אשתו תכננה לבגוד בו. היא לא סתם פנטזה על בגידה, אלא גמלה בלבה החלטה, בחרה את היום המיועד, את האיש המיועד, את התירוצים שבהם תתכסה.

בסופו של דבר היא לא הוציאה את החלטתה לפועל. התחרטה. או שנתקלה במכשול? טכני.

מדוע סיפרה לו? ובכן, הם נהגו להיות כנים זה עם זה. הוא העדיף כנות. באופן כללי השתדל לדבר אמת.

כך למשל הוא נהג לומר לקולגות או ללקוחות שלו: “אני שונא את העבודה הזו” או אפילו “אני שונא לעבוד איתכם”. הם היו מחייכים, כאילו מדובר בבדיחה. אחר כך הסיטו את הרגע הבלתי נעים הצִדה, כדי שיהיה אפשר להמשיך בשגרה. מה אכפת להם שהוא שונא אותם? מה אכפת להם שהוא שונא את העבודה? בסופו של דבר הוא עושה אותה טוב. ואם הוא שונא כל רגע, הוא יכול גם לגמור את העבודה מהר יותר. ניצחון לכולם.

הוא לא הסתיר מחברו הטוב שהוא מביך אותו. “אתה מביך אותי” אמר לו לפעמים או פשוט: “אתה מביך”. הוא לא חייך כשאמר זאת. אולי ההבעה הייתה יכולה להיראות כחיוך למי שהתאמץ מאוד לפרש אותה כך.

ככל שהרבה לכנות את חברו “מביך” ואף החריף את הכינויים, הלה דווקא דבק בו חזק יותר. כאילו מרוב היותו מביך עליו למצוא לו מזור לצרתו, והמזור היחיד הוא לדבוק במי שבאופן יחסי מביך פחות.

היה משהו מעורר קנאה בהתנהלות הזו. לפחות הייתה בה תקווה לשדרוג אישיותי, ואם לא אישיותי אז תדמיתי, ואם לא תקווה לשדרוג אז לפחות תמימות.

כמה מעוררת געגועים הייתה התמימות הזו. אפשר להתגעגע לתמימות כמו לאדם חסר. כמו להורה.

את אשתו דווקא אהב, וגם היה מצהיר על אהבתו לעתים קרובות. היא לא האמינה לו. הוא הבין מדוע. היא הייתה קצת פחות יפה ממנו, קצת פחות מצליחה ממנו. כשפגשו יחד אנשים חדשים, הוא ראה בעיניהם את השאלה – “למה דווקא זאת?” – הוא ראה שגם היא רואה.

ממילא היא נשאה עמה מטען מילדות. החרם בבית הספר היסודי. הדחיות מנערים בבית הספר התיכון. האמא שהייתה מעשנת עליה גם כשאמרה לה “אמא, אל תעשני עלי!” היא סיפרה לו רבות על הילדות שלה. הם היו מדברים על כך בהרחבה, חופרים יחד לעומק בפצעים ישנים, גם בפצעים חדשים. הוא הרגיש שככל שהם חשופים יותר, כך אהבתם אמתית יותר. היא הייתה מספרת ומספרת ואחר כך מתביישת במה שסיפרה. אולי בגלל זה רצתה לפגוע בו.

לפעמים היו חגים בבית זה סביב זה. הוא לא הכיר אף זוג אחר שעשה זאת. חגים במעגלים ומטיחים מילים, לפעמים של שנאה הדדית, לפעמים של שנאה עצמית, לפעמים של אהבה. זה היה נגמר במגע, לפעמים היו מתגוששים ביחד, לפעמים מין, לפעמים רק ההתגוששות. בפעם האחרונה שעשו זאת היא התוודתה על התכניות שלה לבגוד בו, וזה לא נגמר במגע אלא בטריקת דלת.

לאחר מכן תכנן כיצד יהרוג את עצמו. זו לא הייתה פנטזיה אלא תוכנית מפורטת. זו גם לא הייתה הפעם הראשונה שחשב על כך. למעשה הוא תכנן להרוג את עצמו לעתים קרובות. הוא לא ידע לומר בדיוק מה מעיר את התכנית הזו או למה הוא דוחה לבסוף את הביצוע, שוב ושוב. אבל הוא ידע בדיוק כיצד. למעשה, הכול היה מוכן.

כעת נטל לידו את הטלפון. במהירות איתר את שיחתם האחרונה. הטלפונים שלהם שתקו זה כלפי זה מאז הווידוי שלה.

הוא הקליד “אני מתכנן להרוג את עצמי”. אחר כך מחק את מה שכתב.

יש דברים שעדיף שיבואו בהפתעה.

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות