יומם ולילה למענו, אבל רק כשראתה היא צורך בכך, ורק באותם אופנים ובאותן דרכים שהחליטה היא שיפים וטובים הם לו. נזכר בכתבי ויקטור הוגו שהביאה היא לו במתנה בשובה מן הטיול הקצר שערכה בחופש הגדול יחד עם יעלי בפאריז: יום אחד, כחודשיים אחרי שובה מן הטיול, קיבל פתק־דואר לפנות אל מחלקת החבילות, וכשניגש לבניין הדואר המרכזי ברחוב יפו נדהם למראה חבילת ספרים גדולה וכבדה שנשלחה אליו מבית־מסחר לספרים בפריז. הוא נשא אותה על כתפו, גם צריך היה להחליף כתף בדרך, ולא פעם אחת אלא כמה פעמים, כה כבדה היתה. כשפתח אותה על הספה, במרתף, נתגלו לו כל כתבי ויקטור הוגו במהדורת־פאר. כל עשרים וארבעת הכרכים המכורכים בכריכת־עור אחידה מקושטים היוּ במסגרת זהב לאורך השוליים, וליבו עלץ בקירבו: הוא אהב ספרים, ואם כי ליבו רחוק היה באותה שעה מעולמו של ויקטור הוגו, גם לא מצא עניין לא בתיאטרון שלו ולא ברומנים שלו אלא בכמה משיריו האינטימיים בלבד, בכל זאת שמח על השפע שנפל בלתי־צפוי בחיקו כמָן מִן השמיים. תוך כדי עילעול בספרים כבר ידע שאלה הם מתנתה של אוריתה. לפני נסיעתה ביקש שתביא לו את כתבי שפינוזה המתורגמים במהדורה ביקורתית שיצאה לאחרונה, גם רצה לשלם לה, אבל היא סירבה, כמובן. “אנחנו נתחשבֵּן כשאחזור” אמרה לו, והוא אמר בליבו שאם, בשובה, תסרב לקבל את הכסף מידיו, יקנה לה הוא בתמורה ספר אמנות יפה: לאחרונה, מאז חדלה להתעסק בחיי־החברה הבדווית וקפצה בזינוק ישיר אל תוך מצולות האמנות המודרנית, היתה מרבה לדבר על אמן צעיר בשם מודיליאני שמת לאחרונה בפאריז, והוא החליט לחפש משהו משלו, או עליו, וסרוליק כבר הזמין בשבילו ספר אמנות מתאים באמצעות ספריית־בני־ברית, אלא שזה עדיין לא הגיע. עם שובה של אוריתה מן הטיול, לא הזכיר את כתבי־שפינוזה, מכיוון שסבור היה ששכחה, ואם שכחה – מה טעם יש בהזכרה? הרי עלול הוא רק להעליב אותה. תהיה זו מעין האשמה, הוכחה שאין היא שמה לב בכלל לבקשתו, או, לפחות, שאין היא זוכרת את הבטחתה למלא את בקשתו. רגע אחד, כשהיתה מספרת לו בהתלהבות מכל הקורות אותה ואת אחותה בעיר הנפלאה ההיא, צבטה בפנים עננת אכזבה שבכל שפע דבריה לא צץ שמו של שפינוזה אפילו פעם אחת, אבל זו חלפה עד מהרה, ושוב לא היה לו בליבו עליה. להיפך – הבין לליבה ושמח בשמחתה: וכי איך אפשר לזכור פילוסופיה אסורה בכבלים של נוּסחאות מתימטיות יבשות בעיר האורות והתענוגים? עכשיו, אחרי שנשתכח העניין, משנפל בחיקו כל השפע הרומנטי העובר על גדותיו של ויקטור הוגו, שמח כפליים גם באוריתה וגם בוויקטור הוגו וגם בשתיקה שלו עצמו: לא זו בלבד שהיא לא שכחה את בקשתו, אלא הוסיפה עליה מתנת־פאר משלה, את כל הכרכים המהודרים הללו שעלו לה, ללא ספק, ביוקר גדול הרבה יותר – לפחות פי עשרים־שלושים – ממחירו של הכרך הצנום של האתיקה של שפינוזה שבוודאי נשלח באותה עת עצמה בצרור נפרד. הוצף רגשי תודה ולא ידע איך ובמה יהיה לאל ידו להשיב לה כגמולה, והיה זה אחד הרגעים הנרגשים ביותר ביניהם. האור שהוצת בעיניה למראה התרעשותו מילא את ליבו אושר ללא־הכיל, וכשחיבק את מותניה והצביע על הכרכים התאומים הממלאים מדף שלם, הוסיף “ופה נשאר מקום לשפינוזה. הוא עוד לא הגיע…”

“שפינוזה!” קראה היא, “מה פתאום שפינוזה? הלא זה בכלל לא מתאים!”

“סתם כך” אמר והסמיק מתוך חיוך של מצוקה, וכבר התחרט על שהזכיר את שמו של זה שאיננו לעניין, גם צורם בשלימות־הרגע־הנפלא־הזה. היא ירתה בו מבט בוחן כמבקשת לגלות את הרהור־הלב שאותו מסתיר הוא מפניה. “זה לא סתם כך” – היה בחיוך שלה שמץ של תוכחה, “משהו ברגע זה הזכיר לך את שפינוזה – אתה עם האסוציאציות הפרועות שלך! בוא, תגיד לי מה!”

“זה לא בדיוק ברגע זה, ואין לזה שום קשר עם ויקטור הוגו. סתם־כך – בזמן האחרון, ועוד לפני הנסיעה שלך, התחלתי להתעניין בשפינוזה” חש שהוא מסמיק ונבוך עוד יותר. “אבל זה באמת לא כל־כך חשוב”.

“חבל שלא אמרת לי בזמן” ובאמת חבל היה לה שלא אמר לה בעוד מועד – “הייתי שולחת לך מפריז, אבל אני מתארת לעצמי שאפשר להזמין גם פה, עם כי זה יקח הרבה יותר זמן.” לא היתה כל העמדת־פנים מצידה – באמת ובתמים, בתום־לב קנתה לו את ויקטור הוגו מתוך ביטחון מלא בכך שהיא ממלאת את רצונו שלו. אילו פשוט שכחה, ואילו היתה נזכרת בכך באותו רגע, לא היתה חוששת כלל להודות בשיכחה ולהתנצל, וגם בכך היה אחד מסימני־ההיכר של אוריתה הגֵאה: כלל וכלל לא חששה להודות במעשיה ובמחדליה ובטעויותיה ולבקש סליחה ולהתנצל, לפעמים מתוך שובבות־נחמדה של ילדה אהובה שיודעת מראש שהכל יסולח לה, לפעמים באמת ובתמים מתוך חרטה עם רצון־טוב לתקן את המעוות, ותכופות מתוך גאווה: “תסלח לי – או תסלחי לי אם פגעתי בך…” ומתוך נעימת־הקול וחיתוך־הדיבור וקימוץ־השפתיים והטיית־הראש ברור היה לו, לשומע, שכזאת היא אוריתה, וכך מנהגה, ואם אין הדבר מוצא־חן בעיניו שיואיל נא לסטות הצידה ולהסתלק לו מעל דרכה. ומתוך אותו ביטחון מלא בכך שהיא ממלאת גם את רצונו שלו, אירע לה אפילו עם גאות השפע בליבה, להיחפז ולקנות לשניהם ביחד זוג־כרטיסים מן היקרים ביותר למקומות הטובים ביותר בדיוק לאותה הצגה בה הופיע בתפקיד ראשי אותו שחקן שהיה מאוס בעיניו של גבריאל. זה קרה עוד לפני הטיול שערכה לפריז, ואז לא השמיע הגה בעניין יחסו שלו, שאמור היה להיות ידוע לה, אל אותו שחקן. להיפך – הודה לה על המתנה, כי־על־כן מטבע ברייתו היה מתמלא ברחשי־תודה לכל אדם שהראה סימני־רצון־טוב לגביו, בין אם היתה המתנה לטעמו, ובין אם זו מאוסה היתה בעיניו, שהרי לא היא העיקר אלא כוונתו הטובה של הנותן, ואיך אפשר לעקם את האף ולגרום לו צער, לאותו אדם שטרח והוציא מכספו מתוך הכוונה הטובה לשמח את לב המקבל? הוא הודה לה ללא כל העמדת־פנים, ועם זאת נתפס למצוקות־הנפש שנשתזרו זו בזו אם כי נבעו ממקורות שונים. האחת נגעה לו עצמו: מין פיקפוק מציק לגבי עצמו, כלומר –זכרונו. מדוע זה כה וודאי היה לו עד בואה של אוריתה עם הכרטיסים שהיא יודעת גם יודעת מה הוא השחקן הלז בעיניו? האם ייתכן שרק נדמה לו שפה ושם, בהזדמנויות שונות, השמיע, אמנם בדרך־אגב, אך בכל זאת בקול צלול למדי, הערות עוקצניות לגבי אותו אדם שבשמו המפורש נקב, ענֵר אבירם? זה השם שהלז העניק לעצמו כי על כן השם אשר בו נולד, יעקב כוהן, נראה לו פשוט מדי, גם נחות. ומצוקה זו השתזרה באחרת, מעיקה עוד יותר, באשר לאוריתה. למרות דברי הביקורת שהשמיעה על ההצגה עצמה, שהיתה בינונית ביותר – הצגה בינונית של מחזה בינוני – ניכר היה שנגרמה לה הנאה, וזאת בעיקר תודות לאותו ענר אבירם. “בכל־זאת יש בו משהו” – כך אמרה, וגבריאל לא ניסה להזים את דבריה. הרי על טעם וריח אין להתווכח, וביחוד טעמו של גבר באשה, או טעמה של אשה בגברים, וביתר יחוד אחרי שהתחוור לו למעלה מכל ספק שהדברים שכבר אמר נפלו, ככתוב במקרא, על אוזניים ערילות. האזין לדבריה על “אישיותו” של אותו שחקן בפיזור־דעת שנובע מתוך המצוקה המעיקה שאכן, כל כמה שהדבר עלול להיראות כמנוגד לרמתה של אוריתה זו דקת־ההבחנות, בעלת־העין החודרת־מבעד־למסיכות ובעלת־הלשון־החדה הקורעת לגזרים כל ארג־מילים מלאכותי – בכל זאת נתפסה לקסמו של אותו אדם, של אותו נאד נפוח שגילם בכל הליכותיו את כל מה שהיה נתעב בעיניו של גבריאל: זה כלל וכלל לא היה עניין של אינטליגנציה. הרי אין לצפות מן הזמרים והשחקנים שהם יעמיקו חקר בביקורת הבינה הטהורה, ומה גם שהאינטליגנציה הנדרשת מהם משתייכת על סוג שונה לגמרי שכלל וכלל איננו נופל מן הסוג ההגותי הערטילאי. אך דווקא בתחום זה, בכל הליכותיו והעוויותיו ודיבוריו וניגוני־הקולות שהיה משמיע על הבימה, היה מעורר בו, בגבריאל, הרבה יותר גיחוך מאשר סלידה, ולשיא הגיחוך הגיע באותה תמונה בה הביע את כל מעמקי ריגושיו המתלבטים, מתערבלים ומתנפצים זה בזה באוזניה של גיבורת־המחזה. ענר אבירם הביע את כל הגעש הרותח בתוכו בחרוז מפרי עִטו של המשוֹרר, “הלילה את ליבי אקרע לשניים – לָך ולגביע הנוטף”. הגבר הנאה, שחום־העור, גילגל את עיניו השחורות כלפי תיקרת־הבימה עד שברקו ניצנוצים כנגד המנורה המאירה אותו ממעל, חפן את בלוריתו וטילטל אותה אילך ואילך, כרע־נפל פתאום בקול חבטה על ברכיו שהתאבקו בנסורת־הקרשים, הלם באגרופו על לוח ליבו עם הזעקה הפורצת מפיו – “אקרע לשניים”, ואחר־כך בידיו השתיים הפשוטות־נטויות עשה תנועה של קריעה גדולה. אכן, גלוי וברור היה לעין־כל שהנה ליבו הוא שנקרע לשניים, אם כי מתוך הידיים הקורעות לא נפל ארצה אלא כפתור קטן מתנצנץ שנפרם מן החולצה, ועד שזה לא טבע אף הוא באבק־הקרשים, כבר שלח הגיבור את ימינו אל השולחן כדי לאחוז בגביע אשר בו יטביע את יגונו הנוטף. גבריאל השניק בעודו באיבו פרץ של צחוק לא רק מכיוון שחס על כבודו של השחקן, אלא, ובעיקר, בגלל הילדה היושבת לשמאלו בשורה שלפניו. ילדה כבת שתים־עשרה עם צמות שתיים משונצות בסרטים תכולים. עיניה היפות, הכחולות, המשתאות מתוך כמיהה תמימה לגיבור המתלבט על הבימה, הוצפו בדמעות שהחלו נוטפות על הלחיים הפורחות לפינות השפתיים הרוטטות, והיא העבירה בגניבה את כפות ידיה על פניה כדי למחות את הדמעות ועשתה ככל יכולתה להסתיר את ריגשת לבבה. לשווא חשש גבריאל שאחרים בקהל הגדול לא יתאפקו ויתפרצו בצחוק גדול או בציחקוקי־גיחוך: – היה זה קהל של אוהדים מושבעים, מורכב, ברובו המכריע, מצעירים ובעיקר צעירות כבנות שש־עשרה שבע־עשרה מתמוגגות מעוצמת־החוויה. אפילו אוריתה לא פרצה בצחוק. היא אמנם לא גילתה כל סימני־התמוגגות, גם הרחיפה על שפתיה בדל־חיוך של הסתייגות כדרכה בחברתם של אלה שאינם־כל־כך־נחשבים בעיניה, ואף־על־פי־כן, ולמרות כל דברי הביקורת שהשמיעה אחרי ההצגה, אמרה ש"בכל זאת יש בו, בענר אבירם, משהו", גם מצאה לנחוץ לדון ב"אישיותו". כך, כך: לא פחות ולא יותר – גם אוריתה הגאה, המתוחכמת, אשת החברה הגבוהה, הבוחלת בלהטוטים הזולים ובצליל הצורם של המטבעות המזוייפות, גם היא – ככל אחת מן הילדות התמימות בנות החמש־עשרה – נתפסה להעוויות־השיגרה של השחקן המזקין! והרי אפילו הלז עצמו חדל זה מכבר להתעניין בכל אשה שעברה את גיל השמונה־עשרה, ולאחרונה החל מרכז את חיצי־הפיתוי השנונים ביותר אשר באשפתו בקטינות מגיל חמש־עשרה ומטה. כיאות “לאישיותו” – כפי שביטאה זאת אוריתה, “אישיותו שמשחקת את עצמה”, לא עוד הצטמצם האמן הקשיש בין כותלי־התיאטרון, אלא פרץ את הגבול ממחוז האמנות אל החיים, וירד ממגדל־השן המגונן על קרשי־הבימה ישר אל שוק־הפישפשים. כן, כן: פשוטו כמשמעו – שוק הפישפשים! לאחרונה פשטה האופנה בקרב הקטנות “ללכת אל שוק־הפישפשים” ודווקא מתוך הכיסופים הרומנטיים ביותר המפעמים בלבבותיהן – ללכת לשם כדי לשלות מציבורי הגרוטאות וערימות הסמרטוטים ניצנוצים חיים וקיימים במוחש, בעולם החומר, מתוך החלומות הענוגים של הלבבות האוהבים שנדמו גם נקברו לפני שנים רבות – הנה ציפור כחולה, קטנה, – ציפור־זכוכית כחולת־הכָּנף, ואדומת־המקור הזעיר, והנה מניפה בעלת ידית של שן, ושם ספסל־האוהבים – עלמת חן בקרינולינה ונסיך באברקיים ובכובע משולש ואפילו כלבלב צנוף לרגליהם, וכל אלה עשויים חרסינה דקה. ועוד המון קישוטים ומזכרות וברוקאדות ומעשי־תחרה וסרטים ושנצים ומעשי־ריקמה ואהילי־מנורות ומראות קטנות במסגרות זהב וכסף וקופסאות של עץ מרופדות במשי ומעוטרות צדף, וגלויות שנשלחו לפני אולי מאה־שנים ועליהן תמונות של נשים נפלאות וגברים מקסימים. כן – והנה מופיע הגבר המקסים ביותר – לא בתצלום על גבי גלויה עתיקת־ימים ולא כפיסלון־חרסינה על גבי השידה – אלא בגודל טבעי, בממש – גבר בשר־ודם רם קומה בגלימה שחורה, ארוכת־שובל, מעוטרת ערבסקות, גלימה של אמיר ערבי או ראש שבט בדווי נשוא־פנים, ולו זקן מסורק למשעי ושפם מחודד בקצותיו – מאז החל גיבור־הבימה הקשיש לרכז את מלוא־תשומ־ליבו בקטינות, גם לחלוק להן מחסדיו, גידל שפם עז עם זקן מפואר, ומכיוון שהמשיך לצבוע אך ורק את שער־ראשו ואת שפמו, נתווסף לחזותו גוון של מיסתורין בין השיער הערמוני לזקן הכסוף. חזותו כשהיא לעצמה כבר היה בה כדי להפעים את לבבותיהן, וכשהסבא הטוב הלז גם האיר להן פנים, גם ביקש לעזור להן בחיפושיהן, ואפילו הציע להן מן המטמון הגנוז עמו בביתו – אז כבר לא רק ליבן הלך שבי אחריו, אלא גם רגליהן הקטנות. פעם אחת היה גבריאל עצמו עד־ראיה לאותה אישיות של אמן שמשחקת את עצמה על בימת־החיים, וזאת כשהיה נושא ונותן עם סוחרי־שוק־הפישפשים בדבר מחיר הגרוטאות שמהן ביקשה הגברת לוריא להיפטר כשערכה סדרים במרתף. באותה פעם זכה האמן הקשיש לחצי־ניצחון בלבד, או לחצי־כישלון – הכל תלוי בנקדת־הראות, אך מכל מקום ניכר היה שהלז, ככל אמן גדול או ספורטאי מעולה, נהנה מעצם המשחק גם כשאין הפרס המיוחל נופל הישר לתוך ידיו או בחיקו. עין האמן הבחינה בשתיים – שתי אחיות, כפי הנראה, האחת כבת שתים־עשרה והשניה, הבכירה, בשנה או שנה וחצי גדולה ממנה, שניגשו אל אחת החנויות והחלו מחטטות בין הדוכנים. בידיו השלובות לו מאחור ובסנדליו הרכים ובגלימתו המרפרפת התקרב ובא ועמד על הסף משתאה לידיים המחטטות בעתיקות. השתיים הללו רחוקות היו מעולם התיאטרון ומאליליו הנערצים, ולפיכך סבורות היו ששיג־ושיח להן עם בעל־המקום. “אתה המוכר?” שאלה הבכירה אחרי שזה התענין לדעת מה בדיוק משאת־נפשן פה.

שאלה פשוטה וקטנה זו הטילה מהומה גדולה בנפשו הרגישה של גיבור־הבימה הקשיש, נקבה ירדה חדרי־בטנו. כהמלט בשעתו נוכח השאלה הפשוטה והקטנה “להיות – או לא להיות?” כן גם ענר אבירם החל פוסע אילך ואילך, ולסירוגין נושא עיניו אל שקי־הסככה ממעל, ומשפילן אל חרטומי־סנדליו מתחת, לראות מאין יבוא עזרו – מאיזו זווית תבקע ההארה אשר תיתן בפיו את התשובה. הוא אף התיישב רגע בכורסה עתיקה שנענתה לו מייד בענן־אבק שאפף מבחוץ את הערפל הנפשי המתאבך בתוכו, תמך את ראשו בשתי ידיו ושקע בדומיית־ריכוז; התנער והחל חופן את זקנו בימינו, גם מחליק אל שפמותיו ומסלסל את עוקציהן ועוצם את עיניו. “שאלה גדולה… שאלה גדולה שאלת ילדתי… ילדתי המתוקה… בתום־לב ובפשטות שאלת את השאלה… איך קוראים לך? רינה! כן רינה יקירתי הקטנה, הענוגה, רינה שמכניסה רינה, חדווה ודיצה, בלבבי הקודר… דעי לך שאת השאלות העמוקות ביותר, התהומיות ביותר, השאלות שכל הפילוסופים שבעולם, החל באפלטון ובסוקראטס ביוון העתיקה, וכלה באחרון הפילוסופים בימינו אנו, התחבטו בהן, השקיעו בהן את לשד־מחשבותיהם ואת תמצית־הגותם ובכל זאת לא הצליחו לתת את התשובה… התשובה בה”א הידיעה… התשובה… את השאלות הללו שאלו הילדות הקטנות… גם הילדים הקטנים… מפי עוללים ויונקים… כן, מתוך הפיות הקטנים הללו, מתוך שפתי־השני, נשאלו השאלות הפילוסופיות העמוקות ביותר… למה? מדוע? מה אני? מי אני? האם אני המוכר? האם, רינה, רינה’לי ילדתי החמודה, האם אני מוכר… כן, כן, אני מוכר… אני מוכר חלומות, הזיות, געגועים… בֹּאנָה, באנה עמי, באנה לביתי, ילדותי החמודות, שם אגלה לכן מכל המצוי במטמון הגנוז…" והקטנה נתפסה לידו המושטת, אחזה לפתה את הכף הגדולה, החמה, המעניקה ביטחון, ובידה השנית משכה אחריה את האחות הגדולה, וכרועה עדרו ירעה, כבר הספיק השב נשוא־הפנים לנהל את השיות התמימות השתיים יד־ביד מרחק ארבע חמש פסיעות משהתנערה האחות הגדולה, רינה, נעצרה במקומה, משכה אליה את הקטנה והחוט המשולש ניתק.

רגע־הניתוק היה הרגע בו נוכח גבריאל לדעת עד כמה “אישיותו של ענר אבירם” – כפי שביטאה זאת אוריתה – בקיאה היא במלאכתה ונכונה לכל האפשרויות הפתוחות והפורענויות הצפויות. בצורה הטבעית ביותר, כהמשך ישיר לכל מה שקדם, ניפנפה כף־ידו המנותקת שלום שלום לילדות הקטנות ומייד היפנה להן את גבו והמשיך מעדנות בדרכו כאילו לא התכוון מראש אלא להיפרד מעליהן ברגע זה ממש ובזו הדרך. הוא פסע מעדנות עד שגבו נעלם בהמון, ואילו רינה’לי היפנתה בכוח את הקטנה הנמשכת אחריו לעבר השני, לחשה על אוזנה משהו והחלה לרוץ יד־ביד עם הקטנה הביתה. אבל אירעו לו, לגיבור־הבימות, גם פורענויות בלתי־צפויות, כגון זו, למשל, בה התגלה לו, להוותו, ובאופן בלתי־נעים, שאחת השיות החמודות ביותר שאותה רעה והרביץ על מי־מנוחות בלישכת־החלומות אשר לו, איננה אלא בת־זקונים לזוג־מעריצים־ותיק שלו, מן הנאמנים לו ביותר שלא היו פוסחים על אף אחת מהצגותיו, ואפילו פרחים היו שולחים לו להצגות הבכורה. היה זה יום מר ונמהר – ובעיקר נמהר! – לכל הנוגעים בדבר. זוג־המעריצים הוותיק שנוכח לדעת שמשהו אינו כתמול־שלשום עם בת־הזקונים כפה עליה לספר הכל ולגלות מה בדיוק קרה, ואיפה, ואיך, ומייד יצא בעקבותיה, בלוויית הסמל התורן של משטרת מחנה־יהודה, לחפש ולעצור את הפושע. בשלב הראשון של השערוריה נכנסה לא רק המשטרה אלא גם העיתונות לתמונה, ופירסמה את הסיפור על האשמאי הזקן הנאשם במעשים מגונים בִּקטינה, ועל טענותיו של זה שלא התחוללו ביניהם אלא מעשים של עיסוי לצורך שיכוך־כאבים, ריפוי־בעיסוי, בנקודות הרגישות, ופתאום השתררה דממה. השערוריה ירדה מעל לדפי־העיתונות, והשערוריות האחרות שעלו במקומה על הבימה השכיחוה כליל. גם גבריאל שכח. הוא לא חזר ונזכר בה אלא כעבור חודשים מספר, ועם זאת גם ראה בעליל, במו־עיניו, איך סוף־טוב מתרחש במציאות ולאו־דווקא על בימת־התיאטרון. אילו הודבק מין “Happy End” אשר כזה להצגת־תיאטרון או לעלילה של רומן היו המומחים כולם טוענים שזו היא המצאה שטחית של יצרני המחזות המסחריים והרומנים הזולים שנועדו למשוך את ליבם של ההמונים הפחותים. כשעבר במקרה, סמוך לחצות הלילה, על פני מסעדת הסה, ראה גבריאל את הנאשם היושב בחברתם של המאשימים אל השולחן הערוך, וכולם אוכלים ושותים ושמחים וצוחקים בקולי־קולות ומלבבים ליבובים זה לזה ורווים־נחת זה מזה. כולם – חוץ מן העיקר, מעילת־העילות לפרשה כולה. רק היא, כלומר הקטנה, נעדרה, וגבריאל אמר בליבו שבוודאי חסה עליה האם, כרגיל, ומצאה שאין נימוק מספיק לאלץ אותה להישאר ערה בשעות מאוחרות כל־כך, ובנוסף על כך גם לכפות עליה את טורח חברתם המשעממת של הזקנים. יש לשער שדאגה גם לזַמן נערה בוגרת שתשמור על הקטנה מפחד בלילות.

