מעשה ראשון 🔗

עוד טרם שיצתה החמה ישובין היו הארבעה באבטובוס לבן ששולם מכספה של המועצה המקומית ופניהם אל הכרך הגדול. בידיהם ארוזין היו מיני תופינין וכריכין שהכינו אימותיהם מבעוד מועד וכן מזוודות פלאסטי"ק ובהן כלי זמר ובלבבם רן שיר עליז, שכן זכות גדולה נפלה בחלקם. כשבועיים קודם לכן נתקבלה הזמנה בשח־רחוק של המתנ"ס: נשות נעמ"ת ערכו אירוע חגיגי במלון ההילטו"ן שעל שפת הים הגדול וביקשו הרכב קטן של מוסיקא להנעים עליהן את זמנן לכשיסבו לארוחת לפני־צהריים מפוארת. ארבעת גיבורינו שניגנו בחליל, באבובים ובקלרנית (בסון לא היה בחבורתם, ועל כן לא היתה זו רביעייא קלאסית כהלכתה; תחת זאת עיבדו גיבורינו מיני זמירות שחיבבו עבור כלי הנגינה שהיו להם) זכו בכבוד הרב לשים פעמיהם אל הכרך ולהפליא זמירותיהם בעבור המארחות.

כיוון שהתגוררו גיבורינו בפריפרי"א ארכה הנסיעה זמן מה. תחילה ישנונין היו, שכן השעה היתה מוקדמת ומורגלין היו לקום לאחר הזריחה ולחוש לבית ספר אורט המקומי. אך מאוחר יותר ניעורו מעט והחלו לפטפט בהתרגשות על אודות ההרפתקאות הרבות שוודאי יזומנו להם בכרך. בקדמת האבטובוס ישב מדריכם שהיה אבובן מהולל בקיבוץ הסמוך לעיירתם הקטנה והשגיח עליהם בעיניים טרוטות.

נופי העמק המוריקין נתחלפו במהרה בבליל אפרורי של דרכים פתלתלות (שכן אירע הדבר טרם שנסללה דרך המלך) ומחלונות האבטובוס ראו גיבורינו שלטי חוצות רועשין ומבני ענק. החלילנית, שחשה בבטנה כל אימת שנזדמנה לה נסיעה ארוכה, פתחה לרווחה את חלון האבטובוס ושרבבה את ראשה החוצה, אך תחת ריח טרי של שדות העמק שהורגלה בו נזדמן אל אפה ריח פיח עירוני. כל אימת שנתקלו עיניהם בשלט דרכים המבשר כי מתקרבים הם אל הכרך צהלו גיבורינו מאוד ורוחם הוטבה.

לבסוף הגיע האבטובוס אלי חופה של העיר תל־אביב והאט בנסיעתו לצד ארמון רב־פאר ועליו השם הילטו"ן באותיות של קידוש לבנה. תחת שיעצור בשער הארמון פילס האבטובוס דרכו אל מעבה האדמה וחנה במגרש חניא גדול שבבטן הארמון. מתוכו יצאו גיבורינו לבושים שש ותכלת כמנהגם באירועין כגון דא ובידם כלי המזמור ועמודי תווין לפרוש עליהן את מתווה זמירותיהם, לבל יטעו ויביישו את המועצה המקומית. המדריך, איש גבורה וסמכות בקיבוצו, נתבלבל כמו תלמידיו מחמת שפע המסדרונות והמלצרין המתרוצצין ללא הרף, אך לבסוף מצאו גיבורינו את דרכם אל חדר האוכל המפואר, שם פגשו את רב־המשרתים והונחו אל מקומם.

לכשהרכיבו גיבורינו את כלי הנגינה החלו נשים מהודרות במחלצות ובפנינים לפקוד את חדר האוכל. בזו אחר זו הסבו האורחות אל שולחנות הענק והיטיבו לבן במיני תרגימא. גיבורינו שכובד המשימה השרה עליהם אווירת חשיבות פצחו בנגינה. לא אכפת היה להם שקולות הסכינים והמזלגות המצחצחין זה בזה החרישו את זמרותיהם – נהפוך הוא, נתמלאו גיל וחשבו: עובדין אנו כאן כמוסיקאין של אמת! בסופה של הארוחה זכו גיבורינו לסעוד את לבם בפלאי מטבח הארמון ולא ידעו את נפשם מרוב ששון כשאצו אל בית הכיסא טרם שובם הביתה שכן אף חדר זה חרף מטרתו המוצנעת מפואר היה עד מאוד.

בשובם הביתה נשתררה דממה באבטובוס וגיבורינו הרהרו במאורעות היום ונדרו נדר בלבותיהם: יום יבוא וישובו אל הכרך כמנצחים ובעלי זכות.

מעשה שני 🔗

שנים רבות חלפו וכמה מגיבורינו נתגלגלו ובאו להתגורר בכרך הגדול. החלילנית נתגייסה אל צבא המלך והוצבה סמוך לכרך. ערב אחד פגש אחד הקצינין שבבסיסה חתול אשפתות קט בפח זבל אדיר ממדים. הביט החתלתול בקצין, שם נפשו בכפו והחל לצעוד עמו הביתה. עצר הקצין והביט בחתלתול והחתלתול השיב לו מבט. נתחבב החתלתול על הקצין וזה הזמינו לביתו. אלא שבבית הקצין היתה שוכנת חתולה באה בימים וחִנו של הגור הקט עורר בה קנאה ומשטמה. קרא הקצין את החלילנית לביתו להשתעשע בחתול. נתחבבו החלילנית והחתלתול זה על זה כבת פרעה ומשה בשעתם. נטלה החלילנית קופסא, ריפדה את תחתיתה במגבת והביאה אותו אל ביתה. נקשרו נפשותיהם זו בזו ומשוחחין היו מדי יום ביומו, ואף שם ניתן לו משמות העכו"ם ונקרא הוגו.

טיבו של הכרך שלעתים מזומנות נאלצו יושביו להעתיק את ביתם מחמת הצפיפות וכיוצא באלה. אותו יום בו נתרחש סיפורנו עברה החלילנית מדירתה שברחוב בן יהודה לדירה חדשה בדרום רחוב הירקון. שבוע ימים נתנה חפציה בקופסאות קארטון שקיבצה אצל זבני הכרך ואת הוגו מחמל נפשה נתנה בכלוב איתן לבל יבגוד בו לבו ויימלט באנדלרמוסיא. בבוקר הגיעו שלושה סבלין צוהלין ואגב שחוק וששון העמיסו את קופסותיה של החלילנית על משאיתם האדירה. אחרונה עלתה החלילנית ועמה כלובו של הוגו הקט והיא מלחשת באזניו דברי כיבושין ומילות נחמה. הגיעו הסבלין בשלום למחוז חפצם, הניחו את צרורותיה של החלילנית בבית החדש ומשבאו על שכרם הלכו כלעומת שבאו. הגיפה החלילנית את דלת הבית החדש לבל יתעה הוגו ויימלט והחלה במלאכת פריקת הצרורות. אגב כך הגיעו עובדי חברת התקשורת להתקין שח־רחוק בביתה למען תוכל לשוחח בו עם אמה שבמועצה המקומית המרוחקת. אלא מאי, שכחו עובדי חברת התקשורת לסגור אחריהם את דלת הבית ובבוקה ומבוקה ומבולקה ששררה בבית נשתכחה הדלת אף מגיבורת סיפורנו.

מקץ דקות מספר קראה החלילנית להוגו ואין מענה. חיפשתו בבית כולו ולא מצאתו. אז ראתה את הדלת הפתוחה ונתמלא לבה אימה חשכה. יצתה החלילנית את הבית ובידה מיני תופינין שמגישין בעלי החתולין לחיות מחמדם לפתותן וזעקה במשך שעות ארוכות הוגו הוגו בכל השכונה ואין עונה. פרצה בבכי מר ושבה לביתה ולבה שבור.

שקעה החמה וגיבורתנו במר נפשה התקינה עצמה לשנת הלילה. עוד היא מצחצחת את שיניה והנה שמעה קול מיאו מרוחק. מהו מיאו זה שאלה את נפשה, שהרי החתול איננו עוד, ושמא מתעתע בה השטן ושולח את הד קולו של החתול האהוב. אלא שהיללות נתמשכו ועוררו בה חשד של ממש. יצתה גיבורתנו את פתח דירתה והאזינה רוב קשב.

בקומות העליונות שכנה אותה עת שגרירות נסיכות בורמה שידועה היתה ברוב אכזריות שהיא נוהגת בנתיניה (ולפיכך היו חבריה של החלילנית מפגינין תדיר מול ביתה והיא היתה מוציאה להם משקאות צוננין ומיני תופינים). הטתה החלילנית את אוזנה ושמעה קול צלול קורא מיאו מיאו מתוך מחלקת הוויזו"ת. ערב יום חמישי היה זה, ולפיכך נתמלאה גיבורתנו חשש, שכן ראתה שלט על דלת מחלקת הוויזו"ת הבורמזית ובו הוכרז כי הדלתות פתוחות בימים הראשון בשבת עד החמישי בשבת. אך לא נפלה בה רוחה – חיש מהר יצתה את הבית ונופפה בידה וזעקה טקסי טקסי.

עצר לידה טקסי בחריקת בלמים ובו נהג ושמו מישֶעל. לחצו השניים ידיים וסיפרה לו החלילנית את דבר החתול. חיש מהר התניע מישעל את מוניתו ונסע אל ההום סענטער שבקרת הסמוכה רמת־גן, שכן אותם ימים סגרו החנויות האחרות את דלתותיהן מוקדם בערב. לכשהגיעו השניים אל ההום סענטער קנתה החלילנית סולם גבוה ומישעל סייע בידה לקפלו ולהניחו על גג המונית. דהרו השניים אל הבית שברחוב הירקון ומישעל שטוב לב היה הסכים לסייע במלאכת חילוצו של הוגו.

נכנסו אפוא פנימה והשעינו את הסולם אצל גומחת מכונת הכביסה. טיפסה החלילנית על הסולם, פרצה אל השגרירות ומצאה את הוגו נובר במסמכי מדיניות חוץ ומשתעשע בדרכונים. אִי לךָ חתול נמלט ששבת אל גבירתך, קראה החלילנית בשמחה גדולה.

תחת שישמח במצילתו נתמלא החתלתול רוח קרב והחל צווח ושורט. אך אהבתה לחתול ופחדה מהשכנים החדשים נסכו יתר עוז בחלילנית וכבר חילצתו והביאתו אל הבית החדש. נפרדו החלילנית והחתול מהנהג מישעל בחיבוק אמיץ ובתודות חמות. ומאז חיו החלילנית וחתולהּ בשלום בביתם החדש, אלא שהשכנים הבורמזים חשדנים היו ונותנין היו בהם עין רעה במסדרון.

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות