בלב האחו הירוק, בשעת בין הערביים, עמדה כבשה שחורה, בת למשפחה לבנבנה ומיוחסת, משפחה ששמה הטוב הולך לפניה כמו משכוכית. משכוכית (למי שלא חוטא בפתרון תשבצים) היא הכבשה הצועדת בראש העדר. על צווארה תולים לה פעמון גדול המצלצל בעליצות חסרת דאגות: ציל־צליל! ציל־צליל! כשהכבשה השחורה הייתה קטנה – אמנם שחורה אך חסרת דאגות – היא חלמה להיות משכוכית. כעת, כשגדלה והייתה לכבשה מתבגרת נהגה ללעוג לעצמה: “תמימה שכמותך. מה חשבת? מי ישים כבשה שחורה בראש המחנה? מי ילך אחרייך? את מי בכלל את מסוגלת למשוך?”
באחרונה הרבתה לעמוד מול מראת הנחל, להתבונן בעצמה, לרטון על מר גורלה: איך ולמה דווקא היא נולדה שחורה ובנוסף לכך, מקורזלת. היא נזכרה בכל השאלות והאמירות המביכות שהופנו אל עבר אמה:
“הקטנה הזאת ממש לא דומה לך…”
“וגם לא לאבא שלה…”
“היא מאומצת?”
“אולי מדובר במקרה של מוטציה גנטית?”
“אל תבכי, קטנה. את נהדרת כפי שאת.”
יש להודות, אמה עשתה כל מאמץ לעודדה. היא ליקקה אותה באהבה והיא, הקטנה, התמסרה לדמיונות: אמה, בלשונה האוהבת, תסיר מעליה את הכישוף.
אבל הכישוף לא הוסר. הוא היה חלק ממנה. וכעת היא כעסה על אמה. כעסה עליה מפני שהביאה אותה לעולם וכעסה על שאינה מסוגלת לחולל את הקסם שלו ייחלה – הלבנה. בזמן האחרון, בכל פעם שהאם ביקשה ללקק אותה, התנערה מעליה. לפעמים הטיחה בה: “אני יודעת! את רוצה להסיר ממני את השחור! את מתביישת בי! אני כתם!”
“חלילה, קטנה שלי!” האם הביטה בה כואבת, בעינים צרות, עצובות.
הבת התעקשה. דיברה בלעגנות. הטיחה באם: “אם הדבר היה אפשרי, היית מלקקת אותי עד שהייתי נעלמת.”
“לא! אל תדברי ככה!”
כלום לא עזר. מיום ליום הלכה נפשה של הכבשה השחורה המתבגרת והשחירה. כל פעייה של אחד מאחיה או אחיותיה הרתיחה אותה. די היה שאחת האחיות תגיד: “מזג האוויר היום נפלא, הלוא כן?” שמישהו יציין את טעמו המשובח של העשב, וכבר הייתה מתמרמרת: “נפלא?! טעים?! נו באמת! רק משום שאתם לבנים אתם מרשים לעצמכם לחשוב כך. אם הייתם שחורים, כמוני, הייתה לכם דעה אחרת.”
הם התרגזו: “מה הקשר?” אביה אמר: “הניחו לה. היא תתבגר.”
וכך הם הניחו לה. והיא התרחקה.
“רק אל תתרחקי יותר מדי!” התרה אביה. “יש זאבים באחו.” אין כבש שלא מזהיר את ילדיו מפני הזאבים. גם כשאין בסביבה זאבים. מסורת זו מסורת.
“איך מזהים זאב, ילדים?”
“ברור! צבעו שחור.”
אולי, נתגנבה יום אחד מחשבה אל לבה, אולי גם היא זאב? כמו שאומרים, זאב בעור כבש? היא נבהלה. בחנה את עצמה: האם בני משפחתה מעוררים בה רצון לטרוף?
לא, הם לא עוררו בה חשק כזה. הם עצבנו אותה, זה נכון, אבל… די היה במחשבה על צמר כבשים בפיה כדי לעורר בה בחילה.
אולי – שגתה בחלום – אולי ביום מן הימים יזדמן לאחו זאב, הוא יסתער על העדר, ירדוף אחר אחותה, ישיג אותה, יאחז בה – וכאן היא, הכבשה השחורה, תיכנס לתמונה! תרוץ לעברו בלא פחד, בעוז רוח. הזאב יחשוב שהיא זאב אחר, יתבלבל, ירפה מהטרף – אחותה הפעוטה! – ויברח, זנבו בין רגליו. ואז! הו, כל בני המשפחה יעמדו לפניה בתור – גם הם עם הזדנבות בין הרגליים – כדי להתנצל על כל השנים. הם יתנו לה כבוד, יתלו לצווארה פעמון גדול שמצלצל –
כן, היא ידעה, התרחיש לא הגיוני. הזאב לא יתבלבל. יטרוף את אחותה ובה יביט בבוז: מי בדיוק חשבת שאת? כבשה שחורה…
ובכל זאת, נעים לתרחש תרחישים באחו ירוק בשעת בין הערביים, לחלום בהקיץ על פעמון גדול המצלצל בעליצות חסרת דאגות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות
אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה
עד כה העלינו למאגר 65056 יצירות מאת 4464 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־34 שפות. העלינו גם 22248 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.
בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.
נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!