ועכשיו, תוך כדי האזנה פזורת־דעת לדבריה של אוריתה על “אישיותו” של ענר אבירם, תמה גבריאל, בין־היתר, אם זכורה לה שערוריית ה"ריפוי־בעיסוי", אשר אם־כי נקטמה בעודה באיבה, בכל זאת הספיקה להתנצנץ מעל דפי כל העיתונים. ייתכן, אמנם, שלמרות אותו הבהק־בן־יומו בצרור החדשות המפורסמות, אין אוריתה, המזלזלת – ובצדק! – בעיתונות היומית שאינה ראויה לכך שהיא תטרח לקרוא בה, – אין היא יודעת דבר וחצי דבר, גם לא גונב לאוזנה שמץ מנהו; ועם זאת ייתכן גם שיודעת היא ידוע היטב, ושאין ידיעה זו גורעת כמלוא־הנימה מן ההערכה שרוחשת היא ל"אישיותו" של השחקן הלז. הרי נטייה טבעית היא להתעלם מכל ידיעה בלתי־נעימה, ונטיית התעלמות זו אופיינית היא לא רק למין אוריתה שכזאת – כמוה ככל האדם – אלא גם לאידיאולוגים הגדולים שמעניקים תורת־חיים חדשה לאנושות כולה, שנוהגים הם להתעלם מכל העובדות הסותרות את תורתם, ואפשר אפילו למצוא אותה בקרב אנשי־המדע. כן – אפילו בתוך אנשי־מדעי־הטבע העורכים מחקר אובייקטיבי ממש, שניתן לניסוי חוזר על ידי כל אדם אחר, ואשר כל ערכו הוא דווקא בכך שניתן הוא לניסוי חוזר על ידי אדם אחר שיתייצב נוכח אותן תופעות עצמן – אפילו בקרבם קיימת הנטייה להתעלם מן הפרטים שאינם עולים בקנה אחד עם התיאוריה החביבה עליהם, וביתר־יחוד כאשר הם עצמם, הם הם יוצריה של אותה תיאוריה.

כן. הדברים ידועים. אמיתות נדושות שעליהן כבר פסק את פסוקו מי שאמר שהמסרב לראות גרוע מן העיוור, וביחוד כשמדובר בדברים שבלב. על כל פשעים תכסה אהבה – אבל הרי ברור שאוריתה לא אוהבת ולא מאוהבת בו באותו שחקן. היא רק נמשכת אליו – וכאן, בדיוק בנקודה זו, קבור הכלב, וליתר דיוק: מצונף הוא מעדנות ומרופד מכל הצדדים בכל התכונות הנלבבות והמידות הטובות של “האישיות” שהעניקה לו אוריתה מתוך הימשכותה אליו. ואשר להימשכות מעין זו – הרי הוא עצמו, גבריאל, חוזה אותה מבשרו, ואפילו מידי יום ביומו. ולא לגבי שחקנית אחת בלבד. ולא רק שחקניות וזמרות, אלא כל אשה מגרה – כולל זונת־רחוב, וזונת־רחוב יותר מכולן. היתה זו דווקא זונת־רחוב, או מוטב לדייק ולומר זונת־גזוזטרה – שהדליקה בו את שלהבת־היצר העזה ביותר – שלהבת־פתאום אשר כמותה לא ידע מעודו, וזאת בצהרי־היום, באמצע רחוב יפו, וברגע בו היה נחפז לסמינר לבחינת־גמר בתנ"ך, מולחץ תחת משא כל הפרקים שאותם אמור היה לדעת בעל־פה. אשה בחלוק־בית אדום היתה ניצבת בפתח בית מוגבה מן הרחוב כשיעור שבע – שמונה מדריגות ומוקף בחזיתו מרפסת צרה ולה מעקה־ברזל מעשה־סורג בפיתוחי־ציצים. פתאום נפשל כנף־החלוק ונתגלתה רגל עד לירך מעל לברך. כהרף־עין־גבריאל שנישאה לעברה חזרה האשה ופתחה את כנף־החלוק והפעם עד לגובה המפשעה, שם נתגלה לו קצה־המשולש השחור בפינת אגן־הירכיים הדשנות המדהימות בלובנן ובריטוטי־הבשר, ואי־שם ממעל ריחף חיוך שוקק על אודם־שפתיים וקרצה לו עין קרועה בפוך ורמזה לו אצבע שלוחה להיכנס ולהיתקע באותו מקום – ולמרות התגעשות־הפתע ששיגרה רעדים־רעדים בכל יצוריו, לא עלה כלל על דעתו שמשום־כך נתגלו לו גם תכונות־נפש מלבבות של אישיות מקסימה, “אישיות שמשחקת את עצמה”, בין כנפי־החלוק הנפרשים לפניו. המחזה שהציגה לפניו שחקנית־הגזוזרה הפעים והרטיט אותו לאין ערוך יותר משריגשו את אוריתה מחזותיו של ענר אבירם, ותאוותו אליה להטה הרבה יותר מניצוץ־היצר שהדליק השחקן בליבה של אוריתה, ובכל זאת לא התעורר בקרבו שום צורך לקשט את האשה המדליקה את יצריו גם במידות הנפש הענוגה. עם כל הפירכוסים שפירכסה את עצמה אפילו יפה לא היתה, ואפשר לומר שהיה בה משהו מטריד ומרתיע עם האף השרוע שלה וכפות־ידיה הגדולות כל־כך. כדי לעורר בו את היצר, בגבר, אין לה צורך, לאשה – כידוע לכל – אפילו לא ביופי ולא בחן. אבל כנגד זה, צורך גדול יש לה, לאוריתה, לפרכס את הגבר הלז שמעורר בה את היצר בכחל־ושרק של “נפשיות”, של “אופי” – של כל אותם תווים טמירים ונעלמים שהופכים אותו “לאישיות” המהלכת קסם על כל סביבותיה.

חוץ מאותן הערות בדבר רמת־המשחק של ענר אבירם שהשמיע בשעתו, ושלא מנעו את אוריתה מקניית הכרטיסים להצגת־היחיד שלו, לא אמר לה גבריאל דבר וחצי־דבר מכל המתחולל בקרב־לבבו, וזאת לא רק מכיוון שברור היה לו כשמש שהיא תקטום את דבריו בתחילתם במין הכרזת ניצחון “הקינאה היא שמדברת מתוך גרונך!” ושתפנה מייד לעניין אחר; שבכלל לא תניח לו לדבר מן אותו הרף־עין בו תרגיש לאן נושבת רוח־דבריו – כדרכה תמיד בכל דבר המנוגד לרצונה ולטעמה – אלא גם, ובעיקר, מכיוון שידע שכל מילה שלו נגד השחקן הלז תפגע בה מייד כחץ של עלבון מכוון ישירות לליבה, לטעמה שלה, והוא כלל וכלל לא ביקש לא לפגוע בה ולא להעליב אותה. “במקרה זה” – כך אמר בלבו – “תיפגע עד עומק ליבה, ובצדק!” אך היו גם מקרים רבים אחרים שבהם ראתה פגיעה אישית ישירה בה ללא כל צידוק, וזאת כשהוא השמיע איזה שהוא דבר ביקורת על איש או אשה כלבבה – ולא ביקורת בלבד, אלא אפילו דבר־התחכמות מתוך תמימות־דעים והתבדחות־הדעת ורצון־טוב. מאותו רגע שחפצה היא ביקרו של אדם, היה כבודו חביב עליה כשלה, והיתה מגינה על כבודו באותה חמת־זעם פסקנית בה שמרה על כבודה שלה. חמת־זעם שאינה מרשה כל התבדחות שהיא, ואפילו כשזו באה מתוך רצון־טוב ורוח־אוהדת. בכך היתה באמת מיוחדת במינה, והיה זה אחד הקווים לזכותה, דווקא, שהיו יקרים ביותר לליבו: בניגוד בולט כל־כך לנוהג המקובל של ההשמצות הפורחות לכאן ולכאן, וזאת בין החברים והמודעים והמכרים הטובים ביותר, שדי לו לאדם להפנות את גבו ולהסתלק מן המקום כדי שחבירו הטוב יזדרז למנות את חסרונותיו כולם באוזניו של המושמץ הקודם, ידע גבריאל שאוריתה לא זו בלבד שלעולם לא תלך רכיל מאחורי גבו שלו או של כל אדם אחר אשר היא חפצה ביקרו, אלא שגם לא תרשה לזולתה להשמיע באוזניה דברי לשון־הרע עליו שלא בפניו, ואפילו לא על דרך ההתבדחות ברוח טובה. הצרה היתה רק זו שהיא הקפידה על כבודה שלה בפסקנות נזעמת קצת יתר־על־המידה, גם נוטה היתה לפרש כל דיעה מנוגדת לשלה, ואפילו את ההערה שנאמרה ברוח־טובה על הפחות שבמעשיה או במחדליה, כמין פגיעה בכבודה, וגבריאל כלל וכלל לא התכוון ולא ביקש לפגוע בכבודה בדרך כלשהי – לא בכבודה שלה ולא בכבודו של כל אדם. ובכלל – לא היה מכאיב בעיניו ומאוס יותר ממראה אדם שמעליב בפומבי, פוגע בנקודת־התוּרפָּה של חבירו, וגרועה מכל היתה בעיניו אותה נטייה נפוצה, המונית ושפלה כל־כך להצביע, בראש ובראשונה, על המום – אותו מום שבעליו נושא אותו ממילא, בעל־כורחו, כמין קללה שנענש בה על לא עוול בכפו – עין־פוזלת, גיבנת, רגל־צולעת, יד מדולדלת, לשון מגמגמת: אחד הזכרונות הכואבים ביותר מימי ילדותו נעוץ היה דווקא באבא שלו שאותו אהב יותר מכל אדם עלי־אדמות – זכרון המעמד בו הלבין את פניה של קרובת־משפחה שהופיעה פתאום במשרדו. אנשים חשובים נמצאו במשרדו של אביו שהיה במצב־רוח מרומם. ניכר היה שרווה נחת מעצמו, שעלה בידו להרשים כראוי את אורחיו רמי־המעלה ואולי, אפילו, להשפיע עליהם לחתום על איזו שהיא עיסקה שראוי להתכבד בה, משנפתחה הדלת ופנימה נכנסה אורחת בלתי־קרואה, מין גברת גדולה במין כובע של קש רחב־שוליים ובמין סודר גדול, מבהיק בפרחיו – דליות ושושנים אדומות ועלים ירוקים על רקע שחור – שהקיף את כתפיה הרחבות, ובמין סיר מכוסה וצרור ברשת שאותה החזיקה בשתי ידיה המושטות. גבריאל לא ידע בדיוק איך ובמה קשורים הם זה לזה, אך שארת־בשר זו קרובה היתה לליבו מאז ומתמיד אם כי לא צצה בדרכו אלא לעתים רחוקות ותמיד ברגע בלתי־צפוי. היה משהו רך וחמים ונעים להפליא באשה זו שעלולה היתה להרתיע במבט־ראשון, ואכן אין ספק בכך שהרתיעה גם הרתיעה את כל הגברים שנקרו לה בדרכה, ושנחפזו להשתמט, איש איש על־פי דרכו שלו, מן הרגע שעלה החשש של איזה שהוא מגע קרוב שעלול, חס־וחלילה, להעלות על הפרק את עניין הנישואים. בראש ובראשונה היתה זו, כמובן, שאלה של גובה, לאמור: שיעור־קומה. גבוהה היתה לא רק מכל הנשים שהילד גבריאל פגש – כעבור שנים נפגשו לו עוד כמה גבוהיות כמוה – אלא גם ממרבית הגברים, חוץ מן השוטרים האנגלים ממוצא אירי שנבחרו לתפקידם על־פי הגובה שלהם. גבוהה היתה כשוטר אנגלי – ושוטר אנגלי אמור היה להגיע לפחות לשיעור של SIX FEET! וכאותו שוטר אנגלי, לא רק גבוהה היתה אלא גם רחבת־כתפיים, אך בניגוד לכל אותם שוטרים הצטיינה בעוד תכונה שבוודאי גם היא עוררה חששות – הלא הוא מענה־הלשון שלה הבלתי־צפוי, המשונה, ואם בכך לא די, כוחה רב היה גם במתימטיקה, ואמנם היתה נותנת שיעורי־עזר במתימטיקה לזקוקים לכך. אך גם המתימטיקה שלה משונה היתה, נפלטת בצרורות של חישובים של שמות האנשים הנפגשים לה בדרכה כפולים במספר שנותיהם ומחולקים לארצות הולדתם – ואולי היה זה, להיפך, חילוק וחיסור ואחר־כך כפל וחיבור: אם כך ואם כך היתה זו כעין אסטרולוגיה של גימטריות שנועדה לפתור את חידת־חייו ומהות אישיותו של הנפגש לה בדרכה, וכדרך כל האיצטגנינויות למיניהן, כן גם האיצטגנינות הפרטית שלה היתה, לפעמים, פוגעת בול במטרה כמכת־ברק שמטילה חץ־של־אור על פניו הנדהמים של השומע החרד לסודות חייו. אך מה שהרתיע, בוודאי, יותר מכל את הבחורים הכשרים לנישואים היתה העין שלה, – לאמור: זו הפוזלת. עין־ימין שלה פוזלת היתה כלפי האף פנימה. “הם היו כולם, כולם ללא יוצא־מן־הכלל, מטומטמים, פחדנים, עבדי־המוסכמות, משועבדים לדעת־הקהל, כל אלה הבחורים מן הימים ההם” אמר גבריאל בינו לבינו עכשיו משעלתה זו – זו שאפילו את שמה לא זכר – בעיני רוחו. כל אלה שאולי יכלו לשאת אותה לאשה ולא עשו זאת, ועם זאת גם הבהיק בו ההרהור המשונה שאילו היתה זו נפגשת לו עכשיו בדרכו כפי שהיתה אז בימי ילדותו, ואילו הסכימה לכך, היה הוא מייד, ובו במקום, נושא אותה לו לאשה עם כל זרויותיה ותהפוכות־רוחה וחישובי האסטרולוגיה הפרטית שלה וגובה קומתה והעין הפוזלת שלה. עם כל אלה שפע ממנה משהו דק ורך וחמים ונעים להפליא, ועכשיו, במבט לאחור, הבחין האיש גבריאל גם במין קונדסיות רומזת־קורצת לא רק בפזילה אלא בכל אישיותה, מין שובבות שבוודאי הוסיפה פילפל ושאר־תבלינים לתענוגות המשגל. אבל התפרצותה הבלתי־צפויה אז למשרד לא הוסיפה לאביו שום נופך של קורת־רוח. להיפך – היה זה כרעם ביום בהיר שהנחית על ראשו פחד־פתאום: החיוך – אותו חיוך של שביעות־רצון מתמוגגת – קפא על שפתיו וחיוורון פשט על פניו. הרי לך פורענות־פתע. מי יודע איזה בזיונות תעשה לי זו דווקא ברגע זה שבו אני צריך לעשות על האנשים האלה את הרושם הסולידי ביותר, לעורר בהם את הרגשת הביטחון המוצק ביותר, את רצון ההשקעה הגדולה ביותר בכל העיסקות שאני מציע להם.

היא – זו שאפילו את שמה לא זכר למרות עוצמת הרגשות שעורר בו מראה אותו מעמד שקם לתחיה בעיני־רוחו אחרי שנים רבות כל־כך – היא מצידה לא באה, כמובן להשבית את שמחתו של אביו ולא להטיל עליו את אימתה וכמובן שלא לעשות לו בושות. להיפך – היא באה להיטיב עמו, לרפא אותו, ואילולי נבוכה היא עצמה מפני השימוש בביטויים מפוצצים, היתה גם אומרת מפורשות שהיא באה להציל את חייו. המתימטיקה של האסטרולוגיה הפרטית שלה הוכיחה לה שהוא חולה, שעובר עליו משבר קשה ואפילו מסוכן לחייו, שהוא עצמו אינו מודע לסכנה, ושעליה לעשות מעשה. ומייד קמה ועשתה – רקחה מין שיקוי של צמחי־מרפא למיניהם שהיו נכונים עמה תמיד, על כל צרה שלא תבוא – טִילְיָה וקוֹרָנִית, וֶרְבֵּנָה וּבַּבּונָג, נַעֲנָע ועוּזְרָד – ונשאה אותו במו־ידיה כדי להשקות את הקרוב החולה. המוזר שבדבר היה זה שאמנם בערב אותו יום חש אביו ברע – נתקף צמרמורות עם דפיקות־לב פרועות שהתחלפו לסירוגין בגלי־חום עם שטפי־זיעה. ואולי לא היה זה מוזר אלא להיפך – סימן מובהק להתרגשותו ערב העיסקה־של־חייו שאמורה להיחתם למחרת־היום, אם לא תתרגש לבוא איזו שהיא צרה בלתי־צפויה: והנה היא הופיעה פתאום וקראה בדאגה, “מה שלומך, דוּדליק?”. היתה זו הפעם הראשונה – והיחידה־בחייו של גבריאל ששמע את כינוי־החיבה “דוּדליק” מודבר לאישיותו של אביו. מה הקשר בין שמו – יהודה פְּרוֹסְפֵּר – לבין “דוּדליק?” ואולי לא היה זה “דוּדליק” אלא יוּדליק"?

“שלומי?” נענה הוא לה במין חיוך משונה, “בדיוק כפי שהעין הזאת שלך רואה!”. התכוון כמובן, לעין הפוזלת שלה – ולחייו של הילד התלהטו: איך ייתכן שאביו, האיש עדין־הנפש והמתחשב, כל־כך יעליב את האשה הטובה הזאת! הכל התערפל מכאן ואילך, ובזיכרון לא נותרו אלא קרעי־דברים: היא נתקלה במשהו, אביו צחק, מישהו הרים את זרועותיו כלפי מעלה, מישהו הזיז כיסא, היא חזרה ונתקלה במשהו, הסיר התהפך ושיקוי־המרפא נשפּך, מישהו קפץ לאחור, כיסא אחר נפל, ואחר־כך, כשרוחו של אביו טובה היתה עליו, היה חוזר ומספר את מחזה־השעשועים הלז איך היא השתטחה מלוא שני־המטרים שלה, כמעט (טוב שהוסיף ‘כמעט’) ואיך צריכים היו כולם, בכוחות משותפים, להרים אותה ולהשיב את רוחה במה שנותר בסיר מן המרפא שהביאה בשבילו. ליבו נצבט כל פעם שהיה אותו מעמד חוזר ועולה בזכרונו – ולא ידע אם חס יותר על קרובת־המשפחה שאביו עשה ממנה חוכא ואיטלולה לעיני אותם זרים, ואם לא חס יותר על הדמות האהובה והנערצת של אביו שנפלה והוכפשה יחד עם משקה־צמחי־המרפא שנשפך ארצה.

כעבור שנים הסתבר לו, לגבריאל, שאביו ניהל בשעתו, תקופת־מה, פרשת יחסים נסתרת עם קרובת־משפחה זו, והתגלית שפכה אור־חדש על כל מה שהתחולל באותו יום במשרד, וביתר־יחוד על הבהלה שניחתה על ראשו למראיה. אך אפילו כך – וגם אם לא הירפתה זו ממנו והמשיכה להיצמד אליו כצל רודף כל צעד ושעל, צל מאיים לגלות לעולם כולו את מה שבעיני עצמו נחשב לקלון – כלומר, לא המעשה עצמו אלא השותפת שלו לדבר־העבירה, שהיה זה בעיני עצמו בזיון להיחשב כמאהב של מין בריה משונה ומגוחכת אשר כזאת – אפילו כך לא יכול היה גבריאל לסלוח לו על הפגיעה בעין הפוזלת שלה, בדיוק בנקודת־התורפה שלה. כעבור שנים, כל פעם שהיה נתקל באחת המימרות של חז"ל בנידון, היה עלבון העין הפוזלת עולה מעצמו בעיני רוחו: ‘יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך’, ‘רבי אלעזר המודעי אומר: המלבין פני חבירו ברבים, אף־על־פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם־הבא’, ‘נוח לו, לאדם, שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים’, ‘כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים’. ואם בחבירו כך, קל־וחומר בחברתו האינטימית שבאה עם הכוונה הטובה ביותר, ועשתה מה שעשתה מתוך אהבה. הם לא הפריזו, הזקנים ההם מן הימים משכבר – עם שיקוי המרפא שלה, נשפך גם דמה – גם אם סלחה לו על חולשתו, וגם אם באהבתה מחלה לו מראש על כבודה. ובכלל – בכל הנוגע לכבודה שלה, היה זה בעצם הדבר האחרון בעולם שהעסיק את רוחה. מוסכמות החברה בכלל, ומושגי־הכבוד בפרט, נמצאו מחוץ לתחום הגיגיה ומעבר לקשת רגשותיה. אבל גבריאל לא מחל לו, לאביו, כלומר – אפשר לומר שאמנם כן מחל מכיוון שבזכרונו לא כעס עליו – כלל לא כעס. זה לא היה כעס אלא כאב. כאב של אובדן משהו יקר שאין לו לא תחליף ולא שילומים.

על אביו לא כעס, אבל, כנגד זה, כעס מאוד על עצמו, נתמלא חרון־אין־אונים על עצמו כל פעם שנזכר באותו מעמד, כי עלבון־העין־הפוזלת גרר תמיד בעקבותיו את תמונת העלבון האחר שלא כרוך היה באביו אלא בו עצמו – בהתנהגותו שלו, בפחדנותו שלו עצמו נוכח עלבון סבא שלו, זה הנגר הזקן האהוב עליו כל־כך. סבא חזר ובא אליו לא רק בהקשר עלבון־העין־הפוזלת בשעות היום, אלא גם בזכרונות ובהרהורים ובחלומות חוזרים בלילה אפילו במיטת־העץ הכפרית הפשוטה במשך אותה תקופה בה השכיר את עצמו כפועל חקלאי לבעלת־החווה הזקנה, וביחוד החל באותו לילה בו הגיעו לאוזניו פתאום קולותיהם של המלחים הבריטיים השיכורים הפוצחים בשיר “עיניה של האשה האוהבת” שנינעץ כחץ־פתאום לקרוע מחדש את המסך מעל למערכה האחרונה של אוריתה: לפני־כן, כשהיה עוד אורח חשוב בבית־האדונים, כחודר לתוך סוד היה נכנס לתוך מיטתו העתיקה בחדר העתיק של החווה העתיקה למרגלות המצודה ההרוסה. בני־המקום קראו לסוג זה של מיטות עתיקות בשם “מיטה סגורה” – מיטה עשויה כולה עץ מגולף עיטורי־עיטורים כמלמלת־תחרים. כאשר נסגרו דלתות ההזזה שלה, נראתה כארון גבוה ורחב למעלה מן השיעור, ובו אשנבים וצהרים משולבים בעיטורי התבליט כחלק ממעשה הגילוף. מכּיוון שעלה גבריאל על כבש־המיטה והרתיע לצדדים את דלתות ההזזה, נתגלתה המיטה לנגד עיניו על כל כריה וכסתותיה לכל מעמקיה בסתר דפנותיה המוגבהים מכל הצדדים להחזיק באפיריון המסוכך עליה מלמעלה, וכשנכנס לתוכה וחזר וסגר בעדו את הדלתות, נמצא שרוי פתאום בעולם מנותק וסגור על עצמו בחשכה שמתוכה מרצדים אורות רכים בתשבצי האשנבים ובגלגלי הצהרים. עדנה דקה פשטה בו וכליון־נפש הציף את עיניו הפקוחות בדמעות משראה את “הסבָּא” – כפי שהיתה אמו אומרת – יושב בבית־המלאכה שלו ומגלף איורי רימונים ושיבולים בלוח של עץ זית שישמש משקוף לארון. ריח כבד של עץ אפף אותו סביב סביב, ריח דפנותיה ואפיריונה של מיטת הקדומים הברטונית שבתוכה שכב, ובד בבד עם נשימת אוויר המיטה הזרה ראה בבירור את המפסלת שבידו של סבא חודרת בחצי סיבוב לתוך בשר עץ הזית בינות לגידיו ושמע את ציוץ העץ המבוקע ואת חריקת הנסורת תחת רגליו, רגלי ילד בן שש שבא להראות לסבא את הנעליים החדשות שקנו לו, נעלי לַכָּה שחורות מבריקות שמשמיעות קול פיצפוץ נעים לאוזן בשעת הליכה. סבא מנגב בסינורו את אבק הנסורת מעל לנעליים החדשות של גבּי ומבטיח לו שגם הוא יתן לו מתנה יפה, אבל כמה וכמה שבועות יחלפו עד שהמתנה תהיה מוכנה. “מה תקנה לי מתנה?” שואל גבריאל. “אני לא אקנה לך”, אומר סבא. “אני אעשה לך מתנה”. סבא עשה לו קופסה של עץ־זית בדמות ארון־קודש קטן שמשקופו המעוטר נסמך על שני עמודים מגולפים מזה ומזה לדלתות הנסגרות על מפתח ממש, מפתח קטנטן ונוצץ. גבריאל מחזיק אותה בשתי ידיו, מלטפה באצבעותיו וחש את סלילי העמודים הקטנים, את עטרות כותרותיהם, את תחריטי הרימונים והשיבולים. מגיש אותה לאפו ומריח את ריח עץ הזית המהול בריח הציפוי השעיע שעדיין לא התייבש כליל ולא נמר. מגיש אותה אל פיו ומנשק אותה קלות. מצמיד אותה אל ליבו ומתחיל פתאום לדלג ולפזז מרוב שמחה שיש לו קופסה יפה כל־כך, יקרה כל־כך. קופסה אחת ויחידה שאין עוד בכל העולם כולו אחת כמוה. קופסה שסבא עשה במיוחד בשבילו. בשום פנים ואופן לא יכול היה להעלות על זכרונו לא באילו נסיבות נעלמה הקופסה מאופק חייו, ולא מתי חדל לראותה בין חפציו ולחשוב עליה. קופסה זו שהיתה יקרה לו מכל המתנות שקיבל אי־פעם בחייו, נמחתה כליל מעל דרכו, וכל כמה שאימץ את קרעי התמונות שהעלה מימי ילדותו, לא הצליח למצוא כל קוו של רמז לסופה של הקופסה: לא יכול היה להחליט בנפשו אם איבד אותה או נתנה במתנה למישהו, אם שבר אותה תוך כדי משחק או אם נסתבר לו יום אחד שניגנבה ממנו, ואם כך ואם כך, מאימתי בכלל חדלה הקופסה להיראות לנגד עיניו וחדלה תמונתה מהופיע בהגיגיו.

אילו היה בעל־החלומות פותח לו צוהר בשנתו ומראה לו חלום באותו לילה, אולי היה סבא מנצל את ההזדמנות ונכנס לתוך חלומו כדי לגלות לו את מקומה של הקופסה, אבל כל חלום לא האיר לו את דרכו בשנתו באותו לילה, ואם אמנם ראה חלום, בא שר־האור־החיצון והשכיח ממנו את מה שראה בעיניים עצומות באור הפנימי המאיר את דרכם של החולמים. עם לולייני האור, עיגוליו וערבסקאותיו שנדלקו בחגווי קירות המיטה הסגורה המקיפים אותו סביב־סביב, התעורר לריח העץ העתיק ולהמון ציוצי־הציפורים המקננות באלון הזקן שמעבר לחלון מזה. כאב עתיק התעורר יחד אתו, כרע רבץ לו על החזה ופתאום נעץ עמוק בבשרו חוד של ציפורן שנשלפה מטלף כבד. גבריאל זרק מעליו את השמיכה, התפתל ימינה ושמאלה, החניק בעודה באיבה אנקה שביקשה לפרוץ החוצה, ועם זאת הרתיע את פרגוד המיטה כדי לראות אם אין בעלת החווה מצותתת בפתח. אילו היה סבא בחיים עדיין, אולי היה גבריאל מצליח איכשהו לתקן את המעוות, אבל סבא שייך לעולם רוחות־המתים זה שנים רבות, שהרי מת חודשים מספר בלבד אחרי שעשה קופסה של עץ מתנה לנכדו. בסוף ימיו היה יושב להתחמם בשמש על המדרכה לפני חנותו הסגורה והנעולה על מנעול. סבא היה יושב על המדרכה, מדבר בשקט עם עצמו תוך כדי עצימת עין אחת וחיטוט זרת ימין באוזן ימין שלו, ומפעם לפעם היה פורץ בצחוק. יש ומראה הנגר הישיש היושב פתח בית־מלאכתו הסגור, נועץ זרת ימין באוזן ימין, ממלמל בשפתיו וצוחק לעצמו, שואב היה אליו את פרחחי הרחוב שהתקהלו סביבו להציק לו, בהריחם בחוש את הסתלקות הדעת מן הנפש כפי שזבובי־המוות מריחים מרחוק את הסתלקותה של הנפש מן הגוף. פעם, בדרכו אל סבא – יומיים שלושה לפני הופעתה של העין הפוזלת במשרד של אבא – ראה מקצה הרחוב את הפרחחים הנטפלים אל סבא, ומיד פנה לאחור והלך בדרך אחרת כדי שלא יחשדו בו, חס־וחלילה, שקשור הוא בקשרי־משפחה איזה שהם לאותו ישיש עובר־בטל: במקום לרוץ מייד לעבר סבא הטוב והיקר, לחוש לעזרתו, לעמוד לימינו, להגן עליו ועל כבודו, להשיב לאותם פרחחים מטומטמים גסי־רוח מנה אחת־אפיים, ברח על נפשו כשפן להסתתר מפניהם. תמונה ברורה זו של עצמו כילד רחוץ היטב, מסורק ומקושט במעיל כחול בעל כפתורי־זהב שאותו ביקש להראות לסבא, איך עושה הוא תפנית חדה לעבר קולנוע ציון ומתחיל למהר לאורך חזית בית־הקולנוע רדוף־אימת־האפשרות שהפרחחים גסי־הרוח יגלו שהנגר הזקן המדבר אל עצמו בקול ברחובות איננו אלא סבא שלו – תמונה ברורה זו שלא רק החזירה לעיניו את ברק־השמש המרצד על הרשת הדקה של זהב־הכפתורים, אלא גם השיבה לנחיריו את ריח הבד החדש של המעיל המפואר, גרמה לו כעבור שנים, בקרנאק הרחוקה אשר בפאתי־ברטאן, בעולם הזר של הדולמנים והמנהירים, בקומו ממיטתו בכפר הקטן על חוף האוקיאנוס האטלנטי הנקרא בלשון בני המקום “החוף הפרא”, מועקת כאב כה מחניק ומכרסם, עד שמצא את עצמו פתאום מתפתל למרגלות המיטה ומטיח את ראשו בריצפת־העץ שנתגלתה כרופפת מכדי נשיאת הכאב החדש והחד של מורך־הלב הנושן, והחלה מזדעזעת ומשמיעה גניחות התבקעות.

אחת ועוד אחת ועוד אחת נשמעו שלוש הדפיקות הקצובות בנימוסיות של בעלת החווה המביאה לו פת של שחרית, והוא נחפז להתיישב על הדרגש שלפני המיטה ולנגב את אבק הריצפה מעל מצחו עם שקרא כרגיל בקומו משנתו בכל בוקר, “היכנסי בבקשה, גבירתי.”

“פני אדוני אינם כתמול שלשום”, אמרה בעלת החווה, וליבו של גבריאל שקע בקירבו למחשבה שהזקנה הלזאת הציצה מבעד לחור המנעול וראתה אותו מתפתל ומטיח את ראשו בריצפה, “לחייו של אדוני ורודות ועיניו נוצצות ומאירות בגיל של התפעלות כמי שנתגלה לו חזיון לילה…”

“לא, לא” – אמר גבריאל משתומם על רמיית מראה פניו ושמח עליה שהצילתהו מפני נקרנותה של הזקנה במדווי־ליבו, “לא היה זה אלא יהודי זקן ושבור…” איך אפשר כך לטעות בחזות־פניו של הזולת! הייתכן שגם לו עצמו אירע פעם כדבר הזה, שהוא עיוות עד־כדי־כך את הכתוב על פניו של זולתו – וזאת לא מתוך כוונת־מכוון, אלא פשוט מכיוון שטעה בקריאת הסימנים – ומה שנראה לו כניצנוץ של שמחת־חיים־שופעת־על־גדותיה לא היה אלא פרצוף של מי שמבקש את נפשו למות? ולעניין הטעויות, הזקנה נחרדה מטעות אחרת שטעתה בו, טעות חמורה לאין־ערוך יותר מאשר סבר־פנים כזה או אחר, מן הרגש הפנימי שעלול להסתתר מאחורי־החיוך או להיעדר ממנו וכיוצא באלה שאלות של שטות. האמן האמינה בתום־לב שסטודנט בן־עשירים בא להתגורר בביתה כדי לחקור את המיגאליטים הפריהיסטוריים בפלך קרנאק, ועל־כן היתה היא במו־ידיה מגישה לו את ארוחת הבוקר שהתקינה המשרתת הזקנה אשר לא נמצאה ראויה להתכבד בהגשה עצמה של הקפה החריף המעלה הבל ריחני ושל הלחמניות החמות המרוחות בחמאה ובריבה לידי האורח המלומד הצעיר. יחד אתו יחלה בכליון עיניים למכתב – למכתב הכולל את המחאת הדואר. אך במקום המחאת־הדואר הרגילה נמצאה בו ההודעה האחרונה והפסקנית של אביו שהפסיק לו את קיצבתו מכיוון שהוא עומד בסירובו להמשיך בלימודי־הרפואה הרגילים שלשמם נשלח לפריס. גבריאל סבור היה שישכיר עצמו לה כפועל חקלאי לעשות כל מלאכה בבית ובשדה, ושבשכר עבודתו יפרע לה את חובו וימשיך להתגורר כדייר בביתה, בחדר בעל המיטה הברטונית העתיקה, אך לא כן סבורה היתה היא. משהתחוור לה פתאום שאין לו, וגם לא תתגלגל לידו, בדרך הדואר, פרוטה לפורטה, החווירה, רעדה אחזה את ידיה, פניה המקווקָוִים התפצפצו בגלי ריטוטים, שפתיה נפערו ונשאבו חליפות כפי הדג המתלבט ביבשה, ולרגע נעצרה נשימתו של גבריאל בפחד נורא שהנה עומדת היא בזה הרגע למות משבץ־הלב בגללו ולנגד עיניו. “נוכל!” פרצה כעבור רגע צעקת אדירים מגרונה, “נוכל שפל, שרלטאן, סקנדאל! סקנדאל!”. מוכת פלצות היתה מן השערוריה, מגניבת־הדעת השפלה שנעשתה בה, שעובר־אורח פוחח ואביון כעכבר של כנסיה התחזה כבן־עשירים וזכה להתקבל כנסיך בביתה, והצעתו שימשיך לישון במיטת־האדונים גם לאחר שישתכר לה כפועל, זיעזעה אותה עוד יותר, משגילתה לה שבנוסף על נכליו ניחן הלז גם בעזות־פנים מבחילה, בחוצפה מקעקעת מוסדות ארץ. “ליאונטין!” פרצה קריאה מגרונה, ולולי שְׁמָעָהּ במו־אוזניו לא היה מאמין שנהמה מרעימה אשר כזאת יכולה לבקוע ממעמקי הישישה הצנומה הרועדת לפניו, “ליאונטין – קחי מייד את השרלטאן הזה למקומו! כל אחד למקומו, כל אחד למקומו!” הצעקה מיותרת היתה, כמובן, מאחר שהמשרתת הזקנה היתה עומדת כל הזמן בפתח ומשתאה לעלילת הדברים המופלגת המתחוללת בין גבירתה לבין האורח רם־המעלה.

פקודתה של הזקנה החוזרת על עצמה בהחלטיות ובחרדה כאחת, “כל אחד למקומו! כל אחד למקומו!” הזכירה לו את הפסוק “אין לך דבר שאין לו מקום” ופתחה לו צוהר אל מקור הבהלה שאחזה בה מעל ומעבר לפחד שנפלה קורבן לתככיו של נוכל – אל אימת הערבוביה, אל זוועת התוהו ובוהו שלתוכו יחזור ויצלול העולם בו־ברגע שסדריו יתמוטטו, בו ברגע ששום דבר לא יימצא עוד במקומו, ומה שחמור ומחריד עוד יותר – שום דבר לא יתכנס לתוך צורתו המתאימה לו וחופפת את מהותו ושום נפש לא תינתן עוד בגוף ההולם אותה. האפשרות שפועל חקלאי העובד בחווה שלה לא יהיה לאמיתו של דבר אלא אדון מלומד מן המטרופולין שמתארח בביתה וישן במיטת אבות־אבותיה ומקבל מידה פת של שחרית החרידה אותה לא פחות משהיתה נחרדת מן האפשרות ש"רקסי", זה הכלבלב הקטנטן והמתולתל שלה הנרדם כל ערב בחיקה אינו, למעשה, אלא גוף של כלבלב אשר בו התלבשה נפש של צפעוני, או שליאונטין אינה, למעשה, אלא מדלן הצעירה והיפה שהתלבשה בגוף זה של האשה המשרתת אותה. ולפיכך היה המעבר של גבריאל מאורחה רם־המעלה של בעלת־החווה לדרגת המשרת של המשרתת שלה מהיר וחד, בלי שום שלבי־ביניים: מבית־האדונים נפל ישר לכוך האחורי של ביקתת המשרתת ונשלח מיד לעשות כל מלאכה קשה וּנְמִבְזָה בבית ובשדה.

שבוע אחד אחרי הנפילה של גבריאל, בּאחד הבּקרים בו התעורר עם מנגינת “עיניה של האשה האוהבת”, שלחה אותו ליאונטין המשרתת, בפקודת גבירתה בעלת־החווה, לסרס את החזירים. אם כי מטבע ברייתו תיעב גבריאל את היצור הזה, וככל שהיטיב להכירו בביתה של אותה איכרה, כן גבר תיעובו והלך, בכל־זאת לא מלאו ליבו לסרס את זכורו. פועל חקלאי זקן מבני־המקום תפס חזירון אחד והראה לו כיצד מסרסים במין חלף דמוי־מזמרה שמנתק את שקית האשכים. גבריאל, שנצטמרר כולו למראה עיניו, הודיע שבמלאכה זו לא ישלח ידו. אילו נתבקש לטבוח את החזיר, לשים קץ לחייו בכל דרך שהיא, לא היה מהסס, כפי שלא נרתע עד אז מטביחת כל מיני עופות ככל שדרשה ממנו בעלת החווה הזקנה, אך הסירוס, ולוא גם סירוסה של אותה בריה משוקצת ונתעבת, הילך עליו, משום־מה, אימים של מעשה אכזריות בה לא יכול היה לעמוד בשום פנים ואופן – לא לעוללו ולא לחזות בו. אימים כאימים שניחתו בו כשנודע לו לראשונה, בימי־ילדותו, שהנזירים החבשיים העוברים ברחוב הנביאים בדרכם לכנסיה החבשית סורסו לפני הגיעם לבגרות. צף ועלה מראה שני פרחי־נזירות קופטיים מתנשאים כשני צוארי־ג’ירפות שחורות המפליגות מעל ומעבר לגדר־הבית, שני צעירוני נזירים חבשים בגלילי מצנפותיהם ככותרות־לבד לראשיהם. הם היו מתווכחים ביניהם בלחש, אך קולותיהם הדקים ריחפו באוויר צלולים וברורים כפקיעי מיתרים דקים ניצים בסערה. מתחת למצנפותיהם היו ראשיהם, כפי הנראה, מגולחים כליל, כמו־כן היו הצדעים והעורף שעיעים ומבריקים כחלקת עור פניהם המלוטש כשיש השחור. פניהם של גורי־נפילים אלה נראו צעירים להפליא, כפני ילדים קטנים, אולי דווקא מחמת גובה־קומתם, אך ניתן לשער שהיו הם כבר בחורים מתבגרים כבני שבע־עשרה שמונה־עשרה. כשנודע לו אז שהללו הם סריסי־אדם, דומה היה לו שהשניים נושאים עדיין – עצור ועזוב בדמם – את כאב כריתת האשכים שכרתה אותם באחת מעץ־החיים אשר זרעו בהם לעשות פרי למינו, ומשנידונו למאסר־עולם איש־איש בתא חייו הבְּדֵלים ופרושים שלו, נצמתו מעץ־החיים בכלל, אותו עץ ששורשיו נעוצים בכל הדורות שקדמו להם ושצמרתו נעה ברוחות שיחלפו על־פני כל הדורות שלעתיד, ועם הכָּרֵת שנגזר עליהם לאורך, מן העתיד אל העבר – סתומים למנגינת זרם פעימות הגלים השופעים מתא אל תא – נכרתו גם מקוו־הרוחב של החיים בהווה כשני תאים בחלל צונן וסתמי תלויים ללא פשר על בלימה. מה שהפתיע אותו אז, ממש היכה אותו בתדהמה, היה צחוקם הדק ומצטלצל כמצילת פעמוני־כסף, כלומר – לא קול הצחוק עצמו, הנעים לאוזן, – ואולי לא סורסו אלא כדי להנעים לשומעים בכנסיה אל קול רינתם המושכת את הלב בטהרתה ובתמימותה ובילדותיותה – אלא עצם אפשרותם ויכולתם של סריסים אלה, למרות הזוועות שעוללה להם יד־האדם, לשמוח ולצחוק! האם אותם אכזרים נתעבים שתפסו את הילדים האומללים שנפלו בידיהם וסירסו אותם, – האם גם הם החזיקו בידיהם מין חלף שכזה שבו מנתק הפועל הזקן את אשכי־החזירונים? גבריאל פנה לו עורף והלך לנקות את אורוות הסוסים כדי לא לראות ולא לשמוע את נחרות־הכאב, ועד שלא החזיק במטאטא בימינו וביעה בשמאלו לפינוי הגללים נינעץ בו חוד־ברק דוקר ומאיר כאחת: מין חלף שכזה – חלף שבו סירסו הבריונים חסרי־הלב את הילדים החבשים באפריקה, חלף שבו מסרס הפועל הזקן באדישות גמורה את החזירונים – חלף כזה נשלף מסתר החיוך המיתמם בליגלוגו של אוריתה, ובו ברגע ניצתה בו חמת־הרצח. ידיו ביקשו לתפוס אותה בצווארה ולרסק את פרצופה בדיוק כפי שמבקש היה לרסק כל מי ששולף סכין לסרס את האדם שנופל לידיו. ואפילו עכשיו, ואם כי לא היה לו בליבו כלל על הפועל הזקן העושה את מלאכתו באמונה ובתום־לב, בכל זאת צריך היה להתגבר על הדחף לתפוס את הזקן בשתי ידיו, להפיל ארצה את החלף ולצעוק עליו “אל תשלח ידך אל החזירים לסרסם!” כשהיה באורווה מטאטא ואוסף את הגללים, חזרה התמונה לבעת אותו: מיטת־העץ הכפולה המכוסה בד מצוייץ כפתור־ופרח נוסח לואי החמישה־עשר – המכסה לא הוסר אלא הורתע חלקית – עד כדי כך דחק בהם הלהט פנים־אל־פנים: היא צנחה והוא עליה, וחבוקים ודבוקים עשו גילגול לרוחב המיטה עד שנימצאה היא רוכבת עליו, לופתת ומהדקת באגן־ירכיה הפשוקות, עולה ויורדת ומעכזת, והוא – במקום למצות ממנו ובו את התענוג, מסיח את דעתו ממנו לעבר חומת־העיר־העתיקה ומגדל־דויד והר־ציון וכנפי־טחנת־הרוח של מונטיפיורי שעולים ויורדים, מציצים ונעלמים מבעד לחלון הפתוח מזרחה – וכל זאת כדי להעניק לה את השהות המספקת למיצוי העינוג שלה לפני שיגמור. בלה היתה באה בדרך כלל שלוש – ואירע לה אפילו לבוא על סיפוקה חמש פעמים לפני שהניח לעצמו להפליט. עכשיו צנחה אוריתה עליו מותשת אחרי הפעם הראשונה, והוא גמר בתוכה כשהיה עדיין על גבו.

“עינייך הן עיניה של אשה אוהבת” – מנגינת השיר הבוקעת מאחד מקלטי־הרדיו ומרחפת ובאה מן המסדרון, חילחלה פנימה ומילאה את כל חדרי הלב הדים ובני־הדים לעדנה המציפה אותו. ועכשיו – אחרי שכלא את רוחו ומשך את התייצבותו עד אחרי שתבוא היא על סיפוקה המלא בדרכה שלה, ואם בכך לא די, גם נכון היה להשליך נפשו מנגד בסוככו עליה מפני כל המפלצות וטחנות־הרוח שבעולם, עכשיו משחזר וניעור בו היצר בכל עוזו, עכשיו בוודאי ובוודאי שתשיש היא להעניק לו מן הדקויות וריצודי־הגוונים ככל אוות־נפשו.

“עינייך הן העיניים של האשה האוהבת” החרוז החוזר בשיר חזר וריחף פנימה עם עיניה הנפקחות לקראת גברותו העולה, ובקירבו עלץ ליבו לקראת העינוג המזומן לו, והוא חפן את שערה בכף־ידו, כולו נכון ודרוך.

ובאותו רגע קרה הדבר – עד שלא הספיקו שפתיה לרפרף, הרתיעה את ראשה אחורה בכוח בלתי־צפוי, ירתה בו מבט חד של יריב בטוח בכוחו שנדהם מחוצפת התביעה המשפילה הלזאת, ועם זאת התרפטו שפתיה בחיוך דק־מן־הדק ששיקף זילזול רחוק: במין קול מיתמם של סרבנות נחרצת תמהה עליו: אז איפה, בדיוק, אתה רוצה, ובו ברגע ניצתה בו חמת־הזעם־הנוראה הלזאת: סטירת־לחי אחת ועוד אחת, מכאן ומכאן, עד שצללו אוזניה וחיצי־אורות מאויימים ריצדו בעיניה המסונוורות ופחד מוות שינק את גרונה הלפות בצבת ידיו ומחרחר, וכשהירפו ידיו מן הלפיתה, השמיעה נאקת־אימים, ואחרי ששאפה אוויר מילמלה בשברים, “מה שתרצה… אעשה מה שתרצה…” אבל הוא לא רצה. נשמה עמוקות – אחרי שניצלה ממוות בחנק – ובאותו הרף־עין עצמו בו נאבק עם עצמו למנוע את זה התסריט המתחולל במוחו גם כבש את שריריו המתהדקים ללפות ולחנוק את צווארה, הצליח להירתע ולהרתיע אותה, ודווקא בעדינות, ודווקא ברוך. ראשה צנח על חזהו ועיניה חזרו ונעצמו. וכשהיה כולו – לא רק ידיו ואגרופיו – מרטיט בהלמויות כיבוש־הדחף, תמה למשמע נשימתה הקצובה, הרגועה. האמנם ייתכן שהיא לא חשה ולא חלה ולא הרגישה בכלום? הִנה מוטל ראשה, צנח לו ויירדם בבית־שחיו כאילו כלום לא קרה. ושוב גאה בו גל של חרון, ושוב נלפת והתגבר על זה הנחשול המבקש לפרוץ את אזיקיו, והפעם קשה היה המאבק מבתחילה, ועד שלא הצליח להתגבר על היד החובקת שלא תהדק ותמחץ, פקחה היא את עיניה כתינוק המתעורר משנת־ישרים עמוקה ומחלימה ושיגרה לעברו חיוך ענוג ומתרצה. התמיהה לשמע נשימתה השלווה הפכה לו לתדהמת הלם־משתק משלחשה, לעצמה כמעט, “אתה יודע – זה היה הרגע המאושר ביותר… הטוב ביותר… המלא ביותר…” הוא, כפי הנראה, הרים גבה מופתעת, מכיוון שהיא מצאה לנכון לחזור ולהדגיש “הרגע הזה, הזה, הרגע שלנו…ביחד.”

אז זה הוא זה: הרגע המאושר ביותר, הטוב ביותר, המלא ביותר – הרגע שלנו ביחד היה לה, לאוריתה, אותו רגע בדיוק בו ביקש הוא להחניק אותה בחמת־זעמו עליה. לא כל הרגעים האחרים, אלא דווקא זה! ודווקא ברגע זה, על מילאת ‘הרגע שלנו ביחד’ חזר והתעורר בה החשק שלה, ועם החרוז שחזר וצף בהקשרו, “Happiness was born a twin” כמין הד הפוך לעצמו, גם שלחה מייד ידה אל ראש־העטרה להגישו אל פיה. שום פגיון לא נשלף ממבטה. שום דלת־פלדה לא ננעלה בפניו בד בבד עם עננת־הזעזוע מחוצפת הדרישה המשפילה. שום אוייב לא עלה והתגלה פתאום מסתר החיוך המיתמם כדי להפילו בקרב. בצורה הטבעית, החופשית, המובנת מאליה ועם זאת גם נעלסת, הגישה אל פיה את שרביט־האהבה להעיר ולעורר אותו עד שיחפץ.

ושוב נרתע, ושוב הרתיע אותה בעדינות, גם לחש על אוזנה ברוך, “אל תתאמצי. בואי ונצא עכשיו לשאוף רוח. בפעם הבאה”. אבל לא דבריו, גם לא ידו השלוחה אליה להרתיעה, לא הרשימו אותה ביותר. ושוב הציף אותו גל החרון הגדול על זאת שמכּיוון שתקף עליה היצר שלה, אינה נרתעת מפני סירובו שלו, תובעת את שלה, בו במקום ומייד אחרי שהיא מצידה לא נכונה היתה לשום תנועה, לשום נקיפת־אצבע, לשום מעשה – ויהי זה הקטן ביותר – שיגרום לו קורת־רוח, ולוּא רק מכיוון שביקש זאת! להיפך – דווקא מכיוון שביקש התעורר בה הסירוב האוטומאטי, זה הטבוע בה מבטן ומלידה. היא עצמה הודתה פעם, כשהיו שניהם משוחחים בהקשר לסרוליק או לפרופיסור תלמי, שמטבע ברייתה מתקוממת היא, אומרת “לא!”, תכונה שיכולה להיות מובנת ואפילו ראויה לכבוד ולשבח כשמתגלית היא כנגד שיעבוד וכפיות למיניהן, אבל במקום שאין לא איבה ולא ניגודי אינטרסים ולא מלחמת רצונות עוינים, אלא להיפך – מה שקוראים בשם “אהבה”, ואם אמנם מילה זו מרוממת היא למעלה מן השיעור המתאים, לפחות בשם “תאווה” – בזו האהבה בתענוגים, בזה היצר המשותף להתענג, הרי הרצון להעניק תענוג שזור שתי־וערב ברצון לקבל וליהנות מאותו תענוג עצמו, ולגביו היה זה כה טבעי ומובן מאליו, טבוע עמוק כל־כך בכל אורחו ורבעו ובעצם התאפקותו שנועדה להביא אותה על סיפוקה לפני פורקנו שלו, שכאשר הושיט לה את ציץ־תפארת־גברותו־העולה מתוך הביטחון המלא ברחשי־ליבה והיא חתכה אותו בחוד־התער של קצה־החיוך המבזיק על להב המבט המלגלג, נצבט ליבו בתדהמת כאב־פתאום וידיו נלפתו והתהדקו על פיקת־גרונה בחמת־זעם. ברטט־תענוג־הרצח. הכל התרחש כהרף־עין. היתה זו התגובה האינסטינקטיבית של החי, יסוד מיסודות הקיום שברבות הימים, משהתעטפו בשפת המילים, התלבש הוא בפסוק האומר: הבא להורגך, השכֵּם להורגו.

אחרי שגמר גבריאל להעתיק את השיר ולתרגמו לאור מנורת־הנפט העתיקה על השולחן הכפרי הכבד בכפר־הדייגים הברטוני הקטן, נשא עיניו מן הדף אל לשון־האש הקטנה הדולקת חרישית בסתר ארובת־הזכוכית. זירמה מפוייסת אפפתהו – מפוייסת עד כדי כך שעלה על דעתו להעתיק את התרגום לנייר מכתבים, לנקד אותו ולשולחו לאוריתה, משנעצרה נשימתו בחוד־הלהב של כאב־הידיעה שאוריתה איננה עוד. אוריתה מתה. היתה אוריתה, וראה גבריאל: איננה עוד. וגם אם הוסיפה היא להיות חיה וקיימת כל אלה הימים, ואפילו אם תוסיף היא להיות חיה וקיימת, גם צוהלת ותוססת עוד רבות בשנים, לא אתה תיהנה מזיו־פניה, ולא אתה תתענג על כל מחמדיה. היא תהיה חיה וקיימת בשביל העולם כולו, לגבי כל האחרים, חוץ ממך.

נר נשמה! עד כה לא עלה מעולם על דעתו של גבריאל להדליק נר־נשמה, ואפילו לא לנשמת סבא שלו אשר אותו אהב כל־כך, וכשהיה רואה את נרות־הנשמה שהודלקו בבית זה או אחר, או אפילו בבתי־כנסת, היו הם מרגיזים אותו משום הטעם הרע, אלה כיסויי־הנייר המצויירים וצבועים בטעם זול ורע כל־כך שעוטפים את הפחיות הקטנות, החלודות, שבתוכן הוצק החלב בו נתקעה הפתילה הקטנה. העטיפות הצעקניות שהפכו את מה שהוא כמוס וטמיר מכל למין צעצוע זול, ואם בכך לא די, גם נוהגים הם, מדליקי אותן פחיות, לגרור ביום השנה את התייחדותם עם הנפש היקרה להם למהומת המילמולים של מניין אחד לפחות, שכל אחד מן העשרה יתקע את קולו הזר, גם חורק, לתוך הנימה האינטימית ביותר. ואילו עכשיו, מכיוון שעלה, דחק בו עד כדי כך שמבלי להרפות מן הדף שבידו יצא מייד אל חשכת־הליל לחפש נר בכנסייה הקטנה. הרוח שקידמה את פניו וכמעט שלא העיפה את השיר, החזירה אותו להחביא את הדף במגירה ולצאת עטוף במעיל ומוגן בצעיף ומצוייד בקופסת גפרורים. נרות־דונג־הדבורים, דקים וגבוהים, נמצאו בה, בכנסיה הזנוחה בדרך־כלל, וגבריאל שם לב לכך שמפעם לפעם היתה אחת הדמויות, מזקנות הסביבה, משתרכת לעברה, משלשלת פרוטה לחריץ קופסת־הצדקה תמורת נר־קודש שאותו היתה מדליקה לאחד הקדושים או לאחת הקדושות שנעתרה לתפילותיה, וכורעת ברך לפני האיקוניה לאות תודה. אמר לשלשל כמה פרוטות לקופסת הצדקה ולקחת נר לחדרו, אם כי ידע שכזאת לא ייעשה מכיוון שהנרות לא נועדו אלא להדלקה בין כותלי הכנסייה בלבד. למרות התשלום שעמד לשלם – גבוה פי שלושה וארבעה מן הפרוטה היחידה שהזקנות היו נותנות – היה בעיני עצמו כגנב בלילה שיחביא את נר־הקודש תחת כנף מעילו, אך להפתעתו יצא בידיים ריקות. דווקא באותה שעה לא נמצא לו שום נר, ועל המדפים שמתחת לאיקוניות לא גילה לאור הגפרור אלא בדלי פתילות חרוכות מבצבצות משיירי הנרות שאוּכְּלו. מה שעד כה פשוט היה וקל, נעשה פתאום מסובך וקשה. כשיצא למחרת היום לחפש בחנות האחת והיחידה שבכפר הסמוך לחווה, מצא בה רק נרות־חלב גסים וקצרים שנראו לו, משום־מה, אם לא בדיוק חילול־הקודש, לפחות כמעין לעג המוני לכוונתו הנסתרת. תחילה חשב לחכות עד שיגיע מלאי חדש של נרות־דונג־הדבורים לכנסיה הקטנה, אך מכיוון שהתחוור לו שהמשמש בקודש הזקן שנוהג להביא את נרות־הקודש מן הבָּסיליקה של העיירה סנט אן ד’אוריי נפל למשכב ואין יודע מתי יקום מחוליו, החליט לנסוע הוא עצמו לאותה בסיליקה שהיתה רחוקה כּעשרים קילומטר מן החווה, ואירע לו להגיע ישר לתוך תהלוכת עולי־רגל, מהם נושאים נרות בידיהם ומהם בבגדי חג, הגברים במעילים רקומים והנשים במצנפות תחרה לבנות מתנשאות כמגדלים קטנים לראשיהן, מה שכלל לא היה יוצא־דופן במקום מקודש זה של עלייה לרגל שבו נמצא מעיין־ניסים מפורסם בסביבה כולה, שהיה מרפא את התחלואים ומתקן את המומים שהרופאים לא יכלו להם. הוא הגיע ביום של Grand pardon. לפני פתח הבסיליקה, הבנויה בסגנון הרנסאנס, עמדה אשה לבושה אף היא בבגדי־החג המסורתיים השחורים, בסינור הרקום מעשה־תשבץ־צבעוני ובמצנפת־התחרה־הלבנה ומכרה נרות לעולי־הרגל העוברים ושבים ממעיין־הניסים. היא הגישה נר לגבריאל, והוא הביט בה, הירהר רגע ואמר, “תני לי שמונה”.

“אה!” קראה בפתיעה מאירת־פנים, “הרבה חסד ומעשי־ניסים נכונו לאדוני”.

“תודה. תודה רבה” אמר לה ולא ידע את נפשו. מדוע ביקש דווקא שמונה נרות? הרי לא התפלל לשום חסד ולא ציפה לשום נס. לא היתה כאן אלא סמיכות של מילים שהזכירו זו את זו. נרות־הקודש ומעיין הניסים העלו את שמונת ימי החנוכה: הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד – כדי להודות ולהלל… על הניסים ועל הנפלאות ועל הנחמות.

עם המילה “נחמות” השזורה בברכת־נרות־החנוכה שעלתה בזכרונו, נצבט שוב ליבו בכאב הידיעה שאוריתה אבדה לו; שהוא במו־ידיו כרת אותה מעץ־החיים שלו. אילו נחמות אפשר למצוא לאבידה שלא תחזור לעולם? היתה, איננה עוד ולעולם לא תשוב. כשהיה ניבט לחלון האוטובוס בדרכו חזרה עם צרור הנרות בחיקו כמין משקל־נגד חיצוני לחלל הריק בפנים המקיף את נקודת הכאב הצורב, היו שפתיו מלחשות “אבד לעד. אבד לעד. אבד לעד…” עם כל מראה נגלה וחולף על פניו, כל עץ וכל גג של בית וכל גשר. ועם זאת ידע שחל פה מהפך. מהפך ברגשותיו ובתגובותיו הראשוניות, הבסיסיות, שהיו מתעוררות בו מאליהן עד כה בכל מקרה של שכול.

זו לראשונה מילא כאב־האובדן את החלל הפנימי והשתפך על גדותיו במפלי־קצף צורבים מבלי להותיר כל מקום לכאוב את עינויי־הרגע־האחרון של מי שהיתה ואיננה עוד. לפני כן, וגם בימי ילדותו, כשנגלה לו לראשונה בחייו החידלון עם מותו של סבא שלו האהוב עליו כל־כך, ועם כל הכאב והצער על מה שאבד לו, חשב על סבא יותר מאשר על עצמו. ניסה להכיל מה שעבר עליו, על סבא, ברגע האחרון, ברגע בו עבר מן החיים אל המוות, בו חדל להיות. ואחר כך היה אפילו מין כעס שזור בסלידה מתעורר בו למראה השכולים המבכים את עצמם, למראה המקוננות המפגינות את צערן ולמקרא כל המודעות ודברי ההספד אשר בהם פירסם הכותב את כאבו שלו על מה שאבד לו – במאמרים התייחס הכותב, כמובן, לכולנו, ודיבר על האבידה שאבדה לנו – מבלי שישתקף מן השיטים או מבין השיטים כל הד לפירפורי הרגע האחרון של מי שהלך לאיבוד עם כאב ידיעתו של זה האבוד שזה הסוף. לא היה זה, למעשה, אלא אחד הגילויים של תעלולי־דמיונו שהיה שליט בו מטבע ברייתו, ושעם כל היותו מקור ההנאות העמוקות ביותר שלו, עם מה שאפשר גם לכנות בשם רגעים של אושר וניצנוצים של התעלות הנפש, היה גורם לו מאז ומתמיד לסבול סבל לא לו ולכאוב את כאב זולתו. די היה לו לשמוע שאחד מבני כיתתו בלע מחט כדי שהוא עצמו ירגיש שהִנה נתקעה לו מחט בבית־הבליעה, או לראות עיוור מגשש דרכו במקלו כדי שיתכווץ בו ליבו עם העולם שחשך עליו למוש אפילה בצהריים. לשיאה הגיעה התעמרותו של הכוח המדמה בו עם רצח יוסף חיים ברנר. הידיעה הגיעה לאוזניו מפיה של בלה שהתפרצה למרתף בו היה יושב ומעתיק לפנקס הגדול, הכחול שלו כמה משפטים מחיבורו הבלתי־גמור של שפינוזה שנקרא בשם “על תיקון ההבנה”, ודווקא ברגע של התעלות הנפש. זו רוממות הרוח שקרנה מכל משפט של שפינוזה, הקיפה ורוממה את רוחו שלו תוך כדי כך שהיה, כדרכו, מתווכח אתה. בנקודה אחת בלבד לא רק הסכים אתה, אלא גם השתלב בה הלכה למעשה: כשפינוזה בשעתו הסתגר גם הוא מפני העולם כדי למצות את האושר העילאי מתוך טווי־שרעפיו, ולא נשתנה ממנו אלא במקום ההסתגרות ובטיב השרעפים. שפינוזה בשעתו מצא מקלט בעליית־הגג של הצייר וַן דֶר סְפִּיק בהאג, ואילו הוא ירד למרתף של הגברת לוריא, בירושלים; ואשר להגיגים – מאחר שהירפה מראש מן המאמץ לתפוס בשכלו את נצח־אין־סוף־מהותו־הקיומית של אלוהים, הסתפק בהחלט באותו רגע בהתרכזות באחד מאין־סוף־הבהקי־גילוייו־העראיים־נפסדים הנתפסים־בחושים וחשב על אוריתה. היה מעתיק את המשפט המתייחס להבלותם של כל המקרים הרגילים בחיים (אותו משפט פתיחה בו הוא מגלה – בניגוד בולט כל־כך למנהגו – טפח מחייו שלו ומספר לנו שמנסיונו למד לדעת שכל אותם דברים אשר מפניהם פחד לא היה בהם, כשלעצמם, לא טוב ולא רע אלא בה במידה שהנפש התרגשה מהם) משנפתחה הדלת ובלה פרצה פנימה בצעקה “הם רצחו את ברנר!”

הכל התרחש בבת־אחת, כל המראות והמחשבות וההגיגים והזכרונות והמכות והריגושים והזעקות והסוף. ההסתגרות לא הועילה לו, לברנר. הבית הבודד בו הסתגר נמצא בפרדס ערבי סמוך לכפר ערבי, ושינאת העולם הערבי המקיף אותו התפרצה בכוח פנימה בכדי להרוג אותו. עולם אחר – ואפילו אטום, מטומטם, אדיש או לועג מניח היה לו להתקיים בהסתגרותו, אבל עולם שונא – וגם אם אתה אינך שונא אותו כלל, וגם אם תבקש את קירבתו ולא יהיה לך לא עניין ולא חשק להילחם בו, עולם זה, אם לא יהיה לך כוח לעמוד כנגדו – יתפרץ לתוך מעגל בדידותך לא רק בכדי לרצוח אותך, אלא גם, אחרי מותך, לחלל את מצבתך ולמחות גם את שמך וגם את זכרך. הבהק־הרהור־חולף זה מכוון היה, למעשה, לא לברנר אלא כלפי שפינוזה ברגע האחרון. עם הכאב הנורא של נחיתת האלה המסוקסת בצווארו, לפת את הכתוב בפנקסו ואז ניחתה בו מאחור מכת־הגרזן המוחצת למוות. צעקתה של בלה הגוחנת מעליו בקעה את מסך־התמוטטותו. ניסה להתרומם על מרפקיו מעבר לכיסא הנופל ולשלח לעברה מין חיוך עלוב בהתנצלותו מבלי להרפות מן הדפים התלושים שנשארו מעוכים באגרופו הקמוץ. “זה לא שבץ, זה לא שבץ –” לחש לעברה – קולו עדיין לא נשמע לו – ובקרב לבבו הודה לה על שלמרות תנועת ההתנגדות שלו, סייעה לו להתרומם ולגשת אל הספה בפינה בכדי להשתרע עליה עד שוב רוחו אליו, “לי – לי כלום לא קרה, זה רק הכיסא הארור הזה – הכיסא מימי עבדול חמיד, הכיסא הרקוב של הגברת לוריא שאיננה מסוגלת לעולם לזרוק שום גרוטאה ושומרת על כל סמרטוט וכל פתק שאיננו אלא למעמסה גם על המגירה וגם על הזיכרון שלה. כל פעם שדרוש לה המסמך החשוב באמת, נבלע זה ונעלם במבול הניירות המיותרים. את יודעת – אפשר בעצם לחלק את בני־האדם לשני סוגים: אלה שזורקים ואלה ששומרים. הנואף הטורקי הזקן – אַת יודעת שכך אמא שלי מכנה את אבא שלי, – הנואף הטורקי הזקן שייך לסוג השני. הוא נחפז לזרוק כל מה שאיננו דרוש לו. כל חפץ וכל נייר מיותר מעיקים עליו כמשא בלתי־נסבל, ובזריזותו להיפטר מכל אלה המועקות, הוא עלול גם לאבד לפעמים את הדברים החשובים לו. מתוך מניעים פנימיים שונים, הפוכים זה לזה, מאבד כל אחד מהם את מה שחשוב לו. מתייגע ואינו מוצא. ואת יודעת מה שקרה פעם…” חשב להמשיך בזירמת־המלל שנתפס לה, משהגישה בלה לשפתיו כוס מים מכד החרס שעמד על אדן הצוהר. “זה היה נורא” קולה עוד היה רועד, “אתה נעשית לבן כסיד כשהכיסא התהפך ואתה ניסית להיאחז בפינקס הכחול שלך. זה היה כמו בסיפור על עלי שישב על הכיסא ליד שער העיר שילה. כששמע ששני בניו נהרגו במלחמה עם הפלשתים וגם ארון האלוהים נלקח, נפל מעל הכיסא אחורנית ומת גם הוא, כי מפרקתו נשברה.”

כך – מסך המילים שלו, בו ניסה מדעת ושלא־מדעת להטיל את האשמה על הכיסא החף־מפשע, לא הסתיר מעיניה של בלה, גם לא טישטש את דעתה ולא הסיח אותה ממה שראו עיניה, אך עיניה לא ראו אלא את נפילת הגוף עם היד שאינה מרפה מן הניירות היקרים ונלפתת לאחוז בם. הן לא ראו ולא יכלו לראות את כאב חבטת האלה המשוננת בצוואר עם מחץ הגרזן הנשלח מאחור לבקע את עצם הגולגולת, אך הוא מבשרו חזה. הוא לא סיפר לה, כמובן – לא לה ולא לכל אדם אחר. אחרי לכתה רשם את מה שעבר עליו בכתב רש"י מתחת לדבריו של שפינוזה. תחילה חשב לפשר את הדפים המקומטים ולהדביקם בחזרה למקומם ברצועות נייר דבק, אבל אחרי מחשבה נוספת החליט להעתיק מחדש את כל המובאות שנרשמו בשלושת העמודים התלושים שנשארו צבוטים בכף־ידו בנפילתו, ואת אלה גנז במעטפה שאותה החביא בפינת המגירה התחתית של השידה. בפינקס גם הקפיד לחתוך ולהסיר את אניצי־הנייר שנשארו דבוקים למקומם עד שלא נותר אלא הפס הדק בצד המכורך – פס שאך הוא בלבד מסוגל היה להבחין בו – בין הדפים שמלפני והדפים שלאחרי מה שהוא כינה בינו לבינו, במין חיוך של ביטול, “מעבר יבּוק.” הוא לא נזקק לאישור מבחוץ לאשר מבשרו חזה, ועם זאת רצה לדעת איך בדיוק הם רצחו את יוסף חיים ברנר, ולפיכך, בניגוד לכל תוכניותיו, ומבלי לומר דבר, לא לבלה ולא לאוריתה, קם ונסע לתל־אביב. שלא כדרכו קם הפעם בבוקר בבוקר, ואחרי כוס הקפה השלישית התגלח למשעי, כדרכו, ומבלי לדעת מדוע חשוב היה לו כל־כך להיראות מסודר ומגוהץ, יצא למסע חקירותיו הפרטיות. כסבור היה שיום־יומיים יספיקו לו, אך בגלל האנדרלמוסיה בקרב הנהגת הישוב, שהקפידה, אמנם, לארגן היטב את הפגנת האחד במאי, אבל עם זאת התעלמה מכל הידיעות והסימנים להתקפה הערבית הממשמשת ובאה ונשארה המומה וחסרת־ישע כנגדה, לא הצליח לקבל תמונה ברורה ומדוייקת אלא כעבור שלושה־עשר יום של התרוצצויות וחיפושים אחר עדי הראיה שניסו להגיע בעוד מועד אל הבית הבודד, ושלאחר מעשה מצאו את גווייתו של יוסף חיים ברנר. לירושלים חזר עם פרטי העובדות מזועזע ונבוך עוד יותר מאשר בצאתו – עם אותם פרטים מזעזעים כשהם לעצמם, שהטילו סערה במעבר־היבוק שלו דווקא מכיוון שהיו מדוייקים כל־כך בנקודות מסויימות וכה סותרים באחרות.

במאבקו האחרון עם רוצחיו לא הירפה יוסף חיים ברנר מן הכתובים שלו, והחזיק בהם עד מוות. אחרי מותו נמצאו הניירות לפותים אל לוח־ליבו. ועוד נקודה אחת מדוייקת היתה – חבטות האלה המשוננת בצווארו, אבל עם זאת, בנקודה אחרת, ודווקא בעיקרית שבהן, העלה גבריאל בחקירותיו תגלית מדהימה שהביכה אותו יותר מכל – ואפילו יותר מן התגלית שלא ברנר בלבד נרצח באותו בית בודד, כפי שנדמה היה לו מן הבשורה של בלה, אלא כל יושביו, וביניהם עוד שני סופרים עבריים, צבי שץ ויוסף לואידור. מתעודת־הפטירה התחוור לו שלא מכת־גרזן בראשו מחצה למוות את יוסף חיים ברנר – לא היו כלל סימנים לה בגולגלתו – אלא כדור שפגע בבטנו הוא שגרם למותו. בתעודה של דוקטור זלוצ’יסטי, שאותה העתיק בפינקסו, כפי שרשם בו את פרטי כל העדויות שאסף, כתוב היה לאמור:

לא יוסף חיים ברנר אלא נרצחים אחרים, וביניהם צבי שץ, נמצאו רצוצי־גולגלות וכתותי־מעדרים. מפיו של קושניר, שהיה עד־ראיה לגוויות המוטלות בשביל המוביל מן הבית הבודד אל הכפר הערבי, רשם גבריאל ביומנו, “למחרת, בבוקר יום שלישי, ראיתי את ברנר כבר מוטל בחדר הנרצחים, בגימנסיה. בצדעו השמאלי היתה דקירה שנונה ופצע בבטנו. בשערות הראש היה עפר. שערות זקנו היו מופנות מצד שמאל לצד ימין ובפניו הבעה חיה של זעם. האגרוף הקמוץ הימני נשאר קמוץ כשהיה… כובעו של ברנר היה על גבי צבי. צבי היה רצוץ בצדע השמאלי, במצחו. אברמצ’יק היה כתות־מעדרים. גולגולת גוגיק היתה שסועה מאחוריה…” לא אחד בלבד. לא רק יוסף חיים ברנר, אלא גם גוגיק. האלה המסוקסת נחתה בצווארו של ברנר, ומכת־הגרזן שיסעה את גולגולתו של גוגיק למוות. מפיו של קושניר למד גבריאל לדעת רק זאת ש"גוגיק היה סטודנט פועל" – אפילו את שמו האמיתי המסתתר מתחת לכינוי ‘גוגיק’ לא ידע, ולפיכך, כפי הנראה, קשר את מכת־המוות בשמו של צבי שץ אשר על גווייתו נמצא כובעו של ברנר. היה זה המוות הכפול, גם של ברנר וגם של שץ, אם כי כל אחד מהם מת את מותו הפרטי שלו עצמו. היה זה כאילו החליטה המציאות להוכיח לו שכפי שמסוגלת היא להאיר לו פנים פתאום, כן גם יכולה היא להיות נוראה יותר מדמיונותיו המחרידים מכל, ושיש באפשרותה להנחית את מכת־המחץ שתפתיע את הפרוע שבסיוטים. כשישב אז באוטובוס העולה בדרכו חזרה לירושלים עם צרור דפי־העדות בחיקו כמין משקל נגד חיצוני לאשר מבשרו חזה, ראה פתאום מבעד לחלון את מכוניתו של שופט בית־הדין העליון, דן גוטקין, נוסעת בכיוון ההפוך, במורד שער הגיא, לעבר תל־אביב. הופעתה כשהיא לעצמה הלמה בו, אך בעיקר התרעש למראה אוריתה, בתו של השופט, האוחזת בהגה במקומו של דאוד אבן־מחמוד הנהג. השופט עצמו לא ישב מאחור, כדרכו בזמן שדאוד היה נוהג, אלא לצידה של בתו, ושניהם נדמו לו, לגבריאל, כשרויים במצב־רוח טוב. מתוך האוטובוס המתנשם ומתנשף בעלייה התלולה הספיק גבריאל להבחין בעיניה הזוהרות ובברק שיניה בינות לשפתיה המחייכות. הבהק חיוכה של אוריתה שנתגלה לו כה בלתי־צפוי, הפך כהרף־עין את התמונה כולה, גם העניק לה מימד נוסף, ובו במקום שלף את העיפרון מתוך כיס חוצנו ורשם בשולי עדותו של קושניר “החיוך של אוריתה שקול כנגד המוות הכפול”. תוך כדי כתיבה ביד המרטטת עם כל חריקת־מנוע ותנודת־גלגלים כבר ידע שאין הכתוב נראה לו, שהניסוח, העלול להתפרש בצורה הפוכה לכוונתו, אפילו מאוס בעיניו, אך בכל זאת העתיקו לפנקס הכחול כשהגיע למרתף, וזאת לשם ציון ולאזכור מה שעשה לו חיוכה של אוריתה בו ברגע שמתוך העדויות אשר בהן היה מעלעל לסירוגים תוך צפייה בדרך שממשיכה לטפס על ההרים בואכה ירושלים גם אחרי מותם, לא יכול היה אלא להסיק שאותה טלטלת־דמיון באה כתהודה לזוועות הרגעים האחרונים גם של יוסף חיים ברנר וגם של צבי שץ. לימים הפך לו אותו הרף־עין של חיוך לא רק לסמל של חיים, אלא לנס של שמחת־חיים שמקרינה שמחה על סביבותיה, אותה שמחה אשר בלעדיה חיים אינם חיים. בפנקס הכחול מצא לנכון גם לרשום כמה דברים על השמחה שחשובה היא ויקרה יותר מכל “דבר שבעולם”, וכשחשב על שמחה היה בראש ובראשונה מצטייר בעיני־רוחו אותו חיוך.

וכשהיה עכשיו ניבט בעד לחלון האוטובוס אל שדה המנהירים עתיקי הימים, אלה עמודי הענק העשויים כל אחד אבן־שחם־מקשה־אחת בשורות סדורות לאורך קווי זריחת־השמש ושקיעתה, עם צרור הנרות בחיקו כמין משקל־נגד חיצוני לחלל הריק בפנים המקיף את נקודת הכאב הצורב, ידע שאילו באורח־פלא היה קורה לו עכשיו מה שקרה לו אז באוטובוס העולה לירושלים, ומתוך המכונית החולפת ממול נשקף היה אליו חיוכה הזוהר של אוריתה, היה הכאב מעמיק עוד יותר. מעמיק היה עוד יותר, ואולי הופך שוב לחמת־רצח, ובכל זאת אמר לעצמו שאילו האמין בניסים, היה מתפלל אל הנס הזה. אז, כאשר היה לו לסמל של שמחת־חיים, לא ראה בדמיונו הקודר ביותר שאותו חוד־חיוך ממורט המרצד הבזקי־אורים ממבט־העין ומקצות־השפתיים שהבקיע לפניו את השער אל מילאת־החיים, הוא הוא שיהיה ללהט־החרב־המתהפכת שתכרות אותו חוצה אל החידלון ואל המוות.

לפת היטב את צרור הנרות בימינו, ובשמאלו החליק עליו לכל אורכו – היו אלה שמונה נרות מוצקים וגבוהים כאורך האמה – ותחושת ממשותם הרגיעה אותו, גם הציתה בו זיק של התעוררות; מעין רטט של הגשמת משאלה, וכבר נראה לו האוטובוס איטי מדי בנסיעתו, כי האיץ בו הדחף להדליק נר ראשון של נשמה.

כשנעצר האוטובוס בפינת השביל המוביל אל החווה, מול פאת שדה־המנהירים, הובילוהו צעדיו לא אל חדרו, כפי שחשב, אלא בכיוון ההפוך לעבר העמוד הקיצוני שנראה לו – בגילוי־פתע – כמקום המתאים ביותר להדלקת נר לאוריתה. השמש שקעה זה מכבר, ולאורו המכסיף של כדור־הירח המלא נראו כל עמודי־עובדי־הכוכבים־הקדמונים כמו שורות סדורות של נרות ענק שכבו ברוח האוקינוס, גם קפאו והתאבנו על עומדם עם נטיפי החלב שנזלו לאורכם ודבקו בהם. רגע דומה היה עליו שהנה הוא חודר אל תוך ליל־אלילים טמיר, משפגע בו משב־רוח־פתאום שהפיל את צרור הנרות מידיו והיה משטיח גם אותו ארצה אילולי נתמך במשוכת־הגדר. ברוח הערב שנשבה בו בכל כוחה לאחר שעברה את כל מרחבי האוקיינוס, הפשיל את צווארון מעילו כלפי מעלה להגנה מפני הצינה הלחה, הדגיית והמלוחה הנודפת מן הים הגדול: זה הים הגדול ורחב הידיים וכוכבי השמיים הרחוקים שהשיבו בפניו את קור החלל הריק והחשוך היו נוראים באדישותם. עמודי־הנרות המאובנים הדיפו גם הם, כגלמי־צוקי־המפרץ וכגלי הים וכגלגלי המזלות, צינה רחוקה ואדישה בהיותם שייכים לאותה מערכת סתמית של ארץ וים וכוכבים פקוחי־עיניים־עיוורות הסובבים שלא מדעת בסוהר מעגלותיהם הסגורים בכורח ציות עיוור לחוקים העיוורים ברואי הכוחות העיוורים שבעיוורונם יצרו את עצמם.

אילולי משוכת־הגדר הנמשכת לאורך השביל אל בתי החווה לא היה מצליח להגיע לחדרו בפרץ־הסופה שרגע אחד ממש העיפה אותו מעל רגליו ולא סחפה אותו אחורנית רק מכיוון שנאחז בכל כוחו במשוכה תוך כדי הצמדת צרור הנרות אל ליבו. רק כפשע בינו לבין הדלת פסקה הרוח ונעלמה באותה פתאומיות שבה הגיחה להשתער עליו. בעייפותו דאג בכל זאת להניח בזהירות את הנרות שתפסו את מגירת השידה התחתונה לכל אורכה, לפני שצנח במעילו על המיטה לפוש לרגעים מספר. “אי אפשר להדליק נר ברוח הנוראה הזאת” אמר לעצמו לפני שעצם את עיניו בהרהורים על הנר ועל הרוח. אי אפשר להדליק נר ברוח רעה, אך גם ברוח טובה לא תוכל להדליקו. האם אז, כשהארץ היתה תוהו ובוהו, בחושך שעל־פני התהום, אפשר היה להדליק נר ברוח האלוהים שהיתה מרחפת על־פני המים? ומה בדבר רוחות המתים? הלא כל הדלקת נר־הנשמה לא נועדה אלא להעלות את רוח המת, וכשתעלה רוחו, תכבה היא בעצם מהותה הנושבת את הנר שהעלה אותה, שהודלק למענה ושנועד לה. ומדוע אומרים “להעלות את רוח המת?” כך כבר אמר שאול המלך לאשת בעלת האוב: “קוסמי־נא לי באוב והעלי לי…” והיא עצמה אמרה “…אלוהים ראיתי עולים מן הארץ… איש זקן עולה והוא עוטה מעיל…” רוחו של הזקן הנורא ההוא, של שמואל, עלתה מן הארץ, והרי זה בניגוד גמור למה שאפשר היה לשער שהרוח תרד מלמעלה, וכך גם כתוב במפורש שאחרי המוות ישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה, ואלוהים שוכן למעלה ולא למטה, ולפיכך צריכה היתה רוחו של שמואל הזקן הנורא לרדת מן התקרה למטה, ולא לעלות מן הרצפה ומעלה. ואולי תלוי הדבר בכל אדם ואדם, כלומר – מאין באה רוחו ומה טיבו של אותו אלוהים שנפח בו רוח חיים. ובאמת, אותו שמואל מתאים היה לו שיגיח מתוך האדמה כיציר שנברא בידי אלוהי הארץ ולא בידי אלוהי השמיים. כל אלה הם, כמובן, הרהורים של שטות, ואפילו מנקודת ראותו של מי שמאמין באמת ובתמים בקיומן של רוחות־המתים, ואפילו מבחינתה של ליאונטין הזקנה שראתה במו עיניה את רוחה של בתה הקטנה, של ליזט, שמתה בדמי־ימיה, שהרי אין כל קשר שהוא בין רוח המת לבין רוח האוקינוס או כלשהי רוח גשמית מצויה אחרת שדרכה לנשוב ולכבות נרות. בין מאמינים ובין שאינם מאמינים, עד כה ליאונטין היא האחת והיחידה שראתה במו עיניה רוח של מת – את רוחה של ליזט, וחכמי־הנפש ודאי יכנו זאת בשם הַלוּצינַציה, ואותה הלוצינציה עצמה קרתה גם לבעלה שהספיק למות בינתיים. לדבריה של ליאונטין, אם אהבת בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך יצור חי, לא תיבהל מרוחו שתופיע לפניך פתאום אחרי מותו, ואפילו מתוך הפחד תתגעגע לראותו. לילה אחד, כשיצא בעלה לעשות את צרכיו מתחת לאלון שמחוץ לגדר, ראה את ליזט המתה עומדת לפניו. מגודל הבהלה נמלט על נפשו הביתה מבלי מכנסיו שנשארו בשדה. ליזט הקטנה, המתוקה, היתה יקרה לליבה, וגם היא ביקשה לראותה. כולה שופעת זיעה ורועדת מפחד, יצאה ליאונטין באמצע הלילה אל השדה וצעקה, “ליזט, ליזט, בואי אלי ליזט, אני רוצה לראות אותך, ליזט!” אבל ליזט לא באה. מדי לילה בלילו היתה ליאונטין יוצאת אל השדות בפחד ובתקווה וצועקת “ליזט ליזט” עד שאמרו עליה שיצאה מדעתה מרוב צער על מותה של ליזט, אבל ליזט לא באה. ליאונטין חדלה לצאת בחצות הלילה לשדות ולקרוא לה, וחדלה לקוות. בליל קיץ אחד, כשישבה ורקמה חולצה, נשאה את עיניה וראתה מבעד לחלון הפתוח את ליזט עומדת ליד שער הגדר. מכיוון שראתה את ליזט, הפילה מידה את מעשה הריקמה ורצה אליה בדרך הקצרה, המהירה והישרה ביותר – דרך החלון הפתוח לצידה. “אני כבר מרגישה יותר טוב, אמא”, אמרה ליזט, “דלקת הריאות עברה, ועכשיו אני יכולה כבר לשחק בחוץ על שפת־הנהר.”

“ומתי אראה אותך שוב?” שאלה ליאונטין, אבל ליזט כבר נעלמה וליאונטין ידעה שליזט תחזור אליה כשרק תוכל. לא די ברצונה של האם החיה, ולא די ברצונה של רוח הבת המתה. הדבר תלוי גם ביכולתה של הרוח. האם תוכל הרוח לבוא? לא תוכל להדליק נר לרוח ברוח. הנר זקוק למקום סגור, מוגן. פינת קודש ודממה. מתוך הדממה החלו בוקעים וממלאים את הלב צלילים רכים, קצובים, עולים בתאוצת ריקוד מוכר ונעים – וולס וינאי של אחד השטראוסים. הוא החל מתנועע ומתערסל, כדרכו עם כל מנגינת ריקוד מרחפת ובאה לאוזניו, בקצב הגואה, אך להפתעתו לא אמר פרופיסור ורטהיימר דבר. פרופיסור ורטהיימר הרי נוהג להעיר לו, בכל מקרה שכזה, ובמין חיוך של שביעות־רצון מעצמו, “אתה יודע מה, גבריאל, – אתה כמו כושי שמתחיל לרקוד באופן אוטומטי עם כל קצב מוזיקלי שנשמע באוויר. יש בך יסוד פרימיטיבי חזק מאוד!”. פרופיסור ורטהיימר לא אמר דבר, ובכלל לא שם אליו לב. דומה כאילו אינו מבחין בו, ורגע אפילו חצה אותו בדרכו אל ברונהילדה שעמדה מעברו השני. גבריאל שהכיר היטב את הפרופיסור המפוזר הלז, ושבכלל לא היה נוטה להיעלב על־נקלה ממעשיהם או ממחדליהם של הסובבים אותו, הרגיש לא רק פגיעה אלא, ובעיקר, הוכה בהרגשה משונה, מדהימה בזרותה, שאמורה היתה, כאילו, לפתוח לו צוהר אל משהו שעומד להתגלות לו, אלא שזו נקטמה בעודה באיבה למראה של אוריתה. מן האכסדרה השמאלית המובילה לאולם הכניסה של מלון המלך דוד טופפה היא ובאה בזרועות פשוטות לקראתו בהזמנה לסיחרור של וולס. פנה לעברה ומיהר לפוגשה באמצע הדרך, אלא שהיא המשיכה בטפיפתה בכדי להינעל בזרועותיו של דוקטור לנדאו שניצב מאחורי גבו מוכן ומזומן לקלוט אותה. הרי הזקן עומד כל הזמן מאחוריו, והוא לא ידע. לא בכעס ולא בבוז ובוודאי שלא בשנאה כינה אותו בינו לבינו בשם “הזקן –”. להיפך: מתוך אהבה והערכה, ועם זאת בתמיהה על עצם העובדה. מספר שנותיו פי־שתיים משנות חייה של אוריתה, ועוד אחת! אין היא אלא בת תשע־עשרה, ואילו הוא – ארבעים שנה ושנה כבר שלולות לו מאחורי־גבו הזקוף – זה הגב הזקוף והקול הרועם ורעמת־השיער בו זורקה השיבה בצדעיים ובפסי־הפסים בבלורית שמרשימים כל־כך בעיקר את השייח’ים טרוטי־העין ואת עדר־נשיהם הרעולות שמגיעים אליו מכל קצות המזרח התיכון, החל בחאלב ובבגדד וכלה בג’דה ובקהיר. הוא נוזף בהם וצועק עליהם בגרמנית, מה שמעמיק בהם את יראת־הכבוד מכיוון שאין הם מבינים דבר וחצי דבר מן השאגות הרועמות מעל לראשיהם המופשלים לקבלת־דין־הטיפות הנוטפות מן המזלף שבידו. כשמבקש הוא להיות מובן להם, פונה הוא אליהם בשפה העברית. גם עברית אינם שומעים, וביחוד כשזו יוצאת מפיו, אך את מילת־המפתח תופסים הם, מכיוון שזו היא המילה ‘עין’ שמציינת את העין גם בעברית וגם בערבית. יותר מכל מוציאים הם אותו מכליו במה שמכונה בפיו בשם “הבגידה הכפולה” שלהם: בוגדים הם גם ברפואה המסורתית של הידעונים שלהם, וגם ברפואה האירופית שלו. עד שלא מספיקות התרופות שלו לפעול את פעולתן, נחפזים הם למרוח מיני ממרחים משלהם שמשבשים את כל טיפולו שלו. “העין, העין!” שאג רופא העיניים על הבדווית היושבת על הכיסא במרפאה, וזו התכווצה מתוך נכונות לקבלת־דין־המכה שצריכה לנחות על ראשה. אבל מכת־העונשים המצופה לא נחתה. “העין” פנה רופא־העיניים ואמר לגבריאל כבדרך־אגב “העין הרואה. אתה יודע – וזאת השאלה.”

“מה היא השאלה?” שאל גבריאל.

“האם כוח עיוור הוא שברא את העין הרואה? מה דעתך – האם באמת ייתכן שאיזה שהוא תהליך עיוור יצר את העין הרואה בכורח ציות עיוור להתפתחות עיוורת מתוך חוקיות עיוורת שנוצרה על ידי כוח עיוור שבעיוורונו ברא את עצמו?”

שאלתו של רופא־העיניים, שנשאלה כבדרך־אגב אחרי הטיפול באשה הבדווית והופנתה, למעשה, אל השואל עצמו יותר מאשר אל הנשאל, קיבלה פתאום משמעות נוראה. “אני העין הרואה” אמר גבריאל לעצמו, “אבל אינני אלא עין רואה.” כל האחרים באולם, ובהם גם פרופיסור ורטהיימר וגם ברונהילדה וגם רופא־העיניים ואפילו אוריתה – כולם אינם רואים אותו, ובכלל אינם מרגישים בקיומו ואינם חשים את מציאותו. בתוך שפע האורות הנוגהים מכל מנורות החשמל לא נמצא אפילו נר־נשמה אחד דולק חרישי בסתר מדרגה. נר נשמה למי? בחרדת־בהילות גדלה והולכת נחפז מפינה אל פינה ומאכסדרה לאכסדרה לחפש את נר־הנשמה שלו בכדי לכבותו. ברי לו שברגע שיצליח להוכיח לעצמו את קיומו בכוחו לנשוב בנר ולכבותו, יחזור לארץ־החיים. בפאת המסדרון השמאלי מהבהב מעין חוט של אור, והוא רץ לקראתו. זה בוקע מתוך סדק של דלת אחד החדרים שלא נסגרה כראוי, והוא דוחף ופותח אותה. בחלוק־בית סגול גוהרת בלה על המיטה ושולחת לו מעבר לכתפיה חיוך של מזמוטים, והוא מדלג בפסיעה אחת אל אחוריה השלוחים לעברו ובתנועות־חלציים עזות מתחיל להכניס. עדנה נפלאה אופפת אותו מלחיצות אחוריה הדשנים במפשעותיו, אבל האבר המבקש לחדור נתקל במחסום חלוק־הבית, ותוך כדי דישה הוא מתעורר שמח וטוב־לב עם קישוי אדירים שחובט בשולי המעיל בו צנח ונרדם על המיטה. “כאשר הקטן עומד”, אמר לעצמו בפתיעה של תגלית משובבת־לב, “אין צורך בנר־נשמה!.” תגלית זו קיבלה תפנית מדהימה עוד יותר כשתמונת הפגישה הבלתי־צפויה שלו עם סרוליק שבועיים קודם לכן צפה בזכרונו ועלתה לצד תמונת־החלום בה מפליגה אוריתה לעברו בזרועות פשוטות מבלי לראותו כלל ומבלי להרגיש בקיומו בככדי ליפול בזרועותיו של דוקטור לנדאו. תמונת המציאות נראתה כתשליל של תמונת החלום, ורגע גם לא ידע פעולתה של מי מן השתיים ממשית יותר – של מציאות ההקיץ או של מציאות החלום. בחלום אשר ממנו הקיץ זה עתה הפך לרוח־רפאים מכיוון שאוריתה לא ראתה אותו ולא הרגישה במציאותו, ואילו בהקיץ שמלפני שבועיים הפך לרוח־רפאים דווקא מכיוון שסרוליק כן ראה אותו גם נבהל מהימצאותו. הפגישה הבלתי־צפויה קרתה אחרי שצריך היה לסייע בסירוס החזירים, כשקיבל עבודה מכניסה הרבה יותר כסבָּל למשך שבוע בחברת תובלה,⁴ ונשלח יום אחד להביא צרורות לאכסניה נוצרית אשר בה התגורר באותה שעה סרוליק ידיד־נעוריו שהספיק בינתיים להמיר את דתו ולהיעשות לכומר קלוויניסטי שמכונה בצרפת הוגינוטי. בסרבלי־השירות הכחולים עם שם החברה המודפס באותיות צהובות גדולות על הגב, דפק גבריאל על הדלת שלוש דפיקות מנומסות כיאות, בציפיה לדמי־שתייה כראוי, אם כי לא בשפע, שהרי אין דרכם של המשמשים־בקודש המהוגנים לפזר את ממונם. הדלת נפתחה והכומר שלח ידו האחת לקבל את החבילה, ובשניה פישפש בכיסו להעלות כמה מטבעות דמי־שתיה לסבל. כשהרים הכומר את ראשו, ראה גבריאל, מתחת למגבעת השחורה, את פני סרוליק הקטן, את פניו של ישראל שושן חבירו משכבר הימים. פניו של סרוליק שצצו פתאום מתחת למגבעת באותו סבר נלפת, מובס, רהוי ועם זאת עיקש בהתקוממותו כפי שהיה לו בשנת הלימודים האחרונה בסמינר למורים, בתקופה בה התענה בקשיים שבמכאובי אהבתו הנואלת הגדולה, הציפו את גבריאל – עם מכת־הלם־התדהמה – בגל של חום ועליצות, אך פרץ צחוקו נקטם לרגע עם הבלהה שאחזה בסרוליק הקטן: חיוורון אפרפר פשט בלחייו האדמוניות, הבולטות משני עברי עיניו המלוכסנות סינית מבעד למשקפיו הגדולים. הוא התמוטט לאחוריו, נתקל בשולחן ונאחז בקצהו בידו האחת, ואילו בשניה, האוחזת עדיין במטבעות שביקש לתת לפני רגע דמי־שתיה לסבל, היה כמו מסוכך על עיניו מפני החזות הקשה הנשקפת לו. משהתעשת, מילמל סרוליק הקטן משהו על האדם המודרני הנושא את צלבו המודרני מודפס באותיות גדולות על גבו, וגבריאל חזר ופרץ בצחוק וקרא, “סרוליק, סרוליק! הנח לכל השטויות הנדושות על הצלבים המודרניים בזמנים המודרניים ואמור לי, לכל הרוחות, מה זה קרה לך? מה אתה עושה פה?”

“מה אני עושה פה?” חזר סרוליק הקטן ותיקן את משקפיו על אפו והחליק על לחייו ששבו לפרוח באדמומיותם הרגילה, “אני מכין הרצאה על הסעודה האחרונה. יש לי כמה רעיונות משלי על משמעות הסעודה האחרונה שנדמה לי שיש בהם משום חידוש, גם עשויים הם לתרום להבנת גאולת־הנפש על־ידי המשיח ובמשיח…” בהתעוררות גוברת והולכת החל לפתח את ראשי הפרקים של הרצאתו לפני גבריאל שהשעין את החבילה על המיטה, התיישב בכיסא, שילב את ידיו על חזהו ואמר לעצמו, “ואולי באמת אני מת?” האימה שנפלה זה עתה למראהו על סרוליק הקטן היתה אימת־רוח־הרפאים הניצבת פתאום על דרכו של אדם. פעם קרא משהו על הדרכים בהן יבחן האדם את עצמו לדעת אם עדיין בחיים הוא, אם לא פרחה בינתיים נשמתו מבית־גופה־שלא־מדעת. הבדוקה והמנוסה שבאותן דרכים – כך נאמר שם – היא בדיקת הצל: אם ימצא צל לעצמו, משמע שקיים גוף שמטיל אותו. אז, כשקרא את הדברים מתוך הצטעצעות בפולקלור ובשעשועיו, לא מילל ולא פילל ששאלה זו תעמוד אי־פעם על סדר־יומו. “ימים טובים” חשב ופרץ בצחוק מתוך מין זחיחות־דעת שאין לה גבול, “אני מחפש את הצל של עצמי. ואולי גם סרוליק הקטן מת, כמוני, אלא שהוא לא יודע זאת?” עליצותו פשטה ועלתה משהביט על סביבותיו ולא מצא כל צל ברור לא לעצמו וגם לא לסרוליק הקטן. באור האפרפר של דוק־ערפל־התמיד המקיף את עיירות הצפון להסתיר מהן את עין־השמש, לא נתגלו לעיניו אלא גוונים ובני־גוונים רכים ודקים מתמזגים זה בזה ללא כל קווי־גבול.

“הצל כשהוא לעצמו”, אמר בינו לבינו מתוך שמחת־החיים כשקם עם הקטן זקוף־עטרת־ראשו בכדי לרחוץ את הפנים ולהסיר מעליהם את קורי־השינה ולצנן את העורף ולרענן את הפה בהברשת־משחת־השיניים, "איננו כלל וכלל הוכחה מספקת, שהרי אינו נובע מן הגוף עצמו אלא ממקור של אור שנמצא בחוץ ומעבר לו, ולמעשה גם גוף מת שאין בו רוח־חיים מטיל צל כאשר שרוי הוא באור, אלא שבמבט עיניו הקרועות לרווחה אין הוא רואה את הצל של עצמו. מי שרואה, בין בעיניים פקוחות את מציאות ההקיץ, ובין בעיניים סגורות את מציאות חלומו, הרי זה רוח־החיים. השאלה, כמובן, אינה שאלת הגוף אלא שאלת הנשמה שתמיהה לדעת אם עודנה שרוייה בתוך גופה. אם כבר יצאה מתוכו והפכה לעין רואה בלבד, יש להניח שהדבר הראשון בו תיתקל יהיה אותו גוף מת אשר ממנו יצאה זה עתה, ואכן כמה וכמה אנשים, ממקומות שונים ובזמנים שונים, העידו על עצמם שזכו בחייהם ליציאת־הנשמה שראתה מלמעלה את גופם השרוע אפרקדן תחתיהן, ואם אינני טועה אפילו הרב קוק בכבודו ובעצמו זכה למין התעלות־נשמה אשר כזאת, מה שלגביו, מוסיף סיבוך נוסף באשר הוא יהודי המאמין שמדי ליל בלילו יוצאת נשמתו מתוך גופו ושלפיכך ברגע בו חוזרת היא לגופו עם התעוררותו, מייד נותן הוא תודה מקרב־לב ואומר, ככל שאר המאמינים: מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי. אבל לא הרי גיחת־פתע לשם חזרה לבסיס המוצק כהרי יציאה גמורה וסופית של הנשמה, אם לא לעד ולעולמי־עולמים, אז לפחות עד לביאת־המשיח ולתחיית־המתים ( – וזאת, כאמור, בסידור, ברחמים רבים!) באותה צורה ובאותו אופן שניגלו לו, ליחזקאל, בבקעת העצמות היבשות, כאשר ברוח יהוה התנבא ואמר אל הרוח: מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו! ואפילו כך, ואם לא תצא הנשמה אלא עד לביאת־המשיח ולתחיית־המתים, הרי שיבתה אל גוויתה המוטלת לפניה אינה נראית־לעין בעתיד הקרוב. כשאתה מת – הרי זה לזמן־רב. ואשר לעין־הנשמה שיצאה זה עתה מן הגוף שמת, נכתבו אמנם עליה ספרים רבים שבהם נאמרו דברים אין־קץ, זה בכה וזה בכה, אך ראייה חותכת לא נמצאה לנו מימי יחזקאל ועד הנה. ומדוע זה, בכלל, צריך להניח שכל הנשמות שיוצאות רואות עין בעין אותו דבר? כפי ששונות היו זו מזו, ומנוגדות זו לזו, כל עוד התגוררו כל אחת מהן בשיכון העראי של הגוף הפרטי שלה, כן הסתלקה כל אחד בדרכה שלה ועל פי טבעה שלה, גם אין כל הוכחה לכך שאחרי צאתה נעשתה טובה יותר וחכמה יותר ונעימה יותר ואהובה יותר, אלא אם כן האיר לה המזל פנים וגילגל אותה בזמן אחר ובגוף אחר שנעם לה וניקז מתוכה את מרירותה עם רשעותה. משמע שגם נשמה ערטילאית תלויה במזל! כן – זה הוא זה: גילגול נשמות. הגוף ששב אל העפר לא יחזור עוד מן העפר, ומוטב כך, ואוי ואבוי היה לו ולכל יקיריו ולכולנו, אילו היה חוזר עם העפר, הרימה והתולעה; ואשר לעצמות היבשות – נשאיר אותן ליחזקאל בן בוזי שיתעסק בהן כאוות־נפשו, ולנו יזרח גילגול־הנשמות! מ–ט–מ–פ–ס–י–כ–ו–ז–י–ס: להתגשם פעם ועוד פעם ועוד פעם, וכל פעם במקום אחר ובעידן אחר ובמזל אחר ובגוף אחר. תחי הקארמה של המזרח הרחוק! כן – המזרח הרחוק. הטיבֶּטים הם, כפי־הנראה, המומחים הגדולים ביותר בעולם ליציאת־הנשמה – אולי מפני ששוכנים הם על גג־העולם, אי־שם בהררי ההימאליה. מכל הספרים עושה ספר־המתים הטיבֶּטי את הרושם האמין ביותר, ובו כתוב לאמור שהנפש האצילה יוצאת ישר לתוך טבעת של אור־עליון שאיננו אלא השתקפות הזוהר של מהותה. אור האמת בטהרתה. ומה בדבר כל הנשמות שאינן אצילות כל־כך? ומדוע כה חשוב לנו שהנשמה תמשיך להתקיים גם אחרי מות הגוף? היתה נשמה – וראו: איננה עוד, וסוף פסוק. מי היה אותו פילוסוף גדול שאמר שהנשמה לא היתה ולא נבראה? אין דבר שכזה. סתם בדיון. שקר גדול אחד שבו נאחזו וממשיכים להיאחז, גם ימשיכו להיאחז עד סוף כל הדורות כל בני־התמותה הפוחדים מן החידלון הקרוב הצפוי להם; כל המוני האומללים, החלכאים והנדכאים והכואבים והסובלים־על־לא־עוול־בכפם והמקופחים וגם כּל בעלי־האמביציות והשחצנים והיומרנים ובכלל כל־האדם המשעשע את עצמו בתקווה חסרת־השחר והמנוגדת לשכל הישר שאחרי מותו יזכה לכל מה שהיה חסר לו בחייו עלי אדמות. שימשיך להיות קיים גם אחרי מותו. הבל הבלים. אין זיכרון לראשונים, וגם לאחרונים לא יהיה להם זיכרון, עם שיהיו לאחרונה. להטיל זיכרון על הדורות הבאים כמו צל שיעיב עליהם. הצל אמנם יעיב עליהם, אבל עם זאת יעריצו אותו ויאהבו אותו. הנה היא אוריתה שעתידה להיוולד בדור מן הדורות הבאים שתקרא בשקיקה: בצילו חימדתי וישבתי, ופריו מתוק לחיכי! כן, כן: הצל! אבל הרי הצל כשהוא לעצמו – אמר בינו לבינו מתוך שמחת החיים כשקם עם הקטן־זקוף־עטרת־ראשו בכדי לרחוץ את הפנים ולהסיר מעליהם את קורי־השינה ולצנן את העורף ולרענן את הפה בהברשת משחת־השיניים – איננו כלל וכלל הוכחה מספקת. הוכחה מספקת למה? הוכחה מספקת לכך שנשמתי עדיין לא יצאה מתוך גופי, ושאיננה ממשיכה לרחף ערטילאית באולם מלון־המלך־דויד בין אוריתה שרוקדת בזרועותיו של דוקטור לנדאו לבין דוקטור לנדאו שמצמיד את גופה לגופו ומחבק את גזרתה בסיחרור של ואלס, ובין שניהם גם יחד לבין פרופיסור ורטהיימר ולברונהילדה ולכל יתר האנשים אשר אותם אינני מכיר כלל. הוכחה מספקת לכך שעדיין אין נשמתי צריכה לחפש את הנר שהודלק לה. כלומר – הוכחה מספקת למקום הימצאותה המדוייק, בתוך הגוף או מחוצה לו, של הנשמה שלא היתה ולא נבראה מעולם, ושאיננה אלא מין כזב שבדו מליבם בעלי־דמיון, מין שקר מוסכם שנעים ונוח להתערסל בו, ובמיוחד יש בו מן הטוב והמועיל בניחום־אבלים. לא, לא – אין כל צורך בנר־נשמה לגבריאל. כשהקטן עומד, אין כל צורך בנר־נשמה. הקטן שעומד הוא הוא ההוכחה המספקת, והוא גם מטיל את הצל המפואר של ראש העטרה על הארון הברטוני עתיק־הימים של ליאונטין. כן, כן ידידי, עדיין לא הגיעה העת להדליק לנו נר.

וגם לכשתגיע העת, ואחריה, לא יהיה לבדיון הזה שנקרא “הנשמה של גבריאל לוריא” כל צורך בנר. באותו רגע של שמחת־החיים לא איכפת היה לו כלל אם יש לו נשמה ואם אין; אם קיימת היא בגוף ואם בכלל תמשיך להתקיים אחרי מותו, וגם אם תמשיך להתקים ערטילאית אי־שם לא תבקש להטריח את החי בהדלקת נרות ולא תבקש להטיל עליו את צל־זכרונה. “אולי זה מכיוון שאני בן מזל־תאומים” אמר לעצמו בתשובה על התמיהה לגבי היחס החיצוני אל שאלת נשמתו שלו. “כאילו שהתאום האחד בודק בסקרנות, אך מבחוץ, את השני.” כל הבחינות ההגיוניות בהן ביקש הוכחות הגיוניות להימצאותה של נשמתו בתוך גופו או מחוצה לו, או למציאותה בכלל, חיצוניות היו כשל מי שאינו נוגע בדבר, גם היה בהן מן הברק השטחי של איזמל־המנתחים שאינו מרגיש כלל את פירפורי־הבשר־החי שנפרם במגע־חודו. ואשר למנתח המחזיק באותו איזמל, בעליצות אותו ניתוח שנעשה תוך כדי רחצת־הריענון מסיוט השינה הטרופה, הוא היה מהמהם את מנגינת השיר הנפוץ פה לאחרונה, “זה כתוב בשמיים… זה כתוב בשמיים…” גם פרץ פתאום בצחוק רם כשמשך את המגבת מן הקולב להסתפג בה. נזכר במאמר שקרא עוד בזמן שלורד רדקליף הצעיר היה שוהה בארץ, ואוריתה היתה מראה לו את כל המקומות שחייב תייר אינטליגנטי כמוהו לראות – באותם ימים בהם נעלמה כליל מעיניו לא רק מכיוון שכל עיתותיה הוקדשו ללורד הצעיר, אלא גם מכיוון שהוא מצידו גילה את בֶּלה. הפרופיסור הגרמני שתיאר את תגליותיו בניתוחי־המוח הרבים שעשה, סיכם את המאמר שלו בהכרזה שדבר אחד לא מצא בכל חקירותיו – את הנשמה. “ומה שקרה לאותו פרופיסור יֶקֶה, קרה גם לי”, ומה שהצחיק אותו ביותר היה הרעיון שאותו יֶקֶה פּוֹץ לא מצא את הנשמות של הפציינטים שלו, ואילו הוא לא מצא את הנשמה של עצמו. ואם ישאל גבריאל, “אומרים נשמה יש לו, לאדם – מה זאת נשמה?” הוא לא ידע להשיב. כולם מדברים על נשמה. למה, בדיוק, מתכוונים הם במילה הזאת? למה מתכוונים הם, בדיוק, ומה צורך יש בה, במילה הזאת? נשמה, נשמה, נשמה! מה זה “נר־נשמה”?

אילו ידע היכן בדיוק להציבו, היה מדליק נר מייד עם היקיצה וההתנערות מן החלום ומאניצי ההרהורים הרוחשים סביב המילה ‘נשמה’, אך מכיון שפיקפק בין אפשרויות שונות שצצו בדעתו, חשב שמוטב לדחות את הדלקת הנר הראשון למחרת היום אחרי שקיעת־השמש, לאחר שיתרחץ מן העבודה ויאכל את ארוחת־הערב. משנוכח לדעת בדרכו בשדה־המנהירים שלהדלקת הנר יזדקק למקום סגור, לפינת־קודש ודממה, מייד התייצבה בדמיונו הכנסיה הקטנה העזובה בפאת הכפר שבה יוכל להדליק את שלו באין מפריע – חוץ, אולי, מאיזו ישישה דוממת בלועה בעלטה – ודווקא תמונת הכנסיה העתיקה אשר נבנתה, ככתוב בשלט הקטן בצד הכניסה הקמורה, בסוף המאה האחת־עשרה, כלומר בימיו של רש"י – היא היא שהפריעה לו בבחירת המקום, והיא שגרמה לדחיית הדלקת הנר. אמנם הדלקת הנר היתה הפעולה האינטימית ביותר שבינו לבין רחשי־ליבו שהתייחסו לאוריתה בלבד, ומעצם מהותה מנותקת היתה מכל זיקה למקום זה או אחר, ובוודאי שנמצאה מחוץ לכל מסגרת דתית שהיא, ושום מקום לא יוכל לשנות את המתחולל בינו לבין עצמו, אך בכל־זאת התקומם בו ליבו נגד הדלקת הנר בכנסיה דווקא, וזאת לא משום הרגשותיו שלו, אלא מפני איזו שהיא עין ערטילאית שתהיה צופיה במעשיו מבחוץ ותיתן להם פירוש המנוגד לכוונותיו.

מקום אחר שעלה בדעתו נמצא בדרך לשפת־הים, בחורבותיה של טירה עתיקה, בתוך חדר בעל שני חלונות צרים בעלי קמרונות מחודדים, וכן החדר שלו עצמו בדירתה של ליאונטין שהיה אולי, המקום המתאים ביותר אילולי נוכחותה הקרובה של זו. זקנה חביבה זו היתה אמנם עדינת־נפש ומנומסת, ולעולם לא היתה נכנסת לחדרו מבלי להקיש תחילה, אך הוא גם לא סירב אף פעם לפתוח לפניה את הדלת, והמחשבה שיצטרך להסביר לה את פשר הדלקת נר־הקודש הפריעה לו גם היא. שקל בדעתו אפשרויות אחרות, ולמחרת היום, כשנשלח לנקות את דיר־החזירים ולהערים את הזבל על העגלה שתישא אותו לזיבול השדות, נראה לו שהחדר הנידח בעל שני החלונות הצרים בעלי הקמרונות המחודדים שבטירה החרבה יהיה המקום המתאים ביותר. זה נמצא מהלך עשרים רגע, חצי שעה, מחדרו, וקרני השמש השוקעת היו מגיהות אורות טמירים בזגוגיות הצבעונין שבאורח פלא השתמרו בשלימותן בפינה חבויה זו, אולי בגלל גובהם וצרותם של החלונות. תוך כדי עבודה היה מתכנן את סידור כל הדרוש בחדר הנטוש, וככל שקרבה שעת הסיום והלכה, כן גבר בו קוצר־הרוח לכלות את מעשיו בדיר־החזירים. היה גורף ומעמיס בקצב גובר משהגיע לאוזניו קולה של ליאונטין הקורא, “אדון לוריא, אדון לוריא –” המשיכה לקרוא לו “אדון” גם אחרי שנפל מגדולתו והיה לפועל חקלאי הסר למשמעתה, בניגוד לגבירתה בעלת־החווה אשר מן הרגע בו חדל לשלם לה שכר־דירה, לא זו בלבד שחדלה לקרוא לו “אדון”, אלא שחדלה בכלל לראותו ולהבחין בקיומו, וכשאירע לה לפגוש אותו בשביל המוביל מן השדות אל החווה היתה ממשיכה להסתכל ניכחה כאילו לא עבר פה אדם, או לכל היותר, מבלי לשנות את אזימוט מבטה המכוון הישר אל האופק שלפניה, היה סבר פניה הקשוח ממילא מתרפט בקימוץ־שפתיים של בוז ושאט־נפש.

Il y a une dame étrangère qui vous cherche, Monsieur “אשה זרה מחפשת אותך!”

המגרפה נינעצה עמוק יותר בזבל עד שחדרה לאדמה מתחת. בהלם ההתרעשות נשען עליה בכובד גופו, ואחר נזקק לשתי ידיו ולכל כוחו כדי לחזור ולחלץ אותה. וכי איזו אשה זרה עלולה להופיע פתאום ולחפש אותו פה? אוריתה! לגבי ליאונטין כל אשה שאיננה בת־הכפר היא אשה זרה, אבל בין זרה מן המקומות הקרובים, ובין זרה מארצות רחוקות, ברור היה לו כשמש ששום אשה זרה לא תבוא לחפש אותו פה חוץ מאוריתה, כפי שברור היה לו כשמש שלא ייתכן בעולם שאוריתה שנכרתה מעץ־החיים שלו תופיע פתאום פה לפניו. ברור היה לו כשמש, ובכל זאת, ולמרות כל ההרגשות המנוגדות, היה מייחל בליבו להתרחשות נס התגשמותה של אוריתה לפניו כשהיה צועד בעקבותיה של ליאונטין במגפיו הכבדים הנוטפים רפש ובמגרפה המטונפת המוטלת על שכמו אשר בה המשיך להחזיק, משום־מה, בחולשת־הדעת שאפפתהו. האם תבוא יחד אתו לחדר הנידח בטירה הנטושה להדליק נר ראשון לנשמתה לפני הזגוגיות הצבעוניות שֶלַּחַלונות המחודדים בקצותיהם? היא לא עמדה בפתח החצר לחכות לבואו כפי שציפה, גם לא ישבה אל השולחן הכפרי הארוך שבתוך החצר המיוחד לארוחותיהם של פועלי־החווה. היה חלום. גם הוא עבר. כשניגש להניח את המגרפה בסככת הכלים, תמה למראה אשה בחליפה אפרורית־ירקרקה ובכובע באותו גוון ניתקת מצל האלון וניגשת בצעדים נינוחים, כבדים משהו, לעבר ליאונטין שנעצרה בחצי־הדרך לסככה. אגב כניסה לחצר הבחין בדמותה, אך לא ראה כל קשר בינה לבין אותה אשה זרה שלקראתה היה הולך. זו היתה אשה גדולה ובעלת־בשר שאינו מחולק כראוי לנוי שבגוף האשה, אלא מרוכז באיזור המותניים לעבותו, וממנו ומעלה הוא עולה ותופח ומקפח כליל את האחוריים ואת הרגליים החייבות בגרמיותן הצנומה לשאת במעמסת כל הבשרים העליונים. פניה העגולות במסגרת השיער הצהבהב היו בוהקות באדמומיות כעין חלקת־המים השרוייה באור השמש השוקעת כשפנתה אל גבריאל ואמרה לו, “פָּא אוּ לָה שׁוֹ אוּ שָׁן!”

הדברים הצטלצלו באוזניו כמיני הגדים סיניים או יפאניים שנאמרים במבטא גרמני או סקנדינאבי, ורק אחרי שחזרה ופירשה והמשיכה באנגלית, הבין שהמבטא איננו לא גרמני ולא סקנדינאבי אלא הולנדי דווקא, ושאותם הגדים אינם לא סיניים ולא יפאניים אלא פשוט השם שלה, “פאולה שושן” שאותו הרחיבה תוך מתיחת כל הברה והברה, אם כדי שיהיה ברור ומפורש לפועל החקלאי הלז, ואם משום שנוהגת היתה בכלל למשוך כל מילה ומילה. היא מצידה הופתעה לא פחות ממנו, שכן בעלה, אשר לו נישאה לא מכבר, הלא הוא רועה־העדה ישראל שושן, סיפר לה על חברו הטוב העושה בזה, שסטודנט לרפואה הוא, על סף גמר לימודיו, והיא כלל לא תיארה בנפשה שתפגוש מין פועל חקלאי גברתן יוצא מדיר של חזירים. כשנפגשו שבועיים קודם לכן, לא טרח גבריאל לספר לו, לסרוליק, שכבר נטש כליל את לימודי הרפואה, וזה סבור היה שגבריאל עובד בחברת התובלה ובשאר עבודות מזדמנות בימי החופש הגדול בכדי להרוויח קצת כסף לפני עונת הלימודים הבאה. מתוך ההתרעשות של הפגישה הבלתי־צפויה עם חבר־נעוריו, וההתעוררות בה סיפר על החידושים הנפלאים שחידש בסוגיית הסעודה האחרונה, שכח סרוליק לספר לגבריאל שהנה לאחרונה נשא לו לאשה את בתו של מורו ורבו, הפרופיסור המפורסם לתיאולוגיה, הלא היא פאולה, אשר עמה חושב הוא לעשות מעין מסע של כלולות מייד לאחר שיסתיים הכנס בעיר נויון. זכר רק לבקש מגבריאל את כתובתו פה בצרפת בכדי שיוכל לשלוח לו את תדפיס הדרשה שלו, והתדפיס אכן הזדרז להגיע בדואר יומיים אחרי שובו של גבריאל. הוא לא פתח את המעטפה. דוור הכפר נכנס רכוב על אופניו לחצר החווה כשהיה גבריאל מתכונן לצאת אל תחנת־האוטובוס בפינת הכביש הראשי בכדי להביא מסנט אן ד’אוריי נרות נשמה לאוריתה, ומראהו כשהוא לעצמו הפריע להגיגיו כמטרד בלתי־צפוי. בדרך־כלל היתה הופעתו של זה דווקא משעשעת את גבריאל, והופכת למין טקס קטן בו היה מציע לדוור כוסית ומאזין בנפש פזורה לרכילויות האחרונות המהלכות בכפר, אך הפעם, תוך כדי התנצלות על החשש שיאחר לאוטובוס, דחק כמה פרוטות לכפו והניח את המעטפה הסגורה על השידה. המעטפה גם היא היתה לו למטרד, וכשראה אותה בעיני רוחו מונחת על השידה כשעלה לאוטובוס, העיקה עליו כדאגה נושנה שחוזרת וצצה פתאום להצמית את התפעמות הציפייה. הכיר, כמובן, את כתב־ידו של סרוליק עוד לפני שחלף מבטו על שם השולח, וכשחזר עם שמונת־נרות־הנשמה והניחם במגירה התחתית של השידה, גמר בליבו שישאירנה על השידה בלתי־פתוחה, כמות שהיא, עד אחרי עבור שמונת ימי ההדלקה. הוא לא יניח לה להפריע לו בהתייחדותו עם נרות־הנשמה, וזאת דווקא מכיוון שסרוליק הקטן, חבירו הטוב מימי ילדותו, כה יקר היה לליבו, ומכיוון שברגע בו מתקין היה את עצמו להתייחדות, לא היו לא ליבו ולא מוחו פנויים לטיפול בפצעי חברו. המעטפה נראתה לו כקריאה נואשת לעזרה, אם־כי ידע שמכילה היא את תדפיס הדרשה אשר בה ביקש סרוליק דווקא להתפאר. מעטפה זו שמכילה את ההגיגים היקרים ביותר לליבו של הטוב שבחבריו, היתה לו להוכחה הגשמית הניצחת של הבדידות בה שרוי כל אחד ואחד מאתנו, כל אסיר בתאו הבודד בו שלול הוא בשלשלאות של הווייתו המיוחדת לו, החד־פעמית; בו נתון הוא בַּסד אשר ממנו לא ייחלץ כל עוד רוחו בו, הסד של גופו ושל ליבו ושל מוחו ושל הרגשותיו ושל מחשבותיו ושל חלומותיו. בחושך שעל פני התהום המבדילה בין תא לתא שיגר לו סרוליק איתות שלא בעיתו, ועד שלא הסתדר גבריאל עם זה, כבר שילח בו את היצור הלז המתקרא פָּ־אוּ־לָה שניצב עכשיו לפניו כמין מחסום חי שלא בא אלא כדי ליירט אותו מדרכו שלו. את הברייה הלזאת לא יוכל לקפל על חליפתה וכובעה ועקבי נעליה הכבדות לתוך מעטפת דואר ולהניחה על השידה, לצד מאמרו של בעלה, עד תום שמונת ימי־נרות־הנשמה לאוריתה.

לפני הופעתה של זו, וביחוד בשעתיים האחרונות, היה אחוז תזז של קוצר־רוח לקראת סיום יום העבודה, לרגע בו ישטוף במים חמים את כל הטינופת שהצטברה עליו, בו ילבש נקיים ויתקדש לחג הפרטי שלו שייערך שם, בפינת החדר שבטירה הנטושה, וכשזה סוף סוף הגיע הפכה התפעמות הציפייה לחשרת־כעס אשר אותה בכל זאת נאלץ להסתיר מתחת לחיוך של קבלת־פנים. ליאונטין הזקנה, ברגישותה למצבים, הציעה במאור־פנים מיץ־תפוחים תוסס מעשה־בית לאורחת הבלתי־צפויה כשהיה גבריאל מקרצף מעליו את הזבל בחמת־זעם שהיתה מתפוגגת והולכת לפחי־הנפש שנמוגו במשזר של השתאות כשהיה קושר את שרוכי־נעליו ושולח מבט אחרון לראי לפני צאתו נקי, מגולח למשעי ומדיף בושם שלאחר הגילוח לקראת הבריה שבאה לתפוס בעיני־הבשר את מקומה של אוריתה הממשיכה לרחף בעיני־הרוח. “גוש של בשר” אמר לעצמו, כשראה אותה יושבת אל השולחן הארוך בחצר ולוגמת מן הסיידר. “אילו לפחות היה מחולק כראוי לנוי שבגוף האשה!” באותה שעה היתה היא נתעבת בעיניו הרבה יותר מן החזירים שבמחיצתם בילה את היום כולו, אותם חזירים אשר מהם לא עלה על דעתו כלל לצפות לאיזה שהוא זיק של נפשיות, ריצוד כל שהוא של שאר־רוח או בדל־חיוך של הבנה־בשתיקה, ובוודאי שלא ראה בנוראים שבחלומות הבלהה שלו חזירה שעולה על משכבו. "אבל זו – " המשיך בינו לבינו “עולה כל לילה על משכבו של סרוליק הקטן, האומלל!” גם אילולי היתה זו אשתו של סרוליק, לא היה פוגע בה בדברים מכיוון שמטבע ברייתו לא היה מסוגל להלבין פני אדם בכלל ופני אשה בפרט, אלא מנסה היה להיפטר ממנה באיזה שהוא תירוץ מנומס, אך את זו הרי לא ניתן לסלק. עוד לפני שפנה להתרחץ, מן הרגע שהבין שברייה זו אשתו של סרוליק היא, השלים בעל־כורחו עם אובדן הערב הזה, ומה גם שידע שסרוליק עצמו, שהתעכב לבדוק משהו בסנט אן ד’אוריי, עשוי להגיע בכל רגע. השתדל כמיטב־יכולתו לקבל את פניה בחביבות ולקשור עמה שיחה בנעימים לא רק למען סרוליק, לכבודו ולשלום־ביתו, אלא, ואולי בעיקר, גם בגלל הרגשת אשמה על שנאת־החינם הגואה בליבו לאשה זרה זו שלא עשתה לו כל עוול. פנה, כדרכו, בשאלות כהנה וכהנה עד שימצא את העניין הקרוב לליבה שידובבנה, אך כל נסיונותיו עלו בתוהו. כל הדלתות הרגילות שעליהן דפק נשארו נעולות, ושום תהודה לא נשמעה לנקישות. לכל שאלותיו ענתה במיני הימהומים קצרים ומתוך אדישות מוחלטת, ובעיני עצמו היה דומה לפתי שחושב לחולל נסים כמשה רבינו בשעתו, שמכה בסלע אטום ומצפה שיצאו ממנו מים. היא לא גילתה עניין אלא במיץ התפוחים התוסס שאותו שתתה בשקיקה וביקשה עוד, ואחרי שרוותה החלה חוקרת את ליאונטין בדבר הכנתו, וזו היתה מאושרת להסביר לה הסבר היטב ולרדת עמה לפרטי־הפרטים ולרזי־הרזים של יצירת הסיידר הטוב. עכשיו, משנמצא משוחרר מחובת המארח לספק דלק לשיחה עם האורחת, פנוי היה להתבונן בה מן הצד מתוך השתאות. דומה שמתוך תהום השלווה האדישה לא בוקעים ניצנוצים של התעניינות אלא במיני מזונות ומשקאות. האם חוץ מן המזון לגוף קיים בעולם עוד משהו שעשוי לעורר בה זיק של התלהבות, רטט של שקיקה, ריצוד של רגש כלשהו? מפיו של סרוליק למד לדעת, מאוחר יותר, שאכן קיים בה לא רק ניצוץ של רגש, אלא להט של אהבה אשר כמו כל אהבה אמיתית אין היא ניתנת לחלוקה. אהבתה של פאולה משומרת אך ורק לאנשים עשירים. זו היא מן אהבה טהורה. כפי שמעודה לא ביקשה גם לא קיבלה של טובת־הנאה מחברותיה העשירות, כן גם אינה נושאת נפשה במסתרים ואינה עתידה לזכות לכך ביום מן הימים. סרוליק בא להזמין את גבריאל לארוחת־ערב בעיר, וכשהגיעו למסעדה, ממש על המפתן, נתקלו באשה שיצאה לעבר מכונית שהיתה מחכה לה לצד המדרכה. זו עשתה סימן לפאולה, גם החליפה עמה כמה מילים, ומייד נחפזה פאולה להיכנס יחד אתה למכוניתה בחיוך של שביעות־רצון, ומבלי שתמצא צורך לומר אפילו מילה של התנצלות לבעלה ולחברו של בעלה שנשארו נטושים על מפתן המסעדה. “אתה רואה” – אמר לו, סרוליק, לגבריאל, “מה כוחה של אהבת אפלטונית לעושר! זאת היא בתו של שלומברגר, הבנקאי המפורסם.” וכעונה על שאלה שלא נשאלה, (לאמור – אם כך, מה מצאה היא להינשא לו לסרוליק, למין בחור חסר פרוטה לפורטה, פרח־כמורה אביון שאין לו כל סיכוי שהוא, ולא צל־צילו של סיכוי, להתעשר ביום מן הימים, ושאינו מעוניין אלא בדקויות תורת הפרידסטינציה של קלווין? – ) הוסיף כשהתיישבו אל השולחן, “הצרה היא רק שהמיליונרים אינם להוטים כל־כך להתחתן עם בנותיהם של מורים לתיאולוגיה, למרות כל הכבוד שהם רוחשים לחכמי־הדת. כן, כן – גם היא יודעת שצריך לכבד את המלומדים בכלל, ואת המלומדים הדתיים בפרט…” ואז הבין גבריאל שאילו נחשב בעיניה לבעל־הון או, לפחות, בהיעדר־ממון, לבעל דיפלומה, היה זוכה, במקום השני אחרי מיץ־התפוחים התוסס, להיבהוב של תשומת־לב מצידה, מה שלא היה משנה במאום את השתאותו להופעתה של זו בו ברגע שהיה כל־כולו מתכונן – סירב, משום־מה, למילה ‘מתקדש’ שצצה ראשונה בהגיגיו – להדלקת נר ראשון. השתאותו התפשטה לכל הכיוונים, ומשנמוג חרון־אין־האונים, החלה גואה ועולה בו עצבות. “אשה ארורה זו” אמר לעצמו, “עלולה להרוג את טעם החיים”. אילולי היתה זו אשתו של סרוליק, האם היתה עד כדי כך מדכדכת אותו? כלומר – ללא כל כוונה מצידה, לא טובה ולא רעה, אלא בעצם מהותה הסתמית, האטומה. חוץ ממבנה הגוף הלקוי לא היתה כעורה כלל. פניה, אפשר לומר, היו דווקא פנים יפות. עיניים גדולות, כחולות בהירות ואף ישר וקצר ולחיים שמנמנות בוהקות באדמומיות, אך הכל בכל מכל כל תפל היה. שום קרינה לא נאצלה מן האומצה חסרת הטעם הלזאת. אילו, לפחות, נדף ממנה ריח טוב כריח הוורד, הציפורן, היסמין או פריחת־ההדרים ושאר ראשי־בשמים! אך מחמת הדרך שעשתה, כפי הנראה, מתחנת האוטובוס ועד הנה והשיטוטים והחום היתה צחנת־הבשרים־המיוזעים הנודפת ממנה מרתיעה אותו אחורה בכסאו וממאיסה אותה עליו מעל ומעבר לכל שיעור, כן, כן – הבילות־הבשרים של האנושות בכלל איננה מרנינת־לב, אך בכל־זאת, אילו, למשל, היתה אומצה חסרת־טעם זו גבר ולא אשה, לא איכפת היה לו כל־כך, אולי משום שמעודו לא התעוררה בו תאוות־בשרים לגבר. מי היה אותו צדיק שאמר שהאנושות מסריחה? כאן נשאלת שאלה גדולה מדוע זה החומר שיוצא מקרב־האדם כל־כך נתעב הוא ומאוס בעיני האדם? ותהי התשובה אשר תהיה, איש אינו מכריח אותך לתחוב את אפך לתוך מחראה ולהתמרח בצואה. אילו רק ידעה איזה הרהורי־לב משוקצים היא מעוררת. אך מסכנת זו בסך־הכל שתתה לתומה מיץ תוסס לרוות את צמאונה, וכשהרימה את ידה התגלה כתם־זיעה גדול, צהוב, שנבע מבית־השחי והסתפג בתפר־החליפה, וזיבת־זיעה זו היא שגרמה לו לדמות בנפשו כתמי־זיבה מסוגים אחרים שהסתפגו ברצועות־בד אחרות ובמקום אחר בגופה – בין רגליה, למשל!

“או, אולי זה להיפך –” אמר בינו לבינו אחרי שנבלעה זו במכוניתה של חברתה העשירה, והוא נכנס בעקבותיו של סרוליק למסעדה, "אולי רק אחרי שנהרג הטעם שבחיים, באה “פָּא אוּ לָה”? ועם זאת נצבט ליבו בקירבו למראה חברו מימי נעוריו הצועד לפניו בפסיעותיו הקטנות, המזורזות, ובמתיחת צווארו בחיפושיו אחר שולחן פנוי באיזו פינה בה יוכלו לשוחח בשלווה על מילאת השנים שעברו מאז. האם זה הוא מה שקרה לו, לסרוליק הקטן? אולי רק אחרי ששיכל את טעם־החיים, פישפש ומצא לו את האשה הלזאת, וכתוספת כתובה קיבל גם את הברית החדשה? אבל בעצם דומה שלא כך השתלשלו הדברים, אלא אחרת: אחרי מות הטעם בחייו, הלך לבקש לו ברית חדשה שתאושש בו את עצם הקיום עלי־אדמות, ולסתימת הגולל על הטעם המת הציב את פאולה. וייתכן גם שלא לקח אותה אלא כקרדום להרוג בו את כיסופי־הלב, בכדי להיפטר מהם אחת ולתמיד.

“והדבר הנורא הזה עלול לקרות גם לי”, חלף בו ההרהור עם החרדה שאכן זה בדיוק מה שהחל לקרות לו כאשר פתע פתאום נקרתה לו פאולה כמחסום בדרכו להדלקת הנר. “אסור שזה יקרה לי. אסור שזה יקרה גם לי” חזר ומילמל בינו לבינו, ודומה היה שאפילו שפתיו נעות לתַנות את תוקף החלטתו. אחרי מות כיסופי־הלב, עם השיממון ללא תיכלה וללא תכלית, באה הבחילה. אותו גועל־נפש שתופס את מקומו של הקסם שצלל וטבע בו, צף ועלה עם זיכרון צלול מימי ילדותו, מן הימים בהם היו מערות הסנהדרים מהלכות עליו קסם טמיר. המערות המסותתות בצלע ההר בדרך אל הכפר אנבי סמואיל. בימים ההם היה נכנס בקפיצה אל תוך פי המערה ברטט תענוג הציפייה לגילוי המטמון החבוי בעולמם הנסתר של הכוכים האפלים. הקפיצה אל תוך פי המערה היתה קפיצה מחרבוני הקיץ הפרוצים לאור העירום אל האפלולית הצוננת המשמרת במעמקיה הנסתרים את האוצר שנטמן בתוכה לפני יובלות בשנים, שהרי אותם האנשים שלפני אלפי שנים סיתתו וישרו וגילפו את המערות והפקידו בכוכיהן את גלוסקמאות עצמות מתיהם, הם שהטמינו את האוצרות הגנוזים עדיין ומחכים לו שיבוא לחפור אותם ולגלותם לעיני השמש. אמנם הגלוסקמאות עצמן, וכן כל הכלים שהונחו למשמרת המתים, נגנבו כבר לפני מאות בשנים מתוך המערות, אך ליבו אמר לו שהאוצר עצמו, הטמון במעמקים, נשאר כמות שהוא, כפי שהכוכים הם אותם כוכים עצמם מאותם הימים על הוויית האבן שבהם שנותרה כשמורת־זמן בתוך שמורת־מקום. היו אלה אז פניה האחרות של התחושה המוזה והעמומה, אך עמוקת־השורשים, שהיתה פוקדת אותו כשהיה ניצב על שן־הסלע שבצד המערה הימנית, וצופה אל מגדל הכפר א־נבי סמואיל. וו לחשה לו שאם רק יימצא בו הכוח לצפות בריכוז מוחלט, יראה את שמואל הנביא חוזר לביתו לאחר שסבב בית־אל והגלגל והמצפה, הכול ככתוב בספר שמואל, “ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל.” היה עומד וצופה אל השביל העולה הרמתה אל ביתו, ולא היה עליו אלא להתרכז בו באופן המתאים כדי שבשן הסלע הזה, במקום בו עמד, ובו ניצב שמואל הנביא בימיו, יסיים גלגל הזמן את מחזור הקפתו. בינו לבין הוויית האבן בתוך כוכי־המתים שבמערה לא היה אלא הבדל מהירויות הסיבוב, שכן בולמת המערה את הגלגל בסיבובו, ובמעמקי החושך אשר מעבר לכוכי המתים חזקה בלימתה עד כדי כך שפרקי־זמן אשר נקרעו מעל אופנם נשארו דבוקים בבלמם ומפרכסים סביב לו, על חייהם ומתיהם וציפורים המקשיבות אל רוחות ערטילאיהם וגנזי מטמוניהם.

האוצרות הגנוזים בכוכים יחד עם העצמות הטמונות בתוך הגלוסקמאות נראו בעיניו מובנים מאליהם, כפי שלמד ושנה על קברות בית דויד, ועל אסא שנקבר “במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחים במרקחת מעשה”, ועל הורקנוס הכוהן הגדול שפתח חדר אחד בקברות בית דויד והוציא שלושת אלפים כיכר זהב, מהם נתן לאנטיוכוס כדי שיסיר את המצור מעל ירושלים. הם רמזו לו מעבר לחריצי האבן של הכוכים האפלים גם כאשר חובות ההליכה לבית־הספר ועשיית שיעורי־הבית ועיסוקים אחרים מנעו ממנו את הביקורים במערה שלו – זו המערה הימנית שפיתחה מסותת ומגולף כשער כניסה לארמון עתיק של אבן. אמנם עמדה היא לרשות הרבים, אך איש מהם לא ידע את הסוד השמור לו בלבד, לא הרועים הערביים שהיו לפעמים מתחבאים בה מפני הגשם, ולא הילדים שבאו לשחק במחבואים ואפילו לא “המשיח בַּקברים”, זה המשוגע משכונת הבוכארים שהשתקע בה לזמן מה והתפרנס מן התבשילים שהזקנות החסודות היו מביאות לו. מה אירע לו אחרי שנעלם? בוודאי מת מדלקת־הריאות בבית החולים המיסיונרי האנגלי. אך אפילו המשיח בקברים לא ידע את הסוג הגנוז מתחת למדף האבן שעליו ישב. יום אחר, כשהגיע למערה שלו קצת מאוחר מן הרגיל, כשהשמש כבר היתה נוטה לערוב, נעצר בפתח בלב פועם: קרן שמש פילחה את אבק האפלולית והאירה את פינת הכוך. כתר של זהב ריצד חיצי־אורים מן היהלומים המשובצים בקודקודיו, ומטבעות הזהב הפזורות סביב היבהבו ניצוצות. בזינוקו פנימה החליק על משהו מרופשׁ ונפל אפיים ארצה אל תוך עוגת הצואה השרויה בשתן. וימים רבים אחר־כך עוד היה משתדל לגרש מדעתו את זכר הנפילה לתוך הסירחון המחניק עם פרץ הדמעות, את גועל־הנפש שתפס את מקומו של הקסם, את העלבון. פתע פתאום, השד יודע מניין, צצו שני פרחחים מגודלים מאחוריו ופרצו בצחוק פרוע לאיד, תפחו על ירכיהם מרוב שמחה והוסיפו לגעות בצחוק, ואחרי שהצליח לקום ולהיחלץ, ניסו להפילו פעם נוספת אל תוך הטינופת. אבל עלבון הפירחחים לא היה אלא הפצע הגלוי לעין על גבי פגיעה עמוקה יותר. הכּוכבים רימו אותו, העולם הוליך אותו שולל ואין לו למה לצפות יותר.

“למה הוא מצפה ממני?” תמה למראה המבט השואל בעיניו של סרוליק אחרי שהלך המלצר להביא להם את המנות שהזמינו. “הרי לא ייתכן שנודע לו משהו; שבאיזה אורח־פלא פגש בסנט אן ד’אוריי, כשהיה מכלה עסקיו עם אנשי הכמורה, את האישה הברטונית מוכרת הנרות שאיננה מכירה לא אותו ולא אותי, והיא היא שסיפרה לו שמכרה לחבר שלו שמונה נרות, ועכשיו מצפה הוא ממני שאספר לו את כל השתלשלות העניינים, מה בדיוק קרה, ומה אני עומד לעשות עם שמונת הנרות.” עוד לפני הופעתו של סרוליק עצמו, עם הפגישה עם פאולה, כבר ידע גבריאל שיעבור על כך בשתיקה לא רק בכדי לנצור את המתרחש בקרב לבבו, אלא בראש וראשונה בכדי למנוע כאב מחברו. עצם הזכרת שמה של אוריתה היה כחיטוט בפצע, ואם אמנם הצליח סרוליק למחוק אותה מליבו בפרשה המטורפת הזאת של המרת הדת, למה לחזור ולהזכיר לו את כל מה שמבקש הוא לשכוח. החליט לא להזכיר את שמה אלא אם כן יבקש זאת סרוליק במפורש. סרוליק הקטן מן הימים ההם, שהיה תמיד נרגש ונפעם ולחוץ ומבוהל בין הצרות שלו בבית לבין חובות בית הספר והלימודים, בין החלומות והגעגועים והתאוות לבין דוחק הקיום, בין התעלות־הרוח ומרומי־הדמיון לבין הדישדוש בנעליים הגדולות, הכבדות, שירש מאביו מכיוון שלא היה לו כסף לקנות לו חדשות שהולמות את כף רגלו הקטנה, נראה עכשיו הרבה יותר איתן ומאושש משהיה אי־פעם. זו לראשונה ראה אותו גבריאל בחליפה עשויה בד משובח ותפורה על־פי מידתו, וגילה פתאום, לשמחתו, שמבנה גופו נאה ובנוי כהלכה, ושקומתו, שנשארה אמנם קטנה כשהיתה, בכל־זאת זקופה היא וקורנת ביטחון. עיניו המלוכסנות שהיו אז מציצות אנה ואנה מבעד למשקפיו כעיניו של סיני אובד עצות בניכר, הסתכלו בו עכשיו במבט של מנדַרין שחוקר לדעת את מה שמסתתר בקרב לבבו.

“נו, מה דעתך?” פלט כלאחר־יד ובריפוט־שפתיים של מעין חיוך, ונשימתו של גבריאל נעצרה. השאלה ניחתה בו כמכה בלתי־צפויה. נעימת־קולו של סרוליק וריפוט שפתיו בחיוך של ביטול היו כשל אדם שמבקש להעמיד פנים כאילו לגביו אין זה מעלה ואינו מוריד, שהעניין כולו חסר־חשיבות הוא מכל וכל, דווקא מכיוון שנגע בשאלתו בציפור־הנפש ושיריין עצמו מראש מפני תשובה שעלולה לפגוע בו. שלח את אשתו מראש בכדי שתהיה שהות בידי גבריאל להתרשם ממנה, ועכשיו מבקש הוא לדעת את חוות דעתו על האשה בחירת־ליבו. האם באמת בחירת־ליבו, או שמא איננה אלא פשרה של חישובי־מצב, אם לא למעלה מזה – קרדום להרוג בו את כיסופי־הלב?! כשפונה אדם בשאלה מסוג זה, שאלה שלאחר־מעשה, אין הוא מבקש חוות־דעת אלא מחמאה, אישור ועידוד למעשה שנעשה.

“פאולה עושה רושם של אשה… רצינית…הגונה…” פתח גבריאל תוך חיפוש בהול אחר כל הדברים החיוביים שיוכל לומר מבלי שיישמע כמי שמפריח גוזמאות בעלמא מחד־גיסא, ומבלי שבעיני־עצמו יתגלה כמשקר לחברו הטוב ביותר מאידך־גיסא, אך פרץ צחוקו של סרוליק חסך ממנו את מאמצי החיפושים הנוספים. “לא התכוונתי לפאולה” – אמר, “אתה עם היצרים שלך. כל שאלה מזכירה לך את האשה, כמו בימים ההם: חמוקי־דברים… חמוקי־ירכיים…” ולמבט הנבוך של גבריאל, אשר עם כל הרווחה שהיתה לו שאינו נדרש כלל לחוות דעה על אותה אשה, נמצא פתאום במצוקה אחרת, כנופל מן הפח אל הפחת, של חיפוש בהול אחר משהו שפרח מזכרונו, הוסיף, “ואולי הוא לא הגיע…”

“מי לא הגיע?”

"התדפיס – אמר סרוליק, “התדפיס של ההרצאה שלי בכנס. שלחתי לך אותו בדואר מהיר.”

המלצר בחזייתו השחורה ובסינרו הלבן הגיע עם המנה הראשונה, קערת צדפות על קוביות קרח בצד לימון חצוי ורוטב תבלין.

“התדפיס הגיע” התוודה בפחי־נפש. הכעס על עצמו, על אותה סתימת־זיכרון משונה שמנעה ממנו את ההתייחסות למה שהיה חשוב כל־כך לסרוליק, גדול היה מן החשש לספר לו את האמת. “אבל עדיין לא הספקתי לקרוא.” המלצר היה מפנה מקום על השולחן לכַן שעליו נישאה הקערה הגדולה ומוסיף לסכו"ם את המזלגות הקטנים המיוחדים לשליפת הבשר החי של הצידפה הרוטטת מתוך קליפת המגן שלה, וסרוליק היה מרתיע את צלחתו ומזיז את המאפרה, כשהמשיך וסיפר, " לא פתחתי אפילו את המעטפה. היא הגיעה ברגע שעמדתי לנסוע לכאן בכדי לקנות נרות. נר נשמה לאוריתה. הנחתי את המעטפה הבלתי פתוחה על השידה והחלטתי לא לפתוח אותה עד אחרי הדלקת הנר."

המרעום לא גם לפיצוץ הצפוי. אותה רעידת־אדמה שבלב שעליה דיבר אז סרוליק, בימים ההם, כשנדמה היה לו שהנה עומד הוא לנסוע לאור־כשדים יחד עם אוריתה, כשההרים רקדו כאילים וגבעות כבני־צאן והכוכבים פרצו ממסילותיהם בזרים של זיקוקי־די־נור למראה פניה המחייכות אליו ומאור־עיניה, אותו רעש קוסמי לא הרעיד אפילו את אצבעותיו הקטנות שנטלו צידפה מן הקערה והניחו אותה בצלחתו וסחטו עליה מיץ מן הלימון ותקעו את המזלג ביצור הלבן החי וקרעו אותו מעל שריונו בכדי ללעוס אותו במיצמוץ שפתיים של תיאבון.

“אוריתה…” פלט אגב לעיסה, “כן, אוריתה…” והשם של אוריתה נמרח על לשונו ונמצץ בין שפתיו כחלק מן המעדן הטעים שערב לחיכו. “אבל מה שנוגע לתדפיס, אולי מוטב כך. אולי רצוי, באמת, שאמסור לך קודם כמה מושגי יסוד שיעזרו לך להתמצא בפיתוח הרעיון שלי. ההרצאה שלי הרי מיועדת היתה לתיאולוגים המומחים לדבר שאינם זקוקים למילון של מונחי־היסוד.” וכשהיה מפתח את מושגי־היסוד שלו והמילים “לחם־הקודש… הסעודה האחרונה… סַקְרָאמֶנְט… קוֹנְסוּבְּסְטַנְצִיָה… אִימְפָּנַצְיָה… טְרַנְסוּבְּסְטַנְצִיָה…” היו מרחפות עם הבל המנה העיקרית שהוגשה לשולחן – אומצות בשר־עגל עם איטריות ברוטב־עגבניות – נתקף גבריאל חמת־זעם על העולם הנוצרי כולו, על כל כנסיותיו וזרמיו וכיתותיו. עולם שאוכל את אלוהיו ושותה את דמו: על שלושה דברים העולם הנוצרי עומד, על רצח אלוהים, על אכילת בשדו ועל שתיית דמו. זה הוא קודש־הקודשים, וזו היא עבודתו של הכומר, להעלות את אלוהיו קורבן לפשעי כל עדתו, כולם ביחד וכל אחד לחוד. מדי יום ביומו, בבוקר בבוקר, קם הכומר הקאתולי להעלות מחדש את אלוהיו על הצלב בכדי לאכול מבשרו ולמצוץ את דמו, ולזה הם קוראים סקראמנט של סעודת־הקודש, וזהו קידוש־הלחם וקידוש־היין, וזה הוא הקידוש המקודש מִכֹּל הקידושים. “והנבזי מכל, והשפל ביותר, והכי נורא הוא זה שהם מטילים על היהודי את כל האשמה. היהודי רצח את האלוהים. הדבר הראשון שכל ילד לומד הוא שהיהודי הוא רוצח האלוהים; כל ילד נוצרי וכל כושי וכל הוטנטוטי וכל סיני שאליו מגיע המיסיונר עם אלוהיו הצלוב, לומד לדעת בראש ובראשונה שהיהודי אשם. שהיהודי הוא הוא הרוצח שרצח את האלוהים שלנו.” הפסיק גבריאל פתאום את הסבריו של סרוליק, באמצע המלה “קונסובְּסטנציה”, וזאת בקול רם, כמעט בצעקה שהפנתה לשולחן שלהם את עיני היושבים סביב. “ועם זאת הם עושים הכל כדי לטשטש את העובדה שאותו אלוהים שלהם, שאותו הם ממשיכים להעלות על הצלב בכדי שיכפר על כל חטאיהם ופשעיהם, הוא עצמו יהודי. אלוהים לקח את בנו היהודי ושלח אותו בדרך־היסורים והעלה אותו על הצלב בכדי שבמותו יכפר על כל חטאיהם ופשעיהם של הנוצרים.”

כפי שהתפרץ פתאום, כן השתתק פתאום. תוך כדי דיבור חשב גם על עקדת־יצחק וצליבת־ישוע; על כך שהנוצרים הלכו הרבה יותר רחוק והחזירו לטקס הדתי את הקרבת קורבן־האדם במקום שאברהם הפסיק אותו. במקום שידו של אברהם נרתעה, ידם שלהם לא נעצרה. היהודי בן־האלוהים הוא הוא השה לעולה, ופה הגדילו לעשות, הפכו את היוצרות, ובמקום שהם יקריבו קורבן לאלוהיהם, לקחו את אלוהיהם והקריבו אותו קורבן לעצמם. שאלוהים ישלם את המחיר. שהוא יסבול במקומם. השתתק והתחרט על התפרצותו, על שנסחף לוויכוח הישן והנושן הזה, ויכוח בן אלף שנה ועוד אלף שנה שבו ידם של הנוצרים היתה תמיד על העליונה מן הטעם הפשוט שהם היו תמיד הרבִּים והחזקים והשליטים ואנחנו היינו תמיד המעטים והחלשים והנשלטים. מי מילל ומי פילל שיבוא יום בו ייסחף לפולמוס העקר הלז, עליו אבד כלח, דווקא עם סרוליק הקטן! אבל סרוליק כלל לא נדהם ולא נרתע ואפילו לא נעלב מדבריו של גבריאל. עיניו המלוכסנות הציצו מבעד לעדשות העבות של משקפיו במין חיוך שליו של מי שמוכל מראש לכל ההתנגדויות עם הטענות והמענות של הצד שכנגד, גם יודע את כל התשובות המתאימות. נעימת־הקול הרכה, הסובלנית וארוכת־הרוח בה השמיע את דבריו לא הועילה אלא להרחיק אותו עוד יותר. “כך” הירהר גבריאל, “מדבר מי שמבקש לעשות נפשות לאמונה או לאידאולוגיה שלו. אילו נהפך לקומוניסט, היה באותו טון משמיע את הנוסחאות המרכְּסיסטיות.” הנימה האישית, האינטימית, כל מה שכלול בביטוי המופלג “ציפור־הנפש” נבלע כליל בסתר שריון־אריג־המילים־הצפופות, וגבריאל תמה אם באמת ובתמים, מדעת או שלא מדעת, מבקש סרוליק למשוך גם את ליבו שלו לאמונה בישוע המשיח בן האלוהים.

“ואוריתה!” נעץ חנית לתוך השריון בכיוון הלב.

"אוריתה – " נדהם סרוליק מן השם הבלתי־רלוונטי שנתקע לו פתאום בגלגלי ההסברה שלו, ועיניו מיצמצו לכאן ולכאן. "אוריתה – " חזר ואמר ותיקן את מושב המשקפיים בשורש האף הסולד שלו. “אוריתה – כן, כמובן – אוריתה.” רגע שקע בפאתי חיוך קטן שבינו לבינו, ואחר הוסיף באותה נעימת־הסברה נינוחה וסובלנית. "אתה… אני… כולנו אהבנו את אוריתה, ואנחנו ממשיכים לאהוב אותה… הרי ישוע המשיח לא בא אלא כדי להביא אהבה לעולם… ללמד אותנו מה זאת אהבה… אהבת אמת לכל מי שנברא בצלם… לאהוב כל אדם ולהתפלל לתשועת־נשמתו… גם של מי ששונא אותנו… הוא הביא לנו את האהבה ואת… החסד… " וגבריאל לא ידע אם אמנם חדרה החנית פנימה בינות לקשקשי־הנוסחאות, ואם לא היתה זו אלא פגיעה חיצונית בשריון הגמיש שמייד חזר והתיישר. מי שאוהב גם את חברו הטוב ביותר וגם את אויבו הכי נורא אינו אוהב לא את זה ולא את זה. אהבה חובקת זרועות עולם אינה חובקת זרועה של שום אשה, ואהבה ששופעת על האנושות כולה, ללא הבחנה ובלי כל הבדל ואפליה איננה אהבה. אם אמנם זו קיימת, הריהי משהו אחר לגמרי: מין רֶפלֶקס מוּתְנֶה טבוּע בקרב אנשים חסרי־לב וקרי־מזג אשר באמצעותו הם משתלטים על העולם המקיף אותם. לא חש בשום קרינה אינטימית אפילו כשחרג סרוליק מן הדיבורים הכוללניים והתייחס לעצמו. “אני הרי נולדתי יהודי ונשארתי יהודי ואמות יהודי, וכבר ביקשתי מפאולה שבבוא היום תחרוט על המצבה שלי, בשפה העברית ‘פה נקבר ישראל שושן בן רבקה עד תחיים המתים’” אפילו התייחסות אישית זו הצטלצלה כחלק מן המארג הכולל של התורה שלו, “תורת היהדות המשיחית” כפי שהוא כינה אותה, וגבריאל האזין מבלי להגיב. השתדל לגלות, בינות לסורגי המונחים הכלליים, איפה באמת מסתתרת ציפור נפשו של סרוליק. ניסה פה ושם, לשווא, לחזור ולהעיר צלילים אינטימיים, ולבסוף, משתמה הסעודה בגבינות ובפרפראות כראוי למסעדה צרפתית שמכבדת את עצמה, וגם פאולה חזרה והופיעה בסבר־פנים־שְׂבֵעוֹת־רצון והשתתפה עמהם בשתיית־הנעילה של הקפה החריף, לא חיכה אלא לרגע בו יסיים סרוליק את הרצאתו בכדי שיוכל להיפרד מעליו ומעל אשתו כיאות, ואחר כך לנשום לרווחה.

למחרת היום, כשהתעורר עם שחר לעבודתו בחווה, נתקף הלמות־לב של חרטה: הא החמיץ את הסעודה האחרונה עם סרוליק. שב וראה את העיניים המלוכסנות מבעד למשקפיים ואת הלחיים העגלגלות ואת החיוך המוותר ואת האצבעות הקטנות המחזיקות במזלג, וחזר ושמע את קולו שאומר, “ומה שנוגע ללחם־הקודש וליין־הקודש שמכילים בממש ובאמת את הבשר ואת הדם ואת הנשמה ואת האלוהות של המשיח, הַטְרַנְסוּבְּסְטַנְצִיָה הקתולית, הַקוֹנְסוּבְּסָטַנְצִיָה הלותרנית” ואיזה שהוא ריצוד היבהב בין הסורגים של המילים הכבדות האטומות האלה… קוֹנְסוּבְּסְטַנְצִיָה… טְרַנְס־סוּבְּסְטַנְצִיָה… אִימְפָּנַצְיָה… וכשעצם את עיניו בתנומה קלה שלאחר ארוחת־הצהריים מצא שוב את עצמו בפינת־החי של בית־הספר. סרוליק במכנסיים לבנים ובחולצה אדומה פתח את דלת הכלוב וכל הציפורים התעופפו החוצה. סורגי־הברזל השחורים, המפותלים בערבסקות, של הכלוב שהתרוקן מציפוריו, נסגרו פתאום על סרוליק. "תסתכלי – " קרא בחרדה למורה המחנכת ומשך בשמלתה, “הכלוב נסגר על סרוליק. צריך מהר מהר לפתוח אותו.” המורה אוריתה הפנתה את ראשה אל הכלוב, אבל לא זזה ממקומה. “טיפשון” אמרה, “הוא רוצה להישאר בַּכְּלוב” ולא ידע מי הוא הטיפשון, הוא או סרוליק, אם כי ברור היה לו שצריכה היא למהר ולהוציא אותו. ניסה שוב למשוך אותה בשמלתה, אבל היא כבר נעלמה. הוא משך חבל של כביסה שאותו אמר לזרוק, מבעד לסורגי־הברזל, אל סרוליק שנפל לתוך הבור, בכדי למשוך ולהעלות אותו. אם יצליח סרוליק להוציא את הראש בפינת פתח הבור העגולה, יוכל לחלץ את כל גופו. סרוליק הוציא את הראש ואת פלג גופו העליון והתחיל לקרוע את חולצתו לפסים פסים שאותם קשר זה לזה. "אם תמשיך למשוך את החבל שלך – " אמר אגב קריעה “תיפול אחורנית”, ואמנם הרגיש גבריאל שאחיזתו מתרופפת. “הנה, תפוס מהר” קרא סרוליק וזרק לעברו את קצה השרוול האדום. רגש חם של הכרת תודה לסרוליק שמציל אותו מן הנפילה הציף אותו ברגע שנאחז בשרוול, ואז התעורר בבעתה: השרוול נוזל. זה לא שרוול של חולצה אלא פלג של דם. דם ליבו של סרוליק. שמע את קול עצמו צועק “זה דם!” כשפקח את עיניו מתוך מועקת הסיוט, ועם זאת רווח לו שאין זאת מציאות אלא חלום בלהות בלבד. ובכל זאת הציקה לו ההרגשה שצריך לעשות משהו בכדי להציל את סרוליק שבאופן כל־כך מטופש ובלתי־יעיל מקריב את עצמו.

“הם עושים רושם של זוג מאושר” העירה ליאונטין. היתה זו פאולה שהרשימה במיוחד את ליאונטין. “והגברת כל־כך נעימה ומנומסת.” מדושנת־עונג היתה מתשומת ליבה של פאולה, גם גאה בהזדמנות שניתנה לה ללמד את האורחת החשובה איך מכינים את הסיידר הטוב. דבריה באו כשמן הטוב בעצמותיו, ואילולי נבוך, היה גבריאל מחבק אותה ונותן נשיקה על לחיה הכמושה מרוב שמחה על השחרור הבלתי־צפוי שהעניקה לו “בעדות האובייקטיבית שלה” מן החובה “להציל את סרוליק”. נזכר בדברי המשורר “נמת ונרדמת וחרד קמת – מה החלום אשר חלמת?” ואם כי גם בלאו־הכי ידע, כמובן, שהחלום חלומו שלו היה, והחרדה – חרדתו שלו ולא של סרוליק, ואם כי ברור היה לו, ממראה־עיניו שלו, שמעולם לא נראה סרוליק כה שבע־רצון מעצמו, כה שלו ובטוח־בעצמו, גם לא גילה תיאבון בריא אשר כזה, וביחוד בלעיסת־בשרן של צדפות, בכל־זאת לא נחה דעתו עד שלא שמע במו־אוזניו, ובהקיץ, את דבריה של ליאונטין על האושר שקורן ממנו ומבת־זוגו, משניהם ביחד ומכל אחד לחוד. נזכר במה שהיתה אמו נוהגת לומר, “זה בכלל לא חשוב במה התינוק משחק, העיקר שהצעצוע ירגיע אותו, שיחדל לבכות”. אם המשחק הנוצרי הצליח להרגיע אותו – מה טוב! שיבושם לו, ולא נותר לנו אלא להודות, להלל ולשבח את צעצועי הקונסובסטנציה והטרנסובסטנציה ששיחררו אותנו מן החרדה לגורלו. היה משוחרר אפילו מן החובה האלמנטרית לקרוא את התדפיס, שהרי סרוליק כבר הרצה לפניו, בארוחת־הערב שנמשכה למעלה משעה, לפחות, עד לשובה של פאולה, את עיקרי הדברים, ואף־על־פי־כן ניגש אל השידה בכדי לקחת את המעטפה ולפתוח אותה ולהתיישב אל השולחן ולקרוא את התדפיס בעיון מהחל ועד כלה, ובכך לנעול את פרשת סרוליק לפני צאתו להדלקת הנר הראשון. שיהיה גם המוח מטוהר וגם הלב פנוי להתייחדות.

בדרך אל החדר בעל שני החלונות הצרים בעלי הקמרונות המחודדים שבחורבותיה של הטירה העתיקה מימי־הביניים, ראה את השתקפות השמש הנוטה לערוב במשטח החלק של פני־הים שהיה כראי־צדף־מוכסף נוגה את כל גוני הארגמן והכתום והוורוד בשלווה צלולה מלוא כל האופק. הגוונים התחלפו כשהגיע אל הטירה, והוא עמד משתאה למהירות בה החלה השמש לצלול במים מן הרגע שנגעה בקוו האופק. באפלולית פינת החדר הנטוש הציב את הנר וחיכה רגע לפני ההדלקה, אך החושך לא בא. לתדהמתו המשיכו זגוגיות הצבעונין בקיר שמנגד הפונה מזרחה להקרין את אלומות אוריהן הצוננות, המתארכות על מרצפות האבן במין שלווה סתומה, ורק אז נוכח לדעת שהירח המלא כבר עלה בשמיים הנקיים מכל עננה. פמוט הנחושת העתיק וכן גם דרגש העץ עם הפנקס והמרבד הקטן שאותם הניח בכוך כשהחליט לקיים בחדר הזה את ההדלקה, נמצאו במקומם כהוכחה ממשית לכך שאין איש פוקד את החורבה מלבדו. ואולי אין זאת אלא עדות לכך שאין איש שולח את ידו פה בחפץ לא לו. נזכר במה ששמע כששירת בגדוד העברי, בגדוד הארבעים, במדבר בדרך למצריים, שאין הבדווי בשיטוטיו נוגע בדבר כלשהו שהונח מתחת לאבן או בצל סלע מתחת לזרדים שנתנו בו סימנים של אדם אחר שהחביאו למשמרת. הרי זו מעין כספת פרוצה לכל רוח ששומרת על הנכס מכוח המנהג המקודש – אם אמנם נכון הסיפור הזה, אך גבריאל לא רצה להניח לשרשרת הזכרונות מן הגדוד לגרור אותו מן ההתיחדות. הטיב את הפתילה והדליק בגפרור – משום־מה חשב שלא יהיה זה נאות להשתמש במצית של הסיגריות – וראה את השלהבת נתפסת וקורנת אור רך וחם בפינתה האפלה מול משבצות אור הירח בחלונות הצרים והמחודדים. כשהתיישב מולה ותמך את ראשו בשתי ידיו בכדי להתרכז בה, שבר רעש פתאום את הדממה. רעם משברי־הגלים זיעזע את הזגוגיות עם כל מטח שלל אוקיאנוס מתנפץ אל הצוקים. כעבור כמה ימים קרא בעיתון שהרוח שפרצה במהירות של מאה ועשרים קילומטר לשעה, עקרה אלוני־ענק שנפלו וחסמו את דרך־המלך לפאריז, גם למד לדעת שרוחות נוראות כאלה, רוחות פתאום, אינן נדירות בעונה זו של השנה במקום הזה. כל כמה שביקש להתבונן בשלהבת הקטנה ולהתרכז באור הרך והחם הנוגה ממנה, לא הצליח להסיח את דעתו מן הסער ההומה בחוץ. נהמת הגלים העירה ועירבלה בתוכו הרגשה נוראה עם זכר קולות ההמונים המתגעשים בחוצות אלכסנדריה שבּמצריים בימי שרותו בצבא. הוא לא זכר את הנסיבות שבהן סופחה הפלוגה לגדוד אנגלי שירד למצריים בכדי לתגבר את החטיבה האנגלית ששברה את ההתקוממות המצרית, אבל ההרגשה הנוראה ניעורה בו בכל עוצמתה עם רעש הים כקול ההמון המתפרץ. היה אז חייל בצבא של האימפריה הבריטית העצומה והגאה. השתייך על המעצמה החובקת זרועות עולם אשר זה עתה ניפצה לרסיסים את האימפריה העותומנית. לגביה היה זה עניין של מה־בכך, מין זוטה של כלום, במחי־‏קתות הרובים ובכמה מטחי־אש ישר אל המטרה המשתוללת, להפוך את נד־האדם־המאיים להמון עכברושים ממורטטים ומבוהלים שנמלטים על נפשם להיחבא בנקיקים ובחורים, אך בגרונו צבטה חשרת־דאגה למה שיקרה לנו. אנחנו – אנחנו המעט. שני גדודים עבריים לבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל הקטנטונת מול ההמונים הערביים והאוקיאנוס המוסלמי. ומה נעשה מן הרגע בו לא תעמוד מאחורינו מעצמה חובקת זרועות־עולם, בודדים מול העוצמה הטמונה בהמונים הרוחשים סביב. הכוח הנורא הצפון במאסה. יוסף חיים ברנר עם חמשת חבריו, עם כל גבורתם, לא יכלו לעמוד מול גלי השינאה המקיפים אותם מכל עבר, והשם המפורש יוסף חיים לא הצליח להוסיף לו חיים, ואם ממשיכה השלהבת הקטנה של הנר לדלוק ישר למעלה בדממה, הרי זה רק בזכות חומות האבן העבות שהיו חזקות דיין להתקיים במשך מאות בשנים, אלה גושי הצור המגינים עליה סביב סביב מפני הרוח הנוראה הזאת המשתוללת בחוץ.

בחוץ נפוג האובך שקם עם הסערה, ובזוג החלונות נדלק שוב אור־ירח שנמשך מריבועי־הזגוגיות והגיה ברצפה משבצת מתארכת שקודקודה השיק לדרגש העץ שעליו ישב. גבריאל היטה אוזן. עם שוך נהמות הגלים הצטלצל מעין קול אדם, קול צעיר, מין צליל של צחוק ילדותי מחמם את הלב. כשיצא ראה מרחוק, בראש לשון היבשה שהפכה לאי, כמין דמות של ילד מנפנף בזרועותיו, ואולי אין זה צליל של צחוק אלא התייפּחוּת של בכי שלא באה מכיוון האי אלא מחומת־האשנבים מאחור. כשהפך את פניו ניתכה בו פתאום חשרת ערפל כמהלומת גוש־קרח שהחשיכה את העולם ודחפה אותו בחזרה לפינת הנר. המשבצת הבוהקת בריצפה נעלמה עם האור שכבה בחלונות. הסערה החוזרת נשאה אתה מטחי גשם שהידהדו באוזניו אימרה עתיקה, אימרת־כנף שהיתה חוזרת וצצה לעיניו מתוך הספרים בהם היה מעלעל פעם, “אחריי המבול… אחריי המבול”. מי היה האיש שאמר “אחריי המבול”? האם היו לו ילדים? ואם אמנם היו לו ילדים, איך יכול היה במין שלווה מוחלטת, ומתוך אדישות גמורה לגורלם, כך להפקיר אותם לאכזריות הסתמית של הגלים? אפילו אותו אשמאי זקן שהחליט למחות את האדם מעל פני האדמה, להביא קץ על כל בשר, אפילו הוא דאג להודיע בעוד מועד למי שמצא חן בעיניו שיכין תיבת עצי גופר לקראת המבול הממשמש ובא. ובכלל – איך יכול אדם, אשר לב לו, להביא ילדים לעולם מתוך ידיעה ברורה מראש שעתיד המבול להטביע אותם במצולות? ושוב הבהיק אור בזוג־החלונות, אך הפעם לא היה זה אור הירח אלא הבזק ברק שהקדים את הרעם, ונראה היה לו שאם לא ארבעים יום וארבעים לילה כמו נוח בתיבה, ייאלץ הוא לבלות לפחות את הלילה הזה בפינה, ואולי צריך היה להביא לכאן לא נר אחד בלבד אלא את כל שמונת הנרות. הנר הבודד בפינתו המוגנת המשיך לשלוח ישר למעלה את חוד־אגס־שלהבתו, וטוב היה לשבת בסתר החומות ולספוג מן השלווה הקורנת מלשון־האש הקטנה, החמימה הלזאת, המנותקת מן הרעם והזעם המשתולל בעולם. השתברות הגלים אל החומות מבחוץ הוסיפה רטט מרגש, תהודה של שגב לנועם ההתייחדות עם לשון־האש הקטנה מתוך הביטחון המוחלט, המענג הזה, שמלחמת־האיתנים לא תכבה אותה. מתוך הביטחון יכלה גם העין הצופה בתיאטרון היקום להשתאות אל היופי העילאי, אדיר העוצמה, המתגלה בחוץ עם כל היבהוב ברק וכל קרן ירח מבעד לקרע ענן על קצף משברים מתנפצים אל הצוק. בין נהמות הגלים לרעמים נשמעה גם מעין צפירת־ארובה עמומה כשל ספינה במצוקה, ואם אכן יש ספינה שנטרפה במערבולת ברגע זה, הרי מלחיה בוודאי שאינם פנויים להתפעל מן ההוד ומן ההדר של המחזה אשר בו הם טובעים. הם טובעים והוא חסר־אונים להושיע להם. אין באפשרותו לעשות דבר. כשחזר להתיישב אל מול הנר הדולק השתזר אפילו נופך של שמחה למחשבה שצצה בו, בניגוד לרצונו, שגורלו שפר עליו, שטוב לו שהוא פה ולא שם, בין הטובעים; שטוב לו אפילו מעצם העובדה שאינו יכול לעשות דבר למענם, שכן אילו היה סיכוי כלשהו, ואפילו הקלוש שבקלושים, להציל נפש חיה אחת, צריך היה עכשיו לעזוב את המקלט הבטוח והנעים ולהיפרד משלהבת הנר ולרדת לספינת הצלה במבול וברוח הזלעפות ולסכן את חייו שלו בין התרנים והחבלים והגלגלים.

מול שלהבת־הנר נמתח פס בהיר בין שמורות־עיניו הנעצמות והולכות עם ההמייה הרוחשת באוזניו, המייה משתזרת על מקצבי מנגינת־השיר “עינייך הן עיניים של אשה אוהבת”. השיר אשר שרו אז במלון המלך דויד, בימי אוריתה. כשיצא למרפסת האחורית של המלון, זו שפונה לעבר טחנת הרוח של מונטיפיורי, הסתמן פס בהיר לכל אורך האופק של שמי־המזרח מעל הרי־מואב ובישר את הזריחה הקרובה. עמד לצאת עם אור ראשון עם אוריתה לטחנת הרוח ומשם להקיף יד ביד את החומות, לשבור בחומה ולעלות. כמה הרבה שלווה יש בזריחה, איזו נשימה ארוכה, עתיקת־ימים ועם זאת רעננה וצלולה וחדשה כל־כך יש להרי־מואב עם אור ראשון! לבבו גבה ורחב למראה האשה שיוצאת מחדרה זקופה ומחייכת בכובע רחב־שוליים ובכפפות גבוהות שמגיעות עד למרפק, כמעט, ובעקב גבוה ובתיק בידה ובחיוך ממתיק־סוד, ואומרת לו במין עליצות קיצרת־רוח, “בוא, יקירי, נצא קצת לטייל”. אין זה קולה של אוריתה, וכשהתקרבה אליו ראה שגם פניה אינן פני־אוריתה. מתחת לכובע רחב־השוליים חייבו לקראתו גומות־החן בלחייה של בלה אשתו של פסח השמן. “איילת־השחר” אמר וקם לקראתה לחפון בימינו, ממעל, את הקווצות השחורות של שערה העבות עם הנשיקה העמוקה; ובשמאלית, מתחת, פלח אחר פלח, את מילאת הבשרים המוצקים־נכנעים, ללטף ולעסות ולגשש פנימה אל החריץ בין שני הירחים המלאים. אך בניגוד למנהגה בימים שהיתה באה אליו ופותחת את הדלת מבלי לצלצל ומבלי לדפוק, דחפה אותו הפעם מעליה, ובכוח בלתי צפוי. "את הנר הזה – " אמרה והצביעה על טחנת־הרוח, “הידלקת לאוריתה ולא לי”. “בוודאי מתכוונת היא לשמש העולה מעבר לטחנת־הרוח” אמר בליבו, אבל כשהפנה פניו מזרחה ראה את הירח עולה מעבר לשני נרות כחלחלים־ירקרקים. נרות־ענק שנראים כשני עמודי איזמרגד עומדים כמו פתח שדרכו נכנסים להיכל. הוא נכנס בו ונוכח לדעת שבעצם אין זה שער הכניסה לקודש־הקודשים, אלא שער היציאה האחורי שפונה מן ההיכל מזרחה לעבר צוקי מדבר יהודה התלולים מעל לשקע ים־המלח. את שביל המדבר הפונה אל ראשי הצוקים חוצה מצפון לדרום כביש של אספלט, ומכוניתו של השופט הזקן, שנוסעת דרומה לעבר בית־לחם, נעצרת לפניו. אוריתה יוצאת מתוכה ואומרת לו במין חיוך מוזר כלשהו, “אתה יודע, גַבִּי – נדמה לי – אבל, כמובן, זה עדיין בכלל לא ברור, כלומר: לא בטוח, אבל ייתכן שבכל־זאת, כי לא קיבלתי…”

“אם כך” אומר הוא לה, “הרי זה מן הפעם הראשונה. הלא היתה זו, בעצם, הפעם הראשונה והאחרונה. הלא את הצלחת לזרוק אותי בבת־אחת לגיהינום…” רוצה הוא להמשיך ולהגיד לה עוד כמה וכמה דברים כדורבנות, אבל היא איננה שועה אפילו לדברים שכבר יצאו מפיו. פנתה לו עורף אחרי שאמרה את שלה, וחזרה למכונית בטפיפת עקבים. טרקה את הדלת בפניו. “הפרשה הזאת בחיי תמה ונשלמה”, אומר הוא בינו לבינו, רק שפתיו נעות וקולו לא יישמע, “זה הוא סוף פסוק”. המכונית שכבר הותנעה והמשיכה בדרכה, נעצרה פתאום והחלה נוסעת אחורנית. אוריתה הורידה את החלון וקראה לעברו, “אתה טועה, יקירי. זה בכלל לא סוף פסוק.” ורק אז מבחינה עינו בילד קטן, כחול־עיניים ושחור־שיער, חיוור במקצת, שיושב בחיקה ומסתכל בו במין רצינות תמימה מחמירת־לב. “ילדי הקטן” אומר הוא עם נחשול האהבה שמציף אותו לזה היצור הקטן, התמים; אהבה שופעת רחמים עם הרגשת החובה להגן עליו מפני כל אימי הקיום שאורבים לו מכל עבר – אלה האימים שמסכנים כל־כך את חייו דווקא מכיוון שאינו חושד כלל בעצם הימצאותם. ילד חמוד, ריחני, שופע זוך. גבריאל פושט את זרועותיו לקחת אותו, ואז הוא רואה שאין זה דאוד הנהג שיושב ליד ההגה, אלא דוקטור לנדאו שמתניע פתאום את הרכב ומשאיר אותו בידיים ריקות. עם הרגשת הכאב והעלבון אומר הוא לעצמו שעל דוקטור לנדאו אפשר, לפחות, לסמוך. הוא בוודאי שלא יעשה לילד כל רע. להיפך – יעשה הכל למענו, אם כי בסתר־ליבו יודע הוא את האמת לאמיתה. ואולי אין זה כלל בסתר ליבו. הרי חזקה עליה, על אוריתה זו, שהזדרזה כל־כך להינשא לו, שהיא זו שסיפרה לרופא הזקן את סיפור הבילויים במלון המלך דוד – על חשבונו של לורד רדקליף הצעיר – עוד לפני שנישאה לו, ואולי אפילו באותה מסיבת פרידה שערך גבריאל ערב נסיעתו החפוזה לצרפת. בעצם, אי אפשר לבוא עליה בטענות, על אוריתה זאת. טוב עשתה שנישאה לו, לדוקטור לנדאו. זה היה, אולי, המעשה הטוב והנבון ביותר שעשתה בימי חייה. על דוקטור לנדאו אפשר לסמוך בכל מאת האחוזים, וביחוד מבחינת טובתו של הילד. במשעול המדבר המתפתל ועולה לראשי הצוקים צועד לצידו איש עוטה גלימה אפורה מחוספסת אשר ברדסה מסתיר כליל את פניו. דומה הוא לסבָּלים שעוטים שק על ראשיהם בצאתם לשאת משאות, וביחוד את שקי־הקמח. כאותם סבלים, הולם גם הוא כפוף, אם כי אין כל משא גלוי לעין על שכמו. עולה הוא אל ראש הצוק בצעדים כבדים ומושך בחבל מין תיש עלוב שנגרר אחריו כבעל־כורחו ומנסה להיעצר על כל צעד ושעל. ברוח המדבר המזרחית נפשלת רגע כנף־הברדס, וגבריאל נוכח לדעת שזו מכסה, למעשה, על צדודית פניו של דאוד אבן מחמוד, נהגו של השופט. “זה פשוט” מסביר גבריאל לעצמו את מראה פניו של דאוד שנתגלה לו פתאום, “השופט מסר היום את המכונית לידי אוריתה בתו, והיא מסרה את ההגה בידי בעלה הרופא, ולפיכך חופשי דאוד לגרור את התיש הזה.” אבל דאוד לא נראה כלל וכלל חופשי: להיפך, כנגד האחיזה בהגה שיש בה גם מן התענוג וגם מן הגאווה, נראה הוא עכשיו כנידון שנגזרה עליו גם השפלה וגם עבודת־פרך, ועל כן הוא מסתיר את פניו. רגע נבוך גבריאל מבלי לדעת אם לתת לו שלום ואם לאו. אם דאוד מתבייש, מוטב שאעמיד פנים כאילו לא הבחנתי בו, ולא ראיתי את קלונו, אבל, לעומת זאת, אם אעבור על פניו מבלי לדרוש בשלומו, עלול הוא לפרש זאת כאילו אני מתנשא עליו ורואה בו פחות ובזוי שאינו ראוי לתשומת ליבי. “אה, זה אתה, גבריאל אִבְּן־פרוספר” מוציאו זה מן המבוכה, וגבריאל נושם לרווחה. “עבודה קשה הוטלה עליך, יא אחי” משתתף הוא בצערו של הנהג, אבל עינו של זה בורקת ניצנוץ של גאווה. “קשה” נענה הוא ואומר, “אבל קדושה ונעלה. השופט הוא שזיכני במצווה גדולה זו, ואם יש את נפשך תוכל ליטול בה חלק ולכפר בעדך ובעד ביתך. הנה – קח מקל ודחוף אותו מאחור.” וגבריאל לוקח מידיו את המקל ודופק בו את התיש מאחור. על גבו של התיש נצרבה, כפי הנראה בברזל מלובן, המילה “לעזאזל”, ובבת אחת נעשה הכל ברור. הרי זה השעיר לעזאזל! עד שלא ראה אותו במו עיניו לא העלה כלל על דעתו שהשעיר לעזאזל איננו אלא תיש מסכן שעל ראשו הוטלו כל פשעי ישראל וכל עוונותיהם וכל חטאיהם, והנה הוא ה"האיש העתי", הלא הוא דאוד הנהג שזכה במצווה הגדולה לזרוק את התיש מראשי הצוקים שיפול בריסוק־אברים במעמקי הישימון. “הוא כבר מריח אותו”, אומר דאוד, “התיש כבר מריח, ומנסה לברוח ולהציל את נפשו.”

“מריח את מי?” שואל גבריאל. “את עזאזל” אומר דאוד ושיניו בורקות חיוך. “עזאזל מריח את הקורבן המתקרב ופוער את פיו בתיאבון, והקרבן כבר מריח את ההבל היוצא מהפה הפתוח של השד, ההבל שנישא ברוח המדבר המזרחית, ומבקש להתרחק.” ושוב נתפס גבריאל למצוקה. מן הצד האחד צריך לעזור לחבר, וביחוד כשזה זקוק לעזרתך, גם מבקש אותה, אבל מן הצד האחר איך ייתכן שהוא עצמו, במו־ידיו יסייע במעשה האכזר הזה? הלא עוד לפני שראה במו־עיניו את התיש האומלל המנסה נואשות להיחלץ מגורלו, כשלא היה זה עדיין אלא מושג מופשט, כבר סלד מפני עצם הרעיון של שעיר־לעזאזל! והמעשה קדם להחלטה: גבריאל תפס את החבל מידיו של דאוד ודפק בתיש בכיוון ההפוך, שיימלט על נפשו, תוך כדי קריאה בערבית לעבר דאוד הנדהם, “עלי ועל ראסי”, כלומר – אני מקבל על עצמי את כל האחריות, שהכל יפול עלי ועל ראשי."

“ועכשיו” אומר הוא לעצמו, “זאת ההזדמנות לראות איזו מין צורה יש לו, לעזאזל הזה!” מה שנוגע לריח – זה דווקא נעם לו. ריח דק של בושם רחוק מהול בריחה של איילת־השחר, ריח בשריה שעלו מן הרחצה והיטהרו והתקדשו לקראת בואו של שרביט המלך לתוך קודש־הקודשים. עליצות מתרוננת בו למראה של בלה שנחפזת במעלה השביל לפניו. “גם לה מתחשק לראות, סוף סוף, את עזאזל פנים אל פנים”. חמוקי־עכוזה תוזזים לפניו ועולים, והוא נמשך ורץ אחריהם אל רכס הצוק ושניהם גם יחד נעצרים על עברי־פי התהום. משב צורב עולה מן הלובן הצורב של האשלג והגבים הצחיחים לחופו של הים המת, והרחק למטה, מתחת לרגליהם, אפשר להבחין בעצמות היבשות הפזורות פה ושם בינות לנקיקים. כשנדמה לו, רגע, שהנה שניהם גם יחד עומדים לצנוח לתוך התהום, מושך הוא את בלה אליו אחורנית ורק אז מבחין הוא בטלה רך, בן־יומו, שחבוק בזרועותיה. ושוב מציף אותו נחשול של אהבה לזה היצור הקטן, התמים. הלא אין זה טלה אלא ילד קטן. ילדו שלו החיוור, כחול־העיניים ושחור השיער שיושב בחיקה ומסתכל בו במין רצינות תמימה מחמירת־לב. ילד חמוד, ריחני, שופע זוך. אין בעולם כולו חובה קדושה יותר, מצווה נעלה יותר, מאשר לסוכך על הילד הקטן שלי, וביחוד פה, על פי התהום. וטוב שנתון הוא בידיים נאמנות, בידיה של איילת־השחר השופעת אהבה. שולח הוא את ידיו לקחתו מזרועותיה, וליבו קופא בפחד־פתאום: ברק־החיוך־האוהב שֶׁלִשְׂפָתֶיהָ הופך לחוד־חנית־השמחה לאיד. איך יכול היה דוקטור לנדאו להפקיר את הילד בידיה של מפלצת זאת? “לעזאזל!” קורא הוא בקול ועט עליה לחטוף את ילדו מידיה. “כן – לעזאזל” צוהלת זו כנגדו, נרתעת כחתולת בר, ומבלי להפנות את פניה זורקת לאחור, מעבר לראשה, את הילד שנופל מעבר לצוקים אל תוך התהום. כהרף־עין כובש הוא את הדחף הראשון שמתעורר בו להנחית בפרצופה מכת־אגרוף מוחצת שתעיף אותה לעזאזל, ובמקומה מנחית הוא את עצמו בקפיצת־ראש אל תוך התהום בעקבות הילד, כי הרבה יותר דחוף וחיוני להציל את הילד הנופל מאשר להתנקם במפלצת הלזאת! כבד הוא הרבה יותר מן הילד, ותאוצתו תהיה מהירה פי כמה וכמה, ואולי יצליח לתפוס אותו תוך כדי צניחה ולהצמידו אליו כדי לרכך לו את חבטת הנפילה. הוא נופל ונופל ונופל ונופל ונחבט אל רצפת האבן הצוננת והלחה ומתעורר מצומרר וכבד נשימה. הנר הבודד בפינתו המוגנת המשיך לשלוח ישר למעלה את חוד־אגס־שלהבתו, וגבריאל קם מן הרצפה וחזר להתיישב על הדרגש ולהתעטף בשמיכה ולצפות בו לקול חבטות הגלים המתנפצים אל הצוקים בחוץ. עם המיית הרוח ריחפו ובאו שוב קרעי־קול־אדם, צלילים של צחוק ילדותי מחמם את הלב, אך הפעם לא נחרד לצאת החוצה אל הסערה. ליבו נצבט בקרבו, אך הוא המשיך לשבת בסתר החומות בכדי לספוג מן השלווה הקורנת מלשון־האש הקטנה, החמימה הלזאת, המנותקת מן הרעם והזעם המשתולל בעולם, ובכדי לשמוח בכל זיקוק־די־נור צבעוני מתפוצץ למעלה, למעלה, להגיה בנצנוציו את מחשכי־כיפת־הנפש עם המחשבה שיש לו עוד שבעה נרות לשבעת הלילות הבאים שנותרו לו.

קִראו עוד על אודות הפרויקט ועל איך לעזור 1

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות

&

הצעת תגית חדשה